תרומות
יאנוב janow
עיירה בפולין
נפה: דרוהיצ'ין
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-6,000
· יהודים בשנת 1941: כ-3,000
· יהודים לאחר השואה: כ-100
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
יאנוב התפתחה והיתה לעיירה במחצית הראשונה של המאה ה- 17, לפני גזירות ת"ח ות"ט (1648). בתקנה משנת שפ"ג (1623) הרשומה בפנקס מדינת ליטא, קהילת יאנוב אינה נזכרת, למרות היותה קרובה, בין היישובים הסרים למשמעתה של פינסק. מכאן ניתן להסיק, שבאותה שנה עדיין לא היה קיים ביאנוב יישוב יהודי בעל מעמד של קהילה. ואילו תעודה לועזית משנת 1678, המונה אף היא את שמות הקהילות בגליל פינסק הסרות למשמעתה, נזכרת גם יאנוב. כנראה שהיישוב היהודי ביאנוב הגיע למעמד של קהילה בין השנים 1623 ו- 1678. עדויות נוספות על יהודים תושבי יאנוב בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה ה- 17 מאפשרות לקבוע תאריך מדויק יותר לראשיתו של יישוב יהודי ביאנוב. העדות הראשונה על יהודי תושב המקום היא משנת 1646. מסופר על הסוחר יעקב בן אברהם מיאנוב, שנסע בקיץ של שנת 1646 ליריד בבזדייז' ובהיותו בדרך הוכה ונפצע בידי אציל פולני ועוזריו, עקב זאת נמנע ממנו להשתתף ביריד. בין יהודי היישוב רווחה מסורת, שקבר אחים בבית הקברות היהודי הישן של העיירה היה של יהודים שנרצחו בגזירות ת"ח ות"ט בידי הקוזאקים, אך אין בידינו עדות ממשית שהם אכן נפגעו במאורעות אלה. אפשר שבבית- הקברות של העיירה הובאו לקבורה יהודים שנמלטו מפינסק, אשר בהיותם בדרך סמוך ליאנוב נתפסו, נהרגו ונקברו שם. אם אמנם היה ביאנוב בשנת 1648 בית-קברות יהודי, יש בכך כדי להעיד, שכבר היה אז ליישוב מעמד של קהילה. בתעודה משנת 1657 מסופר, שחיל של כמה מאות רוכבים בני עמים שונים התנפלו על יהודי יאנוב ושדדו אותם. בשנים 1657 - 1667 סבלו תושבי יאנוב והסביבה מהתקפות של יחידות צבא פולני שפרקו עול והעיירה עצמה נשדדה ובתיה הועלו באש. באותה תקופה נזקקה יאנוב לעזרתו הכספית של ועד מדינת ליטא. בפנקס המדינה אנו מוצאים ידיעה משנת 1667 על דבר "עלילת שקרים בק' יאנאווי בעסק גזלנים"; קרוב לוודאי שהכוונה לאנשי צבא פורקי עול ומשמעת. מכל האמור לעיל אפשר לומר, שליישוב היהודי ביאנוב כבר היה מעמד של קהילה סמוך לגזירות ת"ח ות"ט ושהיא היתה כפופה להנהגתה של קהילת האם פינסק. האחרונה קבעה את גובה המס המוטל על היישוב. סוחריה יכלו לסחור ולהתיישב ביאנוב באופן חופשי ומינויו של רב לעיירה היה טעון הסכמתו של אב-בית-דין הקהילה הראשית. מאידך גיסא, בזמן מצוקה היתה קהילת האם חייבת לבוא לעזרתה של בת חסותה. מעט מאוד ידוע על עיסוקיהם ופרנסותיהם של יהודי יאנוב עד סוף המאה ה- 19. מן התעודות הלועזיות המועטות שהגיעו לידינו ידוע, שיהודי יאנוב התפרנסו ממסחר ושהיו מעורבים גם בעסקי חכירת אחוזות ובייצור משקאות חריפים ומכירתם. כתבה של משכיל פולני שנתפרסמה בעיתון בשנת 1781 מציינת לשבח את העיירה יאנוב בשל בתיה המסודרים וחריצות תושביה. בשנת 1784, אגב ביקורו בפינסק, ביקר ביאנוב מלכה האחרון של פולין, סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. בסקירה פולנית משנות השבעים של המאה ה- 19 נאמר, שיהודי יאנוב מנהלים מסחר ער למדי עם וארשה ומספקים לה בעיקר חמאה, הידועה בווארשה בשם חמאה ליטאית. עוד נאמר שם, שיאנוב היתה במשך זמן רב נחלה פרטית של הדוכסים לבית שוויסקי ואחר כך עברה לרשות האצילים לבית אוז'שקו (Orzeszko). על החיים הפנימיים של יהודי יאנוב יש בידינו רק ידיעות מעטות. אביו של ר' אהרון הגדול מקארלין (1736 - 1772), מייסד חסידות קארלין ותלמידו-שליחו של המגיד ממזריץ', היה ר' יעקב, שמוצאו היה מיאנוב, שם היה שמש באחד מבתי-הכנסת. בגניזה הסטולינאית שבחצר רבני סטולין נמצאו תקנות של חברת משניות מיאנוב משנת תק"צ (1830), שחתום עליהן ר' אהרון השני מקארלין. מכאן ניתן ללמוד, שהיו חסידי קארלין ביאנוב לפני שנת 1830. גם לחצר הליבשייאית היו חסידים ביאנוב ובשנת תרמ"ו התיישב בה ר' אבא'לה (אחיו של ר' לייבלה, הרבי של חסידי ליבשיי) והקים בה חצר משלו. מאז היו ביאנוב גם חסידים שנשארו נאמנים לר' לייבלה וגם כאלה שנסתפחו לר' אבא'לה. לכל קבוצה היה תחילה מניין ואחר כך גם בית-כנסת משלה. החל בשנות השמונים של המאה ה- 19 מתרבות הידיעות על עיסוקיהם ופרנסותיהם של יהודי יאנוב, על חייהם הפנימיים ועל הבעיות שהטרידו אותם. פרנסתם של יהודי יאנוב היתה בעיקר על המסחר והמלאכה. החנויות בשוק היו כולן של סוחרים יהודיים, רובם זעירים. סוחרים גדולים יותר קשרו קשרי מסחר עם הערים הגדולות, כגון פינסק, וארשה ולודז'. ביאנוב היו גם בעלי-מלאכה רבים: חייטים, סנדלרים, רצענים, פרוונים, כובענים, נגרים, בנאי עץ ובנאי לבנים, פחחים, מסגרים ונפחים; לאחדים מהם יצאו מוניטין כבעלי מקצוע מעולים. העירוניים הנוצריים של יאנוב, האיכרים תושבי הכפרים והפריצים בעלי האחוזות בסביבתה, עסקו בחקלאות ובגידול בקר, סוסים, חזירים, עופות ודגים. בסביבות העיר היו יערות גדולים. יאנוב היתה מרכז לסחר במוצרי חקלאות: שיפון, שיבולת שועל, פשתן, תפוחי אדמה, סוגים שונים של עץ, פירות, פטריות, עורות ופרוות, שערות חזיר (ששימשו חומר גלם לייצור מברשות) ועוד. מסחר ער במוצרים אלה התנהל בעיקר בירידים ובימי השוק. קשיי הפרנסה הביאו להגירה לערים שונות באוקראינה, וכן לארצות-הברית של אמריקה. ההגירה נמשכה בהיקף גדול עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. התמיכה הכספית מקרובי משפחה שהיגרו מילאה תפקיד נכבד בפרנסתן של משפחות רבות. בשנת 1880 התפרסמה כתבה ב"המליץ" על שערוריות ואי-סדרים בענייני ציבור, על הזנחת חינוך הבנים ועל הפיכת בית-המדרש הישן המט לנפול למקום של המולה, מקח וממכר ומריבות. ההזנחה רבתה ב"תלמוד-תורה", שהוחזק מכספי הצדקה של הקהילה. כעבור כמה שנים, בכתבה שנתפרסמה בשנת 1887, צוין בסיפוק שהונהגו סדרים חדשים בתלמוד-תורה; גבאי קופת הצדקה העמידו ארבעה מלמדים כמורים בתלמוד-תורה ומינו עליהם משגיחים מבין טובי העיר ולמדניה. במשך הזמן נעשו ניסיונות לעשות את החדרים מודרניים יותר והונהגו בהם לימוד "עברית בעברית" ולימודי רוסית וחשבון. בשנות התשעים של המאה ה- 19 פרצה ביאנוב דליקה גדולה שכילתה בערך 50 בתים של יהודים ובכללם גם את בית- המדרש הישן. במקומם של בתי העץ שנשרפו נבנו בתים חדשים מעץ ומאבן ובמקום בית-התפילה הישן שנשרף נבנה בית-מדרש חדש והונהגו בו שיפורים רבים. בתחילת המאה ה- 20 היו ביאנוב שישה בתי-תפילה; בית- המדרש הגדול, בית-הכנסת דחייטים, בית-הכנסת של ר' יהושע אליעזר - שלושה אלה של מתנגדים; שלושת בתי-התפילה האחרים היו של חסידים; אחד של חסידי סטולין, אחד של חסידי ליבשיי ואחד של חסידי ר' אבא'לה, שהתפלגו מחצר ליבשיי. ביאנוב פעלו חברת גמילות חסדים, חברת מלביש ערומים, חברה למתן בסתר - מעות חיטין, חברת לינה (לינת הצדק) וחברת ביקור חולים. בשנות השמונים והתשעים היו ביאנוב רק חובבי-ציון בודדים; האווירה ביישוב היתה עוינת לרעיון הציוני. בין חובבי ציון אלה התבלט במיוחד יש"י (ישראל יהודה) אדלר, שעל שמו נקרא לימים היישוב רמת ישי. בתחילת המאה ה- 20 התגברה הפעילות הציונית ביאנוב, נמכרו בה שקלים, בולי הקרן הקיימת ו"אקציות" (מניות) של ה"קולוניאל באנק". באותן שנים הגיע ליאנוב חיים וייצמן וביקש מן הציונים שיבחרו בו לנציג לוועידת ציוני רוסיה שהיתה אמורה להתכנס במינסק (1903). נוסף על הציונים פעלו ביאנוב הארגון "ברידער און שוועסטער" (אחים ואחיות) וממנו הוקם סניף של ה"בונד", אך השפעתם היתה קטנה. ביאנוב כיהנו ברבנות: ר' יוסף יאנובר (1755 - 1825), יליד פינסק; ר' אברהם אבא, בנו השני של ר' שמריה מייסד השושלת הליבשאית באמצע( המאה ה- 19); במחצית השנייה של המאה ה- 19 שימש בה ברבנות בנו של ר' שמואל אביגדור תוספאה (רבה הנודע של קארלין עד שנת 1866), ר' יהושע אריה לייב, מחבר הספר "מצפה אריה". ידוע לנו, שבשנת תרמ"ח (1888) היה ר' משה חיים, בנו של ר' יהושע אריה לייב, רב ואב-בית-דין ביאנוב. אחרי מותו הוזמן ר' יהודה הכהן, ראש הישיבה של בוברויסק, לעלות על כיסא הרבנות של יאנוב. אחריו היה רבם של המתנגדים ר' דוד המגיד מיאנוב. יורשו של ר' דוד היה ר' יוסף קוסובסקי, שכיהן עד פטירתו בשנת 1940. בתפקיד מורה הוראה שימש ביאנוב עד שנת 1920 בערך ר' אברהם יהודה הכהן. אחרי פטירתו ירש את התפקיד בנו, ר' יוסף הכהן. בשנת 1915 נכבשה יאנוב בידי הצבא הגרמני. כמעט כל הרוסים שישבו ביאנוב ובסביבה ברחו עם הצבא הנסוג, ואילו היהודים נשארו במקומותיהם. ביאנוב השתכן מטה הצבא הגרמני הכובש. הגרמנים מינו מיד לאחר כניסתם לעיר ראש עיר וארגנו משטרה אזרחית; על הצעירים הוטלה חובת עבודת-כפייה. חלקות הקרקע של האיכרים שברחו ניתנו ליהודי העיירה לשם עיבוד חקלאי לצורכי משפחותיהם. בתקופת השלטון הצבאי הגרמני נבנו מדרכות ונסללו כבישים עראיים וניתנה תשומת לב לנושא התברואה. הגרמנים גם הניחו לצורכיהם מסילת ברזל צרה שחיברה את יאנוב עם קמין-קושירסקי שבצפון ווהלין. מלבד זאת הוקמו מפעלים שונים: מנסרה, בתי מלאכה לתיקון קטרי רכבת, מפעל לייבוש תבואות, פירות וירקות, מפעל לייצור חבלים, בית-חרושת לגזוז, מחסנים לאחסון תבואות וסחורות ועוד. בנובמבר 1918, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, עזבו הגרמנים את יאנוב. בשנים 1919 - 1920 עברה העיר כמה פעמים מיד ליד ושלטו בה לסירוגין האוקראינים, הבולשוויקים, הפולנים, שוב הבולשוויקים ובקיץ 1920 השתלטו על האיזור סופית הפולנים. קדמו להשתלטותם התפרעויות של יחידת הגנרל באלאחוביץ', אך בניגוד למקומות אחרים הם שהו ביאנוב תקופה קצרה ולא הספיקו להתעלל ביהודים כמנהגם. בקיץ 1920 הגיעו ליאנוב חיילי הצבא הפולני והחלו להתעלל ביהודים, עד שהתייצב השלטון והושם קץ להתפרעויות. בימי חילופי השלטון היה מצבה של האוכלוסייה היהודית קשה. בשנת 1919 החלה להגיע עזרה מן הג'וינט ומקרובי משפחה, והדבר הקל על המצוקה.
במשך השנה שבה היתה העיר נתונה תחת שלטון צבאי פולני המשיכו החיילים הפולנים להתעלל ביהודי העיר, גזזו זקנים ופיאות, הטילו קנסות, גזרו עונשי מלקות ועצרו יהודים ללא סיבה. לאחר שעבר השלטון לידיים אזרחיות החלו לפעול בעיר משרדים שונים. בשנת 1921 נקבע מינהל אזרחי והעיר חזרה בהדרגה לחיים נורמליים. נפתחו מחדש החנויות בשוק; בעלי-המלאכה עבדו ומכרו את תוצרתם; ירידים וימי שוק התקיימו לעתים קרובות. משפחות רבות התפרנסו מתחנת הרכבת, שכן יאנוב נעשתה תחנת צומת של המסילה הראשית פינסק-בריסק-וארשה ושל מסילה צרה שחיברה אותה עם איוואצביץ'-טלחאן-לוביישוב עד קמין-קושירסקי שבווהלין. יזמים יהודיים הקימו מנסרה גדולה סמוך לתחנת הרכבת ובה עבדו כמה מאות פועלים. בשנות השלושים של המאה ה- 20 שימשה מנסרה זו מקום הכשרה לחלוצים שהכינו את עצמם לחיי עבודה בארץ- ישראל. ביאנוב הוקמו גם טחנות קמח, אחדות מהן ממוכנות. בקיץ 1929 פרצה ביאנוב דליקה גדולה ובה עלו באש 75 בתים של יהודים במרכז העיר, באיזור שמול טורי החנויות בשוק. יחד עם הבתים אבד גם רכוש רב שנשדד בידי איכרים שהגיעו אז ליום השוק. יהודים רבים התרוששו ונותרו בחוסר כל. עלו באש גם הבנק העממי היהודי, ספריית תל-חי, קופת גמילות חסד וקופת החולים. הנזק נאמר אז ב- 1.5 מיליון זלוטי. פעולות השיקום היו מהירות; מושל נפת דרוהיצ'ין השיג הלוואות גדולות מן הממשלה ודמי ביטוח שקיבלו הנשרפים איפשרו לעיר להיבנות מחדש. נבנו בתי עץ ובתי חומה יפים ומרווחים. הוקמה גם תחנת כוח שהביאה אור חשמל לבתים ולרחובות. באותן שנים נסלל גם הכביש בריסק-פינסק שחצה את הרחוב הראשי של היישוב. סוחרי יאנוב היהודיים היו מייצאים משלוחי תבואות ובקר לפולין הקונגרסאית ולדנציג; בתי העסק התרחבו ומספרם גדל; בעלי המנסרה ייצאו תוצרת עץ מעובד ועץ לבנייה; סוחרים מעריה הגדולות של פולין נהגו לבוא כדי לקנות בעיר סחורות וסוכנים נוסעים של ענפי מסחר שונים היו באים לעיר למכור בה את סחורתם. בשנת 1924 נוסד ביאנוב בנק עממי קואופרטיבי שתפקידו היה לעזור לסוחרים, לבעלי המלאכה ולנצרכים באשראי נוח. מוסד זה עמד תחת פיקוחו של מרכז הקואופרציה. הבנק עבר בהצלחה את המשבר של הדליקה הגדולה של שנת 1929 ואת שנות המשבר הכלכלי העולמי ופעל עד ספטמבר 1939. בשנת 1922 (או מעט לפניה) נפתח ביאנוב בית-ספר ''חינוך", שהיה מסונף לרשת''תרבות". רוב ההורים שלחו את ילדיהם, בנים ובנות, ללמוד בו, בעוד שהחדרים המסורתיים הלכו והתרוקנו. בשנת הלימודים 1928/29 נסגר בית-הספר בגלל קשיי תקציב וכמעט כל התלמידים עברו ללמוד בבית-הספר העממי הממשלתי. בשנת הלימודים 1933/34 נפתח בית-הספר מחדש והוא התקיים עד ספטמבר 1939. בשנות העשרים ניסו המלמדים לארגן את החדרים במסגרת בית-ספר דתי''תבונה", אך הדבר לא עלה יפה. בסוף שנות העשרים נפתחה ביאנוב שלוחה של ישיבת ''בית-יוסף" בפינסק. למדו בה בחורים מיאנוב ומן הסביבה וצעירים שבאו ממקומות מרוחקים. הישיבה לא החזיקה מעמד זמן רב ונסגרה. ביאנוב פעלו בסוף שנות העשרים סניפים של רוב תנועות הנוער הציוניות וכן של מפלגות שהיו קיימות ברחוב היהודי בפולין, כגון: החלוץ והחלוץ הצעיר,''פועלי-ציון ימין" - "פרייהייט" (דרור),''פועלי-ציון( שמאל", גורדוניה, השומר הצעיר, השומר הלאומי, ששינה את שמו בראשית שנות השלושים ונקרא הנוער הציוני, בית"ר. תנועות אלה פיתחו פעילות חינוכית ותרבותית ענפה, חלקה הגדול בעברית. הרצאות פומביות של שליחים ונואמים מטעם התנועות השונות משכו קהל רב ועוררו ויכוחים נלהבים.''פועלי-ציון שמאל" קיימו ספרייה של ספרי יידיש;''פועלי-ציון ימין" -''פרייהייט" קיימו ספרייה של ספרים ביידיש ובעברית ושתיהן השאילו ספרים לכל דורש. אחדות מן התנועות הללו ייסדו קבוצות דרמה שהציגו מדי פעם מחזות בפני קהל רחב. בשנות העשרים החלה עלייה של חלוצים לארץ-ישראל. בשנת 1929 נוסד ביאנוב קיבוץ הכשרה של החלוץ, שחבריו עבדו במנסרה ובעבודות שונות. בשנת 1937 הגיעה האנטישמיות הגוברת בפולין גם ליאנוב. בשני מקרים נעשו ניסיונות לפגוע ביהודים, אבל תגובת הגנה נמרצת של צעירים יהודיים סיכלה את ההתפרעויות ושמה להן קץ. באחד משני המקרים הוכה הפורע הראשי עד אבדן ההכרה וכמה צעירים יהודיים הועמדו לדין ונשפטו לתקופות מאסר.
ב- 17 בספטמבר 1939 נכנס ליאנוב הצבא האדום ותוך זמן קצר התייצב השלטון החדש במקום. הארגונים הציוניים ותנועות נוער ציוניות חדלו לפעול. אמנם חברי תנועת הנוער הציוני ניסו לקיים פעילות ציונית במחתרת, אך הדבר הובא לידיעת הנקוו"ד וההתארגנות נפסקה. את מקומה של העברית כלשון הוראה בבית-ספר "תרבות" תפסה היידיש. תחת השלטון הסווייטי הולאמו עסקים, מפעלים ובתים של יהודים אמידים ובעליהם נדרשו למצוא לעצמם מגורים אחרים. ליאנוב הגיעו אנשים אמידים מפ' שעסקיהם הולאמו ונאסר עליהם לגור בעירם שהיתה לבירת מחוז. ב- 20 ביוני 1941 נאסרו 20 יהודים ובני משפחותיהם; היו אלה אנשים אמידים שעסקיהם הולאמו או עסקני מפלגות. הם הוסעו לארץ גזירה, לרוסיה האסיאתית. גירוש זה הציל את רובם מגורל אלה שנשארו, שנרצחו בידי הנאצים. בתקופת השלטון הסווייטי נפטר רבה של יאנוב, ר' יוסף קוסובסקי. מי שנתמנה לבוא במקומו, חתנו ר' זלמן בוסל, נספה יחד עם בני עדתו ביום חיסול הגטו, בי"ג בתשרי תש"ג (24/25.9.1943). ב- 25 ביוני 1941 נכנסו ליאנוב יחידות הצבא הגרמני. האוכלוסייה הנוצרית קיבלה את פני הגרמנים בלחם ומלח, ואילו היהודים הסתגרו בבתיהם. לפי הוראות הגרמנים נצטוו הנוצרים לא לקיים קשרים כלשהם עם היהודים ולא למכור להם מזון; הם אף נקראו להכות ביהודים. בכרוז שהופנה אל האוכלוסייה היהודית נדרשו היהודים מגיל 10 ומעלה לענוד על שרווליהם סרטים לבנים ועליהם מגן-דוד כחול. נאסר עליהם להיראות ברחובות מן השעה 6 בערב עד 8 בבוקר למחרת; נאסר עליהם ללכת במדרכות והם הורשו ללכת באמצע הרחוב בלבד; העונש על אי-ציות להוראות אלה היה מוות. אבל במשך חודש בערך לא פגעו הגרמנים ביהודי יאנוב. ביום 4.8.41 לפנות ערב אספו אנשי המשטרה הפולנית- אוקראינית 150 יהודים בערך, הוציאו אותם מבתיהם, הובילו אותם לכיכר השוק, ציוו עליהם לכרוע ברך ולחכות. היהודים נשארו במקום עד עלות השחר. בעת ההמתנה הארוכה נצטוו היהודים לשיר ולרקוד. לפנות בוקר שוחררו כולם לבתיהם. למחרת באה ליאנוב יחידת פרשי אס"אס ויחד עם הגרמנים שחנו במקום ועם שוטרים הקיפו את העיר והתחילו לתפוס גברים מגיל 16 ומעלה בתואנה שהם יישלחו לעבודה. היהודים שנתפסו רוכזו בכיכר השוק. גברים חולים נורו במיטותיהם ואנשים שנמצאו מתחבאים נורו ברובם אף הם במקום או שהובלו לכיכר השוק. אחר כך הובלו הנאספים מזרחה, לכיוון יער בורוביצה. את הזקנים והחלשים שפיגרו בהליכתם הרגו הגרמנים בדרך ואחרים הוכו ללא רחם. ליד יער בורוביצה רצחו הגרמנים את כל היהודים. איכרי הסביבה פשטו על החללים ופשטו מהם את מלבושיהם ונעליהם. יהודי אחד, פייבל קפלן, נפצע והעמיד פני הרוג. לאחר שעזבו הגרמנים הצליח לברוח ליער וכעבור זמן מה חזר העירה וסיפר מה קרה. באקציה זו נהרגו 420 גברים. מאות נשים התאלמנו או שכלו את בניהן ומאות ילדים התייתמו. כעבור כמה ימים יצאו הגברים המסתתרים ממחבואיהם. בעלי המקצוע קיבלו מן המועצה המקומית אישורים שהם עובדים נדרשים וחזרו לעבודה. לאחר האקציה הראשונה הורו הגרמנים להקים ביאנוב יודנראט ובו עשרה אנשים. כיוון שאיש לא רצה להתנדב, נאלץ דיווינסקי, שהיה יושב-ראש הקהילה בשנות השלושים, לקבל על עצמו את ראשות היודנראט והוא צירף אליו כמה עסקנים לשעבר. ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית שסייעה לו לבצע את הוראות הגרמנים. לפי דרישת הגרמנים הכין היודנראט את רשימות האנשים, חילק כרטיסי לחם ( המנה היומית היתה 150 גרם שפנל) וסיפק את העובדים שנשלחו למקומות עבודה שונים. היודנראט היה אחראי לגביית דמי הכופר שהטילו הגרמנים מדי פעם ומינה לצורך זה ועדה ציבורית. לאחר הקמת הגטו דאג היודנראט לניקיון ולבריאות תושביו וגם לחלוקת סעד לרעבים ולנזקקים ולצורך זה הפעיל בית תמחוי. היודנראט ביאנוב לא נמנע גם מהברחת מזון לגטו והשתמשה לצורך זה בתחתית הכפולה של העגלה ששימשה להוצאת אשפה. ערב פסח תש"ב (11.4.1942) הגיע ליאנוב הגביטס-קומיסר של פינסק. הוא הודיע ליושב-ראש היודנראט שביאנוב יוקם גטו מוקף גדר תיל ושעל היהודים להקים אותו. ליהודים ניתנו 24 שעות כדי להתרכז בגטו. העבודה התנהלה במהירות ולעת ערב כבר היה הגטו מוכן. כל אחד הורשה לקחת עמו 8 ק"ג חפצים ולכל אדם הוקצה שטח מחיה של 1.20 מטר מרובע. נגרים החלו לבנות מיטות בשלוש קומות. הרכוש שהשאירו היהודים אחריהם נשדד בידי הגרמנים ואת הנותר נטלו התושבים הנוצריים. על יושבי הגטו נאסר לצאת מתחומיו בלי רישיון, לדבר עם נוצרים, להכין מאכלי בשר או לאכול ביצים, חמאה, גבינה, חלב; קניית דברי מזון מגויים נענשה במוות. הצפיפות בגטו היתה קשה מנשוא. בבית רגיל התגוררו עד 60 נפש, לעתים 5- 6 משפחות (15 - 20 איש) בחדר. אנשים צעירים מצאו לעצמם מקומות בעליות גג, ברפתות ובחודשי הקיץ לנו ברחוב. מדי בוקר היו מסתדרים ליד בניין היודנראט טורים של אנשים ומשם היו מובילים אותם תחת שמירה לעבודה. את בעלי המלאכה ריכזו בסימטה יהודית לשעבר מחוץ לגטו. בעלי המלאכה קיבלו לעתים מן האיכרים קצת דברי מזון תמורת עבודה שביצעו למענם. בחירוף נפש היו מגניבים את המזון לגטו, למשפחותיהם. תוך ימים מעטים הוקם בגטו בית-חולים. לרשותו הועמד ביתו של חלאבנה רוז'אנסקי, ותושבי הגטו תרמו לצרכיו כלי מיטה וציוד רפואי בסיסי. בבית-החולים היו 30 מיטות והועסקו בו שני רופאים, מיילדת, 5 אחיות, טבחית ועובדות ניקיון. מפעם לפעם באה לגטו ועדת ביקורת גרמנית; חבריה התעניינו במיוחד בחולים במחלות מידבקות. הניקיון שנשמר בגטו מנע התפשטות מגיפות. היו מקרים בודדים של דיזנטריה וטיפוס הבהרות; כדי להתגבר על כך ננקטו אמצעי תברואה חמורים. המידע על מחלות מידבקות הוסתר מוועדות הביקורת הגרמניות. בגטו היה גם בית-מעצר, אבל רק שני אנשים נכלאו בו. אחד הכלואים היתה אם שסירבה למסור את הפרוות שברשותה. היא שוחררה מיד לאחר שהתערב בדבר היודנראט. האסיר השני היה אדם שיצא מדעתו והיה צועק דברים נגד היטלר ובעד סטאלין. מפקד האס"אס ביאנוב לורנץ איים להרגו. היודנראט הורה לעצור את האיש, אך הוא שוחרר עד מהרה. באחד הימים בחודש אוגוסט 1942 שלח היודנראט על-פי דרישת הגרמנים 5 בחורים לפרק מוקשים שהונחו בלילה הקודם תחת פסי-הרכבת. הבחורים היו בטוחים שהם עומדים להתרסק, אך למזלם היה לאחד מהם ניסיון בחבלה משירותו בצבא האדום והוא פירק את המוקשים בהצלחה. ליאנוב הגיעו שמועות על חיסולם הסופי של יהודים בעיירות בסביבה ותושבי הגטו חשו שימיהם ספורים. רבים הכינו לעצמם מחבואים; הצעירים התחילו לחשוב על התארגנות למרד ועל בריחה ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים. שני בחורים, ישראל פרץ ושמחה קארולינסקי, יצאו מן הגטו במטרה ליצור קשר עם הפרטיזנים. כעבור שבוע שבו השניים ודיווחו שעלה בידם להיפגש עם קבוצת פרטיזנים קטנה, שגילתה עניין בהתארגנות של צעירי יאנוב והבטיחה לבוא לעזרתם כאשר יפרוץ מרד בגטו. התעורר ויכוח על ההצעה. רבים לא האמינו שבידיים ריקות ניתן לעשות דבר של ממש. לאסיפה נוספת שכינסו יוזמי ההתארגנות הופיעו יושב-ראש היודנראט אלתר דיווינסקי ואחדים מחברי היודנראט. הם הזהירו את הנאספים מפני האסון שימיטו ההתנגדות והבריחה על בני משפחותיהם ועל תושבי הגטו כולו. הנאספים התפזרו בלי לקבל החלטה כלשהי. רבים האמינו שבשל העובדה שבגטו יאנוב מרובים העובדים תושביו לא יחוסלו. תפילת יום הכיפורים עברה על תושבי הגטו בתחושה של הסוף המתקרב. באותם ימים גויסו איכרים מכפרי הסביבה כדי לחפור בורות גדולים סמוך ליער רוצק. כשנודע הדבר ליהודים המתפללים פרץ בכי נורא. אנשי היודנראט מיהרו אל המפקד הגרמני לורנץ וזה הרגיעם שכל עוד הוא נמצא בעיר לא יאונה להם כל רע. אמנם הקהל נרגע קצת, אבל סימנים אחרים עוררו את חשדם של תושבי הגטו שמשהו עומד לקרות. למחרת יום הכיפורים ביקרו בגטו מפקד האס"דה וקציני אס"אס וערכו רשימות; אנשי האס"אס באו בחיפזון אל בעלי המלאכה היהודיים והוציאו מידיהם את הזמנותיהם הבלתי גמורות. ביום רביעי, 23.9.1942, הורו הגרמנים ליודנראט, שכל הגברים מגיל 16 עד 60 חייבים לצאת למחרת היום לעבודתם במנסרה ובמקומות האחרים. ל- 260 יהודים שעבדו במשמרת הבוקר הודיע מנהל המנסרה, שקיבל הוראה מן האס"אס לשלוח את העובדים לשעתיים לבתיהם כדי שיצטיידו באוכל ובבגדים לשלושה ימים; נאמר להם להביא עמם גם את חבריהם שהיו צריכים לעבוד במשמרת השנייה ולחזור מיד. כשחזרו העובדים הצטרפו אליהם גם אנשים שלא עבדו במנסרה. מי שנכנס לשטח המנסרה שוב לא הורשה לצאת. מספר העובדים שהוצאו מן הגטו היה 500 ויותר, רובם צעירים. בתוך הגטו נשארו בעיקר נשים, ילדים וזקנים. לפנות ערב, אחרי צאת העובדים לעבודתם, הוקף הגטו משמרות צפופים של גרמנים ושוטרים אוקראינים ופולנים. בשתיים בלילה פרצו לתוך הגטו אנשי אס"אס ואס"דה ושוטרים אוקראינים ופולנים. מבניין היודנראט יצא היושב-ראש דיווינסקי כשהוא שותת דם וצעק לעבר הנאספים: "אחים, המצב רע, עשו מה שביכולתכם כדי להציל את נפשותיכם". הוא עצמו הצליח להגיע למחבוא שהכין לו מראש. בחורים אחדים ניסו לקפוץ מעל לגדר ונהרגו מיד. משפחות רבות נכנסו לבונקרים ולמחבואים. הגרמנים קראו ליהודים לצאת מן הבתים ומן המחבואים וערכו חיפושים בבתים. אבל רק מעטים נתפסו בדרך זו והובאו לשוק. בשעות הבוקר, כשנוכחו לורנץ וחבר עוזריו לדעת, שרבים מאוד מסתתרים במחבואים ובבונקרים הם שלחו אש בגטו. העשן והאש המתקרבת גירשו את המסתתרים מן הבונקרים. רבים נורו ברחובות הגטו או נזרקו חיים לאש; אחרים הובלו לשוק. במהומה הצליחו כמה אנשים להימלט דרך הגדר הגובלת בשדה. בין הנמלטים היה גם ברל פומראנץ, מבחירי המשוררים העבריים בפולין. פומראנץ הצליח להגיע לבית-החולים למחלות מידבקות שבו עבדה האחות רחל רזניק. היא הסתירה אותו בשחת שבעליית גג מעל לחדר המתים עד שהצליח לברוח ליער. לאחר חיפושים מאומצים עלה בידי הגרמנים למצוא את יושב-ראש היודנראט אלתר דיווינסקי. וכשהגיע תורו למות הטיח באומץ לב בפני הרוצחים: "דעו לכם שסופכם קרוב, זה לא ייסלח לכם. אני בטוח שתבואו על גמולכם". באמצע דבריו הוא נורה ונהרג. בשעה 11 הובלה הקבוצה הראשונה של 500 יהודים בערך בדרך המובילה ליער רוצק שמדרום לעיר. אחדים הצליחו לברוח מן השורות ולהגיע ליער. אחרים נורו ונהרגו במנוסתם. אחת הנשים, חנה גורודצקי, שהובלה להריגה יחד עם שלושת בניה, זרקה חול לעיניהם של כמה שוטרים, תפסה מן השוטר הקרוב ביותר את רובהו וצעקה לבניה שיברחו. יחד אתם ברחו עוד כמה אנשים. ואמנם, אחד הבנים הצליח להינצל. בשעות אחרי הצהריים המשיכו הגרמנים בסריקת הגטו, בשריפת בתים ובהוצאת יהודים נוספים למקום הריכוז. כל הנאספים הובלו לבורות שנחפרו ביער רוצק ונרצחו. ביום שישי, 25 בספטמבר, הקיפו שוטרים ואנשי אס"אס את המנסרה ו- 500 העובדים הובלו למקום ריכוז ושם נצטוו לכרוע על ברכיהם. 37 איש הצליחו להתחבא בשטחי המנסרה. 62 איש, בעלי מקצוע ויהודים נדרשים, הוצאו והובלו למנסרה כדי להמשיך ולעבוד בה. האחרים הופשטו מבגדיהם והובלו לבורות של רוצק ונורו שם. אלה שהושארו בחיים שהו במנסרה עוד שבועיים, עד שהועברו לגטו קטן שהוקם עבורם. בתקופת שהייתם הם טיפלו במסתתרים עד שאלה הצליחו להימלט ליער. כדי לשכן את האנשים והנשים שהושארו בחיים הקימו הגרמנים גטו בכמה בתים שתפסו ברחוב קטן שבו גרו בעבר יהודים. סביב הבתים האלה נמתחה גדר תיל. זה היה "הגטו הקטן". בגטו זה התגוררו בעלי מלאכה אחדים, רופאים, אחיות, רופאי שיניים, רוקחים ועובדי המנסרה. יום אחד נודע לקומיסר הפרטיזנים קונקוב שהגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו הקטן. הוא שלח שני פרטיזנים יהודיים מיאנוב, כדי שיודיעו על כך ליושבי הגטו וכדי לשכנע אותם לברוח אל היער. אבל היהודים לא נתנו אמון בידיעה ובחרו להישאר במקום. כעבור שבוע נרצחו תושבי הגטו הקטן, שהתקיים בערך שישה שבועות לאחר חיסול יהודי יאנוב. ניצולים שהצליחו לברוח מן הגטו הבוער הגיעו ליער וירחושצ'ה המרוחק מיאנוב 4 ק"מ בערך. הם נשארו יחד כקבוצה. משם עברו ליער קריטישין, שבו הסתובבו כבר איכרים פרטיזנים. ביער זה הם נפגשו עם ניצולים אחרים מגטו יאנוב ויחד הגיע מספרם ל- 30. באותה תקופה עדיין היו הפרטיזנים שביערות בלתי מאורגנים. בין הפרטיזנים היו אנשים בעלי נטיות לאומניות אוקראיניות שהתייחסו ליהודים באיבה ואף הרגו בהם. על-פי עצת פרטיזן קומוניסט עברו 15 מן הניצולים ליער זאווישה ושם נפגשו עם קבוצה נוספת מיאנוב, 8 עובדי בית המלאכה לעורות של גארבאר, שהסתתרו ביום חיסול הגטו. לאחד מהם היה אקדח. בדרך הצטרפו אליהם שני פרטיזנים סווייטיים חמושים ברובים ובאקדחים. עקב כך היה מצבה של קבוצה זו טוב בהרבה מזה של קבוצות אחרות. במשך הזמן הגיעו לזאווישה קבוצות נוספות. הצטרפו ובאו 15 האנשים שנשארו בווירחושצ'ה, קבוצות נוספות של ניצולים מן הגטו ומבין עובדי המנסרה וכן כמה מתושבי הגטו הקטן ובכללם הרופא ד"ר קוטל ולודאבסקי והאחות רחל רזניק. מטעמי ביטחון התארגנו הניצולים בקבוצות קטנות, שהתפזרו במקומות שונים. הם בנו לעצמם בונקרים למגורים. בהתחלה לא היה להם נשק והם היו צפויים לסכנות רבות. בעיה קשה היתה השגת המזון. את זה היה צריך להשיג מן האיכרים ואלה היו לפעמים עוינים. בלילות היו יוצאים מכל קבוצה כמה אנשים כדי לחפש מזון בכפרים ובחוות המבודדות. לא תמיד הצליחו בכך. גיחות אלה תבעו לא פעם קרבנות בנפש. אחדים נספו עקב הלשנות של איכרים עוינים. קץ טראגי היה לקבוצה של 12 ניצולים שעזבה ועברה למקום אחר בתוך היער. יום אחד באו אליהם כמה פרטיזנים, הציגו את עצמם כידידים הרוצים לצרף אותם ליחידתם, הוציאו אותם שניים שניים ודקרו אותם למוות בכידונים. אחד הנדקרים רק נפצע, העמיד פני מת ואחר כך התרחק מן המקום. בשארית כוחותיו עבר הפצוע מרחק של 15 ק"מ עד שהגיע לקבוצת בני יאנוב ביער ושם קיבל עזרה ראשונה וטיפול רפואי. אחדים מן הניצולים מיאנוב נענו לאתגר לתקוף שוטרים בשעת חתונה כפרית. מצוידים בשני רובים שהושאלו להם התכוננו לשוב עם נשק נוסף לעצמם. לאחר שהצליחה הפעולה צורפו הלוחמים שבקבוצה ליחידת הפרטיזנים והשתתפו בפעולותיה מאז ואילך. בשנת 1943 הוכפפו יחידות הפרטיזנים הסווייטיות למטה הפרטיזני הביילורוסי. אז גם יכלו צעירים נוספים מיאנוב להצטרף לפרטיזנים וללחום בשורותיהם. כאשר התאחדו הפרטיזנים לאחר קרבות קשים עם הצבא האדום המתקדם גויסו רבים מהם לצבא והשתתפו בקרבות במקומות שונים. אחדים מבני יאנוב נפלו בעת שירותם. מיהודי יאנוב ניצלו 100 איש בערך, מספר גדול יחסית. כולם יצאו למערב ורובם עלו לארץ-ישראל. היתר התפזרו בארצות שונות.