תרומות
סאסוב SASOW
עיר בפולין
מחוז: דראמה
נפה: טארנופול
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 3,099
· יהודים בשנת 1941: כ- 1,201
· יהודים לאחר השואה: כ- 25
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
סאסוב נוסדה ב- 1615 כעיר פרטית של האצולה, המלך הפולני העניק לה מעמד של עיר וקבע שדרכי-המסחר מלבוב לטארנופול וקאמייניץ-פודולסקי חייבים לעבור אך ורק דרך סאסוב. כן אישר לה המלך קיום שני ירידים שנתיים ויום שוק קבוע בשבוע. ב- 1649 הביס צבא פולין את הטאטארים בקרב בקרבת סאסוב. בסוף המאה ה- 17 או בראשית המאה ה- 18 עברה העיר לבעלותה של משפחת סובייסקי. באמצע. המאה ה- 18 הוקמו בה בורסקאות, מפעל לנייר ומפעל לחרסינה. ב- 1887 נשרפה העיר כמעט כליל. היהודים היו, כנראה, בין ראשוני התושבים בסאסוב. בבית- העלמין המקומי עמדו עד למלחמת-העולם השנייה מצבות מזמן גזרות ת"ח ות"ט. ב- 1628 היו ברשות היהודים 5 בתים. ב- 1726 העניק בעלי המקום זכויות ליהודים ביד נדיבה. בתקופה ההיא התפרנסו יהודי סאסוב בעיקר ממסחר, וקצתם עסקו כנראה גם במלאכה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 התפרנסו יהודי סאסוב בנוסף על המסחר והמלאכה גם מענפי תעשייה. המפעל הגדול והחשוב ביותר היה בית-החרושת לנייר שהתמחה ביצור נייר משובח. תוצרתו נמכרה ברחבי אוסטריה. בית החרושת הופעל בראשית שנות ה- 70 של המאה ה- 19 בקיטור והעסיק 250 עובדים, ביניהם 50 צעירות יהודיות. כן הועסקו בו יהודים בפקידות, בעגלונות ובאספקת- חומר-גלם. ואולם מפעל זה עלה באש במלחמת-העולם הראשונה ולא חידש את פעולתו אחריה. את בעל המפעל, לייזר, שהתנכר למוצאו היהודי, סירבה קהילת סאסוב לקבור בבית העלמין היהודי ולכן הוקמה ליד בית-העלמין חלקת קבר מיוחדת. בנו של לייזר עבר לווינה ושם התנצר. בעלי-מלאכה יהודים עסקו גם בייצור ביתי של מסרקים. קרן הבארון הירש הציעה לעוסקים בעבודה זו, לבעלי- המלאכה ולעזוריהם, להתאחד לקואופרטיב ולרכוש מכונות בעזרת הקרן. אולם הצעה זו לא נתקבלה על דעתם. בעלי מלאכה אחרים עסקו בסאסוב בייצור נרות חלב, ואחדים מהם נשתבחו בייצור שופרות. במיוחד נודעו יהודי סאסוב ברקימת פרוכות ועטרות לטליתות. החלוץ בענף זה היה יהודי שבא לסאסוב מברדיצ'וב. הרוקמים השתמשו בחוטי כסף וזהב, ואת תוצרת המקום שיווקו אפילו בווארשה, ברלין וניו-יורק. ב- 1904 נתקיימו בסאסוב 18 בתי מלאכה שהעסיקו כ- 150 עובדים. שכר- העבודה היה נמוך. תמורת יום עבודה של 16 שעות הרוויח פועל בין 5 ל- 7 כתרים בשבוע, ואילו פועלת כ- 3 כתרים בלבד. יהודי סאסוב התפרנסו גם על העגלונות, שעיקרה הובלה מסאסוב ואליה מתחנת-הרכבת בזלוצ'וב. בזמנים שישבו אדמו"רים ישיבת-קבע בסאסוב התפרנסו רבים מתושביה גם על פונדקאות ומלונאות. לסוחרים היהודים בסוף שנות ה- 70 של המאה ה- 19 כבר היתה קופת מילווה בהון-יסוד של 5,322 כתרים. בראשית המאה ה- 20 פעלה בסאסוב אגודת "יד חרוצים". בסוף התקופה, למן שנות ה- 80 של המאה ה- 19, היגרו רבים מבני סאסוב לארצות-הברית והקימו שם ארגון של יוצאי העיר עם בית עלמין משלו. לימים הזמינו אף אדמו"ר משושלת סאסוב להשתקע בתוכם. בית-כנסת חדש ומפואר בסאסוב נבנה סמוך ל- 1880. בני הקהילה ידעו לספר שהדליקה ב- 1887, אשר כילתה בתים רבים, פסחה על בית-כנסת זה. קהילת סאסוב נתפרסמה באדמו"ריה. הראשון בשושלת היה ר' משה-יהודה לייב (1749- 1807) , יליד ברודי, בן לאב מתנגד, ר' יעקב. ר' משה-לייב בא לסאסוב מאופאטוב (אפטא). הוא היה תלמידו של ר' שמלקה מניקולסבורג, ונחשב בעיני בני-דורו לגדול בתורה. הוא נודע כ"אוהב ישראל" עסק בפדיון שבויים ובעזרה לעניים וחלכאים. דמותו הונצחה בסיפורו של יצחק לייבוש פרץ "הצדיק מנמירוב". הוא ניהל את חצרו "בדרך השמחה", ובין תלמידיו היו היהודי הקדוש מפשיסחא, ר' אברהם דוד מבוצ'אץ ור' הירש צבי מז'ידאצ'וב. הוא נקבר במערה מיוחדת, שבה נקבר כעבור 4 שנים גם אביו. מחיבוריו נודעו "ליקוטי הרמ"ל", שהופיע עוד בחייו , "תורת הרמ"ל השלם" ו"חדושי הרמ"ל" ב- 3 כרכים. שני החיבורים האחרונים ראו אור זמן רב לאחר פטירתו. כשנפטר ר' משה לייב ב- 1807 היה בנו-יחידו ר' יקותיאל-שמלקה בן 7. זה התחנך אצל ר' מנחם-מנדל מקוסוב וחזר לעירו רק ב- 1849. הוא לא עלה בידו לחדש את החצר ולשוות לה את דמותה בזמן אביו. הסתכסך עם רבים מבני קהילתו, והמצב הגיע לידי כך שהקהילה התחלקה לשניים והיריבים פסלו הדדית את שחיטת מתנגדיהם. ר' יקותיאל-שמלקה נפטר ב- 1861. בנו ונכדו כיהנו רק כרבני סאסוב בסוף המאה ה- 19 הגיע לסאסוב וקבע בה את חצרו ר' שלמה מאייר, בנו של ר' חנוך מאולסקו ונכדו של האדמו"ר מבלז. שוב פרץ סכסוך, והפעם בין ר' שלמה ובין נכדו של ר' יקותיאל-שמלקה, משה-לייב שפירא, שכיהן כרבה של סאסוב. הרב דמתא נאלץ לעזוב את סאסוב. אך מצדדיו לא אמרו נואש והזמינו את בנו ר' נחמיה שפירא שישמש ברבנות בסאסוב. המחלוקת החריפה והצדדים מיאנו אף להשתדך ביניהם. ר' שלמה מאייר היה רבם של ההמונים. לחצרו באו אלפים והוא נודע כמרפא חולים. בעיקר חולי-נפש, ומגרש דיבוקים. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה נמלט ר' שלמה מסאסוב והתיישב באושוויינצ'ים. בגמר המלחמה הגיע ללבוב, שם נפטר ב- 1919, ונקבר לידי ידידו, רב-העיר ר' יצחק שמלקס. בשל אופייה החסידי של קהילת סאסוב קיבלו כל ילדי ישראל חינוך מסורתי בלבד. יחידים בלבד יצאו לרכוש השכלה חילונית בזלוצ'וב הסמוכה, וביניהם גם ה"סטודנט" הראשון מסאסוב הריהו ד"ר יוסף טננבאום, יושב-ראש איגוד יוצאי פולין בארצות-הברית. ב- 1901 נוסד בסאסוב, חרף התנגדותו של רב העיר בית ספר מיסודו של הבארון הירש. בבית-ספר זה לימדו בנוסף ללימודים כלליים גם 6 שעות בשבוע מלאכה (נגרות וחרטות). המפלגה היהודית הראשונה בסאסוב היתה פועלי ציון, שסניפה במקום נפתח ב- 1906. חבריה הראשונים היו רוקמי העטרות. בגלל תנאי עבודתם הקשים הם פתחו בשביתה בהדרכת מפלגתם ובתמיכתה. לאחר 3 שבועות של שביתה נענו המעבידים לחלק מדרישותיהם. אולם כשהוחרף המצב הכלכלי, שוב הורעו תנאי-העבודה ושביתות נוספות פרצו ב- 1911 וב- 1914. ואולם מן הראוי לציין שגם המעבידים, הקאפיטאליסטים כביכול, היו עניים. ליד פועלי ציון הוקם ב- 1910 ארגון נוער "יוגענד", ולידו ספריה וחוג לדראמה. ב- 1912 הגיע לסאסוב הרופא הראשון, יהודי מתבולל. מתוך דאגה לפרנסתו, הסית הרוקח הנוצרי בסאסוב את בריוני המקום והללו התנכלו לרופא. בהשפעת הרב נחמיה שפירא הקציבה קהילת סאסוב לרופא 1,000 כתרים לשנה ובכך איפשרה את קיומו בעיר.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה פחתה אוכלוסיית המקום, ובעיקר האוכלוסיה היהודית. בית-החרושת הגדול לנייר עלה באש בעת אירועי המלחמה ולא שוקם עוד. לפיכך נשארה הרקמה האומנותית כענף הפרנסה העיקרי של היהודים. אולם אם לפני המלחמה יצרו רק תשמישי קדושה, עטרות ופרוכות, הרי בתקופה שבין שתי המלחמות פתחו בייצור חפצי-אמנות אחרים, שהופצו ברחבי פולין ואף יוצאו לחוץ-לארץ. מוצרי סאסוב היו מיוצגים אף בתערוכה בלבוב וזכו להוקרה מפי יודעי דבר, לרבות נוצרים. ואמנם מספר ההזמנות גדל ויהודים נוספים מצאו את פרנסתם, אף כי בדוחק, בענף זה. רבים מיהודי סאסוב התקיימו גם מתמיכת קרוביהם בארצות-הברית, אם תמיכה מלאה או חלקית. ב- 1926 חזרה סאסוב להיות מרכז של חסידים, כשעבר אליה אחד מחתניו של מאדמו"ר הקודם ר' שלום טויב, שהיה עד אז רבה של פומוז'אני. ר' שלום טויב כיהן גם כרב, לאחר שנתפנה כיסא הרבנות ב- 1916. אחרי פטירתו של ר' נחמיה שפירא שוב נהרו המוני חסידים לסאסוב ובעלי אכסניה ועגלונים מצאו שוב את פרנסתם. ר' שלום טויב נודע כעושה נסים, והיו לו אף מעריצים נוצרים שבאו לשאול בעצתו. הוא נפטר ב- 1937, ובמקומו נבחר כרב ואדמו"ר בנו ר' יהודה. בדומה לאביו כיהן הלה קודם-לכן כרבה של פומוז'אני. חתנו השני של ר' שלמה רוקח, ר' אליעזר רובין, (בעל "זכרון אליעזר") נקרא על ידי בני סאסוב בארצות הברית לשמש להם רב ואדמו"ר. בראש ועד הקהילה בסאסוב עמדו נציגי החוגים המסורתיים. הוועד טיפל בשיקום בתי-תפילה, שנפגעו בדליקה הגדולה של 1887 ובמהלך המלחמה. לאותם החוגים היתה גם השפעה בקביעת הנציגות היהודית במועצת העיריה. ב- 1927 תרם בן-העיר בארצות-הברית סך של 1,500 דולר לייסוד קופת גמילות-חסדים, אך זו לא האריכה ימים וכבר ב- 1933 פסקה להתקיים. מיד לאחר המלחמה הוקם איגוד "התחיה", למעשה סניף הציונים הכלליים, אבל השפעתו במקום היתה מועטת. המפלגה הגדולה והחזקה בסאסוב המשיכה להיות מפלגת פועלי-ציון שקיבלה את רוב הקולות לקונגרסים הציונים. ב- 1933 קיבלה 90 מתוך 104 קולות וב- 1935 102 מתוך 120 קולות. את יתר הקולות, להוציא 2 או 3 קיבלה מפלגת המזרחי. מספר חברות ויצ"ו במקום עסקו בפעולות סעד. ליד פועלי ציון פעל איגוד להפצת תרבות על שם י.ל. פרץ, ובו ספריה צבורית וחוג לדראמה בסוף שנות ה- 20 הצטרפו כמה מחברי איגוד זה למפלגה הקומוניסטית. אחד מהם היה המשורר נחום בומזה. מאנשי השם שמוצאם מסאסוב ראוי לציון המשורר היידי הנודע משה לייב הלפרן.
כניסת הסובייטים לעיירה במחצית השנייה של ספטמבר 1939, סיכלה את נסיונם של האוקראינים לפרוע ביהודים. ואמנם בתקופת השלטון הסובייטי לא התרחשו ביישוב היהודי מאורעות יוצאי-דופן, ומדיניות התאפיינה בהלאמת המפעלים, חיסול הדרגתי של המסחר. הפרטי, פיזור הקהילה וביטול הארגונים הציבורים היהודים. לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות כבשו הגרמנים את סאסוב ב- 2.7.1941. לפני כיבוש העיר אילצו האוקראינים את היהודים לבנות שער-ניצחון לקבלת פני הגרמנים. לעבודה זו נתלוו פגיעות ביהודים, ואחדים מהם אף נרצחו. על-פי הלשנת הכומר האוקראיני המקומי וראשי האוקראינים הלאומים, אסרו הגרמנים ב- 15.7 עשרים ושניים מנכבדי הקהילה באשמת קומוניזם, אף-על-פי שהנאסרים היו אנשי-מסורת. נאמר להם כי יוסעו לאולסקו לעבודה, אך הם הובאו ליער הסמוך ונרצחו; הנשים הורשו לקבור את בעליהן. ההנחה היא, שרשימת המיועדים למעצר היתה ארוכה יותר, אלא שקצתם הצליחו להשתחרר בכופר רב. כבר בימים הראשונים לכיבוש נצטוו היהודים לענוד סרט מגן-דוד. בתחילת אוגוסט 1941 תבעו השלטונות הנאציים מהיהודים תשלום קנס גדול בסך של 3,000 זלוטי או מאתיים דולאר מכל יהודי, או חפצי-ערך בשווי של סכום זה. באוגוסט או בספטמבר פרעו האוקראינים והפולנים ביהודים. הכו אותם ברחובות, פרצו לבתים, שדדו את הרכוש, והציתו את בית-הכנסת על כל אשר בו. והנה על אף הרדיפות באו לסאסוב יהודים רבים מכפרי הסביבה, לפי ששם היה המצב חמור אף יותר: האוקראינים רצחו ללא-רחם גברים, נשים וילדים. לפי שעה היו יהודי סאסוב צפויים רק למצודים לעבודת-כפיים, בעיקר במחצבות בברודה קוטלובסקה הסמוכה. ואמנם העבודה היתה קשה, הפועלים הוכו ועונו והיו גם רציחות. בסתיו 1941 כמשוער נחטפו בסאסוב יהודים לעבודה במחנה לאצקיה ויילקיה שליד זלוצ'וב. הצעירים שנשלחו לשם היו נופחים את נשמותיהם כעבור זמן קצר בגלל העבודה המפרכת, ההרעב והמחלות. באביב ובקיץ 1942 ניצלו השלטונות הגרמניים באורח נמרץ יותר את כוח-העבודה היהודי. יהודים רבים הועסקו בחוות הסביבה. מנהיגי הקהילה היהודים - הסניף המקומי של י.ס.ס. ובוודאי גם היודנראט (שעל הרכבו ופעילותו אין לנו ידיעות) - השתדלו שיהודים רבים ככל האפשר יעסקו בעבודות מועילות, שכן סבורים היו שיש בכך משום הגנה מפני האקציות והגירושים, שהקיפו אז את דיסטריקט גאליציה. פעילי י.ס.ס. תיכננו הקמת סדנות בסאסוב, שבהן יעבדו יהודים לצורכי המשק הגרמני, אולם כבר לא היה סיפק בידם להקים את הסדנות, לפני גל האקציות ששטף אותם. ביולי 1942 נפתחה בסאסוב, שמנתה אז כ- 850 יהודים, שורה של רציחות מידי המשטרות הגרמנית והאוקראינית. ביום 1.7 נרצחו 15 איש, ב- 15.7 - 25 איש. ב- 18.7 - 26 איש. ההרוגים היו כנראה זקנים, או כאלה שאינם כשירים לעבודה קשה, אך אין בידנו ידיעות מדוייקות על הריגות אלו. אקציה גדולה יותר מסוג זה היתה בשבוע של ערב ראש-השנה תש"ג (לפי גירסה אחרת ב- 29.8.1942). כ- 100 יהודים שולחו אז אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ, ואילו החולים והבלתי-כשירים להסעה נורו בו במקום. סבורים שכעבור שלושה שבועות היתה אקציה נוספת, אבל אין לנו פרטים עליה. לאחר רציחות ושילוחים אלה נותרו בסאסוב כ- 400 יהודים. בימים 30.11.1942- 25 גורשו אחרוני קהילת סאסוב לגיטו זלוצ'וב. כך אפוא חדל להתקיים היישוב היהודי בסאסוב. בפרבר של סאסוב, חומיץ, בבניין לשעבר של בית-החרושת לנייר של וייזר, היה קיים מחנה-עבודה שהוקם במאי 1942. המחנה היה מוקף גדר-תיל. הובאו לשם יהודים מפודקאמיין, אולסקו ועוד. המחנה שימש שלוחה למחנה בלאצקיה-ויילקיה. וגם משם הובאו חלק מהאסירים. במרוצת הזמן רוכזו במחנה כ- 700 יהודים, ביניהם נשים מעטות שהועסקו בשרותים הפנימיים. לפי המשוער, הועסקו אנשי המחנה בעיקר במחצבות הסמוכות. כן נצטוו לפרק את המצבות בבית-העלמין ולנתץ אותן לאבני ריצוף. באקציה האחרונה בסאסוב (סוף נובמבר 1942) הושארו במקום מספר גברים בריאים וחזקים, ורק הם נשלחו לעבודה במחצבות. הללו צורפו למחנה חומיץ. בו בזמן (1.12.1942) הוקם בסאסוב מחנה-עבודה נוסף, ובו נכלאו כ- 70 יהודים (כנראה, תושבי סאסוב), ביניהם 8 נשים. הם עבדו בתיקון-דרכים. שני המחנות נתקיימו עד הקיץ 1943. המחנה בחומיץ חוסל ביוני ואסיריו נורו בבניין-המחנה. יהודים מעטים הצליחו להימלט לפני האקציה. בשעת החיסול הסתערו על הגדר כדי לברוח, וחלק מהם אף הצליחו בכך. המחנה השני חוסל ב- 18 או ב- 23 ביולי 1943. ביערות הסביבה התחבאו כמה עשרות יהודים, פליטי סאסוב והמחנות. רק אחדים מהם זכו לשחרור ב- 19.7.1944. שרדו מן המלחמה כ- 25 יהודים מתושבי סאסוב מלפני המלחמה. מלבד קומץ המתחבאים ביערות ניצלו ממחנות גרמנים יחידים בלבד, השאר ניצלו בברית-המועצות. עם השחרור היו כמעט כל בנייני היהודים, וכן בית-העלמין, הרוסים. אסירי המחנה שנכפו בעת הכיבוש הנאצי להרוס את המצבות, עלה בידיהם להטמין בקבוקים בחלק מהקברים ובבקבוקים הושמו פתקים הנושאים את שם הנפטר.