תרומות
משאנה דולנה MSZANA DOLNA
כפר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: לימאנובה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-3,016
· יהודים בשנת 1941: כ-410
תולדות הקהילה:
משאנה דולנה מוזכרת בתעודות מ- 1365 ככפר בעל מעמד מיוחד, שהוענק לו על-ידי המלך. במאה ה- 19 עסקו תושביה בתעשיה ביתית של מוצרי מתכת ומזון. הידיעות הראשונות על יהודים במשאנה דולנה הן מסוף המאה ה- 19. בשנים 1891- 1912 כיהן בה כרב ר' יוסף הולנדר. לאחר פטירתו מילא את מקומו בנו ר, נתן דוד (1912- 1938), וממנו קיבל בנו, ר' אהרן אריה. הלה נספה בשואה. ב- 1921 ישבו במשאנה דולנה 410 יהודים מכלל 3,016 כלל התושבים. רוב יהודי המקום עסקו במסחר זעיר, ברוכלות בכפרים, ובמלאכה. בנובמבר 1918 פרעו חיילי הגנראל האלר ביהודי המקום, ודירותיהן של כל משפחות היהודים נשדדו. ב- 1920 הופצה תעמולה נגד היהודים שהואשמו בקומוניזם. ב- 1930 התנפלו בריונים בכפר סמוך למשאנה דולנה על בני המשפחה היהודית שבו וכשאחד מבני המשפחה הזאת גילה התנגדות, נורה בידיהם. האנטישמיות הלכה וגברה בשנות ה- 30 והגיעה לנקודת שיא בעלילת-דם, שהעלילו על יהודיה בעלת חנות קטנה במקום. סכנה ריחפה על יהודי משאנה דולנה עדשנחשפה האמת והאשה זוכתה על ידי בית-המשפט. ב- 1927 התארגנו במקום סניפים של "הציונים הכלליים" ושל ה"התאחדות", ובבחירות לקונגרס הציוני ה- 15 בשנה זו קיבלו "הציונים הכלליים" 36 קולות וה"התאחדות" - 2 קולות. בבחירות ב- 1931 קיבלו "הציונים הכלליים" את כל הקולות של ציוני המקום. ב- 1930 נוסדה במשאנה דולנה ספרייה ולה אולם-קריאה. כן פעלו במקום תנועות הנוער "עקיבא" ואגודת הנוער "אחדות". ב- 1923 נוסד במשאנה דולנה, בתמיכתו של הג'וינט, "ביקור חולים". לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה ישבו במשאנה דולנה כ- 800 יהודים. בימים הראשונים למלחמה עזבו חלק מהם את המקום בדרכם מזרחה, אך רובם חזרו אליו לאחר ימים מספר, משנכבשה משאנה דולנה בידי הגרמנים. הגזירות הראשונות הוטלו עליהם כבר בסתיו 1939: הגרמנים ערכו חיפושים בבתיהם ונטלו מכל הבא לידם. על היהודים נאסר לעסוק במסחר ולקיים קשרי מסחר - חליפין בעיקר - עם הפולנים. לאחר-מכן נצטוו להיפקד כל יהודי המקום, מגיל 12 עד 60. כמו-כן הוטלה עליהם גזירת סימון הזרוע בסרט לבן. ביולי 1941 הועברו למשאנה דולנה יהודים מכפרי הסביבה, ביניהם כ- 50 איש מן הכפרים סקשידלנה ופשנושה. יש להניח, שבתקופה ההיא, או בסתיו אותה שנה, הוקם הגיטו במשאנה דולנה. נתמנה יודנראט, ובראשו הועמד אריה שמיד. הוקמה גם משטרה יהודית. מספר תושבי הגיטו נע אז בין 900 ל- 1,000, מהם יותר מ- 200 פליטים, מקצתם מלודז' שהגיעו למקום במארס-אפריל 1940, והשאר מיישובי הסביבה. על היהודים נאסרה כל גישה לשוק וכן קנית מזון אצל הכפריים. בגיטו השתררו עוני ורעב. כבר בסתיו 1940 קיבלו 267 מתושבי המקום עזרה מי.ס.ס. בקראקוב, ועוד כ- 450 איש היו זקוקים לסעד. בשנים 1941- 1942 החמיר המצב, שכן לא היה די בעזרה שהושיט סניף י.ס.ס. (בפברואר 1942 היו בטיפולו 310 איש). כה כבד היה הרעב, שחרף גזר-דין מוות שהיה צפוי לכל העוזב את הגיטו (לפי פקודת השלטונות מנובמבר 1941), ביקשו רבים מיהודי המקום לחם ומזון בכפרים. אחדים אף ניסו למצוא שם מפלט, אך רובם נתגלו ונרצחו. במיוחד הציק ליהודים ראש המועצה המקומית, הפולקסדויטשה ולאדיסלאב גלב. בשנים 1941- 1942 עבדו רוב הגברים במחצבות בקירבת מקום. לאנשים המורעבים היתה עבודה זו קשה ביותר. באפריל 1942 האשימו הגרמנים קבוצה של 21 יהודים בחבלה כביכול והוציאום להורג בבית-העלמין. מספרים, שבשעת ההוצאה להורג, התנפלו כמה יהודים, ביניהם השוחט המקומי, על רוצחיהם. באביב או בתחילת קיץ 1942 נשלחו מספר צעירים וצעירות למחנות-עבודה פוסטקוב ופלאשוב. באותה תקופה הוטלה על יהודי המקום קונטריבוציה גבוהה, ובאמצע אוגוסט 1942 קונטריבוציה נוספת, שלא עלה בידם לשלמה. לפי הצו מ- 16 באוגוסט 1942 היה על יהודי 4 הגיטאות שבנפת נובי-סונץ' וביניהם ממשאנה דולנה, לעבור לנובי-סונץ' בין 18 ל- 21 באוגוסט. גירוש יהודי משאנה דולנה נועד ל- 19 באוגוסט 1942. כבר ביולי נערכה, לפי הוראות הגרמנים, רשימה מדויקת של כל יהודי משאנה דולנה. כנראה לשם הסוואת הגירוש, נצטוו היהודים להצטלם, ותמונותיהם נועדו כביכול למסמכי-נסיעה לווהלין. ב- 17 באוגוסט קיבלו אוכלוסי הגיטו מנות לחם וריבה לשבועיים ימים. על פי הצו היה עליהם להתיצב ב- 19 באוגוסט, בשעה 5.00 בבוקר, עם מטען עד 20 ק"ג במגרש אולשיני. נאמר להם שאם יעבור אפילו אחד על הצו, יירצחו במקום כל יהודי משאנה דולנה. מפחד העונש הקולקטיבי התייצבו כל היהודים באולשיני. מנובי-סונץ' הגיעו במכוניות אנשי הגיסטאפו. לאחר מסירת מפתחות של הדירות והכסף "להוצאות הנסיעה", נבררו כ- 120- 130 צעירים על-ידי מפקד הגיסטאפו, האמאן. את השאר, בקבוצות של 50- 100 איש, הובילו אנשי-הגיסטאפו לבית-חרושת לשימורים שבקרבת מקום. שם כרו אור ליום זה פולנים צעירים מארגון "יונאקיס", שהועסקו ב"דאודינסט", שני קברות-אחים. לאחר שהתפשטו נורו היהודים למוות מעל לבורות. קציר-הדמים הסתכם ביותר מ- 900 קרבנות. 80 איש מקבוצת הצעירים, שנשארו בחיים, הועברו ל"יולאג" ללימאנובה, שם עבדו בסלילת כבישים עד חיסול המחנה ב- 5 בנובמבר 1942. באותו יום הם נורו בזאמייש'צ'יה שליד טימבארק. לאחר השחרור הועברו גופותיהם לקבר-אחים בבית-העלמין בקראקוב. שאר אנשי הקבוצה נשארו במשאנה דולנה והועסקו במחצבה. עם סיום העבודה הם הועברו לגיטו טארנוב, ומשם למחנה שבניה. ניצלו מהם יחידים בלבד. מן הרצח במשאנה דולנה ניצלו 10 יהודים נוספים שהוטל עליהם לאסוף את הרכוש היהודי הנטוש והמוחרם ולסדרו. כעבור מספר ימים ברחו 9 איש מן הקבוצה, אך רובם נרצחו בידי הפולנים. מ- 14 באוקטובר 1940 עד לנובמבר 1942 היה במשאנה דולנה מחנה-עבודה של החברה הלוטארינגית "קליי, ייגר ושות'". במחנה היו כלואים 70- 80 יהודים, שעבדו בגריסת חצץ. בעת האקציה במשאנה דולנה נרצחו כל הנשים שבמחנה זה. בספטמבר 1942 ברחו מן המחנה 5 יהודים. בנובמבר 1942 הועברו כל 45 הגברים, שהיו עדיין במקום, אל נובי-סונץ' ושם נורו למוות. בתום המלחמה הגיעו למשאנה דולנה כמה מניצולי השואה והציבו אנדרטה לזכר הנספים. יוצאי המקום בארצות שונות קיבלו עליהם לשמור על האנדרטה ועל סביבתה. במשאנה דולנה הוקמה גם מצבה במקום הירצחם של 21 יהודים באפריל 1942.