סצגוב STRZEGOWO

קהילה בפולין
מחוז: וארשה
נפה: מלאווה

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

ביום הראשון למלחמת העולם השנייה התנהלו החיים בשצ'גובו כשורה. תושביו כבר התרגלו למראה הצבא הפולני הנע לעבר הגבול הגרמני. אך המצב השתנה לחלוטין 2^ב בספטמבר, כשהגיעו למקום המוני פליטים ממלאווה שעל הגבול הגרמני. 3^ב בספטמבר הופצץ הכפר שצ'גובו והגשר ובתים רבים נהרסו כליל. במרכז היישוב היו הרוגים, גם מבין האוכלוסייה היהודית. היהודים והאיכרים הפולניים מן הסביבה עזבו את בתיהם וברחו, רובם בכיוון פלונסק, בתקווה למצוא שם מקלט. 4^ב בספטמבר עזב הצבא הפולני את שצ'גובו , תחת הפצצות כבדות של הגרמנים, שפגעו בין היתר במספר פליטים יהודיים ממלאווה, שהלכו בעקבות הצבא. שצ'גובו אמנם נכבשה בידי הגרמנים, אך יחידות הצבא הגרמני רק עברו במקום והמשיכו בדרכם. את השלטון תפסו הגרמנים המקומיים (השטיודסקלופה) והם גם אלה שהתחילו להתעלל ביהודים שחזרו בינתיים. יהודים נשדדו והוכו ברחובות; חנויות ולאחר מכן בתים יהודיים נשדדו. נכבדי המקום ונשים יהודיות הוכרחו לעבוד בעבודות משפילות בבתיהם של ה"פולקסדויטשה" או לנקות את הרחובות והשווקים ודווקא בשבת. בתיהם של יהודים עשירים הוחרמו והועברו לידי גרמנים מקומיים. היהודים הראשונים משצ'גובו נרצחו כנראה בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת 1940. בעת שנערך שוד בבתי העסק של משפחות לווינסקי ופרלברג נחטפו האחים שמשון והשל לווינסקי ובתו בת 7^ה של פרלברג ונרצחו ביער בקרבת צ'ייחאנוב. הגרמנים טענו, שהנרצחים היו מפגרים באותו( זמן חיסלו הגרמנים ב"בצירק ציחנאו" אנשים שהוגדרו בידיהם חולי נפש םירגפמו). באוקטובר 1939 נכללה שצ'גובו ב"מחוז ציחנאו" וסופחה לרייך השלישי. הגרמנים החליטו שהמקום יהיה מרכז מינהלי קטן בנפת מלאווה והציבו בשצ'גובו יחידה של הז'אנדארמריה הגרמנית. לפי דרישתו של מפקד הז'אנדארמים הוקם בשצ'גובו ועד עזרה יהודי. בינואר 1940 נצטווה הוועד לערוך רישום של כל יהודי המקום; נפקדו 585 איש. מספר זה כלל כנראה גם יהודים בודדים מכפרי הסביבה, שגורשו מבתיהם בסתיו 1939 ומצאו מקום מקלט בשצ'גובו . על^פי תכניותיהם של הגרמנים היו יהודי שצ'גובו , כשאר היהודים בשטחים שסופחו לרייך, אמורים לעבור עד המחצית השנייה של שנת 1940 לגנרל^גוברנמן. ואכן, בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת 1940 עברו כמה משפחות לווארשה. ביניהן היתה גם משפחתו של הרב סיימיאטיצקי. כשהתברר, שמצבם של הפליטים בווארשה קשה למדי, החליטו יהודי שצ'גובו להשתדל אצל הגרמנים שירשו להם להישאר במקום. עלה בידם לשחד את מפקד הז'אנדארמים המקומיים ואת שלטונות הנפה ואכן גזרת הגירוש נדחתה. בקיץ 1940 הועבר השלטון המקומי בשצ'גובו לידי פקיד אזרחי (ראסימוקסטמא) גרמני ולפי הוראתו הוקם בשצ'גובו יודנראט ולידו הוקמה משטרה יהודית, שכללה 4 שוטרים מספרם( הוגדל לאחר שהוקם וטגה). למפקדם מונה יהודי בשם פלדמאן, שמוצאו היה כנראה מרצ'יונז'. חברי היודנראט היו: בן ציון בוגן, יודל סטאוויצקי, משה^מיכאל סאפירשטיין, ברוך רבק ויודל שפירא. על היודנראט הוטל תחילה לדאוג לארגון סדרי היציאה לעבודות הכפייה: לכל יהודי נקבע היכן ומתי עליו לעבוד עד( אז נאלצו יהודי שצ'גובו להתייצב מדי בוקר בכיכר השוק ומשם נלקחו בידי ה"פולקסדויטשה" לעבודות כפייה שונות ללא םולשת). בהסכמת הגרמנים חויבו המעבידים לשלם ליהודים שכר תמורת עבודתם. אנשים מעל גיל 60 שוחררו מעבודות כפייה. תמורת סכום כסף שהוכנס לקופת היודנראט יכלו יהודים להשתחרר מעבודות כפייה. היודנראט שכר אנשים לניקוי הרחובות והשוק בשצ'גובו . היות שהמעבידים חויבו לשלם ליהודים שכר, ירדה במחצית השנייה של שנת 1940 בצורה ניכרת הדרישה לעובדים יהודים. היחסים בין היהודים ובין הלא^יהודים היו נסבלים בדרך כלל. אחדים מסוחרי שצ'גובו היהודיים אף קיימו קשרי מסחר עם תעשייני בדים גרמניים בלודז' ועסקו בסחר בלתי ליגאלי עם מלאווה, פלונסק ועוד. במחצית השנייה של שנת 1941 החלו הגרמנים לרכז את כל יהודי "בצירק ציחנאו" בכמה גטאות. יהודי שצ'גובו היו אמורים לעבור לגטו מלאווה, אך היודנראט שיחד את הרשויות הסאניטריים של הנפה וקיבל מהם אישור לפיו פרצה בקרב היהודים מגפת טיפוס וגירושם במצב זה עלול לסכן את אוכלוסי האיזור. ליהודי שצ'גובו הותר להקים גטו במקום. באוקטובר 1941 נדחסו כל היהודים לתוך 45 בתים בסביבת "שוק החזירים" ברחובות( לשנה וסלובאצ'קייגו, ובקטעי רחובות צ'יחה, טארגובה, ז'ימיירסקייגו, הינלווזיו). בשמחת תורה תש"ב - 14 באוקטובר 1941 - כבר היה הגטו מגודר לפי( מקורות אחרים הוקם הגטו 1^ב בנובמבר 1941). 6^ב בינואר 1942 הוכנסו לגטו 1,000^כ פליטים משיירפץ ומבייז'ון ובחודשים שלאחר מכן הגיעו עוד 200 יהודים בערך, שהצליחו להימלט מן ה"אקציות" בגטאות גוסטינין, גומבין, ז'יכלין וקוטנו. מספר תושבי הגטו התקרב 2,000^ל - כולם התגוררו באותם 45 בתים סביב "שוק החזירים". רוב הפליטים הגיעו לשצ'גובו מחוסרי כל. היודנראט וועד העזרה המקומי הגישו להם סעד; בין השאר הוקם מטבח ציבורי שחילק מדי יום 400 ארוחות חמות לנזקקים. בגלל העוני והצפיפות פרצו בגטו מגפות. במקום הוקם בית חולים זעיר ובחולים טיפל הרופא הפולני של שצ'גובו , הד"ר גרוכובסקי, אך עזרתו היתה לעתים קרובות מוגבלת בשל המחסור בתרופות. המימון העיקרי לפעולות העזרה בא מתרומות של יהודים מקומיים שהיו בעלי אמצעים. אף^על^פי כן מתו בתקופת הגטו 200^כ איש - 10% מן האוכלוסייה - בגלל התנאים ששררו בו. בשנים 1941- 1942 הועסקו רוב יהודי שצ'גובו בעבודות שונות בעיקר מחוץ לתחום הגטו, בתיקון כבישים, בטיוב קרקע, בכריית כבול, בסידור בית הקברות הגרמני בשצ'גובו , בעבודות שונות במשקים של פולנים וגרמנים, בבתי עסק ובבתי מלאכה "אריים" בשצ'גובו ובסביבה. מצב זה אפשר ליהודים להבריח מדי פעם מזון לבתיהם. על היהודים נאסר להופיע בקבוצות בגטו. לעתים קרובות הז'אנדארמים "השליטו סדר": ירו לתוך הגטו דרך הגדר והיו קורבנות בנפש ופצועים. מדי פעם פרצו לגטו ה"פולקסדויטשה" המקומיים וערכו שם "חיפושים" בבתים. בעת החיפושים היו גם מקרי רצח של יהודים. כך נורתה למוות פליטה צעירה, שסירבה לציית לפקודתו של הרוצח ולהתקרב אליו. נהרגו גם האחים מנדל ובנימין גאלאס, שנודעו בהשקפותיהם השמאלניות. מתחילת שנת 1942 הגבירו הגרמנים את הטרור נגד היהודים באיזור כולו. בינואר נרצח יו"ר היודנראט בעיר הנפה מלאווה וזמן מה לאחר מכן - גם אנשי היודנראט והמשטרה היהודית שם. 20^ב באפריל 1942 הקיפו הז'אנדארמים את הגטו בשצ'גובו והחלו בחיפושים אחרי אנשי היונדראט המקומי, אך אלה הצליחו להימלט יום קודם לכן. הגרמנים הכריזו, שאם לא יתייצבו חברי היודנראט בפניהם, דינם של כל יהודי שצ'גובו מוות. למחרת היום הסגיר את עצמו בן ציון בוגן וכיתור הגטו בוטל. 6^ב באוגוסט 1942 רוכזו, לפי פקודת הגרמנים, כל יהודי שצ'גובו בכיכר והגרמנים הוציאו מתוכם 20 גברים לפי רשימה. במשך חודש ימים כמעט הוחזקו האנשים במרתף, תוך עינויים וללא מזון ומים. 2^ב בספטמבר 1942 לפנות בוקר רוכזו שוב כל יהודי שצ'גובו בכיכר. למקום "הוזמנו" גם הגרמנים וה"פלוקסדויטשה" המקומיים עם משפחותיהם. בדיוק בשעה 11 לפני הצהריים הגיעו שלושה אנשי הגסטאפו ממלאווה. "הנאשמים" שהוצאו מן המרתף מבעוד יום כדי שיהיו נוכחים בעת בבניית עמוד התלייה, הובאו למקום הרצח. אחד מאנשי הגסטפו הקריא את "גזר הדין" ובו נאמר, 20^הש הורשעו על עזיבת הגטו ללא רשות, בהברחת מזון לגטו, בנגינת שירים פולניים לאומיים אחד( הקורבנות, אליעזר אוויזרוביץ, ניגן רוניכב). בעת ביצוע הרצח עמד הקהל בשקט מוחלט - אנשי הגסטפו הזהירו, שמי שיוציא הגה מפיו יירה במקום. 20^ה נתלו ובערב של אותו יום נקברו הגוויות בקרבת מקום. רק בשנת 1948 הם הובאו לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בשצ'גובו ובשנת 1967 הוקמה על קברם אנדרטה ובה הונצחו כל יהודי שצ'גובו שנספו בשואה. בשנת 1942 בערך הגיע מווארשה יהודי בשם נויפינקל, חתנו של תושב שצ'גובו , דוד טיק. נויפינקל נמלט מטרבלינקה ובפיו סיפורי זוועה על מחנה המוות הזה. הדבר נודע לגסטפו בצ'ייחאנוב. האיש נאסר ונרצח לאחר עינויים קשים. 2^ב בנובמבר 1942 הובאו הזקנים שבגטו שצ'גובו למלאווה ומשם שולחו יחד עם מקצת מתושבי גטו מלאווה 10^ב בנובמבר 1942 למחנה המוות בטרבלינקה. היה זה המשלוח היחיד שהגיע לטרבלינקה ממלאווה. 24^ב בנובמבר 1942 חוסל הגטו בשצ'גובו . באותו יום שולחו כל יושביו למלאווה ומשם ברכבת למחנה המוות באושוויץ. מיד עם בואו הובל כל הטראנספורט לתאי הגזים, להוציא כמה גברים צעירים, שצורפו ל"זונדרקומאנדו" והועסקו בשריפת גופות. ביניהם היו מרדכי ברלין, חנא קלאפמאן, אלישע פאשיצקי, יעקב פינקלשטיין, הרש רוזן ויצחק פאביאן. חלק מהם נרצחו לאחר שעבדו זמן מה ב"זונדרקומאנדו". אלה שנשארו בחיים השתתפו במרד אנשי המשרפות באושוויץ 7^ב באוקטובר 1944. אחד הפעילים בין המורדים היה יצחק פאביאן, שנפל בעת המרד. בתקופת הגטו בשצ'גובו ניסו כמה צעירים לארגן קבוצות התנגדות, אך הניסיונות לא עלו יפה. בעת חיסול הגטו נמלטו כמה אנשים והצטרפו בשנת 1943 לפרטיזנים פולניים שפעלו בסביבה. בקבוצה הפרטיזנית של הארמייה לודובה "הצבא( העממי" - ארגון צבאי מחתרתי של השמאל ינלופה) שבפיקודו של הסרן ל' מארקובסקי ("גלו'צ") לחמו שני האחים פליקס וזנון קושיילבסקי וכן אשה יהודייה אלמונית, שנפלה בקרב עם הגרמנים ליד הכפר קונוטופה. בשנת 1971 נידון למאסר עולם, בבית המשפט המחוזי בעיר אורנסברג, ואלטר פאוליקאט, לשעבר ז'אנדארם בנפת מלאווה. הוא נענש על רצח נערה יהודייה בגטו שצ'גובו