תרומות
ניקולאייב MIKOLAJOW
קהילה בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: ז'ידאצ'וב
תולדות הקהילה:
כללי
מיקולאיוב הוקמה ב- 1570 כעיר המשתייכת לאחוזות המלך. נקבעו בה 3 ירידים שנתיים ויום-שוק בשבוע. במאה ה- 17 הוקם בה מנזר, שנסגר לאחר חלוקתה של פולין והשלטתו של השלטון האוסטרי ב- 1772. ב- 1820 נמכרה אחוזת מיקולאיוב לידי הרוזן סטאניסלאב סקארבק. ב- 1920 פלשו למיקולאיוב חיילות דניקין ופטלורה ועשו בה הרס רב. עד לקראת סוף המאה ה- 16 אין סימנים לישיבתם של יהודים במיקולאיוב. ב- 1596 הורה הסטארוסטה שישב בכפר הסמוך דרוהוביז'ה, שלא לאשר במיקולאיוב רכישת בתים או בנייתם על-ידי יהודים וכן לאסור עליהם לסחור בעיר. אמנם ההוראה לא בוצעה במלואה, אולם היקשתה על היהודים להתיישב במיקולאיוב עד לעשורים הראשונים של המאה ה- 19; רק משפחות ספורות הצליחו להשתקע במקום. ב- 1616 חברו יחד תושבי מיקולאיוב העירונים ומחו נגד סגן- הסטארוסטה; בין המוחים מוזכרת יהודיה, תושבת המקום. ב- 1629 העידו עירוני מיקולאיוב בשבועה, שאין בעירם אף בית- מגורים יהודי אחד המתחייב במס. כפי הנראה גרו יהודים במקום, אך בדירות שכורות. הצו של הסטארוסטה האמור לעיל הטריד את היהודים גם במשך 200 שנים ויותר לאחר-מכן. ב- 1865 פנתה עירית מיקולאיוב אל השלטונות בבקשה לאשר את האיסור מקדמת דנא על מגורי יהודים בעיר, אולם בקשתה נענתה בשלילה. ב- 1920 סבלו יהודי מיקולאיוב סבל רב מחיילי צבא דניקין ופטלורה, שבעת נסיגתם מן העיר פרעו ביהודים, שדדו רכוש יהודי רב, פצעו עשרות אנשים ואנסו נשים רבות. עם בוא הצבא הפולני למיקולאיוב השתוללו חייליו, היכו ביהודים, והסגן מפקדם אף אסר מספר יהודים בלי כל סיבה. ב- 1936 פרצה דליקה בעיר, שכילתה 4 בתי יהודים. משפחות אחדות נותרו בלא קורת-גג. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם צומצמו מקורות הפרנסה של יהודי מיקולאיוב, שהושתתו בעיקר על המסחר הזעיר, הרוכלות והמלאכה. עזרה כלשהי קיבלו המפרנסים מקופת גמילות חסדים שהוקמה במקום ב- 1924, אולם הון-היסוד שלה היה קטן ומספר ההלוואות מועט. ב- 1934- 1935 ניתנו מטעמה 9 הלוואות על-סך כולל של 425 זלוטי. כרבנים וכאדמו"רים כיהנו במיקולאיוב מאמצע המאה ה- 19 בני שושלת ר' מאיר מפרמישלאן, לבית רדליך כלהלן. ר' אברהם-חיים ב"ר שלמה. לאחר פטירתו ב- 1871 ירש את כסאו בנו ר' אהרן-אריה וממנו קיבל בנו ר' יוסף-יחיאל- יוקל. את כסאו ירש ב- 1912 חתנו ר' אליעזר-ליפא גארטענהויז וישב עליו עד 1925, עת יצא לארצות-הברית. מ- 1910 ואילך כיהן כרב או כדומ"ץ במיקולאיוב ר' אליעזר ליבר מונד והמשיך במשרתו גם בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם. האחרון שכיהן בקודש במיקולאיוב היה ר' ברוך רדליך נספה( בשואה ב- 1942 בובלב). ראשיתם של החוגים הציונים במיקולאיוב כבר ב- 1902, וכן ניתנו אז שיעורים ללימוד השפה העברית ב(- 1908 למדו בהם 26 םידימלת). בין שתי המלחמות היה ארגון אחוה הפעיל בין שאר הארגונים הציונים שהוקמו במיקולאיוב לסירוגין - השחר ובית"ר. ב- 1923- 1924 התקיימו שיעורים לעברית מטעם האיגוד היהודי לבתי-ספר עממיים ותיכוניים בלבוב, ובשנות ה- 30 - בית-ספר עברי משלים של "תרבות". ליד האחרון פעל חוג לדראמה למן 1924. בשנות ה- 30 חלה תמורה לרעה ביחסם של שלטונות המקום והאוכלוסיה כלפי היהודים. בעוד שבבחירות לעיריה שהתקיימו ב- 1921 נבחרו 9 יהודים מתוך( 16 תומוקמ), הרי ב- 1934 קיבלו היהודים 2 מאנדאטים בלבד. התערערו גם תנאי הבטחון בסביבה, והרוכל היהודי המשוטט בכפרים היה מסכן את נפשו נוכח ההטרדות וההתנפלויות מצד הכפריים. ב- 1936 נרצח בסביבת מיקולאיוב סוחר בקר יהודי, תושב מיקולאיוב. עם פרוץ מלחמת-העולם, בתחילת ספטמבר 1939, עלה במידה ניכרת מספר האוכלוסים היהודים בעיר, בגלל זרם הפליטים שבאו ממערב. ביום 15.9.1939 נכבשה העיירה בידי הגרמנים, אך כעבור יומיים נסוגו, וב- 18 בספטמבר עברה העיירה לידי הסובייטים. אין ידיעות מפורטות על תקופת שלטון הסובייטים במיקולאיוב. כשפרצה המלחמה הגרמנית- סובייטית הצליחו רק קומץ יהודים להימלט לברית- המועצות. ב- 3.7.1941 שוב נכנסו הגרמנים למיקולאיוב. ימים אחדים לאחר כניסתם ציוו השלטונות להקים יודנראט. כיושב-ראש היודנראט נתמנה עורך-הדין זאלצברג. הוקמה גם משטרה יהודית. החלה סידרת החרמות של רכוש יהודי, הוטל על היהודים קנס כספי והם נצטוו למסור את חפצי-הערך שברשותם, וכן נצטוו לענוד טלאי צהוב, שהוחלף במרוצת-הזמן לסרט מגן-דוד. הגרמנים כפו על היהודים לעסוק בעבודות-פרך, והקשה שבכולן היתה העבודה במחצבות הסמוכות. גביית הקנס, איסוף המתן והספקת כוח העבודה הוטלו על היודנראט. באוגוסט או בספטמבר 1941 נשלחו קבוצות יהודים ביניהם( הרב טחושהו) לעבודות-יער בקארפאטים. הם נדחקו לבקתת-יערן קטנה, סבלו חרפת רעב והוכרחו לעבוד מעל לכוחותיהם. צעירים אחדים הצליחו להימלט ממחנה זה. בעלי-מלאכה יהודים, מומחים בעיירה, שוחררו מעבודות-הכפייה ומשילוח למחנות-עבודה, שכן השלטונות הגרמניים והאוקראינים נזקקו להם כמומחים. קבוצת חייטים, למשל, עבדה לפי הזמנותיהם, והיודנראט סיפק להם את הבדים. על ההריגות הקבוצתיות והגירושים ממיקולאיוב יש גירסות שונות. על-פי מקור אחד, לא מהימן ביותר, הוצאו כאילו בדצמבר 1941 קבוצת קשישים וילדים אל הקארפאטים בקירבת( הלוקס) ונורו שם. השילוח הראשון ממיקולאיוב אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ היה כפי-הנראה ב- 4.9.1942, אף כי לפי ידיעות אחרות היה הדבר ביוני, ביולי או באוגוסט אותה שנה. השוטרים הגרמנים והאוקראינים חטפו יהודים מן הבתים ומן הרחובות. חלשים וזקנים נרצחו במקום. המסוגלים לצעוד הובאו ברגל לסטרי שגם( שם נערכה אז היצקא), ומשם הוסעו כולם אל מחנה ההשמדה בבלז'ץ. האקציה הקיפה מספר ניכר של יהודי מיקולאיוב. היו יהודים שניצלו בברחם לשדות, ליערות, או אל מכרים נוצרים. הגרמנים פטרו מן השילוח כמה רופאים, רופאי-שיניים, רוקח, וכן את בעלי-המלאכה הנ"ל שעבדו למען השלטונות. לא ברור גורלם של היודנראט והמשטרה היהודית. לפי ידיעה אחת, הם ניצלו באקציה זו ונמצאו אחר-כך כפי( הנראה ברחו בויאלוקיממ) בגיטו סטרי. בשבועות שלאחר-מכן שבו למיקולאיוב מספר נמלטים. הגרמנים הוסיפו לנצל את שארית היהודים הללו - כ- 100 איש - לעבודות שהוזכרו לעיל הרוב( תובצחמב). בסוף דצמבר 1942, או בראשית ינואר 1943, רוכזו "יהודים מועילים" אלה במעין מחנה, שהקיף 3- 4 בתים. השטח גודר בגדר קרשים ובתיל דוקרני. מסתבר שקבוצה זו התקיימה עד סוף אפריל 1943. אז הובאו כל היהודים לבית-העלמין, נצטוו לחפור קבר, ונורו על פיו. גם הפעם הצליח קומץ יהודים להימלט לפני ההריגה ולהחבא. שוב יצאו אלה ממחבואם לאחר האקציה ושוב הועסקו במקומות-עבודה שונים, ואולם כעבור זמן מה חוסלו גם הם. עם השרידים האלה נספתה גם קבוצת פועלים יהודים שהועסקו עד אז בבית-החרושת לקראמיקה, שהיה בעבר שייך ליהודים, ליד הכפר הסמוך רוזוואדוב. לא מן הנמנע הוא, כי זמן-מה לאחר הקמת המחנה במיקולאיוב צויין( התאריך 15.1.1943) - הוצאה להורג בבית-העלמין קבוצת יהודים שנתגלו במחבואים בסביבה, או שנבררו מבין כלואי המחנה ואולי( נמצאו שם באורח בלתי- ילאגיל). מיקולאיוב שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב- 29.7.1944. מבין התושבים היהודים של מיקולאיוב לפני המלחמה 20 שהו במקום במשך המלחמה, קצתם בזכותו של העוגבאי של הכנסייה המקומית שהסתירם, וקצתם - במחבואים ביער. גם מן הנמלטים לברית-המועצות לפני פרוץ המלחמה (22.6.1941) נשארו חלק ניכר בחיים