ה' ניסן ה'תשפ"ב

אוליקה OLYKA

עיירה בפולין
נפה: לוצק
אזור: ווהלין ופוליסיה
10 ק"מ דרומית למסילת הברזל רובנה - לוצק
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 4,333
• יהודים בשנת 1941: כ - 3,500
• יהודים לאחר השואה: כ - 20

תולדות הקהילה:

עיירה בנפת לוצק.
אוליקה היא עיירה השוכנת בערך 10 ק"מ מדרום למסילת הברזל רובנה-לוצק. זהו יישוב עתיק המוזכר כבר באמצע המאה ה- 12 בכרוניקות הרוסיות העתיקות. במאה ה- 15 היתה רכוש משפחת האצילים קישקו. בשנת 1533 עברה העיירה עקב נישואין לרשות משפחת רדזיוויל. בשנת 1564 בנו כאן מבצר וארמון, והשיגו עבור העיר זכויות מגדבורגיות. זכות זאת אושרה אחר כך בידי מלכי פולין זיגמונט-אוגוסט, זיגמונט השלישי, ולאדיסלב הרביעי. בשנת 1579 הוכרז על אוליקה וסביבתה כחלק מן ה"אורדינציה" (תשלובת אחוזות) של משפחת רדזיוויל; כלומר, אסור היה לחלקה, למוכרה וכו', אלא היא עברה בירושה לבן הבכור במשפחה או למי שנקבע כבא אחריו. הידיעות הראשונות על יהודים באוליקה הן משנת 1577, אבל יש להניח, שהיישוב היהודי החל מעט לפני כן. בשנת 1648 נפלה אוליקה בידי צבאו של חמלניצקי, וזה בזז את היישוב ושרף את בתיו. כנראה שהיהודים התרכזו במבצר שלא נכבש ולא נפגעו. בשנת 1651 שוב צרו הקוזאקים על אוליקה, אך הפעם לא עלה בידיהם לכבוש אותה והם נסוגו. גם עתה התרכזו היהודים במבצר; ביניהם היו גם פליטים מיישובים אחרים ובתוכם הרב הנודע ר' דוד הלוי סג"ל בעל "טורי זהב", שברח לכאן מאוסטראה. כנראה שלזכר אירוע זה חיבר הרב שיר מזמור המספר על נס הצלת יהודי אוליקה בכ"ו בסיוון תי"א (1651). בשל הביטחון היחסי ששרר במקום העדיפו פליטים מרחבי אוקראינה להתיישב באוליקה. אולם ביטחונם לא היה מלא. ב- 10 ביוני 1655, בעת שהובילו מת לבית-הקברות, התנפלו עליהם המון שיכורים, היכו אותם וחיללו את כבוד הנפטר. שמש הקהל הגיש תלונה בשם הנפגעים וזו נרשמה בספרי המבצר בלוצק. בסוף המאה ה- 17 הצליחה קהילת אוליקה להשתחרר מכפיפותה לקהילת האם לוצק וקיבלה על כך, כנראה בעזרת רדזיוויל. כתבי-זכויות מן המלכים יאן סובייסקי ואוגוסט השני. בכך היתה אוליקה לקהילה עצמאית עם זכות לשלוח נציג לוועד הגליל ווהלין ואף לקיים התכנסות ועד זה בתחומה. בראשית שנת 1700 התכנס ועד הגליל ווהלין בהורוכוב, ובנוכחותו של נציג שר האוצר הפולני נערכה חלוקת מס הגולגולת. על קהל אוליקה הוטל סכום של 1,000 זהובים, דבר המעיד על כך שהיה זה יישוב מן הגדולים בווהלין. בהחלטה הדגיש ועד הגליל: "אמנם קהל אוליקה מתגאה בזכויות שקיבלו ממלכי פולין הנאורים, לפיהן נפסקה כל התלות בקהילות הראשיות בווהלין והוא גם מתגאה בכך שהושווה לקהילות אחרות בתרומות ובהתחייבויות. אבל יחד עם זאת לא שוחררה אוליקה מתשלום מס הגולגולת...". כיוון שבשנים שלאחר מכן לא הוזמנו נציגי אוליקה להתוועדויות של הגליל, סירבו פרנסי אוליקה לקבל את ההחלטות על חלוקת המסים. בשנת 1703 האשים הפרנס של אוליקה מיכל בן משה את הקהילות הראשיות ואתנאמן ועד הגליל פישל (אפרים) לייבוביץ' (בן אריה-לייב) מלודמיר, שבניגוד לכתבי-הזכויות שבידי קהל אוליקה, שבגלל הפרתם תלוי ועומד קנס של 10,000 גריבנים, אין מכנסים את הוועד בעירם ואין משתפים את רבם ואת נציגי הקהל בחלוקת המס. כדי להתחמק מתשלום הקנס הוציא מהם נאמן הוועד במרמה כתב-הסכמה לפיו הם מוותרים כביכול על זכויותיהם הנ"ל. אבל בהתוועדות הגליל שהתקיימה ב- 10 בספטמבר 1705 אישר ועד הגליל את מעשי הנאמן ביחס לקהילת אוליקה. ועוד הוחלט באותה התוועדות, שיחידים או קהילות שיוסיפו להתלונן על הוועד בפני השלטונות ייקנסו ב- 200 זהובים. ב- 24 במאי 1702 הזכיר בעלי-העיר הנסיך רדזיוויל לעירייה את האיסור המוטל על יהודים להעסיק משרתים נוצריים ותבע לערוך ביקורת ולהעניש את היהודים העוברים על האיסור. מי שזה לו חטאו הראשון - בשישה שבועות מאסר, ומי שעברו על כך שנית - בגירוש מן העיר. באותה עת כיהן ברבנות באוליקה ר' ישראל בן אייזיק. חתימתו נמצאת על הסכמה לספרו של יוסף בן-משה מפרמיסלא "צפנת פענח החדש", יחד עם חתימותיהם של הרבנים מאוסטראה, דובנא, לוצק, קובל וקרמניץ. בשנת 1755 כיהן ברבנות ר' שמואל סג"ל. בראשית שנת 1780 חנה צבא רוסי בווהלין ועל היהודים הוטל מס - לכיסוי ההוצאות של הספקת עצים לחיילים. שנה לאחר מכן נודע היהודי המקומי, יוסף בן-בצלאל. כחוכר הראשי של מס זה בכל האיזור. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נפגעה אוליקה פעמיים - בשנים 1805 ו- 1833 - משריפות גדולות, אך היישוב חזר והתאושש במהרה, ועל כך מעידה העובדה שברוויזיה (תרוקיב) של שנת 1847 נמנו באוליקה ובסביבתה 2,381 יהודים. שריפה גדולה נוספת היתה באוליקה בשנת 1855 וגם הפעם נפגעה העיירה קשה. מספר תושביה נתדלדל ומספר יהודיה ירד לרבע (547). בשנים שלאחר מכן שוב גדלה האוכלוסייה וגם מספר היהודים בתוכה עלה. בראשית המאה ה- 19 נוסדה באוליקה חצר אדמו"רות בידי יליד המקום ר' הירש (צבי) לייב (אריה) בן ר' אברהם לנדא, תלמידו של ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב. כשנפטר ר' הירש-לייב בשנת 1812 הוכתר לאדמו"ר בנו ר' יוסף-דוד, שמילא תפקיד זה עד פטירתו בשנת 1849. את כיסאו ירש בנו ר' מרדכי, בעל "גדולת מרדכי", והוא כיהן בתפקיד האדמו"ר עד מותו בשנת 1884. אחריו עלה על כס האדמו"רות באוליקה בנו, ר' שמעון שלמה, שנפטר בגיל צעיר בשנת 1897. עד שגדלו הבנים ניהלה את החצר הרבנית פרידלה. כשהגיע הבן אלתר יוסף (אלתרניו) לגיל 12 הוכתר לאדמו"ר באוליקה והוא ניהל את החצר עד שנספה בשואה. עד מלחמת העולם הראשונה היתה החצר מקור פרנסה חשוב ליהודי אוליקה, שכן רבים מחסידיה באו ממזרח ווהלין (איזור ז'יטומיר). לאחר שנותק איזור זה ונשאר בתחום ברית המועצות נתדלדלו מקורות ההכנסה. מסילת הברזל רובנה-לוצק, שנסללה בסוף המאה ה- 19 עברה במרחק של 10 ק"מ בערך מן העיירה, ולא תרמה לפיתוח המקום. פרט לטחנות קמח, 5 מפעלים קטנים להפקת שמן ובית חרושת לדבק, שהיו בבעלות יהודית, עסקו רוב יהודי אוליקה במסחר זעיר ובמלאכה. בין הסוחרים ובעלי-המלאכה היו רוכלים שנדדו עם מרכולתם או מלאכתם בין כפרי הסביבה. מקור פרנסה חשוב היו השוק השבועי והירידים החודשיים (שנערכו ב- 20 לחודש), שמשכו אליהם סוחרים וקונים אף ממרחקים. בראשית המאה ה- 20 היו באוליקה בית-כנסת גדול ושמונה בתי-מדרש. הרבנים יודל מצ'ילקר ומשה רוטנברג כיהנו כדיינים, ואילו כרב ואב"ד כיהן האדמו"ר אלתר יוסף לנדאו. במראה החיצוני שלה לא נבדלה העיירה מעיירות אחרות בווהלין ובמזרח אירופה: הרחובות לא היו סלולים ומצב התברואה היה ירוד. על הטיפול בחולים היו מופקדים רופא יהודי מומר ושני יהודים שהיו מרפאים.

בעת מלחה"ע ה - I

בעת מלחמת העולם הראשונה כשהתקרבה החזית לאוליקה, נתמלאה העיירה בפליטים מרוז'ישץ. ברסטצ'קה, טורצ'ין, בורמל ועוד. מיד לאחר ראש-השנה תרע"ו (1915) עזבו את אוליקה פקידי השלטון הרוסי, וכן יחידות הצבא, אך נשארו בה קוזאקים מחיל המאסף. אלה ערכו מעשי שוד וביזה והטילו על יהודי המקום תשלום כופר בכסף ובמצרכים. רבי אלתר יוסף לנדא ארגן ועד ציבורי כדי לספק את המצרכים שדרשו הקוזאקים ומנע בדרך זו את המשך הביזה ומעשי הסחטנות. בקרב שנערך על העיירה נהרגו כמה יהודים מן ההפגזה. לאוליקה נכנס צבא אוסטרי-הונגרי. וזה מינה 4 עסקנים יהודים לנהל את העיירה וארגן משטרה מקומית ובה 20 יהודים. ביום הכיפורים תרע"ו (1915) עזב הצבא האוסטרי את אוליקה. בהשתדלותם של הרב לנדא ופרנסי הציבור נמנעו גירוש התושבים ושריפת העיירה. הצבא הרוסי שחזר התנכל ליהודים. עד מהרה נעצרה החזית, בקרבת העיירה, למשך תשעה חודשים. בקרבות שהיו בסביבה נפגעו רבים מבתי אוליקה. בסוף שנת 1916, בזמן המתקפה של הגנרל ברוסילוב, התרחקה החזית ויהודי המקום החלו לשקם את בתיהם. מהפכת פברואר 1917 נתקבלה במקום בהתלהבות, ורבים מיהודי המקום השתתפו בהפגנות ובתהלוכות. ברם, השמחה נקטעה עם פרוץ מלחמת האזרחים; כנופיות מקומיות פקדו את העיירה והפילו קרבנות מבין היהודים. במהרה התארגנה הגנה עצמית, שהשתתפו בה גם סוציאליסטים אוקראיניים. האנשים הצטיידו בכמה עשרות רובים ועלה בידיהם להדוף את הכנופיות בכל פעם שהללו ניסו לחדור לעיירה למטרות שוד. בשנת 1920 שוב היו היהודים מטרה למעשי שוד והתעללות, מידי חייליו הפולניים של הגנרל הלר. לאחר מהפיכת פברואר 1917 החלה בציבור היהודי התעוררות גדולה. הוקמו מפלגות וארגונים, בעיקר ציוניים. באוליקה הוקמה אז מפלגת "צעירי ציון", נוסדה ספרייה עברית, שנקראה על שם יחיאל צ'לנוב, ואורגנו קורסים להשכלה.

בין שתי המלחמות

המיפקד הראשון שנערך לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנת( 1921) העלה, שהיהודים הם בערך מחצית מאוכלוסיית אוליקה (%48). בנוסף לטחנת קמח אחת שהיתה שייכת ליהודי נוספו בתקופה זו עוד שתיים, וכן בית-מבשל לבירה - גם הם של יהודים. כמה מיהודי המקום עסקו במסחר בעצים וכן ברכישה וייצוא של תוצרת חקלאית. אך רוב יהודי אוליקה עסקו כבעבר במסחר זעיר ובמלאכה. בין בעלי-המלאכה רבים היו סנדלרים שייצרו סחורה למכירה בירידים בעיירה ובעיירות שבסביבה. הפעילות הכלכלית הזאת נתמכה בידי שני בנקים מקומיים ובקופת חיסכון עירונית. הוותיק מבין הבנקים היה הבנק העממי-הקואופרטיבי, שנוסד בשנת 1921 בעזרת הג'וינט, והיה כפוף למרכז היהודי לקואופרציה בווארשה. הודות למנהליו ולפעילים שלו התגבר מוסד זה על המשברים השונים והפך להיות מכשיר סיוע חשוב לחנוונים ולבעלי מלאכה. בשנת 1931 היה הון היסוד שלו 23,000 זלוטי ובמשך עשר השנים שלאחר ייסודו חילק הלוואות בסכום של 300,000 זלוטי. הבנק השני נוסד מאוחר יותר והוא שירת את הסוחרים. קופת החיסכון העירונית (של העירייה), שמנהלה באמצע שנות השלושים היה יהודי, עזרה גם היא למסחר היהודי במתן הלוואות. במישור השלטון העירוני יוצגו היהודים על-ידי סגן ראש עיר וכמה חברי מועצה. אלה עשו מאמצים לקבל מקופת העירייה כספים עבור מוסדות יהודיים. בשנות העשרים היו הקצבות או תמיכות אלה בהיקף סביר ביחס לכלל התמיכות שהוענקו למוסדות ולארגונים מכספי העירייה. בסוף שנות העשרים היו התמיכות למוסדות יהודיים בערך %2 מכלל התקציב העירוני, אך הן הלכו ונתמעטו ובראשית שנות השלושים ירד שיעורן לפחות מאחוז אחד. מושלי הנפות (הסטארוסטות), שהתקציב העירוני היה חייב לקבל את אישורם, דרשו לקצץ בתמיכות למגזר היהודי כתנאי למתן האישור. מספר המוסדות היהודיים שנהנו מן ההקצבות היה בין שלושה לחמישה. הנהנים העיקריים היו בית-הספר העברי "תרבות" והוועד לטיפול ביתומים. בראש הנהלת הקהילה עמדו עסקנים ציוניים והציונים היו גם הרוב בוועד ובמועצת הקהילה. הקהילה תמכה גם היא בבית-הספר "תרבות". פעילותם של העסקנים הציוניים נתקלה לעתים בהתנגדותו של האדמו"ר המקומי. בשנת 1921 ייסדה קבוצת מורים מקומיים בית-ספר עברי. מוסד זה נאבק בקשיי דיור והשלטון סגר אותו, אולם המורים המשיכו ללמד בחשאי. בהתערבות נציג "תרבות" בגליל ווהלין נמצא בניין מתאים ונבחר ועד הורים נמרץ, שהחל בהקמת בניין לבית-ספר. ואכן, בעזרת ועד הקהילה נבנה הבניין והוא נחנך בסוף שנות העשרים. בשנת 1927 נפתח ליד בית-הספר גן-ילדים עברי. שני המוסדות פעלו עד ספטמבר 1939. כמו-כן הוקמה ספרייה גדולה בשם "עבריה", ולידה התפתחו פעולות תרבות; הוקם חוג חובבים לדרמה. נערכו הרצאות ועוד. בשנות העשרים פעל באוליקה סניף של ישיבת נובוגרודק בראשות ר' גרשון גולדשטיין, אולם מחוסר אמצעים נסגר המוסד בשנות השלושים. בין שתי המלחמות היו באוליקה "בית-כנסת גדול", כמה "שטיבלך" של חסידי אוליקה, טריסק וסטפן, וכמה בתי-מדרש - לבעלי מקצועות המלאכה השונים. ברבנות כיהנו ר' אלתר יוסף דוד לנדא - האדמו"ר של אוליקה, והדיינים ר' משה רוטנברג ור' ראובן הורוביץ. כולם נספו בשואה. הפעילות הציונית היתה עניפה באוליקה. התנועה הראשונה שהוקמה באוליקה היתה "החלוץ", שחבריה הגשימו בראשית שנות העשרים ועלו לארץ-ישראל. בשנת 1926 נוסד קן של "השומר הצעיר", ובראשית שנות השלושים סניף של "ביתר". בשנות השלושים היו באוליקה שני קיבוצי הכשרה, האחד של תנועת "החלוץ" על-שם בר-בורוכוב, והשני של "השומר הדתי" על שם הרב ריינס. החלוצים הועסקו במפעלים של יהודים, ובזמן מצוקה חריפה נסתייעו בבעליהם. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 74. הציונים הכלליים קיבלו 13 קולות; המזרחי - 7; הרוויזיוניסטים - 14; התאחדות השומר הצעיר - 26; פועלי-ציון. - 14. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 527 איש. הציונים הכלליים קיבלו 36 קולות; המזרחי - 81; ברית רוויזיוניסטית - 96; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 324. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 342 איש. הציונים הכלליים קיבלו 76 קולות; המזרחי - 45; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 221. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 375 איש. הציונים הכלליים קיבלו 79 קולות; המזרחי - 64; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 232.

במלחה"ע ה - II

בין ספטמבר 1939 ליוני 1941 עבר גם הציבור היהודי באוליקה סווייטיזציה. כל הארגונים, התנועות והמוסדות היהודיים פורקו וחוסלו. בית-הספר העברי היה לבית-ספר ממלכתי סווייטי, ששפת ההוראה בו יידיש ותוכנית הלימודים שלו היא זו המקובלת בבתי-הספר בברית המועצות. ב- 27 ביוני 1941 נטש הצבא הסווייטי את העיירה וכעבור יומיים, ב- 29 ביוני, נכנס אליה הצבא הגרמני. הצבא הסווייטי ערך התקפת נגד מצפון בכוח של שני קורפוסים ממונעים וכבש את אוליקה מחדש, אך החזיק בה רק זמן קצר. ב- 1 ביולי הפציץ חיל האוויר הגרמני את העיירה הפצצה כבדה וכתוצאה ממנה נהרסו בערך %70 מבתיה; בערך 100 יהודים נספו. עוד בסוף אותו יום חזרו הגרמנים ונכנסו לאוליקה. ב- 3 ביולי 1941 הגיע לאוליקה מנהל הנפה (קרייזלאנדווירט) הגרמני מקס טאובר. הוא הפעיל מיד את הגזרות נגד היהודים: חובה לשאת סימן מיוחד, עבודת כפייה, החרמת דברי הערך ותשלום כופר. נתמנה יודנראט והוקמה משטרה יהודית. באמצע אוגוסט 1941 אספו הגרמנים בערך 700 גברים, וביניהם האדמו"ר ר' אלתר יוסף לנדא, הביאו אותם לחורבות ארמון רדזיוויל ומשם לבית הקברות ושם ירו בכולם. הגופות נקברו במקום. בסתיו 1941 נשלחו 50 צעירים מאוליקה לעבודה בקייב ונרצחו שם; באביב 1942 נשלחו 30 צעירים לעבודה ברובנה ונספו שם יחד עם יהודי המקום, ביולי 1942. יהודי אוליקה הועסקו בהטענת עצים בתחנות הרכבת הסמוכות, בעבודות חקלאיות בכפרי הסביבה ובמתן שירותים שונים. הם התגוררו בתנאי צפיפות קשים, שכן מרבית בתי היישוב נהרסו בהפצצה. בסוף מרס 1942 הוקם באוליקה גטו והובאו אליו יהודים רבים מכפרי הסביבה. בעקבות זאת הצטופפו בו בערך 3,500 נפש, 16 - 17 נפש בחדר. ב- 26 באוגוסט 1942 הטילו הגרמנים מצור על הגטו. למחרת הובלו רוב היהודים מן הגטו ורוכזו בארמון רדזיוויל החרב וב- 29 בחודש הובלו כולם לבורות ונרצחו. בערך 500 איש ניסו להתחבא או לברוח, אך רובם נתפסו ונרצחו. הגרמנים השאירו בחיים 130 בעלי-מלאכה, אבל גם הם נרצחו ערב השחרור, בתחילת שנת 1944. זמן מה לפני חיסול הגטו התארגנה באוליקה קבוצה לוחמת. אחד מיוזמי ההתארגנות היה שלמה צאם, ששירת בתקופת השלטון הסווייטי בצבא. בעת שירותו הועסק צאם במחסן הנשק שהיה במבצר רדזיוויל. בסוף אפריל 1942 הבריחו הוא, אחיו ועוד חבר מן המבצר 2 רובים, 2 ארגזי רימונים וכמה מוקשים. בראשית יולי 1942 הם הטמינו מוקש באחת הדרכים, המוקש התפוצץ וכמה שוטרים אוקראינים ומנהל עבודה גרמני נהרגו. לאחר חיסול הגטו ברחה קבוצה בת 23 צעירים ליערות, נפגשה שם עם קבוצה אחרת בה 30 איש ויחד החלו לפעול כיחידה פרטיזנית, כשהם נעזרים במקשר אוקראיני. במסגרת פעילותם הם חיבלו מספר פעמים במסילת הברזל קיברצה-רובנה, הרסו גשר, עשו פיצוץ במבצר רדזיוויל, הרגו את מפקד משטרת-העזר האוקראינית באוליקה ושרפו את משקו, הענישו משתפי פעולה ועוד. הניסיון להרוג את מנהל הנפה טאובר נכשל וכמעט כל חברי החוליה נפלו חלל. מסוף 1942 ואילך נאלצו חברי הקבוצה לנהל קרבות עם יחידות או.פ.א. (יחידות הפרטיזנים הלאומניות האוקראיניות). ב- 9 בינואר 1943 ערכו הגרמנים מצוד גדול ורוב חברי הקבוצה נספו. שרידיה הסתתרו ושהו במחבוא עד ה- 16 באפריל 1943. אז יצאו ממחבואם, צירפו אליהם חברים חדשים וחידשו את פעילותם, אך היו נאלצים להגביל את פעילותם, שכן נמצאו בלב איזור הפעילות של האו.פ.א. (מטהו לווהלין-פולסיה שכן באותו איזור). ב- 26 בדצמבר 1943 סייעה הקבוצה ליחידת פרטיזנים מאוגדת קובפאק להכות באו.פ.א. אוליקה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 2 בפברואר 1944. מיהודי אוליקה נותרו בערך 20 נפש.

למפה לחץ כאן

וקיפדיה

קבורת צדיקים במקום
http://www.zadikim.org/index.asp?pageID=17335&siteLang=3

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/judaica/ejud_0002_0015_0_15092.html

http://pl.wikipedia.org/wiki/Powiat_dubie%C5%84ski