קרוסנו KROSNO

עיר בפולין

מחוז: לבוב

נפה: קרוסנו

אזור: גאליציה המערבית ושלזיה

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ-6,287

•  יהודים בשנת 1941: כ-1,725

•  יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:

בעת מלחה"ע ה - I

קרוסנו נוסדה ב- 1324 כעיר השייכת לאחוזות המלך. זכויות- היסוד שלה היו לפי החוק המאגדבורגי, ובמקום נקבעו ירידים שנתיים. לקרוסנו היה קשר מסחרי הדוק עם הונגריה לרגל ייבוא היינות ההונגריים. למעשה, לא התפתחה העיר עד אמצע המאה ה- 19, עת נכרו בסביבה בארות-נפט. אז הוקמו במקום בתי-חרושת לזיקוק הנפט, ששימשו מקור פרנסה לתושבים. באותה תקופה התפתחה גם תעשיית האריגה. תחילה נאסר על יהודים להתיישב בקרוסנו; העיר קיבלה ב- 1568 את הפריבילגיה, שלפיה נאסרו מגורי היהודים בה; רק יהודים יחידים ישבו במקום עד אמצע המאה ה- 19. ב- 1426 מוזכר בתעודות יהודי אחד בשם נחום. ב- 1587 מוזכר יהודי חוכר טחנת-הקמח. יש להניח, שהיהודים עסקו ביבוא יין מהונגריה ובשירותי המסחר לאצילים שבסביבה. העירוניים עמדו בקפדנות על זכותם שלא להרשות ליהודים להתיישב בעיר, ואף אסרו על היהודים מערים סמוכות (רימאנוב, דוקלה) לסחור במקום ולבקר בירידים השנתיים. לפי תקנון מקומי היתה הרשות בידי העירוניים להחרים את מרכולתם של היהודים הבאים לקרוסנו מערים אלו, וגם בטחונם האישי לא היה מובטח. היישוב היהודי בקרוסנו היה במשך שנים רבות מסונף לקהילה ברימאנוב, ובה היה גם קובר את מתיו, וכן היה קשור לקהילה קורצ'ינה. על קהילה מאורגנת בקרוסנו לא נודע עד תחילת המאה ה- 20. רבה הראשון - והיחידי - היה ר' שמואל פיהרר (פירר) בעל "הר שפר", שנתמנה ב- 1904 והוא כיהן בקרוסנו כרב אב"ד עד השואה. ראשוני החוגים הציוניים הופיעו בקרוסנו למן תחילת המאה ה- 20. ב- 1905 הוקמה אגודת "חובבי ציון". ב- 1912 כבר פעל במקום סניף של ההסתדרות הציונית שבמערב- גאליציה. באותה תקופה נוסדו סניפים של ה"מזרחי" ושל "פועלי ציון". כן היה קיים במקום ארגון נוער ציוני. בסתיו 1914 כבש הצבא הרוסי את קרוסנו. חיילים רוסים פרעו פרעות ביהודי המקום. רבים מהם נספו במגיפות שפשטו באותו זמן, ובעיקר בטיפוס ובכולירה. רבים עזבו את העיר, וכשחזרו אליה עם סיום המלחמה מצאו את רכושם שדוד ועל-פי-רוב גם בתיהם היו הרוסים.

בין שתי המלחמות

קהילת קרוסנו לאחר המלחמה היתה שרוייה במצוקה גדולה. רבו האלמנות והיתומים, ולרוב המפרנסים לא נמצאה תעסוקה. יהודי המקום קיבלו עזרה מן הג'וינט ומבני העיר מארצות-הברית. התפתחותה הכללית של העיר הביאה אט- אט גם לשיקומם של חלק מן היהודים בה. ב- 1921 היו במקום 49 בתי-מלאכה יהודיים, שבהם הועסקו 112 איש. מבין המועסקים %38.4 היו בעלי המפעלים, %16 בני- משפחותיהם ו-%45.5 עובדים-שכירים. בין השכירים בבתי- מלאכה אלה %82.4 היו יהודים. בבתי-המלאכה בלט ענף ההלבשה - %49 אחריו ענף המזון - %21.8, הנותרים הועסקו בענף הבניין - %14.6 והמתכת - %10.9. בעקבות המשבר של השנים 1928- 1930, ובגין ההתחרות שגברה והלכה מצד הקואופראטיבים הפולניים, הלך ורע מצבם הכלכלי של יהודי קרוסנו. כדי להרחיב את מסגרת העזרה ההדדית ולהגביר את כושר העמידה התארגנו בעלי-המלאכה ב"יד חרוצים" (באמצע שנות ה- 20), וכן הוקם איגוד של סוחרים. במקום הוקמו שני מוסדות אשראי: "קופת גמילות חסדים", שנתנה הלוואות בלא ריבית בסכומים קטנים לערך, ו"בנק עממי" להלוואות בסכומים גדולים יותר ובריבית נמוכה. קופת גמ"ח נתמכה בכספי הג'וינט. ב- 1929, והיא השנה הראשונה לקיומה של קופת גמ"ח, נתנה זו 158 הלוואות בסך כולל של 17,477 זלוטי. בין מקבלי ההלוואות היו סוחרים צעירים, בעלי מלאכה ופועלים. מבין מוסדות הסעד בעיר יצויינו "תומכי עניים" ו"ביקור חולים" שטיפלו בחולים עניים וכן אגודה של נשים שסיפקה יום-יום ארוחות חמות ל- 70 ילדים. ילדי ישראל קיבלו חינוך מסורתי בחדרים ובבית הספר "בית יעקב" שהוקם ב- 1925. האחרים למדו בבית-הספר העברי מיסודה של "תרבות". בבית-ספר זה, שנפתח ב- 1920, למדו בין 80 ל- 100 תלמידים ותלמידות ב- 5 כיתות. במקום פעלה ספרייה ולה היו כ- 100 קוראים קבועים. היה קיים גם חוג למוסיקה ודראמה. על-יד כמה מתנועות הנוער הציוני פעלו כמה ספריות ציבוריות נוספות. עם המפלגות היהודיות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר, נמנו המפלגות הציוניות. בלטו בפעולתן "הציונים הכלליים", "המזרחי" ו"השומר הצעיר". על השפעתם היחסית של הזרמים הציוניים מצביעות, בין השאר, תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: שנה ציונים כלליים המזרחי התאחדות רביזיוניסטים ארץ-ישראל העובדת 1927 77 40 71 7 -

1929 66 42 96 - -

1931 114 46 - 46

72

1935 226 73 - - 160

השפעה ניכרת בחוגים החרדים נודעה לסניף "אגודת ישראל". מתוך 18 חברי המועצה במועצת העיר, היו ליהודים בדרך-כלל שישה נציגים. הבחירות הראשונות לוועד הקהילה בין שתי מלחמות- העולם התקיימו ב- 1925. עד אז כיהן קומיסאר שנתמנה על- ידי השלטונות. בבחירות אלו קיבלו הציונים את מספר המאנדאטים הגדול ביותר בין כל הרשימות שהוצגו. בשנות ה- 30 גברו גילויי האנטישמיות בקרוסנו. ב- 1934 הותקפו יהודים רבים ברחובות העיר בעקבות תעמולה אנטישמית ארסית. ב- 1936 הופצו כרוזי שיטנה נגד היהודים, והיו מקרים של ניפוץ שמשות בחנויות ובבתים של יהודים. כן גבר החרם הכלכלי על היהודים. ב- 1937 הלכה ופשטה התעמולה האנטישמית בבתי-הספר הכלליים, שותפים לה היו התלמידים הלא-יהודיים והמורים.

במלחה"ע ה - II

עוד קודם שנכנס הצבא הגרמני לקרוסנו (9.9.1939) עזבו רבים מיהודי קרוסנו את עירם ופנו מזרחה. חלקם חזרו לאחר זמן-מה, אך מקצתם נשארו בתחום הסובייטי. בסוף 1939 או בתחילת 1940 נתחייבו כל יהודי קרוסנו מגיל 12 לשאת על זרועם סרט לבן עם מגן-דוד כחול. על היהודים נאסרה הכניסה למקומות ציבוריים כגון גני-העיר, בתי-קולנוע וכד'. לפי שעה המשיכו היהודים להתגורר בדירותיהם ולעסוק בעיסוקיהם הקודמים, כולל מסחר. בסוף 1939 או בתחילת 1940 נתמנה היודנראט בקרוסנו ובראשו הועמד יהודה אנגל, וסגנו היה משה קליינר. כן התארגנה במקום משטרה יהודית. כמו בכל מקום אחר, כן בקרוסנו הוטלו על היהודים עבודות-כפייה, בעיקר בשדה- התעופה הצבאי הסמוך. ב- 1941 שולחו יהודים למחנה- עבודה בפרישטאק, שם הועסקו בהכנת התשתית למיפקדה המקומית של היטלר ולמתקנים הקשורים בה. היודנראט בקרוסנו סיפק את העובדים מבין היהודים העניים, ושילם להם שכר- עבודה מן הכספים שגבה מן העשירים תמורת שחרורם של אלה מעבודות-כפייה. יש להניח, שרוב העובדים היו מקרב הפליטים, שהגיעו לקרוסנו בסוף 1939 עד אביב 1940 מן השטחים שסופחו לרייך השלישי. רוב הפליטים התגוררו בבבניין בית-הכנסת שעל שפת הנהר ויסלוק. היודנראט טיפל בהם והקים בשבילם מטבח ציבורי. נראה שלקראת סוף 1941 דרשו השלטונות הגרמניים מן היודנראט להכין רשימת יהודי קרוסנו, ובה נתונים על הגיל, העיסוק והכשירות לעבודה של כל אחד ואחד מהם. הרשימה שהוגשה ב- 10 בפברואר 1942 היתה מעודכנת ל- 22 ביוני 1941. בין 2,072 שמות היהודים שנכללו ברשימה היו: 1,181 נשים, 885 גברים, 395 ילדים עד גיל 12, מהם 84 תינוקות עד גיל 3, 172 קשישים מעל גיל 60. קרוב לוודאי שבכל הנוגע לסעיף על עיסוקם של הרשומים התבססה הרשימה על נתונים שמלפני מלחמת-העולם השנייה, אך, כאמור, רוב היהודים המשיכו בעיסוקיהם הקודמים גם בזמן הכיבוש הגרמני עד לאוגוסט 1942. לפי רשימה זו היו בקרוסנו ב- 1941 744 בעלי מקצוע: 262 פועלים, 329 בעלי-מלאכה (מהם 109 נשים), 67 סוחרים וזבנים מהם( 18 םישנ), 84 בעלי מקצועות חופשיים (מהם 21 נשים). יש להדגיש, שעל אף הדרישה הגרמנית, לא צויינו ברשימה הלא-כשירים לעבודה, למעט 42 מקרים בולטים (לעין חולים וזקנים). 544 איש נרשמו ככשירים לעבודה, שהם 26.3% של כלל האוכלוסייה. בנובמבר 1941 חזרו לקרוסנו 85 בני המקום, שברחו בזמנו לברית-המועצות. בניגוד למקרים רבים במקומות אחרים שבהם נרצחו הגולים בידי הנאצים, נקלטו הללו בקרוסנו ללא הפרעות מצד הממשל הגרמני. בדצמבר 1941 נדרשו היהודים בקרוסנו באיום של עונש-מוות למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה שברשותם. בעת איסוף השלל נרצחה ברחוב בידי המתורגמן הגרמני, אוסקר בכר, בעוון אי מסירת הפרווה האשה פירסט. לפי מידע לא בדוק, עצרו הגרמנים בחורף או באביב של שנת 1942 10 יהודים כבני-ערובה; אף אחד מהם לא חזר לביתו. יצויין, כי באותו זמן עלה בידי היודנראט לטפל באוכלוסייה תוך אירגון וסדר. ביוני 1942 הוא אף הושיט עזרה כספית ניכרת ליהודי סצ'יז'וב, כאשר הללו נדרשו לשלם קונטריבוציה בסכום גדול שלא היה לאל ידם לפרעו. באוגוסט 1942 פקדו הגרמנים על כל יהודי קרוסנו להתייצב בשעות מוקדמות של בוקר בכיכר "שוק הסוסים", עם מטען עד 10 ק"ג לאיש. ב- 6 או ב- 10 באוגוסט התייצבו היהודים במקום המיועד. הכיכר כותרה על ידי אנשי אס-אס, המשטרה הגרמנית, הפולנית והאוקראינית. הגרמנים קיימו סלקציה, והצעירים (נשים וגברים), הכשירים לעבודה זכו להחתמת תעודותיהם ורוכזו במקום אחד בעיר. החולים, הזקנים והנכים הובלו במשאיות ליער בקירבת קרוסנו ושם נרצחו. הנותרים בכיכר, יותר מ- 1,000 איש, ביניהם אמהות עם ילדים קטנים, שולחו ב"רכבת המוות" לבלז'ץ. לאחר האקציה נערכו בעיר סריקות קפדניות: כל היהודים שנמצאו על-ידי הגרמנים ועוזריהם במחבואים נרצחו במקום. לקראת ערבו של אותו יום הוקם בקרוסנו גיטו בפינת הרחובות פראנצ'ישקאנסקה וספולדז'יילצ'ה, מסביב לכיכר פראנצ'ישקאנסקה המכונה גם "שוק הביצים". הגיטו היה סגור ובו שני שערים. היו בו בין 300 ל- 600 יהודים, בתוכם נשי העובדים על ילדיהם. כלואי הגיטו הועסקו בשדה- התעופה ליד קרוסנו, במחצבות בדוקלה או בעבודות שונות בעיר. ב- 4 בדצמבר 1942, לפנות בוקר, התייצבו שוב, לפי פקודת הגרמנים, כל תושבי הגיטו בכיכר פראנצ'ישקאנסקה. האנשים הוצאו מדירותיהם באכזריות רבה. בכיכר עצמה נרצחו כמה מהם, בתוכם גם ילדים. כל היהודים, למעט כ- 25 איש, שולחו לז'שוב. בגיטו נערכו חיפושים אחר יהודים מסתתרים; אלה שנפלו בידי הגרמנים נורו במקום. בין הנרצחים במקום היה רבה של קרוסנו ר' שמואל פיהרר; האדמו"ר מקרוסנו, ר' משה טברסקי, נפטר בגיטו בז'שוב. בקרוסנו נשארו עוד יהודים במחנה-עבודה, שהוקם בשדה- התעופה באוגוסט 1942. היו שם כ- 125 איש. המחנה חוסל ב- 27 ביאנואר 1944, והאסירים הועברו למחנה בשבניה. יש לציין, שב- 1941 היה בעיר מחנה-עבודה ובו יהודים בעיקר מווארשה. גם בסביבת קרוסנו היו כמה מחנות-עבודה, ובאחדים מהם נכלאו יהודים ופולנים. האסירים עבדו בתיקון דרכים, בסלילת כבישים ובמחצבות. העסיקה אותם החברה הגרמנית "אסקאניה". יש להניח שגם עבודות אלו היו קשורות בהקמת המיפקדה של היטלר באזור. בגמר העבודות בסוף 1941 חוסלו המחנות. חלק מן האסירים שבו לבתיהם, וחלקם שולחו למחנה-עבודה בפוסטקוב. כמה וכמה יהודים, ילדים ומבוגרים, עלה בידיהם להינצל בצד ה"ארי" הודות לעזרה שהושיטו להם נוצרים אחדים, ביניהם הכומר יאן גאווניצקי, הכומר חודורסקי-קנדרה, יאדוויג ה נייפוקוי והנהג נייזגודה, שחרפו את נפשם בהצלת יהודים.