ו' ניסן ה'תשפ"ב

בלנדוב BLEDOW

ישוב חרושתי בפולין
מחוז: וארשה
נפה: גרוייץ
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-1,879
• יהודים בשנת 1941: כ-815

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
הגרמנים נכנסו לבלנדוב ב- 8 בספטמבר 1939. כמה ימים לאחר כניסתם הגיעו למקום אנשי הז'אנדארמריה והללו החלו בגזל רכוש יהודי בבתים ובהחרמת הסחורות בחנויותיהם. היהודים נצטוו לענוד "אות קלון" (סרט עם מגן דוד). באחד הימים נצטוו כל תושבי בלנדוב להתייצב בכיכר השוק. לאחר זמן מה שוחררו הנוצרים ובמקום נותרו היהודים בלבד. הגרמנים התעללו ביהודים, היכו בהם ואחד מהם אף מת למחרת היום מפצעיו. על יהודי בלנדוב הוטל קנס בסך 80.000 זלוטי להקמת בית מרחץ ביישוב. הכסף נאסף אצל היהודים האמידים יותר. הוחל גם בחטיפות של יהודים לעבודת כפייה, בייחוד לעבודות משפילות בניקוי היישוב, או בבתים של הפולקסדויטשה המקומיים. עם תחילת הכיבוש הגרמני הצהירו רבים מצאצאי המתיישבים הגרמניים שישבו בבלנדוב מאז המחצית הראשונה של המאה ה- 19 על שייכותם לעם (הגרמני פולקסדיוטשה). בערך 40% מן האוכלוסייה הנוצרית שבמקום היו ל"פולקסדויטשה". הללו שכחו חיש מהר את היחסים התקינים שהיו להם עם יהודי המקום עד המלחמה והיו בין הראשונים שהשפילו את שכניהם היהודים, הסגירו אותם לידי המשטרה או הלשינו עליהם בעת החיפושים שערכו השוטרים אחר סחורות ורכוש יהודי אחר במטרה לגזול אותו. גם הפולקסדויטשה נתנו את ידם בביזה. היודנראט נתמנה בבלנדוב בנובמבר או בדצמבר 1939. בראשו הועמד יעקב ארבוז ולידו פעלו 3 חברים נוספים. הרובע היהודי, הגטו, הוקם בבלנדוב בסוף שנת 1940. הוא לא גודר, אולם כל יהודי שנתפס מחוצה לו סיכן את חייו. יהודים שיצאו לבקש דברי מזון מחוץ לגטו ונתפסו הוכו מכות רצח. בינואר 1941, כשנפוצו כבר השמועות על גירוש היהודים מנפת גרוייץ לגטו וארשה, הוטל על יהודי כ' קנס בסך 100,000 זלוטי. הגרמנים הפיצו שמועה שתשלום הקנס עשוי למנוע את גירוש היהודים. היודנראט אסף את הסכום הנדרש והעבירו לידי השלטונות, אולם לשווא; בימים 27- 28 גורשו יהודי בלנדוב יחד עם הפליטים מערים אחרות שנמצאו במקום, לגטו וארשה. מספר המגורשים היה 1,030. בדרך ברחו כמה יהודים מבני בלנדוב וניסו למצוא מקלט במקומות אחרים. אחדים מיהודי המקום ניסו להסתתר בסביבה. אולם התושבים הלשינו עליהם לגרמנים או שרצחו אותם במו ידיהם. אכזרי במיוחד היה גורלן של שתי נערות יהודיות שהסתתרו בסביבה. הן פנו אל תושב המקום ואצק גראייבסקי וביקשו ממנו, שיתן להן מעט מן העורות שהפקיד אביהן בידיו. גראייבסקי אמנם נתן להן את העורות,אולם בצאתן עקב אחריהן ורצחן במו ידיו. לאחר המלחמה לא חזר לב' אף יהודי מניצולי השואה.

בלנדוב היא יישוב תעשייתי שהוקם בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 במסגרת מבצע התיעוש שיזמה מלכות פולין הקונגרסאית. למקום הובאו אורגים - בעלי מקצוע גרמניים מפרוסיה - שהובטחו להם זכויות יתר. בין השאר ניתנה להם הזכות להתיר או לאסור ישיבת יהודים במקום. בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 19 היו בבלנדוב 9 מפעלי-אריגה לבד-כותנה ועבדו בהם 9 אומנים, 34 שוליות, 9 תלמידים ו- 21 פועלים. ערך התוצרת השנתית הגיע ל- 9,000 רובל כסף. לקראת סוף המאה ה- 19 הלך מספרם של המפעלים וירד עד שנותרו בבלנדוב אורגים עובדי-בית בלבד. לירידה זו גרמה התפתחות תעשיית הטקסטיל בלודז' ובערים שמסביבה מצד אחד ובביאליסטוק מצד אחר. בלנדוב היתה למרכז זעיר של מסחר ומלאכה לסביבתה החקלאית. רבים מן התושבים עסקו גם בחקלאות, בעיקר בגידול פירות. ראשוני היהודים התיישבו בבלנדוב כנראה בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 בהסכמת המתיישבים הגרמניים. היו אלה בעיקר ספקי הכותנה למפעליהם של המתיישבים הגרמניים ומשווקי תוצרתם. תחילה היו יהודי בלנדוב מסונפים לקהילת מוגלניצה, ועד 1917 עדיין היו קוברים את מתיהם שם. בשנה זו קודש בית-העלמין בבלנדוב והתארגנה חברה-קדישא במקום. כס הרבנות בבלנדוב היה מעין חזקה השייכת לשושלת הרבנים והאדמו"רים ממשפחת שפירא ממוגלניצה. לקראת אמצע המאה ה- 19 היה היישוב היהודי בבלנדוב מסוגל להחזיק רב משלו. בשנת 1849 הושב על כס הרבנות בבלנדוב ר' יעקב יצחק שפירא, מחבר "אמת ליעקב" על התורה, ובנו של ה"שרף", ר' חיים מאיר יחיאל שפירא. ר' יעקב יצחק ניהל במקום גם חצר אדמו"רות נוסח קוז'ינייץ-מוגלניצה. ר' יעקב יצחק נפטר בשנת 1882 בווארשה, לשם הובא כדי לשאול בעצת הרופאים. עם ירידת המפעלים לאריגה ממעמדם חלו שינויים גם בפרנסתם של יהודי המקום. רובם החלו לעסוק במסחר זעיר ובמלאכה. המצב לא השתנה גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. באותה תקופה עסקו כמה יהודים בסחר תבואות. שאר הסוחרים היו בעלי חנויות מכולת, או סחרו בברזל, בטקסטיל ובעור. סוחרים אחדים חכרו גני-פרי ומכרו את היבול בערים הגדולות. המסעדה היחידה בבלנדוב (שבה הגישו בעיקר בירה) היתה בבעלות יהודית. גם בעל המשאית היחידה בבלנדוב היה יהודי. כמובן שכל בעלי-העגלה היו גם הם יהודים. בין בעלי המלאכה בלטו תופרי בגדים מוכנים, יצרני גרביים ועושי פתיתים. בשאר המלאכות( פחחות, זגגות, נגרות ועוד) עסקו רק שניים-שלושה יהודים. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 התפרנסו רבים מבעלי המלאכה היהודיים בבלנדוב מהכנת תבניות עץ לכובעי נשים. לאחר 10 שנים בערך, משנסתיימה האופנה של הכובעים האלה, עברו לעשיית כובעי ברט נוסח צרפת, והיו להם אף כמה עונות ייצור טובות, שבהן היתה להם פרנסה ברווח. בשנים האחרונות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי בלנדוב, כמו היהודים בשאר העיירות והערים בפולין, מהתגברות גילויי האנטישמיות. בייחוד נפגעו מן החרם שהוטל על המסחר היהודי. גם בבלנדוב הוצבו ליד החנויות היהודיות משמרות שמנעו מן הקונים הנוצריים לקנות בהן. היו גם מקרים אחדים של התנכלויות ליהודים ושל ניפוץ שמשות בבתי יהודים. ואף-על-פי כן המשיכה הקהילה היהודית לנהל את חייה בדרכה המסורתית. הוקם בית כנסת בנוי אבן, אבל משום שלא היה מוסק התפללו בו בשבתות ובחגים בלבד. כמרכז תפילה ולימודי תורה לבחורים ולבעלי בתים שימש בית המדרש. ל"חברת תהילים" ולחסידי פורוסוב היו שטיבלאך משלהם. לאחר פטירתו של ר' יעקב יצחק ירש את שני כתריו (הרבנות והאדמו"רות) בנו, ר' יוסף מנדל שפירא. זמן מה, עד שהקים את חצר האדמו"רות שלו בלודז', ישב בבלנדוב גם בנו השני של ר' יעקב יצחק, ר' ישעיה שפירא. ר' ישעיה נפטר בלודז' בשנת 1917. אחרי פטירתו של ר' יוסף מנדל ירש את כס הרבנות בנו, ר' שלום מאיר יחיאל ולאחר פטירתו בשנת 1927 בא במקומו חתנו, ר' ישראל ברוך שפירא, אחרון רבני בלנדוב (נספה בשואה). עד מלחמת העולם הראשונה שרר ביישוב היהודי בבלנדוב הווי מסורתי חסידי. אולם כבר אז החלו להופיע הניצנים הראשונים של התמורה. סמוך למלחמה זו התארגנה במקום חברת תנ"ך ובין חבריה היו אחדים שנטו לציונות. בעת מלחמת העולם הראשונה הוקם בבלנדוב תא של "צעירי ציון". לאחר שנסתיימה המלחמה פרשו כמה מחברי "צעירי ציון" ויסדו בשנת 1923 את "פועלי ציון". ארגון זה הטביע את חותמו על היישוב היהודי, במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם, יותר משאר המפלגות הציוניות והלא-ציוניות. "פועלי ציון" הקימו קופת גמ"ח משלהם, ששירתה את בעלי המלאכה, את הסוחרים הזעירים ואת הפועלים היהודיים בבלנדוב. ליד "פועלי ציון" הוקמו ארגון הנוער "דרור" וארגון ילדים בשם "הצופים". בשנות ה- 30 התארגן "החלוץ" ומבין חבריו יצאו אנשים לקיבוצי הכשרה מחוץ לבלנדוב. בשנות ה- 30 התארגן במקום סניף של הציונים הרוויזיוניסטים. בשנת 1928 הוקם בבלנדוב סניף של "אגודת ישראל". זמן מה התקיים כאן גם סניף ה"בונד", או לפחות קבוצה של "בונדאים". רוב ילדי ישראל בבלנדוב למדו בחדרים המסורתיים. בודדים המשיכו את לימודיהם בישיבות בערים אחרות, או בבית המדרש שנפתח במקום. בשנות ה- 20 הוקם בית-ספר מיסודה של "תרבות". לאחר 3 שנות קיום נסגר בית-הספר בשל קשיים כספיים. סניף "אגודת ישראל" בבלנדוב פתח במקום בית-ספר לבנות "בית יעקב". בשנת 1930 נפתח ביוזמתו של סניף "פועלי ציון" בבלנדוב בית-ספר עממי מיסודו של "שול-קולט". שפת ההוראה במוסד זה היתה יידיש, אולם למדו בו גם עברית כמקצוע.