תרומות
לובומל LUBOML
עיירה בפולין
נפה: לובומל
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 5,100
· יהודים בשנת 1941: כ- 3,162
· יהודים לאחר השואה: כ- 51
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
לובומל היא יישוב עתיק שנזכר לראשונה בשנת 1287. הוא השתייך לארץ חלם שברוסיה האדומה ונוסד שם לאחר העיר לבוב, שנוסדה באמצע המאה ה- 13. ארץ חלם, הידועה מן המאה ה- 10 כחלק מן הממלכה הרוסית הקיובית, השתייכה אחר-כך פעם למלכות פולין ופעם לנסיכי האליץ. באמצע המאה ה- 14 היתה שייכת לסירוגין לפולין ולליטא, עד שצורפה סופית לכתר פולין, בשנת 1377, בידי המלך לודוויק. החל מראשית המאה ה- 15 היתה לובומל בתחום ווייבודיות רוסיה ואחר כך בעלז ורק לאחר חלוקת פולין, וצירוף האיזור לאימפריה הרוסית, נכללה בפלך ווהלין. הידיעות הראשונות על יישוב יהודי בלובומל הן מן השנים 1370- 1382. יש לשער, שיהודים החלו להתיישב בה עוד לפני כן. בשנת 1507 שילמו יהודי לובומל מס שנתי של 20 זהובים, סכום הדומה לזה ששילמו יהודי חלם. בשנת 1550 שילמו יהודי לובומל מס ארובה מ- 39 בתים שהיו ברשותם בלבוב( שילמו מ- 71 בתים). שיעורי מס הגולגולת ששילמו היו: בשנת 1563 - 150 זהובים ובשנת 1564 - 140 זהובים. לפי הערכות של היסטוריונים התגוררו באותן שנים בלובומל בין 400 ל- 450 יהודים. בשנת 1557 העניק המלך זיגמונט אוגוסט כתב-זכויות ליהודי לובומל, וניתנה להם הזכות להישפט בפני הווייבודה, ולערער בפני בית-דינו של המלך. באותה שנה התקין קהל לובומל תקנה האוסרת על יהודים לרכוש בית או קרקע של גויים בגבולות העיר; כמו-כן נאסר על יהודים לגור שלא בשכונה היהודית. תקנה זו אושרה מחדש כעבור 19 שנה, וכנראה היתה תקפה עד שנת 1600, עת כלל אותה ר' יואל סירקיש (הב"ח) בספרו "בית חדש". על-פי סקירה של שליח המלוכה בשנת 1564 החזיקו יהודי לובומל ב- 8 לאן (כ- 140 הקאטר) של אדמה חקלאית ושילמו על כך לאוצר המלך מס שנתי של 40 זהובים. שני יהודים, לאסקו ומיכאל, חכרו טחנת קמח בכפר סמוך; יהודים אחרים חכרו שלושה אגמים ושילמו יותר מ- 400 זהובים דמי-חכירה שנתיים. שני יהודים אחרים, יאצקו ואליהו, היו בעלי רכוש קרקעי גדול, ולאחר שמכרוהו לאציל הוקם על שטח זה כפר. מן המחצית השנייה של המאה ה- 16 ידועים לנו שמות רבניה הראשונים של לובומל: ר' הירש ילן (1556 - 1570), ר' אברהם פולאק, בנו של ר' יעקב פולאק בעל "החילוקים" (1570 - 1577), ר' יהודה לייב בר' אליעזר (1580 - 1597), החתום על החלטות ועד ד' ארצות בשנים( 1596 ו- 1597) כנציג גליל חלם-בעלז, ר' משה מת משנת( 1597), בעל "מטה משה", שעבר אחר-כך לאפטא שבגליל קרקוב. לפני שנת של"ט (1579) היה אב-בית-דין בלובומל ר' שמעון בן-דוד אורבוך. הוא עבר אחר-כך ללובלין. גם הוא חתום על החלטות ועד ד' ארצות. בשנות ה- 80 של המאה ה- 16 היה אב-בית-דין בלובומל ר' יואל סירקיש הנודע, ואחריו כיהן ר' משה בן-מאיר קצנלבוגן לפני( שנת 1603). גם שני האחרונים מופיעים בפנקס ד' ארצות. רבני לובומל המשיכו להשתתף בהתכנסויות ועד ד' ארצות וייצגו בהן כנראה את תשע הקהילות הראשיות של גליל חלם-בעלז. בשנת ת"ה (1605) חתום ר' משה בן יצחק על הסכמה לספר "שפתי כהן" (הש"ך). אחר-כך חלה הפסקה, בגלל גזירות ת"ח ות"ט, שפגעו קשות ביהודי לובומל. אך הם השתקמו עד מהרה. כבר בהתוועדויות שנערכו בניסן תכ"ט (1669) ובניסן תל"ב (1672) מוצאים את חתימתו על תקנות של ר' יעקב בן יונה כץ. בהתוועדות שנערכה באלול ת"מ (1680) חתם ר' יעקב בן מרדכי על הסכמה לספר, ואילו בהתוועדות שנערכה באדר תמ"ג (1683) חתום על החלטה בעניין הסכסוך של טיקטין וסביבותיה ר' יעקב כהנא הוא( ר' יעקב בן יונה כץ רכזנה). על השתקמותה המהירה של קהילת לובומל לאחר גזירות ת"ח ות"ט, התבססותה הכלכלית ומקומה המוביל בגליל חלם-בעלז, יעיד סכום מס הגולגולת הגבוה שהוטל עליה בשנת 1667 - 8,100 זהובים, מתוך סכום כולל שנקבע לכל ד' הארצות - 70,000 זהובים וגם( בהשוואה לגליל ווהלין - 7,760 זהובים). בשנת 1671 אישר מחדש המלך מיכאל וישניובייצקי את כתב-הזכויות של יהודי לובומל. באותה תקופה גם נבנה בלובומל בית-כנסת בצורת מבצר, שנועד להיות מקום מוגן מפני פשיטות הקוזאקים והטטרים. קירותיו העבים נבנו מלבנים, חלונותיו צרים ובמעקה הגג הותקנו חרכי ירי. במיפקד למטרות מס גולגולת שנערך בשנת 1701 נמנו בלובומל 396 יהודים ומלבדם נתגלו עוד 131 מתחבאים, בסך הכל 527 נפש. הם חויבו לשלם 1,581 זהובים, סכום ששילמו רק כמה קהילות גדולות בווהלין - על-פי החלוקה שהוסכם עליה בהתוועדות שנערכה בהורוכוב בשנת 1700. קרוב לוודאי שמספר היהודים היה אז 600 נפש בערך, שכן תינוקות מתחת לגיל שנה וכן כלי-הקודש היו פטורים מן המס ולא נרשמו. כמו-כן יש להניח, שלא כל המשתמטים נתגלו. ביישובי הסביבה נרשמו עוד 237 נפשות. בשנת 1712 הוטל על לובומל שיעור מס גולגולת גדול יותר מזה שהוטל על חלם ועל בעלז. בשנת 1728 היתה שריפה גדולה שהתחילה בבית יהודי. כל היישוב נשרף, להוציא בית-הכנסת (המבצר) ולהבדיל הכנסייה הקתולית וזו הפרבוסלבית. על-פי הצהרה בשבועה שמסרו שני נציגים יהודיים מלובומל, נחמן בן הירש וזלקו הצורף (רלקומש), נשרפו 103 בתים גדולים וקטנים של יהודים ועוד 22 חנויות על תכולתן. בין בעלי-הבתים נמנו בעלי- המלאכה האלה; 11 חייטים, 4 גלבים, 3 זגגים, 2 קצבים, 1 צורף, 1 בורסקאי. מלבדם היו בלובומל גם נגן, סופר סת"ם, 2 מלמדים ו- 5 רח"ש (רב, 2 חזנים, שוחט שמש). יש לשער, שהיו בעיר בעלי מקצוע ובעלי מלאכה נוספים שלא היו בעלי-בתים ולכן לא נזכרו בהצהרה. 22 מן הבתים תוארו כגדולים; מאחוריהם עמדו בתים קטנים, שהיו שייכים לאותם בעלים. 3 בעלי-בתים היו בעלי-מקצוע - 2 גלבים וסופר סת"ם. יש לשער, שרוב בעלי-הבתים האלה היו גם בעלי-החנויות שנשרפו ושכמה מהם עסקו בסחר-מעבר בלובומל, בייצוא תבואות ובייבוא של מצרכים וסחורות שונות. על-פי מספר החייטים הגדול (11) אפשר להניח, שעסקו בייצור בגדים לאוכלוסייה שמחוץ ללובומל, שכן יהודי המקום לא נצרכו למספר כזה של בעלי-מקצוע. החייטים היו הרוח החיה והמייסדים של "החבורה של בעלי-מלאכה בלובומלא", שנשתמר מעט מן החלק הראשון של פנקסה. פנקס זה נוהל משנות העשרים של המאה ה- 18 ועד 1927. פרט לחייטים נתקבלו לחבורה גם פרוונים, קצבים ואף צורף אחד. מטרת החבורה היתה למנוע התחרות בעזרת הגבלת פעילותם של בעלי-מלאכה מבחוץ, ולכן גם הוטלו סייגים על קבלת חברים חדשים. רבני לובומל המשיכו להשתתף בכינוסי ועד ד' ארצות עד שזה פורק. על החלטות שנתקבלו בהתוועדות שנערכה באלול תפ"ד (1724) חתום פעמיים ר' יששכר-בער. בהתוועדויות אב תקי"א (1751) ואב תקט"ו (1755) חתום על תקנה בעניין הגנה על זכויות מדפיסים ר' יוסף בן ישראל. בשנת 1762 תבעו ר' דוד בן אפרים מלובומל ועוד שני יהודים מגליל חלם-בעלז סכום של 6,024 זהובים מוועד ד' ארצות והדבר נדון אז בהתוועדות ד' ארצות ונפסק, שיש לסלק את החוב. פרט לרבנים שהוזכרו כיהנו במחצית השנייה של המאה ה- 18: ר' יצחק אייזיק בן נחמן (1760- 1765), שהיה מ"חכמי הקלויז דק"ק ברודי", ר' יונה יוסף הלוי, ר' אהרון יואל בן-דוד (1787- 1791), ואחריו ר' ישראל-יונה לאנדוי - עד 1820. אירוע קשה היה בשנת 1770. סוחר מסוקאל, מרק בן- דוד, שבא ללובומל, נתפס בידי תושב מקומי, מנדל בן פנחס, הובל ל"קונה" מקום( הענשה במבוא תסנכה-תיבל), הולקה 500 מלקות והושאר כשהוא גוסס. לא הרשו להגיש לו עזרה והוא נפטר. אותו מנדל בן פנחס ערך לנפטר קבורה מהירה ודאג להשפיע על העדים ועל שופטי העיר הנוכרים שיתעלמו ממה שקרה. העניין ידוע מתלונה שרשמו בני משפחת המת בספרי העיר חלם. עד סוף המאה ה- 18 גדלה האוכלוסייה היהודית בלובומל והגיעה ל- 1,000 נפש בערך. אז צורפה לובומל לקיסרות הרוסית ונכללה בפלך ווהלין, נפת לודמיר. בתקופה זו החלה ירידתה הכלכלית של לובומל. רוב היהודים התפרנסו אז ממסחר זעיר וממלאכה שהתבססו על הסביבה הכפרית. מעט מן התוצרת החקלאית עובדה בעיירה בכמה מפעלים זעירים לאריגה, להפקת שמן, לשריפת יי"ש וכדומה, או ששווקה למרחקים בידי כמה סוחרים גדולים. בשנת 1898 נוסד במקום תלמוד תורה לבני-עניים. אחד המורים היה הרב-מטעם בוגוסלבסקי. מאוחר יותר הובא מורה מדופלם מקובל, שמאי פרנקפורט שמו; בשנות העשרים שב פרנקפורט לקובל והקים וניהל את הגימנסיה העברית שם. הוא הכניס לת"ת רוח ציונית. במשך המאה ה- 19 ועד מלחמת העולם הראשונה כיהנו ברבנות בלובומל הרב משה חיים (1921 - 1857) והרב יהודה אריה פינקלשטיין (1858- 1915). השנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה הורגשה אך מעט. היו מעשי שוד ביזה מעטים שעשו קוזאקים שעברו את העיירה בדרכם לחזית. בסוף יוני 1915 החל הצבא הרוסי לסגת והעיירה נתמלאה פליטים, יחידות צבא ובתי-חולים צבאיים. ברגע האחרון נמנע פוגרום של אנשי המאסף הרוסי - הקוזאקים; הסיבה - הצבא האוסטרי מיהר לכבוש את העיירה. תחת הכיבוש האוסטרי החלו חטיפות לעבודות-כפייה, הוחרמו מצרכי מזון וסחורות והשתרר רעב ובעקבותיו פרצו מגיפות טיפוס ודיזנטריה. הממשל הצבאי האוסטרי כפה על התושבים תקנון בענייני ניקיון הבתים והרחובות, אך זה רק הוסיף על מצוקת היהודים. בשנת 1916 מינה הממשל האוסטרי ראש-עיר יהודי וצעירים יהודיים נתקבלו לשרת במיליציה האזרחית. בקיץ 1917 באה הקלה במצב התזונה. קם "ארגון עזרה" מקומי, שפעולותיו מומנו בידי ה"ג'וינט", והוא פתח מטבח לנצרכים. יהודי לובומל לא השתתפו בהתרגשות ובתסיסה הציבורית שבאה בעקבות מהפכת פברואר 1917, שכן היו תחת ממשל צבאי אוסטרי. גם הידיעה על הצהרת בלפור הגיעה אליהם במאוחר. בסוף שנת 1918 תפסו הפולנים את השלטון מידי האוסטרים. ערב אירועים אלה, בימים 2 ו- 3 בנובמבר 1918, ערכו חיילי יחידה צ'כית מן הצבא האוסטרי ובריונים פולניים מקומיים פוגרום ובו נשדד רכוש רב; חמישה יהודים נפצעו קשה. משנכנסו הפולנים חזרו החיים בהדרגה למסלולם; נוסדו סניפים של "פועלי-ציון" ושל תנועת הצופים "השומר הצעיר"; הוקמה להקת דרמה של חובבים, שהפכה להיות במהרה מרכז חיי התרבות. ההכנסות מן ההצגות שימשו להפעלת מקהלה ולהקמת ספרייה ביידיש ובעברית. קבוצת צעירים מחלם, ששהו בלובומל, ניסו להקים חוג ברוח ה"בונד". בינתיים פרצה המלחמה בין הבולשוויקים לפולנים והעיר נכבשה למשך זמן קצר בידי הצבא האדום. כיבוש זה עבר ללא תקריות. עם שוב הצבא הפולני התעורר החשש מכנופיות הבאלאחובצים, שפעלו באיזור שמצפון-מזרח ללובומל, אך לעיירה לא הגיעו. בהמשך לפעולות "ארגון העזרה" הקים שליח מלודמיר בשנת 1919 "ועד עזרה" מקומי (בתיאום עם ה"גוינט"), שסונף למרכז שהיה בקובל. עוד בשנת 1918 נוסדה קופת גמ"ח, אך היא הפסיקה את פעולתה בזמן מלחמת פולין עם הבולשוויקים.
עם התייצבות השלטון הפולני חודשה פעולת "ועד העזרה", שנתמך בכספי ה"ג'וינט" ובכספי ועד יוצאי לובומל בניו-יורק. בשנת 1920 הוקמה מרפאה, שנבדקו בה ילדים רבים, וניתנה תמיכה ל- 135 משפחות של עניים ופליטים. בבחירות הראשונות לעירייה, שנערכו בשנות העשרים, נבחרו יהודים לכל 12 המושבים במועצה, שכן לפי המיפקד שנערך בשנת 1921 היו כמעט כל תושבי לובומל יהודים (%94.4). השלטון הפולני פסל את תוצאות הבחירות, הוסיף לתחום העירוני כפרים וחילק מחדש את אזורי הבחירה, כך שנבחרו למועצת העירייה רק 8 חברים יהודיים מתוך 12. בסוף שנות השלושים, בעזרת מניפולאציות דומות, ירד מספר הנבחרים היהודיים בעירייה ל- 4. עד אמצע שנות השלושים היה יהודי סגן ראש העירייה או חבר הנהלה (לאוניק). פרנסות היהודים לא השתנו ועיקרן התבסס על התוצרת החקלאית של האיזור. פרט ל- 3 טחנות קמח גדולות, היו כמה טחנות קטנות וכן מפעל להפקת שמן. חלק מן הטחנות היה בידי יהודים. פרט לכך פעלו בעיירה מנסרה ממשלתית ומפעל לבטון של העירייה. חלק מן התוצרת החקלאית, כגון: תבואות, בקר, עופות, ביצים ודגים, יוצאו בעיקר על ידי חברות יהודיות, שהעסיקו סוכני רכישה יהודים רבים. הבקר נשלח ברובו לווארשה וחלק מן התבואות יוצאו לצ'כיה. ענף חשוב היה עיבוד העורות וייצואם. בין %80 ל- %95 מענפי המסחר הזעיר היו בידי יהודים וכזה היה המצב גם ברוב ענפי המלאכה. הפעילות הכלכלית נסתייעה בקופת גמ"ח שנפתחה מחדש בשנת 1926 ופעלה עד ספטמבר 1939. בשנת 1934 היו בקופה 337 חברים והונה היה 14,000 זהובים; מאלה באו בערך 9,000 זהובים מן ה"ג'וינט". בלובומל פעלו גם בנק עממי שהיה מסונף לרשת הבנקים היהודיים הקואופרטיביים, ובנק של סוחרים; זה האחרון התקיים רק זמן קצר. באמצע שנות השלושים התגברה האווירה האנטישמית בלובומל. באמצע יוני 1937, ביום שוק אחד, נאספו בעיירה אלפי איכרים מוסתים ורבים מהם החלו להרוס דוכנים של יהודים. התובע הפולני התערב מיד ואסר את המסית והפורע הראשי. גם המשטרה הגיעה ועצרה את הפוגרום בראשיתו. בשנת 1926 התקיימו הבחירות הראשונות לוועד הקהילה. נבחרו אז נציגים שייצגו בתי-כנסת, בעיקר של חסידים סטפן(, קוצק, ריז'ין, ןיזדאר) ושל בעלי-מלאכה. בבחירות שנערכו בשנת 1931 היו רוב עסקני בתי-הכנסת שנבחרו עסקנים ציוניים. הבחירות האחרונות, שנערכו בשנת 1936, לא שינו את התמונה. בתקופה זו כיהנו בלובומל כמה רבנים: רב העיר היה ר' אריה לייבוש הכהן לונדון (1918 - 1936), ואחריו נכדו ר' אלתר בן-ציון לונדון (1936- 1942), ר' פנחס אוסלקה (1918 - 1938), והדיין ר' אריה מלמד (1916 - 1942). ר' אלתר בן-ציון לונדון ור' מלמד נספו בשואה. התלמוד-תורה והחדרים המשיכו להתקיים בתקופת הכיבוש האוסטרי, מאוקטובר 1919 הוחל ללמד בת"ת עברית מודרנית, ובשנת 1920 ריכז המורה לעברית של הת"ת 60- 70 יתומים וארגן למענם מוסד לימוד. בימי הכיבוש האוסטרי פעל בית-ספר עממי בלשון הגרמנית, שרוב תלמידיו היו יהודים. בשנת 1921/20 נפתח בלובומל בית- ספר עברי "תרבות" שהתקיים, למרות המאבק שניהלו נגדו חוגי החרדים, עד ספטמבר 1939. באמצע שנות השלושים נפתח בית-ספר עברי דתי מרשת "יבנה". הקהילה העמידה לרשותו את בניין התלמוד-תורה, והדבר עורר התנגדות בחוגי החרדים. החל משנת 1931 היתה בלובומל "ישיבה קטנה" בנוסח ישיבת נובוהרודוק, ובה למדו בערך 30 תלמידים. היא נתמכה בידי ועד מקומי וגם בידי "ועד הישיבות" האזורי בלוצק. פרט לסניפים של "פועלי-ציון" ו"השומר הצעיר" שהוקמו ראשונים והוזכרו לעיל, קמו בשנת 1921 סניף של "צעירי-ציון", ואחר-כך של "החלוץ" ו"החלוץ-הצעיר". בשנת 1929 נוסד סניף של "בית"ר". כמו-כן פעלו במקום "המזרחי", הרוויזיוניסטים, "ברית-החייל", "הנוער- הציוני" ועוד. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 200 איש. הציונים הכלליים קיבלו 59 קולות; המזרחי - 72; התאחדות השומר הצעיר - 31; פועלי ציון - 38. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 1,529 איש. הציונים הכלליים קיבלו 32 קולות; המזרחי - 60; ברית רוויזיוניסטים - 660; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 760; התאחדות - 17. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 345 איש. הציונים הכלליים קיבלו 35 קולות; המזרחי - 100; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 210. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 302 איש. הציונים הכלליים קיבלו 33 קולות; המזרחי - 69; מפלגת המדינה - 2; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 138.
במלחמת פולין-גרמניה, בספטמבר 1939, עבר הצבא הגרמני את נהר הבוג, כבש את לובומל ושהה בה בימים 18 - 20 בספטמבר. משנסוג, נכנסה לעיר יחידה פולנית וחייליה רצחו 13 צעירים יהודיים. ב- 23 בספטמבר נכנס הצבא האדום ובלובומל הוקם שלטון סווייטי, שהתקיים עד יוני 1941. בחודשים אפריל-מאי 1941 נערך גיוס ו- 500 צעירים יהודיים נקראו לשירות. לאחר שפרצה מלחמת ברית- המועצות-גרמניה נפלו חלק מהם בשבי הגרמני ונרצחו. אחרים נסוגו עד פולטבה ובאוקטובר הועברו לגדודי- עבודה סווייטיים. ב- 25 ביוני 1941, לאחר כמה ימים של הפגזות והפצצות, נכנס הצבא הגרמני ללובומל. מרכז העיר, שרובו היה שייך ליהודים, הועלה באש. תוך כמה ימים הוחרמו מן היהודים דברי-הערך והוטלה עליהם החובה לענוד סרט שרוול ועליו מגן-דוד כחול; זה הוחלף ב- 30 בספטמבר בטלאי צהוב. מלבד זה הוקם יודנראט, שחבריו היו עסקני ציבור לשעבר. בראשו הועמד ראש הקהילה לשעבר (קלמן קופלזון). הוקמה גם משטרת-סדר יהודית ובה 10 שוטרים. ב- 4 ביולי נערך מיפקד ובמהלכו נורו למוות 5 יהודים. ב- 22 ביולי 1941 נאספו 400 גברים, רובם מ"פני העיר", הובלו אל מחוץ לעיירה ונרצחו. כעבור חודש, ב- 21 באוגוסט, שוב נאספו 400 מיהודי לובומל, רובן נשים צעירות, וכולן נרצחו. בסוף אותו חודש אוגוסט נצטוו היהודים לרכז את ספרי התורה מכל בתי-הכנסת, ונשים יהודיות הוכרחו לשרוף אותם בפומבי. הגרמנים התעללו בעיקר ביהודים דתיים, גזזו את זקניהם, הכריחו אותם לרקוד ומעשים נוספים. בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בכמה רחובות וב- 5 בדצמבר הוקם הגטו, שהיה מחולק לשני חלקים; באחד גרו בעלי המקצוע ומשפחותיהם, ובשני - כל השאר. 10- 20 נפשות נדחסו בחדר אחד. הבתים סומנו מבחוץ בעיגול צהוב בקוטר של חצי מטר. עבודות הכפייה כללו עבודה במנסרה, בבניין מסילת-ברזל, בחקלאות ובשירותים. בהתחלה קיבל כל יהודי 200 גרם לחם ליום, ואחר-כך ניתנה מנה זו לעובדים בלבד; האחרים קיבלו רק 100 גרם. כמה פעמים הוטלו על יהודי לובומל תשלומי כופר בכסף, מוצרים ומצרכים שונים. ביולי 1942 נצטוו עובדים יהודיים לחפור שלושה בורות ענקיים, שלדברי הגרמנים נועדו להפקת חומר. ב- 1 באוקטובר 1942 הוטל מצור על הגטו והגרמנים ועוזריהם האוקראינים החלו להוציא את היהודים ממנו ולהובילם אל הבורות. ביום הראשון נורו למוות 1,800 איש. הרצח נמשך בערך שבוע, שכן רבים ברחו או התחבאו במחבואים ובבונקרים שהוכנו מראש. רובם נתפסו והובלו לבורות המוות. בגטו לובומל היו התארגנויות של כמה קבוצות מרי; פעולות התנגדות היו גם בעת החיסול. יהושע גרימטליכט חטף תת-מקלע מגרמני והרג אותו, אך נורה למוות מיד בידי גרמני אחר. במקום אחר התבצרו 50 יהודים בבית וירו על הגרמנים ברובה ובאקדח עד שכלתה תחמושתם. כמה שעות לפני אקציית החיסול יצאו שתי קבוצות מאורגנות מן הגטו. כל חבריה של קבוצה אחת נפלו בקרב עם שוטרים אוקראיניים, ומן השנייה נשארו בחיים רק שניים. קבוצה אחרת של 30 צעירים ביניהם( היה מאיר שינוולד) הצליחה להגיע ליער ושם נאבקו חבריה קשה על קיומם. באמצע 1943 הצטרפו חברי הקבוצה לאוגדה הפרטיזנית הסווייטית הווהלינית שבפיקודו של גנרל אלכסי פיודורוב. יוסף קארפוס יצא עם רעייתו שהיתה בהיריון, כשהוא מצויד בנשק ובמסמכים של פולני, לכפרים הפולניים שמצפון לקאמין-קושירסק. הוא נתקבל לעבודה כיערן וכפולני התקשר עם חטיבת הפרטיזנים הסווייטית "אורדזוניקידזה" וסיפק למפקדיה מידע חיוני על הנעשה בסביבה. אחר-כך ארגן יערנים פולניים ליחידת פרטיזנים (על-שם קושצ'יושקו) וזו הצטרפה לאוגדת פיודורוב. קארפוס כיהן ביחידה כסגן-מפקד לענייני משק והספקה ואחר-כך, כשהיחידה נהפכה לחטיבה (תינלופ), כיהן בתפקיד זה גם בה. קבוצות ויחידים, שהצפינו ליערות שאצק, מצאו את דרכם ליחידות סווייטיות שונות. אחדים מהם מתו, נפלו או נרצחו בראשית 1944 מידי פרטיזנים פולניים אנטישמיים (כנראה מתנועת נ.ס.ז). לובומל שוחררה ב- 19 ביולי 1944. חזרו אליה 51 ניצולים. בזמן שהחלה הרפטריאציה לפולין עזבו אותה רובם בדרכם מערבה.