תרומות
טלושץ' TLUSZCZ
כפר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: ראדזימין
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-1,102
· יהודים בשנת 1941: כ-437
· יהודים לאחר השואה: נותרו בודדים
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
משפרצה המלחמה ב- 1 בספטמבר 1939 הפציצו מטוסים גרמניים את טלושץ'. הם פגעו בתחנת הרכבת ובשכונה שרוב תושביה היו יהודים. רוב הבתים עלו באש והיו גם הרוגים ופצועים. רבים מיהודי המקום עזבו את העיירה השרופה וההרוסה ונמלטו לכפרים הסמוכים. טלושץ' נכבשה ביום א' דראש השנה ת"ש (14.9.1939). כבר בימים הראשונים של הכיבוש החלו הגרמנים בחטיפות יהודים לעבודות כפייה: ניקוי העיירה, פירוק הריסות הבתים שנשרפו, טעינת גזעי עץ כבדים על קרונות משא וכיוצא בזה. מעשי חטיפה אלה היו מלווים התעללות והשפלה. באוקטובר 1939 מינו הגרמנים יודנראט שחבריו היו מנכבדי הקהילה. בראשו הועמד גוטמן פופובסקי שעמד לפני המלחמה בראש ההסתדרות הציונית בטלושץ'. משאר חברי היודנראט ידועים שמותיהם של מאיר טאוב ואהרון גולדוואסר. על היודנראט הוטלו אותם תפקידים שאפיינו את המוסד הזה בקהילות אחרות: לספק לגרמנים את האנשים לעבודות כפייה, לאסוף את ההיטלים ואת דברי הערך ולמסור אותם לידי הגרמנים. בסוף שנת 1939 פורסמה גזרת הטלאי הצהוב וכל בני הקהילה מגיל 12 ומעלה חויבו לשאת על זרועם סרט צהוב ובמרכזו מגן דוד. המצב החמיר עוד יותר כאשר הגיע לטלושץ' קצין האס"אס ליפשה. בפקודת הגסטפו נאסר ראש היודנראט גוטמן פופובסקי בתואנה שלא מילא אחרי הוראותיהם של הגרמנים והוצא להורג. בחורף של שנת 1939/40 עזבו רבים מיהודי טלושץ' את בתיהם ומגמת פניהם לאזורים שבמזרח פולין, שהיו תחת שליטת הסובייטים. ביניהם בלטו במיוחד אנשים צעירים. בספטמבר 1940 פרסמו הגרמנים הוראה בדבר הקמת גטו בטלושץ' ומשטרה יהודית שתפעל בו. בתחום הגטו נכללו הרחובות קופרניקה ושיינקייביצ'ה. הגטו היה סגור והוקף גדר תיל דוקרני. בערך 740 יהודים, תושבי טלושץ' והכפרים שבסביבה, נדחסו לבתים קטנים וצרים; כמה משפחות נאלצו לחלוק ביניהן דירה אחת. בגטו הורגש מחסור במזון ובחומרי הסקה. הברחת דברי מזון מן הצד הארי היתה כרוכה בסכנת חיים; כל יהודי שנתפס מחוץ לגטו נורה. יום יום יצאו מן הגטו מאות יהודים לעבודה במפעלים גרמניים. המצב בגטו החמיר בחורף 1941/42. הרעב ומגיפת הטיפוס הפילו חללים רבים. בתקופה זו נסגר הגטו לגמרי והגרמנים הגבירו עוד יותר את הפיקוח עליו. עתה נוצר בו גם מחסור במים. רק מעטים הצליחו להימלט מן הגטו הסגור. הגרמנים חיפשו אחרי הנמלטים, ובין היתר חיפשו גם את רבה של טלושץ', ר' יעקב יוסף בריקמאן, שנמלט באותה עת לעיירה יאדוב שבנפת ראדזימין. מפי שוטר פולני נודע לגרמנים מקום הימצאו ובראשית חודש מאי 1942 הגיע ליפשה, בלוויית אנשי אס"אס, ליאדוב. הגרמנים דרשו מן היודנראט שבמקום להסגיר לידיהם את הרב בריקמאן ולא - הם יוצאו להורג. למרות הסכנה החליטו אנשי היודנראט לא להסגיר את הרב. אך כאשר נודע הדבר לר' יעקב יוסף הוא הודה להם על מסירותם ולאחר שנפרד מהם לבש את בגדי השבת שלו וללא סימן של פחד יצא אל הגרמנים והתייצב בפני קצין האס"אס. אומץ לבו של הרב הוציא את הגרמני מכליו והוא שלף את אקדחו וירה בו. גופתו של הרב נמסרה ליודנראט והובאה לקבורה בבית העלמין ביאדוב. הגטו בטלושץ' חוסל ב- 27 במאי 1942 (י"א סיון תש"ב). השכם בבוקר הקיפו את הגטו אנשי הז'אנדארמריה הגרמנית והמשטרה הפולנית. יהודי טלושץ' נצטוו להתרכז בכיכר השוק. באיום ברצח דרשו הגרמנים מן היהודים למסור להם את כספם ואת דברי הערך שנשארו ברשותם והרשו להם להשאיר לעצמם רק זלוטי אחד. מספר היהודים שהתרכזו בכיכר השוק באותו יום היה 600 בערך. הגרמנים ערכו חיפוש על גופם של הנאספים ומי שנמצאו אצלו חפצי ערך נורה במקום. היו גם מקרים שיהודים סירבו לעזוב את בתיהם. בפקודת ליפשה נורו באותו יום בערך 70 יהודים במקום. ביניהם היו חברי היודנראט מאיר טאוב ואהרון גולדוואסר. הנשים והילדים הועלו על עגלות איכרים ושולחו לכיוון ראדזימין, ואילו הגברים והצעירים יותר הובלו ברגל כשהם מלווים גרמנים רכובים על סוסים. כל הדרך בין טלושץ' לראדזימין היתה זרועה חללים. כ- 300 מן המגורשים נרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם הפולניים. באכזריותו "הצטיין" השוטר מיינדזישיצקי. בצדי הכביש עמדו פולנים ועל זרועותיהם סרטים אדומים ועליהם הוטל לקבור את החלשים והחולים שנורו בדרך. לראדזימין הגיעו רק 300 בערך ממגורשי טלושץ'. שם דחסו אותם לתוך קרונות משא והם והוסעו לווארשה. רק מספר קטן של בעלי מלאכה שולחו למחנה לעבודת כפייה בווילאנוב. רק יחידים מיהודי טלושץ' שמצאו מקלט אצל פולנים בכפרים הגיעו ליום השחרור.
בתחילת המאה ה- 19 היתה טלושץ', שבסכיכתה של ראדזימין, יישוב כפרי. בשנת 1827 היו במקום רק 21 בתי עץ. במהלך המאה ה- 19 קיבל הכפר אופי של מעין פרבר מגורים ומקום קיט של ראדזימין, אולם מבחינה מינהלית שמר על מעמדו העצמאי. פרנסתם של התושבים היתה בעיקר על החקלאות ועל מתן שירותים לקייטנים. משנסללה מסילת הברזל בין וארשה לפטרבורג שעברה דרך טלושץ' התחיל היישוב להתפתח. במאה ה- 20 הוקמו במקום מפעלי תעשייה קטנים( מנסרה, מלבנה ובית חרושת לזכוכית). במעמד של עיר זכה היישוב רק בשנת 1922 בערך. עם התפתחותה של טלושץ' בתחילת המאה ה- 20 נוצרו תנאים להקמת יישוב יהודי במקום. ראשוני המתיישבים היהודיים בטלושץ' עסקו במסחר ובמלאכה. הסוחרים היהודיים קנו מידי איכרי הסביבה דגן, פירות, עורות ומוצרים חקלאיים אחרים ושיווקו אותם לערים גדולות יותר באיזור. בידי סוחרים יהודיים מטלושץ' היו טחנות קמח ומחסני תבואה. אחדים חכרו חלקות יער מידי בעלי האחוזות שבסביבה. בין בעלי המלאכה בלטו הסנדלרים והחייטים. בתחילה היה היישוב היהודי בטלושץ' כפוף לקהילת ראדזימין. במקום לא היה בית עלמין ויהודי טלושץ' קברו את מתיהם בראדזימין. התפילות התקיימו בבית שכור. רק בשנת 1910 הוקם בית מדרש בנוי עץ ואז התחילה הקהילה להתארגן כקהילה עצמאית. הוקם ועד קהילה נפרד והועסק רב. בשנת 1912 נבחר לכהן כרב במקום ר' יעקב יוסף בריקמאן. בחירתו פילגה את הקהילה. הרב בריקמאן היה מקובל על החסידים, ובייחוד על חסידי גור, שהיו הרוב בטלושץ', אולם המתנגדים לא הסבירו לו פנים והכירו בבנו של הרב מאיישישק שהשתקע בעיר. הסכסוך הובא להכרעתם של חמישה רבנים. ר' יעקב יוסף זכה בדין. הוא המשיך לשמש כרב הקהילה בטלושץ' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא יזם את ארגון חיי החברה והתרבות של היישוב, פתח שיעורי ערב ללימוד תורה ואירגן את ה"תלמוד תורה". בימי מלחמת העולם הראשונה יבשו רבים ממקורות הפרנסה של יהודי טלושץ' וחלק ניכר מהם סבלו אז מחסור. בשנת 1915 נפתח מטבח ציבורי שסיפק לעניים ארוחות חינם. סמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה נוסדה קופת "גמילות חסדים". למרות התנאים החומריים הקשים שהביא עמו הכיבוש הגרמני( משנת 1915), נפתחו בתקופה זו אפשרויות של פעילות גלויה לפני המפלגות הפוליטיות והארגונים החברתיים. גם בטלושץ' הופיעו הסימנים הראשונים לחיים פוליטיים ותרבותיים. בשנת 1917 הוקמה האגודה הציונית הראשונה; היו בה 50 חברים בערך. כעבור שנה הוקמו קבוצות של "המזרחי" ושל "פועלי ציון" וביוזמתו של הרב ר' יעקב יוסף בריקמאן נוסד בשנת 1918 סניף של "אגודת ישראל". בתקופה שבין שתי המלחמות לא חלה תמורה במבנה המקצועי של היישוב היהודי בטלושץ'. היהודים התפרנסו גם עתה ממסחר זעיר וממלאכה. אחדים היו בעלי עגלות ומרכבות והם הסיעו אנשים לתחנת הרכבת, שהיתה מרוחקת מן העיירה כמה קילומטרים. כמו-כן הובילו משאות בכבישים הבין עירוניים. המצב הכלכלי של רובם היה קשה. יחד עם ההתרוששות הכללית שפקדה את פולין ובייחוד את האוכלוסייה החקלאית שלה, הצטמקו גם מקורות הקיום של הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה היהודיים, שכן לקוחותיהם באו מן העורף החקלאי. גם בטלושץ', כמו במקומות אחרים, הגיב הציבור היהודי על קשיים אלה בארגון מוסדות מקצועיים וכלכליים שנועדו להקל מעט את תלאותיו של תהליך ההתרוששות שעבר על היהודים. בשנת 1928 נוסדה אגודת הסוחרים היהודיים וכעבור זמן לא רב גם אגודת בעלי מלאכה. הבנק הקו אופרטיבי היהודי, שנוסד באותו זמן בקירוב, סיפק את האשראי החיוני לקיומם של המסחר והמלאכה של היהודים. קופת "גמילות חסדים", שנוסדה עוד בשנות המלחמה, סייעה לסוחרים ולבעלי מלאכה זעירים באשראי ללא ריבית. מוסדות הסעד של הקהילה הושיטו עזרה לדלים ביותר. הוקמו חברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק" ושתיהן הוסיפו על פעולותיהן המסורתיות (סעד בריאותי) גם מתן עזרה רפואית חינם. ביישוב היהודי הקטן פעלו סניפים של המפלגות היהודיות, לעתים לזמן קצר בלבד. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת בטלושץ' על רוב גווניה. הציונים הכלליים היו ברובם חברי סיעת "על המשמר". הם עסקו בעיקר בפעולות תרבות: ארגנו שיעורי ערב, ייסדו ספרייה וחוג לדרמה. תנועת "פועלי ציון" התארגנה בשנת 1923. עם התארגנותה לא הצטרפו אליה חלק מחברי "צעירי ציון" ובמקום זאת הקימו את מפלגת התאח- דות. ליד המפלגה הזאת התארגנה תנועת הנוער גורדוניה. "פועלי ציון-שמאל" נוסדה בשנת 1927, אבל היו לה חברים מעטים. "המזרחי", שנוסדה כבר בשנת 1918, הרחיבה את פעולותיה ויסדה בית-ספר "יבנה". בשנת 1930 הוקם בטלושץ' סניף של המפלגה הרוויזיוניסטית. בשנת 1932 נוסד בעיר סניף בית"ר והמפלגה הרוויזיוניסטית יסדה את ברית החייל. בטלושץ' פעלה גם "מפלגת המדינה" והיא קיימה קיבוץ הכשרה בשם "מכבי". בשנת 1936 נוסדה בטלושץ' תנועת הנוער "עקיבא". במיוחד ניכרה פעולתו של "החלוץ", שנוסד עוד בסוף שנות ה- 20 והחזיק קבוצת הכשרה. "אגודת ישראל" פעלה בין החסידים ועיקר פעולתה היה בשדה החינוך. היא הקימה בית-ספר לבנות "בית יעקב". בתקופה זו התפתחה בטלושץ' פעילות ענפה בתחום החינוך היהודי ובתחום התרבות. כאמור, התקיימו בעיר מספר חדרים פרטיים ובתי-ספר "יבנה" ו"בית יעקב". בשנת 1928 נפתחה במקום ספרייה יהודית והיא היתה למרכז תרבות חשוכ בעיירה. החרם הכלכלי שהוכרז בשנות ה- 30 נגד היהודים הביא להתרוששותה ההדרגתית של הקהילה. למרות המצוקה עלה בידי הקהילה לחנוך בשנת 1938 בית מדרש חדש במקום הישן שהיה בנוי עץ. בתקופת הכיבוש הפכו אותו הנאצים לאורווה.