ג' ניסן ה'תשפ"ב

וולבוז' WOLBORZ

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: פיוטרקוב טריבונאלסקי
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ- 2,248

יהודים בשנת 1941: כ-250

יהודים לאחר השואה: כ-20

תולדות הקהילה:
כללי
וולבוז' נזכרה כבר ב- 1136 כמבצר וכעיר-סוחר. החל במאה ה- 12 היתה וולבוז' רכושם של הבישופים מוולוצלאווק. במעמד- עיר זכתה ב- 1273. במאה ה- 17 נהרסה העיירה פעמים אחדות. וולבוז' הפסידה את מעמד העיר ב- 1870.
לא ידוע אם התגוררו יהודים בוולבוז' עד 1689. בשנה זו העניק הבישוף מוולוצלאבק לעיר פריווילגיה, האוסרת רשמית מגורי יהודים בה. במאה ה- 18 התגוררו יהודים בכפר הסמוך וסולה. החל בתקופת הכיבוש הפרוסי (1793) חדרו היהודים לוולבוז' עצמה, על אף איסור-המגורים וכן איסור קניית נכסי- דלא-ניידי, שהיו בתוקפם עד 1862.
מקורות פרנסתם של היהודים היו המסחר הזעיר והמלאכה. לפי מספרים מ- 1840 היו בין 10 ראשי משפחה שעיסוקם מוגדר: סוחר, 4 חנוונים, חייט, 2 בורסקים, אופה, קצב. החל בשנות ה- 30 למאה ה- 19 שימשה מקור-פרנסה ליהודי וולבוז' חצר האדמו"ר, שאליו נהרו בחגים חסידים גם ממקומות מרוחקים. בעלי אכסניות ומסעדות מאולתרות היו מהאמידים ביותר בין יהודי וולבוז'. אחד מהם, מנחם מנדל שטראסברג, בעל אכסניה ומסעדה לחסידים, שימש כפרנס הקהילה שנים רבות לפני מלחמת העולם ה-I.
הנסיונות הראשונים של קהילת וולבוז' לזכות בעצמאות, לאחר היותה כפופה יחד עם 5 הכפרים הסמוכים, לקהילת פיוטרקוב טריבונאלסקי, התחילו בשנות ה- 20 למאה ה- 19. נסיונות אלה היו קשורים בהשתקעותו במקום של ר' יששכר דב בר הכהן טורנהיים, שהוכתר לימים לאדמו"ר וייסד את שושלת וולבוז'. הוא ריכז בחצרו חסידים רבים, ושימש גם באורח בלתי-רשמי כרב העיר. ב- 1831 נוסדו ביוזמתו חברה- קדישא וחברת ביקור-חולים. ב- 1839 נענו השלטונות בפיוטרקוב לבקשתם של יהודי וולבוז' והתירו להם לערוך בחירות להנהלת הקהילה. הבחירות אמנם נערכו, אך ההנהלה הנבחרת לא ניגשה למילוי תפקידה, ושוב נמשכה התלות- למחצה של הקהילה בפיוטרקוב. ב- 1862 נתמנה רשמית ר' יששכר דב בר לרבה של וולבוז', אף על פי שעדיין לא הוכרה במלואה עצמאותה של הקהילה. סברה היא, כי בזמן הזה קודש גם בית-העלמין. לא ידוע מתי נבנה בית-הכנסת העשוי-עץ, שערכו האמנותי רב מאוד. הוא עמד על מכונו עד 1928, ואז עלה באש.
חצרו של ר' יששכר דב בר היתה שונה מחצרות רבות. ייחודה היה נובע מכשרונותיו של האדמו"ר כסופר וכמלחין. הוא ייסד עם חסידיו מקהלה ותזמורת, שהיו מנעימות את התפילות והשיחות. מחבר היה מזמורים מחורזים ושירים- לעת-מצוא, והרבה להשתמש באקרוסטיכון. דברי-תורה שלו נתפרסמו בחיבורים "עבודת יששכר", "סדר הזמנים" "אמרי נועם". לאחר מותו ב- 1887 המשיך במסורת חצרו בנו בכורו, ר' יעקב משה. אף הוא ניחן בכשרון מוסיקלי וגידל ציפורי- שיר, שזמירתם הנעימה את ויעודיו עם החסידים. לאחר מותו (1918) ניהל את החצר בנו אליעזר (נפטר ב- 1929).
קהילת וולבוז' זכתה לעצמאות מלאה ב- 1907. נבחרה הנהלת- הקהילה, נתמנה רב רשמי (שאינו תלוי באדמו"ר מוולבוז'). לרבנות נתמנה בה בשנה ר' חיים ברוך בר' בצלאל הלוי דמבינסקי. שנים אחדות לפני מלחמת העולם ה-I נטש את וולבוז' והלך לשמש ברבנות בטושין. לרבה של וולבוז' נתמנה בנו, ר' יחיאל שמחה דמבינסקי.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשגברו והלכו הקשיים במציאת מקורות-פרנסה, פחת הישוב היהודי בוולבוז' במידה ניכרת. בני-הנוער יצאו את העיירה לבקש לחם והשכלה, כי מלבד החדרים המסורתיים לא היו בה בתי- ספר יהודיים, וכן למצוא אפשרויות של חיי חברה וחברות, שכן מלבד הסתדרות החלוץ, שפעלה במקום שנים אחדות, לא היה בעיירה כל אירגון נוער. לשקיעתה של קהילה קטנה זו תרמה גם פעולתם המוגברת של האנטישמיים: ב- 1927 חולל בית-העלמין, וחילולו שב ונשנה בשנים הבאות. ב- 1935 פרסם היומון האנטישמי "אורנדובניק", המופיע בפוזנאן, כי שני יהודים תושבי וולבוז' ריגלו ב- 1915 למען הצבא הגרמני, וגרמו להריגתם של ארבעה פולנים בידי הגרמנים. לאמיתו של דבר, ידעו כל אנשי הסביבה של וולבוז', כי הכובש הגרמני ירה בפולנים הנ"ל תוך נקמת-עונשין על מסירת חייל גרמני מסתתר בסביבה לידי הרוסים, כשהללו כבשו את העיר. היהודים בוולבוז' תבעו את העתון "אורנדובניק" לדין על הוצאת דיבה. אולם אווירת-הפוגרום המתוחה הוסיפה לאיים על חייהם של יהודי וולבוז'.
לאחר שפרצה מלחמת העולם ה-II, נהרסו ב- 5.9.1939, תוך הפגזה כבדה, רוב בתי העיירה. כל מי שמצא אפשרות לברוח, ברח, אך משכבשו הגרמנים את העיירה, שבו יהודים רבים. הגיעו לעיירה גם פליטים ועקורים רבים יחסית מהסביבה, בעיקר מטושין (ועמם רבה של טושין ר' חיים ברוך דמבינסקי, לשעבר רבה של וולבוז'), וכן מלודז'. בשלהי 1939 ותוך 1940 הגיעו לעיירה 180- 190 פליטים, והרי זה אחוז ניכר של האוכלוסים היהודים, שמספרם עלה בשנים 1940- 1941 ל- 424- 436 נפש.
מצבם של היהודים בישוב קטן זה היה נסבל, לפי שרובע המגורים של רוב היהודים לא נסגר, ועל כן היה הקשר והמגע עם הסביבה קל והמזון מצוי. צרתם הגדולה של היהודים היתה עבודת הכפייה הקשה בוולבוז' ובסביבה. הספקה מתמדת של גברים לעבודות אלה היתה אחת המשימות העיקריות של היודנראט.
הישוב חוסל באוקטובר 1942. כ- 400 יהודי וולבוז' גורשו לגיטו פיוטרקוב, ומשם שולחו בימי חיסול הגיטו ההוא - 21.10.1942- 15 - אל טרבלינקה. זמן קצר לפני חיסול הישוב היהודי בוולבוז' גברה רדיפת היהודים. ידועה ההתעללות המיוחדת ברבדמבינסקי, שבין שאר העינויים שנאלץ לעמוד בהם, נצטווה גם לקפוץ למים קופאים. הרב מת בייסוריו אלה (בא' דראש-השנה תש"ג) ונטמן בבית-העלמין בוולבוז'. כעשרים יהודים תושבי המקום בפרוץ המלחמה נותרו בין החיים.