דובנא DUBNO

עיר בפולין
נפה: דובנא
אזור: ווהלין ופוליסיה
בקרבת מסילת הברזל קובל - בריסק דליטא
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 15,000
• יהודים בשנת 1941: כ- 7,000
• יהודים לאחר השואה: כ- 400

תולדות הקהילה:
כללי
עיר נפה בדרום ווהלין.

בעת מלחה"ע ה - I
דובנא נזכרת כיישוב בתחום רוסיה הקייבית. בשנת 1099 נמסרה לנסיך דויד איגורוביץ'. בראשית תקופת השלטון הליטאי (במאה ה- 14) היתה מבצר בשליטת נסיכי אוסטראה, שהגן על האיזור מפשיטות הטטרים. בשנת 1498 השיג הנסיך קונסטנטין האוסטראי מן הנסיך הגדול של ליטא אלכסנדר, זכות להפוך את דובנא לעיר ובשנת 1507 העניק לה זיגמונט הראשון זכות מגדבורגית.
יש לשער, שיהודים התחילו להתיישב בדובנא לאחר ששבו יהודי ליטא מן הגירוש (1503), ובסמוך להפיכת המקום לעיר. בתעודה משנת 1532 נאמר על יהודים, שברשותם 300 שוורים, ושעליהם לשלם מכס למלוכה. המצבה היהודית העתיקה ביותר שנמצאה היא משנת 1581.
עד אמצע המאה ה- 17 גדלה האוכלוסייה היהודית בדובנא והגיעה ליותר מ- 2,000 נפש. יהודים התפרנסו, בין היתר, מחכירת נחלאות האצילים. בינואר 1607 חכרו משה בן יצחק ואייזיק בן יוסף, שניהם מדובנא, כפר למשך 4 שנים, בסכום של 3,000 זהובים. ערב גזירות ת"ח אישר המלך ולאדיסלב הרביעי את זכויות יהודי המקום, ובין השאר את חופש העיסוק במקח וממכר ושוויון בתשלום מסים כמו אצל העירוניים הנוצריים. בשנת 1658 חזר ואישר בעל המקום, הנסיך גיאורג סבסטיאן לובומירסקי, את כתב-הקיום הזה ליהודי דובנא. בשנת 1699 פרסמה הנסיכה לבית לובומירסקי הוראות בכתב בעניין חובות העירוניים בתחזוקת העיר. היהודים הושוו בחובות אלה לנוצרים ויחד עם זה קיבלו היתר לפתוח את עסקיהם בימי א' ובחגים פחות חשובים, כדי שעניים ועוברי-אורח יוכלו להצטייד במצרכים חיוניים.
ביום הראשון של סוכות ת"ט (1648), תקפו את דובנא הקוזאקים של חמלניצקי. היהודים ביקשו להסתתר במבצר, אך הדבר לא ניתן להם. נתן נטע הנובר מספר בספרו "יוון מצולה", שליד חומותיו של המבצר נספו בערך 1,100 נפשות. לפי מקורות אחרים היה מספר הנספים 1,500 בערך.
קהילת דובנא התאוששה מן הגזירות מהר וכבר בשנת 1650 ישבו בדובנא 500 יהודים בערך. יחסם של בעלי המקום, האצילים לבית לובומירסקי, תרם גם הוא להתאוששות זאת. בדצמבר 1671 ביקר בדובנא הדיפלומט הצרפתי אולריך פון וארדום ומצא בה שכונה יהודית ובמרכזה בית-כנסת בנוי אבן. הוא עצמו התאכסן בבית אחד היהודים. יש לשער, שבאותה עת היתה דובנא לקהילה ראשית במסגרת ועד גליל ווהלין. על ההסכמה להדפסת "השולחן ערוך" שניתנה בהתוועדות דובנא ארצות שנערכה ביארוסלב בט' באלול תכ"ג (1663) חתום ר' נחמן בן מאיר כץ רפופורט מדובנא. בינואר 1700, בהתוועדות הגליל בעניין מס הגולגולת, דובנא נזכרת בנפרד מקהילות אחרות.
ידועים לנו שמותיהם של אחדים מן הרבנים שכיהנו במקום במשך המאה ה- 17. קצת לפני שנת 1600 ועד שנת 1603 כיהן כאן ר' ישעיה הלוי איש הורוויץ - השל"ה הקדוש (מחבר "שני לוחות הברית"). אחריו כיהן קרובו שמואל הלוי איש הורוויץ. בשנת שצ"ד (1634) נתן ר' צבי-הירש בן-עוזר מדובנא הסכמה לספר "תורת חיים" לר' אברהם חיים בן נפתלי הירש, אב"ד בסטנוב. בגזירות ת"ח (1648) נספה כאן הרב המקובל ואב"ד ר' יהודה החסיד. משנת 1660 ועד שנת 1662 כיהן בדובנא ר' אברהם היילפרין, חתנו של ר' מרדכי יפה בעל "הלבושים". בשנים 1663 - 1674 כיהן בדובנא ר' נחמן בן מאיר כץ רפפורט הנזכר, שהשתתף כאמור בראשית כהונתו בהתוועדות דובנא ארצות בירוסלאב. בשנים 1685 - 1691 כיהן בנו - ר' שמחה בן נחמן כץ רפפורט.
בשנת 1713 היה מספר היהודים גדול יותר מזה של הנוצרים. על-פי החלטת העירייה, שקיבלה את אישורו של בעל המקום, הנסיך אלכסנדר דומיניק לובומירסקי, הוטל על יהודי דובנא לשלם שני-שלישים מן המסים ולהשתתף באותו שיעור בתחזוקת הדרכים והגשרים. כעבור שלוש שנים, בשנת 1713, ירד אסון על יהודי דובנא. שתי נוצריות מביילורוסיה שהתגיירו הגיעו בחשאי לדובנא. הצעירה שבהן, שהיתה בת כומר פרבוסלבי, נישאה כאן ליהודי. הדבר נודע לשלטונות וכל המעורבים בפרשה נאסרו. שתי הנשים הועלו על המוקד, ארבעה יהודים וביניהם החתן ועורך הקידושין נענשו במאה מלקות ובגירוש מדובנא. על הקהל במקום הוטלו הוצאות המשפט וכן קנס בצורת הספקת נרות חלב ושעווה לכנסיות הנוצריות בדובנא. כמו-כן נאסר על היהודים להעסיק משרתים ומשרתות נוצריים. בשנת 1727 הורה הנסיך לובומירסקי לעירייה לשתף את היהודים בבחירות למועצה העירונית על-ידי נציג-בוחר ולאפשר להם להישפט בפני בית-הדין העירוני בעניינים עירוניים. כמו-כן הסדיר הנסיך את ימי השימוש השבועיים בבית-המרחץ העירוני.
על חיי יהודי דובנא במאה ה- 18 אפשר ללמוד מ"פנקס הקהילה", שהדפיס ר' ח"ז מרגליות בספר "דובנא רבתי", וכן מתקנות ועד דובנא ארצות. כבר בראשית אותה מאה היתה דובנא קהילה ראשית ופרנסיה ורבניה השתתפו בהתוועדויות של גליל ווהלין, או ייצגו את הגליל בהתוועדות דובנא ארצות. בכינוס גליל ווהלין, שנערך בקוזין בכ"ו בטבת ת"פ (1720), נדונה תלונת רב שהקהל בעירו רדף אותו. על פסק הדין בעניינו חתמו רבני אוסטראה, דובנא, לוצק, קובל, קרמניץ - רבני הקהילות הראשיות בגליל. מכאן ואילך מופיעה דובנא בין הקהילות האלה. רבה של דובנא, ר' יהושע-השיל בן אליעזר, חתום על הסכמות ותקנות של דובנא ארצות בהתוועדות שהתקיימה באלול תפ"ד (1724), וכן בחשוון תפ"ז (1726). על החלטות שנתקבלו בהתוועדות דובנא ארצות שהתקיימה באלול ת"צ (1730) חתום ר' יוסף בן פסח מ"דובנא רבתי". פרנסי ורבני דובנא היו מעורבים בוויכוחים שנערכו בין ר' יעקב עמדן לר' יהונתן אייבשיץ הפרנס( ר' שאול ור' קחצי) בחשוון תקי"ד (1753) ובשנת תקט"ו (1755) ובשנת 1756 חתמו על החרם שהוטל על מאמיניו של שבתאי צבי.
חשיבותה של קהילת דובנא הגיעה לשיאה בסוף שנות החמישים של המאה ה- 18, בעת שנבחר אחד מבניה, ר' מאיר בן ר' יואל, לפרנס-נאמן ועד דובנא ארצות. ר' מאיר היה אדם עשיר, שכן שילם מכיסו לא רק את הוצאותיו שלו בקשר לעסקנותו, אלא גם עבור פעולות שונות, כפי שנראה בהמשך. תקופת כהונתו חלה בזמן שוועד דובנא ארצות עמד בפני חיסולו. ועדה מלכותית מיוחדת טיפלה בחובות העצומים של הקהילות היהודיות. מלבד זאת היתה זו תקופה שרבו בה עלילות הדם. כדי להילחם בתופעה שלח ר' מאיר את קרובו ר' אליקים זליג מיאמפול לרומא. בעזרת יהודי המקום השיג ר' אליקים מן האפיפיור "בולה" (תעודה בחתימת האפיפיור) נגד עלילות הדם. ר' מאיר דאג להדפיס את ה"בולה" במקורה הלטיני ובתרגום פולני ולהפיצה בפולין וכן לרשום אותה ב"מטריקה המלכותית" (גנזך המלך), כדי שתקבל מעמד של מסמך רשמי. על-פי תביעת ר' מאיר להחזיר לו את ההוצאות בערך( 2,400 פלורין) ועל-פי ההתחשבנויות שלו עם ועד דובנא ארצות נראה, שהוציא מכיסו סכומי כסף נכבדים.
מתוך עיון ב"פנקס הקהילה" ניתן לעמוד על עיסוקיהם של יהודי דובנא. הם היו סוחרים ורוכלים וסחרו במוצרי ברזל, עור, צמר, טבק, דגים, פירות, מלח ועוד. בעלי המלאכה שביניהם עסקו בחייטות, בכובענות, בסנדלרות ותפרות ועוד. יהודים אחדים היו בעלי אכסניות ואחרים היו חוכרים למיניהם, מלווים בריבית, מתווכים, מלמדים ואף פועלים שכירים. בין המסים ששילמו היו מס הגולגולת, מס ארובה (פודימנה לאוצר המלוכה) ומסי עירייה, נוסף על מכסים שונים. הקהל גבה זאת בצורת "סכומות" (סכום מס עוקב) מן ההכנסה או מן המחזור ומזה שילם את מכסת מסי המלוכה. באמצע המאה ה- 18 התארגנו בעלי מלאכה ממקצועות שונים, חייטים, פרוונים, קצבים, אופים, והקימו "חבורות" (אגודות מקצועיות). עד מהרה יצאו חבורות אלה למאבק נגד ראשי ותקיפי הקהל. ראשי הקהל השיבו מלחמה שערה ובסיוע אדוני העיר (הנסיכים לבית לובומירסקי) פורקו החבורות הללו בשנת( 1766). אבל מאבק זה לא היה לשוא, שכן באותה שנה הוקם מעין מוסד לביקורת על פעולת הנהגת הקהל בצורת "שלושה מושלים" (םיחקפמ), וכן הותקנו תקנות למניעת קיפוח מצד הפרנסים.
בי"ב באלול תשי"ב (1752) פרצה בדובנא שריפה גדולה, שגרמה נזק רב לעיר ובייחוד לציבור היהודי. קהילות אוליקה, אוסטראה, ברודי, קונסטנטינוב וקרמניץ נחלצו לעזרה ושלחו תרומות, בעיקר לשיקום העניים. בשל מצב הדיור הקשה שנוצר התיר הקהל לרכוש בתים מנוכרים, דבר שהיה אסור על-פי כתבי הזכויות. מצוקת דיור נוצרה כנראה בשל הפריחה הכלכלית, שהגדילה את מספר היהודים; שכן, בשנים 1777, 1778 ו- 1782 שוב ניתן היתר לרכוש בתי נוצרים. הפריחה הזאת ראשיתה בשנת 1774, כאשר לאחר חלוקת פולין הראשונה סופחה לבוב לאוסטריה, הועבר לדובנא "יריד הקונטראקטים" (החוזים). מצב זה נמשך עד סיפוח ווהלין לרוסיה; ואז, בשנת 1794, הועבר יריד זה לקייב.
בשנת 1782, בעיצומה של תקופת הפריחה הכלכלית, הוחל בבניין בית-הכנסת הגדול. הבנייה הסתיימה בשנת 1784. היה זה בניין מרשים מאבן, ובו ארון-קודש מוזהב מעשה ידי אמן. בשנים האחרונות של המאה ה- 17 ועד שנת 1706 כיהן ברבנות המקובל יוסף יוסקי. תלמידו, ר' צבי הירש קוידנובר, פרסם את רוב דברי רבו, בלי לציין זאת, בספרו "קב הישר". חיבור זה מתחום המוסר נפוץ מאוד וראה אור במהדורות רבות. נכדיו של ר' יוסף פרסמו את חיבורו בשם "יסוד יוסף" בשנת תקמ"ה (1789) בשקלוב. ר' יוסף יוסקי היה מאבות אבותיו של ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב. אחריו כיהן בנו של ר' שלום שכנא מקראקא - ר' שמואל כהנא; ואחריו, בשנות העשרים (1719- 1729), ר' יהושע-השיל בן אליעזר, שנזכר לעיל כמי שחתם על הסכמות ותקנות של ועד דובנא ארצות. משנת 1735 ועד שנת 1741 כיהן בנו של ר' שמואל כהנא, ואחריו בנו של זה, ר' יצחק משה כהנא (1741 - 1745). אחר-כך כיהן גיסו ר' שאול בן-אריה-לייב (1745- 1757). לאחר מכן עד 1777 כיהן ר' נפתלי הירץ בן ר' צבי הירש מהאלברשטאט, ואחרון באותה מאה - בנו של ר' נפתלי הירש - ר' זאב וולף (1777 - 1800).
במחצית השנייה של המאה ה- 18 חי ודרש בדובנא במשך שמונה-עשרה שנים ר' יעקב בן זאב קרנץ, שנודע בכינוי "המגיד מדובנא". בדובנא נולד גם ר' שלמה בן יואל, שעבר לברלין, התחבר שם עם משה מנדלסון וסייע לו בתרגום ובפירוש המקרא.
בחלוקת פולין השנייה, בראשית שנת 1793, סופחה דובנא לרוסיה. כעבור שנה הועבר כאמור "יריד הקונטראקטים" לקיוב, ועקב זאת החלה דובנא להתדרדר מבחינה כלכלית. בשנת 1796 נקבעה דובנא להיות בירת נפה (אוייזד) בפלך (גוברנייה) ווהלין. בשנת 1797 נרשמו, מתוך 3,000 יהודים בערך, רק 28 סוחרים, דהיינו בעלי רכוש והון. הרוב, 2,780 נפש, נמנו עם מעמד העירוניים, שנכללו בו סוחרים זעירים, רוכלים, בעלי-מלאכה, שכירי יום והתלויים בהם. לפי המיפקד של שנת 1897 גדל מספר יהודי דובנא עד סוף המאה ה- 19 והגיע למעט יותר מ- 7,000, אך המבנה הכלכלי לא השתנה; רק 170 נפשות (כולל התלויים בהם) נמנו אז עם מעמד הסוחרים. מבין העירוניים היו 2,602 מפרנסים ו- 4,494 בני משפחה תלויים. 345 מפרנסים חיו מענף הביגוד (סך הכל 854 נפשות). בסך הכל חיו ממסחר ותיווך 2,700 נפש בערך, ואילו ממלאכות שונות - בערך 2,500 נפש. מבין הסוחרים והמתווכים התפרנסו בערך 1,335 ממסחר בתבואה ובתוצרת חקלאית אחרת. מבין בעלי המלאכה התפרנסו 372 מעבודות הקשורות בבנייה, 326 - מהובלה (עגלונות), 613 היו פועלים שכירי יום ומשרתים. ביום שני של פסח תרל"ח (1878) פרצה שריפה גדולה שכילתה בין השאר 200 חנויות. בעזרת תרומות שנתקבלו מלוצק, מרובנה, מרדזיבילוב וממקומות נוספים, שוקמו הסוחרים שנפגעו. שריפה גדולה נוספת פרצה בשנת 1895, ושוב נפגעו קשה היהודים והם נזקקו לעזרה מבחוץ כדי להשתקם.
בשנת 1794 נוסד בדובנא בית-דפוס עברי. במשך 30 שנות קיומו הודפסו בו ספרי דרוש, פירושים ושו"ת. בדובנא נולדו או פעלו משכילים, כגון: המתמטיקאי נחמן צבי-הירש לינדנר, המורה שלחם לתיקונים בתחום החינוך - זאב וולף אדלסון, המדקדק חיים צבי לרנר, הרופא והסופר ד"ר ראובן קולישר, מחבר הקונקורדנציה לתנ"ך ד"ר שלמה מנדלקרן וגם המשורר והסופר אברהם בר גוטלובר, עורך כתב-העת "הבוקר אור". בשנת 1875 קיבל גוטלובר רישיון מן השלטונות לפתוח בית-ספר לנערים ברוח ההשכלה. אבל בשל התנגדות החרדים נמנעו ההורים לרשום את ילדיהם ללמוד בו.
בשנת 1893 התקיימה האספה הראשונה של חובבי-ציון בדובנא. היוזם היה זלמן אשכנזי. מאז התקיימו אסיפות כאלה מדי שנה. מלבד זאת נאספו תרומות ונערכו חגיגות הקשורות בחגי ישראל ובמצוות ארץ-ישראל.
בין המוסדות שהחזיקה הקהילה היה בית-חולים. באמצע המאה ה- 19 היה מצבו הפיזי והתברואתי בכי רע. רק לקראת סוף המאה עבר לבניין משלו ולהחזקתו הוקצבו כספים ממס-הבשר ומאז השתפר מצבו.
במאה ה- 19 כיהנו בדובנא כמה רבנים מפורסמים. הראשון בהם היה ר' נתן הלוי איש הורוויץ (1800 - 1815). אחריו ישב על כיסא הרבנות ר' חיים כהן מרדכי מרגליות (1815 - 1829). הרב מרגליות השתתף בכינוס בווילנה שבמהלכו נבחרה משלחת יהודית שנסעה להיפגש עם הצאר אלכסנדר הראשון. הרב מרגליות הקים בדובנא בית-דפוס עברי, שפעל במשך 10 שנים בערך - עד שנשרף. בשנים 1854 - 1884 כיהן בדובנא ר' דוד-צבי אוירבך-רוזנפלד, ואחריו כיהן בנו ר' מנחם מנדל, שנפטר בשיבה טובה בשנת 1933. בין הרבנים מטעם בדובנא נודעו ר' מאיר פסיס ונכדו ר' פנחס פסיס, מחבר הספר "עיר דובנא ורבניה", וכן ר' חיים זאב מרגליות, מחבר הספר "דובנא רבתי".
הניסיונות שנעשו בשלהי המאה ה- 19 להקים בדובנא מוסדות חינוך ברוח ההשכלה לא הצליחו. בראשית המאה העשרים החלו ילדים יהודיים ללמוד בבתי-הספר ובגימנסיות הרוסיות שבמקום. בשנת 1904 יסדו המורים אלימלך בליי וחיים ניסן זקס "חדר מתוקן" שלימדו בו בשיטת "עברית בעברית". מאוחר יותר נוסד עוד חדר מתוקן ביוזמת המורה דוד מחרוק. שני המוסדות התקיימו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במחצית השנייה של שנת 1906 נערכה ברובנה הוועידה הציונית המחוזית ומטעם ציוני דובנא השתתפו העסקן זלמן אשכנזי והמורה אביעזר זקס. מלבד הציונים היו בעיר גם קבוצה קטנה של ה"בונד" וקבוצות של סוציאליסטים ו"פולקיסטים".
בעקבות התבוסה שנחלה רוסיה במלחמתה עם יפן גברה האנטישמיות. בדובנא התארגנה "הגנה עצמית". חבריה באו בעיקר מחוגי הסוציאליסטים, אך לפעולה של ממש לא הגיעו הדברים.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914 נמצאה דובנא קרוב לחזית, שכן הגבול עם אוסטריה היה מרוחק ממנה בערך 50 ק"מ. לאחר שכבש הצבא הרוסי את גאליציה המזרחית התרחקה החזית. מששב הצבא האוסטרי ותקף את הרוסים, נכבשה רובה של דובנא סמוך לימים הנוראים של 1915 והנהר איקווה הזורם דרכה נקבע כקו חזית. העיר סבלה מן הקרבות וחלק מן האוכלוסייה הלא-יהודית נסוגה עם הרוסים. האוסטרים התייחסו ליהודים בהגינות, אך נוצר מחסור במזון, המחירים האמירו ותנועת האזרחים הוגבלה מאוד. בסוף אביב 1916, בזמן מתקפת הגנרל הרוסי ברוסילוב, נכבשה דובנא מחדש בידי הצבא הרוסי והחיים חזרו למסלולם, ואף היה שגשוג כלכלי, כל זאת עד מהפיכת פברואר 1917. בעקבות המהפיכה החלה פריחה בחיי הציבור היהודי. נערכו בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה, וכן למועצת העירייה, שאליה נבחרו הרבה יהודים. התארגן ועד יהודי-ציבורי שהורכב מנציגי ארגונים ומפלגות, וזה ייצג את הציבור היהודי בפני השלטונות. בין המפלגות יש לציין את ההסתדרות הציונית, מפלגת ס"ס, "פאלקס-פארטיי" ו"הבונד". ארגונים נוספים שפעלו אז בדובנא היו אגודת הסוחרים, אגודת בעלי-מלאכה ועוד.
לאחר מהפיכת אוקטובר 1917 החלה מלחמת האזרחים. מחורף 1919/1918 שלט בדובנא האטמן אוסילקה עם גדודי הקוזאקים של הסיץ' שלו. ב- 15 במרס 1918 ערכו החיילים פוגרום ובמהלכו שדדו והתעללו ביהודים; 18 צעירים יהודיים נרצחו. לאחר הפוגרום החרים אוסילקה מתושבי העיר קמח בשווי של 20,000 רובל שנועד למצות עבור עניים ונוסף לכך הטיל על היהודים תשלום כופר לא חוקי בסכום של 100,000 רובל. נוסף על כל אלה שררה בדובנא מגיפת טיפוס; בתי-החולים ובתים היו שרופים ונוצר מחסור חמור בדירות למגורים. הנהלת הקהילה הדמוקרטית שנבחרה( בשנת 1917) פנתה למיניסטריון לענייני יהודים בתלונה על מעשי אוסילקה ודרשה להחזיר את הכסף ואת הקמח ולהעניש את האשמים, אך המיניסטריון לא היה מסוגל לעזור, שכן באוקראינה שררה אנדרלמוסיה גמורה. גם המלחמה בין הבולשוויקים לפולנים תרמה לאנרכיה הזאת ועקב זאת גברה פעילותם של שודדים ובריונים שהתארגנו בכנופיות. צעירי דובנא התארגנו להגנה עצמית שבמסגרתה פעלו 100 איש; החברים הצטיידו ברובים ובמקלע ומנעו כמה וכמה פוגרומים.

בין שתי המלחמות
ראשיתה של התקופה שבין שתי מלחמות העולם מצאה את יהודי דובנא במצב כלכלי קשה. לקימום הבתים שניזוקו נדרשה עזרת "הג'וינט" - בסכום של 5 מיליון מארק. כדי לסייע בשיקום הפעילות הכלכלית נוסדו קופות לעזרה הדדית, אף הן בתמיכה כספית של "הג'וינט".
בסוף 1926 מינה השלטון הפולני את מועצת העיריה, אך למרות שהיהודים היו רוב בעיר, נתמנו רק 6 יהודים מתוך 15 חברי המועצה. החברים היהודיים תבעו לעצמם את סגנות ראש העיר והדבר ניתן להם רק לאחר שאיימו להתפטר. במרס 1927 נערכו בחירות לעיריות ונבחרו 18 נציגים יהודיים מתוך 24 חברי המועצה. אחד היהודים, א' כהנא, נבחר לתפקיד סגן ראש העיר ויהודי אחד אחר נבחר ללאווניק (חבר הנהלת העיר). בבחירות שנבחרו ביוני 1929 נבחרו למועצת העיר רק 11 נציגים יהודיים מתוך 24. בשנת 1931 כיהן סגן ראש עיר יהודי - ד"ר א' מרגלית - מנהל הגימנסיה היהודית-פולנית בדובנא; כמו-כן היו נציגים יהודיים במועצת העיריה. בשנת התקציב 1928/29 הקציבה העירייה פחותמ- %5 מהכנסותיה לתמיכה במוסדות יהודיים, כגון: בית-החולים היהודי (6,000 זהובים), בית-היתומים (5,000 זהובים), מרפאת "טאז" (2,500 זהובים), מושב זקנים (2,000 זהובים). גם האחוז וגם הסכומים המוחלטים ירדו בצורה דרסטית בשנות השלושים.
הבחירות הראשונות להנהגת הקהילה בתקופת השלטון הפולני נערכו ביולי 1928. הוגשו הרבה רשימות ונבחר נציג אחד מכל רשימה. דבר זה הקשה מאוד על פעילותה של הנהגת הקהילה, למרות שרוב הנבחרים היו ציונים. התמונה לא השתנתה הרבה גם בשנות השלושים.
כאמור, ה"ג'וינט" השתתף בשיקום הכלכלי. בדצמבר 1922 הוקם בעזרתו הבנק הקואופרטיבי למסחר ומלאכה, שהפך להיות מוסד פיננסי חשוב, שכן סייע בהלוואות קטנות בריבית נמוכה לבעלי-מלאכה ולסוחרים זעירים. בראשית 1926 נוסד בנק הסוחרים, אבל בשנת 1934 נקלע בנק זה לקשיים והפסיק לתת הלוואות ובמקום זאת עסק רק בגביית חובות. בדובנא היתה גם קופת גמ"ח, שהלוותה סכומים קטנים ללא ריבית ומלבד אלה היו בעיר גם מלווים פרטיים.
במבנה הכלכלי של יהודי דובנא לא חל שינוי; רובם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. חמש מתוך שש טחנות-הקמח שהיו בדובנא היו של יהודים והטחנה השישית נחכרה בידיהם. גם מפעלי התעשייה האחרים, שהיו קטנים, השתייכו רובם ליהודים, כגון: תעשיית רעפים וצינורות מלט, ייצור סבון כביסה, בתי-גיפור (של כשות), מגרסות, בתי-בד לשמן. רוב הפועלים במפעלים אלה היו לא-יהודים. ענף כלכלי חשוב היה הייצוא של תוצרת חקלאית, בעיקר הכשות, שחלק ממנו נשלח גם לחוץ-לארץ. בשנת 1937 עסקו בכך חמש חברות, ארבע מהן היו יהודיות. הייצוא השנתי של הכשות היה אז 100 טון בערך, והמחזור הכספי - 3- 4 מיליון זהובים. מוצר חקלאי אחר שיוצא היתה התבואה - בערך 600 קרונות לשנה. בייצוא זה עסקו ארבע חברות יהודיות ו- 80 סוחרים זעירים, שטיפלו ברכישות מן האיכרים. פרט לענפים אלה היה ייצוא של בקר, פשתן, פירות, שהיה בידי יהודים. רק מוצרי חלב יוצאו על-ידי לא-יהודים. בערך %85 מן המסחר הזעיר בשנת 1937 היה בידי יהודים, ואילו מתוך 535 בעלי מלאכה בעלי רישיונות היו 361 יהודים; עוד רבים עבדו בבתיהם ללא רישיון. רוב בעלי-המלאכה היהודים היו: חייטים - 84, קצבים - 43, ספרים - 30, סנדלרים - 29, כובענים - 22, תפרים - 19. בענפי הכובענות, התפרות, הצורפות והצילום שלטו היהודים שליטה מוחלטת.
עוד בימי מלחמת האזרחים, בשנת 1918, הוקם בית-ספר יסודי ששפות ההוראה בו היו עברית ויידיש והוא נתמך בידי ה"ג'וינט". בית-ספר זה נסגר בראשית השלטון הפולני ונפתח בשנת הלימודים 1928/27 כבית-ספר עברי "תרבות", שהלך והתפתח. בשנת 1939 למדו במוסד זה 400 תלמידים. כמו-כן פעל בדובנא גן-ילדים עברי. בסוף שנות העשרים היה במקום תלמוד-תורה. בשנת הלימודים 1924/23 נפתחה גימנסיה יהודית פרטית ששפת ההוראה שלה היתה פולנית אך לימדו בה גם כמה מקצועות בעברית. בשנת 1933/32 קיבלה הגימנסיה זכויות ממשלתיות ואז למדו בה 120 תלמידים.
בין המוסדות שהוחזקו בכספי הציבור יש להזכיר את בית-החולים, שהיה בעל רמה רפואית טובה, ואת בית-היתומים ובית-הזקנים. חברת "טאז" קיימה מרפאה ומרפאת שיניים לנזקקים, מטבח-הזנה וקייטנות-קיץ לילדי עניים. בין הארגונים בלטו האגודות הציבוריות של הסוחרים, בעלי מלאכה, פקידי מסחר ומשרדים ועוד.
הפעילות התרבותית הסתעפה. סניף "תרבות" במקום קיים ספרייה, מקהלה, חוג דרמה לחובבים ונערכו הרצאות ודיונים ספרותיים. להקות ואמנים יחידים נודדים לא פסחו על דובנא. למשל, בחורף 1927/26 הופיעו בדובנא; "האור" מקרקוב, "סמבטיון" מווארשה, "טארד" מווילנה, גימפל מלבוב, וורטינסקי מברלין ועוד. בשנת 1929 הופיע בדובנא במשך זמן מה ירחון בשם "דובנער לעבן" (חיי דובנא).
גם הפעילות המפלגתית התרחבה. לכל המפלגות הציוניות היו סניפים בדובנא וגם תנועות הנוער גילתה פעילות ערה. התנועות הראשונות שפעלו כאן היו "השומר הצעיר", "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר", ומסוף שנות העשרים - "בית"ר" ו"גורדוניה". אחדות מן התנועות האלה החזיקו ספריות וקיימו פעילויות תרבות, וחבריהן יצאו להכשרה ולהגשמה.
תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן:
לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 303 איש. הציונים הכלליים קיבלו 70 קולות; המזרחי - 113; רוויזיוניסטים - 50; התאחדות השומר הצעיר - 42; פועלי ציון - 28.
לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 1,453 איש. הציונים הכלליים קיבלו 80 קולות; המזרחי - 103; רוויזיוניסטים - 28; ברית רוויזיוניסטית - 376; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 846; התאחדות - 20.
לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 1,034 איש. הציונים הכלליים קיבלו 396 קולות; המזרחי - 88; רשימת ארץ- ישראל העובדת - 550.
לקונגרס הכ"א הצביעו 509 איש. הציונים הכלליים קיבלו 139 קולות; המזרחי - 38; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 341.

במלחה"ע ה - II
ב- 23 ביוני 1941 החלו הגרמנים להפציץ את דובנא, ולמחרת ה- 24 ביוני התקרבו לאיזור מצפון-מערב לעיר. כוחות סובייטיים, שכללו את הקורפוס הממונע ה- 24 ואת דיוויזיית חיל-הרגלים ה- 135, ניסו לבלום שם את חוד המתקפה של קבוצת השריון הגרמנית הראשונה. לאחר קרב קצר, ב- 25 ביוני, נכבשה דובנא בידי הגרמנים, ועוד באותו לילה נערך שוד מקיף, בעיקר במחסנים ובחנויות הממלכתיות הסובייטיות. את השוד ערכו התושבים הלא-יהודיים וכן איכרים שהוזמנו לשם כך מכפרי הסביבה. ב- 28 ביוני הוטלה על היהודים החובה לשאת סרט שרוול ועליו מגן-דוד, וזה הוחלף ב- 17 באוקטובר 1941 בטלאי צהוב. ב- 30 ביוני נחטפו 23 יהודים, רובם משכילים ועסקני ציבור, הוצאו אל מחוץ לעיר ונרצחו. ב- 22 ביולי נאספו 80 צעירים, הובלו לבית-העלמין היהודי ושם נורו בידי גרמנים ושוטרים אוקראיניים.
ב- 3 באוגוסט נתמנה יודנראט בן 12 חברים. בראשו עמד ד"ר קונרד טאובנפלד, מורה לגרמנית. סגנו היה ד"ר איזידור מרגלית, מנהל הגימנסיה היהודית-פולנית לשעבר. באמצע אותו חודש הוחרמו כל דברי הזהב, הכסף וניירות הערך. ב- 21 באוגוסט 1941 אספו הגרמנים, שנעזרו בשוטרים אוקראיניים, 1,075 איש, בעיקר גברים, הובילו אותם לבית-העלמין היהודי ורצחו את כולם. יהודי דובנא הוכרחו אף לשלם לשוטרים האוקראיניים על ביצוע רצח זה.
עבודות הכפייה, שהוטלו למן היום הראשון לכיבוש, כללו ניקוי ושיקום העיר מהריסות ומתן שירותים ליחידות הצבא. בעלי המקצוע אורגנו בקואופרטיבים ואולצו לבצע עבודות שונות עבור הגרמנים. ב- 5 במרס 1942, ושוב ב- 23 בו, הזמינו הגרמנים את איכרי הסביבה לבוא ולשדוד בתים יהודיים. בעיקר לקחו רהיטים וכלי-בית. כעבור כמה ימים, ב- 2 באפריל 1942 (א' של חג הפסח תש"ב), הוקם הגטו ברובע הדל שליד הנהר איקווה. באמצע מאי 1942 חולק הגטו לשני חלקים; באחד שוכנו בעלי-המקצוע ומשפחותיהם ובשני - כל האחרים. בימים 26- 27 במאי 1942 ערכו הגרמנים אקציה גדולה ובמהלכה חיסלו את הגטו של חסרי המקצוע. באוגוסט 1942 הובאו לגטו של בעלי המקצוע יהודים מכפרי הסביבה. יחד עם פליטי הטבח הראשון היו בגטו בערך 4,500 נפש. ב- 5 באוקטובר 1942 חוסל גם הגטו של בעלי-המקצוע. 353 היהודים שהושארו בחיים כמומחים נדרשים נרצחו כעבור שבועיים, ב- 23 באוקטובר. 14 היהודים האחרונים שנותרו בחיים ברחו. בכך בא הקץ על הציבור היהודי של דובנא.
בימי אקציות החיסול ניסו רבים להימלט ולהתחבא. רק כמה עשרות הצליחו למצוא מקלט בכפרים אצל פולנים וצ'כים. בערך 60 איש לחמו בשורות הפרטיזנים. קבוצת המרי הראשונה של בני דובנא התארגנה בסתיו 1942 ביזמתם של יצחק (איזיה) ווסרמן ושני האחים הפולנים יורגלביץ. יחידה זו עסקה, בין השאר, בהענשת משתפי פעולה ותרמה לשינוי יחסה העוין של האוכלוסייה ליהודים מתחבאים. בסוף קיץ 1943 נספו כולם בקרב עם הגרמנים. בגטו של בעלי-המקצוע התארגנה קבוצה של צעירים. הם הצטיידו בנשק שנטלו ממחסן נשק שלל ומבתי-מלאכה של הצבא והחביאו אותו בכפר סמוך לדובנא. ב- 22 באוגוסט 1942 יצאו ליער 22 לוחמים מן הקבוצה וב- 3 באוקטובר 1942 - היתר, 17 איש. נשקם היה דל: 6 רובים קצוצי קנה. בשל קשיי הקיום התפצלו האנשים לקבוצות קטנות. בשנת 1943 עשו ניסיונות להתאחד עם קבוצת ווסרמן, אך הדבר לא עלה בידיהם, שכן קבוצת ווסרמן נספתה בינתיים בקרב. גם המפגש עם יחידה מאוגדת הפרטיזנים הסובייטית של קובפאק לא עזר, שכן יחידת הפרטיזנים היתה בדרכה למבצע קרבי בקרפטים; פרט למעט חומרי רפואה לא קיבלה מהם הקבוצה דבר. בהיתקלויות הרבות עם הגרמנים, בעיקר באוגוסט 1943, נפלו רבים מאנשי הקבוצה ובכללם כמה מן המפקדים ורבים נפצעו. בעת השחרור נותרו ממנה רק 16 לוחמים. במחצית השנייה של שנת 1943 הצטרפו אחדים מצעירי דובנא, שמצאו מקלט בכפרים הפולניים, לקבוצות הפולניות להגנה-עצמית והשתתפו בלחימה נגד יחידות אופ"א האוקראיניות שיצאו להתקפה.
דובנא שוחררה בידי הצבא הסווייטי ב- 9 בפברואר 1944. בחודשים הראשונים לאחר השחרור נתקבצו ובאו לדובנא בערך 400 יהודים, מהם בערך 120 פליטים שהתחבאו או נמלטו ליער. השאר שבו מברית-המועצות.

http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1573

קישור לעיריה המקומית
http://www.dubno.com.ua/

בית הכנסת בדובנא
http://diaspora.org.il/chamber%20/pics/dubno.htm

http://www.hebrewbooks.org/36875

http://data.jewishgen.org/wconnect/wc.dll?jg~jgsys~shtetm~-1038255