תרומות
נובי סונץ' NOWY SACZ
עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: נובי סונץ'
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-26,280
· יהודים בשנת 1941: כ-9,009
· יהודים לאחר השואה: כ-30
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
נובי סונץ' נוסדה ב- 1298 כשטח הכפר קאמייניצה, ובמשך זמן-מה צויין היישוב בשם זה. כבר מראשית היווסדה היתה העיר למרכז מסחרי חשוב, בעיקר למסחר שבין פולין להונגריה. ב- 1311 שוחררה העיר מחובת תשלומי מכס על המסחר בכל אזור קראקוב וסאנדומייז'. משום כך עלה בידיהם של סוחרי נובי סונץ' להתחרות בהצלחה בסוחרי קראקוב. כן קיבלו סוחרי נובי סונץ' זכיון לאחסן בעירם ברזל ונחושת שהובאו מהונגריה, וזכיון לאחסן מלח המיוצא להונגריה. במקום קמו בתי-מלאכה לאריגה ולעיבוד מתכת. ב- 1412 קיבלה העיר זכויות ניהול על-פי החוק המאגדבורגי והיה זה למעשה אישור נוסף למעמדה כעיר. אך המלחמות עם השבדים באמצע המאה ה- 17 מצד אחד, והפלישות של ההונגרים מצד אחר' גרמו לדלדולה של העיר. בתקופת השלטון האוסטרי הוחל בשיקומה ההדרגתי. תנופה גדולה של פיתוח הסתמנה בה במחצית השנייה של המאה ה- 19, לאחר שהונחה מסילת-הברזל מטארנוב לסלובאקיה שעברה בנובי סונץ'. ב- 1893 הופעלו בעיר סדנאות גדולים לתיקון קטרים וקרונות-רכבת, וכן הוקמו מפעלים ליצור כלים לחקלאות. בין שתי מלחמות-העולם היתה נובי סונץ' עיר-נפה ומרכז מנהלי, מסחרי ותעשייתי באזור שלמרגלות הרי הקארפאטים. הידיעות על הימצאותן של משפחות יהודים יחידות בנובי סונץ' הן מסוף המאה ה- 15. בתחילת המאה ה- 16 צויין בעיר שמו של רופא-עיניים יהודי, אברהם שמו. יש להניח, גם אם אין הדבר ידוע במפורש, כי לעיר ניתנה הפריבילגיה שלפיה נאסרו מגורי קבע של יהודים בה. במאה ה- 17 הוציאו מלכי פולין שורה של צווים, שהכבידו מאוד על הסוחרים היהודים להשתתף בירידים שנערכו בנובי סונץ', ולעיתים אסרו עליהם כליל את הכניסה לתחום העיר. ב- 1620 אסר המלך זיגמונט ה- 3 על ראשי העיר להחרים סחורות של הסוחרים היהודים לטובת הסוחרים הנוצרים הפרטיים, אך בתמורה התיר להשתמש בסחורות המוחרמות למטרות ציבוריות, ובעיקר להקמת חומות העיר ולביצורה. אך הסוחרים היהודים ניסו לעקוף גזירות אלו, ויצרו קשר עם כמה גילדות חשובות וסיפקו להן חומרי גלם. למן המאה ה- 17 העסיקו מושלי העיר מטעם המלך, שנמנו עם משפחת האצילים לובומירסקי, חוכרים יהודים בארמונם ובאחוזותיהם בסביבות העיר. הללו חכרו בעיקר את טחנות-הקמח. מקצת יהודים היוגם ספקי סחורות לבעלי הארמון שבעיר. היהודים שהתרכזו לרגלי המבצר המלכותי, בחסותם של ראשי העיר, התארגנו באמצע המאה ה- 17 כקהילה עצמאית בעלת בית-כנסת ורב משלה. משערים שהיהודים הללו הגיעו לנובי סונץ' מן היישוב הסמוך לה, וישניץ'. במהלך הקרבות נגד השבדים בשנים 1655- 1656 פרעו איכרי הסביבה המתמרדים ביהודים, שהתגוררו סביב המבצר, ושדדו את רכושם. ב- 1657 הגישו הסוחרים הנוצרים תלונה למלך פולין, יאן קאז'ימייז', נגד הסטארוסטה על שהעניק חסות והטבות ליהודים, ובמיוחד בגלל מתן זכויות-חכירה ליהודים להקמת מיבשלת-בירה ולהפעלתה. בעקבות תלונה זו אושר מחדש האיסור על היהודים לרכוש בתים בנובי סונץ' ובפרבריה. כן נאסר עליהם שוב לסחור במשקאות בשעת ה ירידים העיר. הפלישות והמגיפות שפקדו את נובי סונץ' באמצע המאה ה- 17 הביאו, כאמור, לשקיעת כלכלתה ולהפחתת מספר תושביה. מצב זה הניע את ראשי העיר לשנות יחסם אל היהודים. ב- 1673 ניתנה לעיר פריבילגיה, שלפיה הותר ליהודים להתישב בעיר, לבנות בה בתים ואף לסחור בה, אך בתנאי "שלא יפגעו באינטרסים של הנוצרים", כלשון כתב-הזכויות. כן נדרשו היהודים להתרכז ברובע מוגדר בעיר. ראשי העיר לא הסתירו את כוונתם לנצל את היהודים לשיקומה של העיר ההרוסה. מלכי פולין אישרו מדי פעם את הפריבילגיה משנת 1673, ובכך הונח בסוף המאה ה- 17 יסוד לקיומה של קהילה מאורגנת ומתפתחת בקצב מהיר. תחילה הותר ליהודים לשקם בתים נטושים או הרוסים, ולרכשם או לשכרם. במרוצת השנים גדל והלך מספר הבתים שבבעלות יהודית: ב- 1687 היו בידי היהודים 21 מכלל 142 הבתים שבעיר; ב- 1690 היו 23 בתים שייכים ליהודים; ב- 1711 עלה מספר הבתים שברשות היהודים ל- 36 וב- 1761 עד ל- 60. על הגברת חשיבותם של היהודים בכלכלת העיר מצביע הגידול המתמיד של חלקם במיסים עירוניים. ב- 1704 עוד שילמו היהודים כ-%10 מכלל המיסים העירוניים ואילו ב- 1707 כבר גדל חלקם עד ל-%20. כלכלתם של יהודי נובי סונץ' התבססה בעיקר על מסחר: דבש, יין, מתכות (נחושת), אריגים, פרוות, עורות וטאבאק; כמה יהודים סחרו בסוסים. במסגרת פעילותם המסחרית הגיעו יהודי העיר להונגריה, טורון, דאנציג וכן לנמלים אחרים בים הבאלטי. יהודי נובי סונץ' פיתחו בסוף המאה ה- 17 מערכת עניפה של אשראי בינם לבין עצמם, כן הלוו כספים לנוצרים בעיר. על רקע זה נוצרה לעיתים קרובות מתיחות בשל סירובם של הלווים להחזיר את ההלוואות שקיבלו. במאה ה- 18 היו היהודים המקור העיקרי למתן הלוואות לאצילים בעיר ובסביבה. כאמור, היתה נובי סונץ' עיר מלכותית, ולידי היהודים נמסרו בחכירה טחנות שבבעלות המלך. בדרך זו הם הגדילו את הכנסות העיר. לחוכרי-הטחנות היה מונופול על טחינת התבואה, וכך שלטו על רובו של מסחר התבואה בעיר ובאזור. מצב זה נמשך מסוף המאה ה- 17 ועד לחלוקתה של פולין ב- 1772. למן תחילת המאה ה- 18 היתה המוזגנות המקור החשוב לפרנסתן של משפחות יהודיות רבות בעיר. חשיבותם של בעלי-מלאכה באותה עת היתה ניכרת; נכללו בהם: קצבים, חייטים, פרוונים, כובענים, צורפים, כורכים ועוד. יהודים רבים עיבדו ליד ביתם חלקות-אדמה, שסיפקו להם מוצרי חקלאות לצריכה עצמית. חיזוק מעמדם הכלכלי של היהודים בעיר השתקף בהרחבת תחומי מגוריהם ובבנית בתים חדשים, וזאת על אף ההגבלות על קניית בתים מידי הנוצרים. מאחר שמועצת העירייה והסטארוסטה הכבידו את ידם על היהודים בתחום המיסים, נמשכו על רקע זה במאה ה- 18 סכסוכים בין הקהילה היהודית לבין ראשי העיר. אף-על-פי שהיהודים היוו אז כשליש מכלל האוכלוסיה, היה חלקם במיסים כמחצית מכל הכנסות העירייה. ואמנם הקהילה לא יכלה לעמוד בנטל זה, פיגרה בתשלום המסים, ועל כן נערכו בירורים משפטיים תכופים. במאה ה- 18 השתתפו החוכרים היהודיים הבולטים שבמקום בבחירת ראש-העיר. קהילה מאורגנת בנובי סונץ' היתה קיימת, כנראה, קודם להענקת כתב-הזכויות המלכותי ב- 1673, שהתיר ליהודים להתיישב בעיר על-פי החוק. לאחר מועד זה פותחו והורחבו מוסדות הקהילה והנהגתה. במקום היה בית כנסת בנוי-עץ וכן בית עלמין, ששירת גם את היהודים מן הכפרים הסמוכים. ב- 1699 הותר לבנות בית-כנסת מאבן. מבין הרבנים הראשונים בעיר ידועים לנו שמותיהם של: ר' משה יהושע, שכיהן בתחילת המאה ה- 18, ור' צבי-הירש בן יוסף, שישב על כסא הרבנות בשנות ה- 60 של אותה מאה. קהילת נובי סונץ' ידעה התקפות מצד התושבים הנוצריים בעיר, ששיאן היה בשתי עלילות דם באמצע המאה ה- 18. ב- 1751 הואשם יעקב בן אבוש ברצח תלמיד פולני, ועל אף העינויים לא נשבר הנאשם ודחה את העלילה שיוחסה לו. ב- 1761 הואשמה משפחה יהודית בכפר הסמוך פוסאצוב ברצח ילד נוצרי ובשימוש בדמו לאפיית מצות. אחת מן הנאשמות "הודתה" במעשה הרצח כביכול ואף המירה את דתה, ואילו בני משפחה אחרים נמצאו "אשמים" והוצאו להורג. בימי המשפטים הללו היו יהודי נובי סונץ' נתונים לרדיפות ופגיעות פיסיות. ב- 23.4.1769 פרצה בעיר דליקה; עלו באש 40 בתים של נוצרים ו- 36 בתי יהודים, וכן נחרבו בדליקה הכנסייה הפראנציסקאנית ובית-כנסת. הפגיעה באוכלוסייה היתה קשה, אך הכנסייה ניצלה פרשה זו כדי לערער את מעמדם של היהודים בעיר. הללו נדרשו לשלם קנס גבוה, משום שהדליקה פרצה בביתו של יהודי, ומשם התפשטה גם לכנסייה. כן העלילו על היהודים כי מתחת לבתיהם השרופים נתגלו כביכול בורות, ששימשו להסתרת גופות נוצרים שנרצחו בידיהם. ההתקפה המרוכזת של הכנסייה על היהודים גרמה לתסיסה רבה נגדם והיתה סכנה מוחשית לפרעות. הסכנה חלפה עם כניסת הצבא האוסטרי לעיר ב- 1772. התקופה האוסטרית השינויים הפוליטיים שחלו בעקבות השליטה האוסטרית, מדיניות המיסוי של השלטונות החדשים, וניסיונותיהם להביא לידי "פרודוקטיביזאציה" של היהודים גרמו לתמורות במצבם הכלכלי של בני הקהילה בנובי סונץ'. בקשרי סחר-חוץ צומצם סחר התבואה עם הנמלים בים הבאלטי, אך לעומת זאת הורחב הקשר המסחרי עם הונגריה, ובעיקר גדל חלקם של היהודים ביבוא יין מארץ זו. יהודי נובי סונץ' קשרו גם קשרי מסחר עם אזורים אחרים של האימפריה האוסטרית. כנגד זה הוכפל נטל המיסים על יהודי העיר לעומת השנים האחרונות של ממלכת פולין. הקהילה, שלא התאוששה עדיין מפגעי הדליקה בשנת 1769, כרעה תחת נטל החובות והמיסים החדשים. גם ניתוק קהילת גריבוב הסמוכה הפחיתה את הכנסות הקהילה. במצב זה היו יהודי העיר אנוסים לבקש מוראטוריום של החובות. הם פנו לראשי העיר, למושלים מחוזיים, ואף לשלטונות מרכזיים בווינה. על אף התנגדותם של הגורמים המקומיים, וביניהם גם אנשי הכנסייה, ניתן ב- 1774 מוראטוריום חלקי על החובות לפרק זמן של 6 שנים. המוראטוריום חל על חובות הקהילה, ולא על חובות יהודים פרטיים. בשנות ה- 70 של המאה ה- 18 בוטלו רוב הזיכיונות ליהודים להחזקת בתי-מרזח בפרברי העיר ובכפרים הסמוכים במסגרת "צמצום השפעתם המזיקה" של היהודים על סביבתם והחדרת "הפרודוקטיביזציה" באורח חייהם. ב- 1784 הופנו 20 משפחות יהודיות מנובי סונץ' להתיישבות חקלאית. ב- 1786 נוסדה בקירבת העיר מושבה חקלאית יהודית בשם "ניי ירושלים" (ירושלים החדשה) - ראשונה מסוגה באזור כולו. אולם מפעל זה של התיישבות יהודית חקלאית לא עלה יפה, וזאת בעיקר בגלל הקשיים שהשלטונות האוסטריים הערימו על דרכם של המתיישבים: הקרקע לא הוקצתה בזמן, התמיכה הכספית לא היתה מספקת והיתה נמוכה בהרבה מזו שקיבלו התושבים הגרמנים שיושבו באזור. בסופו של דבר, לאחר שנים אחדות, התפזרו המתיישבים של "ירושלים החדשה". הגזרות הכלכליות על יהודי נובי סונץ' נמשכו גם בתחילת המאה ה- 19. ב- 1804 נאסר על יהודי העיר לסחור בימי א' ובחגי הנוצרים. ב- 1805 הוטלו עליהם הגבלות מסחר בתבואה "כדי למנוע ספסרות", ובעיקר נמנע מהם לקנות תבואה שבשדות לפני הקציר. באותה שנה פורסמה תקנה האוסרת על יהודי העיר לקנות בתים מידי הנוצרים. ב- 1807 הוצא צו האוסר להשכיר ליהודים בתי מזיגה, וכן לא הותר ליהודים להעסיק משרתים נוצרים, להוציא ימי חגים. ב- 1811 אושרה מחדש התקנה מ- 1805 בדבר האיסור על מכירת בתים ליהודים. אכן, הגזירות הללו הכבידו מאד על כלכלתם של יהודי העיר. ב- 1788 נוסד בנובי סונץ' בית-ספר לילדי ישראל מיסודו של הרץ הומברג, אולם בני הקהילה ראו בו נטע זר וניסיון להחדיר "השכלה"-מטעם ולכן החרימו אותו. ב- 1806 נסגר בית-הספר, וילדים יהודים יכלו מעתה להשתלב בבתי-הספר הכלליים, אלא שתנאי הלימוד היו משפילים; על התלמידים היה לשבת על ספסלים נפרדים, ואין תימה שההורים נמנעו מלשלוח את ילדיהם לבתי-ספר אלה, ונתנו להם חינוך מסורתי בחדרים ובבית, אף העדיפו לשכור מורים פרטיים להקניית חינוך כללי. גם כאשר נפתחה ב- 1818 הגימנסיה בעיר, לא ביקרו בה במשך שנים רבות תלמידים יהודים. השנים הראשונות של השלטון האוסטרי עמדו בסימן של התנגדות קשה מצד הכנסייה ומועצת-העיר לבניית בית-כנסת חדש, לאחר שבית-הכנסת מעץ אשר נבנה במאה ה- 17, עלה באש בדליקה ב- 1769. בתואנות שונות ניסו הללו למנוע בנייתו של בית-הכנסת, או מכל מקום להרחיקו מחוץ לחומות העיר. משלחת מטעם הקהילה נסעה ב- 1772 לווינה להשתדל בנידון אצל השלטונות. אך המאבק על זכות הקמתו וקיומו של בית-הכנסת החדש נמשך שנים רבות, גם לאחר שהושלמה בנייתו. כ- 15 שנה לאחר סיפוח העיר לאוסטריה המשיכו מוסדות הקהילה בה בפעילותם. ב- 1785 בוטלה גם בנובי סונץ' האוטונומיה המנהלית והסמכות המשפטית של מוסדות הקהילה ותפקידיה צומצמו לנושאי דת ("עדניימעגסוטלוק") וצדקה. הרשויות האוסטריות הגבירו את פיקוחן על מוסדות הקהילה במתכונתם החדשה, ועשו זאת בעיקר על-ידי חוכרים ותקיפי הקהילה דאז. ואמנם בסוף המאה ה- 18 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו בדרך-כלל מורכבים אנשי ההנהלה של מוסדות הקהילה בנובי סונץ' מחוכרי מיסים וביחוד חוכרי מס-הנרות. כך, למשל, כיהן בוועד הקהילה מ- 1794 ובמשך שנים רבות יעקב הולנדר, חוכר מסים ראשי בעיר ובאזור. כן השתתפו במוסדות הקהילה באותה עת חוכרי-מס נוספים: אברהם ארליך, קורנהייזר, לאנגר ויוסף גולדפינגר. בשנות ה- 70 של המאה ה- 18 ישב על כיסא הרבנות בעיר ר' משה ירוחם. לאחר 1800 כיהן כרבה של נובי סונץ' ר' אברהם-אבא זלקא (יקלאז). בשנות ה- 20 של אותה מאה היה רב הנפה (רניבארזיירק) והעיר ר' ברוך בן משה דוד לנדא. לאחר פטירתו קבל ממנו בנו ר' ברוך הלוי לנדא. באותה עת הזמינו החסידים שבעיר את ר' חיים ב"ר אריה לייב האלברשטאם כרב ומנהיג לעדתם. בעקבות התסיסה והרוח הליבראלית של "אביב העמים" ב- 1848 וביטול מקצת מן ההגבלות שהוטלו על היהודים בשנים הקודמות, התחילו יהודי נובי סונץ' להתיישב ברבעים הנוצריים של העיר. אולם משדוכאו התנועות הליבראליות חלה גם נסיגה מסויימת בהקלות שניתנו ליהודים. אמנם היהודים שהתגוררו כבר באזורים נוצריים של העיר הותר להם להישאר שם, אבל לאחרים נאסר הדבר ושוב נאלצו להתגורר ברובע היהודי בלבד. רק ב- 1860 בוטלה גזירה זו, ולפי החוקה של 1867 זכו יהודי נובי סונץ' להקלות נוספות ברכישת בתים וקרקעות. משנות ה- 60 של המאה ה- 19 גדלה והלכה חשיבותם של יהודי נובי סונץ' במסחר, ומעמדם הכלכלי היה מבוסס יותר. ואמנם לפי רשימת משלמי המיסים מ- 1866 ניתן ללמוד על חלקם של היהודים בענפי הכלכלה שבעיר; מבין 288 בעלי-בתים משלמי-מסים היו 96 יהודים; מבין 38 בעלי בתי-מזיגה ואכסניות - 31 יהודים; מבין 192 כלל הסוחרים בעיר היו 180 יהודים, ומכלל 371 יהודים ששילמו מיסים בעיר היוו אותם 180 סוחרים 48.5%. הם סחרו בעיקר בתבואה, גריסים, קמח, מלח ופרות. בבעלות יהודית היו מפעל לייצור משחת-נעלים וכן בתי-מלאכה לייצור בגדים מצמר גפן וצמר כבשים. קטן יותר היה אחוז היהודים בין בעלי-המלאכה; מכלל 146 בעלי-מלאכה שהופיעו ברשימת משלמי-המיסים היו 53 יהודים, שהם %14 מכלל משלמי-המיסים היהודים. בקבוצה זו של בעלי-מלאכה היו 12 אופים, 8 חייטים, 4 כובענים, 5 פחחים, 3 זגגים ו- 2 ספרים. באותה עת היו בעיר רופא יהודי אחד מתוך( 3) ועורך-דין יהודי אחד מתוך( 5). אולם התפתחותם הכלכלית של יהודי נובי סונץ' נבלמה מחמת הדליקות ב- 1890 ו- 1894. בדליקה ב- 1894 עלו כאמור באש כמחצית מבתי העיר, ובכללם כמעט כל הרובע היהודי. לא היה סיפק בידי יהודי נובי סונץ' להתאושש מפגעי הדליקה של 1894, וכבר היו ב- 1898 למטרת פרעות ומעשי שוד המוניים. את הסיבה לפרעות אלו יש לראות בפעילותו האנטישמית הקיצונית של הכומר סטאניסלאב סטויאלובסקי, שהסית את הפולנים באזור נגד היהודים עם ההתארגנות הפוליטית לקראת הבחירות לפארלאמנט. בתעמולה זו נגד היהודים שולבה גם עלילת-דם, שהיהודים הרגו, כביכול, ילד נוצרי בכפר טוחוב. ב- 19.6.1898 התנפלו קבוצות איכרים פולנים על הסוחרים והרוכלים היהודים בשוק של נובי סונץ' בניסיון לשדוד את רכושם. בהתערבות יחידות הצבא האוסטרי הוכשלה מזימה זו, ו- 25 תוקפים נאסרו. אל האיכרים שהשתתפו בהתנפלות הצטרפו גם קבוצות האנטישמים הפולנים מבין תושבי העיר. כעבור שבוע, ב- 26.6, הגיעו שוב אל נובי סונץ' כ- 500 איכרים מן הכפרים הסמוכים, כשהם מצויידים בגרזנים ובמוטות, אך גם הפעם מנע מהם הצבא האוסטרי מלפגוע ביהודים. לעומת זה נמשכו התנפלויות ופגיעות ביהודי נובי סונץ', שנסעו לרגל עיסוקיהם לעיירות ולכפרים בסביבה. רק הכרזת מצב-חירום והטלת עוצר על העיר ובאזור מנעו, לפי שעה, הישנות הפרעות. אך האירועים הללו פגעו קשה בכלכלתם של יהודי נובי סונץ', והטילו אימה על בני הקהילה לשנים רבות. בנובי סונץ' היו במחצית השנייה של המאה ה- 19 בית-כנסת מרכזי וכמה בתי-מדרש ומנייני מתפללים, ביניהם בימ"ד דחסידים, בימ"ד של "דברי חיים", בימ"ד של "גריבוב", בימ"ד של חסידי שייניאווה ובימ"ד של חסידי סאטמאר. לימים נוסדו בעיר גם ישיבות, ביניהן: ישיבת "עץ חיים" של חסידי בובוב וישיבת חסידי שייניאווה. כאמור, מתחילת שנות ה- 40 קבע ר' חיים האלברשטאם את חצרו בנובי סונץ' וטבע במשך דור שלם את חותמו על קהילה זו, שהיתה למרכז חסידי חשוב בגאליציה כולה. אל נובי סונץ' נהרו חסידים ואדמו"רים לא רק מגאליציה אלא גם מפולין הקונגרסאית ומרחבי האמפריה האוסטרו-הונגרית. ר' חיים האלברשטאם נקט עמדה קפדנית נגד האדמו"רים לבית ריז'ין וחסידיהם, ומחלוקת זו הסעירה באותה תקופה את חסידי נובי סונץ' ואת העולם החסידי בכלל. ר' חיים נודע כפוסק בדורו. מכתביו הרבים ראוי לציין את "דברי חיים" על הלכות גיטין, ושו"ת על התורה. לאחר פטירתו ב- 1877 הוכתר בשני כתריו בנובי סונץ' בנו, ר' אהרן האלברשטאם, אולם רוב חסידיו התחילו נוסעים אל בנו השני, ר' יחזקאל-שרגא משייניאווה. מפני השפעתם החזקה של החסידים בקהילה היו מעטים לערך ילדי ישראל שלמדו בבתי-הספר הכלליים. ב- 1891 הוקם בנובי סונץ' בית ספר יהודי מיסודה של קרן הבארון הירש. אבל מחמת התנגדותם של החוגים החרדים לבית ספר זה ביקרו בו מעטים. בשלהי המאה ה- 19 למדו בגימנסיה בעיר תלמידים יהודים יחידים, ורק בתחילת המאה ה- 20 למדו בשתי הגימנסיות הממלכתיות (השנייה הוקמה ב- 1907) כמה עשרות צעירים יהודים, ואילו בנות יהודיות למדו בגימנסיה פרטית ובסמינר למורות. לעומת זאת ילדים רבים ביקרו ב"תלמוד תורה" שהוקם באותה תקופה. השפעתם המכרעת של החסידים על חיי הקהילה בסוף המאה ה- 19 גרמה לאיחור בהתגבשותה של התנועה הציונית בעיר. הראשונה בפעולות בעלות צביון ציוני היתה ב- 1903 עם הקמת אולם-קריאה וספריה בשם "עזרא". באותה עת נתארגנו חוגים של הנוער הציוני. תלמידי גמנסיה ייסדו חוג של "בני ציון" וסטודנטיות חוג של "בנות ציון". כעבור זמן קצר נפתח בית-ספר עברי מטעם "שפה ברורה", וב- 1906 למדו בו כ- 80 תלמידים וב- 1913 כ- 200. ב- 1905 הוקם בעיר סניף של "פועלי ציון" וב- 1906 יסדו חבריו את ארגון הזבנים "התקווה". ב- 1907 נפתח סניף נוער של "פועלי ציון" בשם "יוגנד". כל הארגונים האלה פיתחו פעילות תרבותית עניפה בעיר. נשים שהיו מקורבות ל"פועלי ציון הקימו ב- 1913 מועדון-נשים "יהודיה". בשנים קודם למלחמת העולם הראשונה נוצר שיתוף פעולה בין "פועלי ציון" לבין ארגון בעלי-המלאכה בעיר "יד חרוצים" כדי להתחרות בהשפעתם של פעילי ז'.פ.ס, היא "מפלגת הסוציאליסטים היהודים", על שכירים יהודים בעיר. בזמן המלחמה נחלשה פעילותם של אנשי "פועלי ציון", אך חודשה כבר ב- 1917. באותה עת התארגנו סטודנטים מאוהדי "פועלי ציון" בחוג בשם "חירות", וניהלו עבודה הסברתית ותרבותית רבת-היקף. החוג חדל להתקיים ב- 1922, אך חבריו שימשו בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם גרעין לאינטליגנציה היהודית בעיר. ב- 1910 נוסד במקום סניף של ז'.פ.ס. ובו כמה עשרות חברים. אנשי הארגון נחלקו לסקציות לפי מקצועות וענפי-תעסוקה. ביניהם בלטו סקציות של חייטים, נגרים ואופים. ב- 1911 אנשי הארגון ארגנו וניהלו את שביתת עובדי הקונפקציה, שנמשכה 8 שבועות ועם סיומה זכו השובתים בהישגים גדולים. בנוסף לפעילותם הפוליטית והמקצועית עסקו אנשי ז'.פ.ס. בפעילות תרבותית מסוימת והפעילו חוג לדראמה. השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה עמדו בסימן של התפרצויות אנטישמיות גוברות נגד יהודי העיר. ב- 1909 אירעה התנפלות על אולם-הקריאה והמועדון של "פועלי ציון", ורק תגובתם הנמרצת של צעירים יהודים מנעה פגיעות חמורות. בתחילת 1914 הסתערו הפורעים האנטישמים על היהודים שהשתתפו באסיפה שבה נאם נחום סוקולוב. משפרצה מלחמת-העולם הראשונה גוייסו צעירים יהודים לשורות הצבא האוסטרי. בהתקרב החזית נמלטו יהודים רבים מנובי סונץ' אל אזורים אחרים של האמפריה האוסטרית. לאחר שובם של האוסטרים לעיר היה צורך לשקם את חיי הקהילה שנפגעו קשה בעת הכיבוש הרוסי. רבים מבני הקהילה סבלו חרפת רעב, וכדי להקל את סבלם הוקם בסוף 1915 מטבח ציבורי שחילק ארוחות לנזקקים. מאות משפחות יהודיות קיבלו ב- 1916 תמיכה חודשית מטעם אגודת סעד שהוקמה בעיר. ב- 1917 נפתח מטבח ציבורי נוסף עבור ילדים ממשפחות עניות וכ- 200 ילדים קיבלו בו 3 ארוחות ליום.
תהליך שיקומה הכלכלי של הקהילה היהודית לאחר מלחמת-העולם הראשונה היה איטי. מלבד נזקי המלחמה עצמה, גרמו למצבם הקשה הן מדיניות השלטונות הפולניים בעיר כלפי המיעוט היהודי והן התחרות הקשה במסחר ובמלאכה עם הקואופראטיבים הפולניים. בתקופה הנידונה לא גדל הישוב היהודי בנובי סונץ'; לא נקלט בו אפילו גידולו הטבעי. בשנים 1921- 1931 גדלה האוכלוסייה היהודית ב- 75 איש בלבד. מנתונים לא מלאים עולה, כי ב- 1921 היו בעיר 279 סדנאות של בעלי-מלאכה ובתי-חרושת קטנים של יהודים; מהם 260 פעילים ו- 19 לא-פעילים. מבין 260 המפעלים הפעילים היו 136 שהעסיקו עובדים שכירים, ואילו ב- 124 מפעלים אחרים לא נמצא שום כוח-עבודה שכיר. יצויין שבאותן 136 סדנאות, שהועסקו בהן פועלים שכירים, עבדו בסך-הכול 304 פועלים, ועובדה זו מצביעה על אופיה הזעיר של המלאכה והתעשייה בנובי סונץ'. ברוב הסדנאות עבדו בעיקר בעליהן ובני המשפחה. בתעשייה זעירה ובמלאכה בעיר בלטו הענפים הבאים: הלבשה %48.4, מזון אופים(, קצבים, ייצור דברי-מתיקה דועו) %12.5, בניין צבעים(, זגגים, חנויות של חומרי בניין 'דכו) %10.8, תעשיית-עץ בעיקר( תוירגנ) %6.5, עיבוד עורות %4.7, תעשיית מתכת %5.7. בעלי-המלאכה היהודים בנובי סונץ' היו מאוגדים בין שתי מלחמות-העולם בשני ארגונים: (א) "יד חרוצים" - ארגון זה, ששימש בראשיתו מסגרת לעזרה הדדית, הפך במרוצת השנים לארגון ציבורי פעיל. הוא הגן על האינטרסים המקצועיים והפוליטיים של בעלי-מלאכה יהודים במאבקם נגד מדיניות המיסוי המפלה של השלטונות הפולניים, והתנגד לתעמולה פרועה ולחרם נגד היהודים. (ב) חלק אחר של בעלי-מלאכה יהודים בנובי סונץ' היה מאורגן עד 1935 באגודה משותפת עם בעלי-מלאכה פולנים. באותה שנה חל שינוי באופיה של אגודה זו, משהכריזו הפולנים על ארגון זה כ"אגודת בעלי-המלאכה הנוצרים" ועל כן לא היה בה מקום ליהודים. בעקבות צעד זה הקימו היהודים ארגון בעלי-מלאכה נפרד ובו חטיבות של נגרים, שענים, ספרים, צבעים, צורפים, קצבים, סנדלרים, תפרים, פרוונים, רפדים, מסגרים ושרברבים. בנובי סונץ' פעלו באותן השנים שורה של מוסדות נוספים לעזרה הדדית ולסיוע לקבוצות שונות בתחום הכלכלי: מ- 1926 היה קיים "ארגון שיתופי לאשראי" שהקיף גם כמה ישובים בסביבה הקרובה; ב- 1933 הגיע מספר חבריו ל- 1,843. ב- 1936 הוא נתן 3,908 הלוואות בסך כולל של 1,512,000 זלוטי. ב- 1938 מנה ארגון זה בנובי סונץ' עצמה 300 חברים. מאמצע שנות ה- 20 נתקיים בעיר "איגוד סוחרים ובעלי תעשייה"; ביוזמת חבריו הוקם "בנק יהודי מסחרי שיתופי". ב- 1931 נוסד "ארגון של עובדי מסחר" ששקד על האינטרסים של הזבנים היהודים. בסתיו 1937 קיימו חייטים יהודים שכירים שביתה ממושכת לשיפור תנאי עבודתם. באגודה הכללית של טכנאי השיניים בעיר היוו היהודים ב- 1938 - 95%. בקיץ 1934 פקד שיטפון את העיר ובעקבותיו נותרו בלא קורת גג כ- 350 משפחות יהודיות. כן נפגעו אז חנויות ובתי-מלאכה, וחלה הרעה נוספת במצבם הכלכלי של בני הקהילה. בשנים האחרונות לפני המלחמה רבו בעיר פגיעות כלכליות ביהודים, בעלות צביון אנטישמי מובהק. בקיץ 1937 החריפו העגלונים הפולנים את התנגדותם לעגלונים היהודים, ונשאו על הזרוע סרט, ובו המלים "עגלה נוצרית". בסוף 1937 קיבלו רק 6 מתוך 23 איטליזים יהודיים רישיונות להמשך הפעלתם. גזירה זו מוטטה מקור פרנסה של עשרות משפחות וגרמה סבל לקהילה כולה. באותה עת נעשו נסיונות לנשל משפחות יהודיות מענף הדייג באגמים שבסביבות העיר. על רקע זה של החמרת המצב הכלכלי של יהודי נובי סונץ' בין שתי מלחמות העולם גברה חיוניותם של מוסדות-הסעד. בתחילת שנות ה- 20 הוקם ועד לטיפול ביתומים. ב- 1925 טיפל ועד זה ב- 130 יתומים, שהוחזקו בחלקם במוסד ואחרים סודרו בבתים פרטיים. ב- 1930 אספו פעילי ועד זה 40,000 זלוטי להבטחת המשך החזקתו של בית היתומים. במוסד זה קיבלו הילדים חינוך כללי ויהודי וגם למדו מקצוע. ב- 1927 חידשה את פעילותה קופת גמ"ח ובשנה הראשונה לפעילותה ניתנו 534 הלוואות בסך כולל של 15,104 זלוטי. תפקיד חשוב להקלת מצוקתם של עניי הקהילה נועד למטבחים ציבוריים, ובאמצע שנות ה- 30 חולקו בממוצע כ- 600 ארוחות ליום. ב- 1938 הצטרפו למעגל הנזקקים גם עשרות פליטים יהודים שגורשו מגרמניה ומצאו מקלט בעיר. לטיפול בהם הוקם ועד ציבורי מיוחד שדאג לצרכיהם החומריים. בסוף 1918 חלו שינויים בהרכבו של ועד-קהילה ובראשותו. ד"ר קרבל התפטר מתפקידו כיו"ר ועד-הקהילה ובמקומו נבחר ד"ר ליאון זילברמן; הלה נבחר בקולות "ועד החיילים היהודים", שנתארגן בשלהי המלחמה. אולם הוועד לא האריך ימים ופוזר על-ידי השלטונות הפולניים, במידה רבה מחמת התערבותם של חוגים דתיים ומתבוללים. את מקומו של הוועד תפסה הנהלה ממונה של הקהילה, בראשותו של ד"ר שטיינמץ. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1929 קיבלו הציונים 2 נציגים והאורתודוכסיים - 9. ואכן שנות ה- 20 עמדו בסימן של מאבק על השליטה בוועד-הקהילה בין הקואליציה המסורתית של החוגים הדתיים והמתבוללים בקהילה מצד אחד, לבין זרמים ציוניים מצד אחר. רק ב- 1928 הגבירו הציונים את השפעתם בוועד הקהילה, אם כי השליטה במוסדות הקהילה היתה עדיין בידי החוגים האורתודוכסים המכונים "החבורה הגריבובאית". בבחירות לוועד הקהילה ב- 1933 נבחרו נציגים ציונים, שזכו ביותר מ-%30 מקולות הבוחרים. ראשות ועד הקהילה נותרה בידי הלא-ציוני איגנאצי האמרשלאג. הבחירות שנערכו לוועד הקהילה באוקטובר 1934 בוטלו על-ידי השלטונות הפולניים העירוניים וב- 1935 עברה ראשות ועד הקהילה לידי המנהיג הציוני ד"ר סירופ. בתקופה זו שבין שתי מלחמות-העולם המשיכו לכהן כרבנים צאצאי בעל ה"דברי חיים" ר' אהרון הלברשטאם (נפטר ב- 1934), בנו ר' שלום, ר' מרדכי זאב וכן ר' בן ציון אייכנשטיין, ר' בן ציון אונגר ור' משה בלום. מוסדות הקהילה בנובי סונץ' ניסו לפתור בעיות דחופות של האוכלוסייה היהודית, בייחוד בתחום הסעד והבריאות. תקציב ועד הקהילה ב- 1935 הסתכם ב- 142,000 זלוטי - 10,000 פחות מזה של השנה הקודמת, וב- 1937 היה היקפו של התקציב 138,946 זלוטי. ואכן התקציבים קטנו והלכו ואילו צורכי הקהילה גדלו ככל שהעמיקה התרוששותם של בני הקהילה. ב- 1937 שוקמו מכספי הוועד בית-הכנסת הראשי בעיר ובית-החולים היהודי. גם החזקתו השוטפת של בית-החולים היהודי נפלה על שכם הציבור היהודי. במועצת העירייה עשו היהודים להגדלת ייצוגם, שיהלום יותר את משקלם המספרי ביחס לכלל האוכלוסייה. ב- 1934 מנתה מועצת העירייה 30 איש, וביניהם 8 יהודים, ואילו ב- 1939 מתוך 32 חברי המועצה היו 7 יהודים. משנסתיימה מלחמת העולם הראשונה התחדשה בקהילה במלוא התנופה הפעילות הפוליטית-המפלגתית. בעיר נתקיים סניף רב-השפעה של "הציונים הכלליים". כן גדול היה כותה של מפלגת "פועלי ציון". ב- 1920 חל גם פילוג בסניף המקומי שבנובי סונץ' ל"פועלי ציון ימין" ו"פועלי ציון שמאל". בין פעילי "פועלי ציון שמאל" בלטו האחים רינגלבלום וביניהם גם ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, לימים מייסד הארכיון המחתרתי בגיטו וארשה. כן נמנו עם ראשי הזרם הפוליטי הזה בעיר ההיסטוריון רפאל מאהלר, וההיסטוריון אהרון אייזנבאך. אישים אלה עברו לימים לווארשה ומילאו תפקידים מרכזיים ב"פועלי ציון שמאל" ובחיי התרבות ומדעי היהדות בפולין. ב- 1921 נוסדה בעיר, תוך קשיים רבים עקב התנגדותם הנמרצת של החסידים, מפלגת "המזרחי"; רבים שהצטרפו למפלגה זו גורשו מבתי-הכנסת ומבתי-המדרש. בנובי סונץ' פעלו גם מפלגות של תנועות ציוניות אחרות: "התאחדות", התנועה הרביזיוניסטית ו"יצו". על יחס הכוחות בין הזרמים הציוניים בעיר יעידו בין השאר תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים התחלקות השקלים לקונגרסים הציוניים בנובי סונץ' ציונים ארץ-ישראל שנה כלליים מזרחי התאחדות פועלי ציון רביזיוניסטים העובדת 1927 136 5 8 182 107 5 1929 190 119 295 66 3 - 1931 246 112 - - 3 288 1933 362 173 - - - 453 1939 589 189 - - - 654 כן נתקיימה בעיר קשת רחבה ביותר של ארגוני נוער ציוניים: "השומר הצעיר" ו"גורדוניה" (ב- 1924 גובשה ביוזמת "התאחדות" קבוצת-נוער, שהיתה לאחר זמן קצר סניף של "גורדוניה"). מסוף שנות ה- 20 פעלו ארגוני "צעירי המזרחי", "השומר הדתי" ו"צעירות המזרחי". עם סיום המלחמה חידשה את עבודתה אגודת-נוער של "פועלי ציון" - "יוגנד". אחרי הפילוג ב"פועלי-ציון" ב- 1920, עבר "יוגנד" להשפעתה של "פועלי ציון שמאל" בעיר. ב- 1924 פוזרה האגודה על-ידי השלטונות הפולניים בשל השקפות עולם שמאליות, אך היא המשיכה לפעול בשם "חוג לשעורי ערב לעובדים". בשיאה מנתה האגודה קרוב ל- 500 צעירים. אל ה"יוגנד" הצטרפו גם חברי "החוג ע"ש בורוכוב". ליד "יוגנד" הוקם מועדון ספורט "שטרן". בשנים 1918- 1920 נתקיים חוג סטודנטים "חרות" מטעם "פועלי ציון" וחבריו, והיו לאחר-מכן מראשי הסניף של "פועלי ציון שמאל". ב- 1930 נוסד קן של "הנוער הציוני", אשר ב- 1939 מנה 100 חברים. ב- 1933 הוקם בעיר ארגון-נוער של "ציונים כלליים" - "בני ציון". כן פעלו במקום סניפי "עקיבא", "דרור", "ויצו הצעירה" וחוג "זבולון". מטעם "החלוץ" היתה בסביבות העיר הכשרה חקלאית. בנובי סונץ' נתקיימו גם סניפים של "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל", ולידם "צעירי אגודת ישראל" ו"בנות אגודת ישראל". לחברי "הבונד" בנובי סונץ' שקם על בסיס ז'.פ.ס. היתה השפעה רבה בקרב עובדים שכירים. כן בלט משקלם של היהודים בקבוצות מחתרתיות של קומוניסטים. ב- 1934 הוקם בעיר ארגון היהודים שהשתתפו במערכות לעצמאות פולין. ב- 1920 חידשה את עבודתה האגודה "שפה ברורה" שארגנה קורסים לעברית. לימים עבר ניהול האגודה לידי "תרבות", שהרחיבה בהתמדה את מעגל התלמידים והקימה בית-ספר שהוכר על-ידי השלטונות. ב- 1934 היו בבית-ספר זה 4 כיתות ולמדו בו 100 תלמידים. ב- 1936 זכה בית-הספר להכרה מלאה מצד רשות החינוך הפולנית, ומספר הכיתות גדל ל- 5. כן הוחל באותה שנה בבניית בניין רחב למוסד. ב- 1929 הקימה "המזרחי" בית ספר עברי "יבנה". ב- 1923 קיים ציש"א בית-ספר ושפת ההוראה בו היתה יידיש. בבית-ספר זה היו 3 כיתות ולמדו בו 71 תלמידים. בעיר היו גם "תלמוד תורה", ובית-ספר לבנות מטעם "אגודת ישראל", "בנות יעקב". אף-על-פי-כן, רוב ילדי ישראל למדו בבתי-ספר פולניים כלליים. הקהילה היהודית בנובי סונץ' פיתחה בשנים שבין שתי מלחמות-העולם פעילות תרבותית עניפה. ליד מרבית הארגונים הפוליטיים והציבוריים נתקיימו ספריות, חדרי קריאה, מקהלות וחוגים לדראמה. יצוינו כאן רק כמה מן המסגרות הללו: ב- 1925 הוקמה אגודה מוסיקאלית "שיר"; בשנות ה- 30 פעל חוג לדראמה ע"ש אנסקי; ב- 1930 הוחל ביוזמת חוגים ציוניים בבנייתו של "בית העם" כמרכז תרבותי בקהילה; בספרייה ע"ש סירקין היה אוסף עשיר של ספרים בפולנית, ביידיש ובעברית. באגודת-ספורט "מכבי" היו ב- 1932 200 חברים. בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובתחילת שלטון פולין העצמאית היו בנובי סונץ' גילויים של אנטישמיות. תופעות אלו נמשכו עד למלחמת העולם השנייה. בסוף 1918 הודפס והופץ בנובי סונץ' כרוז מטעם חוג הקרוי "ההגנה העצמית הנוצרית-הלאומית". בכרוז זה נקראו הנוצרים להטיל חרם כלכלי על היהודים. ביולי 1920 קרא הכומר צ'רניאק באסיפה פומבית לפולנים שיצאו למאבק נגד היהודים בכל תחומי החיים ולא יקיימו קשרים עם "אויבי המדינה". רק התערבותה של קבוצת משכילים פולנים מנעה פגיעות פיסיות ביהודי נובי סונץ' בעקבות הסתה אנטישמית זו. ב- 10.3.1922 התנפל אספסוף על ביתו של אחד היהודים בעיר, בעקבות השמועה שנפוצה שהוא הרג כביכול ילדה נוצריה לצורך פולחן דתי. כעבור זמן מה נמצאה הילדה בבית הוריה. באפריל 1936 הניחו האנדקים פצצה בבית ועד-הקהילה, אך לא היו קרבנות בנפש. בסתיו 1937 הציבו האנדקים משמרות ליד חנויות של יהודים. בתחילת 1939 קראו מוכרי-בשר נוצרים לתושבי עיר פולנים לא לקנות בשר משחיטה יהודית. כלפי מפירי דרישה זו הושמע איום בעונש וחרם.
ימים ספורים קודם שפרצה המלחמה השתתפו היהודים בהכנות להגנה אזרחית על העיר. הם נטלו חלק בחפירת תעלות, בחיזוק הביצורים ובשירות להגנה האנטי-אווירית. בסוף אוגוסט גויסו צעירים יהודים לשורות הצבא הפולני, ואחדים מהם השתתפו בקרבות עם הגרמנים בסביבות העיר ובמבואותיה. משנתמוטטה החזית הפולנית נמלטו קבוצות של גברים יהודים לגאליציה המזרחית, בכיוון הגבול הרומני, ורבים מהם נשארו שם תחת השלטון הסובייטי. ב- 6.9.39 נכבשה העיר בידי הצבא הגרמני. כבר למחרת היום החלו הגרמנים במאסרים של יהודים, בשוד הרכוש ובחטיפות לעבודת-כפייה. בגזל הרכוש השתתפו, מלבד החיילים הגרמנים, גם "פולקסדויטשה" ואספסוף פולני, הגרמנים התעללו במיוחד ביהודים חרדים; גזזו פיאות וזקנים, והעסיקו אותם בעבודות בזויות ומשפילות. כדי למנוע חטיפות לעבודות-כפייה פנתה משלחת של יהודים בראשותו של יעקב מארין אל המושל הצבאי הגרמני, והציעה הסדר לאספקת אנשים לעבודה. להבטחת הפעלתו של הסדר זה הוקמה לשכה מיוחדת, שערכה רישום כל הגברים היהודים בעיר. בראש הלשכה עמד משה רינדלר. בספטמבר הוטלה על יהודי העיר קונטריבוציה. לשם הבטחת מסירת הכספים במועד שנקבע נלקחו בני-ערובה; הללו שוחררו רק זמן רב לאחר מילוי הדרישה. אחרי יום הכיפורים הוקם היודנראט. כיושב-ראש נתמנה משה רינדלר, וסגנו היה יעקב מארין. במקורות שבידינו צויין כי למעשה ניהל יעקב מארין את היודנראט, ואמנם באביב 1940 הוא קיבל באופן רשמי את ראשות המועצה. מארין הצטיין בעבודה מסורה להקלת מצבם של יהודי המקום ובהבטחת קורת גג וסיוע חומרי אחר לפליטים יהידים שהובאו אל נובי סונץ'. ואולם, מחמת תככיהם של חברי היודנראט התפטר מארין מתפקידו ביולי 1940, ובאוקטובר של אותה שנה נשלח לאושוויץ עם קבוצה של 120 אסירים ושם נספה. אחד מתפקידיו הראשונים של היודנראט היה לספק לגרמנים חפצי ערך, בגדים וריהוט. כן המשיכו אנשיו לטפל במילוי מכסות אנשים לעבודות-כפייה. בסתיו 1939 נמשך גל הגזירות. בתי-מלאכה וחנויות בבעלות יהודית סומנו במגן דוד, ובדרך זו היו למטרה להתנפלויות ומעשי שוד בלתי פוסקים. התחיל גם תהליך מואץ של הפקעת מפעלים ועסקים יהודיים והעברתם לידי "נאמנים", בעיקר מבין "הפולקסדויטשה". בימי השוק בעיר, שנתקיימו בימי ג' ו-ו' בשבוע, נאסר על היהודים לקנות מצרכים, וכך נאלצו הללו להשיג מזון במחירים גבוהים. בחנוכה 1939 הקיפו יחידות המשטרה הגרמנית את הרחובות המיושבים בצפיפות ביהודים והוחל בחיפושים מבית לבית בתואנה שהיהודים מסתירים נשק ומטבע זר. במהלך החיפושים הוכו בני הקהילה והושפלו. כל חפצי-ערך שהיו בידיהם נשדדו. בסיום החיפושים הובאה קבוצת יהודים לכיכר-השוק, והללו הוכרחו לרקוד להנאתם של הגרמנים ושל האספסוף הפולני. באותו אירוע נקשר צעיר יהודי לזנבו של סוס ונגרר ברחובות העיר עד שנפח את נשמתו. בחורף 1940/39 פקד רעב כבד את בני הקהילה. הגזרות הכלכליות, הקונטריבוציות, גזל הרכוש - כל אלה רוששו את יהודי נובי סונץ'. בנובמבר 1939 הובאו לעיר קבוצות ראשונות של מגורשים יהודים מלודז' ומשייראדז. זרם הפליטים והמגורשים חסרי כול המשיך להגיע לנובי סונץ' במשך כל שנת 1940, והדבר העמיק עוד יותר את המצוקה הכלכלית. באוקטובר-נובמבר 1940 הוכנסו לנובי סונץ' מגורשים מקריניצה, מושינה, ז'גייסטוב, ריטרו, לונצקו, לודוב, קוקושקי, לומניצה, זובשיצה, ויירחומלה, והצפיפות בדירות היהודים גברה. בניסיונות להושיט עזרה לנזקקים מבין אנשי הקהילה המקומית, וכן למגורשים ולפליטים שנמצאו בעיר, השתתפו מחלקת הסעד ביודנראט והוועד הציבורי, שבו נטלו חלק הבולטים מבין מנהיגי הקהילה מלפני המלחמה. מאמציהם הביאו לידי הקמת מטבח ציבורי, שחילק מאות ארוחות חמות ליום וכן תמיכות כספיות קטנות. הוקם אף בית-יתומים, שבו מצאו מחסה כמה עשרות ילדים. למן נובמבר 1940 עבר הטיפול בנזקקי-הסעד לידי הסניף המקומי של י.ס.ס. שמרכזו בקראקוב. בקיץ 1940 הוחל בשילוח יהודי נובי סונץ' למחנות-העבודה באיזור. היה זה שינוי מהותי לעומת עבודות-הכפייה שנעשו עד כה, בעיקר בעיר ובקירבתה. עד לאותה תקופה היו חוזרים עובדי-הכפייה מדי ערב לבתיהם ולמשפחותיהם, ועתה נכלאו במחנות סגורים ונותקו מקרוביהם. גם התנאים במחנות-העבודה היו קשים ביותר; האסירים סבלו מרעב, מתנאים סניטאריים ירודים ביותר, ומעבודה מפרכת. באוגוסט 1940 נמצאו כבר כ- 1,000 מיהודי נובי סונץ' במחנה רוז'נוב. קבוצות נוספות מיהודי העיר עבדו במחצבות ובעבודות ניקוז בדומברובה, קלנצ'אני, קאמיונקה, חלמייץ ובמרצ'ינקוביצה. קשה במיוחד היה מצבם של עובדי-כפייה במחנה ליפיה, לשם נשלחו בסתיו 1940 כ- 600 צעירים יהודים מנובי סונץ'. בסתיו 1940 פרסמו השלטונות הגרמניים צו האוסר על היהודים להתגורר ברח' יאגלונסקה ובאיזור כיכר-השוק. היהודים הוצאו מדירותיהם שברחובות הללו, וכך קם למעשה רובע יהודי, גם אם לא הוכרז עדיין רשמית על הקמת הגיטו. רוב בני הקהילה התרכזו ברח' היהודי, שכונת "פייקלו" ורח' פשטאקווקה. לאחר הדחתו של יעקב מארין ומאסרו, מינו הגרמנים את יואכים בקרמן ליו"ר היודנראט, ואת מנדל אייזן לסגנו. מפקד משטרת-הביטחון הגרמנית בעיר, היינריך האמאן, לא היה מרוצה מהתנהגותו של בקרמן, שלא מילא בצייתנות אחר הוראותיו, ואיים לשולחו לאושוויץ. אולם בקרמן מת מהתקף-לב בטרם קיימו הגרמנים את איומיהם. גם סגנו, אייזן, הצטיין בעמידה גאה ואמיצה נגד הגרמנים ובהגנה על האינטרסים של בני הקהילה. ב- 1940 הוקמה המשטרה היהודית, ובראשה עמד י' פולקמן, איש אמונם של הגרמנים. לשורות המשטרה היהודית התגייסו בעיקר אנשי העולם התחתון. בחודשים הראשונים לקיום המשטרה, ניסו חברי היודנראט לרסן את אנשיה, אבל הניסיונות הללו עלו בתוהו. עם סילוקם של ראשי היודנראט בעלי האחריות הציבורית נעשתה המשטרה היהודית כלי-שרת בידי הגרמנים. בסתיו 1940 המשיכו להגיע לרובע היהודי בנובי סונץ' מגורשים נוספים מיישובי הסביבה. בדצמבר 1940 הגיע מספר הפליטים והמגורשים בנובי סונץ' ליותר מ- 1,500 איש. בסוף אותו חודש קיבל היודנראט הודעה, כי עליו להתכונן לקליטת משלוח של 1,000 יהודים מקראקוב, ואמנם לשם כך הוכנו בתי-מדרש, מבני ציבור, ואף דובר עם יהודי המקום שהללו יקלטו אותם בדירותיהם. זרם זה של מגורשים לנובי סונץ' חייב היערכות מוגברת להושטת סיוע. תפקיד מכריע בתחום זה מילאו אנשי י.ס.ס. בראשותו שליחזקאלגוטרייך, ועזרו לידו ישראל פרידמאן, מנדל אפטרגוט וה.ל. שטיין. על היקף הסיוע ניתן ללמוד מן הנתונים הבאים: בחודשים יולי-אוקטובר 1940 נתמכו בדרכים שונות 2,290 איש, ובהם כ- 1,000 פליטים; באותו פרק זמן חולקו מדי יום כ- 250 ארוחות-צהרים לבני הקהילה המקומית וכ- 300 לפליטים ולמגורשים; בנובמבר 1940 נסתייעו בידי י.ס.ס. 2,500 איש, אך מספר הזקוקים לעזרה נאמד ב- 5,500 שהם יותר ממחצית יהודי נובי סונץ' באותה עת. אכן קשה ביותר היתה המצוקה, אך בגלל מחסור באמצעים לא ניתן היה להקל על הסובלים אלא במעט. החורף של שנת 1940- 1941 הביא עמו, מלבד הרעב הכבד' גם מגיפות, בעיקר טיפוס-הבהרות. כן רבו המקרים של מחלת שחפת, והיה צורך דחוף להבטיח עזרה רפואית למאות החולים. משימה זו נפלה בחלקו של בית-החולים היהודי ואולם מתקניו וסגל עובדיו המסור לא היו מסוגלים לעמוד בה. ב- 1940 היו בבית-החולים 24 מיטות, וב- 1941 הגיע מספר המיטות ל- 30. במאי 1940 נפתחה ליד בית-החולים מרפאת-חוץ והטיפול בה ניתן חינם. בחודשים מאי-אוגוסט של אותה שנה ניתן במרפאה טיפול רפואי לכ- 4,300 איש. בית-החולים והמרפאה נתקשו בהשגת תרופות וציוד רפואי. מדי פעם ערכו היודנראט וסניף של י.ס.ס. מגביות בין אנשי הקהילה, וכן נעזרו על ידי מרכז י.ס.ס. בקראקוב לשם המשך הפעלתו של בית-החולים. במאי 1941 הוכנסו לעיר משלוחים נוספים של מגורשים מלאבובה וחלמצה. במקביל אסרו הגרמנים לחלוטין על היהודים להתגורר מחוץ לגבולות הרובע היהודי, שהיה עדיין פתוח. ביולי 1941 פורסם צו בדבר הקמת שני גיטאות בנובי סונץ'; גיטו אחד הקיף את הרחוב היהודי עד לאזור המבצר, את הכיכר של 3 במאי ורח' פייארסקה. הגיטו השני כלל את שכונת "פייקלו" ואיזור קאמייניצה עד לפשטאקווקה. עד לאמצע 1942 לא גודרו גבולות הגיטו, אולם כדי לצאת מתחומו נזקקו יושביו לאישורים מיוחדים. בעת הקמת הגיטאות היו בהם כ- 12,000 איש, ובכללם הפליטים. האביב והקיץ של שנת 1941 הביאו עמם, נוסף להקמת הגיטו, גם גל של טרור ורציחות. ביוני 1941 ביקשו אנשי גיסטאפו לאסור את מנשה פלאסטר בתואנה שהיה מעורב בעסקי השוק השחור. הלה הסתתר, והגרמנים איימו שאם לא יוסגר יוצאו להורג יהודים אחרים. אך גם לאחר שפלאסטר נתפס, הגדילו הגרמנים את מספר הקרבנות. הם בחרו 10 יהודים לובשי קאפוטות וביניהם גם רבנים, ושלחום לאושוויץ. פרשה זו כונתה בפי יהודי נובי סונץ' "אקציה של רבנים". בין הרבנים היו שני בניו של ר' אריה לייבוש האלברשטאם; ר' אפרים ור' צבי הירש, וכן הרב ר' משה אייכנשטיין. באותה עת הוצאו להורג בבית העלמין המקומי כמה מחברי היודנראט. בראש השנה תש"ב הוצאו כ- 200 איש מבתיהם, רוכזו במרתפי הגיסטאפו, הוכו קשה, ואף היה חשש לחייהם. אך בסופו של דבר שוחררו הללו והוחזרו לגיטו. בסתיו של אותה שנה נרצחו 30 יהודים, שברחו בתחילת המלחמה לאיזור הסובייטי מעבר לסאן, ולאחר שנכבש האזור בידי הגרמנים חזרו בחשאי לעיר. בינואר 1942 היתה אקציה של "מוכרי סיגריות". הגרמנים חטפו כ- 70 צעירים יהודים שעסקו במכירה בלתי חוקית של סיגריות ברחובות הגיטו לשם פרנסה. החטופים הובלו לבניין הגיסטאפו ושם נורו למוות. גם מבריחים פולנים, שהיו קשורים בפרשה זו נתפסו ונשלחו לאושוויץ. זמן קצר לאחר מעשי הרצח הללו, בתחילת 1942 היתה "אקציה של דירות". כמה עשרות יהודים נאסרו ב"אשמת ספסרות בדירות" בגיטו, והוצאו להורג בבית-העלמין היהודי. בפסח תש"ב נתפסו ברחובות הגיטו צעירים יהודים רבים, ושולחו למחנה-עבודה בפוסטקוב, שם מצאו אחר-כך את מותם. בסוף אפריל 1942 פקד את הקהילה אסון נוסף. הקרבנות היו בעיקר אנשי "פועלי ציון שמאל" מלפני המלחמה. אנשי הגיסטאפו מצאו במשרדי העירייה רשימות משנת 1942 של אנשים שהיו חברים בארגונים שונים, הקשורים ב"פועלי ציון שמאל", כגון: קוראים רשומים בספרייה של האוניברסיטה העממית בעיר ושל חברי מועדון הספורט "שטרן". כן נפלו בידי הגרמנים רשימות של יהודים, שנחשדו בעיני השלטונות הפולניים לפני המלחמה בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית ובאהדה לרעיונותיה. המשטרה היהודית נטלה חלק בזיהויים של אנשים אלה ובאיסופם. לעתים, כאשר לא נמצאו האנשים שנכללו ברשימה לקחו השוטרים אנשים בעלי שמות דומים. כן חיפשו השוטרים היהודים נשים שנישאו בינתיים ושמות משפחותיהן נשתנו. לפי אותן הרשימות הוצאו מן הגיטו כ- 150 אנשים ונשים, והובלו לבניין הגיסטאפו, שם הושפלו ועונו באכזריות. ב- 29 באפריל חולקו האסירים הללו ל- 3 קבוצות, הובלו לבית-העלמין היהודי ונרצחו שם. אל המובלים להריגה צורפו גם 6 חברי היודנראט, שנאסרו כבר קודם-לכן, ועתה הוצאו להורג יחד עם כל אנשי הקבוצה הנ"ל. בעת ההוצאה להורג הוקיעו אחדים מבין הקרבנות את המרצחים הגרמניים וקראו לנקמה. בלילה שלאחר טבח זה, בין 29 ל- 30 באפריל, פרצו אנשי הגיסטאפו לגיטו וירו לכל עבר. כך הרגו כ- 100 יהודים נוספים. אקציה זו, אף כי התרחשה בסוף אפריל, כונתה בפי תושבי הגיטו: "אקציה של מאי". בקיץ 1942 גברו החטיפות והשילוחים למחנות העבודה. לאוזני היהודים הגיעו אז ידיעות על גירושים המוניים מקהילות אחרות בסביבה, ולכן החלו מחפשים מקומות מסתור. ביוני 1942 נודע בעיר, שהגיטו באזור "פייקלו" יהיה למקום ריכוז של היהודים הכשרים לעבודה. ידיעה זו הטילה בהלה בבני הקהילה והללו החלו לנסות לעבור לגיטו שב"פייקלו" הקרוי "גיטו א'", בתקווה ששם יזכו לחסינות כלשהי מפני הגירושים הצפויים. לצורך העברתם של "הכשרים לעבודה" לגיטו א' הוקמה ועדה מטעם לשכת-העבודה הגרמנית, אשר ערכה מיפקד וסלקציה. עם סיומה של בדיקה זו הושארו בגיטו שבאזור הרחוב היהודי (גיטו ב') רק נכים, קשישים, נשים וילדים. בגיטו א' היו בתי מלאכה של נגרים, חייטים, סנדלרים, ובמיוחד בתי מלאכה גדולים של פרוונים. שולם שוחד רב, כדי לעבור לגיטו זה ולזכות באישור ממקום-עבודה מוגן ומוכר על-ידי הגרמנים. ביולי ובאוגוסט צומצם השטח של שני הגיטאות, רבו התפרצויות המשטרה הגרמנית לתוכם ובמהלכן נרצחו עשרות יהודים. כן הוטלו באוגוסט קונטריבוציות על תושבי הגיטו: קונטריבוציה אחת בסך מיליון זלוטי, וכעבור מספר ימים קונטריבוציה נוספת בסך חצי מליון זלוטי. בגיטו רווחו שמועות שהקונטריבוציות הללו באו לגזול מן היהודים את שארית רכושם, קודם שיגורשו מן המקום. ב- 16 באוגוסט 1942 פירסמו הגרמנים צו שלפיו הוטל על היהודים מ- 4 הגיטאות ומן היישובים הסמוכים לעבור לגיטו בנובי סונץ': יהודי סונץ' וסטארי-סונץ' ב- 17 באוגוסט; יהודי לימאנובה ב- 18 באוגוסט; יהודי משאנה דולנה ב- 19 בו; ויהודי גריבוב ב- 20 בחודש. לאחר גירוש היהודים מגיטאות אלה אל נובי סונץ' התרכזו בשני הגיטאות שבעיר כ- 20,000 איש. ב- 21 באוגוסט 1942 נקראו אנשי המשטרה היהודית למפקדת הגיסטאפו ושם נמסר להם כי ב- 23 באוגוסט יתחיל פינוים של יהודי נובי סונץ'. על השוטרים היהודים הוטל להודיע לאוכלוסי שני הגיטאות, כי ביום המיועד לגירוש חייבים כולם להתרכז בכיכר ליד הנהר דונאייץ, בין הגשר ע"ש הלנה ובין הגשר שליד תחנת-הרכבת. הותר להם לקחת עמם מטלטלים במשקל 15 ק"ג. כן דרשו הגרמנים שהנאסרים יתלבשו בבגדי-חג. כדי להטעות את היהודים הפיצו הגרמנים שמועה שהמגורשים יופנו לעבודה חקלאית באוקראינה, אך מעטים מאד האמינו בכך. אף-על-פי-כן, רק מעטים לערך ניסו לפרוץ מבעד לגדרות הגיטו ולהסתתר בשדות וביערות הסמוכים. יום לפני הגירוש התאספו ליד גבולות הגיטו פולנים מן העיר ואיכרים מן הסביבה, והשיגו כמעט בלא כל תמורה את שרידי הרכוש היהודי. בשבת, יום לפני התחלת הגירוש, נלקחו קבוצות גברים יהודים לבית-העלמין, שם נדרשו לנתץ את המצבות ולחפור בורות. כמה שעות לפני מועד הריכוז התחילו המוני היהודים לזרום לכיכר האיסוף. עובדי בתי-מלאכה לעיבוד פרוות נדרשו להחזיק בידיהם בהבלטה את אישורי העבודה. כבר בשעה 5.00 לפנות בוקר של יום 23.8.42 היו כל יהודי נובי סונץ' בכיכר. והנה גם בו ביום, בשעות הבוקר, הטילו אנשי הגיסטאפו קונטריבוציה נוספת בסך 250,000 זלוטי על הנאספים בכיכר לקראת גירוש, והעירו בציניות כי הקונטריבוציות הקודמות לא כללו הוצאות הכרוכות בפינוי זה של יהודי נובי סונץ' לאוקראינה. בשעה 9.00 בבוקר התחילו הגרמנים בסלקציה: כ- 800 איש, הדרושים לפי שעה למשק הגרמני, הופרדו מכלל הציבור שבכיכר והועברו למספר בתים בגיטו א'. כל הנותרים הוחזרו לגיטו ב', ומשם הוחל בשילוחם למוות. אותן השעות שבהן שהו עדיין בגיטו ב' הנועדים להמתה היו רוויות סבל ועינויים. לא היו במקום מים, האנשים התגלגלו בחוצות כי הצפיפות היתה נוראה, והגרמנים ירו בלא הרף לתוך ההמון. האנשים הובלו למחנה-המוות בבלז'ץ בשלושה משלוחים בין ה- 25 ל- 28 באוגוסט. הקרבנות הוכנסו לקרונות-משא, שעל קרקעיתם פוזר סיד לא כבוי, כדי שגם דרכם האחרונה תהיה דרך עינויים. עם סיום האקציה נשארו עשרות רבות של גוויות הרוגים בשטח הגיטו והן נקברו בבורות שהוכנו לפני הגירוש בבית-העלמין היהודי. בנובי סונץ' נותרו, אפוא, לאחר האקציה שבה שולחו למוות רוב תושבי-הגיטו, כ- 800 יהודים בלבד. שבוע לאחר מכן שולחו כ- 150 איש מהם למחנות העבודה באזור: כ- 100 למחנה רוז'נוב, כ- 50 לעבודה במינסרה במושינה. אלה שנשארו בנובי סונץ' הועסקו בסידור הרכוש היהודי, שהותירו אחריהם המגורשים באקציה הגדולה. תנאי חייהם של שרידי הקהילה היו קשים מנשוא. הם קבלו רק כ- 150- 200 גרם לחם ומנת מרק מימי ליום, וכן שימשו מטרה להתעללות בלתי פוסקת מצד הגרמנים. קבוצת עובדים בת 38 איש, שהועסקה מחוץ לגיטו, נתפסה בעת הברחת מזון, וכל אנשי הקבוצה נורו למוות בבית-העלמין. באותה שעה המשיכו הגרמנים ועמהם משתפי פעולה במצוד אחר היהודים שעלה בידיהם להסתתר במחבואים בתחום הגיטו או "בצד הארי". בחודשים שלאחר-מכן נמשך פיזור שרידי הקהילה בגיטאות ובמחנות אחרים: בראש השנה תש"ג הועברה קבוצה של כ- 40 איש למיילץ, בסוף ספטמבר של אותה שנה פונו כ- 150 איש לטארנוב, בסוף אוקטובר 1942 שולחה שוב קבוצה של שרידי הקהילה מנובי סונץ' לטארנוב, שם הועסקו בבתי-מלאכה לחייטות. באביב 1943 נמצאו עדיין בעיר כ- 100 איש בשטח הגיטו לשעבר, וביוני שולחו כ- 70 מהם למחנה העבודה בשבניה. הנותרים הועברו אף הם ביולי 1943 למחנה בשבניה, וכך חוסלה לחלוטין קהילת נובי סונץ', והעיר הוכרזה "יודנריין". לאחר מועד זה נמשך תהליך רציחתם של אחרוני היהודים מנובי סונץ' במחנות-העבודה שבאזור: ראבקה, מושינה, שבניה ופוסטקוב. בעיר היו גילויים של התנגדות לגרמנים מצד יחידים יהודים, ואף מצד קבוצות של יהודים. ב- 1940 נתארגנה במקום קבוצה משותפת של פולנים ויהודים, שניהלה פעולות מחתרתיות. חברי הקבוצה עסקו באיסוף ידיעות על המצב בחזיתות, בהאזנה לשידורי רדיו של בעלות-הברית, ובהפצתן בין האוכלוסייה. היוזם להקמתה של קבוצה זו היה וויאטר, עורך-דין פולני, עסקן פ.פ.ס. בנובי סונץ'. בין היהודים שנטלו חלק בולט בהתארגנות מחתרתית זו היתה עורכת-הדין ברוניסלאבה פינדר, והמקשר בין החברים הפולנים של הקבוצה לבין היהודים שבה היה דב הירשלטאל. גרעין זה של יהודים חברי המחתרת התקיים עד לגירושים המוניים בקיץ 1942, ונתקיימו בו דיונים על אפשרות של תגובה בעת האקציות, אך לא ידוע לנו על פעילות כלשהי בעקבות הדיונים הללו. החיפושים אחר היהודים המסתתרים נמשכו עד לימים האחרונים של הכיבוש. יצויין שנמצאו בעיר פולנים שהסתירו יהודים, ואף שילמו על כך בחייהם. כך, למשל, נאסר והוצא להורג פקיד-הדואר אוגניוש סטמפובסקי, משום שהושיט סיוע ליהודים; כן רצחו הגרמנים רופא פולני יוזף פייטריקובסקי, בשל הסתרת ילד יהודי. לאחר שהעיר שוחררה היו בה כ- 30 ניצולים יהודים מבני הקהילה המקומית ומיישובי הסביבה. תוך זמן קצר נוספו עליהם כמה יהודים שחזרו מברית-המועצות או שנמנו עם ניצולי המחנות. אולם ב- 1946 עזבו רובם המכריע את נובי סונץ' ויצאו את פולין בדרכם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.