וארשה WARSZAWA

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: וארשה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ-1,265,000

יהודים בשנת 1941: כ-368,400

תולדות הקהילה:
ראשיתו של היישוב היהודי
מתקופת נסיכות מאזוביה (עד שנת 1527) לא נשארו נתו- נים מלאים ומהימנים על ימיה הראשונים של העיר וארשה. גם היום עוסקים ההיסטוריונים והארכיאולוגים בשחזור ראשיתה של העיר ולעתים קרובות רב הספק על הברור והידוע באשר למיקומו של היישוב הקדמון שממנו התפתחה העיר. בחפירות הארכיאולוגיות הוכח קיומם, במאות ה-10 וה-11, של כמה יישובים מבוצרים קטנים במקום שבו משתרעת העיר היום. במאה ה-13 מוזכר כפר בשם וארשובה (השם הזה היה מקובל לציון העיר עד המאה ה-17). באותה מאה נעשה המקום לאט לאט לעיר ובתחילת המאה ה-14 מוזכר בה ה"קאשטלאן" (הממונה על העיר מטעם הנסיך). במבצרו שעל גדת הנהר ויסלה ביקרו לעתים קרובות נסיכי מאזוביה, שליטיו של האיזור כולו. כנראה קיבלה אז וארשובה מעמד של עיר על סמך "החוק החלמיני". היישוב העירוני התפתח בשטח שבין הנחל דונאי ובין הנחל על שם יוחנן הקדוש והשטח הוקף חומה. בשנת 1408 הופרד משיפוטה של ו' החלק הקרוי נובה מיאסטו (העיר החדשה) וגם לו ניתן מעמד של עיר. שתי הערים סטארה מיאסטו (העיר העתיקה) ונובה מיאסטו נבדלו זו מזו בעיסוקם של תושביהם - חקלאים ובעלי מלאכה עניים התגוררו ב"עיר החדשה", ואילו ב"עיר העתיקה" התגוררו על-פי רוב הסוחרים ובעלי מלאכה אמידים יותר.
מעמדה הפוליטי של ו' הלך והתחזק הודות להתפתחותה כמרכז מסחרי; במאה ה-14 היתה וארשובה מקום מושב- משנה של נסיכי מאזוביה ובשנת 1377 היתה לבירת מאזוביה. בנוסף למסחר המקומי עסקו אחדים מתושבי ו' בסחר אזורי במוצרי עץ שהושטו בדוברות על נהר הוויסלה ובשיווק מוצרי מותרות שהובאו לעיר. בעלי מלאכה שיווקו תחילה את תוצרתם לבני העיר ולאחר מכן ייצאו אותם לאיזור כולו ואף אל מחוצה לו. בשנת 1527 היוו בעלי המלאכה 40% מתוך 6,300 תושבי "העיר העתיקה" ויותר מ-50% מאוכלוסי "העיר החדשה". באותה עת התאגדו בעלי מלאכה של שתי הערים ב-11 גילדות. בשלהי המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 היתה ו' לתחנת מעבר חשובה בדרך המסחר הבין-ארצי מברסלאו ועד וילנה ואפילו למוסקוביה (רוסיה). המוצרים, מעשי ידי בעלי מלאכה מווארשה, השתלבו בסחר זה. משנת 1461 ואילך נערכו בעיר מדי שנה ארבעה ירידים, דבר שסייע לפי- תוחו של המסחר, הן זה הקימעונאי והן זה הסיטונאי. בתקופה הנדונה פקדו את העיר ואת תושביה אסונות טבע (שטפונות רבים) וכן פלישות אויב (כגון פלישת הטאטארים בשנת 1289 ופלישת הליטאים בשנת 1290). תושבי העיר סבלו לא מעט גם מהתנפלויות שבטי הפרוסים השכנים. כל אלה הטרידו את התושבים ומנעו את פיתוח העיר. תושבי ו' נאלצו להשקיע מאמצים רבים בבנייתם מחדש של הבתים שנהרסו. הבנייה בעיר היתה צפופה. רוב הבתים היו צרים וגבוהים ובשל ריבוי האוכלוסייה התגוררו אנשים גם במרתפים, ששימשו בדרך כלל מחסנים לסחורות. בגלל הצפיפות פרצו בעיר לא אחת מגפות שהפילו חללים רבים. בראש העיר עמר ה"וויט" ומשנת 1376 ידוע גם על קיומה של מועצת העיר, שהיו בה 12 חברים, רובם נציגים של הסוחרים העשירים (ה"פאטריציאט"). העיר היתה סמוכה לארמונו-מבצרו של הנסיך ולכן היתה נתונה לחסדו הרבה יותר משאר ערי מאזוביה.
רוב תושבי העיר היו ממוצא גרמני שעברו תהליך של פולניזציה וכן פולנים, רובם מפשוטי העם, כלומר סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. בעיר ישבו גם זרים מבני עמים אחרים, כגון סקוטים. היו גם תושבים עראיים - סוחרים שעסקו בסחר בין-ארצי. בלחצם של העירוניים המקומיים הוציא נסיך מאזוביה בולסלאב, בשנת 1483, תקנה שהגבילה את סחר הזרים למסחר סיטונאי בלבד. חיי החברה בעיר התרכזו סביב 4 כנסיות שהוקמו במרוצת הזמן. בתוך הכנסיות נתכבדו התושבים, בייחוד העשירים שביניהם, בכיבודים כגון להשתתף בעריכת המיסה ולשאת את הדגלים. לאחר התפילה היו נותנים פורקן לעצמם בבתי המרזח הסמוכים או בדו-קרבות שנערכו בין בעלי ריב. בידור אחר מצאו להם התושבים בצפייה במעשי הענישה שגזר בית הדין המקומי על עבריינים, החל ממלקות וכלה בהוצאה להורג שהיתה מלווה לעתים בעינויים אכזריים בידי התליין (שנקרא בשם "אמן"). בתעודות מתקופה זו לא נרשמו שמות של מלומדים או סופרים מבין תושבי ו'. בין התושבים ה"זרים" בעיר נמצאו גם יהודים. ראשיתו של היישוב היהודי בו' לוטה בערפל. בין ההיסטוריונים יש הסכמה שכבר במאה ה-13 ישבו כאן יהודים ישיבת קבע. משנת 1414 נשמרה תעודה המעידה על התבססותן של כמה משפחות יהודיות בעיר: סוחר יהודי בשם עזרא תבע לדין תושב של העיר צ'רסק בשם פיוטר משום שהלה לא פרע את חובו בעקבות עסקה מסחרית שהיתה ביניהם.
סימנים ברורים יותר לקיומו של יישוב יהודי מאורגן בו' יש ממחציתה הראשונה של המאה ה-15, בימי שלטונו של הנסיך יאנוש הראשון. ברשימת החייבים במס העירוני משנת 1423 נזכרים שמותיהם של 10 ראשי משפחות יהודיות. אם נזכור שבימים ההם נכללו במשפחה כמה דורות וגם המשרתים, ואם נוסיף לעשר המשפחות הידועות כמה משפחות שלא היו חייבות במס (ובתוכן את משפחת הרב ומשפחת השמש והנלווים עליהם) נוכל להניח, שמספר היהודים שישבו אז בעיר היה 150 בערך. כנראה שהיהודים ישבו בו', כנהוג בערי מאזוביה, על-פי כתב-זכויות (פריווילגיה) שהעניק הנסיך, אלא שהתעודה לא נשתמרה. ייתכן שבשל האיסור שהוטל על מגורי יהודים בו' בשנת 1527 לא היה צורך בחידוש כתב-הזכויות ועל כן לא נשתמר גם המקור הראשון. מבחינת מעמדם החוקי נחשבו היהודים "עבדי האוצר", כלומר נתונים לחסותו של הנסיך. זכויות יהודי מאזוביה ובתוכם יהודי ו' היו מצומצמות יותר מאלה של יהודי "פולין- הכתר". ענייני שיפוט אפילו בין היהודים לבין עצמם היו נתונים בידי הנסיך, ופקידיו הם שהיו משמשים שופטים בסכ- סוכים הנוגעים ליהודים. בית הדין שדן בענייני יהודים היה מורכב מ"שופט יהודי" (כלומר שופט הדן בענייני יהודים), שלא היה יהודי, ומשני דיינים יהודיים. בדין ישב גם הלבלר ששימש גם מתורגמן. אמנם היהודים היו רשאים להתדיין גם בפני דיין יהודי, אבל נאסר עליהם לפנות בערעור לרבנים- דיינים של קהילות אחרות ולא כל שכן של ארצות אחרות. את מינויו של הדיין היהודי, שלא כנהוג ביישובי היהודים שב"פולין-הכתר", אישר הנסיך ולא הקהילה. ליהודים הותר לגור בעיר, לעסוק במסחר ובעסקי אשראי (מתן הלוואות תמורת משכון) ואפילו לקבל נכסי דלא-ניידי בתור משכון, ואם לא נפרעה ההלוואה - לעקל את הנכס. כמו כן הותר ליהודים לקיים את מנהגי דתם, להחזיק בית תפילה ובית קברות ואף לעסוק בפעולות שונות הדרושות לקיום חיים יהודיים (שחיטה כשרה, מתן חינוך לילדיהם, פעולות סעד). היהודים קיבלו את הזכויות מידי הנסיך משום שהלה היה מעוניין בקשריהם הבינלאומיים, בעסקות האשראי שעסקו בהן וקודם כל במסים שניתן היה לגבות מהם ושבעזרתם ניתן היה לו למלא את אוצרו הריק.
המס העיקרי ששילמו היהודים לאוצר הנסיך היה ה"צנזוס דוקליס" (מס לנסיך). כל יהודי תושב ו' היה חייב במס זה, ששיעורו 66 גרוש לשנה. מושג על גובה הסכום ניתן לקבל מן הידיעה, שבימים ההם ניתן היה לרכוש בית תמורת 300 גרוש. נוסף על מס זה היה מוטל על ראשי המשפחות היהודיות מס נוסף, ה"סולוציונס", ששיעורו נקבע על-פי מצבו הכלכלי של האיש. מלבד מסים אלה היו היהודים חייבים לשלם תשלומים שונים שהוטלו עליהם בתור קנסות וכן להעניק "מתנות" לחצר הנסיך ולכנסייה, ולשלם דמי-לא-יחרץ לבעלי שררה למיניהם. המסים היו משא כבד ולא פלא שהיו יהודים שנאסרו בגלל אי תשלום. לא פעם היו אנשי הקהילה חייבים לעסוק ב"פדיון שבויים" או לערוב בכספם שהחייב יפרע את המוטל עליו. היהודים התגוררו בשטח מוגבל ב"עיר העתיקה", ברחוב שנקרא "רחוב היהודים" (הרחוב נקרא כך גם בשנת 1567 כאשר לא היו בעיר יהודים כלל. בשנת 1619 שונה שמו ל"רחוב אברהם"). רחוב היהודים התחיל בבית מס' 1 ברחוב ריצרסקה של היום ונכללו בו בתי-החומה מס' 33 עד מס' 47 ברחוב פיבנה. רוחבו של הרחוב היה 8 אמות פולניות, אורכו 109 אמות ושטחו 872 אמות מרובעות. בית הכנסת היה ברחוב ווזסקי דונאי מס' 7; בית העלמין נמצא מאחורי בית הכנסת.
בסך הכל היו ברובע היהודי 9 בתים; רק אחד מהם נרכש בידי יהודים בין השנים 1416-1442. יש סימנים לכך, שכמה משפחות יהודיות גרו מחוץ ל"רחוב היהודים". בתעודות הזמן נזכר מגרש-טיולים בשם "ביילאני של היהודים", שאליו היו יוצאים בשעות הפנאי לשאוף אוויר צח. עיקר פרנסתם של יהודי ו' בעת ההיא היה כאמור על המסחר ועל עסקי אשראי (חלפנות). לעתים קשה להבחין בין הסוחר ובין החלפן; לא פעם עסק אותו אדם בשני העיסוקים. כאמור, קרה גם שחלפן, שקיבל רשות להחזיק בנכס שהגיע לידיו בתור משכון, נעשה - לזמן מה לפחות - בעל בית ואפילו בעל שדה; ידוע על יהודים שנאלצו לעסוק במכירת הבית או לעבד את השדה באופן עראי כדי לכסות את הפסד דמי ההלוואה שלא נפרעה. הסוחרים היהודיים עסקו בכל סוגי הסחר המקובלים אז: תבואה, עצים, דבש, בקר וסוסים ועוד. מכיוון שהשוק המקומי היה מצומצם למדי והתחרות עם הסוחרים הנוצריים תושבי העיר שזכו להעדפה היתה גדולה וחריפה, נאלצו היהודים לפנות לסחר הארצי והבין-ארצי. בשנת 1453 מוזכרים יהודי ו' המנהלים עסקים עם יהודי גרודנו ובריסק דליטא. סוחרים יהודיים סחרו גם עם תושבי דאנציג, בעיקר בתבואה שנשלחה לארצות המערב דרך נמלה של עיר זו. בשנת 1458 נרשם דבר שהותו של יהודי מו' באיטליה בענייני מסחר. היקף מסחרם של יהודי ו' היה קטן בהשוואה לזה של יהודים "זרים" (תושבי בריסק או קראקוב), שניהלו בו' עסקים גדולים למדי. הללו סיפקו סחורות בסכומים גדולים וייבאו לעיר פרוות ומוצרי מותרות (פנינים, בשמים וכיוצא באלה) עבור העירוניים שלא הסכימו לקיים קשרי מסחר עם היהודים תושבי העיר. אין זה מן הנמנע שיהודי ו' נהנו מן ה"נשורת" של הסחר הגדול הזה. כאמור עסקו יהודי ו' בחלפנות, אלא שגם בתחום זה היתה ידם של חלפנים יהוריים מערים אחרות על העליונה והחלפנים המקומיים נאלצו להסתפק בעסקאות זעירות עם אנשי האצולה, עם העירוניים ועם בעלי המלאכה. בשנת 1385, כאשר נזקק נסיך מאזוביה ז'יימוביט להלוואה גדולה, הוא פנה אל הבנקאי היהודי הנודע לווקו בקראקוב. החלפן היהודי בו' היה לאמיתו של דבר בעל בית עבוט ולא בנקאי. בדרך כלל רבו במאזוביה בכלל ובו' בפרט החלפנים הלא-יהודיים ובידי אלה היה הון יסוד רב יותר משהיה בידיהם של החלפנים היהודיים.
בין היהודים תושבי ו' נמצאו כאמור גם כמה בעלי מלאכה, חרף העובדה, שבעלי המלאכה הנוצריים היו מאורגנים היטב באגודות (ה"צכים") ולא נתנו ליהודי דריסת רגל בעיסוקם. מתעודות בנות הזמן ידוע על יהודים שעסקו בפרוונות ובש- זירת חבלים. רובם ישבו בפרבר בלוניה, כנראה כדי להתחמק מרדיפות ה"צכים". היו כמובן קצבים וחייטים יהודיים ששירתו את הציבור היהודי (שנזקק להם בשל ענייני כשרות ושעטנז), אולם יש גם רמזים לכך שהם עבדו במידת האפשר עבור הלקוח הלא-יהודי. מלבד הרב, השו"ב והשמש היו ביישוב היהודי בו' רופאים יהודיים (שמילאו גם תפקיד של גלבים). בין הרופאים מוזכרים באמצע המאה ה-15 השמות, ישראל (מוצאו משלזיה) ושלמה. האחרון היה גם חלפן, דבר מקובל בימי הביניים. רופא יהודי בשם פליקס עסק ברפואה בשתי ערים - ו' וסוחאצ'ב. הוא היה מקובל גם על הכמרים ואלה לא היססו מליהנות משירותיו. בדרך כלל פנו רבים מתושבי העיר הנוצריים אל הרופא היהודי. בין העוסקים ברפואה נזכרת גם אשה יהודייה בשם סלאווה (שמה מעיד שהיתה מעורה בחברה הלא-יהודית), אשתו של בנקאי יהודי בשם אללסנדר. בשנת 1435 התחייבה סלאווה זו לרפא את אשתו של אציל פולני ובתמורה הובטח לה סכום של 160 גרושים, סכום גרול למדי באותם ימים. בשטר ההתקשרות נאמר, שאם תצליח לרפא את החולה תקבל את הכסף, ואם לא תצליח לא תקבל אף פרוטה. יש לראות בכך הסכם ליברלי, שכן בימים ההם שילם הרופא לא פעם בחייו על אי הצלחה.
במאות ה-14 וה-15 התקיימה בו' קהילה מאורגנת, אך לרוע המזל לא נותרו תעודות יהודיות על פעולותיה של הקהילה. מתעודות אחדות ששרדו ניתן ללמוד בעקיפין שאכן היתה שם אז קהילה מאורגנת שהיה לה תקציב לא מבוטל. בין היתר נמסר על שני יהודים, כנראה חוכרים של מסי הקהילה, שניהלו עיסקות אשראי בשנים 1428-1429 בכספי בית הכנסת (קרי הקהילה). מן המאה ה-15 ומתחילת המאה ה-16 הגיעו לידיעתנו שמותיהם של שלושה רבנים בו' - ר' דוד, ר' אהרון ור' משה. ממקורות לא-יהודיים אנו למדים שהנהלת הקהילה היתה מורכבת באותם ימים מן הרב, השמש, המלמד והדיינים. כמקובל בימים ההם עסקו לפעמים כלי הקודש גם בעסקי מסחר או באשראי כדי להגדיל את הכנסתם או אפשר שפרנסתם האחרת סייעה בידיהם להתפנות לשירות הקהילה. כנראה לא היתה למדנותם של ראשי הקהילה גדולה במיוחד, שכן לא נשארו מהם דברים בכתב ואין הם נזכרים בספרות השו"ת העשירה של הימים ההם. אבל ייתכן שהסיבה להיעדרם של רבני ו' מספרי השו"ת נעוצה באיסור שהטיל כאמור הנסיך על יהודי ו' לערער על פסקי דין בפני ערכאות יהודיות מחוץ לגבולות מאזוביה, ואפילו בפני רבני "פולין-הכתר" וליטא. ויחד עם זה לא חסרו כנראה גם בקהילה זו למדנים-בקיאים. ידוע למשל שחי בו' יהודי בשם דוד שקנה לו שם של מדקדק. בסוף המאה ה-15 יצא איש זה לקראקוב, המיר את דתו ושינה את שמו לליאונארד. בהשפעתו של ההומאניסט והבישוף פיוטר טאמיצקי ובתמיכתו הכספית כתב דוד-ליאונארד ספר על הרקדוק העברי שהיה מקובל מאוד על אנשי הרנסאנס דאז. מוצאם של רוב יהודי ו' היה מגרמניה או מצ'כיה והם הביאו אתם את ההווי והתרבות של יהודי "אשכנז" וגם השפה שבפיהם היתה "לשון אשכנז". אחדים מהם למדו במהרה גם פולנית (על כך מעיד הפרטיכל של ישיבת בית הדין משנת 1425; בעל הדין היהודי השמיע את דבריו בפולנית רהוטה). בין שרידי המסמכים שנשתמרו מאותה תקופה נמצאו רישו- מים של בתי דין בשפה הפולנית או בלטינית אשר הכתבא- רבא היהודי תרגם מהם קטעים ומלים לעברית. מסוף המאה ה-15 נשתמרו קטעים מספר ירמיהו כתובים על קלף ולידם תרגום ללשון אשכנז המדוברת בפי היהודים. ייתכן שהיה זה ספר שהשתמש בו מלמד תינוקות. בקטעי הספרים ויריעות הקלף שנשתמרו מצויים גם איורים אמנותיים מרהיבי עין המעידים על טוב טעמם של האומנים שהכינו אותם כמו גם על טעמם של בעלי הספרים הללו.
חיי הציבור והחברה של יהודי ו' בתקופה ההיא התרכזו סביב בית הכנסת. בשבתות ובמועדי ישראל הלכו אנשים, נשים וטף לבית הכנסת בבגדים הדורים (שנתפרו לפעמים מבדים מיובאים). הנשים נהגו להתקשט בתכשיטים (פנינים ותכשיטי זהב וכסף). נמצאו גם יהודים שבאו במגע חברתי עם העירוניים הנוצריים. בפרטיכל של בית הדין משנת 1414 נמסר על יהודי בשם עזרא (בלטינית שמו לאזארוס) ששתה יין ושיחק בקוביה עם האציל צ'ולק שבא מן העיר צ'רסק ובין השניים פרץ כאמור ריב. בפרטיכלים אחרים מוזכרים יהודים נוספים שהסתכסכו עם נוצרים בעת לגימת "הטיפה המרה". מן המסמכים ניתן ללמוד, שיהודי ו' ידעו לשמור על כבודם והגיבו על דברי עלבון שהושמעו כלפיהם והגישו על כך תלונה לערכאות. לא פעם היו הם התוקפים והם היו אלה שהשמיעו את דברי העלבון. אולם ביטחונם ושלוותם של יהודי ו' לא היו מלאים. בשנת 1528 נגזר עליהם גירוש מוחלט מן העיר ובכך בא קץ ליישוב היהודי בו'.
כמעט מראשית ימי התיישבותם בעיר נתקלו היהודים באיבתם של הנוצרים והללו ידעו לשלב את שנאתם ל"כופרים רוצחי האל" עם שמירה קנאית על האינטרסים הכלכליים שלהם והשתדלו לפגוע בכל דרך במתחריהם היהודים. לא תמיד עמדה ליהודים חסותו של הנסיך. אין ידיעות על מהומות שפרצו נגד יהודי ו', כדרך שבאו על קהילות ישראל ב"פולין-הכתר" בעקבות ההסתה של הנזיר יוהאן קאפיסטראנו בשנת 1453, אולם אין ספק שאימתו נפלה גם על היישוב הקטן הזה. סוף סוף השיגו העירוניים את מבוקשם ובשנות ה-80 של המאה ה-15 כבר יש סימנים ברורים המעידים על גירוש היהודים מן העיר. משנת 1483 נשמרה תעודה ובה נרשם דבר העברת בית העלמין היהודי ובית הכנסת לרשות מועצת העיר; בתי היהודים נמסרו לידי העירוניים או לרשותו של הנסיך. באותה שנה קיבלו העירוניים פריווילגיה מאת הנסיך, שבאה להגן עליהם מפני "הסוחרים הזרים"; על האחרונים נאסר לסחור בקמעונות בעיר אלא בעת הירידים. גם פריווילגיה זו עזרה לעירוניים לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר בעיר. בגלל הלחצים שהופעלו עליהם התיישבו היהודים בערים הסמוכות לו' וגם ב"יורידיקות", כלומר יישובים פרטיים עם מינהל עצמי שבבעלות האצילים הגדולים, שנבנו סמוך לעיר. מן המקומות האלה ניסו היהודים לבוא לעיר ולסחור שם. משנת 1486 נשארו מסמכים שמדובר בהם על משפטים שניהלו יהודים נגד עירוניים שגזלו מהם את בתיהם. יש גם סימנים לניסיון לארגן מחדש את הקהילה ולקיים בית כנסת, בית קברות ומקווה טהרה.
מסוף המאה ה-15 ידוע על יהודים שניהלו עיסקות אשראי בחצר הנסיך קונראד השלישי (1488-1503). הלה נזקק לאשראי גדול משום שחלקים מתחום נסיכותו סופחו ל"פולין-הכתר" והכנסותיו פחתו. הוא פנה אפוא למלווים יהודיים משום שלא היה בידו לפרוע את חובותיו ואף לא לדחות את פירעונם. את המשבר הכלכלי הזה עוד הגדילו שני יורשיו של קונראד, הנסיכים סטאניסלאב ויאנוש, שנודעו בפזרנותם ובחיי ההוללות שלהם. גם הם נטלו הלוואות מיהודים. ואולם לאט לאט נטשו היהודים את ו'. בשנת 1516 נמסר על מגרש שהיה שייך ליהודי בשם אברהם ואשר הנסיכה- האלמנה אנה (אמם של שני הנסיכים השולטים) מסרה לידי אחד הקצינים. ברור, שהמגרש לא נקנה מידי היהודי אלא הוחרם בידי הנסיכה-האלמנה. בשנת 1522 קיבל האציל קאזורסקי במתנה את המגרש שעליו היה בנוי בית הכנסת. את בית העלמין היהודי ירשה באותה שנה הכנסייה על שם יוהאן הקדוש ובשנת 1531 נבנתה שם מאפייה. תהליך הרחקתם של היהודים מן העיר נמשך ובשנת 1525 נענה הנסיך ללחצם של העירוניים והוציא צו שאסר על לא-קאתולים להתיישב בעיר. אמנם הצו כוון בעיקר נגד הפרוטסטנטים, אבל הוא פגע גם ביהודים. האחרונים ניסו להמשיך לסחור בעיר ביום ולחזור לעת ערב לבתיהם שב"יורידיקות", אולם גם דבר זה היה לצנינים בעיני העירוניים. לאחר מותם של שני הנסיכים סופחה נסיכות מאזוביה כולה, על בירתה ו', ל"פולין-הכתר". ב-25 באוגוסט 1526 נכנס היורש החוקי של מאזוביה, מלך פולין זיגמונט הראשון, ברוב פאר לו' ובהזדמנות חגיגית זו אישר את כל הפריווילגיות של העירוניים. האחרונים ניצלו את שעת הכושר וביקשו, "בהסתמך על מסורת עתיקת יומין", להרחיק באופן מוחלט את היהודים מן העיר. וכך נולדה הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס" (פריווילגיה האוסרת על היהודים להתגורר במקום) שהעניק המלך לעיר בשנת 1527 . פריווילגיה זו מנעה מן היהודים למשך שלוש מאות שנה את הרשות החוקית להתגורר בעיר ו'. העירוניים נפטרו לזמן ממושך ממתחריהם במסחר ובמלאכה וגם מן הצורך להחזיר לנושיהם היהודיים את חובותיהם. כאמור, בשנה שאחריה, 1528, גורשו היהודים כליל מן העיר. כמקובל בתולדות הגירושים של קהילות ישראל היה גם בו' יהודי אחד שעליו לא חל האיסור הכללי. שמו היה משה צלניק (צלניק משמעו בפולנית מוכס). המלך הירשה לו להמ- שיך ולהתגורר בו'. בתעודות מאותו זמן מכונה האיש בשם דוקטור אבראיקוס (כלומר מלומד, רב או פרנס הקהילה) ומשתמע מהן שניהל עיסקות מסחר ואשראי בהיקף רחב. ייתכן שמשה זה ומשפחתו ניצלו את ההזדמנות ו"ירשו" גם עסקים של היהודים המגורשים. בתעודות נרשמו כ-50 עיסק- אות של משה ומשפחתו ובהן ענייני מכס, מסחר עם דאנציג, הלוואות תמורת משכון ועוד. עסקיהם של משה ושל משפחתו עוררו את קנאתם ושנאתם של הסוחרים הנוצריים בו' ובשנת 1529 אף פרעו במשה זה ובמשפחתו. משה נפטר בשנת 1532 ומכיוון שכתב הזכויות ניתן לו אישית נאלצו בני ביתו לעזוב את העיר. יהודים אלה היו אפוא האחרונים שיצאו מן העיר.

סגור

1527 - 1764
המאבק על השגת היתר לישיבת קבע ליהודים (1527-1764)

בעקבות סיפוח נסיכות מאזוביה ובירתה ו' ל"פולין-הכתר" בשנת 1526 נתהדקו מאוד קשריה של העיר עם שאר ערי פולין. מיקומה של העיר במרכז ממלכת פולין המורחבת תרם להגברת הסחר. עיקר הפעילות התרכזה בארבעת הירידים השנתיים ובימי השוק השבועיים. בשנת 1569 נקבע שבו' יתכנס הסיים לישיבותיו ומשנת 1573 נבחרו בה מלכי פולין. ישיבות הסיים נמשכו לעתים חודשים ובזמנים אלה נתמלאה העיר בני אצולה ומשפחותיהם והנלווים אליהם. אלה לא עסקו בפוליטיקה בלבד אלא ניצלו את הזמן גם לניהול עסקיהם המסועפים, לקניות של מוצרי צריכה, בגדים, שמלות פאר ותכשיטים וגם לבידור, שגם הוא היה מלווה קנייה מוגברת של דברי מותרות, במאכל ומשקה ודברי מותרות אחרים. בשנת 1596 החל המלך זיגמונט השלישי בהעברת הבירה מקראקוב לו' ובשנת 1611 קבע סופית את מושבו בעיר זו. העברתם לעיר של חצר המלכות ומוסדות השלטון הראשיים (ביניהם בית הדין העליון של הממלכה, הקרוי "אססורי") הביאה להגדלת מספר תושבי הקבע כמו גם להגדלת מספר התושבים הארעיים שבאו אליה לשם סידור ענייניהם אצל פקידי הממלכה או בבית הדין. לפי מפקד שנערך בשנת 1564 היו בו' 691 בתים, מהם 487 ב"עיר העתיקה" (חלק מהם בנויים מאבן) ו-204 ב"עיר החדשה" (רובם בנויים מעץ). במחצית השנייה של המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 רבו הבתים בעיר, נבנתה מערכת הספקת המים, רוצפו הרחובות ועל הנהר ויסלה הוקם גשר, שחיבר את העיר עם ערי הסביבה ועם הפרבר שלה פראגה, שבו התפתח מאוד הסחר בתבואה ובעצים.
אוכלוסיית העיר הלכה וגדלה ובשנת 1620 היו בה 20,000 נפש בערך. הסוחרים הגדולים של ו' השתלטו על נתיב הסחר בתבואה, בעצים ובדברי מותרות שעבר בנהר הוויסלה עד הנמל בדאנציג. מעמדה של ה"קונפראטרניה" (כך נקראה אגודת הסוחרים) במועצת העיר הלך והתחזק והיתה לה שדולה בעלת השפעה בחצר המלך. בשנת 1558 שוחררו סוחרי ו' ממכס הנהר. על-פי פריווילגיה של המלך משנת 1529 הוצאו הגילדות של בעלי המלאכה מחסותן של גילדות בעלי המלאכה בקראקוב. הביקוש למוצרי המלאכה, ובייחוד למוצרי מותרות, גדל. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הוקמו מפעלי התעשייה הראשונים. בעקבות התפתחות העיר השתנה גם המבנה החברתי של האוכלוסייה. השכבה התחתונה, דלת העם, שוליות הסוחרים ובעלי המלאכה, עובדי ההובלה והמשרתים למיניהם, הלכה וגדלה. גם מספר הפקידים הלך וגדל ומהם צמחה האינטליגנציה ויצאו אנשי הרוח. העיר הפכה להיות מרכז תרבות לפולין כולה. בשנת 1624 הוקם בו' בית דפוס ובשנת 1635 הוקם בית דפוס נוסף והחל להופיע כתב העת "מרקורי", שהופיע עד כה בקראקוב. בעיר הופיעו להקות תיאטרון והמלך ולאדיסלאב הרביעי בנה בארמון המלוכה בניין מיוחד שבו אירח בשנים 1634-1648 להקת אופרה איטלקית. בשנת 1740 נפתח בו' מוסד חינוכי חשוב, ה"קולגיום נובילה", שהיה בית-ספר לבני האצילים. בשנת 1747 ייסדה משפחת האצילים זאלוסקי ספרייה ציבורית. באותו זמן החל להופיע גם כתב העת "קורייר פולסקי".
למרות כל התנופה היתה העיר נתונה באותן שנים לאסונות טבע ולפלישות אויב שבלמו את התפתחותה. בעיר פרצו דלקות גדולות (בשנים 1544 ו-1607) ובתים רבים נשרפו. מגפות שפרצו בעיר הפילו בה חללים רבים. במגפה של 1624-1626 נספו 10% מן התושבים. לאחר המגפה של שנת 1704 נותרו בחיים רק 11 מתוך 186 הסנדלרים שישבו בעיר באופן רשמי. נספו גם יותר ממאה קברנים ומתוך 40 פקידי המלך ששירתו בחצר המלכות נותרו בחיים רק שלושה. בספטמבר 1655 נכבשה העיר בידי השוודים שפלשו לממלכת פולין ובשנתיים שלאחר מכן עברה העיר פעמים אחדות מידי הכובשים לידי הפולנים ולהיפך עד ששוחררה סופית, ביוני 1567, מן השוודים ומן ההונגרים של ראקוצ'י, אלא שאז חנו בה הרוסים שנענו לקריאה לעזרה של מלך פולין. פלישת הצבאות הזרים ושהייתם בעיר היתה מלווה מעשי רצח, שוד והרס בתי מגורים ובניינים ציבוריים והטלת קנסות (קונטריבוציות) על התושבים. מלאכת השיקום היתה עול כבד על כל תושבי העיר שגידול מספרם נבלם. בשנת 1764 נמנו בה 30,000 איש. רבים מהם התיישבו בעיר בתקופת הרגיעה שבאה בעקבות נסיגת השוודים ולאחר שוך המגפות.
בתחילת המאה ה-18 גדל מספר ה"יורידיקות" והגיע ל-15. מעמדן העצמאי היה לצנינים בעיני מועצת העיר וזו ניהלה נגדן מאבק ממושך שעלה בדמים מרובים (שוחד לפקידים ומתנות למלך ולאנשי חצרו), אולם בגלל עוצמתה הגדלה של האצולה וגם בגלל האנרכיה שהשתררה בממלכה כולה, בייחוד בשנות שלטונם של המלכים הסכסוניים אוגוסט השני ואוגוסט השלישי (1697-1764), לא עלה המאבק יפה. בתולדות היהודים הצטיינה תקופת השנים 1527-1764 במאבק על זכות למגורים בעיר עצמה ובהתבססות ביורידיקות הסמוכות לעיר, ובעיקר במאבק על האפשרות לעסוק במסחר, ולו גם בצורה ארעית ובתנאים לא נוחים ביותר (הותר להם להעמיד דוכן למשך היום בתנאי שיסלקו אותו לקראת ערב; הסחר שניהלו היה חוקי למחצה, עם כל הכרוך בכך; הם נאלצו לנהל עסקאות בשיתוף כפוי עם נוצרים או בחסותם). למעשה עלה בידי היהודים לעקוף את החוק שאסר על מגו- ריהם בעיר. תחילה לא הוגדר בחוק התחום המדויק שבו נאסר עליהם להתגורר והם ניסו להתיישב בפרברי העיר. אך צו המלך זיגמונט הראשון משנת 1527 הרחיב את האיסור גם על הפרברים. אלא שקצרה ידם של העירוניים למנוע מיהודים לגור ביורידיקות. האצילים בעלי היורידיקות התנגדו למונופולין של העירוניים במסחר והשתמשו ב"יהודים שלהם" כמכשיר לשבירת מונופולין זה. מה גם שה"אוטונומיה" במינהל העירוני של מושבותיהם היתה כרוכה באי תשלום מסים, ארנונות ומכסים לעיריית ו'. העירוניים ניסו פעם אחר פעם לערער את מעמדן של היורידיקות, אלא שבגלל עוצמת מעמדה של האצולה נכשלו כל הניסיונות הללו.
הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס" לא אסרה כליל את המסחר היהודי בו' ועל כן המשיכו היהודים לבוא מן היורידיקות אל העיר ולסחור בה במקומות מאולתרים ולעת ערב כאמור היו חוזרים למקום המבטחים שבחסותו של האציל פטרונם. דרך פרנסה זו היתה כרוכה כמובן בסיכונים וגם בתשלומים לפריץ המגן ודמי-לא-יחרץ לשומרים, למוכסים ולפקידים שונים בעיר. וגם פרנסה דחוקה זו היתה לצנינים בעיני מתחריהם העירוניים ובעיקר בעיני אגודת הסוחרים בעלת העוצמה הגדולה. בהשפעת סוחרי ו' חזר המלך על עיקרי הצו בשנת 1538 ופעם נוספת בשנת 1570. בצו האחרון הוגדר תחום איסור המגורים של היהודים לרדיוס של שני מילין סביב "העיר העתיקה" ו"העיר החדשה". בתחום הזה נאסר עליהם לעסוק במסחר ובמלאכה כלשהי והעוברים על האיסור היו מסתכנים בהחרמת סחורתם בידי העירייה. האיסור חל גם על זמן שהייתו של המלך בעיר, בניגוד לנוהג שהיה מקובל בשאר ערי פולין בעלות הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס". ואולם באותו צו עצמו נפתח גם אשנב ליהודים וניתנה להם הרשות לסחור בו' בעת ישיבות הסיים, שהחל להתכנס בו' לישיבות קבועות ולישיבות שלא מן המניין. סעיף זה של הצו נקבע כנראה בהשפעת בני האצולה. הללו לא רצו להיות תלויים בסוחר הנוצרי המונופוליסט בקביעת המחירים בעת "היריד הגדול" שליווה את ישיבת הסיים. הצירים לסיים, שכינוסו נמשך 6 שבועות, באו מכל רחבי פולין ועמם באו לעיר הבירה גם בני משפחותיהם ומשרתיהם. ליהודים הותר לבוא לעיר שבועיים לפני כן ולהישאר בה עוד שבועיים לאחר גמר הישיבה. ישיבות הסיים שלא מן המניין נמשכו זמן רב יותר; היו מקרים שהן נמשכו שישה חודשים ועל כן היו שנים שהותר ליהודים לשהות בעיר כמעט רוב חודשי השנה. כנראה שבזמן שהותם בעיר לא עסקו היהודים במסחר בלבד אלא גם בחכירת מסים והכנסות אחרות (אפילו של העירייה). סימן לכך אנו מוצאים בצו של המלך סטיפן באטורי משנת 1580, שבו ניתנה ליהודי לוצק פריווילגיה לסחור, לחכור מסים של האצולה בכל רחבי פולין, אבל לא בעיר ו' עצמה. צו זה אמנם נענה לדרישות העירוניים של ו', אבל ניתן היה לפרשו כך שישתמע ממנו שחכירת המסים ביורידיקות שסביב העיר כן הותרה ליהודים. משנקבעה ו' סופית כעיר הבירה של הממלכה, בשנת 1595 , הלכה וגדלה נוכחותם הארעית של הסוחרים והרוכלים היהודיים בעיר. בשנת 1618 הופיע כתב פלסתר פרי עטו של אחר בשם מיצ'ינסקי בשם "העורמה (או הרשעות) היהודית" ובו כתב המחבר: "בו', בעת הסיים, גם שם קצרה ידו של הסוחר (הנוצרי) לפעול, כי אף-על-פי שנאסר על היהודים להציג רשמית את סחורותיהם, הרי בכל זאת עולה בידיהם לנהל את עסקיהם המסחריים ואת דוכניהם באכסניות כפי שהם נוהגים לעשות בשאר הערים". ידיעה חשובה על חייהם של יהודי ו' בתקופה ההיא נמצא בתיאור של העיר שכתב עירוני תושב ו' בשם אדם יאז'מבסקי. בתארו את היהודים תושבי היורידיקות כתב בין השאר: "אצלם (אצל היהודים) ניתן למצוא כל מיני סחורות: זהב, כסף וכלים, שרוכים, כפתורים, הכל בזול ואפילו כסף במזומן גם כן. השוק מתנהל אצלם יום יום חוץ מיום שבת. אורח חייהם ירוד למדי. הבגדים שלהם דלים ובלויים. כאשר נכנסים אצל יהודי כזה רואים שהוא סועד את לבו בצנון, במלפפון ואפילו בגזר ובכך מסתפק היהודון הזה. הוא אוגר מטבעות ובהן הוא מספק את רצונו של האציל; הוא מלווה לו במשכון. הוא נהנה מן העושר, מאמץ את מוחו, מוכר ברווח קטן ומוציא פרוטות על מחייתו". חייו של הסוחר והרוכל היהודי בו' לא היו אפוא קלים כלל וכלל. מאבקו לקיום היה מתמיד. עבור פינת גג ביורידיקה נאלץ לשרת את הפריץ הפטרון בהלוואות מן הכספים שצבר פרוטה לפרוטה.
עסקים בהיקף רחב יותר ניהלו בו' סוחרים יהודיים מערי פולין האחרות (קראקוב, פוזנאן, לוצק, בריסק). הללו סיפקו לאצילים שנסעו לישיבות הסיים ולבעלי היורידיקות העשירים סוסים משובחים, דברי מותרות, הלוו להם כספים וחכרו מהם את הכנסותיהם. לאחר כל ישיבה של הסיים והיריד שליווה אותה היו העירוניים פונים אל שלטונות הממלכה ואף למלך עצמו בתלונות ומגישים עצומות על כך שפרנסתם קופחה בידי הזרים, ובייחוד בידי היהודים, ואפוטרופסיהם האצילים. בשנת 1658 הצליחו העירוניים להניע את השלטונות לתקן תקנה שבה הוזהרו היהודים שלא יעזו להתנהג בעיר ו' "כאילו ניתנה להם זכות ישיבת קבע בה". ההחלטות התכופות של אגודת הסוחרים בו' ושל העירייה מעידות שבעיית המסחר היהודי בו' לא ירדה מסדר היום בתקופה הנדונה. בשנת 1676 החליטה אגודת הסוחרים להחרים את רכושו של כל יהודי שיגורש מו' וכדי להניע את השלטונות שיאשרו תקנה זו הציעה להעביר לרשות אוצר הממלכה מחצית משווי הרכוש שיוחרם. בשנת 1678 החליטה העירייה על גירושם של יהודים סוחרי בגדים בלויים מן "העיר העתיקה" מפני שהם "מפיצים מחלות". בהחלטה הוצע להעניש כל יהודי שיעבור על האי- סור אפילו בתלייה וכל מי שיעניק ליהודי מחסה ייעצר וישלם קנס. חריפה עוד יותר היא ההחלטה שקיבלה האגודה בשנת 1679 שבה הוצע להתיר לכל תושב של ו' לכלוא יהודי ש"עבר על החוק" והתגורר, סחר או חכר חכירות בעיר ולהחרים את רכושו. אולם היה קשה להוציא אל הפועל את ההחלטות החמורות הללו. בקרב העירוניים עצמם היו רבים שעינם היתה צרה במונופולין של אגודת הסוחרים ובשלטון ה"פאטריציאט". הסוחרים הזעירים הנוצריים העדיפו לקנות לעתים אצל הספק היהודי שסחורתו היתה זולה יותר ובעל המלאכה הנוצרי התרעם על כך שנאלץ לקנות את חומר הגלם במחירים מופק- עים אך ורק אצל חברי אגודת הסוחרים ולשווק את המוצרים דרכם בלבד. לפיכך הם פנו לא פעם אל הסוחר היהודי הגדול וקנו ממנו את הסחורה ותכופות באשראי זול ובעת צרה לא הסגירו את היהודי לרודפיו. גם השוחד ודמי-לא-יחרץ למיניהם ששילם הסוחר היהודי עשו את שלהם. קשה יותר היה מצבם של הסוחר היהודי הזעיר ושל בעל המלאכה, כי בהם ראו הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה הנוצריים מתחרים שיש להילחם בהם. גם הפקיד הזוטר נהנה ממאסרו של היהודי ומהחרמת רכושו. משום כך לא היו מאסרים של יהודים "בלתי לגאליים" כאלה והחרמת רכושם מחזה נדיר בו' בתקופה ההיא. לעזרתם של העירוניים באו גם שלטונות הממלכה, בעיקר בעתות משבר וכאשר נחלשה המלוכה. בשנת 1648, כאשר נהרו לעיר מן המזרח המוני פליטים מאימת חילות חמלניצקי וחיפשו מקום מבטחים בבירה, חזר המלך ולאדיסלאב הרביעי ופרסם את הצו האוסר על היהודים להתיישב בו' תוך איום בעונשים כבדים על הנותנים להם מחסה. הצו גם התיר להחרים את רכושם של העוברים עליו. בפירוש לצו הותר ליהודים לבוא לעיר לימים ספורים בלבד כדי לסדר עניינים בחצר המלך, אולם לשם כך היה עליהם לקבל רישיון מיוחד בעירייה וזו לא החמיצה את ההזדמנות לזכות בהכנסה ודרשה תמורת הרישיונות הללו תשלומים מיוחדים. רישיון הכניסה לעיר שימש אב-טיפוס לכרטיס הכניסה שבו נצטוו להצטייד יהודים "זרים" (כלומר, שאינם תושבים קבועים בעיר) במחצית השנייה של המאה ה-18 ולאחר מכן בתקופת פולין הקונגרסאית ואשר היה למעמסה כבדה ליהודים שבאו לעיר עד שבוטל בשנת 1862 (בעיית כרטיס הכניסה, המכונה בילטובי, תידון בהמשך). בשנת 1658 אישר המלך יאן קאז'ימייז' מחדש את הפריווילגיה משנת 1527 והעניק לעיריית ו' את הזכות לגבות מסים וארנונות מיהודים תושבי היורידיקות. במחצית השנייה של המאה ה-17 הוגבר הפיקוח על היהודים שבאו לעיר בעת ישיבות הסיים. בגמר ישיבת הסיים עברו פקחים בכל העיר והכריזו, שאסור ליהודים להתעכב בעיר ועליהם לצאת ממנה מיד.
בתקופה סוערת זו הלך מוסר המלוכה ונחלש ולעומת התחזק יותר ויותר מעמדה של האצולה. משום כך התארכו ישיבות הסיים ובייחוד התמשכו מאוד הישיבות שהוקדשו לבחירת מלך חדש (בשנת 1669 נמשכה בחירת המלך מיכאל קוריבוט וישניובייצקי 10 חודשים). שהייתם הממושכת של היהודים בו' העלתה את חמתם של העירוניים. שוב רבו הפניות אל חצר המלוכה שתבעו לבטל את זכויותיהן של היורידיקות, אבל עיקר הפניות כוון נגד החסות שניתנה ליהודים. דווקא המלך יאן סובייסקי (1674-1696), שנודע כ"מלך של חסד" כלפי היהודים בערים הפרטיות שברשותו ברייסן, נעתר לפניות העירוניים והחריף את ההגבלות שחלו על היהודים בו'. בשוק מאריוויל, שהוקם ביוזמתו בעיר ושהיו בו 32 חנויות ודירות לסוחרים, לא ניתנה ליהודים דריסת רגל כלל. בעת החתונה המפוארת שערך המלך לבנו יאקוב בשנת 1691 ושאליה נהרו מכל רחבי פולין נעשה ניסיון להגביל את הסחר היהודי כליל. תמורת ההבטחה לא להרשות ליהודים דריסת רגל ביריד שיתלווה למאורע המפואר הוציאה אגודת הסוחרים של ו' הון עתק שנועד לתשלום שלמונים לפקידי המלוכה הבכירים. שלמונים קיבלו גם הקאנצלר של הממלכה ומארשאל הכתר הממונה מטעם המלך על הסדר בעיר. מתנות כמו חביות יין משובח ואפילו תפוזים (פרי נדיר בימים ההם) חולקו לפקידות הבכירה; הפקידים הזוטרים קיבלו שלמונים במזומנים. אולם העירוניים נחלו אכזבה. הפדיון שהכניסו להם החגיגות לא כיסה את ההוצאות שהוצאו על מבצע דחיקת רגלי הסוחרים היהודיים. רבים מן הבאים לחגיגות מצאו את הסחורה שביקשו אצל היהודים ביורידיקות שמספרן הלך ורב בתקופה ההיא (בשנת 1686 הוקמה היורידיקה "נובי שוויאט"; בשנת 1687 הוקמה היורידיקה "טאמקה" ובשנת 1693 - היורידיקה "ז'לאזנה בראמה", אם למנות רק את החשובות שבהן).
לאחר קרוב למאתיים שנות מאבק על איסור ישיבת קבע של היהודים בו' נוצר בסוף המאה ה-17 מצב שבו היתה ידם של העירוניים על העליונה באשר להתיישבות היהודים דרך קבע בעיר - להוציא בודדים כאותו משה צלניק שהוזכר לעיל. בשנים 1682 ו-1702 מוזכרים שני יהודים תושבי ו' בין המש- תתפים ביריד לייפציג. לעומת זאת החזיקו היהודים מעמד במאבקם על הסחר בעיר והמשיכו להגיע אליה בעת הירידים הגדולים כדי לסחור בה מן היורידיקות ומערים אחרות. כנראה שהעירוניים נאלצו להשלים בסוף המאה ההיא עם המצב, והיו ביניהם גם כאלה שהפיקו ממנו טובת הנאה ואף קשרו קשרי שותפות עם סוחרים יהודיים. במאה ה-18 כיוונו העירוניים את עיקר מאבקם נגד ריבוי היהודים בו' וכמובן ביורידיקות שבסביבתה.
כמקובל בתקופת ימי הביניים בכל ערי פולין שניתנה להן הפריווילגיה לאסור התיישבות של יהודים היו גם בו' יהודים שקיבלו רשות מיוחדת מן המלך לשבת בעיר ישיבת קבע. האיסור לעסוק במסחר חל גם עליהם, אבל עסקיהם המסח- ריים והפיננסיים לא הצטמצמו לתחום ו' העיר ובשל קרבת מקום מגוריהם לחצר המלוכה ולשלטונות המרכזיים של הממלכה הם יצאו נשכרים למרות ההגבלות שחלו גם עליהם. היו גם יהודים שהותר להם לשהות זמן ממושך בעיר ואפילו לשכור בה דירה. בין אלה נמנו בעלי דין, שבאו כדי לערער על פסקי דין של ערכאות מקומיות בפני המוסד המשפטי העליון בעיר הבירה. בין השאר באו לעיר שתדלנים מקהילות ערי השדה כדי לקיים את מצוות "פדיון שבויים", כלומר לנסות להציל יהודים מכל מיני עלילות שווא שנגזר דינם בבתי משפט מקומיים. לא פעם עלה בידי השליחים למנוע את רוע הגזרה. אולם קרה גם שקצרה ידם מלהושיע. בשנת 1596 הוצאו להורג בו' שני אחים, משה ויהודה, בניו של יקותיאל מגומבין. הם הואשמו בעירם ב"עלילת דם" ולאחר מעצרם הובאו לו'. כאן עונו קשות והוצאו להורג במיתה משונה ואכזרית. הודות למאמציהם של השתדלנים היהודיים התיר המלך להביא את גופותיהם לקבר ישראל בבית העלמין שבעיירה בלוניה (המרוחקת 3 מילין מו'). מותם של האחים משה ויהודה על קידוש השם זיעזע בזמן ההוא את קהילות ישראל בפולין כולה ואף מחוצה לה. רבנים גדולי הדור כתבו סליחות לרגל המאורע הטראגי הזה (בין אלה היו רבה של גרודנו ר' מנחם מאניש ב"ר יצחק חיות ורבה של קראקוב ר' משה מרדכי מרגליות) שנאמרו בקהילות ישראל במועדים קבועים או בליל כל נדרי.
מזמן היות ו' לעיר הבירה של הממלכה ישבה בה נציגות קבועה של קהילות פולין ובתעודות מוזכרת נציגות זו בשם "ועד וארשא" או "ממוני ד' ארצות בווארשה". על-פי רוב היתה ה"נציגות" מורכבת מחמישה אנשים - שליח של שפת המדינה - פולנית - ואת שפת השרד - לאטינית). במרוצת הזמן צורפו לנציגות שליחים של קהילות נוספות. השליחים היו חייבים להיות מנכבדי הקהילות, אישים "המסוגלים להתייצב בפני המלך והשרים". מתפקידם של הנציגים היה, כאמור, למנוע גזרות, לשאת ולתת על מסים והיטלים למיניהם שהוטלו על היהודים ולעסוק. גם בעניין חכירות והיתרי מגורים או פרנסות לקהילות ישראל ברחבי המדינה. הנציגות גילתה פעילות רבה (שתדלנות שהיתה מלווה לא פעם בשלמונים וב"מתנות") בחצר המלוכה וגם אצל הצירים בעת ישיבות הסיים. משלחת הנציגים היתה מגיעה לו' ומתיישבת בה בליווי פמליה (שוחט, טבח, משרתים). לעתים התארכה שהייתה של המשלחת חודשים ארוכים והדבר עלה לקהילות ישראל ממון רב (כל שליח קיבל בערך 20 גולדן לשבוע דמי כלכלה. במרוצת הזמן הועלה הסכום עד 50 גולדן לשבוע). כדי לכסות את ההוצאות הוטל על הקהילות מס מיוחד. בתעודות מן הזמן ההוא ניתן למצוא הדים לסכסוכים רבים שפרצו על רקע גביית המס הזה. השהייה הממושכת בעיר הבירה נתנה הזדמנות לסידור עניינים פרטיים, כגון אפשרות לזכות בחכירה או בטובת הנאה אחרת. משום כך באו לעיר סוחרים יהודיים מערי השדה והציגו את עצמם כשליחי הקהילות. על שליחים "פראיים" אלה יצאה חמתם של הנציגים הרשמיים ושל המוסדות העליונים של קהילות ישראל (ועד ד' ארצות וועד מדינת ליטא). כדי להילחם בנגע הותקנו תקנות חריפות נגד השליחים ה"פר- איים" ואף איימו עליהם בחרם. לפני כל ישיבה של הסיים היתה הנציגות הרשמית מפרסמת כרוז המזהיר את קהילות ישראל לבל יבואו לו' ללא קבלת רשות מן "המנהיגים והאלופים" שנתמנו כדת וכדין מטעם המוסדות היהודיים המורשים לשמש נציגים בעיר הבירה.
מבין הנציגים-השתדלנים היהודיים, שישבו ישיבת קבע בו', ראוי להזכיר את מרדכי נקל, שפעל רבות ואף זכה להישגים רבים לטובת קהילות ישראל בפולין. כבר בסוף שנות ה-20 של המאה ה-17 נודע מרדכי נקל כ"יהודי חצר", וכשתדלן. ידיעות מפורטות יותר על פעילותו מצויות מן השנים 1638-1660. הוא הופיע בפני בית הדין העליון (האססורי) והגן על יהודים שנשפטו בבתי הדין המקומיים בעוון בנייתם או שיפוצם של בתי כנסת בעריהם בלי לקבל תחילה רשות מן השלטונות או ממוסדות הכנסייה, כנדרש בימים ההם. פעם אחרת הופיע האיש כסניגורם של כמה מיהודי קראקוב שהואשמו באי תשלום דמי מכס. מרדכי נקל הצליח בהשתדלויותיו ואף נשא חן בעיני המלך. בשנת 1646 העניק לו המלך ולאדיסלאב הרביעי רשות למגורי קבע בו'. בכתב הזכויות דרש המלך מעיריית ו' "לשמור על היהודי מארקוס (מרדכי) שלו כדי שלא ירביצו לו מכות ושלא יתלוצצו ממנו", שכן הלה הוא ה"פאקטור" (הסוכן) של המלך. בעת גזרות ת"ח ות"ט השתדל נקל הרבה לטובת הפליטים היהודיים שנהרו למרכז פולין מאוקראינה. בצו המלך משנת 1649 נזכרו התרומות הגדולות של אותו יהודי וכן צוין היושר שגילה לטובת "אוצר המלוכה". צו המלך סטיפאן באטורי נגד האשמת היהודים ב"עלילות דם" הושג במידה רבה הודות לשתדלנותו של מרדכי נקל. הוא היה בן בית גם אצל צירי הסיימים ופעל הרבה לטובת היהודים הן במישור הממלכתי והן בערים הפרטיות של בני האצולה. גם שבעת בניו של מרדכי נקל זכו לחסדי המלך והשררה. בצו משנת 1649 הותר למרדכי ולבנו משה לגור בכל ערי "פולין-הכתר" ובליטא. באותו צו גם שוחררו הוא ובנו ממסים ומתשלומים אחרים. לשני בניו האחרים לווקא (אריה לייב) ויעקב ניתנה רשות לגור דרך קבע בעיר הבירה. לאחר שניזוקו עסקיהם של יעקב ואחיו חיים במלחמות עם השוודים התיר להם המלך בשנת 1658 לרכוש בתים בקראקוב ובאולקוש. שני בניו האחרים, שלמה ואליהו, קיבלו בזכות אביהם את הרשות להתגורר בלובלין ולעסוק שם במסחר. בין היהודים שבאו לשהות בו' תקופות ארוכות היו גם רבים שבאו לשאול בעצתם של רופאים. והיו עוד יהודים ששהו בעיר זמן ממושך הלא הם ה"כלי-זמרים" למיניהם, שהנעימו בנגינתם לאורחי חצרות האצילים, ואף ליצנים ועושי להטוטים היו ביניהם, שזכו לשבח על הצגותיהם. בשנת 1674 נערכה בו' חתונתו של האציל הנכבד קאז'ימייז' קלוקאצקי והובאו אליה "כלי-זמרים" וליצנים בני 18 אומות. הכרוניקאי שרשם את המאורע ציין לשבח במיוחד את היהודים שהשתתפו בלהקות אלה.
בתקופת מלכותם של המלכים הסאכסוניים (אוגוסט השני ואוגוסט השלישי) עברו על יהודי ו' (הקבועים ביורידיקות והארעיים שם ובעיר גופא) ירידות ועליות במצבם. בתחילת המאה ה-18, לאחר מלחמות השוודים והמגפות שפקדו את העיר, נטשו כנראה רבים מן היהודים את ו' ואת סביבתה ואף הדירו רגליהם מביקורים בה. אגודות הסוחרים הגבירו את התקפותיהם על היורידיקות ועל החסות שניתנה בהן ליהודים. בשנת 1726 התאספו נציגי אגודות הסוחרים הנוצריים של לובלין, פוזנאן וו' ועיבדו עצומה ובה דרישה להגביל את המסחר והמלאכה של היהודים. אולם לאחר שנסתיימו המלחמות ונעלמו המגפות הלך וגדל מספר היהודים ביורידיקות וכן מספר היהודים שבאו לו' גופא וסחרו בה. העירוניים של ו' איחרו את המועד והתקפותיהם על היורידיקות לא נשאו פרי; קצרה ידם לעומת עוצמתם של גדולי האצילים, כמו זאמויסקי ופוטוצקי, שבנו בתקופה ההיא את היורידיקות שלהם ("אורדינאצקה" ו"מאריינשטאט"). לעזרתם של העירוניים בא מארשאל הכתר (כלומר המושל מטעם המלך של העיר ו') פראנצישק ביילינסקי וקבע בשנת 1762 את חובת תשלום כרטיס הכניסה שתוטל על כל יהודי זר הבא לו'. המטרה היתה להגביל את שהייתם של היהודים בעיר הבירה. תחילה אכן נשא החוק החדש פירות, כי ידם של רבים מן היהודים העניים לא השיגה לשלם את הסכום הנדרש. אולם כעבור זמן לא רב הסתגלו היהודים למצב וראו ב"כרטיס היומי" כעין הכשר חוקי לשהייתם ולמסחרם בעיר ואף מגן מפני כל מיני התנכלויות של מתחריהם הסוחרים והרוכלים הנוצריים, ובעיקר של האספסוף העירוני. מאידך גיסא, כשגדלו ההכנסות מן "הכרטיס היומי" גילתה גם העירייה עניין בהן והפקחים ששלחה העירייה מצאו הזדמנות נוחה לזכות בדמי שוחד מידי היהודים שרצו להשתמט מן התשלום הרשמי. הכרוניקאים של הזמן מספרים שלאחר שהונהג "הכרטיס היומי" גבר ביטחונם של היהודים. הם העזו להגיב על דברי הבוז שהופנו לעברם וללא היסוס פנו לבית דינו של המארשאל ודרשו להעניש את מעליביהם. יהודי ו' נכנסו לעידן הסטאניסלאבי כשהם מוכנים טוב יותר למאבק על מעמדה החוקי של קהילתם בעיר.

סגור

1764 - 1795
תקופת המלך סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובטקי (התקופה הסטאניסלאבית 1764-1795)

בתקופה האחרונה לממלכת פולין עד לחלוקתה השלישית (הסופית) בין המעצמות השכנות - רוסיה, אוסטריה ופרוסיה - היתה ו' לעיר בירה בקנה מידה אירופי. עוד משנת 1716 התפתחה העיר כאמור בצורה מזורזת ושוקמו ההריסות מזמן פלישת השוודים בתחילת המאה ה-18. אל הבירה נהרו מהגרים מרחבי פולין וכן "זרים" מארצות אירופה. משנת 1674, כאשר שוב מנתה ו' כאמור 30,000 תושבים, גדלה האוכלוסייה והגיעה בשנת 1795 ל-115,000 נפש. בתקופת מלכותו של אחרון מלכי פולין, סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי, נעשו ניסיונות לארגן את הממלכה מחדש במטרה לרכז את השלטון ולחזקו. ו' הבירה היתה למרכז הפעילות הפוליטית והתרבותית, ובין השאר גם למוקד הדעות בדבר רפורמה ברוח האבסולוטיזם הנאור של מערב אירופה, ואף של דעות שמקורן ברוח המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית הגדולה. בעיר רבו מפעלי החרושת והמלאכה, בתי המסחר הסיטונאי והקמעונאי והבנקים. בשנת 1791 סופחו לעיר היוריריקות וכן פראגה, שנהנתה ממעמד של עיר מאז שנת 1641 והיתה מרכז מסחרי חשוב.
מעמדם של עירוני ו' התחזק והם עמדו בראש מחנה העירוניים בפולין כולה שדרשו החל משנת 1789 להעניק להם זכויות פוליטיות. למען הגשמתה של רפורמה זו התקיימה בעיר ההפגנה הגדולה (הנקראת "התהלוכה השחורה") של העירוניים שצעדו לעבר מושב הסיים בדרישה ל"שוויון זכויות למעמד העירוניים". עמדתם של העירוניים השפיעה במידה רבה על הכרזת החוקה ב-3 במאי 1971 על-ידי הסיים, שישב בעיר במשך 4 שנים בערך ("הסיים של 4 השנים"). החוקה חיזקה את מעמדם של העירוניים במדינה ובסעיפיה נמצאו גם יסודות שהיו אמורים לארגן מחדש את המשטר "למען הצלת הממלכה". אלא שניסיון ההצלה איחר לבוא. המרד של 1794, שבראשו צעדו עירוני ו', נכשל. לאחר המצור ששמו על העיר צבאות הרוסים כבשו הללו את פראגה (ביום 4 בנובמבר 1794) וערכו בה טבח אכזרי; למחרת היום נכנעה גם העיר לצבאות הצרים עליה. על-פי ההסכם בין רוסיה לפרוסיה נמסרה ו' בשנת 1795 לשלטונה של פרוסיה.
בתקופה הסטאניסלאבית היתה העיר למרכז חשוב של פעילות תרבותית. צמחה בה פובליציסטיקה פוליטית ענפה, שהורפסה בבתי-דפוס חדשים אשר הוקמו בעיר. המלך עצמו היה שוחר ספרות ואמנות וריכז סביבו סופרים, משוררים והוגי דעות פוליטיות. בעיר נקבע מקום מושבם של "הוועדה לחינוך לאומי" (כעין משרד חינוך, ראשון מסוגו באירופה) ושל "האגודה להפצת ספרי לימוד אלמנטריים". משנת 1765 ואילך הציג התיאטרון הלאומי באופן קבוע. בתי-ספר (הקולגיות) עברו תהליך של ארגון מחדש, הופיעו חוגים ראשונים של אנשי מדע. אורה של ו', עיר התרבות והאמנות, האיר לכל ערי פולין. אולם ההתעוררות הפוליטית והפעילות התרבותית בעיר הבירה היו כעין נשימה אחרונה של אדם גוסס בטרם תצא נשמתו. עם כיבושה של העיר נסתיימה התקופה של ממלכת פולין והארץ והעיר נכנסו לתקופת שעבוד שנמשכה עד שנת 1918, שנת חידוש עצמאותה של פולין. יהודי ו' - כשאר קהילות ישראל בפולין - נכנסו לעידן הרפורמות הסטאניסלאביות בהיותם מוגבלים בפעילותם הכלכלית, בחופש בחירת מקום מגוריהם שלהם ועמוסים נטל כבד של מסים. לעומת קהילות ישראל שבערים הפרטיות של האצולה, שבהן היו אך הגבלות מועטות על חופש התנועה של היהודים, חלו על היישוב היהודי בו', כמו ברבות מן הערים המלכותיות, הגבלות חמורות יותר בכל התחומים עד לאיסור מוחלט על מגורים בעיר גופא. לפיכך גם נבצר מיהודי העיר להתארגן בקהילה ולארגן את חייהם הפנימיים על-פי תנאי האוטונומיה הפנימית, שניתנה ליהודים כמעמד נסבל בממלכה (כ"עבדי האוצר" בסטאטוט הקאליסאי משנת 1264 ובפריווילגיות של המלכים שניתנו לאחר מכן).
ניסיון הרפורמות במדינה לא חולל שינויים יסודיים במשטר הפיאודאלי ששרר בה. האיכרים, שהיו רוב מניינה ובניינה של האומה, נשארו משועבדים וצמיתים. רק מיעוט מבין העירוניים, בעלי נכסים, הגיעו למעין אמאנציפאציה. מעמדה הכלכלי והפוליטי של האצולה נשמר ובעקבות זאת נשאר בידיה גם השלטון במדינה. אין אפוא פלא בכך, שהרפורמות שהונהגו בממלכה לפני הסיים של 4 השנים, וגם בעקבות דיוניו, לא הביאו לשום שינוי גם במעמדם של היהודים, שהיוו אז בערך 50% מאוכלוסי הערים ותפקידם הכלכלי עלה אף לעומת משקלם המספרי בקרב האוכלוסייה. אנשי האצולה התנגדו ברובם לשינוי במבנה החברתי של המדינה בגלל האינטרסים המעמדיים שלהם ולכן היו רחוקים מלהבין את הצורך בהענקת אמאנציפאציה, ולו גם חלקית, ליהודים, בני המעמד הנסבל, שהיו לעתים קרובות המקור העיקרי להכנסותיהם. יחידים מבין הרפורמטורים מבני האצולה (כגון בזאימייני, בוטרומוביץ') הצהירו, ואף ניסו לעשות למען שינוי מעמדם של היהודים, למען הסרת חלק מן ההגבלות שחלו עליהם בכל הנוגע לניידות ולתחומי העיסוק המותרים להם. בתמורה לחסדים אלה דרשו הרפורמטורים להפוך את היהודים ל"מועילים". מקצתם תעלו הצעות להפנות את היהודים לעבודה בחקלאות, למנוע את עיסוקם בייצור ובשיווק משקאות חריפים ועוד.
כחוט השני עברה בכל ההצעות האלה הדרישה מן היהודים לנטוש את "האמונות התפלות" (כלומר את המסורת הלאומית והדתית), לשאוף להשכלה ולהשתוות בלבוש, בשפת הדיבור ובאורח החיים לשאר אוכלוסי הארץ. ההצעות ל"רפורמה של מצב היהודים" לא כללו אפילו את כל התקנות שב"פטנטים של סובלנות", שהונהגו במשטרים של האבסולוטיזם הנאור (בצ'כיה - בשנת 1781, באוסטריה התחתונה - בשנת 1782, במוראביה - בשנת 1872, בהונגריה - בשנת 1783 ובגאליציה - בשנת 1789). בדרישותיהן היה ניגוד יסודי - מצר אחד היתה הנטייה להשאיר את היהודים מחוסרי זכויות (הן בערים והן בכפרים) ועמוסי מסים מיוחדים (כמקור להכנסות המדינה, הערים והאצולה), ומן הצד האחר דרשו מהם להיטמע טמיעה דתית ולאומית. העירוניים ראו בכל הצעה לרפורמה למען היהודים פגיעה באינטרסים החיוניים שלהם ועיקר דרישתם מן הסיים היה תמיד להוסיף הגבלות על מתחריהם היהודים ואף להרחיקם מן הערים. תפקיד חשוב בהעלאת ההצעות של העירוניים נשמר לנציגי העירוניים של ו' הבירה. בסיים האלקטורלי (ישיבתו הוקדשה לבחירת המלך ובמהלכו נבחר אחרון מלכי פולין, סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי) נתקבלה תקנה שביטלה את הנציגויות היהודיות הארציות (ועד ד' ארצות וועד מדינת ליטא), שהוקמו בשנת 1579 בערך. ביסוד התקנה הזו עמדה השאיפה לריכוז השלטון, אבל גם הבעיה הכספית מילאה תפקיד: גביית מס גולגולת מיהודים בלי תיווך של הנציגות היהודית היתה אמורה להגדיל את הכנסות האוצר במיליון גולדן בערך לשנה. יש לזכור, שההכנסות ממס הגולגולת היוו את רוב הכנסותיו של אוצר המלוכה. באותה ישיבה של הסיים הוקמה גם ועדה לגביית חובותיהן של הקהילות, חובות שהלכו וגדלו מזמן המשבר שפקד את יהודי פולין לאחר גזרות ת"ח ות"ט. בישיבת הסיים בשנת 1768 נתקבלה תקנה שחייבה את היהודים לשאת ולתת עם העיריות (כלומר עם נציגות של מתחריהם ושונאיהם המושבעים) על זכות הישיבה בערים ועל הסכום שיהיה עליהם לשלם בעד זכות זו. באותה ישיבה בוטל אמנם האיסור על התיישבות היהודים בערי מאזוביה, אולם נשאר בעינו האיסור על מגורי היהודים בו' הבירה. בתקופת הסיים של 4 השנים פעלה בבירה, בהסכמתו של המלך, נציגות יהודית שייצגה עשרות מקהילות ישראל ובעיקר את אלה הגדולות. הנציגים באו במגע עם אנשי מפתח בסיים ובחצר המלוכה וניסו להגן על האינטרסים של היהודים. הם בחרו בעיקר בדרך הבדוקה של "שתדלנות", אולם בעצומות שחיברו אז נשמעו בנוסף לנימוקים האפולוגטיים גם הדים לדרישות לאמאנציפאציה נוסח צרפת של תקופת המהפכה הגדולה. בהשפעת הנציגים ניסח מזכירו של המלך, פיאטולי, כמה הצעות בעניין "הרפורמה של היהודים" ובהן מספר הקלות בהגבלות המוטלות על מעמדם האזרחי. תמורת ההבטחות הכלולות בהצעות אלה הצהירו היהודים על נכונותם לשלם סכומי כסף גדולים לאוצר המלוכה וגם למלך עצמו, שהיה שקוע בחובות גדולים. בשנת 1792 אף נמסר לידי המלך שטר על סך 5 מיליון זהובים. ואולם העירוניים ומליצי היושר שלהם מבין צירי הסיים הכשילו את קבלתה של כל הצעה שהיה בה ולו גם שמץ של הקלה בהגבלות המוטלות על היהודים. ישיבת הסיים נסתיימה בלי שנתקבלה אפילו תקנה אחת של רפורמה לטובת היהודים. מצבם של היהודים בערים, ובייחוד בערים המלכותיות, הוחמר. העיריות נהגו כלפי היהודים באופן שרירותי, העמיסו עליהם מסים נוספים, התנכלו להם בדרכים שונות, בכוונה לפגוע בפרנסתם. בכמה ערים אף פרצו מהומות ויהודים נפגעו ורכושם ניזק. אבל חרף כל מאמציהם של העירוניים להגביל את מספרם של היהודים ואף להרחיקם כליל מן העיר, הלך היישוב היהודי בו' וגדל ב"עידן הסטאניסלאבי".
בתקופה ההיא נהרו אל העיר ההולכת ומתפתחת מבחינה כלכלית, והנהפכת גם למרכז פוליטי ותרבותי, אלפי סוחרים ובעלי מלאכה וכן רופאים, אמנים וגם אנשים ללא מקצוע מוגדר, בתקווה למצוא בה מחיה. בין המתיישבים היו גם מהגרים מארצות אחרות ובין אלה בלטו בעיקר הגרמנים. בשנת 1791 היו בו' כ-6,200 בני הדת הפרוטסטנטית ומשקלם בכלכלת העיר היה נכבד. הם היו בין הדוברים העיקריים של אגודת הסוחרים וב-35 הגילדות של בעלי המלאכה. ב-11 מן הגילדות שלטו הגרמנים ובאחרות היה להם רוב בהנהלה, ואילו לפולנים היה רוב ב-8 גילדות בלבד. מתוך 64 טחנות קמח היו 26 בידי הגרמנים. מצב דומה היה גם במבשלות השיכר ובמשרפות היי"ש. בתקופה זו הלכה וגדלה גם המושבה של בני צרפת ואיט- ליה. גם תושבי ו' הזרים התנגדו למתחריהם היהודים והיו בין התובעים הראשונים להרחיקם מן העיר. מאבקם של העירוניים נגד היהודים נגע גם במומרים שהוטבלו לא מכבר, לעתים ברוב פאר, בכנסיות העיר. היו אלה אנשי הכת של יעקב לייבוביץ' פראנק, הידועים בשם "פראנקיסטים", שהגיעו לו' לאחר הוויכוח הנודע שנערך בקתדרלה של לבוב בשנת 1758. מומרים אלה הואשמו באי-שמירת חוקי הדת הנוצרית והועמדו מחוץ לחברה הנוצרית.
עיריית ו', אגודת הסוחרים (הקונפראטרניה) וגם גילדות בעלי המלאכה הפעילו לחץ כבד על שלטונות הממלכה כדי שאלה ינקטו צעדים נגד ריבוי היהודים בעיר וביורידיקות שבסביבה. עצומות הופנו בזו אחר זו אל מארשאלי הכתר שבידיהם היה הפיקוח על שמירת הפריווילגיות של העיר ובהן דרישות להרחיב את ההגבלות על היהודים. ואכן, מארשאל הכתר פראנצישק ביילינסקי המוזכר לעיל הוציא כמה צווים ובהם חזר על התקנות האוסרות התיישבות היהודים, פרט לסוחרים סיטונאים. בשנת 1768 כבר הוחל בהרחקת יהודים שלא קיבלו מן העירייה רשות לשבת בעיר. אבל הצו לא נשמר כנראה במלואו ובשנת 1776 חזר ביילינסקי והוציא צו נוסף בנידון. בשנת 1784 הוציא המארשאל מנישק "הסדר עבור העיר וארשה באשר ליהודים". היהודים המורחקים מן העיר עירערו על כך בפני המלך וכשלא נענו פנו אל הבנקאי פיוטר טפפר והלה הירשה לרבים מהם להתיישב באחוזתו בראשין שבסביבת העיר. על מנת לעצור את נהירת היהודים אל העיר הונהג כאמור עבורם התשלום של "הכרטיס היומי" (ה"בילטובי"). בתשלום זה היה חייב כל יהודי שבא העירה לרגל ענייניו האישיים (הופעה במשרד רשמי או בבית הדין) או המסחריים. לנשים הותר לבוא אך ורק כדי לשאול בעצת רופא. בשנת 1784 נקבע התשלום בסך זהוב אחד ל-14 ימי שהייה בעיר; בשנות ה-90 עלה המחיר ל-3 זהובים. הונהג גם כרטיס שנתי בסך 13 זהובים, אך זה ניתן רק ליהודים שקיבלו את רשות העירייה לשבת בעיר. בשנת 1787 הגיעו ההכנסות מתשלומי "הכרטיס היומי" ליותר מ-80,000 זהובים ובתקופת הסיים של 4 השנים אף הוכפל הסכום הזה. העירייה החלה בהשתדלות להעביר את הסכומים האלה לקופתה שלה. אולם כל התקנות, התשלומים והפיקוח על ביצועם לא מנעו מן היהודים לבוא העירה. רבים הגיעו לשם באורח לא חוקי, ללא תשלום. בעיקר היו אלה בעלי מלאכה, רוכלים ושכירי יום, שעל מנת להרוויח למחייתם העלובה היו מוכנים להסתכן בקנסות ואף בהלקאה בפומבי מידיהם של "שומרי החוק". גם המגורשים מן העיר שבו לא פעם ונכנסו לתוכה, לאחר ששינו את שמם או התחבאו בדרכים שונות מרורפיהם. רוב המגורשים מצאו להם מפלט בכפרים ובעיירות שבסביבת העיר וגם כאמור ביורידיקות. באותו זמן נעשה ניסיון לבנות יישוב מיוחד עבור היהודים. יישוב זה, בשם "ירושלים החדשה", הוקם באחוזתו של הנסיך אוגוסט סולקובסקי (כיום נותר שריד מן היישוב הזה בשמו של רחוב בו' - "שדרות ירושלים"). אבל בשנת 1775 ציווה המארשל לובומירסקי להרוס את היישוב ושנה לאחר מכן אמנם נהרסו כל בתיו. בשנת 1784 נערך מבצע של הרחקת יהודים מן העיר שהיה אכזרי וקפדני במיוחד, אולם כעבור 4 שנים, כאשר התכנס לישיבתו הסיים של 4 השנים, גברה הנהירה של היהודים אל העיר, שכן על-פי החוק הותר להם לשהות בעיר בעת ישיבות הסיים. היהודים החלו במאבק להשיג היתר ישיבה חוקי בו', ואילו העירוניים של ו' עמדו בראש נציגי הערים בכל הנוגע להגבלת זכות הישיבה של היהודים בכל ערי הממלכה. בתקופה ההיא עוצב וזכה למעמד איתן היישוב היהודי בפראגה שמעבר לנהר ויסלה. כנראה שיהודי העיר הזאת קיבלו זכות ישיבת קבע עוד לפני שבוטל האיסור על התייש- בות היהודים בערי מאזוביה בשנת 1768 . בעת המפקד שנערך בשנת 1765 נמנו עם היהודים תושבי קבע בפראגה 70 נפש. בשנת 1768 הגיש לייזר בן מרדכי בשם קהילת פראגה עצומה ובה דרישה לשחרר את הקהילה מחסותה של קהילת ונגרוב, שאליה השתייכה עד אז, על מנת לייסד קהילה עצמאית. בשנת 1775 הותר ליהודים באורח פורמאלי להתיישב בפראגה ולע- סוק שם במסחר ובמלאכה; בערך באותה שנה קודש שם בית עלמין. בשנת 1782 ישבו בפראגה 892 יהודים.
בתקופת הסיים של 4 השנים החריף המאבק בין נציגי היהודים בו' ובין העירוניים באשר לחוקיות ישיבת היהודים בעיר. כבר בשבועות הראשונים של ישיבת הסיים הפנו יהודי ו' שתי עצומות אל הסיים ואל המלך ובהן, לאחר שהביאו "נימוקים היסטוריים" על זכויותיהם בכל ערי פולין, שניתנו להם מידי המלכים החל משנת 1264, וכן נימוקים בדבר "התועלת" שהם מביאים לממלכה, הם הציעו לשלם סכום חד-פעמי של 180,000 זהובים לצורכי הצבא ו-3,000 (במטבעות זהב) מדי שנה בשנה עבור זכות הישיבה בעיר. עיריית ו' הזדרזה והגישה עצומה נגדית ובה דרשה לסרב לבקשת היהודים והציעה למנוע גם את ישיבתם של יחידים בעיר. העירייה טענה, ש"היהודים הביאו הרס על ערי פולין ורוקנו אותן מבעלי מלאכה". לטענתה של העירייה לוו היהו- דים כספים רבים אצל בני האצולה והכמורה ובדרך זו רכשו לעצמם אפוטרופסים. בינואר 1789 הגישו נציגי היהודים תשובה לעצומתם של העירוניים ובה הם דוחים את "ההשמצות על היהודים". בחודשים שלאחר מכן לא ישבה העירייה בחיבוק ידיים, אלא הגישה עצומה אחרי עצומה ובהן הואשמו היהודים שוב בגרימת נזקים לערי פולין ולעיר ו' במיוחד והשלטונות נדרשו להרחיקם מן העיר.
לאחר ה"תהלוכה השחורה" של נציגי העירוניים בשנת 1789 החליט הסיים על הקמת ועדה להכנת תוכנית של זכויות הערים. נקבע גם, שבעיית מעמדם של היהודים לא תיכלל בתוכנית. ראש העיר של ו' ראה בכך שעת כושר והכריז על נכונותם של העירוניים לתרום לאוצר המלוכה 50,000 זהובים ובכך קיווה שהסיים יקבל תקנה לטובת העירוניים. במארס 1970 דרשו גילדות החייטים והפרוונים להרחיק מן העיר את מתחריהם היהודיים ש"באו בהמוניהם" לעיר והפוגעים בפר- נסתם של בעלי המלאכה הנוצריים. ראש העיר ניצל את לחץ הגילדות והצליח להביא את מארשאל הכתר מנישק לפרסם צו המורה על גירושם של כל היהודים מן העיר ומפרבריה, פרט לסוחרים, שהותר להם לשבת בה בעת ישיבות הסיים. בעת גירוש היהודים, בחודשים מארס עד מאי 1790, נעשו פרעות ביהודים. חנויות נשדדו ואף נהרסו והיו גם פגיעות בנפש. יחידות הצבא שהוזעקו שמו קץ לפרעות. למאורעות היה הד נרחב בישיבות הסיים וכן בפובליציסטיקה של אותם ימים. גם שגרירויות של מדינות זרות דיווחו על כך. נציגי היהודים הגיבו בעצומה שבה תיארו את "גודל האסון שהיה כרוך בגירושם של אלפי יהודים מן העיר" ואת הנזק שנגרם למסחר ולמלאכה בעיר. אולם מצבם של יהודי ו' לא השתנה גם לאחר החלטת הסיים באפריל 1791 על התקנון של הערים. עיריית ו', אגודות הסוחרים והגילדות של בעלי המלאכה המשיכו בלחצן להרחיק את היהודים מן העיר. בסתיו 1791 ניסו הנציגים של יהודי ו' להגיע להידברות עם העירייה. הם הציעו לשלם לקופת העירייה סך של 3,000 זהובים עבור מתן היתר למשפחה אחת להתיישב בו'. העירייה סירבה להצעה ובפב- רואר 1792 ניצלה את הפסקת ישיבת הסיים ודרשה לזרז את הרחקת היהודים מן העיר, כי הרי "באין ישיבה אסורה ישיבתם בה". נציגי היהודים ביקשו למנוע את רוע הגזרה ובמארס של אותה שנה נתנו למלך 90,000 פלורינים על מנת שיעמוד לימינם. המלך אמנם פנה אל המארשאל של הסיים, מאלאחובסקי, וביקש את עזרתו בהכנת התקנון למעמד החוקי של היהודים בעת ישיבות הסיים, אבל היתר להישאר בעיר ניתן רק לסוחרים הגדולים. בתקופת ה"קונפדרציה של טאר- גוביצה" (התחברות אנשי האצולה למען תמיכה במעצמה הרוסית ובאינטרסים שלה בפולין) ניסו היהודים להשפיע על שגריר רוסיה בפולין שיפעל למען שיפור מצבם. גם העירוניים ועיריית ו' פנו אל אותו שגריר. בעייתם של יהודי ו' נדונה גם בישיבת הסיים בגרודנו. הנציגות היהודית פעלה גם שם. בלי להמתין לתוצאות הדיונים הזדרזה עיריית ו' ובמאי 1793 פרסמה צו המורה לכל היהודים, כולל בעלי מלאכה, סוחרים זעירים וגם גדולים לעזוב את העיר. לביצוע גזרה זו לא הגיעו; בשנת 1794 פרץ מרד בעיר.
על אף המאורעות הדרמטיים שליוו את היישוב היהודי בו' בתקופה הסטאניסלאבית, חלו בו תמורות מרחיקות-לכת, מבחינת הגידול במספר ובכל הקשור לגיוון העיסוקים והארגון הפנימי. בשנת 1754 היה מספר יהודי העיר וסביבתה 2,519 נפשות מתוך כלל 30,000 תושבי העיר, ואילו בשנת 1795 הגיע מספרם ל-6,000 נפשות ואולי יותר (המפקד לא כלל את היהודים שהתחמקו ממנו מסיבות שונות) והם היוו כבר אז %8.3 מכלל האוכלוסייה. מרביתם של היהודים התרכזו ביוריריקות, בפרבר פראגה וברחובות סנאטורסקה, ביילאנסקה, מיודובה ודלוגה. במפקד של 1778 רשומים יהודים ב-44 רחובות העיר ופרבריה והם גרו ב-370 בתים. לפי הנתונים משנת 1792, רבע מכלל המפרנסים היהודיים בו' עסקו במסחר. העוסקים במסחר ובאשראי נחלקו לכמה קבוצות; הראשונה כללה בנקאים, חלפנים, ספקים וסוחרים גדולים. כידוע, לא ניתן להפריד בימים ההם באופן ברור בין סוחר גדול או ספק ובין חלפן או מלווה כספים, כי על-פי רוב עסק אותו אדם בשני התחומים ואף יותר בבת אחת. הבנקאים עסקו גם במסחר ובהספקת סחורות ושירותים למיניהם, מימנו עיסקות ייצוא וכו. הסוחרים ייצאו מוצרי שדה ויער דרך נמלי הים הבאלטי (דגן, עצים ואשלג) והובילו שוורים, סוסים, חלב, עורות, שעווה ובד גס לפרוסיה ושלזיה. בין הסוחרים בלטו שמואל זביטקובר, אייזיק שמש ממזריטש, שהתיישב בו', ושמעון בן הניך. הם העסיקו מאות סוכנים שקנו את הסחורה בפודוליה, בליטא ובאוקראינה. כאשר החליטה בשנת 1789 ועדת האוצר להטיל איסור על ייצוא עורות לא מעובדים הקימו כמה סוחרים יהודים בתי בורסקי בעיר וייצאו עורות מעובדים. גם בייבוא סחורות מילאו היהודים תפקיד חשוב. הם ייבאו מוצרי מתכת (מכסף ומנחושת), בדים, תכשיטים, אבני חן, טבק, תה ותבלינים. הם קיימו קשרי מסחר הדוקים עם בני עמם בארצות המערב, בעיקר בהולנד. תפקיד חשוב מילאו במגעי מסחר אלה הבנקאים האחים שמעון ויעקב סימונס, שהיגרו מהולנד והתיישבו בו'. הם המשיכו לקיים את קשרי המסחר עם אחיהם שנותרו באמשטרדם. דרך הולנד ייבאו הסוחרים הגדולים האלה בדי צמר מאנגליה. האחים שמעון ויעקב נתמנו לבנקאים וצורפים של חצר המלך.
הסוחרים היהודיים השתתפו בירידי לייפציג וברסלאו ועמדו בקשרים אף עם סוחרי מוסקווה. אחדים מן הסוחרים היהודיים הגדולים עסקו בהספקה לצבא. הם סיפקו מצרכים לצבא הפולני, וגם לצבאות הזרים שחנו אז בפולין, דגנים בקר, סוסים ומספוא וגם בד למדים. במקור אחד מוזכרת הספקת 2,500 סוסים. סוחרים אלה סיפקו גם את צורכי חצר המלך, השגרירויות הזרות בעיר ולא כל שכן את צורכי בעלי היורידיקות במוצרי מותרות ובאשראי. שמואל זביטקובר והאחים סימונס סיפקו את הכסף למטבעה המלכותית. מרבית היהודים עסקו במסחר זעיר. קצתם החזיקו חנויות קטנות (בשנת 1792 התפרנסו מהן 90 מפרנסים) ורבים יותר (187 מפרנסים) מצאו את פרנסתם ברוכלות, בתיווך וב"מסחר לעת מצוא". בערך 40% מן העוסקים האלה במסחר צוינו במקורות כמחוסרי פרנסה. בנוסף לסוגי המסחר הנזכרים עסקו יהודי ו' גם במקצועות קרובים למסחר, כגון פונדקאות ומלונאות והיו גם יהודים שהחזיקו מסבאות, בתי קפה ומזנונים. כשליש מן המפרנסים האלה, בערך 90 במספר, צוינו במקורות כמחוסרי פרנסה. מן הראוי להדגיש, שרוב סוחרי ו' בימים ההם היו נוצריים ורק אחוז מבוטל מהם צוין כמחוסר פרנסה תקינה.
בערך 500 מפרנסים יהודיים עסקו במלאכה. למספר הרשמי הזה אפשר להוסיף לכל הפחות עוד כמה עשרות בעלי מלאכה יהודיים. האחרונים לא הודיעו לשלטונות על מקור פרנסתם (על-פי רוב הם צוינו כ"מחוסרי עיסוק מוגדר"), שכן, כידוע, לא נתקבלו היהודים לגילדות בעלי המלאכה והיה עליהם לעמוד ברדיפות ובנגישות מצד מתחריהם בעלי המלאכה הנוצריים וגם מצד העירייה. כאמור, לא פעם הם גם גורשו מן העיר. לפי הנתונים הלא מדויקים של שנת 1792 היו בעיר ובסביבותיה 410 חייטים, 29 צורפים, 23 נחתומים וקצבים, 7 נפחים ועושי דוודים, 2 סנדלרים ו-15 פועלים בבתי בורסקי. כמה וכמה יהודים היו זגגים, צבעים ומשנת 1780, כשהחל המדפיס פיוטר דיפוא להוציא לאור גם ספרים בעברית (בעת ההיא נאסר לייבא ספרים מחוץ-לארץ ובעל בית הדפוס קיווה להגדיל את הכנסותיו על-ידי הוצאה לאור של ספרים עבריים), גם סדרי דפוס. בין המפרנסים היהודיים בעת ההיא נמצאו גם סבלים ובעלי-עגלות. יותר מ-500 איש מקרב יהודי ו' היו משרתים, שוליות של בעלי מלאכה וזבנים.
עם האינטליגנציה המקצועית ביישוב היהודי בו' נמנו בימים ההם 39 מלמדים, מורים ועוזריהם, 15 רופאים וגלבים, 25 כלי-קודש ו-12 פקידים (במשרדו של המארשאל או בעסקים פרטיים). בשנת 1794 היו בעיר 15 זמרים, כלי-זמרים ובדרנים. כמובן שהיו בציבור היהודי, שמנה יותר מ-6,000 נפש, גם אנשי שוליים של החברה - קבצנים, גנבים, סרסורים למיניהם ועוד כיוצא באלה. אבל מן הראוי לציין, שבערך 35% מן היהודים הפעילים מבחינה מקצועית לא נכללו במפקד של שנת 1792 בסעיף הדן במקור פרנסה. אנשים אלה או שהתחמקו בגלל סיבות שונות מן המפקד או שהיו מחוסרי מקור פרנסה כלשהו. שלא כמו שאר קהילות ישראל בפולין, נמנע מיהודי ו' להקים ארגון קהילתי. השלטונות ראו בהקמת ארגון קהילתי מעין הכרה בזכות היהודים לישיבת קבע בעיר ודבר זה היה מנוגד למדיניותם, שביקשה לשמור על הפריווילגיה שאסרה על מגורי קבע של יהודים בעיר. אולם, חרף האיסור, נאלצו השלטונות להסכים להקמת נציגות יהודית שתהיה אחראית לגביית מסים מן היהורים ושתפתור סכסוכים בין היהודים לבין עצמם ביישוב שמנה כבר במחצית השנייה של המאה ה-17 כמה אלפי נפשות. משום כך התיר מארשאל-הכתר, שבידיו היה הפיקוח על האוכלוסים היהודים בעיר, למנות "זקנים" (סניורים) יהודיים ועליהם הוטלו האחריות לגביית המסים מן היהודים והחובה לייצגם בפני השלטונות. למוסד ה"סניורים" היה תפקיד של מעין ועד קהילה. בשנת 1760 ציווה מארשאל-הכתר על ה"זקנים" להטיל קנס על כל היישוב היהודי בו', כעונש על גנבה שגנב יהודי מקצין פרוסי שחנה בעיר. "זקני היהודים" בו' פנו לא פעם בעצומות ובבקשות אל המלך ואל השלטונות וחתמו בשם "ציבור יהודי ו'". בתשובה לאחת העצומות השיב מארשאל-הכתר הגדול סטאניסלאב לובומירסקי, בשנת 1778, שהוא אינו מכיר בנציגות ה"זקנים", כי אסור ליהודים להקים בו' ציבור יהודי (כלומר קהילה). ואף-על-פי כן המשיכו "זקני היהודים" לחתום על עצומותיהם בשם "הציבור היהודי בו'" או אפילו בשם "קהל ישראל בעיר ו'". יש סימנים לכך, שבעת ההיא פעלה בו' חברה קדישא שעסקה גם במתן סעד לעניים ובעזרה לפליטים. דוברו האחר של הציבור היהודים בו' כלפי השלטונות היה השתדלן (הסינדיקוס), שמילא תפקיד של עוזר ליועץ במשרד מארשאל-הכתר לענייני יהודים. לראשונה מינה המארשאל ביילינסקי שתדלן בשנת 1759. משרת השתדלן התקיימה עד שנת 1794, שנת "המרד של קושצ'יושקו". השתדלנים, אחד בשביל הציבור היהודי בו' ואחד בשביל יהודי קהילת פראגה, נתמנו מבין העשירים (הסוחרים הגדולים, הספקים לצבא) או מבין המתורגמנים היהודיים ששירתו במשרד המארשאל. היו ביניהם גם כאלה שניצלו את תפקידם לטובתם שלהם, מעלו בכספי הציבור והיו גם סתם נוכלים. אלה הביאו נזק לציבור היהודי והבאישו את ריחו. את החלטות השתדלנים הוציאו- לפועל השמשים (בשנת 1795 היו בו' 15 שמשים). השתדלן עמד גם בראש בית הדין היהודי (בית הדין הסינדיקאי) ואתו ישבו בדין 2-3 דיינים. בית הדין דן בעיקר בדיני ממונות כל עוד סכום התביעה לא היה גדול. היה גם בית דין לבוררות, שבו בחר לו כל אחד בורר כרצונו ובורר שלישי נבחר בהטלת גורל.
הציבור היהודי בו' לא בחר רב קבוע, אולם לאחר שגדל מספר התושבים היהודים בעיר באו לו, רבנים מערי השדה, שהו בה פרקי זמן ארוכים ופסקו בענייני "כף וקדרה". בשלהי המאה ה-18 היו בעיר 10 שוחטים. השוחטים שילמו לחברה קדישא עבור היתר השחיטה עד 600 זהובים לשנה. כנראה שעבודתם הכניסה להם לא מעט. עוד במחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה ביישוב היהודי בו' חברת ביקור חולים. בשנות ה-90 של המאה ה-18 ניסה השתדלן רוד קעניגסברג לייסד בית חולים יהודי, אולם השלטונות לא נתנו רשות לכך משום שראו בכך ליגאליזציה של הקהילה היהודית; הקמת בית החולים אושרה לבסוף בידי שלטונות הכיבוש הפרוסיים בשנת 1795. כאמור, בו' פעלו כמה רופאים ומרפאים יהודיים. ביניהם היו יהודים שסיימו את לימודיהם באוניברסיטאות של מערב אירופה, אבל הם שירתו בעיקר את החולים הלא-יהודיים. ביניהם בלט ד"ר יעקב קלמנסון, בנו של הרב מהרוביישוב, שהיה איש משכיל וחיבר חוברת על "הרפורמה של היהודים" (החוברת נכתבה בצרפתית ותורגמה לאחר מכן לפולנית). המיילד אליהו (אליאס) אקארד חיבר גם הוא חוברת פוליטית בעניין הרפורמה של היהודים ובה דרש לראשונה להכיר ביהודים כבאזרחים "בני דת משה". אקארד היה לאחר מכן רופא בצבא הרוסי. בין הרופאים המדופלמים יש להזכיר את שמעון סאמלזון, רופאו האישי של המלך, שגם בנו המשיך במקצועו. אישיות מעניינת היה היהודי הספרדי היחיד בקרב רופאי ו', ד"ר דניאל דה-למוס, אחיינה של הנרייטה הרץ, הידועה בטרקלינה הספרותי שהתקיים בברלין, טרקלין שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של הרומנטיזם הגרמני. סקירה מעניינת על מצב בריאותם של יהודי ו' בעת ההיא כתב רופאו האישי של המלך, הצרפתי פראנסואה לואי לה-פונטן. בין השאר הוא מתאר את הדלות והצפיפות ששררו בקרב היהודים ומביא עדות על מסירותם של ההורים היהודיים לילדיהם. הוא כותב: "מעטות הן האומות שמסירותן העדינה והמלאה לילדים דומה לזו של היהודים". הוא ממשיך ומתאר את העוני והעצבות שהם מנת חלקם של היהודים: "העם הזה אינו יודע שמחה מהי, אינו נהנה ממשחקים, אין ריקודים בשמחותיהם אלא לעתים נדירות בחתונות בלבד". בהיעדר בית עלמין נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בסוחאצ'ב או בגרודזיסק.
אשר לחינוך, כל הילדים היהודים קיבלו את חינוכם בחדרים פרטיים. העשירים היו מזמינים לילדיהם מלמדים ומורים מגרמניה. ילדים אלה למדו גם שפות זרות (גרמנית וצרפתית). היו בין ילדי ישראל גם כאלה שנדדו לערי גרמניה כדי לרכוש השכלה. כאמור, היה המצב בפראגה שונה. שם היתה ליהודים קהילה מאורגנת ולה בית עלמין, בית מדרש, בית מטבחיים ומקווה טהרה. לקהילה היה גם רב משלה; ראשון רבני פראגה היה ר' יהושע חריף המכונה פראגר. לקהילה היה גם מגיד מישרים משלה. בשנת 1793 שימש בתפקיד המגיד ר' יצחק לייבוביץ' מן העיר גומבין. בבית המדרש של פראגה היתה ספרייה שאף השאילה ספרים לקריאה בבית. פליטי שחיטות ההיידמאקים באוקראינה הביאו עמם לו' את החסידות. בשנת 1781 נערך בבית המדרש בפראגה ויכוח פומבי בין החסידים למתנגדים. את הצד החסידי ייצג הרב של ז'ליחוב דאז, ר' לוי יצחק (נודע מאוחר ביותר בשם ר' לוי יצחק מברדיטשב, מגדולי מנהיגיה של החסידות), ואת הצד האחר ייצג הרב מבריסק, ר' אברהם קצנלבוגן. הוויכוח הביא לידי פילוג בחברה קדישא בפראגה, שנפרדה לחסידים ולמתנגדים. את דבר ריבוי החסידים בו' מאשר בכתביו גם המשכיל מנדל לפין סאטאנובר, ששהה בו' בשנת 1791. רק יחידים ראו בעצמם "נאורים" בעת ההיא, דבר שהתבטא בלבוש האירופי שאימצו לעצמם ובידיעת שפות אירופיות. בן הדור, הפולני מיכאלובסקי, כתב בזיכרונותיו: "היו אז בווארשה יהודים רבים שזכו לחינוך דומה לזה של הנוצרים. לא היה זה נדיר למצוא ביניהם אף אנשים משכילים, אולם החברה הנוצרית סירבה לקבלם בגלל דתם. היתה זו דעה קדומה שציערה את בעלי הדעות המתקדמות, אבל לא היה בכוחם לשנותה". היו כאלה שהרחיקו לכת בנטייתם להידמות לשאר הגויים והמירו את דתם, אולם גם מעשה זה לא פתח לפניהם את דלת הכניסה לחברה הפולנית. באותם ימים הופיעו כתבי פלסתר רבים נגד המשומדים.

סגור

1794 - 1806
המרד של קושצ'יושקו, חלוקת פולין השלישית והשלטון הפרוסי בווארשה (1794-1806)

התקוממותם של הפולנים בשנת 1794 באה כתגובה נגד הרוסים, אשר התבצרו איתן לאחר החלוקה השנייה של פולין (1792) ואשר מנעו כל ניסיון להנהיג רפורמה ולהביא לשיקומה הפוליטי, החברתי והכלכלי של הממלכה. הגדיש את הסאה ניסיונם של הרוסים לחסל את הצבא הפולני. בתגובה על ניסיון זה פרץ המרד. במארס 1794 התרכזו כמה יחידות של הצבא הפולני בקראקוב ותדיאוש קושצ'יושקו (ליבראל שהשתתף לצד המתיישבים האמריקניים בקרבות לשחרור אמריקה מעולה של בריטניה) התייצב בראשם. ניצחונם הראשון של המתקוממים, ליד הכפר ראצלאוויצה, עודד את החיילים הפולנים; השתתפותם של איכרים ועירוניים במרד מילאה את לבם של החיילים תקווה שבפולין שתקום לאחר הניצחון שוב לא יהיה מקום לכל ההפליות החברתיות, הציבוריות והפוליטיות שהם היו נתונים להן עד אז. המצביא קושצ'- יושקו, בהצהרותיו, הוסיף עידוד לתקוות אלה. באסיפה שהתקיימה בבית הכנסת בקראקוב הוא הבטיח שגם "ישראל, האח המבוגר יותר", יזכה לחסד. בזמן שהצבא הפולני ניהל קרבות קשים נגד יחידות הצבא הרוסי, שעלו עליו במספר החיילים ובציוד, התפשטו בארץ "חוגים פאטריוטיים", שפעלו בחשאי למען שחרורה של פולין מעול הכובש הרוסי. בקרב חוגים אלה גבר קולם של אנשים שנטו אחר הרעיונות של המהפכה הצרפתית (הכומר הוגו קולונטיי, הסנדלר הווארשאי יאן קילינסקי, הגנראל יאקוב יאשינסקי - על זה האחרון נאמר שמוצאו יהודי). בהנהגת המרד היו גם זרמים שמרניים יותר והללו צידדו בהחזרת המצב לקדמותו תוך הכנסת שינויים קלים לטובת העירוניים. כאשר הגיעו לו' הידיעות על המרד ועל ניצחונות המורדים בסביבת קראקוב פרצו קרבות גם בבירה. זה היה בימים 17 ו-18 באפריל ובעקבותיהם גורש חיל המצב הרוסי מן העיר. בו' קיבל המרד אופי של מהפכה ממש. בראש המתקוממים עמדו יאן קילינסקי שנזכר לעיל והכומר בעל הדעות היעקוביניות יוזף מאייר. הוקמה מעין ממשלה זמנית שהוכרזה ב-10 במאי ל"מועצה לאומית עליונה". נוסדו בתי משפט מהפכניים ובהם נשפטו למוות גם כמה מאנשי הקונפדראציה הפרו- רוסית "טראגוביצה". פסקי הדין הוצאו אל הפועל. בחודש יוני נשפט בבית המשפט, בין השאר, הבישוף מאסאלסקי ונתלה בפומבי.
התייחסות היהודים למרד לא היתה אחידה. האמידים שבהם - הבנקאים, הספקים והסוחרים הגדולים - עמדו מן הצד וחיכו לראות כיצד יפול דבר. יהודים רבים, ובכלל זה גם המשכילים המעטים, שבאו זה מקרוב מפרוסיה או משלזיה, נטו יותר לצד המשטר של האבסולוטיזם הנאור והחסדים שהעניק זה ליהודים "המועילים והנאורים" בארצות מוצאם. לא כך סברו בני דלת העם, ובייחוד אלה מבין היהודים שהיו חסרי כל; אוזנם של אלה היתה קשובה לסיסמאות ולרעיונות השוויון שהפיצו היעקובינים הפולניים. מטבע הדברים בני שכבות אלה באו במגע קרוב יותר, יומיומי, עם הפולנים מדלת העם שגם להם לא היה מה להפסיד. רבים מיהודים אלה הגיעו לו' מערי אוקראינה והדי הטבח שערכו ההיידמאקים ביהורים בשנת 1768 ואף של גזרות ת"ח ות"ט נשמרו היטב בזיכרונם (ומכאן יחסם השלילי אל הרוסים). בן דלת העם היהודי, הסייס ואף גונב הסוסים, הסבל והעגלון וסתם אנשים מחוסרי מקצוע ופרנסה קבועה, מצאו שפה משותפת עם אחיהם לגורל הפולניים ובעתות שלום או מהומות לא היססו אף להשיב מכה תחת מכה בעת שקמו עליהם פורעים.
יהודים אלה נסחפו בגל המהפכה; מה גם, שהקרבות הראשונים נערכו ברבעים שבהם התגוררו יהודים (רחובות טווארדה עד לשנו ועד הגן הסאכסוני, מבואות וולה עד הנהר ויסלה). השתתפותם של יהודים רבים לערך בקרבות (החל מיום החמישי הגדול, 17 באפריל 1794) היתה ניכרת. מעידים על כך המקורות של הזמן. בעצומה של "דלת העם בני דת משה" שהגישו בני השכבות הדלות של יהודי ו', שהתארגנו, לראש העיר ביוני 1794, נאמר: "בעת המהפכה של יום ה' הגדול, 17 באפריל 1794, הלכנו ברצון להגן (על ו') ורבים מאתנו נפלו בשדה הקרב". עדים אחרים בני הזמן מוסיפים פרטים על המתרחש ומעלים על נס את גבורתם של היהודים. הם יודעים לספר, שהיהודים לכרו ברחוב סנאטורסקה תותח מידי הרוסים וברחוב לשנו הצליחו תותחנים יהודיים וכמה מנקי-ארובות לגרש או לשבות חיילים מיחידה רוסית גדולה. ברחוב לשנו ירה יהודי מארבעה תותחים בבת אחת. יהודים נלחמו בגבורה גם בפרבר קראקוב וברחוב שוויינטיירסקה. בביטאון הרשמי של המועצה הלאומית העליונה, "העיתון הממשלתי", נכתב, שבימים 17 ו 18 באפריל, "הסתערו היהודים תושבי הבירה על השונא, נלחמו ונשק בידם, והוכיחו לעיני כל, שבמקום שהאנושות אמורה לנצח מסכנים הם את חייהם". מי שהיה עד לקרבות רחוב אלה, אנתוני טרמביצקי, כתב: "היהודים התקהלו בקבוצות גדולות והסתערו בעיניים עצומות על התותחים ועל החיילים".
בשני ימי קרב אלה נוצרה, בפעם הראשונה בתולדות ו', התקרבות בין פולנים ליהודים, כעין ברית אחים בלחימה נגד האויב המשותף. אולם, לאחר שוך הקרבות, משהחלו שלטונות המהפכה לארגן צבא סדיר, לא נמצא בו מקום ליהודים. העירוניים סברו, שאין לראות במצב הנוכחי תופעה מתמדת וחששו שמא ידרשו היהודים, בזכות השתתפותם בהגנת העיר, רשות לישיבת קבע או "חס ושלום" זכויות אזרח. אמנם, קושצ'יושקו טען, ש"הזמן דורש צדק ויושר לכל אלה התורמים להגנת הכלל" ודרש לבטל את "הכרטיס היומי" שעדיין היה חובה על היהודים הבאים לו', אולם קולו נשאר בודד. לכל היותר היו מוכנים להעסיק את היהודים במלאכות עזר בהגנת העיר. ואכן, יהודים רבים התייצבו לחפירת שוחות והתגייסו למיליציות העזר. ברובע הרביעי, שבו התגוררו יהודים רבים, התנדבו לשרת במיליציה 150 יהודים, מבין 300 המתנדבים ששירתו בשורותיה. המיליציה קיימה משמרות והשתתפה במבצעי סיור וחבלה במסגרת ההגנה על העיר. כרוניקאי בן הזמן כתב: "היהודים השתתפו במשמר בכל מקום שבו נזקקו להם, ובייחוד בשמירה על השבויים הרו- סיים. בעת המצור על ו' לא הקפידו אף על שמירת השבת". היומון "העיתון האזרחי" כתב בימים ההם: "אצלנו בו' משרתים יהודים מרצונם הטוב בצבא, הם ששים לצאת למשמרות ולסיורים ומקצתם משתמשים אף בנשק נגד השונא של העם כולו ושל האנושות. אין אלא לציין לשבח את המעשים האלה". בתיאטרון הוצג אז מחזה שבו הופיעה לראשונה דמות יהודית חיובית ובפיה פזמון: "אם היהודים יתנו יד לחפירת שוחות, מיד יוקמו 10 מבצרים".
אולם, גם אז לא נשתתקו מתנגדיהם המושבעים של היהודים. בחוצות, על קירות הבתים, הופיעו כתבי פלסתר נגד היהודים ואף נגד אלה שהמירו את דתם. בייחוד הותקפו המומרים הפראנקיסטיים. בעקבות דברי הבלע באו רדיפות ממש. יהודים נעצרו ברחובות בכל מיני אמתלאות. אלא שבעלי המלאכה ופשוטי העם מקרב היהודים למדו להגן על עצמם וגם לא היססו לפנות בכל מקרה של התנכלות אל מפקדי הצבא בדרישה שהללו יתערבו למענם. במאי 1794 הוציא מפקד העיר צו ובו דרש להפסיק את ההתנכלויות ליהודים ולמומרים. האשמים במעשה נעצרו ואף הולקו בפומבי; עלוני פלסתר הועלו באש בחוצות העיר. סבל רב היה מנת חלקם של יהודים נוודים וחסרי בית ומקצוע. הללו הואשמו שבעת נדודיהם הם עוסקים בריגול; "הולכי בטל" אחדים נכלאו בבית הסוהר, אולם הרוב הגדול מאלה גויסו לעבודות כפייה קשות. לרבים מן הסוחרים היהודיים נגרמו נזקים כבדים עקב החרמת סחורות, שעבורן שולם בשטרות חסרי כל ערך. האמידים מבין הסוחרים היהודיים התנדבו לתרום למען הצבא 81,000 זהובים ונטלו על עצמם לצייד במדים 40 חיילים. "דלת העם בני דת משה בו'" דרשו לחייב את העשירים היהודים לתרום 10 אחוזים מהונם ובתמורה ישוחררו העניים מחובת "הכרטיס היומי", או לכל הפחות יקבלו הנחה בתש- לום שהם חייבים לשלם. העירייה סירבה לוותר על הכנסה חשובה זו והצהירה במאי 1794 שעל היהודים להמשיך ולשלם את המס הזה. "המועצה הלאומית העליונה" לא התערבה כביכול בעניין בטענה שאין הדבר בסמכותה, כי אם בסמכות העירייה. היהודים פנו אל המפקד העליון קושצ'יושקו והלה, כדרכו, תמך בדרישתם של היהודים וכתב : "מה שהיה יאה לשלטון הישן, אם להביא בחשבון את שאר מעשי העוול שלו, לא יאה עתה, כאשר המולדת היא לכל. ובמיוחד כאשר היהודים הם מעמד של אנשים מועילים, כשאר האזרחים, והם שואפים, בדומה לאחרים, להשתתף בהגנת הארץ". אולם, ראש העיר עמד על שלו ו"הכרטיס היומי" של היהודים נשאר בתוקפו. ואם לא די בכך, בנוסף למתן 81,000 הזהובים נתחייבו הסוחרים האמידים להחליף את המטבעות שברשותם בשטרות שערכם האינפלאציוני היה נמוך ובדרך זו הוטל עליהם מס מוסווה נוסף.
אבל כל אלה לא הרתיעו את היהודים מלהשתתף בהגנת העיר. בימים אלה הוכיחו היהודים כמה הם מוכנים לשלם ולו גם עבור ניצוץ קל של תקווה שיוסרו ההגבלות המוטלות עליהם. בו' הוקמה יחידה לוחמת לאומית של יהודים, ראשונה בתולדות היהודים בפולין ובאירופה כולה בעת החדשה. מי שייסד את היחידה והיה למפקדה היה ברק יוסלביץ'. עד המרד לא התבלט איש זה בקרב היהודים, לא בעיסוקיו ולא ברעיונותיו הפוליטיים. הוא היה סוכנו של הבישוף מאסאלסקי, איש הטארגוביצה שנזכר לעיל. עם הפטרון שלו ביקר יוסלביץ' בפאריז ובווינה ושם הכיר את הגנראל דה-לין (שהגה בזמנו את הרעיון להקים יחידה צבאית מורכבת מיהודים). זמן מה היה יוסלביץ' סוכנו של דה-לין. בזמן הסיים של 4 השנים סחר בסוסים ויש אומרים שסיפק סוסים גם לצבא הרוסי. ב-25 באפריל 1794 התייצב ברק יוסלביץ' במפקדת העיר והציע לה תוכנית להקמת יחידה צבאית מורכבת מ-100 יהודים "בריאים ומוכשרים, לקנות ציוד לצבא ולעסוק באיסוף ידיעות על השונא". תוכניתו זו נשארה ללא מענה ובינתיים המשיך הוא עצמו בעסקי התיווך המסחריים שלו. באוגוסט של אותה שנה נמצא יוסלביץ' לרגל עיסוקיו במחנה הצבאי של הנסיך יוזף פוניאטובסקי, אחיינו של המלך סטאנילסאב אוגוסט (הנסיך נודע בשנים שלאחר מכן כמפקד הליגיונות הפולניים בצבאו של נפוליאון בונאפארטה).
ב-17 בספטמבר 1794 פורסם ב"עיתון הרשמי" שמתארגן גדוד פרשים יהודי ולמפקדו, בדרגת קולונל, נתמנה ברק יוסלביץ'. כשבועיים לאחר מכן הופיע כרוז חתום בידי המפקד החדש ובו קריאה ליהודים, בשפה מליצית ונרגשת, להצטרף לשירות בגדוד זה. המפקד העליון, קושצ'יושקו, השמיע דברי שבח למפעל ובעיתונים הרשמיים הופיעו מאמ- רים ברוח זו. למעשה הזה היו הדים גם בדיווחים של שגרירי המדינות הזרות בו'. הגדוד הורכב ממתנדבים וגם מאנשים ש"שוטטו ללא מעש בעיר", כמקובל בימים ההם. את הכסף לציוד הגדוד תרמו היהודים האמידים, הסוסים הוחרמו מיהודים. כעבור זמן קצר היו בגדוד 500 פרשים יהודיים. בתחילת אוקטובר של אותה שנה היה הגדוד מוכן לקרב ואף השתתף בהתנגשויות אחדות עם הצבא הרוסי. בינתיים חל מפנה בקרבות, ידו של הצבא הרוסי היתה על העליונה; בקרב ליד הכפר מאצ'יוביצה, שנערך ב-10 באוקטובר נפצע המפקד העליון קושצ'יושקו ונשבה בידי הרוסים. הגיעה שעת הקרב המכריע. הרוסים, בראשות הפילדמארשאל סובורוב, עלו על פראגה, פרברה של ו', והתכוננו להסתער על העיר. הגדוד של יוסלביץ' נשלח להגן על פראגה, שהיו בה אז בערך 1,000 יהודים ורבים מהם, ובייחוד האמידים, נמלטו לפני ההסתערות אל ו', מעבר לנהר ויסלה. ב-4 בנובמבר הסתערו החיילים הרוסיים על פראגה, כבשו אותה ועשו טבח לא רק בחיילים אלא גם באוכלוסייה האזרחית. כל חיילי הגדוד היהודי נפלו בקרב, זולת ברק יוסלביץ', הסרן יעקב אפשטיין, הפלדוובל קאנץ דרון והרופא רוזנברג. הם ניצלו במקרה; בערב שקדם להתקפה הם הוזמנו למסיבה שערכה מפקדת הצבא בו', מעבר לנהר. בנוסף לחיילים היהודים נטבחו בידי חיילי סובורוב בערך 1,000 יהודים, רובם גברים. בין פליטי החרב מן הטבח נימנו יותר מ-60 אלמנות ובערך 200 יתומים.
על גבורתם של חיילי הגדוד העידו כרוניקאים בני הזמן. אחד מהם כתב, בין השאר: "את הפרבר פראגה, שהגנו עליו בני העם היהודי, כבשו בהסתערות. הכל נפלו לפי חרב. למחרת היום נמצאו בביצורים של העיר חיילי גדוד שלם בתרדמת מוות. הרוסים, בהיכנסם לעיר, התנקמו משום כך באוכלוסייה היהודית ולא חסו אף על תינוקות".
בעת הטבח הנורא הזה היו גילויים רבים של הצלת נפשות ופדיון שבויים. קצין האספקה הפרוסי פרידריך נופר הציל 35 ילדים יהודיים בשלמו לחיילים הרוסיים זהוב אחד עבור כל ילד. אותו מעשה מייחסים לגביר היהודי הגדול שמואל זביטקובר. על-פי המסורת שבפי העם הוציא זביטקובר חבית של מטבעות לרחוב ושילם עבור יהודי חי זהוב אחד ועבור בר-מינן יהודי רובל כסף אחד. הגדיל לעשות הפרוון היהודי ישראל טורבינסקי, שאסף כ-200 יתומים יהודיים ודאג לקיומם במשך שנים רבות.
עם הטבח בפראגה בא הקץ על הניסיון הראשון של אחוות עמים בין היהודים לפולנים בו'. יום לאחר הקרב על פראגה נחתם חוזה הכניעה של הצבא הפולני לכובש הרוסי ובו ביום התייצבו בפני הכובש הרוסי, הגנראל בוקסהוודן, פרנסי עיריית ו' כדי לקדם את פניו ב"לחם ומלח". הם הביאו עמם גם עצומה ובה הדרישה הישנה-נושנה לגירוש היהודים מן העיר. דבר זה הפליא את הכובש הרוסי, שרק יום אחד לפני כן היה עד למעשה הטבח שנעשו ביהודים שלחמו נגדו שכם אחד עם הפולנים.
בשמונת חודשי הכיבוש הר וי המשיכה עיריית ו' במגעים בעניין מעמדם של היהודים בעיר. בינתיים הועלה מחירו של "הכרטיס היומי" לשישה זהובים עבור שהייה של 14 יום.
שלטונות הכיבוש הרוסיים הביאו בחשבון את עוצמתם הפוליטית של העירוניים וידעו שבשאר השטחים שסיפחו הרוסים נשארו היהודים כבולים להגבלות על זכויות האזרח שלהם ולכן קיבלו באוגוסט 1795 את העיקרון שמעתה ואילך יורשו להישאר בעיר רק היהודים שישבו בה עד הכיבוש הרוסי; השאר חויבו לעזוב את העיר מיד. היהודים שהותר להם להישאר בעיר לא היו רשאים לגור ברחובותיה הראשיים (העיר העתיקה, פרבר קראקוב, הרחובות פיבנה, דלוגה ופודוואלה). ברחובות שהותר להם להתגורר בהם נאסר עליהם לעסוק ברוכלות ולסחור בדוכנים, אלא בחנויות בלבד. בצו נאמר במפורש, שהזכות לסחור הוענקה ליהודים בגלל שהצבא הרוסי נזקק לסחורות שהסוחרים הנוצריים אינם מסוגלים לספק. ליהודים הותר לקיים 60 מסעדות ומזנונים בו' ו-20 בפראגה ועבור רישיון זה היה עליהם לשלם, החל מ-1 באוגוסט 1795, 1,000 זהובים, מחציתם למשטרה ומחציתם לבית החולים על שם "ישוע הילד".
כדי לרכוש את לבם של העירוניים חתם הגנראל בוקסהוודן ב-15 בספטמבר 1795 על צו האוסר על מגורי יהודים בעיר ו'. על היהודים היה לעזוב את העיר תוך 5 חודשים. אולם היהודים ידעו שגזרה זו אינה אלא מס שפתיים ששילם הגנראל לעירוני ו'.
באחד בינואר 1795 חתמו מעצמות הסיפוח על חוזה המחלק את פולין בפעם השלישית. לפי החוזה הזה צורפה העיר ו' לשטח הסיפוח הפרוסי. ב-9 בינואר 1796 נכנסו יחידות הצבא הפרוסי לו'. את פני המפקד הפרוסי, הגנראל קלינקופשטרם, קיבלו כבעבר אבות העיר, הדורים בלבושם, ב"לחם ומלח", ואילו היהודים התכוננו לקדם את פני הגזרות החדשות והפעם מידי שלטון עקיב ושיטתי יותר מזה הרוסי והפולני. שמם של הפרוסים ומשטרם הלך לפניהם.
בעקבות שלוש החלוקות של פולין בידי המעצמות השכנות סיפחה לעצמה פרוסיה חלקים גדולים של פולין: את אזורי וארמיה ופומראניה (בשנת 1772), פרט לערים דאנציג וטורון, אזורים שהיו ליחידה מינהלית בשם פרוסיה המערבית; ואת אזורי פולין הגדולה (פוזנן), קויאבי (ולוצלאבק) וחלק מן האיזור מאזוביה (פרט לנפת וארשה) וכן את שתי הערים דאנציג וטורן (בעקבות החלוקה השנייה, בשנת 1792). איזור הסיפוח השני קיבל את השם פרוסיה הדרומית. עתה, לאחר סיפוחה של ו', הפכו אותה השלטונות הפרוסיים לבירת האיזור פרוסיה הדרומית.
מיד עם כניסתם של צבאות הפרוסים לו', ב-9 בינואר 1796, ניגשו הכובשים למלאכת הפיכתה של העיר לפרוסית. הורדו הנשרים הלבנים, סמלי ממלכת פולין, והונפו הדגלים השחורים של מלכות פרוסיה. העירייה בוטלה ובמקומה נתמנתה הנהלה (דירקטוריאט) מורכבת מראש העיר, מפקד המשטרה ושני דירקטורים וכן סינדיקוס ו-4 יועצים מבין העירוניים (על-פי רוב ממוצא גרמני). ההנהלה ניהלה את העיר וניתנה לה גם הרשות לטפל בענייני היהודים.
לאחר מאורעות המרר היתה העיר במצב ירוד. מספר אוכלוסיה ירד מ-110,000 בערך ל-60,000 נפש. גם מבחינה כלכלית ירד מעמדה של העיר מבירה סואנת של ממלכה עם מסחר מסועף, שבא לשרת עורף נרחב ויחסי סחר-חוץ, והיתה למרכז קטן של פרובינציה פרוסית נידחת, עם שוק המוגבל כמעט רק לעיר עצמה. שוק ההון היה מעורער בעקבות האינפלאציה של ימי המרד, הבנייה שותקה לחלוטין (בימי הכיבוש הפרוסי לא נבנה בעיר אף בית אחד). בעיר גדל מספרם של אנשים מחוסרי מקור פרנסה ובין אלה היו רבים ממעמד האצולה שירדו מנכסיהם והיו גם כאלה שהצטרפו אל העולם התחתון. במשך 3 השנים הראשונות של הכיבוש טיפל בית הדין ב-750 תיקים של מעשי גנבה ושוד. בין הנאשמים היו גם מבני האצולה.
גם בחיי התרבות חלה ירידה. העיר, שידעה חיי תרבות סואנים בתקופה הסטאניסלאבית ובתקופת הסיים של 4 השנים, ירדה מגדולתה. במקום הפובליציסטיקה והספרות היפה, התיאטרון והתסיסה הפוליטית המפרה שהיו מעורבים בהם רבים מבני העיר ומאלה שבאו אליה מרחבי פולין התרכזו חיי התרבות והחברה של הבאים מאזורי פוזנן, פומראניה ואף מפרוסיה עצמה במסבאות, באולמי ריקודים, בהופעות רחוב של מנגנים, אנשי קרקס וכו'. פה ושם המשיכו לפעול בחשאי החוגים הפאטריוטיים ובהם אנשים אחוזי נוסטלגיה לעבר שעיניהם נשואות לעבר צרפת, שאליה עברו רבים מן המורדים והפאטריוטים הפולניים והתכוננו שם להילחם בעד המולרת לצד נאפוליון בונאפארטה המושיע.
הכובשים ניגשו להשליט סדר בעיר כדי להתאים אותה למשטר הקיים בפרוסיה. בוטלו הפריווילגיות המיוחדות והייחודיות של העיר (בדומה לשאר הערים באיזור הסיפוח), הונהג משטר פיסקאלי חדש, קפדני ושיטתי, שהסתמך על מפקדי אוכלוסייה מדויקים יותר מבעבר. הולכי בטל גויסו לעבודות-דחק ציבוריות. אגב שינויים אלה נעשו גם עבודות לשיפור מצבה הסאניטארי של העיר.
כאמור, עברו ענייני היהודים לרשות הדירקטוריון, שניהל את העיר. מצד אחד אמנם נשמו היהודים לרווחה, משום שיצאו מחסותם של מארשאלי הכתר, פקידי המלך, שנהגו בהם בשרירות לב; אך מצד שני הם הועמדו בפני משטר קפדני ועקיב, שהיה קשה להתחמק ממנו ולעקוף את גזרותיו. היהודים חששו גם מפני שאיפתו של המשטר לאלץ אותם להיות "נאורים יותר", כלומר להתבולל באוכלוסייה הלא- יהודית. ניצניה הראשונים של כוונה זו ניכרו היטב כבר בקרב המשכילים היהודים, דוגמת מנדלסון ויורשיו, בממלכת פרוסיה. אולם, בסיכומו של דבר היה עידן הכיבוש הפרוסי חיובי מבחינת התפתחותו של היישוב היהודי בו' ובעיצוב מעמדו החוקי. בתקופה ההיא זכה היישוב היהודי בליגאליזציה בכל הקשור במסחר ובמלאכה וארגונו הקהילתי קיבל הכרה רשמית.
באותה תקופה גדל באופן ניכר מספרם של היהודים היוש בים בעיר (מ-6,750 בשנת 1796 עד 12,000 בערך בשנת 1805); שיעור היהודים בתוך כלל אוכלוסי העיר הוכפל (מ-8.3% בשנת 1792 ל-17.4% בשנת 1805). מן הראוי לציין שוב, שבאותו זמן ירד מספר תושבי העיר הלא-יהודיים באופן ניכר. בין המתיישבים היהודיים החדשים היו יוצאי ערי השדה שבסביבה, אולם באו גם מהגרים מפרוסיה והיו בין הבאים גם אנשים שבאו מליטא ומן האזורים שסופחו לאימפריה הרוסית. האחרונים הגיעו אל ו' בשנים האחרונות לקיומה של ממלכת פולין, עם הצבאות הרוסיים והשגריר הרוסי, שעשו בממלכה כבתוך שלהם.
עם כניסת הפרוסים לעיר החלו שוב העירוניים בהשתדלויות להרחיק את היהודים. הם הסתמכו על הפריווילגיות הישנות-נושנות של העיר וגם על הצו שהוציא בזמנו הגנראל בוקסהוודן, שלא הופעל. אולם השלטונות לא נענו להם משום שהדבר היה מנוגד לאינטרסים של הכובש, שראה בביטול זכויותיהן המיוחדות של הערים באזורים הפולניים לשעבר את הדרך לאיחודם של אזורים אלה עם מלכות פרוסיה. אמנם מושלה הפרוסי של הפרובינציה, הגראף הויס, הבטיח, ב-15 באפריל 1796, למשלחת של נציגי העירוניים של ו' להקים ועדה שתעסוק בעניין גירוש היהודים, אולם כעבור זמן קצר, ב-6 ביולי של אותה שנה, קיבל ברוב פאר משלחת של יהודי העיר, שצעדו אליו תחת חופה ועליה ראשי-תיבות של שם מלך פרוסיה מעל עשרת הדיברות, והשביע אותם אמונים לממלכה. בכך ניתן ליהודים מעמד של תושבים חוקיים בעיר ובאיזור.
בעקבות תקנות שהוציאו שלטונות הכיבוש הפרוסיים בשנת 1797 התחזק עוד יותר מעמדם החוקי של היהודים בערי פרוסיה הדרומית (כלומר בו, והסביבה). נקבע בהן, שהיהודים הם תושבי האיזור, כפי שהיה נהוג בכל ערי פרוסיה. המסים שהוטלו על יהודי הממלכה כולה חלו גם על יהודי איזור הסיפוח האחרון ועל כן גם על יהודי ו'. הותר להם לבנות בתים על מגרשים שהנוצרים סירבו לבנות עליהם. על הסוחרים הוטלה חובה לנהל את פנקסי החשבונות בגרמנית או בפולנית ולקיים את העסק המסחרי בחנויות בלבד; נאסר עליהם, להוציא בודדים, לחזר על הפתחים עם מרכולתם או לסחור בחוצות העיר. הותר ליהודים לעסוק במלאכה ולהחזיק שוליות יהודיים בלבד. התקנות באו גם לעודד את היהודים לפתוח ולקיים בתי-חרושת. היהודים שוחררו מגיוס לצבא ובתמורה חויבו כל הגברים בגיל 14 עד 60 לשלם מס גיוס בסך גולדן ו-16 גרושים לשנה. ועדי הקהילות פוזרו ואת ענייניהם ייצג נציג היהודים במגיסטראט. היהודים נצטוו לבחור להם שם משפחה (עד אז נקראו היהודים, למעט בודדים, על שם האב; ברק יוסלביץ', למשל, נקרא על שם אביו יוסף).
אמנם העירוניים לא ויתרו וחידשו את מאמציהם להביא לגירוש היהודים מו' ובלחצם אף עמרו השלטונות לבצע את הגירוש וכבר קבעו את המועד: 7 במארס 1798, אולם הדבר שוב לא היה בר-ביצוע. אפילו רבים מאלה שהטיפו לגירוש בגלוי התנגדו לו בסתר; היהודים כבר היו מעורים במידה כזו בכלכלתה של העיר. לא מעטים מבין הסוחרים הנוצריים שירדו מנכסיהם בעת האחרונה נכנסו לעסקי שותפות עם יהודים. העירוניים חששו שמא יעברו המגורשים לפראגה שמעבר לנהר וייהפכו במהרה למתחרה מסוכן להם. גם להכנסות מן "הכרטיס היומי" היה תפקיד חשוב במניעת הגירוש. העירייה לא היתה מסוגלת לוותר על סעיף חשוב זה בהכנסתה. לפיכך נתקבלה ביום 21 בדצמבר 1799 החלטת פשרה, לפיה הותר לכל תושב יהודי בעיר, אשר ישב בה עד היום שנכבשה בידי הפרוסים (עד שנת 1796) להישאר בעיר. גם לאלה שבאו לאחר מועד זה הותר להישאר בעיר, אבל בתמורה לכך היה עליהם להכניס לקופת העירייה, במקום תשלומי הכרטיס היומי, 210,000 זהובים לשנה כמס מזונות (זה הוחלף מאוחר יותר במס הכשרות) ובנוסף לכך נתחייבו לשלם מס חסות שהיה גבוה בשליש מזה שהיו חייבים לשלם שאר התושבים.
עם הטלת המסים החדשים על היהודים הועמדו השלטונות הפרוסיים בפני הבעיה כיצד לבצע את גבייתם על הצד הטוב ביותר. לשם כך נאלצו לוותר על הכלל של הפקעת מוסדות הקהילה היהודית בו', שהיתה מורכבת משלושה פרנסים ומזכיר, ועל הקהילה הוטלה החובה לגבות את המסים מכל התושבים היהודיים. לפרנסים הראשונים נתמנו משה אהרן פירסטנברג, אייזיק שמואל ויוסף לאנצוטר. הבחירות לנציגות זו לא נתקיימו לאחר מכן, והמזכיר הראשון שלה, שכנא נוידינג, כיהן בתפקידו במשך 20 שנה בערך. במרוצת הזמן הטילה הנציגות את חסותה על החברה קדישא ועל החברות האחרות (ביקור חולים, מלביש עירומים ועוד), שנתקיימו בו' קודם לכן. השלטונות אישרו הקמת בית עלמין. נקנתה חלקת אדמה ברחוב גנשה והבר-מינן הראשון נטמן בה בשנת 1802 (בית העלמין הזה קיים בו' עד היום). משנת 1775 ועד אז קברו יהודי ו' את מתיהם בברודנו שבפראגה. בשנת 1799 אושר רשמית קיומו של בית חולים יהודי תחילה ברחוב נובוליפיה ולאחר מכן ברחוב מארשאלקובסקה. בכך חודשה למעשה מאונס ומרצון השלטונות הקהילה היהודית בו', שאסור היה לה להתקיים באופן רשמי משנת 1527.
כמובן שראשי המדברים בקהילה היהודית של ו' דאז היו העשירים המעטים שיצאו בלי להינזק מן המשבר הכלכלי בעת המרד. ביניהם היו שמואל זביטקובר (שעד היום הזה קרוי על שמו אחד הרבעים של פראגה - שמולוביזנה) ובני משפחתו. לאחר מותו ניהלה את עסקיו הגדולים (הספקה לצבא, מסחר סיטונאי ועוד) בתבונה רבה אשתו יהודית. אליהם ניתוספו מהגרים שבאו זה מקרוב מפרוסיה ובתוכם כתריסר בנקאים גדולים ועוד יותר מזה חלפנים וסוחרים סיטונאיים. אנשי צמרת החברה האלה ראו לעצמם לכבוד להתמנות פרנס של בית החולים, למשל, דבר שהיקנה להם תדמית של נדבנים ואישי ציבור.
מרבית יהודי ו', הן החסידים והן המתנגדים, המשיכו לחיות על-פי אורח החיים המסורתי הנקוט בידיהם מדורי- דורות. הם הקימו לעצמם בתי תפילה ובתי מדרש ו"שטיבלאך" של חסידים. מספר רבנים, שבאו מערי השדה לזמן קצר או ארוך, שירתו את העדה. בימים ההם זכתה קהילת ו' לרב בעל שיעור קומה שיצאו לו מוניטין גם מחוץ לעיר כהונתו, הוא ר' אריה לייב בן משה צונץ (או צילץ) המכונה חריף. לפני כן היה ר' אריה לייב רב בפלוצק ובפראגה ומשם הגיע לו'. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-18, במהלך הסכסוכים שפרצו בין החסידים למתנגדים, נקט הרב עמדה נייטרלית. הוא נפטר בו' בשנת 1833 והותיר אחריו חיבורים וחידושים רבים בענייני הלכה, שהודפסו מקצתם עוד בהיותו בחיים. הוצאתם לאור חודשה אף בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
קומץ המשכילים וה"נאורים" שישבו אז בעיר (רובם מן המהגרים החדשים מן הארצות השכנות) ושהשכלתם התבטאה בעיקר בפיאותיהם הקצוצות, בלבושם האירופי ובשליטתם בשפות לועזיות וגם במעמדם הכלכלי, הקימו ברחוב דאנייליביצ'ובסקה בית כנסת משלהם שבו היה המטיף משמיע את דרשותיו בגרמנית. את הקמת הבית יזם בנקאי וספק יהודי, שהגיע לו' מדאנציג, יצחק פלאטו. אל ה"נאורים" שזה מקרוב באו הצטרפו גם כמה רופאים יהודיים שעבדו בעיר.
בו' יצאו לאור ספרים עבריים שהודפסו בבתי הדפוס של הנוצרים. בשנת 1796 יצא לאור הספר הראשון, הוא הספר "צמח לאברהם", שמחברו היה יהודי מפלונסק, ר' צבי הירש בן חיים. בבתי הדפוס של ו' הדפיס את חיבוריו - עם דברי פולמוס נגד החסידים - "ספר הוויכוח" (1798) ו"תאוות צדיקים" (1799), המגיד הליטאי ישראל לייבל. כחצי שנה לאחר מכן הודפס בבית דפוס בו' ספר פולמוס נגד החסידות בשם "זמיר עריצים" לר' דוד, המגיד ממאקוב.
מן הראוי להזכיר כאן כמה מיהודי ו', שתרמו בתקופה ההיא להתפתחותה של התרבות הפולנית. האנטיקוואר הראשון של ספרים וכתבי-יד פולניים עתיקים היה גצל זאלצשטיין. החל משנת 1803 היה בית המסחר שלו לספרים עתיקים לבית-ועד לסופרים ולמשכילים פולניים. ההיסטוריונים הפולניים משבחים את גצל כמומחה ממדרגה ראשונה לספרות הפולנית העתיקה. צאצאיו של גצל המשיכו במלאכתו ועד מלחמת העולם השנייה עוד נחשבו בין גדולי האנטיקווארים הפולניים. המו"ל נתן מנילי גליקסברג היה מעין אפוטרופוס של הספרות הפולנית. בשנת 1806 החל בהוצאת ספרים, תחילה בשפה הגרמנית, ולאחר זמן קצר ועד פטירתו בשנת 1836 היה לפטרון של כל אוחזי הקולמוס הפולניים בו'.
בתקופת הכיבוש הפרוסי לא חלו שינויים מרחיקי לכת ביחסי הפולנים עם היהודים. אמנם החוגים הפאטריוטיים הפולניים שפעלו בעיר בחשאי התעניינו ביהודים בתור בעלי ברית אפשריים במאבק העתיד לבוא על שחרורה של פולין מעול זרים. אולם גם הם ראו בהם יסוד זר ולכל היותר דנו באפשרות לנצלם כמודיעין. המגע של אלה עם קומץ יהודים פאטריוטיים ששלחו את ילדיהם לבתי-ספר פולניים היה קלוש למדי. מצד הפולנים האלה היה זה בעיקר מגע שעבר להם בירושה. בדרך כלל לא נעלמה השנאה הכמוסה והגלויה שרחשו מרבית העירוניים אל מתחריהם היהודיים כשם שלא נעלמה שנאתם של פשוטי העם אל "רוצחי האל".
ב-14 ביוני 1804 פרצו בעיר פרעות ביהודים. הסיבה המידית היתה דומה לסיבות שגרמו לכך בעבר. קבוצה של יהודים הסתכלה בתהלוכה דתית של הנוצרים שעברה ברחובות. ממקום כלשהו נזרקה אבן שפגעה בצלב. היהודים הואשמו בחילול הקודש. ההמון המוסת הסתער על בתי מגורים וחנויות של יהודים, ואלה נשדדו והוכו. הפרעות נמשכו יומיים ורק בואן של יחידות חיל המצב שחנה בעיר שם להן קץ. רבים מן הפורעים (שוליות של בעלי מלאכה והערב-רב העירוני) נעצרו. הנזק שנגרם ליהודים היה גדול מאוד. נהרסו כל החנויות בפוצ'יוב ובבית יאבלונסקי (בעתיד - בית העירייה) וכן ברחובות הסמוכים.
בינתיים בא הקץ לכיבוש בן עשר השנים של הפרוסים. באוקטובר 1806 ניצח נאפוליון את צבאות הפרוסים בקרב ליד יינה ושבר את ההגמוניה של פרוסיה באירופה המרכזית והמזרחית. באותו חודש נכנס הקיסר הצרפתי לברלין. ב-27 באוקטובר קיבל המושל הפרוסי של ו' פון קלר פקודה להתכונן בחשאי לנטישת העיר. פינוי העיר נעשה בסדר ובשקט. פון קלר בא אל הנסיך יוזף פוניאטובסקי (אחיינו של מלך פולין האחרון) ומסר לידיו את מפתחות העיר.
אבל הנסיך שלט בעיר רק 36 שעות וביום 28 בנובמבר 1806 נכנסו צבאות נאפוליון לו'. האוכלוסייה הפולנית קיבלה את פני יחידות הצבא הצרפתי בשמחה. יהודי ו' התבוננו בחיילים הצועדים ברגשות מעורבים; מצד אחד שמחו על קץ המשטר הקשה של הפרוסים, אבל בסתר לבם חששו מן הבאות, מן הצפון להם מן הגייסות החדשים וממה שיביא עמו עבורם המשטר שינהיג בו' הכובש-המשחרר החדש.

סגור

בימי נסיכות וארשה (1813-1807)
כניסתם של צבאות צרפת לו', בנובמבר 1806, והקמת נסיכות וארשה, הביאה עמה גם תקוות רבות לחידושה של ממלכת פולין בגבולותיה עד החלוקות. יחד עם זה היתה גם אכזבה, משום שהמושיע נאפוליון לא הביא עמו את הגאולה השלמה לעם הפולני. שכן, מי שכבש כמעט את כל ארצות אירופה התחשב יותר באינטרסים שלו עצמו ושל האימפריה שלו מאשר בשאיפותיהם הלאומיות של בעלי הברית הפולניים שהוכיחו לו את נאמנותם. טרם בשל הזמן שהקיסר יגמור את חשבונותיו עם הקיסרות האוסטרית ולא כל שכן עם רוסיה רחבת הידיים.
ב-7 ביולי 1807 חתמו נאפוליון ואלכסנדר הראשון קיסר רוסיה בעיירה טילז'ה על הסכם שלום שלפיו תוקם בשטח הפולני שסיפחה פרוסיה לעצמה נסיכות וארשה. המלך של סאכסוניה, פרידריך אוגוסט, נתמנה לשליטה של הנסיכות החדשה. בשטח הנסיכות התגוררו 2,400,000 תושבים. כעבור שנתיים בערך, בשנת 1809, הגיעו הדברים לידי מלחמה בין נאפוליון לקיסרות האוסטרית. צבאות אוסטריה כבשו, למשך זמן מה, את ו' בירת הנסיכות. אולם, לאחר הניצחון המכריע של צבאות נאפוליון ליד אוסטרליץ נאלצו האוסטרים לוותר אף על שטחי מערב-גאליציה ואלה - יחד עם בירתה הישנה של פולין קראקוב - סופחו לנסיכות וארשה. לאחר מפלתו הגדולה של נאפוליון במלחמתו עם רוסיה, בשנת 1812, נכבשו שטחי הנסיכות בידי רוסיה. כעבור שנה חוסלה הנסיכות ובקונגרס וינה (1815) נחרץ גורלה סופית. מרבית שטחה (ללא גאליציה המערבית) היה לממלכת פולין (הקרויה פולין הקונגרסאית) תחת שלטונו של הצאר הרוסי, שהכתיר את עצמו למלכה של הממלכה. בשנת 1815 חולקה אפוא פולין בפעם הרביעית ובכך נסתיימה האפיזודה הקצרה של עצמאות פולין המחודשת והמוגבלת.
בימיה הקצרים של הנסיכות הונהג בה משטר קונסטיטוציוני עם סמכויות אבסולוטיות של השליט-הנסיך. את הקונסטיטוציה הכתיב לנסיכות נאפוליון בכבודו ובעצמו בעת שהייתו בדרזדן, שבועיים לאחר חתימת הסכם השלום בטילז'ה. על-פי הקונסטיטוציה ניתן השלטון הממשי בידי הנסיך וגם התחיקה נמסרה לידיו. סמכויותיהם של הסיים והסנאט שהוקמו הוגבלו לייעוץ וליוזמה חקיקתית מוגבלת. בקונסטיטוציה הוכרז על שוויונם של כל התושבים בפני החוק. ואמנם, העירוניים קיבלו שיווי-זכויות, אולם האיכרים שוחררו מצמיתות אבל לא קיבלו אדמה, כלומר הם נשארו תלויים באדוניהם כמו בעבר. פרשה אחרת התפתחה בנוגע ליהודים, שגם לגביהם נרמז בקונסטיטוציה שהם שווים לפני החוק. רוב האוכלוסייה לא היתה בשלה לגילויי סובלנות כלפי היהודים ולא היתה מוכנה, כולל הליבראלים שבה, לראות בהם אזרחים שווי זכויות. מה עוד, שהגיעו לו' הידיעות על החלטות הסנהדרין (אסיפת נציגי היהודים בצרפת, שנתכנסו בפאריס לפי פקודת נאפוליון כדי לקבוע, בין היתר, אם היהודים הם בני לאום אחד או דת בלבד). בהחלטות מ7 ה-7 במארס נקבע, שכל זמן שהיהודים שונים משאר האזרחים הם אינם ראויים להיחשב שווים להם.
גם בנסיכות נשמעו קולות שאין להעניק ליהודים שוויון כל זמן שאינם יודעים את שפת המדינה - פולנית. אלא שדרישה זו לא היתה מציאותית, שכן לא היו במדינה בתי-ספר סדירים אפילו לפולנים, לא כל שכן ליהודים. ואכן, כבר בצו מיום 8 בספטמבר 1808 נקבע, שכאזרחים מלאים ייחשבו רק מי שישבו בארץ 10 שנים לכל הפחות והיודעים פולנית.
ביום 21 בנובמבר 1807 הגיע לו', ברוב פאר והדר, שליטה של הארץ, המלך פרידריך אוגוסט. כמו שעשו בעת קבלת הפנים שנערכה לנאפוליון, כשנכנס הלה לעיר ב-19 בדצמבר 1806, השתתפו היהודים גם הפעם בטקס ואף הגישו לנסיך שיר-הלל דומה לזה שהוגש בזמנו לקיסר ובו דברי תודה, כתובים בחרוזים, מלאים מליצות ודברי הלל מתרפסים, על החסדים שעתיד המלך להעניק ל"עדת ישורון וארשה", אשר "זיכה אותם בשיווי זכויות". באותו מעמר הופיעו גם נציגי העירוניים (אגודות הסוחרים וגילדות בעלי המלאכה) ובתוך הבעת השמחה מ"בוא הגאולה" שילבו גם את הדרישות הישנות-נושנות להגן על המסחר, התעשייה והמלאכה הפולניים בעיר מפני סכנת היהודים.
אנשי צמרת השלטון הפולניים מצאו אמתלה נוחה להם ב"צו המביש" של נאפוליון מיום 17 במארס 1808, שעל פיו הושהו זכויותיהם האזרחיות של יהודי אלזאס ל-10 שנים, עד שיהיו "ראויים להן", ומועצת הנסיכות שיגרה אל הנסיך תזכיר ובו הצעה לנהוג ביהודי הנסיכות כמו שנהגו ביהודי אלזאס. ההצעה נומקה בכך שלנסיכות צפויה סכנה אם ייהנו בני ישראל מזכויות אזרח משום שהם שונים משאר האזרחים בלבושם ובאורח חייהם. ועוד נאמר בתזכיר: "היהודים מתחמקים מן השירות בצבא, הם דבקים במסורת הלאומית שלהם, מחנכים את צאצאיהם בכיוון המזיק לארץ ובנוסף לכך הם עוסקים בלקיחת נשך ותרבית ולעתים קרובות גם בהברחה". היהודים, כך טענו מחברי התזכיר, עוסקים בסחר זעיר ובעיקר בתיווך ואינם מביאים שום תועלת לארץ, אלא הם הורסים אותה בכך שהם אוכלים את פירות עמלם של אחרים.
לאחר שקיבל את הסכמתו (בעל-פה) של נאפוליון, הוציא פרידריך אוגוסט צו ביום 17 באוקטובר ,1808 ובו נשללו מיהודי הנסיכות זכויות האזרח ל-10 שנים, "עד שישתוו במנהגיהם, בלבושם ובלשונם לשאר תושבי הארץ". צוהר קטן של תקווה נפתח למתי מעט מבין היהודים באחד מסעיפי הצו, שבו נקבע שיהודים בעלי הון, מייסדי מפעלי תעשייה, וכן אלה העוסקים באומנויות מועילות הדרושות לארץ, וגם אלה שהצטיינו בשירותם למדינה ולצבא, יוכלו ליהנות מזכויות אזרח בתנאי, שלא יתבדלו בלשונם, לבושם ואורח חייהם משאר האזרחים וישלחו את ילדיהם לבתי-הספר הכלליים.
למען האמת יש לומר, שמרבית היהודים תושבי הנסיכות, ובתוכם תושבי ו', קיבלו את הצו המשהה את זכויותיהם באדישות. בראש דאגתם עמד המאבק היומיומי על פרנסה זעומה; לא היה להם כל עניין בחיי המדינה. הם הכירו היטב את האווירה השוררת בקרב שכניהם הלא-יהודיים וחשו שטרם בשל הזמן שהללו יראו בהם שווים בין שווים והם העדיפו לא להתגרות בהם. גם מבחינה לאומית ודתית העדיפו היהודים להיבדל משכניהם, מה גם שהשוויון היה כרוך למעשה בטמיעה. נציגיהם הסתפקו בבקשות שהיפנו אל השלטונות להקל מעל היהודים את עול המסים או להתיר להם לעסוק בפרנסותיהם.
רק קומץ קטן מבין היהודים, כמה עשרות איש, עטו על ההזדמנות לקבל זכויות אזרח; היו אלה העשירים וה"נאורים", שלא היססו אף להכריז בבקשות שהגישו לשלטונות ש"הם נבדלים משאר בני עמם, השקועים בבערות", שהם הם המועילים למדינה ועל כן הם גם ראויים לפריווילגיה. אולם, גם לאלה לא מיהרו השלטונות להעניק זכויות אזרח. כך, למשל, פנו בינואר 1809 17 מיהודי ו' אל שר המשפטים בבקשה להעניק להם זכויות אזרח בנימוק שאם יינתנו להם אלה יילכו בעקבותיהם רבים מבני עמם וישנו גם הם את אורח חייהם המסורתי והמתבדל. אבל השר השיב את פניהם ריקם בתואנה שהיהודים מצפים לשיבת ציון ועל כן אינם מסוגלים להיות פאטריוטים פולניים (הנימוק הזה נלקח ישירות מהחלטות הסנהדרין שהתכנס בצרפת). הרחיק לכת הגביר הווארשאי מיכאל ראבסקי, שאת בקשתו לקבל זכויות אזרח שיגר במארס 1809 ישירות אל הנסיך. הוא טען, ש"אין להטיל על אדם, אשר נבדל (באורח חייו) משאר בני עמו, את החובה להיכלל במסגרת החוק הזה" (היינו להיות נתון להשהיית מתן האזרחות למשך 10 שנים).
הגדישו את הסאה בהתנכרותם לעמם 13 יהודי ו' (בנקאים וכמה ספקים), שהגישו לשלטונות, בינואר 1809, בקשה משותפת בעניין האזרחות. ברוב חנופה הם שיבחו את נאפוליון ששחרר עמים רבים והבטיח להם עתיד של אושר ואת המלך-הנסיך שליט ו', פרידריך אוגוסט, שידע להוציא מן הכלל את היהודים המועילים, בדומה למה שנעשה באלזאס ובווסטפאליה. אי לכך הם מצהירים, שמעתה ואילך הם לא יהיו קשורים עוד באלה שנשללה מהם האזרחות, מה גם שרובם משתייכים לסינגוגה הגרמנית בו' (כלומר מוצאם מגרמניה ואין להם כל שייכות אל יהודי המזרח). הפונים אף טרחו להצהיר שתמורת האזרחות המיוחלת הם מוכנים לשרת בצבא ולשלם את כל המסים. לדעתם, צודק הצו משנת 1808 המשהה את זכויות היהודים, אבל אין זה מן הצדק להחיל אותו גם על אלה שהם שונים מן הכלל היהודי. גם בקשה זו נענתה בשלילה. באותה שנה הוחל בהכנת ה"רוויר" היהודי בו' (כעין רובע מיוחד ליהודים) ולכל היותר היו השלטונות מוכנים להפלות לטובה כמה יהודים בודדים, אבל הם לא היו מוכנים כלל לשמוע על השוואת זכויותיהם לאלה של הלא-יהודים. אחדים ממגישי הבקשה זכו בכל זאת בזמן מאוחר יותר לקבל היתר ישיבה מחוץ לרובע היהודי.
בתקופת נסיכות וארשה לא חלו שינויים ניכרים במבנה המקצועי של יהודי ו' ובעיסוקיהם. רוב המפרנסים מקרב האוכלוסייה היהודית, שמנתה אז בערך 12,000 נפש (בשנים 1812-1815 ירד מספר היהודים בעיר זמנית ב-25% בגלל אירועי המלחמה), עסקו במסחר זעיר וברוכלות. אין נתונים מדויקים על יהודים שעסקו במלאכה. עמם נמנו כמם מאות מפרנסים ראשיים ועוד כמה מאות שוליות. אמנם, המקצועות שעסקו בהם היהודים נעשו מגוונים יותר, אולם הרוב המכריע היו חייטים, כובענים ופרוונים. החייטים היו פופולאריים מאוד בקרב הקצונה של חיל המצב ואנשי הצבא שעברו דרך העיר ויצא להם שם טוב של תופרי מדים מעולים.
לדברי המדינאי והכלכלן הנודע אז ר' סורובייצקי, היו הסוחרים היהודיים לא יותר מאשר בעלי הון זעיר והאומנים לא יותר מאשר בעלי סדנאות מלאכה עניים, ואף-על-פי כן הם מילאו תפקיד חשוב במסחר ובמלאכה. בלעדי החנווני היהודי ואפילו הרוכל, הוא כותב, היתה הכלכלה בארץ כולה מגיעה לשיתוק. ואם היהודי מספק. רק סחורה זולה, אין זו אשמתו, אלא אשמת הדלות השוררת בקרב רוב האוכלוסייה ובייחוד האיכרים. גם רוב היהודים חיים בעוני משווע. בנוסף לכך, השלטונות מעולם לא דאגו ליהודים ורק השתדלו לסחוט מהם עוד ועוד מסים ולהגביל את חופש הפעולה שלהם לעסוק במסחר ובמלאכה.
מן התמונה העגומה שמצייר סורובייצקי חורגים רק כמה עשרות עשירים יהודיים שישבו אז בעיר. היו אלה בנקאים, ספקי הצבא, סוחרים וסיטונאים. חלק מהם היו מיהודי המקום וחלק מהם היו בניהם של יהודים שבאו מערי השדה והתיישבו בעיר עוד בתקופתו של המלך האחרון סטאניסלאב אוגוסט, ואשר צברו הון רב. מאלה שנודעו בעסקי מסחר גדולים היו יצחק בן אהרון (סוחר וספק גדול של סוסים), משה אהרון פירסטנברג, משה קרנר, מיכאל שמעון אייזנברג ואלמנתו (השלישית) של שמואל זביטקובר וצאצאיה וגם שאר צאצאיו של שמואל זביטקובר מנישואיו הקודמים, כגון ברק בן שמואל. בעסקיה הגדולים נודעה האלמנה קיילה בת משה.
בשנת 1807 סיפקה אשה זו מדים לחיילי גדוד שלם בסכום של רבע מיליון זהובים, סכום גדול מאוד בימים ההם. הסוחרים היהודיים" והאלה ייצאו סחורות לרוסיה, לאוסטריה, לסאכסוניה, לפרוסיה ולשלזיה וייבאו משם מוצרים שונים.
הם סחרו בדגנים, בבקר, בסוסים, בעצים, במוצרי טקסטיל, בתבלינים, ביינות ועוד. רבים מסוחרי ו' השתתפו, אם בעצמם ועם באמצעות שליחיהם, בירידים של לייפציג, ברסלאו ופראנקפורט שעל הנהר אורר. מפירורי מסחרם של הסוחרים הגדולים התפרנסו עשרות סוכנים ומתווכים שהיו תלויים בהם; הכנסתם של אלה היתה זעומה למדי. מקור פרנסה אחר של יהודי ו' היו המסעדות, המסבאות והמזנונים למיניהם. בין הלקוחות שלהם בלטו בעיקר החיילים; לא פעם היו אלה משתכרים וגורמים לבעלי הבית צרות צרורות. רושמי העתים של התקופה מזכירים לשבח את המנגנים היהודים, שהופיעו במסעדות ובמסבאות וידעו לנגן את הלהיטים שהיו מקובלים אז בכל ארצות אירופה. ריבוי החיילים בעיר וערעור שגרת החיים המקובלת בחברה הביאו להופעתו של מקצוע ישן-נושן שלא היה ידוע בקהילות ישראל עד אז - הזנות. כמה וכמה יהודים ולא מעט בנות ישראל מצאו בו את פרנסתם בו'.
את מצוקתם של רוב מניינם ובניינם של יהודי ו' הגביר המיסוי השרירותי שהוטל עליהם. הם נאלצו לרכוש מלוות של המלכות בסכומים גדולים והשלטונות לא התחשבו כלל ביכולתם הכספית של החייבים לשלם. מס הגולגולת, שחל על כל יהודי מבן שנה ומעלה והוחלף לאחר מכן במס הבשר הכשר, עלה משנה לשנה. בשנת 1812 נתחייבו היהודים לשלם מס גיוס. התשלום עבור "הכרטיס היומי", שהיו חייבים לשלם יהודי ו', העיק במיוחד על בני דלת העם. בנוסף לכך שילמו היהודים מסים עקיפים: בעת רכישת ספרים ואפילו לוחות שנה; עבור הרשות להתחתן ולהבדיל - להיקבר.
מקור חשוב של הכנסות לאוצר המדינה שתמיד נזקק לכספים שימשו היהודים שבאו מחוץ-לארץ. רובם הגיעו לו' ובעת מעבר הגבול היה עליהם לשלם מס כניסה בסך 19 זהובים לראש משפחה, 13 זהובים לנשים ולמשרתים ו-7 זהובים לכל ילד מתחת לגיל 14. בנוסף לכך היה על היהודי להצהיר על סיבת בואו (ביקור אצל בני משפחה, מסחר) ולהוכיח שיש בידו מזומנים בסכום של 300 זהובים לפחות.
מלבד נטל המסים הכבד באו על יהודי ו' גזרות נוספות שמטרתן לפגוע בעיסוקיהם בתחומים שונים. בפברואר 1808 הוגבל מספר היהודים שהותר להם לעסוק בבנקאות ובחלפנות; באותה שנה נאסר על היהודים לקנות אחוזות. אבל הגזרה החמורה ביותר שנגזרה על יהודי ו' היתה הקמת ה"רוויר" (רובע מגורים מיוחד) שנתלווה אליו האיסור לגור מחוצה לו. כבר בנובמבר 1808 נצטוו יהודי ו' לעזוב את הרחובות הראשיים של העיר ולעבור לגור ברחובות אחרים.
היהודים ניסו למנוע את רוע הגזרה אולם ללא הועיל. ביום 16 במארס 1809 חתם המלך-הנסיך פרידריך אוגוסט על הצו להקמת הרובע המיוחד ולגירוש היהודים מן הרחובות החשובים (העיר העתיקה, פודוואלה, והסימטאות קאפיטולנה, גרודזקה, וונזקה, פרטה ומוסטובה, יורסקה וקוז'לה, העיר החדשה, דלוגה ביילאנסקה ופשיאזד, מיודובה, סנאטורסקה והרחובות שבסביבה, קראקובסקיה פשדמיישצ'יה ונובי שוויאט והסביבה, טרמבאצקה והסימטה קוז'יה).
כדי להוכיח שהממשלה אינה רוצה, כביכול, להבדיל בין היהודים ובין שאר התושבים, נאמר בצו, יותרו המגורים בכל רחוב שמחוץ ל"רוויר" לשתי משפחות יהודיות, אבל בתנאי שיש ברשותן הון בסך 60,000 זהובים או בשווי זה או שלראש המשפחה יש בנק או עסק מסחרי "פתוח" (כלומר, אינו חלפן חשאי או רוכל). על אלה המקיימים תנאים אלה להוכיח עוד שהם יודעים פולנית, צרפתית או גרמנית ושהם שולחים את ילדיהם ללמוד בבתי-ספר כלליים. עם בעלי הזכות נמנו גם רופאים, אמנים ויהודים העומדים להקים בית חרושת שיביא תועלת לארץ ושיועסקו בו פועלים יהודיים, וכן יהודים המתחייבים להקים בתים על מגרשים ריקים, וסיטונאים, להוציא מייצרי משקאות חריפים ומשווקיהם. ההיתר שניתן ליהודים בעלי הון ו"נאורים" כביכול לגור מחוץ ל"רוויר" לא בא מתוך אהבה אליהם, אלא נבע מן הסיכוי שהללו ישקמו את ההריסות ויפתחו את המגרשים שהעלו עשבים שוטים לאחר שנעזבו מבעליהם, על-פי רוב אצילים שירדו מנכסיהם באותה תקופה סוערת. כמו כן היה בכך כדי להביא שיפור במצבם של בעלי הבתים בו' כולה, שיכלו להפקיע את מחירי שכר הדירות שעמדו להשכיר ליהודים.
אולם גירוש היהודים מן הרחובות החשובים לא היה ברביצוע מיד עם הוצאת הצו. ביום 23 באפריל 1809 נכנסו צבאות אוסטריה לו' וחנו בה עד 2 ביוני של אותה שנה.
בקרבות עם האוסטרים ליר העיירה קוצק נפל ברק יוסלביץ' (5 במאי), מפקד הגדוד היהודי בעת המרד של קושצ'יושקו. לאחר כישלון המרד עזב ברק יוסלביץ' את פולין והצטרף בצרפת לליגיונות הפולניים שהתארגנו שם. בשל ריבוי הקצינים התנדב לשרת כטוראי ואמנם השתתף בקרבות באיטליה ועם כניסת צבאות נאפוליון לשטחי פולין הגיע גם הוא יחד עם הליגיונות הפולניים. הגיבור ברק לא שיער בוודאי בדמיונו שאחרי מותו ייאלצו אלמנתו ושני ילדיו היתומים לבקש רשות כדי שיותר להם לגור בו'.
בעת הכיבוש האוסטרי של ו' נטשה ממשלת הנסיכות את העיר וגלתה לטיקוצ'ין (טיקטין) וגם שם לא שכחה לעסוק בעניין גירושם של היהודים מרחובותיה הראשיים של ו'.
מששבה "ממשלה לו' הוציאה בהשפעת העירוניים המקומיים צו חמור עוד יותר מקודמו בעניין מגורי היהודים מחוץ ל"רוויר". בצו זה מיום 7 בספטמבר 1809, נאסר על יהודים שהם בעלי זכות לגור מחוץ ל"רוויר" להחזיק שם חנויות.
עם הקמת הרובע היהודי המיוחד, כלומר משנאסר על היהודים לגור ברחובות הראשיים והמרכזיים, זורז התהליך של הקמת רבעים יהודיים בצפונה של העיר, רבעים שהיו ידועים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשמם "וארשה היהודית". הנהירה המוגברת לו' מערי השדה ואפילו מחוץ-לארץ בתקופת נסיכות וארשה באה בשל התקווה למצוא בה פרנסה ואפילו זו דחוקה למדי. בעיר חנו אז 30,000 חיילי המצב שסיפקו מקור פרנסה לא מבוטל לספקים, לעוזרים ולמתווכים למיניהם. משום כך היו בעת ההיא בין המתיישבים בו' ספקים כה רבים מערי השדה שהעדיפו לגור בקרבת מקור פרנסתם. פרנסה דחוקה מצאו להם גם הרוכלים למיניהם וכן בעלי המלאכה ובייחוד כאמור החייטים תופרי המדים לצבא.
בקרב תושבי הרובע היהודי המיוחד, שהתפתח בשטח שעליו היו בעבר היורידיקות, שהיו מאוכלסות ממילא יהודים רבים, נמצאו גם בעלי הון והללו יזמו בנייה מזורזת של בתים לאוכלוסייה הגדלה והולכת. לאט לאט עבר לשם מרכז המסחר של העיר, והלקוחות הלא-יהודיים הטריחו את עצמם ללכת מן הרחובות החשובים אל החנויות והדוכנים היהודיים, כדי למצוא שם מגוון של סחורות ומוצרים זולים יותר. היהודים השלימו עם קיומו של ה"רוויר" לא רק מאונס אלא אף מרצון, כי הרי ניתנה להם האפשרות לקיים את אורח החיים המסורתי בצוותא ואפילו אם היה הדבר בצפיפות ובדחקות.
הוקמו בתי מדרש ו"שטיבלאך" של חסידים, שהלכו ורבו עם בואם של המתיישבים מערי השדה.
היישוב היהודי צמח והיה בתקופה ההיא לקהילה היהודית הגדולה ביותר בפולין ובארצות אירופה כולה. כזאת גם המשיכה קהילת ו' להיות עד חורבנה בתקופת השואה. ממילא עלו והתפתחו גם מעמדו ותפקידו של הארגון הקהילתי היהודי בו', שהיה לדובר הראשי של קהילות ישראל בארץ כולה. אמנם נמצאו בין ראשי הקהילה ופרנסיה גבירים עתירי הון, בעיקר ה"נאורים", שהיו מעוניינים לשמור על האינטרסים המיוחדים שלהם, אולם גם הם נגררו לטפל בענייניהם של כל היהודים ולא רק בו' בלבד.
הסיים הראשון של הנסיכות החליט לרכז את גביית המסים היהודיים, שהגיעו בשנת 1808 לסכום של 3,300,000 זהובים, ולהטיל את חובת גבייתם על הקהילות. אחד מסעיפי ההכנסה החשובים היה מס הבשר הכשר, שחכרו אותו בו' פרנסי הקהילה. אמנם הפרנסים האלה היו מעוניינים לשמור בידיהם את מקור הפרנסה הזה, אבל בלית ברירה הם נאלצו להשתתף באספות נציגי הקהילות של הנסיכות כולה (משנת 1809 גם של קהילות מערב-גאליציה), שהתקיימו בו' בשנים 1809-1811 ואשר כונסו כדי להשתדל אצל השלטונות שיקטינו את הסכום הכולל של המס ויחלקו אותו בצורה צודקת יותר בין כל הקהילות.
ועד הקהילה בו' התייצב גם בראש כל הקהילות בהשתדלות להמרת גיוסם של יהודים לצבא בתשלום מס הגיוס.
משנת 1808 ועד שנת 1811 אמנם שירתו יהודים בצבא, אבל בגלל מצב בריאותם של המתגייסים ובגלל סיבות אחרות (משפחתיות, למשל) היה מספרם קטן מאוד. באספת נציגי הקהילות, שהתקיימה באפריל 1181, הציעו נציגי ו' להכניס לקופת המדינה 700,000 זהובים לשנה בתמורה לשחרור היהודים מחובת הגיוס. בין השאר הצהירו נציגי קהילת ו', שאין זה מן הצדק להטיל על היהורים את חובת הגיוס בעוד זכויותיהם האזרחיות מושהות ל-10 שנים. ואכן, השלטונות השתכנעו שהכסף עדיף, כלשונם, על שירותם ה"מפוקפק" של היהודים ובינואר 1812 הוציא שר המלחמה של הנסיכות צו לפיו ישוחררו היהודים מחובת הגיוס ובתמורה ישלמו לקופת האוצר סך של 700,000 זהובים. תוצאה זו של מאמץ השתדלנות גרמה סיפוק להמוני יהודים, שראו בחובת הגיוס גזרה המאיימת לערער את אורח חייהם (בחילול שבת ומועד, אכילת מזון לא כשר, אי אפשרות לקיים תפילות ועוד) בעת השירות בצבא.
בשנת 1812 ירדה על יהודי הנסיכות גזרה חדשה. על-פי צו מיום 30 באוקטובר נאסר על היהודים לעסוק בייצור ובשיווק של משקאות חריפים. גזרה זו נגזרה בעיצומה של מלחמת נאפוליון ברוסיה, מלחמה שהנסיכות היתה מעורבת בה במידה רבה ומחירה של ההתערבות היה כבד. פרנסי קהילת ו', ברק בן שמואל, שמואל זלמן קרוננברג ומשה אהרון פירסטנברג, השתדלו בשם כל קהילות ישראל אצל השלטונות להעביר את רוע הגזרה או להשהות את ביצועה עד שנת 1815.
ואמנם עלה בידיהם להניע את השלטונות לבטל את האיסור. גם הישג זה העלה את קרנם של קהילת ו' ושל הוועד שלה.
הנסיכות ראתה בקהילת ו' את הנציגה הראשית של קהילות ישראל בנסיכות. בשנת 1811 כתב הפרפקט של ו': "זקני העדה של בני דת משה בו' עולים על בני עמם בשאר ערי הנסיכות בחשיבותם, בהונם ובהשכלתם". בעת ההיא כותבים ראשי קהילת ו' בעצומותיהם שהם "מיופי-כוח בשם כל התושבים בני דת משה בנסיכות וארשה".
בשנים האחרונות לקיומה של הנסיכות כבר היה רוב בין פרנסי קהילת ו' לחרדים-מתנגדים ולחסידים. קומץ ה"נאורים", לעומתם, שאפו בזמן זה לצאת מחסותה של הקהילה.
הללו לא ראו את עצמם זקוקים להגנתה של הקהילה, כי הם סברו שהונם והשכלתם יסייעו להם להשיג את זכויותיהם המיוחדות.
ועד הקהילה התחיל לעסוק בתחומים הרגילים שהעסיקו את קהילות ישראל מימים ימימה. אבל קודם לכל הוא השתדל להרחיק מן הרחובות היהודיים את הזונות ואת בתי הבושת שצצו בימים ההם. ואמנם עלה בידו להשיג מידי המשטרה צו בעניין זה ומקומות "החטא והבושה" הועברו מן הרובע היהודי. בשנת 1811 הוקמה, בחסות הוועד, קופת גמילות חסדים בשם "הלוואת חן". ליד השטיבלאך של חסידי קוז'יניץ, לובלין ופשיסחא הוקמו קופות גמילות חסדים משלהם.
כמו כן נתארגנו ליד השטיבלאך והמניינים הפרטיים החברות "תלמוד-תורה", "מלביש ערומים" ו"ביקור חולים".
בית החולים היה למרכז בריאות חשוב לא רק ליהודי ו' בלבד; באו אליו חולים אפילו ממערב-גאליציה הרחוקה. עם הקדשת בית העלמין ברחוב גנשה התחזק מעמדה של החברה קדישא.
רוב ילרי ישראל המשיכו ללמוד ב"חדרים" בלבד. אולם בליציאון הווארשאי, שהקימו הפרוסים בשנת 1804, הופיעו כבר כמה וכמה נערים יהודיים. ועד הקהילה היה מעורב בענייני חינוך הנוער ובשנת 1810 הוציא כרוז האוסר לקבל מלמדים רווקים מפני שהללו "מביאים לעתים לידי מעשי הוללות". ה"נאורים" של ו' ניסו להקים בית-ספר לילדי ישראל, שבו ילמדו שפות ומוסר, וקיבלו רישיון לכך. אבל לבית-הספר נרשמו רק תלמידים מעטים ועד מהרה נסגר.
בשנת 1812 נפתח בית דפוס ובעליו, צבי הירש בן נתן, הביא אליו סדרים מנייהוף (נובי-דבוה). בבית דפוס זה יצאו לאור גם חיבורים חסידיים.
ועד הקהילה לא פרש את חסותו על בתי התפילה, השטיבלאך ובתי המדרש של החסידים ; אלה נוהלו בידי המתפללים. בית הכנסת של ה"נאורים" היה דומה יותר למועדון וגם הוא נוהל בידיים פרטיות. לעומת זאת, בפראגה הוקם בית כנסת וזה כן היה בחסותה של הקהילה. ראוי לציין, שפעולותיו של ועד הקהילה של פראגה היו מסועפות יותר מאלה של ועד קהילת ו'. "
מלחמת נאפוליון נגד רוסיה בשנת 1812 וחיסולה של הנסיכות שבא בעקבותיה בלמה לזמן מה את התפתחותה של קהילת ו' ושיתקה את פעולותיה. שלושה ימים לאחר שעבר נאפוליון את הנהר ניימאן והחל בפלישה לרחבי רוסיה הוקמה בו' (ביום 28 ביוני 1812) הקונפדראציה הכללית של פולין.
מטרתה של הקונפדראציה היתה חידוש פולין העצמאית בגבולותיה ההיסטוריים. ביום 4 ביולי הכריזה קהילת ו' על הצטרפותה לקונפדראציה ועל תמיכתה במטרותיה. ביום ההכרזה על הקונפדראציה ארגנה הקהילה הפגנה המונית למען התמיכה במלחמה. בין יהודי ו' הוחל באיסוף תרומות למען המלחמה. ביחידות צבא הנסיכות שלחמו ברוסיה נמצאו גם יהודים ובין אלה היו גם יהודים מו'. נשתמרו ידיעות על כמה מהם שהצטיינו בקרבות (יאן מרקובסקי, מרדכי רוזנפלד, ברקו כוואט ועוד). יהודים אחדים הועלו לדרגת קצונה.
בעת המלחמה התעשרו כמה מן הספקים, הבנקאים והסוחרים הגדולים מיהודי ו'. ביניהם בלטו יוסף יאנאש (לימים פרנס הקהילה) ויהודית, אשת שמואל זביטקובר, שנזכרה כבר לעיל, ובני משפחתה. אחדים מן המתעשרים ירדו לאחר מכן מנכסיהם בשל האינפלאציה שהשתררה בעת המלחמה ואחריה. כמו בכל מלחמה היה גם זמן זה זמן של סבל ומצוקה בשביל מרבית תושבי ו' ובתוכם גם היהודים.
החיילים שעברו בהמוניהם דרך העיר שילמו בעד הסחורות והשירותים שקיבלו בשטרות כסף שערכם ירד מיום ליום ולא פעם פשוט החרימו את הסחורות בלי לשלם תמורתן. בעיר שרר מחסור בדברי מזון והופקעו מחיריהם.
ב-10 בדצמבר 1812 הגיע נאפוליון לו', לאחר שספג מפלה ברוסיה, וכעבור כמה ימים עזב את העיר בחשאי. ב-18 בפברואר 1813 קידמה משלחת מטעם העיר את פני המנצחים ובראשם הגנראל הרוסי, הבארון פון קורף. במארס של אותה שנה הוקמה ממשלה זמנית שהיו בה שני רוסים, שלושה פולנים וגרמני אחד. קהילת ו' עמדה בפני תקותה חדשה ובלבם של בניה היתה חרדה מפני הבאות.

סגור

בימי פולין הקונגרסאית ועד כשלון המרד של 1830
במארס 1813, חודש לאחר כניסת הצבא הרוסי לו', הקים מי שניצח את נאפוליון, הצאר אלכסנדר הראשון, את המועצה העליונה הזמנית, היא הממשלה שהיתה צריכה לנהל את ענייני השטחים שהיו בעבר בשליטתה של נסיכות וארשה. ב-20 ביוני 1815 הוכרז בקונגרס וינה, שהשתתפו בו בעלות הברית במלחמה נגד נאפוליון והמעצמות שחילקו ביניהן את פולין, על הקמת מלכות פולין בשטחי נסיכות וארשה לשעבר, פרט לשטחים המערביים, שסופחו שוב לפרוסיה. הצאר הרוסי נועד להיות מלכה של המדינה החדשה ומטעמו הוענקה לה חוקה. למעשה היתה המלכות לחלק בלתי נפרד מן האימפריה הרוסית עם סממנים חיצוניים של מדינה עצמאית (חוקה נפרדת, בית נבחרים, מינהל עצמי, שפה משלה ואפילו צבא לאומי פולני). המשטר החברתי המשיך להיות פיאודאלי, האיכרים שהיו רוב האוכלוסייה בארץ, המשיכו להיות משועבדים וחסרי קרקע. גם ההגבלות שהוטלו על זכויות האזרח של היהודים, שהיו בערך 14% מכלל האוכלוסייה, הושארו בתוקפן ואף נוספו עליהן גזרות חדשות. הכתרת הצאר נערכה בו' ברוב פאר והוא הבטיח להיטיב עם נתיניו החדשים. הצאר מינה את אחיו קונסטאנטין לנהל את ענייני הממלכה במקומו ואת הגנראל הפולני זאיונצ'ק לשמש הנציב העליון של הממלכה. הנציב העליון וחברי המועצה העליונה נועדו להיות הרשות המבצעת במדינה.
ב-15 השנים הראשונות של הממלכה החדשה ניכרו בה סימנים להתפתחות כלכלית; נסללו בה כבישים חדשים, הוקמו מצודות, בערים החלה בנייה מזורזת והוקמו מפעלי תעשייה חדשים. לאחר שהונהגו הקלות במכס נפתחו בפני המשק של המלכות השווקים הגדולים של מרחבי האימפריה הרוסית.
רובם של אנשי האצולה הפולנית, ה"משיכי דרכה של ה"טארגוביצה" והן אלה שנהו אחר הסיסמאות הפאן- סלאביות שזכו לברכתה של רוסיה, תמכו במשטר החדש, מה גם שהם ראו בו משום מתן לגיטימציה למעמדם וסיכויים לזכות בתפקידים במנגנון הממשלתי ובצבאה של המלכות כמו גם אפשרות להיות קרובים לשלטון ולחצר הקיסרית בפטרבורג הבירה. גם דוברי העירוניים תמכו במשטר החדש ואחד ממנהיגיהם, הכומר סטאניסלאב סטאשיץ, אף נתמנה להיות שר הפנים בממסר החדש של המלכות. הפאטריוטים התאוששו לאט לאט מן האכזבה שהנחיל להם נאפוליון, שממנו קיוו לישועה, ושוב היפנו את מבטם לעבר צרפת ואל הגילים הפולניים שישבו בה.
ו' גדלה והתפתחה בשנים אלה. בשנת 1830 הגיע מספר תושביה ל-130,000 נפש. נבנו בה כמה מפעלי תעשייה והעיר היתה שוב למרכז תרבותי חשוב. הוקמו בה אוניברסיטה, מכון אגרונומי, קונסרבאטוריון למוסיקה, תיאטרון, נפתחו הוצאות לאור חדשות והופיעו כתבי-עת. ובאותה עת התארגנו חוגים של פאטריוטים שביקשו למרוד שוב ב"פולש ממוסקווה". ואמנם, בני הנוער הפאטריוטיים של ו' היו הראשונים שהרימו את נס המרד - בליל ה-29 בנובמבר 1830.
כבר בתקופת "המועצה העליונה הזמנית" פתחו נציגי קהילת ו' בהשתדלויות למען שיפור מצבם של היהודים בממלכה העומדת לקום ובפעולות לביטול הגזרות שנגזרו על היהודים בתקופות הקודמות. למטרה זו נבחרה משלחת שהיו חברים בה שלושה מפרנסי קהילת ו' - מזכיר הקהילה מיכאל אטינגר-ראבסקי, שכנא נוידינג, שניהם מתנגדים, וולף מיכל כהן, מחסידי קוז'ניץ. המשלחת קיבלה על עצמה להיות דובר לא של קהילת ו' בלבד, אלא של כל היהודים היושבים בארץ. באוקטובר 1813 פנה וער קהילת ו' אל "המועצה העליונה הזמנית" בעניין ביטול האיסור על ייצור משקאות חריפים ושיווקם בירי היהודים, שהוצא עוד בתקופת נסיכות וארשה בשנת 1812. לאחר שהמועצה לא השיבה כלל על העצומה הגיש הוועד בקשה נוספת, באפריל 1813, והפעם נענה בחיוב, אבל הצלחתו היתה חלקית בלבד; ביצוע הגזרה נדחה בשנה. המשלחת היהודית החליטה לעקוף את המועצה (שהיתה מורכבת עתה מפולנים בלבד) ולפנות ישירות אל הצאר בפטרבורג. באוגוסט 1814 הגישה המשלחת עצומה ובה פירוט כל הגזרות שהוטלו על יהודי הארץ מקדמת דנא ועד עתה. השתדלנים לא העזו לבקש זכויות אזרח לאחיהם; הם הכירו היטב את המצב הפוליטי והחברתי ששרר בארץ וגם באימפריה הרוסית כולה. ואף-על-פי כן הזכירו בעצומתם את הכרזתו של הצאר מיום 22 במארס 1813, שבה הבטיח להיטיב עם כל נתיניו ולהקל מעליהם את עול המסים. מגישי העצומה הביעו את תקוותם שהבטחה זו תחול. גם על היהודים. עצומה זו נשארה ללא מענה. אנשי המשלחת ביקשו להגיע אל הצאר עצמו כדי לשטוח לפניו את בקשתם. אולם בינתיים יצא הצאר כדי להשתתף בקונגרס וינה וביוני 1815 פורסמה החוקה של מלכות פולין.
האמור באחד מסעיפי החוקה חרץ את דינם של היהודים תושבי הממלכה. נאמר בו: "על בני ישראל יחולו כל החוקים והתקנות (באשר לזכויות האזרח שלהם) שהיו בתוקף לגביהם עד עתה; על הסדרים נוספים בנידון להתחשב בתנאים שיקלו על היהודים ליהנות במידה רחבה יותר מן הזכויות הציבוריות". נותרו אפוא בעינן כל ההגבלות שחלו על היהודים עד אז. בנספח לחוקה, שהופיע בסוף שנת 1815, נקבע ש"כל מי שאינו אזרח הארץ לא ייהנה מזכויות אזרח". הוראה זו היתה מכוונת בבירור ליהודים, שהרי הם לא היו אזרחי הארץ בתוקף החוק שהשהה כזכור את זכויות האזרח שלהם ל-10 שנים.
העיר ו' חגגה את ה-20 ביוני כיום הכרזת המלכות. גם בניין הקהילה, ברחוב קרולובסקה, קושט בחגיגיות. אולם חרדה קיננה בלב היהודים מפני הצפוי להם מן החוקה ומידי מפרשיה בעת שיבואו לבצע את האמור בה. משלחת הקהילה היהודית של ו' נסעה לפאריס, שבה שהה הצאר באותו זמן ושם אכן ניתן לה להתייצב לפניו. הצאר שמע את טענותיהם, אבל לא ענה דבר. המשלחת הגישה את עצומתה ליד ימינו של הצאר לענייני פולין, הקומיסאר נובוסילצוב, וחזרה לו'. ב-12 בנובמבר חזר הצאר ממסע הניצחון שלו באירופה ועבר ררך ו'. הוא נתקבל ברוב פאר וראשי הקהילה היהודית הגישו לו שיר הלל שופע מליצות על גדולתו וחסדו. יום ההשבעה לחוקה נקבע ל-27 בנובמבר 1815. בינתיים התעוררו לפעולה גם ה"נאורים" בקרב יהודי ו' והם גמרו אומר להפנות את בקשתם שלהם ררך הצינורות הפולניים. הם פנו אל הנסיך אדם צ'ארטוריסקי, שנחשב מועמד בטוח למשרת נציב המלכות. על העצומה חתמו 25 "נאורים". הם ביקשו שיוענקו להם זכויות בנפרד ובין שאר הנימוקים הזכירו את הזכויות שניתנו להם, "הנבדלים מן השאר", מידי הפרוסים. לפי עצתו של צ'ארטוריסקי הסכים הצאר וקיבל את ה"נאורים" לראיון, האזין לדבריהם שבהם תיארו לפניו את השכלתם ואת אורח חייהם ה"מתקדם" (הם אינם מתבדלים בלבושם ובשפתם משאר התושבים ושולחים את ילדיהם ללמוד בבתי-הספר הכלליים), אך באופן מעשי לא הניבה שיחה זו פירות של ממש. צ'ארטוריסקי, שעמד בראש הוועדה שנתמנתה לדון בענייני היהודים והאיכרים, כתכ בחוות הדעת שלו על העצומה הנזכרת, שהיהודים הם עם זר בקרב העם הפולני וכל "הזכויות שקיבלו אך בחסד ניתנו להם". אין הם אזרחים ולכן אין בסיס לדרישתם שיוענקו להם זכויות כלשהן כל עוד לא ישנו את אורח חייהם ולא יעברו "רפורמה מוסרית". המדינאים הפולניים שנתמנו לכהן ב"מועצה המינהלית של המלכות" (קרי - הממשלה), הרחיקו לכת עוד יותר מזה בהערכת מעמדם של היהודים וגם השתמשו בכינויי גנאי ממש בתיאורם. הנציב, הגנראל זאיונצ'ק, כינה אותם בשם "אנשים מצורעים", ואילו סטאשיץ, שר הפנים, קרא להם "חלאת הארץ". אפילו הפובליציסטים, שנחשבו מתקדמים יותר בעת ההיא, כגון ס' פוטוצקי ומ' מוכנאצקי, כתבו בנימה דומה. פוטוצקי כתב: "את החנויות והפונדקים תפסו חלפנים וזה היה גם גורלם של ארמונותינו המפוארים. לא באחד מהם יושבים עתה מלווים בריבית ויהודים. עד מהרה יעברו שרידי הנכסים שלנו לידי בעלים מזוקנים ולא מזוקנים".
פרנסי קהילת ו' העריכו נכונה את המצב והגיעו למסקנה, שאין כל סיכוי במצב הנוכחי להשיג דבר בעזרת עצומות ובקשות ושאין עוד טעם לדבר על אוזניים אטומות; השעה אינה בשלה לכך. לפיכך החליטו לנקוט להבא שיטה של שתדלנות יומיומית בעניינים הדחופים ביותר. ה"נאורים" והעשירים ביותר מבין היהודים השומרים מסורת, בעיקר מבין המתנגדים, החלו בהשתדלויות למען מצבם האישי (רשות לגור בכל מקום, קבלת חכירה וחוזי אספקה וכו'). קהילת ו' ניגשה לחיזוק ארגונה ולשם כך נוצרה לראשונה בתולדותיה מעין קואליציה בין אנשי היסוד של הקהילה, הם המתנגדים ולאחר מכן גם החסידים (שעליהם הוטלו ענייני השירותים הקהילתיים), ובין ה"נאורים" הקרובים לשררה, שידעו לשמש פה לכל הקהילה בעת הצורך. בין ה"נאורים" נמצאו גם נדבנים שתרמו לצורכי הציבור היהודי.
הקואליציה הזאת המשיכה להתקיים ופעלה במרץ עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. בתקופה שאנו דנים בה היה ועד הקהילה חייב לעמוד בפרץ לא אחת נוכח הגזרות שהוטלו חדשות לבקרים על יהודי הממלכה בכלל ועל יהודי ו' בפרט. המס המיוחד שהוטל על היהודים בתקופת שלטון הפרוסים ובימי נסיכות וארשה נשאר בעינו. לעומת זאת עלה בידי קהילת ו' להסדיר את עניין מס הגיוס ונקבע לו שיעור קבוע בסך 100,000 זהובים. אמנם היה זה סכום גדול בשביל יהודי ו', אבל תמורתו נמנעה הצרה של גיוס 500 בחורים שיצטרכו להיטמע בנכר.
מאבק קשה נכון ליהודי ו' בעניין הרשות לגור בעיר זו. מספר היהודים כמעט שולש עד שנת 1830, אבל על זכותם לגור בעיר הוטלו שוב ושוב הגבלות. בשנת 1816 החלו השלטונות וראשי העיר לבצע את הצו של נסיך וארשה המורה על פינוי היהודים מן הרחובות הראשיים. רוב היהודים, להוציא 22 משפחות, הורחקו מן הרחובות ה"חשובים" ונאלצו לעבור אל הרובע היהודי המיוחד. במקום להרחיב את אזורי המגורים ליהודים שמספרם גדל גמרו השלטונות אומר להגביל את נהירתם לעיר בדרך של הרחקתם מרחובות נוספים. בשנת 1812 נאסר על היהודים לגור ברחובות אלה: ז'אביה, גראניצ'נה, קרולבסקה, נובי שוואט, לשנו, מארשאלקובסקה, כלודנה, אלקטוראלנה, שדרות ירושלים (ירושלים החדשה לשעבר) וז'אקרוצ'ימסקה. באותו צו נכלל גם סעיף בדבר הגבלת זכותם של היהודים לקנות בתים או לבנות בתים אפילו ברחובות שהותר להם לגור בהם.
בהסתמך על הצווים של נסיך וארשה משנת 1809, המגבילים את זכות היהודים, זולת בעלי ההון וה"נאורים", לרכוש נכסי דלא-ניידי בו', ביקשו הסעיפים של הצו משנת 1821 לגמול כביכול חסד עם היהודים, "כדי להוכיח לבני דת משה, שהממשלה שואפת להיטיב עמהם כמו עם שאר תושבי העיר, בתנאי שהם עצמם יוכיחו את דבקותם בסדר וישאפו לפאר את העיר". למטרה זו הותר להם לרכוש מגרשים ריקים - בתנאי שיקימו עליהם בתי אבן תוך 3 שנים - וגם לרכוש בתי עץ כדי להרסם ולבנות במקומם בתי אבן - שוב תוך הזמן הנקוב. מי שלא יעמוד בתנאי מסתכן בהחרמת ביתו למטרות ציבוריות (כגון בתי חולים). בצו גם נקבע, שאסור ליהודים לרכוש בתים ללא רישיון, שתמורתו עליהם לשלם סכום כסף.
בעוד שיהודים שביקשו לרכוש בית ברחובות האסורים (כלומר מחוץ לרובע המיוחד) היו חייבים להוכיח שבידיהם מצוי הון של 60,000 זהובים, שהם משתייכים ל"נאורים" (כלומר אינם מגדלים זקן ופיאות ואינם לובשים את הלבוש היהודי המסורתי ועוד), היו אלה המבקשים לרכוש בית ברובע היהודי המיוחד פטורים מכך. אבל לא רק ליהודים היה עניין ב"חסד" שהעניק הצו, גם השלטונות היו מעוניינים בזירוז הבנייה בעיר במקומות שלא-יהודים לא היו מוכנים להשקיע בהם את ממונם. הצו היה לרצון גם לבעלי הבתים והמגרשים; אלה מצאו כאן הזדמנות להפקיע את מחירי הנכסים ומצאו עתה קונים-מאונס לנכסים הגרועים והזולים שבידיהם (בתי עץ נוטים ליפול ומגרשים עזובים בשולי העיר). על היהודים שעמדו לרכוש את הנכסים כדי לבנות עליהם עברו לא מעט תלאות. לא די בכך שהיה עליהם להשיג רישיון, אלא הם נתקלו גם בביורוקרטיה מסורבלת וביחס העוין של הפקידים. היו מקרים שרוכשי המגרשים והבתים הרעועים לא עמדו בתנאי הרישיון ואז היה עליהם להתרוצץ כדי למנוע את החרמת הנכס ששילמו את תמורתו. לא פעם נאלץ ועד הקהילה להתערב גם הוא בעניין לבל יירד הכסף לטמיון. ואולם, חרף כל הקשיים הלך וקם רובע יהודי חדש ואף מרכז מסחרי סואן הלך והתפתח ברחובות פראנצ'יסקאנסקה, נאלבקי, גנשה ועוד.
במדיניות של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" שנקטו השלטונות כלפי יהודי ו' שוב תפס מקום חשוב אותו "כרטיס יומי" זכור לגנאי. כזכור הונהג הצורך בכרטיס זה עוד בתקופת ממלכת פולין, לפני הכיבוש הפרוסי בשנת 1795, והוא חודש בתקופת נסיכות וארשה עד שבוטל בשנת 1811. במטרה לבלום את נהירת היהורים מערי השדה של הממלכה אל הבירה נדרש ראש העיר ווידה, כבר בשנה הראשונה לקיומה של הממלכה, להגיש תוכנית לחידוש חובת "הכרטיס היומי", שתוטל על היהודים השוהים בו' ואינם מתושיבה הקבועים. ראש העיר הזדרז ובשנת 1816 הגיש תוכנית לחידוש חובת ההצטיידות בכרטיס. הוא נימק את הצעתו בנזקים שהיהודים מביאים כביכול לעירו ולתושביה "כי הרי פרנסתם רק על הרמאות ומן הדין לאלצם לעבוד ביושר במקומות מגוריהם בערי השדה". לדעתו, הימנעות מבלימת נהירת היהודים לעיר תגרום תוצאות חמורות. לפי התוכנית חייב כל יהודי שאינו תושב קבוע ושאינו רשום בפנקסי המרשם לשלם זהוב אחד ו-20 גרושים לכל יום שהייה בעיר. להוכחת התשלום הונפקו בולים מיוחדים. מי שייתפס ואין בידו בולים כנדרש יהיה צפוי לקנס של 12 זהובים ואם אין ידו משגת לשלם את הקנס הוא ייכלא בבית הסוהר ולאחר מכן יגורש מן העיר. לקנסות היו צפויים גם מי שהשכירו דירות למתחמקים מתשלום עבור הכרטיס.
אבל עוד לפני שהוצא הצו המתאים הזדרז שר הפנים והורה לעיריית ו', במאי 1817, לגרש מן העיר את היהודים שאינם תושביה הקבועים. האחריות לביצוע הגירוש הוטלה גם על הקהילה היהודית ועל פרנסיה. אלה היו צפויים לקנס כבד אם ילינו יהודי שאין בידו רישיון ולו גם במשך לילה אחד. הנכנסים העירה באורח לא חוקי היו מוחזרים למקומות מגוריהם בליווי המשטרה. ואמנם הוחל בגירוש היהודים שלא יכלו להוכיח שהם תושבי קבע בו'. בהוראת השר היו אי דיוקים בדבר מועד רישום היהודים כתושבי קבע. לא נאמר בצו כיצד צריכים לנהוג במקרה של נישואים בין תושב ו' לתושב של עיר שדה, מה דינו של יהורי תושב ו' שנטש את העיר והתגורר בפרובינציה ועור שאלות שנותרו ללא מענה. יחידים ופרנסי הקהילה נאלצו להתדפק על דלתות המשרדים ולהשיג לפחות דחייה של הגירוש. לא פעם היה צורך לשלם "דמי לא יחרץ".
ההתכתבות והדיונים בעניין הצו נמשכו כמה שנים וב-7 בספטמבר 1824 הוציא נציב המלכות צו לפיו נאסר על היהודים מערי השדה ומחוץ-לארץ לבוא לגור בו' ללא רישיון מיוחד מן השלטונות. היהודים השוהים זמנית בעיר חויבו להצטייד בכרטיס מיוחד שתמורתו, בסך זהוב אחד ו-20 גרושים, הותרה שהייתם ליום אחד. בצו נקבע שלתושבי קבע ייחשבו יהודים שהיו רשומים בפנקסי הרישום של תושבי קבע עד 1809 או אלה שקיבלו רישיון מיוחד מן השלטונות להגר לו' עד למועד זה. כל היתר, שלא נכללו בקטיגוריות אלה, היו חייבים לעזוב את העיר או לשלם את דמי הכרטיס היומי.
שלושים ושש שנים, עד יוני 1862, כאשר ביטל הצאר את ההגבלות על ניידות היהודים במלכות פולין, נמשך מאבקו של היישוב היהודי בו' על ביטול הרובע היהודי המיוחד (הגטו, שבוטל למעשה רק בזמננו) ועל ביטול התשלום עבור שהייה זמנית בעיר. השלטונות החמירו מאוד בביצוע הצו ולא פעם נאסרו יהודים לפני גירושם ונערכו חיפושים בכליהם (היו אפילו מקרים שנשים הופשטו כדי לחפש אצלן, מעשה יוצא דופן באותה תקופה פוריטאנית). אבל מצד שני, צרכיה המשקיים של העיר המתפתחת וגם ההכנסות שהביאו המס ותשלום הכרטיס היומי לקופת העירייה (היו זמנים שהכנסות אלה הגיעו ל-50% מכלל הכנסות העירייה) הביאו לא פעם לריכוך נוקשותם של השלטונות. כבר בשנת 1824 שוחררו מחובת הכרטיס יהודים שחכרו את תוצרת החלב או שיווקו אותה בעיר. העירייה קיבלה את הנימוק שתשלום הכרטיס היומי ייקר את מחיר החלב שהובא העירה. יוסף ברקזון, בעל בית חרושת לבדי כותנה זולים במארימונט, השיג שחרור מן התשלום לשכירי היום היהודיים שעבדו במפעלו. משחרור דומה נהנו גם הפועלים היהודים שעבדו בבית החרושת לטקסטיל שבשכונת פובונזקי בעיר. בינואר 1825 פרסמו השלטונות תקנה לפיה ניתנה לעירייה רשות לפטור מתשלום הכרטיס היומי יהודים שהוכיחו שהם צוסקים באומנותם זמן רב או שמלאכתם מביאה תועלת לעיר ואשר התנהגותם היתה למופת. לעתים נהגה העירייה בשרירות לב והעניקה פטורים לתקופה קצרה ויש שאף ביטלה אותם לאחר נתינתם. ולמרות כל הגזרות הלכה וגברה נהירת היהודים לעיר. הצורך להתפרנס גבר על כל הצרות והם התרגלו לחיות גם אתן.
לא קל היה גם מאבקם של יהודי ו' על הפרנסה. בתקופה שהצטיינה בהתפתחות מהירה ללא תקדים של התעשייה בארץ כולה ובעיר ו' נתקלו קומץ היזמים היהודים בקשיים ובהגבלות, שכמותן לא ידעו המהגרים הלא-יהודיים (בעיקר גרמנים) שהקימו את סדנאות הייצור ואת מפעלי התעשייה במלכות ובעיר ו' עצמה. הם נהנו מפריווילגיות ומהנחות שונות ואלה היו התנאי להתיישבותם בעיר. ואילו היזמים היהודיים היו חייבים להלוות לאוצר המדינה, כדי שיינתן להם החופש לפעול בחיי הכלכלה, סכומי עתק ובתנאים נוחים; תשלומים נוספים היה עליהם לשלם לבעלי ההשפעה בצמרת השלטון. לעתים לא גבה הסלווה את כספו מידי הלווה.
על היקף העסקים שניהלו יהודים אחדים ועל הצורך לשלם כספים עבור הזכות לפתח ולהשקיע יעיד המקרה של הספק הגדול איגנאצי נוימארק. נוימארק ארגן ייצור בדים וסיפק תעסוקה למאות בעלי מלאכה בו' ומחוצה לה. בשנת 1824 סיפק לצבא מוצרים בסכום של 4 מיליון זהובים. נוימארק ניהל גם עסקי כספים ואשראי מסועפים. בין 40 מקבלי האשראי מידיו היו בשנת 1826 14 נציגים של האריסטוקרטיה הפולנית ו-11 נציגים של צמרת הביורוקרטיה. בין אלה היה הסנאטור נובושילצוב, שהיה חייב לנוימארק 146,000 זהובים. אין סימנים שאיש זה סילק את חובו אי פעם. נוימארק וברק בן שמואל הילוו גם לאוצר המדינה סכומים נכבדים ובתמורה קיבלו במשך זמן מה את הזיכיון לכריית מלח במלכות פולין. ודוגמה נוספת: בשנת 1829 נתן הבנק הפולני (בנק המדינה) לאוצר המדינה מלווה בסך 42 מיליון זהובים. את רובו מימנו החברה המסחרית של ש' פרנקל והבנקאים מלרלין שהיו קשורים עמה. מן הראוי לציין, שזכות קדימה בקבלת החכירה של גביית מסים והכנסות אחרות ניתנה ללא-יהודים; בעלי הון יהודים קיבלו את החכירה לאחר שהלא-יהודים נכשלו בתפקידם. בסך ואכל נמנו אז בו' עם בעלי הון היהודים כמה עשרות משפחות. מאלה נודעו 6 בעלי חברות בנקאיות גדולות, כגון ברגסון, פרנקל ואפשטיין. שמותיהן של משפחות אלה היו ידועים בו' ובפולין כולה גם בדורות הבאים.
בתקופה זו כבר נראו הניצנים הראשונים של יוזמה יהודית בהקמת מפעלי תעשייה בו' או בהפעלתם. בשנת 1829 רכש הבנקאי ליאופולד פרנקל בית חרושת לטקסטיל ושנתיים אחר כך צייד אותו במכונת קיטור, הראשונה בעיר. בשנים שאחר כך עבדו במפעל 600 פועלים. בשכונת מארימונט הקימה הממשלה בית חרושת לבדים זולים. את בית החרושת חכר לייב ברקסזון, בנו של שמואל ונכדה של יהודית יעקובוביץ'. במפעל היו 40 נולים ועבדו בו 60 פועלים. בשנת 1823 היה בבעלותו של שלמה זלמן פוזנר בית חרושת לטקסטיל שהעסיק פועלים יהודיים כלבד. בשנת 1821 הקים הבנקאי מברלין שמואל מאגנוס מפעל לייצור כפתורים עשויים עצם ובשנת 1823 הפעילו האחים ברנארד מטוויית פשתן.
ברם, מפעלי התעשייה בבעלות יהודית או כאלה שהוקמו ביוזמתם של יהודים לא היו רבים בו'. לעומת זאת מילאו היהודים תפקיד נכבד מאוד באספקת חומרי גלם, בארגון תעשיות בית ובשיווק המוצרים. המסחר בצמר היה ברובו בידי יהודים. גם הספקת חומרי הגלם לתעשיית המזון היתה ברובה בידיהם. ומשקלם במסחר היה רב. בשנת 1822 היו בו' 45 סוחרים יהודים גרולים, לעומת 63 סוחרים נוצריים בהיקף דומה. אחוז היהודים במסחר הזעיר היה גבוה ביותר. תייר גרמני כתב בשנת 1830 על המרכז המסחרי היהודי ברחוב פראנצ'ישקאנסקה: "החנויות שלהם משני צדי הרחוב מלאות כל טוב. ניתן להשיג בהן מן הסחורה הטובה והיפה כאוות נפשו של הקונה. אנשי צבא באים לקנות הכל...".
המסחר היהודי בו' היה לצנינים בעיני צמרת השלטון הפולני ובעיני הסוחרים הפולניים. בשנת 1827 הוגש ל"מועצה המינהלית של המלכות" (הממשלה) תזכיר ובו הצעה להגביל את המסחר היהודי ולהפנות את היהודים לעסוק במלאכה. מחבר התזכיר מציין, שכל יהודי העוסק במסחר על-פי רוב אין לו הון יסוד, בדרך כלל הוא מטופל במשפחה גדולה, הוא משלם מסים גבוהים ושכר דירה גבוה ונאלץ להתגורר אך ורק ברבעים מיוחדים והוא נאלץ לשלם כפליים עבור המזון שהוא אוכל (הכוונה למס הבשר הכשר). ולמרות כל זה היהודי מצליח בעסקיו. אין זה, כך סבור בעל התזכיר, אלא בזכות מעשי מרמה והונאה, שהן היסוד לקיומו של החנווני היהודי. הוא מוסיף עוד, שמסחר כזה מערער גם את המוסר של התושבים הנוצריים ואלה נוהרים אל הרחובות נאלבקי ופראנצ'ישקאנסקה כדי לקנות אצל יהודים.
ברוח זו נכתבו גם מאמרים בכתבי העת של הזמן ההוא. אבל השלטונות וארגוני הסוחרים הפולניים לא הסתפקו בהבעת מורת רוח מן המצב. הם נקטו גם צערים שמטרתם לדחוק את רגלי הסוחרים היהודיים. בשנת 1817 נפתחה הבורסה של ו' ובתקנון שלה נקבע, שמתווך בבורסה יכול להיות רק מו שיודע קרוא וכתוב פולנית. למעשה הוגבל מספר היהודים המתווכים לשליש מכלל המתווכים והספסרים והיו רשאים לעסוק בכך רק אלה שהותר להם לגור ברחובות שבהם נאסרו המגורים על שאר היהודים.
בתקנון של "איגוד הסוחרים" משנת 1817 נקבע, שהיהודים לא ישתתפו באספות האיגוד, ולא יהיו רשאים לבחור ולהיבחר לראשות האיגוד. נתקבל הנימוק שקודם כל היהודים צריכים ליהפך לפולנים. מכיוון שלא היו ליהודים זכויות אזרח הם גם לא יכלו להיות חברים מלאים באיגוד הסוחרים. לעומת זאת שמר האיגוד על רשימת הסוחרים בעיר, שבה היו רשומים גם היהודים (לשם גביית מסים, ארנונות וכו'), והקפיד שרק אלה הרשומים ברשימה אמנם יסחרו בעיר. בשנת 1823 יצא האיגוד למאבק נגד בעלי דוכנים ורוכלים יהודיים שפעלו בחוצות העיר. מרבים מהם נשללה פרנסתם. כמו-כן יצא האיגוד נגר סחר הייצוא של היהודים בתואנה שאין לתת רשות לעסוק בסחר חוץ לאנשים שאינם אזרחי הארץ.
אולם המציאות גברה על הרצון להרחיק את הסוחרים לגמרי מן האיגוד. סוחרים גדולים ובעלי הון יהודיים היו קשורים בעסקי מסחר ומימון עם לא-יהודים ושוב אי אפשר היה לסגור בפניהם את שערי האיגוד. בשנת 1828 נתקבלו לאיגוד 14 אילי הון וסוחרים גדולים יהודיים (ביניהם: הרמן אפשטיין, חלוץ תעשיית הסוכר בפולין, תיאודור טפליץ, חוכר מס הבשר הכשר בוויוודיות מאזוביה, שמעון כהן, שהיה בנקאי גדול, ושלמה אייגר, סוחר גדול ופרנס הקהילה).
כאמור לעיל, היו יהודים שחכרו את מקורות ההכנסה של הממשלה (המונופולין הממשלתי של המלח, זה של המשקאות החריפים ושל הטבק, ההכנסות מן השחיטה ועוד). ליד אלה נמצאה פרנסה גם למאות יהודים נוספים שהתעסקו במכירת המלח והטבק או שימשו מתווכים ופקידים. כשני שלישים מכלל מוכרי המלח בפולין היו יהודים. בשנת 1824 נאסר על מתן רישיונות למכירת מלח ליהודים כל עוד לא ישתווה מספרם של הנוצרים לזה של היהודים בענף. בשנת 1830 בוטל האיסור, מפני שאי אפשר היה להוציאו אל הפועל - לא נמצאו מוכרי מלח נוצריים במספר הדרוש. חכירת שיווק הטבק לשנים 1818-1826 נמסרה לידי יהודי מומר, שהתחייב, כנאמר בשטר החכירה, "לשפר את טיב הטבק לעומת מה שייצרו עד אז היהודים". אולם המוכר נאלץ לשווק את התוצרת על-ידי יהודים. בשנת 1829 הגיע מספר משווקי הטבק היהודים בו' ל-107, לעומת 37 פולנים.
אין נתונים על היהודים שעסקו במלאכה בו' בעת ההיא, אולם ניתן להסיק עליהם מן הנתונים הנוגעים לבעלי מלאכה יהודיים במלכות פולין כולה. בשנת 1825 התפרנסו כ-70% מיהודי הממלכה כבעלי מלאכה, שוליות ושכירי יום. תקנות הגילדות של בעלי המלאכה משנת 1816 היקשו על היהודים להתפרנס מענף כלכלי זה. האומנים, ובייחוד המומחים לטקסטיל, שבאו מגרמניה, סירבו לקבל יהודים בתור שוליות וללמדם את המלאכה. איש לא היה יכול לקבל רישיון של בעל מלאכה אלא לאחר שלמד אצל בעל מקצוע ונבחן. אבל למרות הקשיים גדל בו' מספר בעלי המלאכה היהודיים במקצועות רבים. שם טוב יצא לחייטים, לפרוונים ולכובענים. הספקים היהודים חילקו ביניהם את ההזמנות לבדים למרי צבא ולמטרות אחרות. וכך מצא לו החייט היהודי את פרנסתו בלי להזדקק לכסף מזומן. בסוג זה של בעלי מלאכה יהודיים יש לראות את ראשוני עובדי הבית ויצרני הקונפקציה, עיקר הפרולטריון היהודי בעיר בעתיד. משורות הפקידים היהודיים, ששירתו את הסוחרים הגדולים ואת חוכרי המסים, החלו להתפתח בתקופה ההיא אנשי האינטליגנציה המקצועית.
על מנת להתגבר על הקשיים שנערמו בפני היהודים בתחום העיסוק והפרנסה הסתייעו הללו לא רק בכוח העמידה שלהם, אשר הפליא אף את שונאיהם המושבעים, אלא גם בארגון הקהילתי ובקופות גמילות החסדים שקמו ליד חברות הצדקה, בתי המדרש והשטיבלאך. מי שירד מנכסיו נמצאו נדבנים שעזרו לו ב"מתן בסתר". בשנת 1820 התארגנה חברה של זבנים יהודיים, שהיתה עם הזמן לאיגוד מקצועי ראשון בו'. פעילותו המסועפת של איגוד זה נמשכה עד שנת 1939.
מן הדין לציין, שפרט לכמה אילי הון ועשרות סוחרים גדולים וחוכרים חי כלל הציבור היהודי בו' בדוחק ו-10% מהם היו חסרי כל פרנסה (בין אלה היו גם ארחי פרחי, שלמרות האמצעים שנקטו נגרם השלטונות ידעו להתחמק מן הרודפים והצליחו להשתקע בעיר). לעזרתם של הנזקקים באו חברות הצדקה והקהילה.
גם כלפי מוסד הקהילה היהודית היתה מדיניותם של השלטונות מלאה סתירות וניגודים. מצד אחר ראו בה השלטונות כתובת לגביית מסים וגם גוף ציבורי שאפשר להטיל עליו את בעיות הסעד, העזרה הסוציאלית והחינוך ולא כל שכן הדת של היישוב היהודי. מצד שני הלכה וגברה, גם בהשפעת ה"נאורים היהודיים", הנטייה לצמצם את פעילות ועד הקהילה, דוגמת הקונסיסטוריה בצרפת, לשירותי דת בלבד.
ב-24 באפריל 1821 הוציאה ועדת הדתות והחינוך (משרד הדתות והחינוך) צו בדבר הקמת ה"דוזיר בוז'ניצ'י" (פיקוח על בתי הכנסת) וביטול ועדי הקהילות היהודיות בממלכת פולין. הצו אושר בידי הצאר ביום 1 בינואר 1822. תפקידו של ועד הקהילה במתכונתו החדשה (להלן הדוזור) צומצם לעניינים הקשורים בהספקת שירותי דת. החסות על ה"דוזור" ניתנה לידי העיריות. בין היתר התחייב המוסד החדש לסייע לעירייה בגביית מסי היהודים (מס גיוס, מס בשר כשר וכו').
ועד הקהילה בו' פורק בסוף ינואר 1822 וכעבור זמן מה נתקיימו הבחירות ל"דוזור". כאמור לעיל, נתגבשה ער אז בקהילת ו' קואליציה של החרדים (מתנגדים וחסידים) ושל ה"נאורים" לניהול הוועד. גם בבחירות ל"דוזור" החדש נשמרה הקואליציה הזאת. נבחרו 2 מתנגדים (חיים דוידזון, שהיה לימים הרב הראשי של הקהילה, ויוסף חיים האלברשטאם) ו"נאור" אחד (יעקב אפשטיין - בנקאי). לממלאי מקום נבחרו שני "נאורים" (המו"ל נתן גליקסברג והמתווך בבורסה הנריק סאמלזון) וחרדי אחד (לוי בויארהרץ).
בשנים 1821-1830 נתקיימו בחירות כמה פעמים ובסך הכל היו 19 "דוזורים" (פרנסים) שביניהם היו רק 6 "נאורים". בתפקיד מזכיר הקהילה כיהן כל אותן שנים המתנגד שכנא נוידינג. ושוב הוכח, שהמציאות חזקה מכל תוכנית ששורשיה אינם נטועים בה. רבים מפקידיה של הקהילה חזרו, אם בגלוי ואם בחשאי, לחסותו של הגוף שירש את ועד הקהילה - ה"דוזור". החברה קדישא פורקה ועל כן נאלץ הגוף החדש לטפל גם בענייני קבורה (גם תקציב ה"דוזור" נשען ברובו על התשלומים שנגבו עבור קבורה). ה"דוזור" דאג לבשר כשר לאסירים, סיפק מצות לפסח ועצי הסקה לחורף לעניים. לידו נפתח משרד שמטרתו לפקח על עוזרות הבית "שתתנהגנה בצניעות וכדת". ה"דוזור" התערב גם למען שחרור ספרים מן הצנזורה. ה"דוזורים" כיהנו לעתים בעת ובעונה אחת גם כחברים במועצת הפיקוח על בית החולים היהודי. ה"דוזור" של ו' התערב בעת המהומות שפרצו נגד יהודים וכתב בעניין זה תזכירים לאין ספור לשלטונות. במרוצת הזמן גדל מספר הפרנסים ב"דוזור" והגיע לתשעה.
במאי 1825 פנו פרנסי ה"דוזור" בו' אל הצאר בעצומה וביקשו להקים ועד שיטפל בענייניהם של היהודים בפולין למען שיפור מצבם, בדומה לווער שהוקם בפטרבורג אשר עסק בענייני היהודים תושבי רוסיה. כחודשיים לאחר מכן הוקם "הוועד של בני דת משה" (שחבריו היו לא-יהודים) ולידו ועדה מייעצת (שחבריה יהודים). במשך זמן קיומו (עד שנות השישים של המאה) לא היו תוצאות רבות לפעולות הוועד, אבל לעתים ניתן היה למנוע גזרות באמצעותו. פעם נעשה ניסיון לסגור את בתי התפילה של החסידים וה"דוזור" של ו' השתדל אצל הוועד וזה האחרון ביטל את ההחלטה.
בשנת 1819 נתמנה ר' שלמה זלמן ליפשיץ, מחבר הספר "חמדת שלמה", לרבה הכולל של ו', אחרי שהיה רבה של פראגה. הרב ליפשיץ היה נערץ מאוד על בני קהילתו וזכה לכבוד גם מצד השלטונות. בזמנו הופיעו הסימנים הראשונים ל"התפקרות" אצל הנוער היהודי, בייחוד אצל שוליות בעלי המלאכה והזבנים; זו התבטאה בבילויים ובריקודים של בני הנוער בגנים ובמסבאות גם בימי שבת וחג. בשנת 1827 פנה ר' שלמה זלמן אל שלטונות העיר וביקש מהם עזרה ב"ביעור הרע" ובקשתו נענתה בחיוב. שמשי הקהל בסיוע שוטרי העירייה החלו להיראות בחוצות ו' וערכו מצוד אחר בחורים ובחורות מישראל שהלכו "בטל" בגנים וברחובות בשבתות.
פרט ל"נאורים" התנגד רוב הציבור היהודי לניסיונות שעשו השלטונות לכפות על היהודים השכלה ותרבות. רוב ילדי ישראל המשיכו ללמוד בחדרים ורק מעט בנות של עשירים טעמו מקצת מטעמה של השכלה מפי מורים פרטיים; אלה סייעו אחר כך לאבותיהן או לבעליהן לכתוב שטר ומכתב בפולנית. ה"דוזור" התחמק בתירוצים שונים מן הדרישה להכניס לחדרים לימודי חול.
בשנת 1820 פתחו השלטונות שלושה בתי-ספר יסודיים לילדי ישראל וכעבור זמן לא רב גדל מספרם לשישה. בתוכנית הלימודים שולבו מקצועות חילוניים עם לימודי קודש. ארגון בתי-הספר הוטל על המשכיל יעקב טוגנדהולד (שהיה לימים הצנזור הראשי על ספרים עבריים בו'. בעת כהונתו זו היו שהאשימו אותו במלשינות). הלימוד בבתי-הספר האלה ניתן חינם. אולם כעבור זמן מה הוצאו מתוכנית הלימודים רוב לימודי הקודש ועל כן הלך מספר הלומדים בהם וירד.
לאחר ויכוח ממושך והכנות נפתח בו' בשנת 1826 בית מדרש לרבנים. הקהילה התנגדה להקמת המוסד משום שראתה בו קן דגירה להתבוללות. הוצע למתמטיקאי ולמלומד הידוע אברהם שטרן, שבא לו' מהרוביישוב, לעמוד בראש המוסד. במינוי זה תמך גם שר הפנים, הכומר סטאשיץ שונא ישראל. אברהם שטרן היה שומר מצוות ונהג להתלבש בלבוש היהודי המסורתי, אלא שהוא התנגד להקמת המוסד ועל אחת כמה וכמה לעמוד בראשו. למנהל בית המדרש נתמנה א' אייזנבאום. בהתחלה למדו במוסד 46 תלמידים, אך בשנת 1830. כבר היו בו 95 תלמידים. במשך כל שנות קיומו (עד שנות ה-60) יצאו מבית מדרש זה רבנים מעטים בלבד וגם הם כיהנו רק בתפקיד של רבנים-מטיפים (דוגמת י' קראמשטיק); רוב בוגרי המוסד יצאו לרעות בשדות זרים והיו לנושאי רעיון הפולניזציה של היהודים. ניתן למצוא את בוגרי המוסד בקרב חברי המחתרת הפולנית בשנים 1861-1864 ולאחר מכן בין חברי המפלגות הפולניות ואפילו בין ראשוני הסוציאליסטים הפולניים.
סטודנטים יהודיים יחידים למדו באוניברסיטה של ו', בפוליטכניקום (נפתח בשנת 1825) ובבית-הספר לאגרונומיה. דריסת הרגל המצומצמת של היהודים באוניברסיטה הוקטנה עוד יותר לאחר שהועמד בראש ה"קורס לעתיקות היהודים" שונא ישראל מובהק, הכומר קיאריני, שהיה ממוצא איטלקי. הלה האמין אף בעלילת הדם. בוגרי כל המוסדות הללו מנו בסוף שנות השלושים כמה עשרות איש. עדות מובהקת למריניות מלאת הסתירות בעניין הפצת ההשכלה בקרב היהודים ניתן למצוא באישור להוצאת כתב-עת (בשפה הפולנית וביידיש-גרמנית) בשם "דר באובכטר אן דר וייכסל". מכיוון שלא עלה בידיהם לסגור את הוצאות הספרים העבריים ולאשר ייבוא ספרים עבריים כפי שתכננו, נתנו השלטונות למשכיל אנתוני אייזנבאום רישיון להוציא את כתב העת הזה במטרה להפיץ דעת והשכלה בין היהודים. כתב העת נדפס ב-150 עותקים בסך הכל והופיעו ממנו 14 גיליונות (5 בשנת 1823 ו-9 בשנת 1824).
בתי ועד למשכילים המעטים שימשו ה"טרקלינים" של כמה מן הגבירים היהודיים. בטרקלינים אלה נתקיים גם המפגש עם הליבראלים הפולניים. טרקלין פולני ממש היה בביתו של נתן גליקסברג (פרנס-"דוזור" שכבר נזכר לעיל), חלוץ ההוצאה לאור של הספרות הפולנית. כאן ניהלו הקלאסיקנים והרומנטיקנים הפולניים את ויכוחיהם. נתן גליקסברג היה המו"ל הראשון של חיבורי ההיסטוריון הפולני יואכים ללוול. הודות לזכויותיו בספרות הפולנית נבחר גליקסברג בשנת 1816 להיות חבר בתא החשאי של המאסונים הפאטריוטיים הפולנים. צאצאיו המשיכו את דרכו כמוציאים לאור חשובים בו' ובערים אחרות של פולין. רובם המירו את דתם.
בין בוגרי בתי-הספר נמצאו כבר בני נוער יהודים שנתפסו לרעיון פולין העצמאית והמבוגרים יותר מחברי החוגים האלה אימצו לעצמם את ההשקפות האנטי-רוסיות של הפאטריוטים הפולניים.
במהרה הגיע קצה של מלכות פולין הקונגרסאית הראשונה. בלילה שבין ה-28 וה-29 בנובמבר 1830 פרץ "המרד הפולני של נובמבר".
היו כמה סיבות להתמרדות הנוער הפולני הפאטריוטי, ובייחוד אנשי הקצונה הזוטרה ביחידות הצבא הפולני, נגד רוסיה. קודם כל פעלה כאן הנוסטלגיה על העבר אשר לא זו בלבד שלא דעכה אלא אף הלכה וגברה בעת השלטון הזר. החוגים הפאטריוטיים החשאיים הושפעו מן הרוחות הליבראליות שנשבו מצרפת ומן הגולה הפולנית שישבה שם; עוד היו בחיים אנשים שלחמו בליגיונות הפולניים לצד בונאפארטה והשתתפו במסע נגד רוסיה בשנת 1812,והיו אפילו כאלה שהשתתפו במרד של קושצ'יושקו. המאורעות המהפכניים של 1830 בצרפת הציתו את התקווה בלבות הפאטריוטים הפולניים. אלא שהמרד נידון לכישלון מראש; המוני העם לא הצטרפו אליו. צמרת השלטון בו' וכן הקצונה הבכירה היתה מעוניינת בשמירת הסטאטוס קוו החברתי; פרט לקומץ הליבראלים הקיצוניים לא דגל איש ברעיון של שחרור האיכרים המשועבדים ולכן לא היה לעם ברובו כל עניין במרד. גם רעיון ביטול ההגבלות שהוטלו על היהודים במשטרים הקודמים לא היה בו כדי לסחוף אחריו את ההמונים. מלבד זאת לא היתה השעה בשלה להתקוממות; עוצמתה של האימפריה הרוסית היתה בקו של עלייה. בליל ההתקוממות אמנם גורשו הרוסים מו' וניטשו קרבות בין המורדים ובין הצבא הרוסי, אך בדצמבר הועמד בראש הצבא הפולני,אמתמרד הגנראל חלופיצקי והלה ביקש לצנן את שלהבת המרד ולמעשה שאף להידברות עם הצאר כל עוד הדבר אפשרי.
גם המדיניות שנקטו ראשי המרד כלפי היהודים היתה מלאה סתירות. מצד אחד נדרשו יהודים לשתף פעולה עם המורדים ולסייע להם, בייחוד בכספים ובהשגת ציוד צבאי. הושמעו גם תביעות שעל היהודים לגלות פאטריוטיות והובטח להם עתיד מזהיר בפולין אם יצטרפו למרד. באותה עת גברה הנימה האנטי רוסית ולא נמנעו מלהזכיר ליהודים את גורלם של ה"חטופים" היהודיים בתחום המושב ברוסיה, אותם נערים יהודיים בני 12-13 שנחטפו לעבודת הצבא משנת 1827 והועברו לקצווי הממלכה להתחנך אצל נוכרים עד הגיעם לגיל הגיוס שבו צורפו ליחידות הצבא לשירות של 25 שנים. רבים מהם השתמרו ורק מעטים חזרו כשהם זקנים ותשושים. דוברם של הראדיקלים הפולניים, מאוריצי מוכנאצקי, ביטא במאמריו מהי העזרה שהעם הפולני מצפה לקבל מן היהודים: "עליהם לספק נשק, לתרום כסף, לעסוק בריגול למען המורדים ולהשפיע על אחיהם בחוץ-לארץ לסייע לפולין בכסף ובדיפלומטיה". בני הנוער היהודי (בייחוד בוגרי בתי-הספר) נתפסו לפאתוס של סיסמאות הראדיקלים שבין המורדים והצהירו על נכונותם לשרת את המולדת הפולנית (גם בצבא). אולם בינתיים שרר אי שקט ברחובות ו' והיהודים נקלעו למצב לא נוח - בדומה למצבם בכל תקופת מעבר. בין המורדים ובאוכלוסייה בכלל גברה החרדה מפני מרגלים והיהודים הואשמו בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. בחוצות העיר נתפסו חשודים בריגול, רובם יהודים, ללא הוכחות. ההמון לא נזקק להרבה כדי להתחיל לפרוע ביהודים. במהרה נבזזו חנויות של יהודים ברחובות טאמקה, לשנו ופראנציש-קאנסקה. ברחוב ואלובה נשדדה חנותו של ר' איצ,ה מאיר אלתר, שהיה לימים האדמו"ר הראשון של שושלת גור.
באווירה זו של אי שקט הגיש תלמיד בית המדרש לרבנים סיני (סטאניסלאב) הרניש עצומה לרודן חלופיצקי ובה הצעה להקים גדוד יהודי מיוחד שישתתף בקרבות למען פולין. למחרת פרסם חלופיצקי צו הפוטר את היהודים מן השירות בצבא. יחידים שירצו בכך יהיו רשאים להתגייס ליחידות הצבא. הצו תאם את השקפתם של הרודן ושל צמרת השלטון של המרד. לדידם גיוס יהודים לצבא משמעותו מתן שוויון זכויות ליהודים. חוץ מזה, אי גיוס היהודים לצבא הכניס לאוצר הממשלה כספים בצורת מס הגיוס. לוותר על הכנסות אלה כמו גם להעניק ליהודים שוויון זכויות - לכך לא יכלו להסכים בשום אופן. הם סברו, ששחרור האיכרים ומתן זכויות ליהודים יביאו לערעור מעמדה הכלכלי והחברתי המועדף של האצולה. ביום 18 בדצמבר החליטה ממשלת המרד לתמוך בצו הרודן והוסיפה, שמתנדבים יהודיים, אם ירצו בכך, יוכלו להתקבל לגווארדיה הלאומית (מעין צבא ומשמר עזר) שהוקמה אז. על מנת להמתיק מעט את הרושם הרע של ההחלטה ויחד עם זה לא לאבד את הסיוע שהגישו היהודים (בייחוד בכסף ובציוד) למלחמה קיבלה הממשלה החלטה לבטל את תשלום הכרטיס היומי שבו היו היהודים חייבים בו' ולהסיר את הצנזורה מן הספרים העבריים.
באותו זמן התחיל גם יוסף ברקוביץ', בנו של ברק יוסלביץ' שנזכר לעיל, להשתדל בעניין הקמתו של גדוד יהודי, בדומה לזה שהקים אביו בימי המרד של קושצ'יושקו. הממשלה פנתה לאוכלוסייה בבקשה לתרום למען המרד. כבר בימים הראשונים של ההתרמה היו בין 140 התורמים שנענו בו' 57 יהודים. סכום הכסף שתרמו היהודים הגיע ל-40% מכלל הסכום שנתרם.
בינתיים הגישו 24 "נאורים" בקשה להתקבל לשירות בצבא. הם טענו, שהם אזרחים של המדינה לפי הצו משנת 1809, שנתקבל בנסיכות וארשה (מכיוון שהם בעלי הון, אינם לובשים בגדים מסורתיים וכו'). בקשתם נענתה בחיוב. בימים הראשונים של ינואר 1831 החל הגיוס לגווארדיה הלאומית. לגדודים נתקבלו כ-300 מיהודי ו', אולם גויסו רק אלה שוויתרו על "הלבוש היהודי" (והיו מגולחי זקן וקצוצי פיאות), כלומר דמם של המתנדבים המזוקנים לא היה כשר בעיני השלטונות. גם המגויסים סבלו לעתים מהתנכלויות והיו נתונים לקריאות גנאי ברחובות העיר. לא פסקה גם אווירת ציד המרגלים בחוצות העיר והוצאות להורג בפומבי (ב-17 במארס נתלו בכיכר מוראנוב שני יהודים. יהודים נוספים הוצאו להורג בין חומות בית הסוהר). באווירה עכורה זו קיבלו השלטונות החלטת פשרה על הקמת גווארדיה עירונית בו' שבה יוכלו לשרת רק יהודים ובכלל זה גם אלה הלובשים בגדים מסורתיים ומזוקנים. אלא שהמגויסים יצוידו רק בכידונים מאולתרים, בחרבות ואף במקלות. הוצאות כלכלתם ולבושם של המגויסים הוטלו על קהילת ו'.
המצב תבע להגדיל את מספרם של חברי ה"דוזור" ובהמלצת הממשלה מונו 6 פרנסים - 5 "נאורים" וחסיד אחד. המזכיר נוידינג פוטר ובמקומו נתמנה יאן גליקסברג, שהיה מתבולל קיצוני. ועד הקהילה החדש תמך בהקמת הגווארדיה העירונית היהודית. ב-17 בינואר 1831 הודח הרודן חלופיצקי והוקמה ממשלת קואליציה. נסתמן שיפור-מה ביחס ליהודים, בין השאר בגלל התמיכה הפוליטית והכספית שהגישו למרד הפולני, תמיכה שבאה מקהילות יהודיות בחוץ-לארץ, מאמריקה, מארצות אירופה וגם מאוסטרליה הרחוקה. בו', נוסף על השירות בגווארדיה הלאומית והעירונית, השתתפו יהודים, ובייחוד תלמידים ובעלי מלאכה, בהמוניהם בחפירת ביצורים ובהקמת מחסומים מאולתרים.
קשה להעריך את מספר היהודים ששירתו ביחידות השונות. רבים מהם נלחמו ואף נפלו חלל בעילום שם או בשמות פולניים. בגנזכים אותרו וזוהד עד כה כמה שמות של יהודים משתתפי המרד של נובמבר. היו יחידות שרבע מחייליהן היו יהודים (הרניש, ברקוביץ' ומקורביהם התגייסו ליחידות קרביות לאחר שנכשלו במאמציהם להקים יחידות יהודיות). במאי 1831 התקיימה בבניין העירייה אסיפה חגיגית לכבוד הגווארדיה העירונית היהודית. הושמעו נאומים על מסירותם של אנשי הגווארדיה ועל הפאטריוטיות של היהודים. הרושם שהשאירה האסיפה היה כביר. האמידים מבין יהודי ו' תרמו כספים ואף הקימו בית חולים לקצינים פצועים באולם רדיוטה. ועד הקהילה שהוחלף לא מזמן (ה"נאורים" התפטרו בגלל קשיים לממן את הגווארדיה ובמקומם באו מתנגדים וחסידים) פרסם כרוז ובו נדרשו היהודים לתרום לצורכי המלחמה חפצי קודש מזהב וכסף ואפילו את העטרות של הטליתות.
כל זה אירע זמן קצר לאחר גילויי האחווה בין יהודים לפולנים שדוגמה להם הובאה לעיל. אולם ב-26 במאי 1831 התכנס הסיים כדי לדון בהעלאת סכומי מס הגיוס שעל היהודים לשלם. בישיבת הסיים הושמעו נאומים צורמי אוזניים. בייחוד "הצטיין" בארסיותו נאומו של שר המלחמה מוראבסקי. הוא דיבר על מסירותם של היהודים למולדת הישנה (כוונתו היתה לארץ-ישראל) ועל תרומתם הבלתי מספקת למולדת שבה הם חיים בהווה. הוא סיים את דבריו במשפטים ששיקפו היטב את גישתם של שלטונות המרד כלפי היהודים: "לפולני לא יהיה נוח לשמוע שבמאבקו בעד העצמאות הוא נזקק לעזרתם של עמים זרים. אולם מצער עוד יותר לומר, שבמאבק זה לא היה יכול להימנע מעזרתם של היהודים". הסיים קיבל את הצעת הממשלה והעלה את הסך הכולל של מס הגיוס ל-4 מיליון זהובים. על יהודי ו' הוטל מס בסך 400,000 זהובים, כלומר פי ארבעה מן הסכום ששולם עד פרוץ המרד. קהילת ו' לא היתה מסוגלת לגבות סכום גדול כל כך, מה גם שהוטל עליה לממן את ההוצאות של שני גדודי הגווארדיה, שהתארגנו בבר במלואם בימים ההם (972 אנשי גווארדיה, 95 סמלים, 23 קצינים זוטרים ו-8 קצינים - כולם יהודים).
בינתיים חל מפנה לרעה בקרבות. יחידות הצבא נחלו מפלה אחרי מפלה, גם בשל ניהול כושל של הנהגת המרד ובעיקר בגלל חוסר אמונה בניצחון. הראדיקלים שבמועדון הפאטריוטי התכוננו לקשור קשר נגד ההנהגה. אחד מראשי המתקוממים היה צאצא של הפראנקיסטים, הגנראל יאן צ'ינסקי. ב-15 באוגוסט צעדו אנשי המועדון הפאטריוטי לעבר ארמון קראשינקי, מקום מושב הממשלה. בדרך הצטרפו אליהם המונים שהביעו את אי שביעות רצונם מניהול המרד. ההמון המשולהב הוציא מבית הכלא אסירים שהואשמו בריגול לטובת הרוסים. כמה מהם, ובתוכם שני יהודים, הוצאו להורג מיד. ממושב זקנים יהודי שהיה ליד מחסום ווליה הוצאו כמה עשרות זקנים ו-13 מהם נרצחו, גם הם באשמת ריגול כביכול. בשבועות האחרונים למרד הוקמה יחידה יהו- דית של "משמר הביטחון" שהיתה מורכבת בעיקר מדלת העם היהודית. הללו לא קיבלו מדים ולא נשק ולעתים היו לבושים קרעים ורבים הלכו יחפים. בעת ההסתערות על ו', ב-7 בספטמבר, קיבלו אנשי משמר הביטחון נשק והגנו על מבואות צ'יירניאקובסקה. עדי ראייה לקרב ציינו את גבורתם ואת מסירותם של היהודים. רבים מהם נפלו חלל ורבים עוד יותר נפצעו.
ב-8 בספטמבר נכנעה ו' והגנראל הרוסי פאסקייביץ' נכנס אל העיר בראש צבאו כמנצח. בין מקבלי פניו היו נציגי העירייה ונכבדים אחרים, אבל היהודים נעדרו. הם הסתגרו בבתיהם, בעלי החנויות סגרו את חנויותיהם ואת הדוכנים ואנשי ה"דוזור" הסתתרו "עד יעבור זעם".

סגור

ממרד נובמבר עד חיסול מרד ינואר (1864-1832)
עם כיבוש העיר בידי הגנראל פאסקייביץ' בספטמבר 1831 נסתם הגולל על המרד הפולני. הכל ציפו למעשי נקם מצד המנצחים הרוסים ולהנהגת מדיניות של יד חזקה כלפי הפולנים. אולם החרדה היתה חרדת-שווא. הצאר וממשלתו נקטו את הכלל, שהמרד לא היה אלא ניסיון להדיח את המלך (כלומר את הצאר) מכס מלכות פולין, אבל זה השיב לעצמו את כסאו בעזרת הצבא הרוסי. המורדים אינם אלא אנשי צבא שטעו בדרכם והצאר, כאב רחום וחנון, מוכן לסלוח להם ולהניח להם לשוב אל הדרך הנכונה. פורסם צו המעניק חנינה לאלה שהשתתפו במרד ולא יצאו לחוץ-לארץ. אבל רבים מחיילי היחידות שמרדו עזבו את הארץ (על-פי רוב בדרכים לא לגאליות) וגלו מערבה, בעיקר לצרפת, והצטרפו שם אל הגולה הפולנית. המצביא המנצח, הנסיך איוון פיודורוביץ' פאסקייביץ', נתמנה ב-1832 לנציבו של הצאר במלכות פולין, והוא בחר לצעוד בזהירות ובאיטיות במטרה לחסל את שרידי המרד ונקט מדיניות של ערעור הדרגתי של יסודות העצמאות של מלכות פולין, ונמנע מלהשמיע הצהרות או להשתמש בחותם החוקתי. אחד השינויים שהנהיג (גם בתור עונש על ההתמרדות) החל מינואר 1832 היה גביית מכס במעבר הגבול בין המלכות ובין האימפריה. צער זה בלם במידה רבה את התפתחות התעשייה בארץ והיקשה על שיווק מוצריה ברחבי רוסיה.
בחודש מארס 1832 הוכרז על "סטאטוט אורגאני", שפתח את הדרך לאיחודה בהדרגה של המלכות עם האימפריה הרוסית. באופן פורמלי השאיר ה"סטאטוט" את השלטון המקומי בידי הפולנים ולא שינה את המינהל. השינויים האלה בוצעו למעשה רק לאחר כישלון המרד של 1863. אבל עכשיו היה העונש על המרד בעיקר בתחומי החינוך והתרבות. במסגרת זו נסגרו כמה מן המכללות וממוסדות התרבות הפולניים בו'. ואולם, הפעילות התרבותית לא שוקה כליל. התיאטרון הפולני המשיך בפעולתו ונפתח בית-ספר לאומנויות (1844). בתקופת הליבראליזציה (1855-1862) נוסדו המוזיאון הלאומי, המכון למוסיקה והמכללה הראשית של ו' (1858).
גם בתחום הכלכלה החל בשנות ה-40 שגשוג מה. בשנים 1844-1848 נסללה מסילת הברזל וארשה-וינה; בשנים 1832-1836 נבנתה המצודה ע"ש אלכסנדר ובהקמתה עסקו מאות פועלים וספקים רבים של חומרי בניין מצאו בה פרנסה. בתעשייה הלך וגדל מספרן של מכונות-הקיטור. בשנת 1850 חזרו הייצור והתעסוקה למצבם בשנת 1828. כדי לקנות את לב התושבים שלא השתתפו במרד קבעו השלטונות הרוסיים במאי 1832 ועדה לפיצויים לנפגעי המרד, כלומר לאלה שסבלו מנגישות המורדים, או שנפגע רכושם בעת אירועי המלחמה.
במדיניותו לגבי היהודים ניסה פאסקייביץ' להיראות כמי ש"גומל חסד עמהם" ובכך לקנות את לבם. בעיקר ביקש לקנות את לב הבנקאים, הסוחרים הגדולים, הספקים וקומץ אילי הון אחרים, למען השלטון הרוסי.
לפי התקנות של ועדת הפיצויים, המוזכרת לעיל, נכללו גם הנפגעים היהודים בין הזכאים לפיצויים. בין השאר הותר להגיש בקשות לפיצויים לאלמנות וליתומים שנותרו עקב המלחמה וגם ליהודים שנפגע רכושם ושוב לא היו להם מקורות פרנסה קבועים. הפיצויים היו משלושה סוגים: כסף, הנחה בתשלום עבור רישיונות להחזקת מסבאות והענקת רישיונות חינם לשיווק משקאות. היהודים הגישו את חשבון הנזקים, שנאמדו בסך כולל של 1,814,840 זהובים. היה זה שליש מכל הנזקים שנגרמו לתושבי ו'. לא ידוע כמה יהודים מאלה שניזוקו אכן קיבלו פיצויים. מראש נקבע, שהניזוקים יפוצו לכל היותר בשני שלישים מכלל נזקיהם.
ב-28 במאי 1832 קיבל פאסקייביץ' משלחת של יהודי ו' והבטיח להם, ש"הצאר הרוסי דואג לרווחתם של כל תושבי הארץ ובפרט לאלה שהמרידה האחרונה הרסה את מקור פרנסתם". פאסקייביץ' לא הזכיר כלל את ההגבלות שחלו על יהודי הממלכה ובכך רמז שהסטאטוס-קוו אנטה בנידון יישאר על כנו.
כמו בתקופה שעד המרד של נובמבר כך גם בתקופה זו היתה המדיניות שנקטו השלטונות הרוסיים ואף זו של הרשויות הפולניות לגבי היהודים בו' ובממלכה כולה, מלאה סתירות. ה"חסדים" ליהודים, שהוענקו בשנים הראשונות לאחר המרד, תמו חיש מהר ובמקומם נמשכו הגזרות וההגבלות לגבי כלל התושבים היהודיים מצד אחד והתרת הרצועה של הגזרות כלפי יחידים, בעלי הון ויזמים, שהמדינה היתה זקוקה להם. את המדיניות הרשמית ביטא יפה הצאר בכבודו ובעצמו. בסוף נובמבר 1832 ביקר הצאר ניקולאי הראשון בו', אבל הוא לא חנה בעיר עצמה, אלא בפרברה פראגה, כדי להביע את רוגזו על הפולנים שמרדו בו. בין שאר המשלחות קיבל הצאר גם את נציגי היהודים ואמר להם: "לחסותי תזכו אתם, יהודים, תמיד, אם רק תהיו נאמנים לי". שנתיים לאחר מכן, בעת ביקורו השני בעיר, הביע הצאר את אי-שביעות רצונו מן הבנייה המרושלת ברבעים היהודיים וטען ש"היהודים שיחדו לאין ספק את הפקידים בעיר וכיערו בבנייתם את העיר". הוא דרש מפאסקייביץ' לתקן את המצב.
בשנת 1853 חזר הצאר על המדיניות הישנה-נושנה של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" ובעת פגישתו עם פאסקייביץ' בעיר אמר לו: "נדמה לי, שמספר היהודים בו' הולך וגדל, ואם אין זאת השערה אלא עובדה, אזי יש לנקוט אמצעים על מנת לשים קץ לרע הזה". פאסקייביץ' נצטווה להעביר אל הצאר תזכיר על הגידול במספרם של היהודים בו' במשך 10 השנים האחרונות. לאחר עיון בתזכיר הגיב הצאר, ש"היות שהעיר ו' קרובה ללבו, אין הוא מעוניין שהיא תיהפך לווילנה שנייה בגיוונה היהודי". ההתכתבות בנדון באה להוכיח, בין השאר, שכוונתו של הצאר היתה "להיטיב עם העם הפולני" ולשמור על פולניותה של ו' וכל זה על חשבון היהודים. ואכן, במשך כל תקופת שלטונו של פאסקייביץ' (1832-1856) היה מקובל בקרב הפולנים, ובייחוד בחוגי הפקידות הפולנית, שכוונתו של הצאר לשמור על אופייה הפולני של ו', אלא שפאסקייביץ' ו"כנופיית הפקידים" שלו מחבלים בכוונותיו הטובות של הצאר. למעשה עשה פאסקייביץ' "טובות" לכמה וכמה סוחרים, בנקאים וספקים יהודים, שלעתים היה קשור אתם בכל מיני עסקים גלויים וחשאיים. לאחדים מהם הוא איפשר לרכוש או לחכור אחוזות, לאחרים הירשה לעבור לגור מחוץ לרובע היהודי המיוחד, והיו כאלה שקיבלו מידו זיכיונות למסחר בין-ארצי. כ-50 יהודים מרחבי הממלכה (אחוז ניכר מהם היו תושבי ו') קיבלו את התואר של "אזרח כבוד". אמנם אזרחות של כבוד לא העניקה לבעל הזכות אזרחות של ממש, אבל התואר הוסיף לבעליו פאר וכבוד וגם כמה הטבות, כגון פטור מעונש מלקות, זכות-קדימה לצאצאיו להתקבל ללימודים בבתי-הספר ולקבל זיכיונות ועוד.
בעיני היהודים, ובעיקר בעיני אלה שזכו לחסדיו, נחשב הנציב פאסקייביץ' "אוהב ישראל", ואילו כל הגזרות וההגבלות שהוטלו על היהודים נחשבו גזרות שבאו מלמעלה - מפטרבורג. מן הדין לציין, שהפקידים הרוסיים שהקיפו את הנציב לא היו מצדיקי הרור ולא הצטיינו בניקיון כפיים ובבואם לבצע את פקודות הממונה עליהם להעניק הטבות ליהודים לא בחלו ב"דמי לא יחרץ". העיון בתיקי הארכיונים של אותו זמן מלמד, שלעתים נאלץ יהודי להשתדל במשך 20 שנה כדי לקבל זיכיון כלשהו או את הזכות לגור מחוץ ל"רוויר". כל בקשותיו היו נענות בשלילה ונדחות בתירוצים שונים ומשונים, עד שלפתע מופיעה בתעודות המלצה של אחד ממקורביו של פאסקייביץ' וכל אותם נימוקים שהועלו עד עתה נגד המבקש מקבלים עכשיו אופי חיובי.
כאמור, הוחזר בשנת 1832 הסטאטוס-קוו אנטה בדבר ההגבלות שהוטלו על היהודים, בעיקר בתקופת נסיכות וארשה ומלכות פולין הקונגרסאית. במשך תקופת שלטונו של פאסקייביץ' הוטלו גזרות חדשות על כלל יהודי המלכות ועל יהודי ו' בפרט. כבר בשנת 1832 הוחזר תוקפו של "הכרטיס היומי", שבוטל בעת המרד של נובמבר. שוב הוחל במצוד אחר יהודים ש"חדרו" לעיר באורח "בלתי ליגאלי" ורבים הורחקו מן העיר או נתחייבו לשלם את דמי "הכרטיס היומי". בשנת 1836 הועברו כל ההכנסות מן המס הזה לקופת העירייה (עד אז היה חלק מן ההכנסות קודש לבתי-ספר לילדי ישראל ולבתי חולים).
בשנת 1838 נקנו בקופת העירייה כרטיסי-יום בסך כולל של 279,723 זהובים. את הכרטיסים האלה פדו יהודים ששהו זמן רב יותר בעיר, או אפילו השתקעו בה בלי שיהיה בידם רישיון לישיבת קבע. במבואות העיר נפדו כרטיסים בסך כולל של 120,122 זהובים ואת אלה קנו יהודים שבאו לבקר בעיר לזמן קצר יותר. מן הנתונים האלה ניתן ללמוד, שרוב קוני ה"הכרטיס היומי" היו יהודים שגרו בעיר ולא נחשבו תושביה הקבועים. המס הזה הכביד מאוד על חלק ניכר מתושבי העיר היהודיים. בשנת 1846 ביקר בו', בדרכו חזרה מפטרבורג, סר משה מונטיפיורי ובין השאר ניסה להעלות בפני השלטונות את דבר ביטול "הכרטיס היומי", אולם לשווא. בשנת 1848 הגיש יהודי פרוסי, משה יעקב אשכנזי, בקשה לשחרר אותו מתשלום "גלייט" (מס כניסה למלכות פולין, שהוטל על יהודים מחוץ-לארץ שבאו להשתקע בארץ) וכן מחובת "הכרטיס היומי" בו'. הצאר העביר את הבקשה אל הנציב פאסקייביץ' והעיר יחד עם זאת: "האם לא מן הראוי הוא לבטל את התשלומים הנ"ל מיד בהיותם תשלומים קלי-ערך ובולמי- סחר, וכן גם בשל העובדה, שכעת נשתוו זכויות היהודים בארצות חוץ אל זכויות הנוצרים?" על סמך ההמלצות של משרדי הפנים והאוצר של המלכות השיב הנציב, שמן הראוי אולי לבטל את תשלום ה"גלייט", אם בתמורה יקבל אוצר המלכות 15,000 רובל לשנה מאוצר הקיסרות. אבל באשר לתשלום "הכרטיס היומי" הביע הנציב התנגדות מוחלטת לביטולו.
עד שנת 1861 הלכו ורבו העצומות שהגישו יחידים ומוסדות לצאר ובהן בקשה לבטל את תשלום "הכרטיס היומי" בו'. בין מגישי העצומות היו סוחרים יהודיים מרוסיה וכן יהודים מן הארצות השכנות. גם הקונסולים של פרוסיה ואוסטריה בו' התערבו בעניין. על-פי רוב השיבו שלטונות המלכות, בהשפעת עיריית ו', את התשובה הרגילה: ביטול התשלום יגרום לקופת העירייה הפסד הכנסה בסך 60,000 רובל לשנה ולאוצר (עבור הבולים) בסך 30,000 רובל לשנה. סכומים אלה חשובים מאוד לתקציב העירייה והמלכות ובאין להם תחליף אי אפשר לבטלם. לנימוק מעשי זה צורפו גם נימוקים שיש צורך להגן על הסוחר הנוצרי מפני השיטפון היהודי ושנשקפת סכנה לתושביה היהודיים של ו' משום שאם יבוטל התשלום שוב לא יהיה מה ש"יבלום את הידחקות היהודים אל העיר". בבקשות שהגישו יחידים שמר כל אחד מהם היטב היטב על האינטרס האישי שלו. הם הציגו את "זכויותיהם", מה עשו עבור המדינה והחברה, שבתמורה ראו את עצמם זכאים לפטור מעול המס הזה. שני סוחרים מו', דוד מיגדאל וחיים אנגיילצ'יק, הציעו בעצומה שהגישו לצאר בשנת 1857, לבטל את תשלום "הכרטיס היומי" ובתמורה לקבוע מס בשר כשר נוסף (1 גרוש בעד ליטרה בשר), שמחצית מהכנסותיו (5,000 רובל לשנה) יוקדשו לטובת החיילים המשוחררים והמחצית השנייה תועבר לאוצר המדינה. באותה שנה כתבו שני סוחרים יהודיים מן הדרגה הראשונה מרוסיה, שהם, הסוחרים הגדולים והח- שובים, רואים בתשלום הכרטיס פגיעה בכבודם האנושי. מענ- יינת העצומה שהגיש חיים זליג סלונימסקי (לימים העורך הראשון של כתב-העת העברי ה"צפירה") בשנת 1852. חיים זליג סלונימסקי היה יליד ביאליסטוק והתחתן עם בתו של אברהם שטרן, שכבר נזכר לעיל. יחד עם חותנו המציא מכונת חישוב. המכונה הוצגה בפטרבורג ושני הממציאים קיבלו מן הצאר פרס של 1,000 רובל. בהיותו תושב ארעי בו' נאלץ סלונימסקי לשלם עבור "הכרטיס היומי" (אשתו וחותנו היו תושבי קבע בו'), ובכל פעם שחזר ונכנס לעיר ממסעותיו היו מפשפשים בכליו בגסות. סלונימסקי טען, שבעולם המודרני שוב אין לבדוק בני אדם במבואות העיר כמו שבודקים בהמות. את תרומתו לחברה הזכיר רק בשולי הבקשה.
בהתחלה ביקש ה"דוזור" בעצומותיו הנחות במס הכרטיס, או פטור ממנו עבור יחידים או קבוצות מיוחדות (יתומים, משוחררי צבא), אולם בשנת 1861, משנתקבלו ידיעות על הוויכוחים המתנהלים בפטרבורג ובממשלת המלכות על האפשרות להעניק ליהודים שיווי זכויות, העז ה"דוזור" להגיש למשרד הפנים עצומה, שנוסחה בתקיפות, ובה דרש לבטל לחלוטין את ההגבלות על מגורי היהודים בו' וגם את חובת ההצטיידות ב"כרטיס היומי". ההגבלות המוטלות על היהודים, כך נאמר באותה עצומה, מושתתות על בורות וחוסר סובלנות היאים לימי הביניים ולא לתקופה המודרנית. הגבלות כאלה אין למצוא בארצות אחרות משום שהן נחשבות מנוגדות לצדק ולהגינות ואפילו לעקרונות הדת. ומלבד זאת הן גם פוגעות במדיניות הכלכלית הנכונה. ההגבלות באות להשפיל את כבודם של היהודים ודתם; הן מביאות נזק לעיר ולמדינה. מעניין, שמשרד הפנים מציין בשולי העצומה, שאולי מן הדין לשים לב לנימוקיו של ה"דוזור", שכן קיום "הכרטיס היומי" אכן מנוגר במידה רבה לחוק, ולא כל שכן לסובלנות הנאורה. דברים אלה משקפים את המצב המדיני ששרר במלכות ובעיר באותה שנה סוערת של הפגנות פטריוטיות, שהשתתפו בהן פולנים ויהודים זה לצד זה (ראה להלן). ואמנם, ב-5 ביוני 1862 נתפרסם צו של הצאר המורה על ביטול ההגבלות על מגורי היהודים במלכות פולין, אולם העירייה המשיכה לגבות מן היהודים עוד כמחצית השנה את התשלום עבור "הכרטיס היומי" ואף הטילה קנסות ועונשים על המסרבים לשלם. ב-9 בינואר 1863 ביטלה ממשלת המלכות את הצו מיום 7 בספטמבר 1824. לראשונה, מזה מאות בשנים, הותר ליהודים להתגורר בעיר ו' ללא הגבלות חוקיות.
המאבק על ביטול הגזרה האוסרת על היהודים להתגורר בו' התנהל בשתי דרכים, ליגאלית ובלתי ליגאלית. על-פי הצו משנת 1824 ניתנה לממשלת המלכות הרשות להתיר מגורי קבע ליהודים ולשחררם מתשלום "הכרטיס היומי", וזאת בנוסף לאלה שנרשמו עד למועד זה כתושבי קבועים בו' לאחר שהוכיחו שהם "מועילים" מבחינת משלח ידם (תעשיינים, בנקאים, בעלי מלאכות נדירות) ו"נאורים" על-פי השכלתם ואורח חייהם (מורים, רופאים, אומנים). על-פי תקנות הצו יכלו ליהנות מן ההיתר לגור בו' דרך קבע יהודים שקיבלו את הרשות לרכוש אחוזות (מ-1833), משוחררי הצבא הפולני שלא השתתפו במרד של נובמבר (מ-1834) ומאוחר יותר גם משוחררי הצבא הרוסי. משנת 1840 קיבלו את הזכות למגורי-קבע גם יהודים שזכו לקבל את התואר "אזרח של כבוד". כל הזכאים האלה היו חייבים לפנות בבקשה לממשלת המלכות ובקשותיהם טופלו באופן אישי. רוב המבקשים נתקלו בחומה ביורוקרטית ובאי רצון מובהק מצד השלטונות להיענות לבקשותיהם. הטיפול בעניינם נמשך לפעמים שנים רבות, ורק מעטים מהם קיבלו את הרשות המיוחלת, אף-על-פי שהיו זכאים לכך על-פי החוק והתקנות. הנימוקים לתשובה שלילית היו שונים ומשונים. בין היתר טענו השלטונות שהונו של המבקש מועט, או שעבודתו של האומן אינה מושלמת או שמקצועו אינו דרוש לצורכי המשק של העיר. נימוק אחר היה, שהמבקש הוא חייל ששירת בצבא המורדים. האמידים מבין המשתקעים בעיר העדיפו אפוא לשלם עבור "הכרטיס היומי" ומכאן גם הסכומים הגדולים שזרמו לקופת העיר מדי שנה בשנה. לעומתם, אלה שפרנסתם היתה בדוחק חיפשו דרכים בלתי ליגאליות. ואמנם נמצאו פקידים שהיו מוכנים (כמובן תמורת "דמי לא יחרץ") לרשום את היהודים בפנקסי דיירים בבתים שעלו באש בשרפות, שהיו דבר שכיח בתקופה ההיא, בעיקר בעת המרד, או בבתים שנהרסו כדי לפנות את השטח לבניית המצודה ע"ש אלכסנדר. כמו כן זויפו כרטיסי המרשם ותעודות אחרות. בשנות ה-30 נערכו גם כמה משפטים למפירי חוק. היהודים שנתפסו באו על עונשם, ואילו הפקידים נמלטו על נפשם לחוץ-לארץ; אחד מהם, קארצ'בסקי שמו, אף איבד את עצמו לדעת. דלת העם וארחי-פרחי הפקירו את עצמם לחסדי הגורל וחיו בסכנה מתמדת שייתפסו. אנשי העולם התחתון מצאו להם מקלט אצל בני מעמדם הנוצריים. כרגיל, שמרו אנשי השוליים על סולידריות עם עמיתיהם, ואפילו היו אלה שונים מהם בדת, במאבקם נגד הממסד.
במשך כל התקופה הנדונה נאלצו היהודים להיאבק על הזכות לרכוש או לבנות בתים בו'. הצו מיולי 1821 שהסתמך על הצווים משנת 1809, מימי נסיכות וארשה, הגביל את היהודים לרכישת מגרשים ריקים או בתים בנויים מעץ ורעועים ב"רוויר" היהודי, אבל רק כדי להרסם ולבנות תחתיהם בתים מאבן. בנימוקים שצורפו לצו נאמר, בין השאר, שהמטרה היא להפנות את ההון היהודי להשקעות שיביאו תועלת לעיר וגם כדי להגן על המשק העירוני מפני ספקולציות בנכסי דלא-ניידי. למעשה היה זה עוד נדבך בבניין ההגבלות, שנועדו להצר את חופש הפעולה של היהודים ולחסום בפניהם כל דרך להשתקע בעיר. הסתירה שבמדיניות השלטונות היתה כפולה ומכופלת. מצד אחד ביקשו לעודד את היהודים שישקיעו מהונם ומצד שני הגבילו את פעילותם המשקית; מצד אחד היו מעוניינים ביוזמתם ומצד שני פחדו מתחרותם.
עד שנת 1862 עוד התייגעו השלטונות הממונים על מתן רישיונות לרכישת נכסי דלא-ניידי בו' (העירייה, משרד הפנים, משרד המשפטים, האוצר ולשכת הנציב) בחיפוש דרכים כיצד ניתן להקשות על היהודים לרכוש בתים. לשם כך עמדו על קיום ההגבלות בחומרתן. אולם הגבלת הזמן הקשורה בבניית בתים (3 שנים מיום רכישת המגרש או הבית המיועד להריסה) לא עמדה במבחן המציאות. האיסור למכור בתים ליהודים הביא לירידה דרסטית של מחירי הבתים האלה, שלא היו להם קונים כלל. לפיכך נאלצו השלטונות לפטור מפעם לפעם כמה יזמים יהודיים מן האיסור. תוצאה נוספת מן ההגבלות היתה, שברובע היהודי המיוחד הלכה וגברה הצפיפות; הרובע נבנה כמעט ללא תשתית סניטארית ועקב כך פרצו בו מגפות (בשנת 1853 היתה זו מחלת החולירע) שהפילו חללים רבים. כדי למצוא פתרון למצב שקלו השלטונות להקטין את תחום הרובע היהודי ולהגדיל את מספר הרחובות שמחוצה לו שבהם הותרו המגורים למשפחות יהודיות בודדות (בעלות הון ו"נאורות"). בסקירה שפרסם משרד הפנים בשנת 1859 הועלו, בין שאר הנימוקים נגד ביטול ההגבלות על היהודים, הנימוקים האלה: אם יבוטלו ההגבלות על רכישת בתים בידי יהודים עלולים לעבור לידיהם כל הבתים שבעיר; היהודים מלוכלכים וקמצנים ואינם שומרים על ניקיון בתיהם; משום כך הם מסכנים את בריאותם של שאר תושבי העיר. לאחר ששקל את הנימוקים האלה ונימוקים אחרים הגיע משרר הפנים למסקנה, שהגדלת מספר הרחובות שבהם מותרים המגורים למספר מוגבל של משפחות יהודיות תדרבן את יתר היהודים להשתדל להיות "נאורים ובעלי תרבות". אלא שלא היה סיפק בידי השלטונות להביא את המחשבה הטובה לכלל מימוש מפלי שפרצו המאורעות של השנים 1856-1858.
כאמור, משפחות יהודיות יחידות קיבלו רשות להתגורר מחוץ לרובע היהודי המיוחד, ב-53 רחובות הראשיים של העיר. בין משפחות אלה היו משפחות שהתגוררו שם עוד בתקופת נסיכות וארשה. השאר קיבלו את הרשות מאת ממשלת המלכות על סמך הצו משנת 1821. השגת זכות זו היתה כרוכה בקקיים מרובים. לצו הוצאו תקנות שבאו להקשות על בעלי הזכות. בין השאר הוגבל מספר החנויות שבידי יהודים ברחובות אלה לחנות אחת בכל רחוב ובכל בית שבבעלות יהודי. גם במקרה זה נמשכה קבלת ההחלטה בעניין הבקשה שנים. לא פעם ניכר שקבלת תשובה חיובית היתה כרוכה בתשלום שוחד. בשנת 1842 זכו לגור מחוץ לרובע היהודי המיוחד 99 משפחות (569 נפשות): 2 רופאים, 9 אמנים, 6 תעשיינים, 12 סוחרים סיטונאיים, 3 בעלי-בתים, 24 בעלי-תואר "אזרח של כבוד", 6 בעלי מסבאות, 16 משפחות שקיבלו רשות מן הנציב, 9 משפחות שקיבלו רשות מן המועצה המינהלית (הממשלה) ו-9 משפחות שהגישו אמנם בקשה והשתדלו לקבל רישיון אבל טרם קיבלוהו.
לזמן-מה ניכרו סימנים שחל שינוי לטובה בכל הקשור למתן היתר ליהודים לגור מחוץ לרובע היהודי. השינוי היה קשור בצו של הצאר מספטמבר 1856 בדבר גיוסם של יהודי המלכות לצבא הרוסי. כנראה ראו השלטונות צורך להסביר להם פנים. ניכרה גם השפעת השתדלותו של מונטיפיורי בפטרבורג. השפיעו גם רוחות מהפכניות שהדיהן הגיעו לכאן ממערב אירופה. פעם, כאשר הוציאה המועצה המינהלית את רחוב חמיילנה אל מחוץ לתחומי הרובע היהודי, באה מפטרבורג ידיעה, שהצאר בכבודו ובעצמו עיין בהחלטה זו ובמו ידיו הואיל להעיר ש"מעתה ואילך יש לבקש על כך רשות ממני".
בשנת 1841 הקל הצו של הצאר מעט את ההגבלות על מגורי היהודים מחוץ לרובע. שיעור ההון שעליו היו חייבים להצהיר יהודים שביקשו להתגורר מחוץ לרובע הוקטן ומספר המשפחות שהותר להן להתגורר באחדים מן הרחובות האסורים הוגדל לחמש. אולם השלטונות המקומיים ניסו להכשיל את ביצוע התקנות במשך שנים רבות, ולשם כך אף הציעו להכניס בתקנות שינויים. בין השאר הוצע לא לחשב את גורל ההון המזכה ברישיון על סמך מזומנים וחפצי ערך, משום שהיהודים הערמומיים עלולים לשאול את אלה מאחרים, ובמקום זה הוצע לבדוק מדי כמה חודשים אם המבקשים אכן זכאים למגורים לפי התקנות (כלומר, לא ירדו מנכסיהם, ולא גידלו פיאות וזקן או חזרו ללבוש את הבגד המסורתי). ההצעות לא נתקבלו מפני שבינתיים החלה תקופת ה"מלחמה היהודית הפולנית" של שנות 1858-1859. השלטונות הרוסיים עמדו מן הצד וצפו בסכסוך, שהתבטא בעיקר על דפי העיתונות. הם סירבו להתערב לטובת אחד הצדדים; הם לא היו מוכנים לצדד בעמדתם של העירוניים על חשבונם של בעלי ההון היהודיים, שאתם היו להם קשרים עסקיים.
דוגמה ליחסם של שלטונות המלכות ניתן לראות באופן שבו התייחסו לעצומה שהגיש ראש הכנסייה הקאתולית בפולין, הארכיבישוף פיאלקובסקי, ביום 22 באפריל 1859. הארכיבישוף דרש, שהשלטונות ירחיקו את היהודים מרחוב שוויינטויאנסקה בנימוק שברחוב הזה נמצאת הכנסייה המטרופוליטאנית והיהודים מחללים בעיניהם את צלמי הקדושים הנוצריים הנישאים בעת התהלוכות. הארכיבישוף גם קבל על כך, שהיהודים מעסיקים משרתים ומשרתות נוצריים ואפילו "מיניקות המאכילות את ילדיהם (של היהודים) מבשרן". הוא גם העליל על היהודים, שהם סוחרים כביכול בחפצי קודש של הנוצרים. משרד הפנים השיב לארכיבישוף, שאין בידיו ראיות להפרת החוק בידי היהודים ושאין במגוריהם כדי להביא נזק לסביבה; נהפוך הוא, "מזמן שהשתכנו יהודים ברחוב, נטשו אותו נערות הרחוב והגנבים, אשר פגעו בכבוד ובמנוחה של כל הסביבה".
גם לאחר שבוטלו ההגבלות על מגורי יהודים בו' (ביוני 1862) לא חדלה העירייה מניסיונותיה להרחיק את היהודים מן הרחובות ה"חשובים" של העיר. לאמיתו של דבר התקשו היהודים לגור שם ממש עד ימיה האחרונים של וארשה היהודית.
בשנת 1843 ירדה על ראשם של יהודי המלכות ובתוכם על יהודי ו' גזרה חדשה, היא גזרת הגיוס לצבא. למרות שלא היו שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים בני מעמדם (כלומר העירוניים), החליט הצאר ניקולאי שהחובה לשרת בצבא חלה גם עליהם. אמנם לפי הצו מיום 24 בספטמבר 1843 היו תנאי השירות במלכות נוחים יותר מאלה הנהוגים באימפריה (15 שנות שירות במקום 25 שם; ילדים לא נחטפו לשירות; בדרך כלל לא גויסו גברים נשואים), ואף-על-פי כן היה הגיוס בעיני היהודים גזרה קשה מנשוא. לא הועילו ההשתדלויות מצד ה"דוזור" לשחרר מחובת הגיוס את תלמידי בית המדרש לרבנים. המשטר היה מעוניין בגיוס הסטודנטים, שביניהם נחשבו גם תלמידי בית המדרש לרבנים, מפני שראה בכך דרך לסלק את היסוד המתסיס את החברה הפולנית למרדנות. המכסה שהוטלה על יהודי ו' היתה 150 חיילים בערך, ואולם גם מספר זה הכאיב למשפחות הנפגעות. אמנם בוועדת הגיוס ישב גם נציג של ה"דוזור" (בהתחלה היה זה הנציג החסידי שכנא רייך), אבל מי שגויסו היו בדרך כלל בני דלת העם, ואלה, שהיו שומרי מסורת, חששו שבתנאי השירות הממושך בניכר לא יינתן להם לקיים את המצוות (להקפיד על כשרות, לשמור את השבת, להתכנס לתפילה). הצו ביטל את מס הגיוס, ששילמוהו האמירים, ואת המחיר שילמו העניים בגופם. נחמה פורתא שאבו משפחות המגויסים מכך שרבים מן הבנים שגויסו אכן חזרו משירותם בריאים ושלמים. בשנת 1860 נמצאו בו' כ-400 משוחררי צבא יהודים.
אך עוד טרם התאוששו היהודים מגזרת הגיוס ירדה עליהם צרה חדשה, גם היא מאותן תקנות שבעזרתן ביקשו השלטונות "לתרבת" את היהודים. זו היתה גזרת הלבוש היהודי. השלטונות הרוסיים ראו בלבוש יהודי פולין מעין שריד מתקופת ממלכת פולין ובהמשך השימוש בו ביטוי של כמיהה לפולין העצמאית. תחילה הוחל הצו משנת 1841 בדבר החובה לשנות את הלבוש המסורתי היהודי לבגד העירוני הרוסי (גלימה קצרה במקום ארוכה, כובע קאסקט במקום מגבעת או שטריימל, פיאות מקוצצות וזקן מסודר במקום פנים עטורי פיאות וזקן) ברחבי רוסיה ולא נתקל בהתנגדות מיוחדת. משום כך החליט הצאר ניקולאי הראשון להחיל את הרפורמה גם על יהודי מלכות פולין. השמועות על הגזרה החדשה הצפויה החלו להגיע כבר בשנת 1845 ויהודי ו' החרדים, ובייחוד החסידים שבהם, החלו בהשתדלויות למנוע את רוע הגזרה. ה"נאורים" ונציגיהם ב"דוזור" לא ראו פגם בגזרה, אלא להיפך, הם קיוו שהרפורמה תקדם את מטרתם להפוך את היהודים ל"משכילים", דבר שיקדם אותם, כך קיוו, על מנת שיוכלו "לשמור על יהדותם בביתם ובצאתם להידמות אל בני יפת". גם המתנגדים מבין החרדים לא קראו חמס כדי למנוע את הגזרה. כששהה משה מונטיפיורי בו' בשנת 1846 התייצבה לפניו משלחת של חסידים כדי לבקש ממנו להשתדל למנוע את הגזרה. שאר נציגי היהודים וכן יושב-ראש ה"דוזור" של ו', ה"נאור" מתיאס רוזן, לא חברו אל החסידים בבקשתם. כנראה לא הבין מונטיפיורי את עצם העניין ובפגישתו עם הנציב פאסקייב"ן' לא העלה את הבעיה. ב-2 ביולי פורסם בו' הצו בדבר החלפת הבגד היהודי המסורתי-הפולני בלבוש "אירופי". על-פי הצו ניתנה לאלה המתקשים בגלל סיבות כלשהן להחליף את לבושם ארכה של 4 שנים, אבל היה עליהם לשלם מס (בשיעור של 5 עד 50 רובל לשנה). "כלי-קודש" היו פטורים מן החובה לשנות את הלבוש. הנשים היו חייבות להימנע מלהופיע בכיסוי ראשן המסורתי, הרקום באבני חן ומלבישת שמלות מסורתיות.
מקצת מן ההשתדלויות, בייחוד של החסידים, נשאו פרי וניתנו כמה הנחות. למשל, לפי אחת התקנות שפורסמו הותר ליהודים ללכת לתפילה בשבתות ובחגים ולחזור מבית הכנסת כשהם לבושים בלבוש המסורתי. גם ביצועה של הגזרה במלואה נדחה; השלטונות לא עמדו על ביצועה במלוא התוקף. בשנת 1848 היו הרוסים עסוקים בדיכוי המהפכה בהונגריה (בראש הצבא הועמד אז הנציב פאסקייביץ'). הם גם התחשבו בתסיסה הפאטריוטית הפולנית שגברה אז בו' ולא היו מעוניינים שהגזרה תדחוף את היהודים אל מחנה הפולנים. אבל גם הביצוע החלקי של הגזרה גרם זעזוע באוכלוסייה היהודית. בחוצות העיר רבו המחזות של גזיזת פיאות ואפילו זקנים, וקיצור חלקי הלבוש של היהודים לעיני האספסוף הצוהל. לשלטונות ולנציב עצמו הוגשו מאות תלונות בעניין זה. לא רק ר' איצ'ה מאיר אלתר, ראש שושלת חסידי גור ששימש אז דיין ועמד בראש קהל חסידיו בבית מדרשו שברחוב חמיילנה, זעק ומחה על הגזרה; מחו על כך גם חברי ה"דוזור", שלא התנגדו לעצם הגזרה. ר' איצ'ה מאיר אפילו נעצר לכמה ימים באשמת הסתה להתנגדות לצו הממשלה. אבל כל זה ללא הועיל ובשנת 1851 נכנס הצו לתוקפו המלא. מאז התרגלו יהודי ו' לאט לאט אל הלבוש החדש. אלא שבמרוצת הזמן שבו יהודי המלכות והפכו את הלבוש ה"אי- רופי" כביכול ללבוש יהודי של ממש. הקאסקט היה ל"כובע יהודי" והקאפוטה הקצרה נשארה סימן היכר ללבושם של יהודים עד תקופת השואה.
בנוסף על המאבק על קיומם ועל זכויותיהם נתקלו יהודי ו' גם בתקופה הנדונה באפליה מבחינה כלכלית. לא די שלא יכלו לבחור לעצמם את מקום המגורים כרצונם, ולא די בכך שהיו משוללי זכויות אזרח, הם היו גם מחוסרי הגנה מקצו- עית. בניגוד לעמיתו הנוצרי לא נהנה הסוחר היהודי מהגנת אגודת הסוחרים (שלא קיבלה יהודים לשורותיה, להוציא בודדים). ואם לא די בכך, האגודה חיפשה בלי הרף דרכים להצר את רגליהם ולסלק אותם ממקור פרנסה זה. היהודים לא נתקבלו גם לגילדות (ה"צכים") של בעלי מלאכה ונאלצו להסתפק במעמד של בעל מלאכה הפודה זיכיון (דבר שעלה בדמים מרובים) על מנת לקיים בידיו את מלאכתו. אך גם בפדיון הזיכיון נתקלו היהודים בקשיים מרובים ושרירותיים שהערימו על דרכם פקידי העירייה והאומנים הנוצריים, שבידיהם היתה האפשרות להמליץ על מתן הזיכיון או על מניעתו. האומנים הנוצריים לא קיבלו בדרך כלל נערים יהודיים בתור שוליות בבתי המלאכה שלהם ומשום כך נחסמה בפני רבים מהם הדרך ללימוד המקצוע ועקב כך לא יכלו לעמוד בבחינה שהיתה תנאי לקבלת הזיכיון. כתוצאה מכך, מתוך 2,430 האומנים שנרשמו בו' היו 70% פולנים, 25% גרמנים ורק 5% היו יהודים. יהודים בעלי זקן ופיאות לא הורשו לגשת למכרזים פומביים ובדרך זו נחסמה הדרך בפני מרבית בעלי המלאכה היהודיים להשיג עבודה. רוב המשרות בתחומי הפקידות והשירותים הציבוריים (כגון במוסדות הרשמיים והציבוריים שהופקדו על הבריאות או ההנדסה) היו נעולות בפני יהודים.
במצב זה לא היתה ליהודים דרך אחרת אלא לפנות למקורות פרנסה פחות רווחיים והמצריכים מאמץ רב יותר. כדי לעמוד בתחרות הציעו הספקים ובעלי המלאכה את סחורתם במחירים זולים יותר והחנווני הסתפק ברווח צנוע. המפרנס היהודי נעזר בבני משפחתו, שעבודתם לא נלקחה כלל בחשבון בחישוב מחיר התוצר או הסחורה, שכן לא שולם להם שכר תמורת עבודתם.
שכבה דקה של בעלי הון נהנו מחופש פעולה כלכלי משום שהשלטונות היו מעוניינים בהונם וביוזמתם כדי לקדם את תהליך התיעוש והעיור שתחילתו הסתמנה באותה תקופה. את היהודים האלה, הניצנים הראשונים של הבורגנות היהודית בו', ניתן היה למצוא ברחובות שבהם נאסר על שאר היהודים להתגורר, כמו גם בקרב "אזרחי הכבוד" ובעלי ה"פריווילגיות" (כלומר, זכויות שנשללו משאר יהודים). יחידים מקרב הבורגנות היהוזענן או צאצאיהם (כ-60 משפחות) מצאו לעצמם פתרון בהמרת הדת. להלכה דומה היה, שפתרון כזה ישים קץ לבעיותיהם המיוחדות כיהורים. אולם, בעיני הלא-יהודים, ואף בעיני השלטונות, לא היה בכך כדי להוציאם באמת מכלל היהודים ובעת שנשמעו טענות על "השיטפון היהודי המציף את המסחר, ממלא את הרחובות החשובים בזרים" וכיו"ב צורפו גם הם ל"מכסה" הכללית של היהודים. בשנת 1821, בעקבות הצו שחייב את היהודים היושבים במלכות פולין לאמץ לעצמם שמות משפחה, הזדרז המארשאל של האצולה והשומר על ההרבאריום (סמלי המשפחה של בני האצולה), שמקום מושבו היה בקראקוב שבגאליציה (אז עיר חופשית בחסותן של שלוש מעצמות הסיפוח), ושיגר מחאה בכתב למשרד הפנים של מלכות פולין הקונגרסאית על כך שיהודים שהתנצרו בוחרים להם שמות משפחה קבועים הדומים לאלה של בני האצולה. חששו היה, שכעבור דור או שניים לא יידע עוד הציבור מה היה מוצאו האמיתי של בעל השם.
אולם חרף כל ההגבלות והמחסומים שנועדו לסייע בביצוע המדיניות של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" גדל מספר היהודים בו' בתקופה הנדונה פי ארבעה ויותר, בעוד שהאוכלוסייה הלא-יהודית גדלה רק קצת יותר מכפליים. כאמור, היו המציאות הכלכלית וצורך השעה חזקים יותר ממשאלות לבם של אלה שהיו מעוניינים לסלק את היהודים מן העיר. זרם היהודים הבאים להשתקע בו' בתקווה למצוא בה פרנסת-מה, ואפילו בתנאים בלתי נוחים כל כך, היה חזק מאוד ולא היה לאל ידם של השלטונות לעצור בעדו, מה עוד שמדיניותם היתה מלאת סתירות ולא תאמה את צרכיה של העיר בעירן המעבר ממשטר פיאודאלי למשטר כלכלי וחברתי מתקדם יותר. באותה תקופה הלכו והצטמצמו מקורות הפרנסה של היהודים בערי-השדה ובכפרים (פונדקאות וזיקוק יין שרף). בשנות השלושים נאסרו על היהודים המגורים בטווח של 3 מילין מן הגבול (הנימוק היה שהם מסכנים את ביטחון המדינה בהיותם מבריחים ומבריחים-בכוח). בעקבות זאת גבר עוד יותר גל המהגרים העירה, שבה היו בכל זאת סיכויים טובים קצת יותר למצוא פרנסה - ואפילו פירושו של דבר אינו אלא להיות ניזונים משאריות שולחנם של בעלי ההון והיזמים היהודיים.
בשנת 1816 ישבו בו' 15,579 יהודים בתוך אוכלוסייה כללית של 81,220 נפש. כעבור כמה עשרות שנים בלבד, בשנת 1862, הגיע מספרם של יהודי ו' ל-42,639 (על מספרם הכולל של תושבי העיר באותה שנה אין נתונים מדויקים). שנתיים אחר כך התפקדו בעיר 72,776 יהודים מתוך אוכלוסייה של 222,906 נפש (32%). הקפיצה הגדולה במספרם של היהודים בתוך שנתיים בלבד נובעת ככל הנראה משתי סיבות. למעשה ישבו רבים מהם בעיר כבר קודם לכן, ולאחר שבוטלו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר על-פי צו הצאר מיוני 1862 הם יכלו להופיע בגלוי כתושבים חוקיים. אבל הסיבה השנייה היא, שלאחר ביטול ההגבלות גבר גם זרם המשתקעים החדשים בו'. ריבוי היהודים בעיר באותה תקופה היה מלווה גם בגיוון עיסוקים ומקורות פרנסה. בשנת 1843, כלומר כבר בתחילת התקופה שבה התחדש השגשוג הכלכלי לאחר הקיפאון של השנים שלאחר מרד נובמבר, היתה חלוקת עיסוקיהם של יהודי ו' כדלהלן : #1#העיסוק #2#מספר המפרנסים #3#האחוז
#1#בעלי הון (בנקאים תעשיינים וסוחרים גדולים) #2#232 #3#2.2
#1#חוכרים ומוכסים #2#119 #3#1.1
#1#בעלי בתי-מרזח ומסעדות #2#394 #3#3.8
#1#חנוונים, רוכלים וסוכנים #2#1,924 #3#18.5
#1#קבלנים זעירים, בעלי- מלאכה ושוליות #2#3,496 #3#33.6
#1#משרתות בית #2#1,294 #3#12.5
#1#מקצועות חופשיים ופקידים #2#310 #3#3.0
#1#כלי קודש #2#184 #3#1.8
#1#בעלי עגלות וסבלים #2#555 #3#5.3
#1#פועלים שכירי יום #2#1,706 #3#16.4
#1#שונים #2#185 #3#1.8

מן הנתונים הללו אפשר ללמוד, שיהודי ו' הסתגלו לתנאים שהיו כרוכים בתהליך המעבר למשטר כלכלי קאפיטאליסטי וגם שהם היו גורם פעיל בתהליך זה. בשנת 1849 נמצאו בו' 231 סוחרים גדולים יהודיים, לעומת 210 לא-יהודיים. באותה שנה ניהלו 11 בנקאים יהודיים עסקי אשראי מסועפים. ביניהם היו אחדים שצברו הון בתקופות קודמות או ירשו אותו מאבותיהם (בני משפחתו של שמואל זביטקובר, משפחת אפשטיין), ואחרים שצצו ועלו בתקופה הנדונה (משפחות טפליץ, לסר, הורוויץ, לובאנסקי). עם אלה האחרונים נמנה הארי שבחבורה - ליאופולד קרוננברג. הבנקאים והאשראי שלהם מילאו תפקיד חשוב במימון התעשייה הנבנית, בסלילת דרכים וקו מסילת-הברזל, בהקמת המצודה ע"ש אלכסנדר ובבניית בתים. אל הבורגנות היהודית יש לשייך גם מקצת מן המוכסים והחוכרים, שצברו הון ראשוני בעיסוקם והחלו להשקיעו במפעלי התעשייה ובעסקי ייבוא וייצוא. בעלי ההון קשרו קשרים עם עמיתיהם בפטרבורג ואף הקימו סוכנויות שם. ליאופולד קרוננברג בא לא פעם לעזרת "הבנק הפולני" (הבנק האמיסיוני) שם, שהתקשה בכיסוי גירעונותיו. בני הדור ההוא מזכירים את קרוננברג כאחד הגורמים החשובים במימון ובהפעלת גלגלי המשק המתפתח בו' ובמלכות כולה.
מרבית היהודים הפעילים בכלכלה נמנו עם המעמד הבינוני (סוחרים זעירים, בעלי-בתים ובעלי סדנאות מלאכה או תעשייה זעירה). בשנת 1849 ישבו בעיר 891 חנוונים יהודיים, לעומת 210 לא-יהודיים. בכמה מקצועות היו היהודים יותר מ-%50 ובאחדים הגיע חלקם ליותר מ-%80 (חייטות, כובענות, עור, מזון), וזאת למרות העובדה שלא נתקבלו לגילדות של בעלי-מלאכה ונאלצו להסתפק כאמור בזיכיונות כרי לעסוק במלאכתם.
ליד המעמד הבינוני התהווה, כפי שהיה אופייני לאותה תקופת מעבר, הפרולטאריון היהודי. מתוך 15,168 מפרנסים יהודיים שנמנו בשנת 1861 התפרנסו 8,544 - היינו 56.3% מכלל המפרנסים - מעסקים מסחריים, סדנות מלאכה, שירותים ומעיסוקים אחרים. לעומתם היו 6,624 - כלומר 43.7% מכלל המפרנסים - פועלים, פקידים, משרתים ומשרתות.
במסחר ובפינאנסים מתוך כלל המפרנסים שבעיר עסקו 4,945 יהודים (69%), 2,287 היו זבנים ופועלים (31%); בענף המלאכה היו 1,695 יהודים (47.9%) בעלי סדנאות ו-1,847 היו שוליות ופועלים (52.1%); בתעשייה שבבעלות יהודים היו 55 בעלי מפעלים שהעסיקו בין השאר 300 פקידים ופועלים יהודיים. לפרולטאריון היהודי יש לצרף גם את הסבלים העצמאיים כביכול (יותר מ-500 איש) וכן מספר ניכר של שכירי-יום שעבדו בתחומים בלתי מוגדרים. כתוצר של התהליך יש לראות גם את התהוותה של האינטליגנציה המקצועית. אמנם בתוך 500 המפרנסים מקרב האינטליגנציה היהודית היו הרוב כלי-קודש, מורים ומלמדים, נגנים וכו'; אולם מספר הפקידים, הרופאים, המרפאים ובוגרי המכללות בקרב קבוצה זו גדל בהתמדה. בשנת 1829 למדו במכללות של ו' 3 יהודים בלבד, אבל בשנת 1867 כבר הגיע מספרם ל-115 (10% מכלל הסטודנטים). המבנה המקצועי של יהודי ו', שהתהווה בתקופה שבין מרד נובמבר ובין המרד של שנת 1863, היה הבסיס, בשינויים לא גדולים, שממנו צמח מבנה זה בתקופות שבאו אחר כך.
בפעילותה של הקהילה היהודית (ה"דוזור") בו' בולטת אישיותו של מתיאס רוזן, בנקאי ובעל הון מן "הנאורים", שהצטיין בסובלנותו כלפי המסורת היהודית ובהבנת גורלם של בני דלת-העם. הוא כיהן כראש ועד ה"דוזור" בשנים 1841-1844 ושוב בשנים 1856-1859. שאר החברים ב"דוזור" היו נציגי המתנגדים וה"נאורים"; החסידים תפסו על-פי רוב מקום אחד או שניים בוועד. עד 1856 המשיך ועד קהילת ו' לפעול בדרכים המנוסות של ארגון ענייני הפנים של היישוב היהודי אפילו מחוץ למסגרת הרשמית שקבעו השלטונות לפעולתם (גביית מס הבשר הכשר, ענייני צדקה, בית-החולים, קבורה) וכן בשתדלנות. בתחום האחרון קיבל ה"דוזור" על עצמו לעתים לייצג את כל יהודי מלכות פולין. בשנת 1852, למשל, יצאה הקהילה למאבק נגר הפקעת מחירים וריסנה את שרירות הלב שגילתה החברה קדישא בגביית דמי הקרקע לקבורה. החל משנת 1856 נטלה הקהילה לידיה את הפיקוח המלא על חברה זו. החברה לאיסוף כספים למען "כולל וארשה" בארץ-ישראל, שהתארגנה ליד ועד הקהילה, אספה סכומים ניכרים (בשנים 1838-1840 נאספו 41,000 רובל) למען 500 יהודי פולין שישבו אז בארץ הקודש. בשנת 1840 הוקם מושב זקנים מודרני, שהחליף את ההקדשים שבהם שוכנו הזקנים עד אז.
משנת 1839 כיהן בקודש ר' חיים דוידזון ולידו חבר דיינים. עם הדיינים נמנה גם, כאמור, ר' איצ'ה מאיר אלתר, מנהיג חסירי נוסח קוצק-פשיסחא, ראשון אדמו"רי גור (בשנת 1854 העתיק את חצרו לגורה קאלוואריה הסמוכה לו' ועל שמה נקרא הזרם החסידי הגדול בפולין הקונגרסאית ולאחר מכן בפולין העצמאית - חסידי גור). ר' חיים דוידזון המשיך בכהונתו עד הגיעו לזיקנה מופלגת (בן 94 היה במותו) ובמשך תקופת כהונתו, ובייחוד לעת זיקנתו, לא חרג מעבודתו בקודש כשאר רבני הדור. את רוב זמנו הקדיש לתורה ולעבודה ולענייני הציבור הפנימיים של היישוב היהודי. כלפי השלטונות נקט את הכלל "דינא דמלכותא דינא" ובהתאם לכך נענה לדרישת השלטונות וחתם על "קול קורא" בדבר הפניית היהודים לעבודה בחקלאות וכמעט שהשלים בשתיקה עם גזרת הלבוש. בימיו נסתמנו ניצנים ראשונים של תהליך החילון בקרב יהודי ו', שיצא מתחומם של ה"נאורים" שהיו מרוכזים סביב בית הכנסת ל"נאורים" ברחוב דנייליביצ'ובסקה ומשנת 1840 גם סביב בית קנסת דומה ברחוב נאלבקי (משנת 1840 הונהגו בו דרשות בשפה הפולנית). כמטיפים בבתי כנסת אלה כיהנו מרדכי יאסטרוף (בעל נטייה לרפורמה נוסח גרמניה) ויצחק קראמשטיק (תלמיד ולאחר מכן מורה בבית המדרש לרבנים בו'); שניהם גילו נטייה להתקרב אל התרבות הפולנית.
בעת ההיא נטו רבים מן ה"נאורים" לעזוב את הסביבה היהודית ויחידים אף בחרו לנקוט את הצעד האחרון - המרת הדת. מקצת מן המתנגדים עברו אל מחנה ה"נאורים" ואת מקומם תפסו חסידים. תהליך זה התפתח בעשרות השנים האחרונות של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ושימש בסיס לתנועות מודרניות-פוליטיות וחברתיות יהודיות; רבים מן ה"נאורים" ומאלה שיצאו לרעות בשדות זרים מצאו את מקומם בתנועות החברתיות והפוליטיות של הפולנים.
בענייני חוץ עלה בידי ה"דוזור" לפתור בדרך של שתדלנות הרבה בעיות פעוטות, אולם חשובות ליהודי ו'. בין השאר העביר ה"דוזור" של ו' את רוע הגזרה של איסור המסחר בבגדים ישנים, גזרה שהיתה עלולה לפגוע בפרנסתם של מאות יהודים בו'. ה"רוזור" ניסה להקל על העניים והשתדל למען ביטול מס הבשר הכשר, אך ללא הועיל. החברים החסידים גררו אחריהם את המתנגדים להשתדל למען ביטול גזרת הלבוש, ולמטרה זו נאספו כמיליון זהובים. אולם מכיוון שה"נאורים" ואף המתנגדים לא ראו בגזרה זו צרה שאין לעמוד בה, גם שתדלנות זו לא נשאה פרי. מה שהושג היה רק דחייה של מועד ביצוע הגזרה.
בשנת 1856 נבחר ועד חדש ובראשו עמד שוב מתיאס רוזן. באותה שנה נבחר לרבה של ו' ר' דובר מייזלס מקראקוב, תלמיד חכם מובהק ואישיות בעלת אופקים רחבים וניסיון פוליטי עשיר (בשנת 1848 היה ציר לפרלמנט האוסטרי וגילה מעורבות רבה בפוליטיקה בגאליציה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית). פעולות ה"דוזור" של ו' בענייני חוץ הלכו והתרחבו ונעשו גם נועזות יותר. ה"דוזור" הריץ לשלטונות עצומות שנימתן השתנתה מבקשה לתביעה תקיפה לבטל גזרות והגבלות שהוטלו על היהודים. היו גם תנאים אובייקטיביים שהביאו לשינוי אופיו של ה"דוזור". בשנת 1856 ישב על כס הצאר אלכסנדר השני ובפטרבורג החלו לנשב רוחות ליבראליות יותר (במיוחד לאחר מלחמת קרים). הוחל בהכנת הרפורמה של חיי היהודים ברוח הצעותיו של אלכסנדר ויילופולסקי. ואכן, בצווים שנתפרסמו מטעם הצאר בימים 5 ו-6 ביוני 1862 בוטלו רוב ההגבלות האזרחיות על היהודים.
באותם ימים (1859) פרץ הפולמוס החריף בין החוגים השמרניים של הפולנים ובין ה"מתפלנים" היהודיים, פולמוס שנקרא בשם "מלחמת יהודים" (היהודים הואשמו בכתבי עת ובעלוני פלסתר, שהם "מחריבי הארץ" ואינם מסורים בלב ונפש למולדת); הפולמוס שטף גם את המהגרים הפולניים שישבו בצרפת. בראש המפיצים של מאמרי השטנה נגד היהודים צעד העיתון "גזטה וארשאבסקה" שעורכו היה הסופר ס' קראשבסקי. איל ההון ליאופולד קרוננברג, שהיה כבר משומד באותו זמן, קנה את העיתון ובדרך זו שם קץ לגלי האנטישמיות שהפיצו העיתון הזה ועורכו. אותו קראשבסקי שינה גם הוא את טעמו. ב-1862 השיג ה"דוזור" את ביטול מס הבשר הכשר ובהשתדלותו, בעזרת מאמציהם של גורמים אחרים, בוטל סופית "הכרטיס היומי".
שנתיים לפני פרוץ המרד של ינואר 1863 היתה ו' למרכז התסיסה הפאטריוטית הלאומית הפולנית. העיר געשה בהפגנות נגד רוסיה, החוגים הפאטריוטיים הפיצו עלוני-פלסתר וקראו לליכוד האומה (ובתוך זה נכלל גם "האח הבכור ישראל") ולהתנגדות לאויב. בתוך כך נשכח הפולמוס של 1859. הנוער היהודי, ולא רק זה שעבר את תהליך הפולניזציה, הצטרף בהתלהבות למפעל הפאטריוטי, ובחוגים רבים הוא היה בין הפעילים ביותר. הופצו אף כרוזים בעברית וביידיש. גם המבוגרים, פרט לחסידים שלא גילו עניין רב במאורעות, סברו ששלום האומה שבקרבה הם יושבים הוא גם שלומם, ועל כן יש לגלות אהדה לצד הפולני. אלא שרובם, ובראשם חברי ה"רוזור", היו מתונים ותמכו בקו של הפולנים ה"לבנים" ודובריהם, הגראף אנדז'יי זאמויסקי ואלכסנדר ויילופולסקי, אשר הניחו שבשיתוף פעולה עם הרוסים, תחת כתר הצארים, ניתן לפולנים להשיג יותר יסודות של אוטונומיה ולשמור על פולניותה של הארץ. אולם הפאטריוטים ממחנה ה"אדומים" המרדני קצרה רוחם מלהמתין. החלו ההפגנות, תחילה בכנסיות ולאחר מכן פרצו גם אל הרחובות. הנוער היהודי אירגן הפגנות בשני בתי-הכנסת של ה"נאורים" ובהן השתתפו גם פולנים. הושמעו שם סיסמאות על "אחווה בין הצלב ובין תורת משה" ועל מטרות משותפות של "בני אלוהים אחד, בני שם ויפת". בני נוער יהודיים, מהם אף לבושי קפוטות ועטורי פיאות, ביקרו בכנסיות בעת ההפגנות.
בהפגנה של ה-27 בפברואר 1861, לזכר מרד נובמבר, נורו היריות הראשונות והז'אנדרמריה הפילה 5 חללים ונפצעו 29 איש ובהם גם יהודים. בהלוויה ההמונית של הנפגעים השתתפו לא רק בני נוער יהודי, אלא גם חברות בעלי-מלאכה יהודים ועל הבמה ברחוב פרבר-קראקוב עמדו הרבנים ליד הכמרים (ביניהם המטרופוליט פיאלקובסקי שכבר הוזכר לעיל). כתוצאה מאווירת האחווה בין יהודים לפולנים הכריזו אגודת הסוחרים וגילדות בעלי-המלאכה על קבלת יהודים כחברים לכל דבר. סגירת "האגודה האגרארית", ארגונם של בני האצולה המתונים, בפקודת השלטונות הגבירה את גלי ההפגנות של הפאטריוטים. ב-8 באפריל 1861 נתקיימה הלוויה של פאטריוט פולני, גולה בסיביר שחזר לעיר. בדרך מבית העלמין הקאתולי פנו המפגינים לבית העלמין היהודי ושם הונח זר על קברו של א' אייזנבאום, מנהלו הראשון של בית המדרש לרבנים. הושמעו ההימנון הפולני וסיסמאות פאטריוטיות. ליד הארמון המלכותי וברחוב פרבר-קראקוב הצטרפו למפגינים חברות של בעלי-מלאכה יהודים. מיריות הז'אנדרמריה נפלו כמה חללים ובראשם כומר שצעד בראש המפגינים וצלב בידיו. בחור יהודי בשם מיכאל לאנדא נטל את הצלב מידי הנופל והמשיך לצעוד בראש המפגינים, אולם גם הוא נורה. בנוסף לו נפלו עוד כמה יהודים. מתוך 200 הפצועים היו 30 יהודים. הקוזאקים שנקראו לפזר את ההפגנה גילו אכזריות מיוחדת כלפי היהודים ואף בזזו חנויות של יהודים. המשוררים הפולניים, וביניהם ציפריאן נורביד, פיארו את גבורתם של היהודים הנופלים בשיריהם וכתבו על "רוח החשמונאים בחוצות וארשה" ועל לאנדא כעל "דמותו של ישוע של הקורבן היהודי". ב-10 באוקטובר השתתפו בהלווייתו של הארכיבישוף פיאלקובסקי (שמת בימים ההם) כל חברי ה"דוזור" של ו' וכן הרב דובר מייזלס. השלטונות, שעד אז נמנעו מלהיכנס לתוך הכנסיות כדי לפזר את ההפגנות, הכניסו את הז'אנדארמריה לכנסיות ולשני בתי הכנסת של ה"נאורים" בעת התפילות, שנערכו שם לזכר תדיאוש קושצ'יושקו, ואסרו כ-2,000 איש. בתגובה נסגרו כל הכנסיות, ולאחר התייעצות עם ה"דוזור" הורה הרב מייזלס לסגור גם את כל בתי התפילה של היהודים בעיר. הוא עשה זאת גם ל"מען השלום" עם שאר בני העיר וגם כדי למנוע מן הנוער היהודי לבקר בכנסיות. לאחר מכן, בעת שנחקר במשטרה, טען הרב שאמנם הורה לסגור את בתי התפילה מצד החזית, אולם ניתן היה להיכנס אליהם ררך הכניסה האחורית והתפי- לות נערכו בהם כרגיל.
בתגובה על הסגירה ההפגנתית של בתי התפילה (של הנוצרים והיהודים כאחד) נאסרו בעיר כ-14,000 איש; בערך 2,000 מהם היו יהודים. בין הנאסרים היו הרב מייזלס ושני המטיפים, יאסטרוף וקראמשטיק. בהשפעת דעת הקהל במערב אירופה ובגלל החשש שהרב מייזלס ייהפך לקדוש מעונה בעיני כל הפולנים, נמנעו השלטונות מלהענישו בעונש חמור. הם נזכרו בעובדת היותו נתין אוסטרי וגירשוהו, לאחר מאסר קצר, לקראקוב. גם המטיפים שוחררו לאחר מאסר קצר ויאסטרוף, הנתין הפרוסי, גורש מן הארץ. רבים מן העצורים היהודים האחרים הוגלו על-פי צו מינהלי לסיביר.
בעצתו של ויילופולסקי, ועל מנת לנתק את היהודים מן הזרם הפולני-הפאטריוטי, נקטו השלטונות כלפיהם את שיטת "המקל והגזר" וניסו לשדלם בהבטחות שונות, נוסף על הרפורמות שכבר הובטחו להם. בין השאר הורשו היהודים להיבחר למועצת העירייה של ו' בבחירות שהתקיימו ב-24 במאי 1861. ואכן נבחרו אז מתיאס רוזן, איגנאצי נתנזון וישראל גזונדהייט. נבחר גם המומר ליאופולד קרוננברג, שגם בחירתו נחשבה בעיני השלטונות "מחווה ליהודים".
גילויי האחווה הפולנית-יהודית נמשכו גם ב-1862, אולם בצורה הרבה יותר מתונה. שנתיים אלה של "המהפכה המוסרית" ושל האחווה היהודית-פולנית, וכן המרד הפולני של 1863, שבו השתתפו היהודים (ובראשם יהודי ו') בכל התחומים, היו אפיזודות שאין להן אח ורע בתולדות העם היהודי בפולין בכלל ובעיר ו' בפרט.
המרד של ינואר 1863 פרץ בליל ה-22 לחודש זה בתנאים בלתי נוחים וללא כל סיכוי להצליח. השנתיים שקדמו לו התישו את מכיניו לא מעט. רבים עברו למחנה ה"מתונים". להחלשה זו תרמו הצווים שפורסמו מטעם הצאר בדבר שחרור האיכרים מן הצמיתות ובדבר ביטול ההגבלות על מגורי היהודים. בקרב האצולה הפולנית והבורגנות (גם זו היהודית) הלך וגבר מספרם של המעדיפים את העבודה המעשית והדוגלים ב"פוזיטיביזם" למען המולדת. מתוך 60,000 האנשים שהביעו את רצונם לצאת ליערות ולהילחם במסגרת היחידות הקרביות של המחתרת הפאטריוטית יצאו בסופו של דבר רק 10,000 (ביניהם היו בערך 2,000 יהודים, 1,000 מהם תושבי ו'). שיעור היהורים שהשתתפו במרד היה גבוה. רבים מהם נלחמו במסגרת היחידות הקרביות ובשורות הז'אנדארמריה של המורדים - לא מעטים מהם נשאו שמות פולניים או נשארו עלומי שם. היו ביניהם גם קצינים. עשרות מתו מות גיבורים. בו' נוסדו ועדי מחתרת יהודיים שמטרתם לעזור למורדים בנשק, בכסף, במזון ובציוד רפואי. יהודים הצטיינו בהברחת נשק למוררים (דרך גאליציה) וקיום קשרים עם חוץ-לארץ. הנשים היהודיות תפרו לבנים והכינו תחבושות. יהודים מילאו תפקידים חשובים במחלקות השונות של ממשלת המרד שהוקמה: הרמן ואהל וולאדיסלאב אפשטיין כיהנו כמנהלי המחלקות הפינאנסיות (דהיינו היו שרים בממשלת המרד); המשכיל היהודי יצחק גולדמאן (בעתיד המו"ל של האנציקלופדיה העברית הראשונה "אשכול") חיכר את רוב הכרוזים, אחדים מהם גם בעברית, שפרסמה ממשלת המרד. לפי עדויות של בני הזמן ההוא היו יהודי ו' המקור העיקרי לכספים בשביל אוצר המרד. מחסני הנשק ודירות המחבוא של המורדים היו על-פי רוב ברחובות הרובע היהודי ובבתיהם של יהודי ו'. רבים מבין המורדים שנשבו בידי הרוסים נידונו והוצאו להורג בפומבי. בעוד שהפולנים, הוצאו להורג לרגלי המצודה הווארשאית, נתלו כמה יהודים דווקא ברובע היהודי מוראנוב, למען "ישמעו ויראו". לאחר דיכויו המוחלט של המרד בסוף 1864 נשפטו, נאסרו ונשלחו לסיביר כאלף ממשתתפי המרד היהודיים. ביניהם היו תושבי ו' רבים.
לצד האכזבה מעצם הכישלון נזרעו בתקופה ההיא גם גרעיני ההתמרדויות והמאבק בעתיר למען עצמאות פולין. משורות המורדים היהודיים צמחו, מצד אחד, הלוחמים בשורות המפלגות הפולניות העתידות להיאבק על עצמאות פולין ועל דמותה החברתית, ומן הצד האחר גם ראשוני החוגים הציוניים והסוציאליסטיים ב"רחוב היהודי". ההיסטוריון הפולני, איש הימין והאנדציה, א' גיירטיך, ששלל את המרד של 1863 וראה בו מעשה שהזיק לאינטרס הפולני, כינה אותו בשם "מרד יהודי".
השנים 1856-1864 היו גם תחילתו של המפנה שהתחולל בחיי התרבות והחינוך בקהילת ו'. עוד בשנת 1857 למד רק אחד מתוך שישה ילדים יהודיים לימורים כלליים, בין בששת בתי-הספר היסודיים לילדי ישראל ובין בשיעורים פרטיים. השאר למדו בחדרים ובתלמוד תורה של הקהילה. בשנים שקדמו ל"מהפכה המוסרית" ובמהלכה קמה תנועה ספונטאנית של הפצת השכלה בקרב היהודים. נושאיה היו תלמידי בית המדרש לרבנים וסטודנטים יהודיים במכללות ותלמידי גימנסיות. הם ביקרו בבתי יהודים, ארגנו שיעורי ערב לילדים ולמבוגרים ולימדו שם חינם אין כסף שפות, היסטוריה ומקצועות אחרים. נערכו גם שיעורי ערב לשוליות של בעלי מלאכה ולזבנים יהודיים. בשנת 1858 הורה הרב דובר מייזלס להנהיג בחדרי תלמוד תורה שבפיקוח הקהילה את לימוד השפה הפולנית וחשבון. הלכו ורבו התלמידים היהודיים בבתי-הספר התיכוניים. בגימנסיות, בבית-הספר למסחר ובקורסים תיכוניים אחרים כבר למדו בשנים אלה כמה מאות יהודים. בשנת 1862 נפתח גן ילדים יהודי ("אוכרונקה") ובו 100 ילדים. המטעג מ' יאסטרוף ניהל חוג משתלמים בביתו של הנדבן הנריק טפליץ, ובו השמיע בפני 50 תלמידים הרצאות פופולאריות בנושאי יהדות. בית המדרש לרבנים המשיך להיות סדנה להשכלה מוררנית. כמה עשרות סטודנטים יהודיים למדו במכללה לרפואה, ולאחר שנסגרה, במכללה הכללית (האוניברסיטה שהקים ויילופולסקי. זו נסגרה בשנת 1868 בידי השלטונות כעונש על פעולה פאטריוטית פולנית שנערכה בה). במכללה לרפואה לימד אף פרופסור יהודי, מאוריצי לודוויק הירשפלד, מומחה בעל שם עולמי לאנטומיה. הוא היה בנו של שוחט בעיירה נאדאז'ין, נפת ראווה, יצא ללמוד בפאריס וקנה לו שם במחקריו. לאחר זמן חזר לפולין והיה למורה הפופולארי ביותר במכללה הרפואית בו'.
בשנת 1857 הגישה קבוצת משכילים תושבי ו' (ח"ז סלונימסקי, הילארי נוסבאום - היסטוריון של יהדות פולין, שלימים המיר את דתו - ויעקב רוטוואנד, מזכיר ועד הקהילה) בקשה לשלטונות לקבלת רישיון להוצאת כתב-עת יהודי בשפה הפולנית בשם "איזראליטה". התשובה שקיבלו היתה שלילית. ב-1860 החל המו"ל היהודי שמואל אורגלבראנד בהוצאת האנציקלופדיה הפולנית הגדולה. אורגלבראנד היה בוגר בית המדרש לרבנים וכמו"ל נודע בתור מצנאט של הספרות הפולנית. הוא הוציא לאור גם את התלמוד הבבלי ב-10,000 עותקים ויש אומרים שמהכנסות אלה מימן את הוצאת האנציקלופדיה הפולנית.
בשנת 1862 היו בו' 296 מוכרי ספרים, מהם 130 יהודים. הכרוניקאים של התקופה מדגישים את תפקידם של היהודים בהפצת הספר הפולני. בין מחברי הספרים, בעיקר בנושאי טבע, מתמטיקה ורפואה נרשמו כבר אז כמה וכמה יהודים. בשנת 1861 קיבל המשכיל והמורה דניאל נויפלד רישיון להוצאת שבועון יהודי בשפה הפולנית בשם "השחר" ("יוצ'נקה" בפולנית). כתב העת היה למפיץ מדע פופולארי גם בתחום היהדות והוא פרסם ידיעות מהימנות על חיי היהודים. בעקבות הרישיון זה קיבל גם ח"ז סלונימסקי רשות להוציא לאור כתב עת בשפה העברית. ואכן, בפברואר 1862 הופיע הגיליון הראשון של "הצפירה". ב"הצפירה" נתפרסמו מאמרים על חיי היהודים בעולם ועל בעיות היהדות. כמו כן הודפסו בו סיפורת ומאמרי מדע פופולאריים. בשנת 1860 נפתחה ליד בית הכנסת ל"נאורים" ברחוב דניאלוביצ'ובסקה הספרייה הציבורית היהודית הראשונה (כמובן שספריות של ספרי קודש היו כמעט בכל אחד מבתי הכנסת בו').
המרד של ינואר 1863 ומעשי הדיכוי שבאו לאחר שנכשל הפסיקו לזמן מה את הפעולה התרבותית המסועפת של יהודי ו'. רבים מן הפעילים הוגלו לסיביר, האחרים נמלטו או יצאו למערב אירופה. בית המדרש לרבנים נסגר בשנת 1863 בפקודת השלטונות ולא נפתח עוד. ה"צפירה" פסקה מלהופיע בשנת 1864 והוצאתה לאור חודשה רק בשנת 1879 בברלין. אולם ניצני הפעילות התרבותית של השנים האלה נתנו את פירותיהם בשנים הבאות, לאחר האמאנציפאציה שזכו לה יהודי מלכות פולין כדוגמת רוסיה הצארית.

סגור

היישוב היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם (1914-1864)
לאחר דיכוי המרד של ינואר 1863 ניגשו השלטונות הרוסיים לחיסול שארית סימני העצמאות של מלכות פולין. רשמית נשא הצאר את התואר "מלך פולין", אולם הארץ נקראה כבר "הארץ שעל הנהר ויסלה" ולא מלכות פולין. בו' העיר בוטלה המועצה העירונית שנבחרה לא מכבר; בראש העיר הועמדו אנשי מינהל רוסיים והוחל בתהליך מזורז של רוסיפיקציה: המכללות ובתי-הספר התיכוניים נסגרו והרוסית הונהגה כשפת הוראה. המרכז החשוב של המדע והתרבות הפולנית בו' עבר ללבוב ולקראקוב שבגאליציה.
אולם השינויים הכלכליים והחברתיים, שעברו על הארץ כולה לאחר שחרורם של האיכרים מצמיתות, והאמאנציפאציה, המוגבלת אמנם, שנהנו ממנה היהודים, התרכזו בעיקר בו'. כשליש ממפעלי התעשייה, שהוקמו בארץ כולה בתקופה שבין המרד של 1863 ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התרכזו בו' העיר. בשנת 1868 היו בו' 307 מפעלי תעשייה, שהעסיקו 5,343 פועלים; השווי הכולל של המוצרים שיוצרו במפעלים אלה היה מיליון רובל בערך; ואילו בשנת 1913 הגיע מספר המפעלים ל-595 והועסקו בהם 41,500 פועלים; שווי המוצרים המיוצרים הגיע ל-116,600,000 רובל. התפתחות הכלכלה בארץ כולה ובו' בפרט נעשתה בד בבד עם השתלבותה בכלכלת רוסיה ועם גידול השיווק הפנימי שבאו בעקבות שחרור האיכרים. בעת הזאת הונחו קווים חדשים של מסילות הברזל (בשנת 1862 הונח הקו לפטרבורג; בשנת 1867 לטרספול. בשנת 1875 הונח קו מסילה המקיף את העיר ונבנה גשר; כעבור שלוש שנים, בשנת 1878, הונח קו המסילה לאורך הנהר ויסלה). בשנת 1881 שופצה והורחבה מערכת המים העירונית. מתחילת שנות ה-80 פעלו בו' קרונות רתומים לסוסים, ומשנת 1908 באו במקומם החשמליות.
ו' היתה למרכז תעשייתי עם ריכוז גדול של פרולטריון מודרני ועקב כך נעשתה גם ללב-לבה של תנועת הפועלים בארץ כולה. בשנת 1882 קמה בה תנועת הפועלים הפולנית "פרולטריאט" (משנת 1888, לאחר פיזור הארגון הראשון בצו השלטונות, "פרולטריאט ה-2"); בשנת 1889 נוסדה אגודת הפועלים הפולניים ולאחר מכן הוקמו "מפלגת הפולנים הסוציאליסטית" (פ.פ.ס.) ו"מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של מלכות פולין וליטא" (ס.ד.ק.פ.ל.). המפלגות האלה פעלו במחתרת ובשנות המהפכה של 1905-1906 עודדו את המוני הפועלים בו' לצאת נגד המשטר; בעת ההפגנות נורו כמה מן המפגינים בידי הז'אנדארמריה. רבים מחברי המפלגות נאסרו ואף הוגלו לסיביר. ו' צעדה בראש המתנגדים למדיניות הרוסיפיקאציה של המשטר; לשם כך נתארגנו קורסים בשפה הפולנית שהיו חדורים רוח של פאטריוטיות וניתנו שיעורים ברמות שונות - מרמת בית-הספר היסודי ועד למכללה. ו' היתה גם למרכז של המפלגה הדמוקרטית הלאומית (האנדקיה, נוסדה בשנת 1897). שורשיה של תנועה זו נטועים בתנועה הכלכלית והחברתית של הפוזיטיביזם, שקדם לה, והיא דגלה במתן אוטונומיה פוליטית מלאה לפולנים בחסותה של רוסיה. מבחינה חברתית-כלכלית תמכה האנדקיה במשטר שמרני לאומני. התנועה הדמוקרטית הלאומית היתה לדוברם של האינטרסים של הבורגנות הפולנית המתפתחת ואף של האצולה. כבר עם הופעתם לראשונה חרתו חברי התנועה הדמוקרטית הלאומית על דגלם את נושא האנטישמיות הרעיונית והמעשית כתרופת-פלא להשגת עצמאותה של פולין ולקיומה.
הצווים של הצאר מיוני 1862, שהסתמכו על התוכניות של ויילופולסקי, ביטלו את ההגבלות האזרחיות על יהודי המלכות בכלל ועל יהודי ו' בפרט. הותר ליהודים לרכוש נכסי דלא-ניידי (גם אחוזות כפריות), בוטלו הרבעים היהודיים המיוחדים בערים (גם בו') והותר ליהודים להעתיק את מגוריהם לו' בלא הגבלה. אלא שהאמאנציפאציה של היהודים נוסח ויילופולסקי ונוסח הצאריזם לא היתה מלאה ורבים מיסודותיה נשארו גם להבא בספר החוקים בלבד. שלטונות העיר ו' ניסו להמשיך ולפרש את הצו במשך מספר שנים נוספות כאילו הוא מכוון בו' רק ליהודים בעלי הון והמקיימים אורח חיים אירופי, שרק הם זכאים ליהנות מביטול ההגבלות על המגורים בעיר. ער שנת 1873 לא ניתן ליהודים להתקבל למשרות המינהל של המועצות המקומיות (וויט, סולטוס), אלא במקומות שהתגוררו בהם יהודים בלבד. יהודים גם לא נתקבלו למשרות ממשלתיות. האיסור על היהודים לייצר ולשווק משקאות חריפים בכפרים נשאר בתוקפו. שנים רבות נמשך המאבק על ביטול האיסור שהוטל על היהודים לעבור ברוקחות; המאבק הזה לא זכה להצלחה מלאה עד 1914. בצבא לא נתאפשר ליהודים להגיע לדרגת קצונה.
אולם בדרך כלל שינו הרפורמות של ויילופולסקי במידה רבה את מצבם האזרחי של יהודי המלכות וניתנה להם האפשרות להרחיב את יוזמתם ואת פעילותם הכלכלית. השלטונות הרוסיים ניסו להיראות כגומלי חסד עם היהודים וכך הם אמנם נראו בעיני חלק מן הבורגנות היהודית המתבוללת ובעיני בעלי ההון והסוחרים הגדולים מקרב המתנגדים. אולם לא מעטים מן היהודים המתבוללים שמרו אמונים לשאיפת העצמאות של פולין ולתקווה לשחרור מעול הרוסים. הם האמינו שגורלם של היהודים קשור קשר הדוק בגורל שאר האזרחים הפולניים. מצב זה נמשך עד שפרצו פרעות ביהודים בדרום רוסיה, בארגון ובעידוד השלטונות, לאחר הירצחו של הצאר אלכסנדר השני בשנת 1881.
בו' פשטו שמועות שהפרעות עומדות להתחולל גם בעיר זו. ואכן, למרות מאמציהם של הליבראלים הפולניים והכנסייה להרגיע את הרוחות, וחרף הטענות שאין שום סיבה לפרעות בו' (הפולנים עסוקים בעבודה מעשית חיובית ו"אהדתם לצאר הנרצח רפה למדי, אם לנקוט לשון המעטה") שנשמעו מפי הפולנים והיהודים כאחד, אכן פרצו בו' מהומות אנטי- יהודיות בימים 25-27 בדצמבר 1881. בעת התפילה בכנ- סיית הצלב הקדוש נשמעה אזעקת שווא בדבר דלקה שפרצה כביכול. בעת הבהלה שקמה נדרסו כמה מן המתפללים. המון המתפללים הוסת נגד היהודים, כאילו הם השמיעו את האזעקה במטרה לאפשר לכייסים יהודיים לעסוק במלאכתם. שוליות של בעלי מלאכה וסתם אספסוף החלו לפרוע ביהודים; תחילה פגעו בעוברי אורח ברחובות ולאחר מכן פשטו על החנויות ובתי המגורים של היהודים, הרביצו מכות, בזזו והרסו רכוש. השוטרים עמדו מנגד ולא התערבו. רק ביום השלישי של הפרעות ניתנה הוראה להחזיר את הסדר על כנו. העיתונות הפולנית האשימה את "היד הזרה" שהיתה בדבר, אולם הליבראל אלכסנדר שווינטוחובסקי תלה את האשמה בשנאה הכבושה שרחשו רבים מן הפולנים אל היהודי הזר הלובש קאפוטה, אל היהודי "שחיקה את מנהגי הפולנים והדוחק את רגלם של הפולנים מפרנסתם". במקומות רבים עמדו היהודים על נפשם וגירשו את המתפרעים ואף הרביצו להם מכות.
הפרעות של דצמבר 1881 היו בבחינת ציון דרך ליהודי ו' שהיו חייבים לעמוד מאז בפני גזרות הצאריזם מצד אחד ובפני האנטישמיות המודרנית של חוגים פולניים - ולאחר מכן של מפלגות פוליטיות פולניות ובראשן הדמוקרטים הלאומיים (האנדציה) - מצד שני.
הצו שפרסם הצאר אלכסנדר השלישי (יורשו של הצאר שנרצח) ב-2 במאי 1882 הטיל על היהודים החיים באימפריה הרוסית הגבלות חדשות. בין השאר הוגבל חופש המגורים בכפרים ובעיירות וכן הוטלו עליהם הגבלות בכל הנוגע לקנייה ולמכירה של קרקעות בכפרים. היו ניסיונות להחיל את החוק גם על "הארץ שעל נהר ויסלה"; לשם כך הוקמה ועדה בפטרבורג וגם בו'. קבוצת אנשי ציבור, שהיו חברים ב"ועד הבורסה" (שמטרתו היתה לרכז נתונים סטאטיסטיים על הכלכלה והחברה במלכות פולין ולנתחם) ובראשה יאן בלוך, קאזימייז' נתנזון, סטאניסלאב קשמינסקי ואלכסנדר קרויסהאר (רובם מומרים), פנו לשר הפנים בפטרבורג בתזכיר ובו סקרו את מצב היהודים במלכות. הם ניסו להוכיח, שיהודי המלכות הם אנשים מועילים שפולין זקוקה לפעילותם המשקית ועל כן אין להחיל עליהם את הצו מיום 2 במאי 1882. אבל כשנודע עניין התזכיר התחולל ויכוח סוער בכתבי-העת הפולניים בו'. אחדים מהם הגנו על תוכנו ואחרים תקפו את היהודים. הגדיל לעשות השבועון "ניבה", שיצא בהתקפה חריפה ברוח תורתו של הכומר סטאשיץ (היהודים הם אסונה של פולין, הם חלאת בני האדם וכיו"ב). יאן יילנסקי, מחבר הספר האנטישמי "היהודים, הגרמנים ואנחנו", ייסד שבועון בשם "רולה" ובו תקף את היהודים מדי שבוע בשבוע במשך 25 שנה כמעט במאמרי שטנה. לא נוקו גם יהודים (ואף מומרים) ידועי שם, בנקאים, תעשיינים ובעלי עסקים, שעשו רבות למען פיתוח התעשייה וסללו דרכים חדשות במשק הארץ. יילנסקי וה"רולה" שלו ביטאו את התמורות שהחלו להסתמן בפולין הקונגרסאית ודבריו מצאו אוזן קשבת אצל הגורמים שהיו מעוניינים להילחם ביהודים המתחרים בהם.
בשנת 1892 הגיעו לו' הידיעות על הפרעות ביהודי לודז', שנערכו בימים 6-7 במאי של השנה. הפעם היו הפורעים אנשי הפרולטריון המאורגן ואפילו חברי המפלגה הסוציא- ליסטית פ.פ.ס. אמנם ביטאון המפלגה "פשגלונד סוציאליס- טיצ'ני" גינה את הפרעות והצביע על "היד הזרה" האשמה בהן, אבל יחד עם זה האשים את היהודים בכך שהם התייצבו מול הפרולטריון המאורגן בהיותם בעלי סדנאות ו"עצמאיים" ובכך שהם מתנכרים למאבק בעד תקומת פולין העצמאית.
בשנת 1897 נוסדה, כאמור, המפלגה הפולנית של "הדמוקרטים הלאומיים" (האנדקים) בראשותו של רומאן דמובסקי. בהתחלה ניסו מפלגה זו ומנהיגה לתקוף את היהודים ב"אורח אובייקטיבי" בהצביעם על ה"זרות של היהודים" בפולין ועל הנזק שהם מביאים לכלכלתה. אבל לאחר מאורעות המהפכה של 1905 ולאחר המאבק שניהלה המפלגה לזכות בבחירות ל"דומה" (הפרלמנט הרוסי) היא התייצבה בראש האנטישמים הפולניים ודובריה לא בחלו בדברי שטנה חריפים ביותר נגד היהודים. הם אף הכריזו חרם על היהודים, תבעו להחרים את המסחר והמלאכה שלהם ולנתק את קשרי העסקים שלהם עם הפולנים. היתה זו הכרזת מלחמה גלויה על היהודים והמטרה היתה לדחוק את רגליהם ולהניעם לצאת מן הארץ. אפילו אם היהודים מוכנים להתבולל אין בכך כדי לעזור להם. הכרזת החרם לוותה גם במעשים. בו', כמו בשאר חלקי הארץ, הוקמו קואופרטיבים פולניים והופצו מדי פעם בפעם כרזות, שקראו לפולנים לקנות אך ורק אצל אנשי שלומם. חרם דומה, בצורה חריפה ביותר, הוטל גם במאה הנוכחית, בשנות ה-30 המאוחרות, לקראת חורבנה של פולין העצמאית של בין שתי מלחמות העולם.
ב-50 השנים שעברו מן המרד של ינואר 1863 עד מלחמת העולם הראשונה, אשר בהן נתהווה העם הפולני המודרני, עוצב היישוב היהודי בו' והיה לקהילה היהודית הגדולה ביותר בפזורה היהודית בעולם ולמרכז הפוליטי והתרבותי של יהדות פולין - ולא רק שלה בלבד.
עם שחרורו של היישוב היהודי בו' בשנת 1862 מעול ההגבלות על חופש התנועה שלו הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה. ואולם אין לייחס את גידול האוכלוסייה לריבוי הטבעי בלבד, שכן זה לא היה גדול ביותר בתקופה ההיא. לא הריבוי הוא שהשפיע במידה מכרעת על גידול מספרם. מה שהביא לגידול האוכלוסייה היתה הגירת יהודים מן הערים האחרות לו'. העיור והתיעוש שהתפתחו בה הם שעוררו את גל ההגירה. על הגירת היהודים לו' השפיע לא רק הגורם החיובי של אפשרות למצוא פרנסה, ולו גם דחוקה, בעיר המתפתחת, כי אם גם התנאים השליליים ששררו במקומות שמהם באו המהגרים. ברבות מערי השדה של מלכות פולין אזלו מקורות הפרנסה המסורתיים של היהודים (פונדקאות, חכירה ועוד) ולמעשה הם אף גורשו מכפרים רבים; גם העיירות הסמוכות שוב לא היו מסוגלות לכלכל אוכלוסייה יהודית נוספת. ואכן, בשנות ה-70 של המאה ה-19 גבר גל המהגרים היהודים לו' מן הפלכים של תחום המושב היהודי ברוסיה (בערי המלכות ובו' היה מקובל לכנות את כל המהגרים האלה בשם הכולל "ליטאים"). תחילה היו אלה סוחרים אמידים וספקים, שמצאו בעיר קרקע פורייה ליוזמתם המשקית. לצדם עמדו הכרת השוק הרוסי והקשרים שקשרו עם בעלי עסקים ברחבי רוסיה.
לאחר הפרעות ברוסיה בתחילת שנות ה-80, ולאחר גירושם של היהודים מכפרים וגם מערים אחדות כגון קייב, פטרבורג ומוסקווה, ובייחוד לאחר הפרעות שהיו בשנים 1903-1905, הלך וגדל זרם המהגרים מן הקיסרות הרוסית למלכות ולו' העיר. מרביתם היו כבר סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, פועלים וכן אנשי אינטליגנציה, סטודנטים ומהפכנים מקצועיים, שנאלצו לנטוש את מקום מולדתם מאימת הרדי- פות של המשטרה הרוסית. בתקופת ההגירה הגדולה של יהודי רוסיה ופולין (1900-1910) מערבה, ובעיקר לארצות שמעבר לים כלומר לארצות הברית, היתה ו' מקום חניה חשוב, ומקצת מן המהגרים התעכבו בעיר ואף השתקעו בה מסיבות שונות. רבים מאלה שביקשו להגר לארצות המערב ולאמריקה ראו בו' מקום שבו יוכלו לקבל הכשרה מקצועית שתסייע להם בארץ היעד. כאן הכינו את עצמם בחורי בית המדרש לשעבר בעיירותיהם ובעלי דוכנים, רוכלים וסתם אנשים חסרי מקצוע ומקור פרנסה קבוע (שמשים, בדחנים, שדכנים ואחרים) לעבודה במקצוע נדרש בארץ המובטחת ולעבודת כפיים. עתה חל שינוי גם ביחס החברה והציבור לעמל כפיים כמקור פרנסה, ועבודה זו נעשתה מכובדת לא פחות מן המסחר ומ"פרנסות האוויר".
כאמור, עד סוף המאה ה-19 היה עיקר פרנסתם של יהודי ו' על המסחר, אולם מאז ואילך פחת מספר המתפרנסים היהודים בענף זה וגדל מספרם של העובדים במלאכה ובתעשייה. בשנת 1862 עסקו במסחר ובכספים 41.3 מתוך מאה יהודים פעילים מבחינה משקית בו'; מעשייה וממלאכה התפרנסו 22.2 ומשירותי בית ומעבודה שחורה הרוויחו את לחמם 18; לעומת זאת, בשנת 1897 התפרנסו ממסחר ומכס- פים 35.8, מתעשייה וממלאכה - 35, משירותי בית ועבודה שחורה - 20.5. בתקופה זו גם ירו. מספר היהודים העוסקים במסחר בתוך כלל העוסקים בענף זה בעיר : מתוך מאה מתפ- רנסים מן המסחר היו בשנת 1862 72.1 יהודים ו-27.9 לא-יהודים, ואילו בשנת 1897 היו 62.1 יהודים ו-37.9 לא-יהודים. המגמה הזאת לא נשתנתה גם בשנים שלאחר מכן ונוכח הנטייה הגוברת אצל הפולנים לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר, והחרם שהכריזו האנדקים על המסחר היהודי, יש להניח שמגמה זו אף נתחזקה. ראויה לציון העובדה, שבמסחר העסיקו בעלי העסקים, כולל הסיטונאים, כמעט אך ורק עוב- דים ופועלים יהודיים; לא כך היה המצב במפעלי תעשייה שבידי היהודים. עקב כך הלך וגדל הפרולטריון היהודי בו' בענף כלכלה חשוב זה. בשנים אלה גדל הייצוא של התוצר התעשייתי מו' (בעיקר בענף הטקסטיל וההלבשה) לרחבי רוסיה.
לקראת סוף המאה ה-19 מצאו את פרנסתם בענפי התעשייה והמלאכה בו' כ-24,000 בעלי מלאכה, שוליות ופועלים יהודיים. כ-4,000 מאלה היו פועלים בבתי החרושת, וכמחצית מאלה היו נשים וילדים. רוב הפועלים היהודיים עבדו בבתי חרושת לטבק שבהם נעשתה רוב העבודה בידיים ושולם שכר עבודה נמוך. יהודים מצאו עבודה גם במפעלים זעירים ובלתי ממוכנים. לעבודה במפעלי התעשייה הגדולים כמעט לא נתקבלו פועלים יהודיים, גם כשהיו הבעלים יהודים. רק 6% מן הפועלים היהודיים בבתי החרושת (מפעלים שהעסיקו 15 פועלים ויותר) הועסקו אצל בעלים לא-יהודיים, בעיקר כשכירי-יום בעבודות פשוטות (סבלות והובלה). במקרים אחדים, כאשר ניסה בעל המפעל להעסיק יהודים בעבודה ממוכנת, שבתו הפועלים הלא-יהודיים ודרשו להרחיק את היהודים; הם גם השיגו את מבוקשם. הסיבה לכך היתה בעיקר אי רצונם של היהודים לעבוד בשבתות (במפעלים הגדולים לא היה יום מנוחה שבועי), אבל גם מפני שהעובד היהודי היה חסר הכשרה מקצועית (היהודים היו על-פי רוב רוכלים לשעבר או שוליות מובטלים או אנשים שהתפרנסו בעבר "מן האוויר"). הבעלים היהודיים של המפעלים חששו גם מן האופי ה"אינדיווידואליסטי,' של היהודי ומנטייתו להתנהג כלפי מעסיקיו שהם מבני עמו מתוך קרבה יתרה.
לא שפר גם גורלם של בעלי-המלאכה ובעלי הסדנאות היהודיים, על שוליותיהם ופועליהם. היהודים לא השתייכו בדרך כלל לאגודות בעלי-המלאכה (ה"צכים") ובעלי הסדנאות עבדו על-פי זיכיון. בעל-מלאכה על-פי זיכיון נתפס כאומן שאיכות עבודתו ירודה יותר והמוצר שלו נחשב זול (טנדיטה) ופחות ערך. אגודות בעלי המלאכה הפולניים תקפו את מתחריהם היהודיים בסיסמאות שקראו למאבק על "איכות טובה יותר של המוצר", שגינו "תחרות בזויה בהוזלת מחיר המוצרים", אבל הם לא התוזרו גם מדיבורים על "גזע זר" ומן "החובה של כל נוצרי לקנות אצל אנשי שלומו". רוב הסדנאות של בעלי-המלאכה היהודיים לא העסיקו פועלים שכירים וגם באלה מהן שכן העסיקו לא עלה המספר על עובד אחד או שניים. לפעמים היו העובדים השכירים נשים. מצבם של בעלי-המלאכה היהודים היה בכי-רע. בבתי-המלאכה עבדו העוזרים והשוליות בכל מיני עבודות בית; שעות העבודה נמשכו מהנץ השחר ועד מאוחר בערב. העובדים השכירים ובני משפחותיהם של בעלי הסדנאות אמנם לא נכללו במניין בעלי-המלאכה היהודיים, אולם הם היו כוח עבודה לא מבוטל וגורם חשוב להוזלת מחיר המוצר ולכושר ההתחרות בשוק הווארשאי ומחוצה לו.
גל השביתות שהציף את ו' לאחר המהפכה של 1905 לא הביא שינוי רב במצבם של השכירים היהודיים בתעשייה הזעירה (מזון והלבשה) ובבתי המלאכה. לפעמים זכו השובתים להישגים במשך ימים אחדים, אבל לאחר מכן הם נאלצו לסגת ממה שהשיגו כדי שמעסיקם, שמצבו במקרים רבים לא היה טוב בהרבה מזה שלהם, יוכל לפתוח מחדש את בית המלאכה. מצבם של הפועלים היהודיים לא היה יציב. מרביתם היו תלויים בעונות הייצור (בקונפקציה, הנעלה, פרוונות ואף בתעשיית המזון), ובעתות משבר (בשנים 1901/2, 1907, 1912) הם היו הראשונים שפוטרו מעבודתם.
בתקופה זו גדלה באופן יחסי גם שכבת הבורגנות היהודית בו'. לשכבה זו השתייכו 15 הבנקאים הגדולים (משפחות נתנזון, ואוולברג, רוטוואנר ואחרים), כ-200 בעלי בתי חרושת שהעסיקו יותר מ-30 פועלים וכן כ-2,000 בעלי בתים וכמובן מספר שקשה להעריכו במדויק של סוחרים גדולים, בעיקר יצואנים ויבואנים.
בתי החרושת הוקמו בעיקר בשנים 1870-1910. רובם נבנו באיזור המערבי של העיר. לקראת סוף המאה הופיעו מפעלים בבעלות חברות מניות שבראשן עמדו בעלים יהודיים. נזכיר כאן אחדים מן המפעלים הגדולים מכל ענפי התעשייה:
בענף המתכת - חברת המניות של אורווייזן, קראשינסקי ושות', למכונות קיטור ובית יציקה (500 פועלים); ב' האנטקה, חברת מניות למפעלי מתכת (1,000 פועלים); ב' ארונוביץ, בית חרושת לרהיטי ברזל (420 פועלים); האחים אדלשטיין, בית חרושת לפמוטים ומוצרי ברונזה (200 פועלים); האחים בוך, בית חרושת למוצרי נחושת וברונזה; מושיצקי, חברת מניות לבית חרושת למתכת (300 פועלים); ו' שפרלינג, בית חרושת למאזניים (150 פועלים).
בענף המזון - ט' ברון ושות', בית חרושת לטבק (135 פועלים); חברת מניות - בית חרושת לסוכר בהנהלת מ' ברסון, קרויסהאר ועוד (750 פועלים); קאלינובסקי ופיוטר רקובסקי, מפעלי טבק (650 פועלים).
בענף הביגוד - ד' באומפלק, בית חרושת לנעליים (200 פועלים); צ' בלאנק, בית חרושת לסרטי גומי (702 פועלים); ברוכיס ובניו, בית חרושת מיכני לנעליים (149 פועלים); ד' ואלטר, בית חרושת לעניבות וכתפיות (260 פועלים); י' לוינ- זון, בית חרושת לייצור צווארונים (180 פועלים); האחים לוין, בית חרושת לנעליים (200 פועלים); האחים לוין, בית חרושת ללבנים (230 פועלים); ב' סיימן ומ' אוגורודסקי, בית חרושת לנעליים (750 פועלים); נ' ראוכר ושות', בית חרושת לסרטים ונעלי לבד (325 פועלים).
בענף הטקסטיל - ט' בורקון ושות', בית חרושת לווילונות (300 פועלים); "וולה", חברת מניות בבעלות מ' קרנבאום וא' היימאן (500 פועלים); ש' קאהל, בית חרושת לייצור גרביים (100 פועלים); א' וולקוסטראבסקי, בית חרושת למוצרי טריקו (300 פועלים); ו' בלאנק, בית חרושת לעיבוד עורות (500 פועלים).
ענפי תעשייה אחרים - אטינגר, מוניץ ושות', ייצור מחברות, פנקסים ובית-דפוס "קולטורה" (105 פועלים); י' בראון, ייצור רהיטים (152 פועלים); ק' וולטסובר, ייצור קופסאות קרטון (230 פועלים); י"ד זומר, מפעל לייצור בשמים (100 פועלים); מ"ד לוין, מכבסה מיכנית (150 פועלים); שרשבסקי ורובינשטיין, מפעל לייצור רהיטים (250 פועלים).
שאר בתי החרושת בבעלות יהודים בו', רובם בגודל ממוצע (העסיקו מ-25 עד 100 פועלים), היו בענפי הטקסטיל והביגוד, יציקת ברונזה, "כסף פולני", גלנטריה, ריהוט ועוד. תוצרת המפעלים שווקה ברחבי האימפריה הרוסית. בתי חרושת אלה עמדו בראש הייצור של כובעי-קש, פוזמקאות וגרביים ואף במוצרי עור בכל ערי תחום המושב.
לשכבת הבורגנות השתייכו גם אנשים שחיו מן הרווחים שהכניס להם הונם או שהשתמשו בו לצורך ספקולאציות. בשנת 1897 נמנו עם אלה 1,200 איש בערך. לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 נמצאו בקהילת ו' כ-2,000 אנשי אינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים, נוסף על פקידים שהועסקו במפעלי תעשייה ובעסקי מסחר. בטבלה שלהלן מובאים מקצת מן הנתונים על יהודים, אנשי אינטליגנציה ומקצועות חופשיים, שנפקדו בשנת 1897: #1#המקצוע או העיסוק #2#העוסקים #3#במקצוע #4#בני גברים נשים משפחותיהם גברים #5#נשים
#1#מינהל בית משפט #2#43 #3#4 #4#41 #5#76
משטרה #1#עובדי ציבור וחברה #2#50 #3#1 #4#55 #5#58
#1#עורכי דין פרטיים #2#17 #3#2 #4#13 #5#33
ויועצים #1#רבנים ודיינים שוחטים ובודקים #2#71 #3#- #4#86 #5#141
#1#מורים ועובדי חינוך#2#776 #3#78 #4#633 #5#1,106
#1#מדע, ספרות ואמנות #2#115 #3#7 #4#62 #5#145
רופאים מרפאים ועובדי תברואה #2#258 #3#111 #4#220 #5#359

מדי שנה נתווספו אל שכבת האינטליגנציה המקצועית אנשים מקרב הסטודנטים ובוגרי בתי-הספר התיכוניים. גלי ההגירה אל העיר הביאו אתם גם הם אנשי אינטליגנציה מכל הסוגים הנ"ל.
בקהילה כה גדולה כקהילת ו' היה גם מספר גדול יחסית של אנשים שמקצועם או עיסוקם לא היו מוגדרים. פרנסתם של אלה היתה רופפת ועל-פי רוב הם היו לנטל על הציבור. במפקד של 1897 הגדירו את עצמם 1,006 גברים ו-165 נשים כחסרי מקצוע או עיסוק. במציאות היה מספרם גדול מזה בהרבה. כמו בכל חברה עירונית נמצאו גם בקהילת ו' כל מיני אנשים שחיו בשולי החברה. קשה כמובן לאמוד את מספרם של הגנבים ואלה הנלווים אליהם, אבל אפשר לשער שלא היו מעטים. יעידו על כך הביטויים ביידיש ובעברית, שחדרו לסלנג הפולני של העולם התחתון בו' (למשל, מלונה - מקום מחבוא; דין תורה - עשיית שפטים בגנב אחר) ונפוצו משם לשאר אזורי פולין. בשנת 1897 ישבו בבתי-הכלא בו' 297 גברים יהודים ו-31 נשים. באותה שנה נרשמו במשטרה בעיר 120 פרוצות יהודיות. יש להניח, שמספר זה לא שיקף את כל העוסקות ב"מקצוע העתיק ביותר".
כאמור, היה המבנה החברתי של קהילת ו' מגוון וקוטבי כאחד. מול שכבה קטנה של בעלי הון וקטנה עוד יותר של נציגי הבורגנות המודרנית, ניצבה שכבה גדולה של עמלים ועובדי כפיים, שמצאו את פרנסתם בדוחק, ומספר גדול של מחוסרי-כל. ובתווך היתה שכבת הסוחרים ובעלי-המלאכה (בעלי הסדנאות), שהתפרנסו יפה למדי (מקצתם היו אף אמי- דים ממש). רק כ-15% מכל ראשי המשפחות נמנו עם משלמי מס הקהילה, שלא היה גבוה במיוחד. בשנת 1909 היה שיעור המס מ-2 עד 750 רובל לשנה, ושילמו אותו כ-7,000 חייבי מס (רק 2% בערך חויבו בשיעור המירבי של המס). יד שאר ראשי המשפחות לא הערגה לשלם אף את השיעור המזערי ועל כן הם שוחררו ממנו. משום כך לא היתה להם זכות לבחור לוועד הקהילה (ה"דוזור"). באותה שנה נזקקו לעזרה ממפעל "קמחא דפסחא" של הקהילה יותר מ-2,000 משפחות. כבר בעשורים האחרונים של המאה ה-19 עמדו בפני ועד הקהילה בעיות שלא עמדו לפניו קודם, בשנות השישים, כאשר הקהילה מנתה 40,000 נפש.
לאחר כישלון המרד של 1863 נרתעו ה"נאורים" במשך זמן מה לעסוק בענייני הקהילה היהודית. אחדים מחברי הוועד היו חשודים בעיני השלטונות כמשתפי-פעולה עם המורדים (מזכיר הוועד במשך שנים רבות, יעקב רוטוואנד, הוגלה לזמן מה לסיביר). ועד הקהילה, שנבחר אחת לשלוש שנים, נשאר אפוא בידי המתנגדים והחסידים והבחירות התנהלו על-פי התקנות משנת 1840, כלומר בשני שלבים - תחילה בחרו מתפללי בתי הכנסת את נציגיהם ואחר כך בחרו אלה מתוכם את חברי הוועד. רוב הכנסות הוועד באו ממס הבשר הכשר. עם ביטול המס (שנת 1864) היה צריך למלא את החסר ממס הקהילה (האט) ט). ובינתיים נוצר גירעון ולא נמצא מקור אחר שבעזרתו ני ון לכסותו (בשנת 1871 היו הכנסות הקהילה 17,000 רובל בעוד שההוצאות היו יותר מ-64,000 רובל). ה"נאורים" דרשו לייעל את ניהול הוועד ובין שאר הדרישות שהעלו היה גם שינוי תקנון הבחירות, שעיקרו קביעת מכסת רכוש ורמת השכלה מינימלית (ידיעת השפה הפולנית) כתנאי לבחירת אדם לנציג. הנציב ברג לא הסכים לתנאי ההשכלה מפני שראה בו דרך ל"פולניזציה", אולם הסכים להטלת התנאי בעניין הרכוש. הוסכם שהזכות לבחור תינתן למי שישלם מס בסכום של 15 רובל לשנה.
בבחירות שנתקיימו בשנת 1871 היו בסך הכל 308 בעלי זכות בחירה. היות שהחסידים והמתנגדים, ואפילו האמידים שבהם, לא אצה להם הדרך לשלם מסים גבוהים, נפתחה לפני ה"נאורים" הדרך לתפוס את השלטון בוועד, שמספר חבריו עלה ל-14 איש (נוסף על 3 ממלאי מקום וחברי ועדות). ואמנם, הוועד שנבחר הורכב ברובו מן ה"נאורים". בגלל המאבק המר שניהלו החסידים אז נגד הרב הכולל החדש, ר' יעקלי גזונדהייט, שעלה באותה שנה על כס הרבנות בו', נהנו ה"נאורים" גם מתמיכתם של החסידים. לעומת ר' גזונרהייט הציגו החסידים מועמד משלהם לרב הכולל - את האדמו"ר מגור, ר' איצ'ה מאיר אלתר. החסידים ראו ברב גזונדהייט, שמינויו קיבל את אישור השלטונות, "רב מטעם". גם ה"נאורים" לא ראו ברב הנבחר את האיש המתאים לשבת על כסאו של הרב דובר מייזלס. בעקבות החנינה שניתנה בשנת 1864 לתומכים במרד הותר גם לרב מייזלס לשוב מגלותו בקאטוביץ. הרב מייזלס המשיך לכהן כרב הקהילה עד פטירתו בשנת 1870. בשנות כהונתו האחרונות זכרו לו הפולנים את חסד התנהגותו בעת ההפגנות הפאטריוטיות (בשנים 1860-1861) וחרף פרישתו מן העיסוק בעניינים פוליטיים היה בעיניהם לסמל של יהודי שהוא פאטריוט פולני. כזה היה הרב גם בעיני ה"נאורים" היהודים. בהלווייתו השתתפו המונים מתושבי ו', יהודים כפולנים. מאורע זה היה מעין סימן אחרון של אחווה פולנית-יהודית מימי המרד של 1863.
בלחץ החסידים וה"נאורים" נאלץ הרב גזונדהייט לצאת בדימוס ומרוב צער חלה ונפטר בשנת 1878. עם פטירתו בוטלה הרבנות הראשית בו' ובמקום רב כולל נבחר ועד רבני וארשה, שכל אחד מחבריו כיהן כיושב ראש הוועד במשך חודש ימים.
לוועד הקהילה החדש נבחרו: ד"ר לודוויק נתנזון (ממשפחת הבנקאים הנודעת), מתיאס ברסון, שמואל פורטנר (בנקאי), יוסף פוזנאנסקי, יעקב לוונברג והילארי נוסבוים. ליושב-ראש הוועד נבחר לודוויק נתנזון, שהמשיך למלא תפקיד זה 25 שנים (עד פטירתו בשנת 1896). הבחירות שהתקיימו במשך חצי יובל השנים האלה לא הביאו לשינויים רבים בהרכבו של ועד הקהילה. שליטתם של ה"נאורים" נמשכה גם לאחר תקופתו של נתנזון, והם זכו לשיתוף פעולה מצד אחדים מן המתנגדים. בשנת 1909 ניסו הציונים לשנות את המצב, אולם ללא הצלחה.
בימי כהונתו של נתנזון גילה הוועד פעילות ענפה בכל התחומים וועד הקהילה הפך להיות מוסד רב עוצמה. בימיו הוקם בית חולים חדש (נחנך סופית בשנת 1902 ברחוב צ'יסטה). בבית החולים היו 559 מיטות והוא היה מצויד בציוד מודרני ועבדו בו רופאים ידועי שם. בתקופה זו בוטלה הקהילה העצמאית בפראגה וסופחה לקהילת ו'. בית העלמין שבפראגה הוקף חומה חדשה וכן שופץ שם בית הכנסת, שהוקם בשנת 1808 בתרומות משפחת שמואל זביטקובר. שופץ גם בית העלמין שברחוב גנשה. שיא פעולת הוועד היה בהקמת בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה (נחנך בשנת 1878), שעליו היתה גאוותה של קהילת ו' עד תקופת השואה. הקמת הבניין עלתה 362,000 רובל והכסף בא מתרומות של נדבנים, שביניהם היו גם בני משפחת נתנזון. בבית הכנסת (שנקרא בשם "הסינגוגה") היתה התפילה אמנם מסודרת באופן מופתי אולם לא בנוסח רפורמי. החזנים ששירתו בו היו מגדולי החזנים של הזמן ומנצחי המקהלה - מבין המלחינים הנודעים. כמטיף ראשון כיהן הד"ר יצחק צילקוב (שקנה לו שם הודות לתרגום החומש לפולנית; הוא תרגם לפולנית ספרים נוספים מן התנ"ך וגם את המחזור לימים הנוראים). בשנת 1897 התמנה למטיף שני הד"ר שמואל אברהם פוזנא- נסקי ולאחר שנפטר הד"ר צילקוב בשנת 1908, נתמנה למטיף הראשון. הרב ש"א פוזנאנסקי היה מדען בתחום הלימודים השמיים ובקי גם במקורות היהודיים (מחקריו הרבים פורסמו בעברית, בגרמנית ובפולנית). הוא היה מטיף בחסד עליון וגם פדגוג דגול. הוא הגה את הרעיון לפתוח סמינריון למורי הדת היהודית. ואמנם, מוסד זה הוקם בשנת 1918, עם תקומתה של פולין המחודשת. את עיקר תשומת לבו הפנה ד"ר פוזנאנסקי להרחבת הספרייה, שנפתחה ליד בית הכנסת והוא העשיר אותה בדברי דפוס עתיקים ובכתבי-יד נדירים בתחום היהדות. הוא היה גם הראשון מבין המטיפים בו' שנתפס לרעיון הציוני ופעל להפצתו.
ערב מלחמת העולם הראשונה נתקיימו בו' באופן רשמי שלושה בתי כנסת (ברחוב טלומאצקה, בית הכנסת הישן בפראגה ובית הכנסת ע"ש נוז'יק ברחוב טווארדה. בית כנסת זה נחנך בשנת 1899). מלבדם התקיימו בערך 340 בתי תפילה, רובם שטיבלאך של חסידים. לקראת הימים הנוראים תמיד גדל מספרם של בתי התפילה כפליים בשל המניינים המאולתרים שנתווספו.
בתקופה ההיא נעשו הצעדים הראשונים להקמת המוזיאון למלאכת מחשבת יהודית (אומנות פלאסטית, תשמישי קדושה וכו'). ראשיתו היתה האוסף הפרטי של מתיאס ברסון שנתרם לקהילה; המוזיאון שנודע באוספים שנצטברו בו במרוצת השנים נקרא ע"ש התורם הראשון, מ' ברסון. בו' פעלו חברות צדקה וסעד רבות קשתמכו בידי נדבנים וקיבלו סיוע כספי צנוע מן הוועד. הגדולות והחשובות שבהן היו: בית תמחוי ראשי לעניים, יתומים וזקנים. (ייסד אותו מ' רוזן בשנת 1843), שהיו לו כמה סניפים: "אחיעזר" - עזרה הדדית; "עזרת יתומים" (עזרה ליתומים ליד "אחיעזר"); "עזרה לילדי ישראל" (עזרה לילדים במזון ובהלבשה); "עזרה" (אגודת סעד לנזקקים שהקימו החרדים); "ביקור חולים" (הוקמה כארגון מרכזי לאחר איחוד חברות דומות להגשת עזרה רפו- אית וסיעוד לחולים); "לינת הצדק" (טיפול בלילות בחולים); "עזרה למיילדות"; "תומכי עניים" (עזרה לעניים בכסף ובמ- זון, בעיקר לקראת חגי ישראל); "סומך נופלים" (עזרה לסוחרים ולבעלי מלאכה שירדו מנכסיהם); "מטבח עממי" (בעיקר למהגרים עניים המבקשים עבודה בעיר).
בתקופה הנדונה המשיכו להתקיים עשרות חברות גמילות חסדים, שהלוו לחבריהן הלוואות ללא ריבית או בריבית סמלית בלבד. עד שנת 1914 פעלו בו' חברות עממיות לאשראי שנתמכו בידי יק"א. חברה מסוג זה הקים לראשונה יוסף קירשרוט. לאחר מכן קמו חברות דומות נוספות, וכן קופות של המעמד הבינוני בשם "אשראי הדדי".
הנדבנים היהודיים, ובעיקר אלה מן ה"נאורים", תרמו ביד נדיבה גם למוסדות חינוך ותרבות, צדקה וסעד של הפולנים. בני משפחות קרוננברג, ואוולברג, נתנזון, אפשטיין ואחרים תרמו למוסדות אלה עוד בהיותם יהודים ואחדים מהם המשיכו בכך גם לאחר שהמירו את דתם. למרבה האירוניה, במוסדות אלה, שהתקיימו גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לא ניתנה דריסת רגל ליהודים. בשנות ה-30, בעת שגברה האנטישמיות, הוחמרו ההגבלות עור יותר במוסדות אחדים, כגון במכללה הטכנית ע"ש ואוולברג.
כעין חברות לעזרה הדדית יש לראות באגודת המורים היהודים, שהוקמה בסוף המאה ה-19, וב"אגודת הזבנים", שהוקמה 60 שנה קודם לכן, אבל פעולותיה נשאו גם אופי של איגוד מקצועי. באגודת הזבנים היו כמה אלפי חברים והיא קיימה לשכה לחיפוש מקומות עבודה וכן ספרייה עשירה למדי, שבין כתליה הושמעו הרצאות ונתקיימו שיעורי ערב.
לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הלך ועד הקהילה ואיבד את מקומו המרכזי ביישוב היהודי. בדומה למה שקרה בתחום הסעד והעזרה, שבהם תפסה את המקום המרכזי הנדבנות הפרטית, גם בתחום החברתי והציבורי עברה הפעילות במידה רבה לירי מפלגות וחברות שהחלו להתארגן בתקופה זו וקנו להן השפעה הולכת וגוברת בציבור כגורם בעל חשיבות. השפעה רבה רכשו לעצמם גם העיתונים וכתבי-העת לענייני ספרות, מדע וחברה, שהחלו להופיע בשנים אלה בעברית, ביידיש ובפולנית.
עד שנות ה-80 של המאה ה-19 היה רוב הציבור היהודי בו' שרוי בעולמו המסורתי ונתון להשפעת החסידים, שגברו כבר בעת ההיא על המתנגדים. השפעתם של האחרונים הלכה ופחתה גם משום שרבים מבניהם פרקו את העול והצטרפו אל המתבוללים וה"מתפלנים" והלכו לרעות בשדות זרים. מהם יצאו לוחמי המרד של 1863 ולאחר מכן אנשי המחתרת הפאטריוטית הפולנית, וכאמור, הגיעו רבים מן ה"מתפלנים" אל קץ דרכם היהודית והמירו את דתם. מאז קמה התנועה הסוציאליסטית המאורגנת לא נזקקו עוד אלה שביקשו להיטמע בחברה הפולנית להמיר את דתם כדי לצאת מן ה"רחוב היהודי". ואכן, הכרזת החוג הראשון של הסוציאליסטים הפולניים מ-1878 על מאבקם בעד שוויון סוציאליסטי של כל האזרחים ללא הבדל מין, גזע ולאומיות עוררה התלהבות בקרב האינטליגנציה היהודית-פולנית. באגודה הסוציאליסטית הראשונה בו', "פרולטריאט", היו כמה פעילים יהודיים וביניהם פליכס כהן (לימים, בשנת 1918, יושב-ראש המועצה המהפכנית הפולנית ואיש הקומינטרן), גיסו זיגמונט הרינג (גם הוא ממנהיגי הקומוניסטים הפולניים), שמעון דיקשטיין, אחיו של פרופ' שמואל דיקשטיין, מראשי המתבוללים בו', ואחרים. במשפט שנערך לחברי ה"פרולטריאט" בשנת 1882 היו בין 190 הנאשמים 15 יהודים, ביניהם נמצאו כבר בני משפחות "בעל-ביתיות" וכן התופרת חוה ברסלר, שאיבדה את עצמה לדעת בתאה שבמצודת ו'.
בשנים 1882-1888 התקיים בו' חוג מהפכני מיסודה של המפלגה הרוסית "נארודנאיה ווליה". עיקר פעולתו של החוג היתה מכוונת להפצת השכלה ורוח מהפכנית בקרב פשוטי העם היהודיים. בראש החוג עמדו ל' רבינוביץ ואברהם קאטיק (מחבר "זיכרונות מן המרד של 1863"). ליד ה"פרולטריאט" השני שנתארגן בשנת 1887 קמה קבוצה בשם "חברה לדעות ואמונות של העם היהודי" ותפקידה "הפצת תרבות פולנית בין ההמונים היהודיים החשוכים". בראש הקבוצה עמדו חברי ה"פרולטריאט", האחים פטרסון ומכסימיליאן הלפרן, מנהל בית-הספר למלאכה של הקהילה. מקבוצה זו יצאו הפעילים היהודים של הפ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית).
בנוסף לקבוצות האלה התארגנו גם יוצאי ליטא ורוסיה בו' באיגודים מהפכניים משלהם. בפ.פ.ס. הוקמה אף מחלקה יהודית. ב"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פולין וליטא" (ס.ד.ק.פ.ל.), ובעיקר בתאיה בו', היו יהודים רבים. באותה תקופה התקרב הסופר י"ל פרץ לחוגים הסוציאליסטיים, שפעלו בקרב היהודים, נאם בפניהם ואף נאסר בשנת 1899 על פעילות מהפכנית ונכלא לשלושה חודשים ב"פאבילון ה-10" (כלא לאסירים פוליטיים ידוע לשמצה בו').
באותה תקופה כבר ניכרו גילויי המאבק המעמדי בקרב פועלים יהודיים בו' ואורגנו קופות עזרה לשביתות (בשנת 1894 היו בעיר 13 קופות כאלה). שביתות של פועלים יהודיים החלו כבר בשנת 1882 (בבית החרושת לטבק) ולקראת סוף המאה הגיע מספרן לכמה עשרות. בכמה מקרים זכו השובתים להישגים: יום העבודה שלהם קוצר ושכרם הועלה.
היהודים שהיו חברים במפלגות הפולניות בו' היו בין הפעילים במאבק על הזכויות הסוציאליות והפוליטיות (סוציאליסטיות ולאומיות פולניות) בעת המאורעות המהפכניים של שנת 1905 ולאחריה. אולם ההשפעה שהיתה להם בקרב "המוני העם" ברחוב היהודי בו' היתה קטנה וגם מספר חבריהם היה מצומצם למרי. רעיונותיהם וסיסמאותיהם היו רחוקים מן ההווי היהודי ששרר אז בקרב יהודי ו'. הפרעות של 1881, והאנטישמיות המודרנית מיסודם של יילנסקי ורמובסקי, פקחו את עיניהם של רבים ואפילו מבין המתבוללים, והם הבינו שלא "בשדות הזרים ייוושעו". הזמן והתנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים דרשו שההתארגנות תתחיל "בבית". את הזרעים הרעיוניים הראשונים זרעו עוד משכילים יהודיים שלא ניתקו את הקשר עם בני עמם ומסורתו. נושאי הרעיונות החדשים היו ה"ליטוואקים", שזרם הגירתם אל העיר גבר לאחר הפרעות שהיו ברוסיה בשנים 1881-1882 ובאוקראינה בשנים 1903-1905 ורדיפות היהודים שבאו בעקבותיהם ברחבי האימפריה. מהגרים אלה הביאו אתם את הניסיון שרכשו במאבק ובארגון ואת הלהט המהפכני. גם בו' בשלו התנאים להקמת תנועות פוליטיות המוניות: התארגנו ראשוני הציונים וקמו התאים הראשונים של ה"בונד" (דער יידישער ארבייטער בונד).
האגודות הציוניות הראשונות בו', "חובבי ציון" ו"שארית ישראל", נוסדו בשנת 1883. המייסדים היו עורך הדין איזידור (ישראל) יאשינובסקי וד"ר זאמנהוף (יליד ביאליסטוק, ממציא השפה הבינלאומית אספראנטו), והרוח החיה שבין המארגנים היה הסופר העברי שאול פנחס רבינוביץ' (שפ"ר). התנגדו לחוגים אלה המתבוללים, החרדים ואף הסופרים העבריים נחום סוקולוב (אז עורך ה"צפירה"), י"ל פרץ ודוד פרישמאן, גילו אדישות כלפי התנועה החדשה; כל אחד מהם מטעמו הוא. בו' הוקם אף מרכז של התנועה, סניף של המרכז שהתקיים בביאליסטוק, בהנהגתו של הרב שמואל מוהיליבר.
עם התגברות השפעתו של אחד-העם בתנועה הציונית והקמת האגודה "בני משה" התארגן בו' סניף של הארגון הזה. בראשו עמד אליעזר שלקוביץ (בן אביגדור). הסניף ניהל פעילות ענפה בייחוד בתחום הפצת הרעיון הציוני ובחינוך הלאומי. הודות ליוזמתו של הסניף היתה ו' למרכז של הספרות העברית והעיתונות הלאומית בעברית וביידיש. הוקמו הוצאות לאור לספרות עברית "אחיאסף" ו"תושיה"; נפתחו "חדרים מתוקנים" לנערים ובית-ספר לנערות בשם "יהודיה".
לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שהשתתף בו גם נ' סוקולוב שחזר ממנו מלא התלהבות לרעיון הציוני ולדרכה המדינית של התנועה, הלכה וגדלה הפעולה הציתית בו'. סוקולוב הפך את טרקלינו, שבו התאספו מיטב אנשי האינטליגנציה היהודית (גם מקרב היהודים בו'), למעין מועדון ציוני מרכזי בעיר; הושמעו בו הרצאות על נושאים ציוניים והתנהלו בו ויכוחים סוערים. בין השאר הופיע בו יצחק ניסנבוים, ממייסדי "המזרחי". קמו אז אגודות ציוניות, שמקצתן התרכזו סביב מניינים ובתי-תפילה משלהם ומקצתם הקימו מועדונים חילוניים. בין אלה התבלטו האגודות "בני-ציון" ו"אחוות ציון". הציונות הגיעה אל בחורי בתי-המדרש ואל ה"יושבים" בשטיבלאך של החסידים. דרכם של הצעירים האלה לא היתה קלה, החסידים רדפו אותם ולא פעם אף גירשום מבית התפילה, דבר שהביא להחרמתם בסביבה ובמשפחה. גם בחוגי הסטודנטים היהודיים בו', שמספרם היה כבר גדול למדי, עשה לו הרעיון הציוני נפשות; הוקם ארגון בשם "ספרות" שבראשו עמדו נח דוידזון ומ' סירקין ופעולת ההסברה בעיתונות הוגברה. לחוגים הציוניים לא היה מעמד חוקי, אבל השלטונות הרוסיים לא הפריעו לפעילותם שנעשתה במסווה של אירועים תרבותיים למיניהם (ואף בצורה של חתונה או מסיבת אירוסין). ציוני ו' אזרו עוז וביקשו ליטול לידיהם את השלטון בקהילה ולמטרה זו הגבירו את התקפותיהם על הקואליציה של ה"נאורים" והחרדים ששלטו בוועד, אולם ללא הצלחה. על מעמדם של ה"נאורים" והחרדים בוועד שמרה שיטת הבחירות ובעיקר התנאי של מכסת הרכוש.
באותה תקופה (בייחוד ערב המהפכה הרוסית של 1905 וראשיתה) ניהלה את המאבק הציוני נגד השמרנים החרדיים, נגד המתבוללים ואף נגד היהודים חברי התנועות הסוציאליסטיות הפולניות (הפ.פ.ס. והס.ד.ק.פ.ל.) וה"בונד", קבוצת צעירים שהתרכזה סביב מנהיג התנועה בו' נחום סוקולוב. בראש הקבוצה עמדו נח דוידזון, שמעון רונדשטיין, משה קרנר ויצחק גרינבאום. האחרון עבד כמזכיר בלשכתו של סוקולוב וכבר אז החלו להתגלות כישוריו המדיניים והארגוניים שהורות להם היה ברבות הימים למנהיגה של יהדות ו' ופולין הקונגרסאית.
בתקופת הוויכוחים שנערכו בתנועה הציונית ובקונגרס הציוני על "אוגנדה" עמדו ציוני ו' לימינם של המתנגדים לרעיון אוגנדה. בימי המהפכה של 1905 היתה הנהלת הציונים בו' בידי י' גרינבאום (סוקולוב נעדר תכופות מו' מפני ששר האוצר, ויטה, הטיל עליו להכין סקירה על האמאנציפאציה של היהודים במערב אירופה) והלה הצטרף בשם הציונים לדרישות הפולנים להקים אסיפה מכוננת בו'. במאמרים שפרסם בעיתונות היהודית העלה גרינבאום את הדרישה להעניק למיעוט היהודי שוויון זכויות. במקביל ביטא את שאיפת העם היהודי לתקומה מדינית בארץ-ישראל.
בתקופת הריאקציה שבאה לאחר כישלון המהפכה החזיק המרכז הציוני בו' מעמד זמן ממושך יותר משאר סניפי המפלגות הציוניות והמשיך בפעולות ההסברה והארגון. בבחירות לדומה (הפרלמנט הרוסי) הראשונה הצטרפו ציוני ו' למחרימים אותן מקרב המפלגות הפולניות. בבחירות לדומה הרביעית הצביעו הבוחרים היהודיים (בעיקר הציונים) בעד יריבו של האנטישמי רומאן דמובסקי, יאגלו, והאחרון ניצח בבחירות. בכך גילו יהודי ו' את כוחם האלקטוראלי העצמאי. לאחר שהכריזו האנדקים חרם על המסחר והמלאכה היהודיים יצאו גרינבאום וחבריו בתנועה הציונית בו' בהתקפה נגדית בעיתונות היהודית. הציונים ניסו גם להקים ארגון קואופרציה יהודית כנגד ארגון הקואופרטיבים הפולניים העוינים. פרוץ מלחמת העולם הראשונה שיתק לזמן מה את הפעולה הציונית המסועפת בו'.
מאז שנת 1902 היו קיימים בו' חוגים של "פועלי ציון". בשנת 1905 פרשה מן האגודה הציונית-דמוקרטית "התחיה" קבוצה של 70 חברים ובראשם בן ציון ראסקין ויצחק טבנקין. אליהם הצטרפו אחדים מחברי חוג הסטודנטים "קדימה" ומחוג הנשים הציוני "דבורה" ויחד יסדו את הארגון הסוציאל-דמוקרטי היהודי "פועלי ציון בווארשה". הארגון הווארשאי פתח בפעולת הסברה ותוך-כדי המאבק עם ה"בונד" המקומי, עם הצ.ס. (ציונים סוציאליסטיים) ועם המחלקה היהודית של הפ.פ.ס. הגיע בזמן קצר להישגים ארגוניים ומספר חבריו גדל ל-400. הארגון פעל באורח בלתי חוקי והיה מאורגן בתאי מחתרת שמנו בין 5 ל-15 איש. את הפעילות החוקית בקרב הפועלים היהודיים ניהלו מטעם הארגון אגודות מקצועיות: אגודת המלצרים, ה"קמחאים" - מובילי הקמח, תופרות הקונפקציה ועוד כמה אגודות קטנות יותר. ליד הארגון פעלה מחלקה לתפקידים מיוחדים (החרמת כספים ושוד בקופות ממשלתיות, בדואר, ברכבת וכד'). הארגון הקים גם אגודות סטודנטים משלו.
מלבד הפעילות בתחום המאבק המקצועי של הפועלים ניהל ארגון "פועלי ציון בווארשה" גם פעילות תרבות מסועפת בהשפעתם של י"ל פרץ, מ' פרייד וד"ר גרשון לוין. בשנים 1911-1914 הופיעו בו' כתבי-עת של פועלי ציון בשמות שונים: "די ארבייט", "דער געדאנק", "דאס ווארט", "דער נייער געדאנק". בשנת 1913 החל להופיע הביטאון המקצועי "דער האנדעלס אנגעשטעלטער", אולם גם הוא, כמו שאר כתבי העת, נסגר לאחר שיצאו לאור כמה גיליונות.
חברי "פועלי ציון" בו' השתתפו בהפגנות מחאה פוליטיות ומקצועיות, לעתים יחד עם ה"בונד" ועם המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות. בהפגנה נגר משפט בייליס, שארגנו ה"בונד" ו"פועלי ציון" בו', השתתפו כ-20,000 איש. "פועלי ציון" כמפלגה מהפכנית נרדפה במיוחד בידי המשטרה. רבים מחבריה נאסרו והיו גם כאלה שנשלחו לסיביר.
נציגי "פועלי ציון" בו' השתתפו בוועידות "פועלי ציון" שנערכו בפולטאווה בשנת 1906 (שמעון פרושיצק), בקראקוב בשנת 1907 (יצחק טבנקין, גור רפאלקס), ובקראקוב בשנת 1913 (אברהם טננבוים ויצחק לב).
עד מלחמת העולם הראשונה פעלו בו' כמה חוגים של ציונים דתיים מיסודו של הרב ש' מוהיליבר. פעולתם בשטיבלאך של החסידים ובבתי המדרש עוררה את זעמם של החסידים, והנתפסים ב"עברת הציונות" נרדפו בשצף קצף. מן החוגים האלה נבנה בשנת 1916 הסניף של "המזרחי" בו'.
ה"בונד" הווארשאי הוחדר גם הוא ל"רחוב היהודי" בעיר בידי ה"ליטוואקים" ונבנה תחילה על ריכוזיהם בעיר. חבריו באו גם מבין היהודים חברי המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות. לאחר שהוקם ה"בונד" באוקטובר 1897, חדר הסניף הווארשאי שלו לכל הענפים ומקומות העבודה של היהודים בעיר. בכל אלה הוקמו תאים מחתרתיים של המפלגה. בראש הוועד הווארשאי של ה"בונד" עמר בשנים 1887-1889 ביינו מיכאלביץ' (יוסף איזביצקי). מו' פשטה השפעת ה"בונד" לערים ולעיירות של פולין הקונגרסאית. החל משנת 1895 ארגן ה"בונד" בו' הפגנות לרגל האחד במאי, לעתים במשותף עם המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות. בשנת 1903 השתתפו בהפגנת האחר במאי בו' שארגן ה"בונד" 1,000 איש. באותה שנה השתתפו בהפגנה מול ה"פאוויאק" (בית כלא לאסירים פוליטיים) 5,000 פועלים יהודיים. סוערות ורבות משתתפים היו ההפגנות שארגן ה"בונד" בשנות המהפכה של 1905/6. בעת ההפגנות אף הגיעו להתנגשויות עם המשטרה ונפלו חללים מבין המפגינים. בהפגנה לרגל הלווייתו של החייט ישראל גראוויר השתתפו 30,000 פועלים יהודיים. מיריות הצבא נהרגו 4 ונפצעו 10 מפגינים. בין הנואמים הופיע ברוניסלאב גרוסר-סלואווק, לימים מנהיג דגול של ה"בונד" ונואם מלהיב. בשנים 1900 ו-1904-1905 יצא לאור הביטאון של ה"בונד", "ווארשעווער ארביטער" (13 גיליונות).
לאחר שנתפס בידי המשטרה בית הדפוס של ה"בונד" בבוברויסק (בשנת 1899) נוסד בו' בית דפוס (מחתרתי) של המפלגה ובו נדפסו דברי ההסברה והתעמולה שלה. בהתאם להחלטת הוועידה השישית של ה"בונד" שהתכנסה בשנת 1905 החל הסניף הווארשאי בעבודה נמרצת להפצת התרבות היהודית ב"שפה המדוברת בפי ההמונים", כלומר ביידיש. ביוזמת ה"בונד" נוסדה סקציה יהודית ליד האוניברסיטה הפולנית העממית (ה"וושכניצה") ובה השמיעו את הרצאותיהם לפני אלפי מאזינים י"ל פרץ, ד"ר לוין, ליפמאן הירש, יעקב לשצ'ינסקי ועוד. בשנות הריאקציה שלאחר המהפכה של 1905/6 גברו הרדיפות של האוכראנה (המשטרה הפוליטית) נגר חברי ה"בונד". רבים מאנשי הסניף הווארשאי נאסרו וכמה מהם הוגלו.
ההתארגנות הפוליטית המפלגתית של החרדים בו' נעשתה עם הקמת "כנסת ישראל". ביוזמה זו נטל חלק, בין השאר, גם האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר ששיתף פעולה עם גדולי התורה של הזמן (ר' אלחנן ספקטור מקובנה, ר' חיים עוזר גרודז'נסקי מווילנה ועוד). הארגון לא אושר בידי השלטונות. האחרונים לא אישרו גם את הקמת הסניף בו' של "מחזיקי הדת" (ארגון של חרדים שהוקם בגאליציה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ביוזמת רבה של קראקוב, ר' שמעון סופר, והאדמו"ר מבלז, ר' יהושע רוקח. בשנת 1908 התקיימה בו' אספה חשאית של עסקנים חרדיים ורבנים, שבה הוחלט להשתתף בוועידה מוקדמת לייסוד "אגודת ישראל", שעמדה להתקיים בשנת 1909 בהומבורג שבגרמניה. ואכן, בוועידה זו השתתפו גם נציגים מו'. בשנת 1911 הוקמה בו' הסתדרות של חרדים, שלא היתה קשורה לשום ארגון עולמי. האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, נתן את חסותו לארגון. גם בוועידת קאטוביץ שנערכה בשנת 1912 השתתפה נציגות מכובדת של חרדים מו' ותרמה ליסודות הרעיוניים של "אגודת ישראל" העומדת לקום. הכוח המארגן בקרב מנהיגי "אגודת ישראל" בו' היה נחום לייב ויינגוט. הוא ידע כיצד לאחד למטרה אחת את הכיתות החסידיות לזרמיהן ואף את המתנגדים. ו' היתה כבר אז עיר של חסידים ובעיקר מצודתם של חסידי גור. מלחמת העולם הראשונה הפסיקה את ההכנות, אולם כבר בשנת 1915, לאחר שנכבשה העיר בידי הגרמנים, חידשה "אגודת ישראל" ביתר שאת את פעולותיה ובמהרה היתה לאחת המפלגות הפוליטיות רבות הפעלים בקרב יהודי ו'.
עם הגידול המהיר של האוכלוסייה הועמד היישוב היהודי בו' בפני הצורך להרחיב את רשת החינוך. ההווי המסורתי ששרר ביישוב היהודי, וריבוי החסידים בו, הביאו לכך שגם בתקופה זו למדו בערך %90 מילדי ישראל בחדרים, רובם פרטיים. בשנת 1905 היו בו' 206 חדרים ולמדו בהם 11,065 ילדים ו-19 חדרים שלמדו בהם 1,157 ילדות. ועד הקהילה פתח חדרים של "תלמוד תורה" וביוזמתו של הרב דובר מייזלס הונהגו בהם כאמור גם לימודי הפולנית והרוסית וכן חשבון. בשנת 1905 היו בו' 8 חסרי "תלמוד תורה" ולמדו בהם 1,250 תלמידים. חברת "עזרה" הקימה גם היא כמה חדרים מסוג "תלמוד תורה", בעיקר לילדי ה"ליטוואקים". לקראת סוף המאה ה-19 הונהג פיקוח של השלטונות על החדרים, אולם הפיקוח הצטצמם למעשה לביקור חר פעמי או דו פעמי בשנה של המפקח ה"גוי" בחרר. הלה בחן את ידיעות התלמידים על משפחת הקיסר, דרש לשיר את ההימנון הרוסי ולאחר שהוגש לו "כיבוד" וקיבל "מתנה" הוא עזב את המקום. לאחר הלימודים בחדרים המשיכו מקצת מן הנערים ללמוד תורה בבתי המררש ובישיבות שנתקיימו ליד השטיבלאך של החסידים.
התמורות הכלכליות והחברתיות שחלו ביישוב היהודי העמידו בפניו גם את הצורך להעניק לדור הצעיר משהו מן ההשכלה החילונית. בתקופה זו גדל מספר בתי-הספר העממיים לילדי ישראל (כבר בשנת 1838 למדו באלה 12 ילדים ו-8 ילדות). תוכנית הלימודים של בתי-ספר אלה, שהיו בני 2-3 כיתות, כללה את לימוד הדת, שפות - עברית, פולנית, רוסית וגרמנית - חשבון, כתיבה תמה, ציור ושירה. רמת הלימודים בבתי-ספר אלה לא תאמה את צורכי הזמן. היה גם חשש שהתלמידים ייצאו ל"תרבות רעה". משום כך נמנעו הורים רבים לשלוח את ילדיהם ללמוד בהם. האמידים המשיכו לקחת לילדיהם מורים פרטיים שילמדו אותם ויכינו אותם לבחינות כניסה למוסדות הלימוד הממשלתיים.
כאמור, בשנת 1863 נסגר בית המדרש לרבנים. עתה הורגש צורך להקים בית-ספר על-תיכוני לילדי ישראל. אמנם להלכה יכלו בני נוער יהודיים להירשם ללימודים בבתי-ספר ריאליים כלליים, אולם למעשה היה מספר המקומות שהוקצב ליהודים מוגבל. גם בגלל הצורך בשמירת השבת נמנע רוב הנוער היהודי לבוא ללמוד בהם. ביוזמת הד"ר לודוויק נתנזון נפתח בשנת 1878 בית-ספר ריאלי לילדי ישראל בן 4 כיתות, אבל הוא נסגר כעבור שנתיים בפקודת השלטונות. בשנת 1879 נפתח בית-ספר ריאלי בן 6 כיתות, שהמשיך להתקיים עד 1914. בשנת 1909 נפתח, כאמור, בית-ספר לנערות בשם "יהודיה". המוסד נועד לבנותיהם של יהודים אמידים ולמדו בו כמה עשרות תלמידות בלבד.
בשל השינויים במבנה המקצועי של יהודי ו' הלכה והת- פשטה ההכרה, שיש צורך להכין את בני הנוער לחיי מקצוע בבתי-ספר המיועדים לכך. הוותיק מבין בתי-הספר מסוג זה פעל משנת 1892 ליד בית המחסה לזקנים, יתומים ובעלי מום. בשנת 1879 נפתחו ברחוב גז'יבובסקה שיעורים ללימוד מקצוע (עם מחלקה לנערות) בפיקוח ועד הקהילה. בית-ספר נוסף פתחה "החברה לחיפוש עבודה לעניי ישראל". בית-ספר מקצועי, שהיה למעשה סדנה שבה למדו תפירה, חייטות ופרוונות, קיים ועד הקהילה בפרבר פראגה. בסך הכל למדו בקורסים ללימוד מקצוע יותר מאלף נערים ונערות. בתקופה זו הלך וגדל מספרם של בני נוער יהודיים בו' שלמדו בבתי-ספר תיכוניים שבהם היתה הרוסית שפת ההוראה, וגדל גם מספר הסטודנטים היהודיים באוניברסיטה (שגם בה היתה הרוסית שפת ההוראה) וב"מכללה החופשית" הפולנית. בני האמידים יצאו ללמוד בארצות מערב אירופה ועם שובם לו' גדל מספר אנשי האינטליגנציה והמשכילים. מבוגרי בתי-הספר שבמקום נוצר קהל של דורשי ספר בעברית, יידיש ופולנית ושל קוראי כתבי עת, שהחלו להופיע בתקופה ההיא בו'.
השפעה רבה, על שני דורות של שוחרי שפת עבר, היתה ל"הצפירה", שהחלה להופיע בשנת 1862 בתור שבועון ומשנת 1886 - לאחר גלגולים שונים בו' ובברלין - כיומון, שוב בו'. העורך היה עכשיו נחום סוקולוב. העיתון הרחיב את החלק האינפורמטיבי, שהביא ידיעות על המתרחש בעולם ובמיוחד בתפוצות ישראל. במיוחד השתבח עיתון זה בפיליטונים שנתפרסמו בדפיו, רובם פרי עטו של העורך סוקולוב. גיליונות "הצפירה" היו מכשיר חשוב להפצת השפה העברית וספרותה והסבו עונג רב לקוראים בפולין וגם מחוצה לה.
משנת 1903 ועד ראשית שנת 1905 הופיע בו' העיתון העברי "הצופה" (מייסדיו היו א' פרידמן וא' אלישיב). עיתון זה הצטיין בדיוק האינפורמציה שלו ובמהירות שבה נמסרה לקורא. העיתון הקדיש מקום לפרסום ראשון של דברי סופרים צעירים. בין המשתתפים הקבועים בו היו סופרים עבריים ידועי שם: י"ל פרץ, ש' בן-ציון, יוסף קלויזנר, ש' ברנפלד, ראובן בריינין ועוד. בניגוד ל"הצפירה" הצטיין "הצופה" בהשקפה ציונית ברורה.
עיתון יומי שלישי שהופיע בו' - "הבוקר" - ייסד דוד פרישמן ב-1909. העיתון הצטיין בשטח הפובליציסטיקה ובחלק הספרותי שבו. השתתפו בו הסופרים י' ברדיצ'בסקי, ה"ד נומברג, הלל צייטלין ואחרים. בחודש השמיני להופעתו נסגר העיתון בגלל קשיים כספיים.
בעריכתם של צבי פרילוצקי וי"ח זגורודסקי יצא לאור בו' בשנים 1906-1907 העיתון "היום", לאחר שנפסקה הופעתו ברוסיה.
ו' נשתבחה גם בשבועונים העבריים שהופיעו בה. החשוב ביניהם מבחינת רמתו היה "הדור" (1901-1904) בעריכתו של דוד פרישמן. מגמתו היתה ציונית ופרסמו בו מפרי עטם גדולי הסופרים העבריים של הזמן : ח"נ ביאליק, ש' טשרניחובסקי, ז' שניאור, יעקב פיכמן, שלום אש ואחרים. במשך שנת 1907 יצא לאור בו' שבועון עברי בעל כיוון חרדי בשם "הקול" בעריכתו של י"ל אקרמן. לאחר שנסגר השבועון בפקודת הצנזורה הופיע עוד גיליון אחד ויחיד בשם "קול יעקב". בשנת 1910 הוציא שכנא שטיין שבועון ספרותי בשם "הירדן", אולם זה לא הוציא את שנתו הראשונה.
בשנת 1871 הופיע בו' הירחון העברי הראשון המוקדש לספרות - "מגד ירחים". המו"ל היה א"י שפירא. הירחון לא האריך ימים יותר משנה. אחריו יצאו לאור בו' הירחון "הבוקר אור" (שעבר לו' מלבוב בשנת 1879) וכן הירחון "השלוח" בעריכתו של י' קלויזנר. בשנת 1895 הוציא החזן הנודע א"ב בירנבוים את "ירחון החזנים", ובשנים 1902-1912 יצא לאור, לאור, בהפסקות, הירחון האורתודוקסי "שערי תורה" בעריכתו של ישראל איסר פייגנבוים.
בו' נתרכזו גם ההוצאות לאור של שנתונים בשפה העברית. החשובים שבהם היו "האסיף" (שהופיע בשנים 1885-1889 וגם בשנת 1904), בעריכת נ' סוקולוב, שהופץ ב-1,200 עות- קים; "כנסת ישראל" בעריכתו של ש' רבינוביץ (שפ"ר), שהופיעו ממנו 3 כרכים החל משנת 1887; "הכרם" (הופיע פעם אחת ב-1887), שנתון בעל כיוון אורתודוקסי, בעריכתו של אליעזר אטלאס, "לוח אחיאסף" (הופיע ברציפות בשנים 1893-1905), שהיה לבמה ספרותית מעולה לגדולי הסופ- רים העבריים, מאחד-העם וביאליק עד פרישמן. את "לוח אחיאסף" ערכו ש' ברנפלר, ראובן בריינין, אחר-העם, מ"ל לילינבלום, א' בן אביגדור ואחרים.
ההוצאות לאור העבריות בו' ריכזו סביבן סופרים ומשוררים רבים, מהם שישבו בעיר ישיבת קבע ומהם ששהו בה רק זמן מה, והללו הפכו את ו' למרכז חשוב של הספרות והפובליציסטיקה העברית החדשה בעולם היהודי. רובם יצרו בשתי השפות הלאומיות, בעברית וביידיש. יצירותיהם ביידיש נתפרסמו במאספים ובסדרות שהרוח החיה בהם היה י"ל פרץ.
החל משנת 1889 החל להופיע המאסף "די יודישע ביבליאטעק" בעריכתו של י"ל פרץ (יצאו לאור 3 כרכים). משנת 1888 ועד 1896 יצאו לאור 4 כרכים של האוסף הספרותי "היסטאריש ליטעראריש בוך" בעריכתו של ה' עפעלבערג. השתתפו בו בין השאר י"ל פרץ, ע"נ פרענק, ד' פרישמן, עזרא גאלדין, מרדכי ספעקטאר. האחרון ערך בעת ההיא גם את המאסף "הויז פרוינד". מפעל ספרותי חשוב היתה הוצאתם לאור של "יום טוב בלעטלעך" ו"וואכענדיקע בלעטלעך", שהוציא י"ל פרץ בשיתוף עם מ' ספעקטאר וד' פינסקי.
י"ל פרץ פתח את ביתו לפני הסופרים היהודים, והטרקלין הספרותי הזה הפך להיות מעין חצר-אדמו"ר של הספרות היידישאית. סופרים רבים שיחרו לפתחו של י"ל פרץ, שהערכותיו הספרותיות היו לאורים ותומים בייחוד בעיני הצעירים שבהם, שניסו את כוחם ביצירה ביידיש. שם הוכתרו לסופרים שלום אש, ה"ד נומברג, אברהם רייזען. י"ל פרץ ניהל את הטרקלין שלו עד פטירתו בשנת 1915.
בעיתונות היהודית בשפה הפולנית ירש השבועון "איזראליטה" את מקומו של ה"יוצ'נקה", המוזכר לעיל (שהופיע בשנים 1861-1863). תחילה, בשנת 1865, הופיע ה"איזראליטה" בעריכתו של דניאל נויפלד, ובמשך 40 שנה שימש כלי להפצת התרבות והאידיאלים הפולניים בין היהודים. בשנים 1903-1904 ערך את השבועון נ' סוקולוב.
בשנת 1905 הופיע קובץ בשם "ליטראטורה" בעריכתו של י' קירשרוט וסביבו התרכזו סופרים ועיתונאים יהודיים כותבי פולנית (את העיטורים עשה ליליין). בשנת 1906 יסדה אותה קבוצה את השבועון "גלוס ז'ידובסקי" בעריכתו של י' קירשרוט ולאחר מכן של י' גרינבאום וא' הארטגלאס. השבועון נסגר בפקודת הצנזורה והופיע שוב תחת שם אחר "ז'יצ'יה-ז'ידובסקיה".
בתקופה זו היתה ו' גם למרכז חשוב של הספרות היהודית ביידיש ומקום הוצאה לאור של כתבי-עת בשפה זו. בשנת 1913 יצא לאור בו, העיתון היהודי בשפה הפולנית "פשגלונד צודז'יינני" בעריכתו של סטאניסלאב ייז'י מנדלסון, שהיה סוציאליסט לשעבר והתקרב בזמן הזה אל הציונים. אבל תחילתה של הפריודיקה היידית בו' היתה בשנת 1867; אז נתנו השלטונות רשות להוציא לאור שבועון ביידיש. היה זה "די ווארשאווער יידישע צייטונג". היה זה שבועון עלוב למדי, שהיו לו בסך הכל 180 מנויים וכעבור שנה חדל מלהופיע. היומון הראשון ביידיש בו' היה "דער וועג", שזכה להצלחה ותפוצתו הגיעה ל-15,0000 עותקים. עיתון זה הופיע במשך 3 שנים, מ-1905 עד 1907.
באותו זמן החל להופיע היומון "דער טעלעגראף" בעריכתו של נחום סירקין; עיתון זה היה בעל מגמה ציונית. בסך הכל יצאו ממנו 146 גיליונות. להישג רב (80 אלף עותקים) זכה העיתון "אירישעס טאגעבלאט" בעריכתם של שמואל יעקב יאצקין ונח פינקלשטיין. העיתון ידע להסתגל לטעמם של המוני הקוראים וגם מחירו היה זול. שמואל יעקב יאצקין היה בין המייסדים הגדולים של העיתונות היהודית בפולין. היה זה הוא שיסד, בין השאר, את העיתון "היינט" (בשנת 1905), שהיה עד ספטמבר 1939 העיתון היהודי הטוב ביותר בכל תפוצות הגולה. עם עובדיו הקבועים נמנו בתקופות שונות הסופרים י"ל פרץ, שלום עליכם, שלום אש ואחרים. "היינט" זכה גם לשיתוף פעולה מצד הפובליציסטים והמדינאים היהודיים יצחק גרינבאום, הד"ר יהושע טהון, הד"ר יהושע גוטליב, נחום סוקולוב, משה יוסטמן (יאושזאהן) ואחרים. זמן קצר לאחר הופעתו של ה"טאגעבלאט" יצאו בזה אחר זה יומונים נוספים ביידיש: "אונזער לעבן" בעריכתו של מרדכי ספקטור (החל ב-1907 בו' ואחר כך באודיסה) ו"די נייע וועלט" (1904-1910 בעריכתו של אותו מ' ספקטור).
בנובמבר 1910 נוסד העיתון החשוב והגדול השני "דער מאמענט" בעריכתו של צבי פרילוצקי. גם "דער מאמענט" האריך ימים עד ספטמבר 1939 וזכה לתפוצה רבה. בין עורכיו הקבועים היו הסופרים והפובליציסטים הדגולים הלל צייטלין, ה"ד נומברג, זאב ז'בוטינסקי. לשני היומונים, "היינט" ו"מאמענט", היה גוון ציוני מובהק.
בשנת 1908 עבר לו' מפטרבורג העיתון "פריינד" בעריכתו של שמואל רוזנפלד; עיתון זה הופיע בו' עד שנת 1913 והתקרב לחוגים הסוציאליסטיים הטריטוריאליסטיים. כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה החל להופיע בו' היומון "דער יוד", ביטאונם של החרדים. במשך זמן מה הופיע גם עיתון של המתבוללים בשם "נייעס". בשנת 1889 העתיק י"ל פרץ את מגוריו לו' וסביבו התרכזה כאמור קבוצה נכבדה של סופרים.
התיאטרון היהודי בו' תחילתו, כבשאר המקומות, בהצגות עממיות שנערכו במקומות שונים ובאלתורים של המחזות פורים-שפיל, מכירת יוסף וכדומה. בשנת 1868 הקים המחזאי והמנהל התיאטרלי (של מחזות עממיים) בלוב בניין קבוע בכיכר מוראנוב ושם הופיעו במוצאי שבתות להקות חובבים בפני פשוטי העם ביידיש מגורמנת.
בשנת 1885 הגיע לו, אברהם גולדפאדן עם להקתו ובמשך שנתיים, עד שהפליג לאמריקה, העלה בו' הצגות ממחזותיו. להקתו של גולדפאדן הופיעה ברחוב דלוגה באולם "בוף" (לאחר זמן שונה שמו של האולם ל"אלדוראדו"). המחזה "שולמית" זכה ל-150 הצגות. גולדפאדן הוכיח שיש בו' מקום לתיאטרון יהודי. לאחר שעזב את העיר צצו מדי פעם להקות שהציגו ביידיש. הרפרטואר היה על-פי רוב עממי- פופולארי. שנת 1905 מציינת את שנת התחייה של התיאטרון היהודי הראוי לשמו. אז קמו כמה להקות רציניות: בתיאטרון "באגאטלה" בניהולם של אורנשטיין ורוזנטאל, ב"מוראנוב" בניהולו של וייספלד וברחוב קרולבסקה בהנהלתו של השחקן הדגול, סם אדלר. בשנת 1906 ניתוספו עוד שני תיאטרונים ביידיש - ב"גן החורף" שברחוב חמיילנה בהנהלתו של אורנשטיין וב"אליזיאום" ברחוב קארלובה בהנהלתם של אפלברג ורפאל. בתיאטרונים אלה היה רפרטואר בעל רמה גבוהה, שכלל מחזות של י' גורדון, י"ל פרץ, שלום עליכם ושלום אש. שפת ההצגות היתה יידיש של ממש ולא זו ה"מגורמנת".
גם השחקנים שהופיעו במסגרת הלהקות היו ברמה גבוהה יותר. היו ביניהם שחקנים בעלי כשרונות הבעה מעולים, למשל אסתר רחל קאמינסקי, שתרומתה לתיאטרון היהודי בו' זיכתה אותה בכינוי "די מאמע רחל", אם התיאטרון היהודי בו' ובפולין כולה.
בימים ההם צמחו כפטריות לאחר הגשם להקות תיאטרון של חובבים, שהציגו בפני קהל רב. בין אלה נזכיר את הלהקה שליד חברת "הזמיר" (שעסקה בהפצת תרבות המוסיקה בקרב היהודים בו' ותרומתה בתחום זה היתה רבה), שגילו בה עניין ועזרו לה סופרים ומבקרי תיאטרון - י"ל פרץ, פרץ הירשביין, נח פרילוצקי ואחרים.
בציון התרומה של אנשי מדע ותרבות יהודים בני ו' לתרבות הפולנית נפסח על מומרים, בעיקר על בני הדור השני והשלישי של המשומדים, וזאת מטעמים ברורים. חרף הקשיים שהערימו שלטונות מלכות פולין בפני היהודים הן בקבלת בניהם למוסדות השכלה וכן בהעסקת יהודים בהוראה באוניברסיטאות ובמחקר, צמחו והתבלטו בתקופה זו כמה עשרות אנשי מדע ותרבות בכל התחומים, שפיארו בהישגיהם את שמה של פולין בעולם. להלן נזכיר רק אחדים מהם בכל תחום.
ברפואה יצאו מוניטין לד"ר לודוויק נתנזון (שכבר הוזכר לעיל כיו"ר ועד הקהילה), שהיה יושב-ראש החברה הרפואית בו', מייסד כתב העת המדעי "טיגודניק לקארסקי" ובעל מחקרים באנטומיה ובפיזיולוגיה. במחקריו החשובים בתחום הנוירולוגיה נתפרסם הד"ר שמואל גולדפלאם. רופא וחוקר מוח מפורסם היה ד"ר אדוארד פלאטו. נודעה ברבים גם משפחת הרופאים זאמנהוף, שאחד מבניה זכה לפרסום עולמי כיוצר השפה הבינלאומית אספראנטו. שורת הרופאים והחוקרים היהודים בתחום הרפואה מנתה עשרות אנשים מיוצאי קהילת ו'.
בתחום המשפטים יצא שמם לתהילה של מכסימיליאן פוזנאנסקי ויוסף קירשרוט-פראבינצקי - במשפט האזרחי. שמו של הנריק אטינגר נודע כסניגור דגול במשפט הפלילי.
יהודי ו' הוציאו מקרבם את גדול ההיסטוריונים הפולנים ומייסר אסכולה בהיסטוריוגרפיה הפולנית, שמעון אשכנזי. סופר פורה, הן בתחום ההיסטוריוגרפיה הפולנית והן בתחום ההיסטוריוגרפיה היהודית, היה אלכסנרר קרויסהאר, שכתב בין השאר גם את הספר על תולדות פראנק והפראנקיסטים (קרויסהאר התנצר באחרית ימיו).
היהודי הראשון שזכה למעמד חשוב בספרות הפולנית היה יוליאן קלאצ'קו. אלכסנדר קינדרפרוינד (שכתב תחת השם אלפרד קונאר) חיבר רומאנים ומחזות. בתקופה זו עשה את צעדיו הראשונים בספרות יאנוש קורצ'אק.
בשירה הפולנית תפסו כבר אז מקום בשורה הראשונה אנתוני לאנגה ובולסלאב לשמיאן. בתקופה זו עשה את צעדיו הראשונים על בימת התיאטרון הפולני בו' השחקן בעל השם העולמי בוגומיל דויסון. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נתגלה כשרונו הרב במוסיקה של הפסנתרן ארתור רובינשטיין. המלחין אנרי ברגסון הפיץ בבירות אירופה את שמה של המוסיקה הפולנית.
בתחום האומנות הפלאסטית יצוינו הצייר אלכסנדר לסר והפסל הנריך גליצנשטיין. את הקאבארט האמנותי הראשון בו' ייסד ד"ר ארנולד שיפמאן.

סגור

בזמן מלחמת העולם הראשונה
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה פנה המצביא העליון של צבאות רוסיה, דודו של הקיסר, ניקולאי ניקולאייביץ, במינשר אל העם הפולני וקרא לו לשתף פעולה במלחמה נגד גרמניה, היא "מלחמת הסלאווים נגד אויביהם ההיסטוריים הטבטונים". המינשר הבטיח, שלאחר הניצחון יוגשמו שאיפות העם הפולני לעצמאות, בתנאי שלא ייפגעו זכויותיהם של המיעוטים היושבים בפולין. בהבטחותיו המעורפלות לדאוג לתקומתה של פולין התכוון המצביא העליון לשמירת האינטרסים של חלק מן המיעוטים - הרוסים, האוקראינים והביילורוסים. הוא לא התכוון למיעוט היהודי. מה עוד, שבאותו זמן בערך פרסם המצביא העליון פקודה ובה הצביע במפורש על היהודים כמרגלים ומשתפי פעולה עם האויב הגרמני. העיתונות היהודית ניסתה לקבל את דברי המינשר כלשונם ופרסמה מאמרים על היהודים כמיעוט לאומי, שייהנה גם הוא מן האור של "השמש שתזרח לה לפולין". הדמוקרטים הלאומיים (האנדקים) והנלווים אליהם ראו במינשר ניצחון לאוריינטציה הפרו-רוסית שלהם, וקודם כל הוציאו בדברי ההסברה שלהם את היהודים מן השותפות "בגאולה שתבוא". הם גם קפצו בשמחה על הנימות האנטישמיות המובהקות שבפקודת המצביא העליון בדבר "המרגלים היהודיים", והחלו להפיץ דברי תעמולה על הבגידה כביכול שבגדו היהודים ברוסיה ובעתידה של פולין. היתה זו תקופה שהצבא הרוסי נחל ניצחונות בגאליציה, ולאלה נלוו פרעות ביהודים. הגיעו גם יריעות, שהפיקוד הראשי של הצבא הגרמני-אוסטרי פרסם כרוז אל היהודים שבו הובטחו להם יחס טוב ושחרור מעול המשטר העוין של הצאר. נודע גם על הקמת ועד עזרה ליהודים במזרח גרמניה המקיים קשרים עם הממשלה ועם הפיקוד העליון בגרמניה ובאוסטריה.
במאמרי שטנה שפרסמו האנטישמים הפולנים נגד היהודים עבר כחוט השני הכלל: כל ימי שבתם של היהודים על אדמת פולין הם נתכוונו להרע לפולין ותמיד התחברו עם כל אויביה, אתמול עם רוסיה, כאשר זו עמדה נגד פולין, והיום כאשר הרוסים נוטים חסד לפולנים - עם הגרמנים. ואכן, החל גל של פרעות ביהודים ורבים גורשו מערי השדה. היו גם תליות של "מרגלים יהודיים" ולקיחת בני ערובה יהודיים בידי הצבא הרוסי שנסוג פה ושם בחזית הנעה. גל של פליטים מאזורי הקרבות הציף את ו' (כ-70,000 פליטים) והיה למעמסה לקהילה. כשהגיעו לאיזור ולו' העיר אנשי חברות העזרה, שאורגנו ברוסיה ונתמכו בידי יהודי אנגליה וצרפת, והידיעות על הנעשה ביהודים עוררו מחאות בדעת הקהל בארצות אלה, האשימו האנטישמים את היהודים בהוצאת דיבתה של פולין לרעה. האנדקים קראו בינתיים לנצל את גירושם של היהודים מן העיירות כדי לתפוס את החנויות שנטשו היהודים ובכך לתקן את העוול ההיסטורי ולהקים מעמד שלישי של הפולנים. נוכח השתוללותם האנטישמית של האנדקים החרישו חסידי פילסודסקי וגם אנשי השמאל, כל צד מטעמים שלו, והצביעו על האנדקים בלבד כעושי הרע.
באוגוסט 1915 נכבשו ו' וכל שטחה של מלכות פולין לשעבר בידי הצבא הגרמני והשלטון המקומי עבר לידי בעלי האוריינטציה הגרמנית והאוסטרית. תוך זמן קצר הואשמו שוב היהודים בנטייה לאויב, אבל הפעם היתה זו רוסיה. הגרמנים המנצחים הנהיגו במדינה הכבושה משטר כיבוש חמור שהכביד את ידו על האוכלוסייה כולה ; הם לא נזקקו ל"שעיר לעזאזל" כדי להטיל עליו את האשמה לכל הצרות ובמדיניותם לא היפלו את היהודים לרעה. היהודים בו' החלו לשאת בסבל המלחמה והכיבוש כשאר התושבים. כחלק בלתי נפרד של המדיניות המזרחית של גרמניה ואוסטריה הכריזו גם המנצחים על תקומת פולין לאחר הניצחון. אחד הצעדים הראשונים בדרך זו היה החוק בדבר שלטון עצמי בערים, שהיה מיוסד על שוויון כל תושבי המדינה. בבחירות לעיריית וארשה, שנערכו בו' בשנת 1916, הסכימו נציגי רוב המפלגות היהודיות (פרט ל"בונד" ול"פולקיסטימ"ש, "למען השלום", ללכת ברשימה אחת עם הפולנים ולקבל 15 מנדטים מתוך כלל 60 המקומות. אבל היהודים לא שכחו את הכרזת ה"חרם" על המסחר היהודי. לאחר ניצחונו של מועמד הסוציאליסטים, יאגלו, לדומה השנייה (במועמדותו תמכו גם היהודים) על יריבו קוחאז'בסקי, איש מחנה האנדקים התברר, שהפולנים אינם עומדים בהבטחתם ואינם מכבדים את ההסכם. המועצה שנבחרה ניהלה את מדיניותם של האנדקים והירבתה להפלות את היהודים לרעה בכל התחומים.
עם ראשית תקומתה של פולין לאחר המהפכה ברוסיה בשנת 1917 והמפלה שנחלה גרמניה ב-1918, פרקו אנשי המיליציה וחיילי הליגיונות של פילסודסקי את נשקם של חיילי המצב הגרמניים בו' (אלה מסרו את נשקם מרצונם לכל מאן דבעי), ובד-בבד החלו להתנכל לעוברי אורח יהודיים ואף להרביץ להם מכות. כנראה ביקשו להוכיח שמעתה היהודים נתונים לשבטם ולחסדם של "בעלי-בתים" חדשים. ואולם חייבים לציין, שבו' לא נשאה ההשתוללות אופי של פרעות ממש, כפי שקרה בערי גאליציה המערבית ובמקומות רבים בפולין הקונגרסאית.
שנות המלחמה היו עבור יהודי ו' שנים של ירידה תלולה בתחום הפרנסה והכלכלה. כבר בשנה הראשונה לקיומה של פולין העצמאית שותקו כמעט לחלוטין התעשייה, המסחר והמלאכה היהודית. בשל אי הווראות ששרר בחזיתות לא היפנה הצבא הזמנות לתעשייה המקומית. שיווק המוצרים והסחורות מו' לרחבי רוסיה נפסק; וגם בו' עצמה ובאיזור המקיף .אותה נצטמצם הביקוש לסחורות ולמוצרים. האבטלה בקרב השכירים היהודיים גדלה; רוב הפליטים מערי השדה לא מצאו בעיר שום ועעסוקה. ארגון אור"ט ניסה לעמוד בפרץ וארגן סדנאות, שבהן מצאו תעסוקה ופת לחם כ-500 איש מבין הפליטים. במטבחים עממיים, שארגנו ועד הקהילה והמפלגות, קיבלו מעט מזון אלפי נזקקים ועוד רבים יותר נאלצו לשוב על עקבותיהם בידיים ריקות.
מבחינה חומרית לא שפר עליהן גורלם של מרבית יהודי ו' בתקופת הכיבוש הגרמני. בשנת 1916 לא עבדו כלל 4,394 מפעלי תעשייה, סדנות מלאכה ועסקי מסחר מתוך כ-12,000 המפעלים שבבעלות יהודים, שפעלו בו' ערב פרוץ המלחמה. מרביתם של השכירים (הפועלים, הזבנים, שוליות בעלי המלאכה ועובדי בית) היו מחוסרי עבודה. המובטלים היהודיים לא קיבלו מן העירייה בו' עזרה של ממש. הם לא הועסקו גם בעבודות ציבוריות. בשנת 1917 העסיקה העירייה כ-12,000 מחוסרי עבודה בעבודות ציבוריות, אבל בין אלה היו רק 400 יהודים. באותה שנה היו היהודים כ-40% מכלל האוכלוסייה ושילמו 60% מן המסים העירוניים.
צרה צרורה עבור יהודי ו' היו החרמות הסחורות בתשלום סמלי במארקים אינפלאציוניים, שהנהיג הכובש הגרמני. ככל שנמשכה המלחמה הלך וגדל הרעב ורבו המגפות שנלוו אליו בקרב היהודים בעיר. תרמו לכך גם הצפיפות ותנאי התברואה הירודים, שבאו עם גידול האוכלוסים בבוא גל הפליטים. רבים מן המגויסים לצבא הרוסי לא חזרו לבתיהם (נפלו חלל או נשבו) ולפיכך גדל מספר היתומים, האלמנות והעגונות. עליהם ניתוספו יתומים של חללי הרעב והמגפות. המטבחים העממיים והעזרה המאולתרת לא הספיקו כדי לענות על הצרכים. המוני העם שפכו את זעמם על ועד הקהילה ונערכו נגדו כמה הפגנות סוערות.
בעת הכיבוש הגרמני הונהגה עבודת כפייה בחפירת שוחות הגנה וביצורים. היהודים נלקחו לעבודות אלה גם בשבתות ובמועדים. ב"ימים הנוראים" של שנת תרע"ו עבדו מאות יהודי ו' בחפירת שוחות הגנה והתפללו את תפילת "אתה בחרתנו מכל העמים".
ויחד עם זה הביא עמו הכיבוש הגרמני ליבראליזציה בחיים הפוליטיים בארץ הכבושה ועד מהרה חדרה הליבראליזציה גם לחיים הפוליטיים של יהודי ו'. המפלגות היהודיות, שפעלו לפני המלחמה במחתרת (ה"בונד", "פועלי ציון") או באורח חוקי למחצה (ההסתדרות הציונית, חוגי ה"מזרחי" ואגודת האורתודוקסים, שקדמה ל"אגודת ישראל"), קיבלו רשות לפעול באופן חוקי. עקב כך קמו והתארגנו מפלגות, איגודים מקצועיים וארגוני נוער חדשים: בשנת 1916 התארגן סניף "המזרחי" בו'. הסניף ניגש להקמת בתי-ספר וגנים בעיר ובפרבריה. הוקם ארגון נשים בשם "הסתדרות נשים מזרחיות", שעיקר פעולתו היה בתחום העזרה הסוציאלית.
משלחת רבנים מגרמניה, ממייסדי "אגודת ישראל" שם, ובראשה הד"ר פ' כהן והד"ר ע' קארליבך, סייעה בשנים 1915 ו-1916 להקמת "אגודת האורתודוקסים" בו' ודאגה לצרפה ל"אגודת ישראל העולמית". ה"אגודה" הווארשאית יזמה כמה אספות רבנים ארציות בו', הקימה גימנסיה לבנות בשם "חבצלת" והחלה אף להוציא לאור ביטאון משלה בשם "דאס יידישע ווארט". עמוד התווך של האגודה בו' ובפולין כולה היה האדמו"ר מגור.
בשנים 1915-1916 התארגנה בו' המפלגה הלאומית-עממית (ה"פולקיסטים"). בראשה עמדו נח פרילוצקי, ש' הירשהורן, ה"ד נומברג ואחרים. בעת הבחירות לעירייה יצאה מפלגה זו למאבק נגד ה"וועד היהודי" (שהיה מורכב מציונים ומאנשי "אגודת ישראל") והיא זכתה ב-4 מנדטים בקוריה השישית, בעוד שהוועד היהודי לא זכה בה באף מנדט אחד. ביסודות האידיאולוגיים של המפלגה הונחו שוויון זכויות והענקת אוטונומיה ליהודים כיחידים ובמיוחד בתחום החינוך, שהיה צריך להיות חילוני ולהינתן ביידיש. היידיש חייבת לשמש לשון רשמית במשרדים ממשלתיים ואפילו בבתי דין. הבסיס למפלגה היו בעלי-המלאכה והסוחרים הזעירים וגם סתם "עמך", שלא הצטרפו ל"בונד" ול"פועלי ציון". למעשה הצטמצמה המפלגה לתחומה של ו' וגם בה הלכה וירדה השפעתה עם קומה של פולין המחודשת.
בימי הכיבוש הגרמני התארגן הקן הראשון של "השומר הצעיר", על בסיס "צעירי ציון" וארגון הצופים היהודים, שהתקיימו בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה. באותו זמן חידשו את פעולתן אגודות הנשים הציוניות "בנות ציון" ו"ציונה".
העיתונות היהודית נסגרה עוד בתחילת המלחמה בידי השלטונות הרוסיים. עתה חידשו המפלגות היהודיות בו' או הוצאתם לאור של העיתונים והביטאונים ואף הוסיפו עליהם חדשים. בשל צורך הזמן פעלו כל המפלגות בתחום הסעד, בארגון מטבחים עממיים ובחלוקת מזון לנזקקים ביותר. פעולה חשובה וענפה בתחום זה עשו האיגודים המקצועיים (בהשפעת ה"בונד" ו"פועלי ציון"), שהלכו ורבו בימי הכיבוש הגרמני לאחר שנתאפשרה פעולתם באופן רשמי. לרדיפות מצד הכובש הגרמני היה נתון ה"בונד", שיצא בשנת 1917 בכרוזים נגד המלחמה ונגד המינשר של גרמניה ואוסטריה משנת 1916 בדבר הקמת ממלכת פולין בחסותן.
תקופת הכיבוש הגרמני בו' הצטיינה בהתעוררות לפעולה תרבותית בכל התחומים. בתקופה זו הונחו היסודות לפעולה מדינית, חברתית ותרבותית שהצטיין בהן היישוב היהודי בעיר זו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

סגור

בין שתי מלחמות העולם
עם תום מלחמת העולם הראשונה היתה ו' ממרכז "פולין הקונגרסאית" שבמסגרת הקיסרות הרוסית לבירת מדינה עצמאית, "הרפובליקה הפולנית השנייה", תפקיד שלא מילאה מאז "הרפובליקה הראשונה" (1595-1795). אחד הקשיים המרכזיים בתפקודה כבירה היה לשמש גורם מאחד בארץ, שקמה מהריסותיה בתוך החלל הריק שנוצר עקב התפוררות שלוש המעצמות הגדולות שהשתתפו במשך 123 שנים בחלוקת פולין: פרוסיה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה הצארית. על השלטונות בו' היה ללכד מחדש שלוש יחידות אדמיניסטרטיביות שנעשו שונות זו מזו במשך השנים בכלכלתן, במבנה החברתי וברקע הפוליטי שלהן. בעשרים ואחת השנים של קיום המדינה הפולנית העצמאית שימשה ו' מרכז לפעילות כלכלית וחברתית של המדינה המחודשת; אליה התנקזו המאבקים של הגופים הפוליטיים העיקריים בפולין. הדבר אמור גם לגבי יהודי ו'. במשך כל אותה תקופה תפסה ו' היהודית מקום מרכזי בפעילות יהודי פולין כולה בכל תחומי החיים. וכשם ששימשה מקום מושב והתארגנות של המוסדות והמפעלים המרכזיים כך שימשה גם, באופן טבעי, שדה מפגש ועימות של כל זרמי היהדות במדינה. בתקופה זו גילו יהודי ו' עירנות חברתית, חיוניות פוליטית ויצירה תרבותית שלא היו כמותן במשך כל הדורות של גלות פולין.

סגור

דמוגרפיה
בין שתי מלחמות העולם גדל מספר תושביה של ו' מ-758,000 בערך בשנת 1918 ל-1,300,000 בערך ערב מלחמת העולם השנייה. כוח המשיכה שלה כמרכז פוליטי, תרבותי וכלכלי עקב הפיכתה לבירת מדינה מאוחדת תרם לצמיחתה ולהתפשטותה כעיר וגם כצומת תחבורה חשוב. העיר התפשטה מזרחה ומערבה על שתי גדות הוויסלה. כתוצאה מכך התפתחו גם הערים הסמוכות: אוטווצק במזרח ופרושקוב במערב.
מספר היהודים בו' בין שתי מלחמות העולם גדל אמנם במספרים מוחלטים, אך ירד באופן יחסי למשקלם בכלל האוכלוסייה. בין השנים 1921-1938 גדלה האוכלוסייה היהודית ב-18.6%, לעומת גידול של 43.2% באוכלוסייה הלא-יהודית. בעוד שבשנת 1918 היוו היהודים 42.2% מאוכלוסיית ו', בשנת 1939 הם היוו 29.1% בלבד.
בשנים 1918-1926 ירד מספר היהודים בו' גם במספרים מוחלטים כתוצאה מהצטברותם של כמה גורמים: ראשית, מספר היהודים בו' עלה בשנות המלחמה, בעיקר בשל ריבוי הפליטים היהודיים - 6,000 נפש בערך - שלא היו תושבי העיר, אלא הוגלו אליה מערי השדה. אנשים אלה חזרו למקומותיהם אחרי המלחמה. לפיכך היה אחוז היהודים בשנת 1920 בו', בגבולותיה הטרום-מלחמתיים, דומה לזה שהיה ערב מלחמת העולם הראשונה (1914) דהיינו, למעלה מ-38%.
שנית, הירידה במשקלם היחסי של היהודים נבעה בעיקר מצירופם לו' העיר של מספר פרברים, שבהם ישבו מאז ומתמיד רק מעט יהודים. לעומת זאת, היתה צמיחה מזורזת של האוכלוסייה הנוצרית בו', שכן בשנים 1918-1926 הקימו שלטונות פולין בבירה את המנגנון הממשלתי החדש, שלשורותיו לא נתקבלו אלא נוצרים.
גורם חשוב נוסף של הירידה במספרם של יהודי ו' בשנים 1918-1926 היה הגירתם הנרחבת לארצות שמעבר לים. לכך תרמו הקשיים הכלכליים והמגפות (בעיקר טיפוס) ששררו אחרי מלחמת העולם הראשונה. הלחץ הכלכלי על היהודים הוגבר במיוחד בעקבות הרפורמה הכלכלית של גראבסקי בשנת 1924. בשנים 1924-1926 באה העלייה הרביעית לארץ-ישראל, שהורכבה בעיקר מעולים מפולין, וכונתה לפיכך "עליית גראבסקי". עשרות אלפים מיהודי פולין היגרו גם לארצות הברית, קנדה, ארגנטינה ודרום אפריקה. יש להניח, שהיו ביניהם גם יהודים רבים מו'.
עם הפיכת פילסודסקי, התייצבותה הזמנית של הכלכלה והתגברות כוח משיכתה של ו' כמקור פרנסה, החל גידול במספרם של יהודי ו'. ואולם האוכלוסייה הלא-יהודית גדלה בקצב מהיר יותר ומשקלם היחסי של היהודים ירד בהתמדה. אחד ההסברים לפער זה באחוז העלייה הדמוגרפי הוא הפיתוח המזורז של התעשייה בו', שגרר אחריו עלייה במספר פועלי בתי-החרושת, שהיו ברובם המכריע לא-יהודיים. גם דחיקת רגליהם של היהודים באופן שיטתי מענפי הכלכלה המסורתיים שלהם, כמו המסחר והמלאכה (ראה להלן), יש בה כדי להסביר את שיעור הגידול הנמוך יחסית של האוכלוסייה היהודית לעומת זו הלא-יהודית.
מבחינת ההתפרסות של היהודים בעיר לא חלו שינויים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לעומת זאת חל שינוי בהתפרסות האוכלוסייה הלא-יהודית; זו נסוגה ממרכז העיר, ובמיוחד מן האזורים המאוכלסים בצפיפות יהודים. לפיכך הורגשו ביתר שאת ריכוז האוכלוסייה היהודית ובידודה. האוכלוסייה היהודית התרכזה במרכז העיר, ואילו האוכלוסייה הלא-יהודית עברה לפרברים. אזורים יהודיים מובהקים היו פובונזק, מוראנוב (כולל נאלבקי), גז'יבוב ולשנו.
בשנות השלושים גברה מגמת הריכוז ברבעים היהודיים. בחלקים אחדים של העיר, ובייחוד בפרברים החדשים, היתה מגמה למנוע התיישבות יהודים. ואם כבר התיישבו שם, היו אלה יהודים שלא נבדלו בלבושם, בלשונם ובאורח חייהם מן הרוב הפולני. אולם כ-90% מיהודי ו' חיו ברבעים היהודיים ולא היו מעורבים בסביבתם הפולנית. בעוד שהגידול באוכלוסייה הכללית בשנים 1931-1938 היה כפול מאשר בקרב האוכלוסייה היהודית, גדלה האוכלוסייה היהודית במרכז העיר ב-5% בערך, ואילו האוכלוסייה הלא-יהודית ירדה ביותר מ-5%. צפיפות האוכלוסין ברבעים היהודיים של ו' היתה הגבוהה ביותר בעיר. בעוד שברבעים היהודיים, דוגמת גז'יבוב, היתה הצפיפות 699.8 תושבים לכל הקטאר ובמירובה 587.7 תושבים לכל הקטאר, ברבעים הלא-יהודיים, דוגמת קושיקובה, היתה הצפיפות 203.3 תושבים לכל הקטאר ובשדרות אויאזדוב - רק 97.2 תושבים לכל הקטאר.
שיעור הילודה ביישוב היהודי בו' היה בקו ירידה מאז ראשית המאה ה-20. הילודה נתמעטה גם באוכלוסייה הלא-יהודית, אולם היהודים עלו על שכניהם הפולניים בשיעור הירידה.
מספר הילדים החיים שנולדו בו' על כל 1,000 תושבים: #1#השנים #2#שיעור הילודה יהודים #3#לא יהודים
#1#1909-1913 #2#23.9 #3#30.5
#1#1925-1929 #2#15.4 #3#22.4
#1#1930-1936 #2#13.1 #3#13.7

בשל שיפור התנאים הסניטאריים והתקדמות הרפואה חלה ירידה מתמדת בשיעור התמותה. אולם, גם במקרה זה הקדימו היהודים את הלא-יהודים בהורדת השיעור. בין יתר הסיבות לכך מזכירים החוקרים את מנהגי ההיגיינה המסורתיים בקרב האוכלוסייה היהודית. למשל, התמותה בקרב היהודים ממחלות סוציאליות כגון שחפת היתה נמוכה למדי - 8.2%, לעומת 14.4% אצל האוכלוסייה הלא-יהודית. התמותה בו' על כל 1,000 תושבים: #1#השנים #2#שיעור התמותה יהודים #3#לא יהודים
#1#1909-1913 #2#14.2 #3#21.0
#1#1926-1930 #2#10.7 #3#14.8
#1#1931-1935 #2#9.9 #3#11.9
#1#1936 #2#9.7 #3#11.0

במשקלם של יהודי ו' בכלל יהודי פולין היו תנודות כדלקמן: ערב מלחמת העולם הראשונה היוו יהודי ו' כ-22% מכלל יהודי פולין בשנת 1921 ירד שיעורם ל-10.9%; עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חזר השיעור לגדול, אבל הגידול היה איטי: בשנת 1931 - 11.2% ובשנת 1938 - 11.3%. תהליך ההתרכזות בעיר הבירה בלט אפוא עד להקמת פולין העצמאית. מאז הקמת פולין העצמאית הואט תהליך זה, גם בשל איחודה של פולין הקונגרסאית עם איזור הסיפוח האוסטרי, שבו היה ריכוז גדול של יהודים.

סגור

כלכלה
גלי ההגירה לו' אחרי מלחמת העולם הראשונה והקמת מנגנון השלטון המרכזי הטילו על העיר לחצים כבדים. אולם, היותה הבירה פעל באותו זמן גם לטובת כלכלת העיר. שכן, בשל שוק צרכני יציב יחסית של האדמיניסטרציה המרכזית נשמרה היציבות הכלכלית בו' יותר מאשר ביתר חלקי פולין.
מבחינה חברתית-כלכלית היוו יהודי ו' ברובם הגדול את המעמד הבינוני הנמוך בעיר. מדיניות הממשלה פגעה ביהודים ודחקה אותם מעמרותיהם הכלכליות, בפרט לאחר הגברת הפיקוח הממשלתי והרפורמה הכספית שהונהגה בשנת 1923.
בשנים הראשונות לעצמאותה של פולין (1918-1923) היתה בו' צמיחה כלכלית מלאכותית, שנבעה בעיקר ממצב של אינפלציה וניפוח המנגנון. עם תום מלחמת העולם הראשונה עמדו יהודי ו', בדומה לכלל התושבים, בפני הבעיה של שיקום הכלכלה מן ההרס שגרמו המלחמה וניתוק העיר משווקיה המסורתיים ברוסיה ובפני הצורך להסתגל למצב החדש. בתקופה זו היו היהודים בין יוזמיו הראשונים של השיקום הכלכלי בעיר ובמיוחד בתחומים של סחר החוץ והפנים והקמת תעשיות חדשות.
השנים 1923-1926 היו, כאמור, תקופת הרפורמה של גראבסקי, שניסתה להתאים את הייצור למצב הריאלי של המשק. השלטונות מנעו מיהודים זיכיונות לייצוא ולשיווק סיטונאי. מן היהודים נמנעה דריסת רגל בייצורם ובשיווקם של חמישה מוצרים שהיו מונופולין של המדינה: אלכוהול, טבק, גפרורים, מלח והגרלות. כמו כן נחסמו בפני היהודים הענפים שבחסות הממשלה - התחבורה, תעשיית החימוש, התעשייה הכבדה והתעשייה הכימית. מכה נוספת שניחתה על היהודים בתקופה זו וגם אחר כך היה חוק מנוחת החובה ביום הראשון, שכפה על היהודים למעשה שני ימי בטלה בשבוע. החוק, שהתקבל בסיים בנובמבר 1919, פגע במיוחד בבעלי המלאכה. לגבי החנוונים והסוחרים הזעירים היתה הגזרה חמורה פחות; סגירת החנויות ליומיים אפשרה לאחדים מהם ליהנות מרווחים ספקולטיביים, בייחוד בעת האינפלציה הדוהרת. אולם, משהודברה האינפלציה, סבלו גם הסוחרים מן הגזרה.
השנים 1926-1929, מאז הפיכת פילסודסקי ועד ראשית המשבר הכלכלי העולמי, עמדו בסימן של התאוששות מתונה במשק. היציבות הפוליטית שלאחר הפיכת פילסודסקי עודדה השקעות הון מבפנים ומבחוץ והקמת יישויות כלכליות עצמאיות. גם הלחץ על היהודים פחת במידת מה. היתה זו תקופה של שגשוג יחסי במלאכה היהודית, עד שהחלה אכיפת "חוקת בעלי המלאכה של שנת 1927" (ראה להלן), והקמת "לשכות בעלי מלאכה" בשנת 1929, שהגבירה את הפיקוח על המלאכה הבלתי-חוקית.
השנים 1929-1933. היו שנים של שפל כלכלי, שנגרם עקב המשבר בכלכלה העולמית. בתקופה זו נפגעה גם פרנסת יהודי ו'; הרוכלים והסוחרים הזעירים הגיעו עד פת לחם ממש. השנים 1934-1939, שבהן הסתמנה התאוששות והאוכלוסייה הלא-יהודית בו' נהנתה משגשוג כלכלי יחסי, היו בשביל יהודי העיר שנים של קיפאון ואף ירידה, שהיתה המשך של הירידה שהחלה בשנת 1929. הסיבה העיקרית למצב זה היתה נעוצה במדיניות המכוונת שנקטו השלטונות כלפי היהודים.
המסחר היה כאמור עיסוקם העיקרי של המפרנסים היהודיים בו', והסוחרים היהודיים היוו את רוב העוסקים במסחר בעיר. בראשית שנותיה של פולין העצמאית היוו היהודים 74% מכלל הסוחרים בו'. ממסחר התפרנסו לא רק בעלי החנויות עצמם, אלא גם הזבנים שהועסקו בחנויות וליד דוכנים, ואשר עבדו תמורת משכורת שקיבלו מן הבעלים.
בשנים 1918-1923 זכה המסחר היהודי בו' להתאוששות זמנית, חרף מדיניות הקיצוב המלא ואחר כך החלקי שהטילה הממשלה על הסחורות, ולמרות המונופול הממלכתי על הסחר הסיטונאי בתבואה, סוכר ופחם שהיה נהוג עד שנת 1921. החל משנה זו נכלל במונופול הממלכתי גם הטבק ומוצריו.
כאמור, יזמים יהודים תרמו בשנים אלה תרומה חשובה לפיתוח סחר החוץ והפנים של פולין. למשל, סוחרי הטקסטיל היהודיים ברחוב גנשה הצליחו לקשור, כבר בסוף 1919, קשרי מסחר עם אנגליה. עד הקמת המונופול על הטבק (בשנת 1921) היה הסוחר והתעשיין היהודי אליאש טננבאום הראשון שעסק בייבוא חומרי גלם לתעשייה זו לגבולות פולין. הודות ליוזמתו הוקמו בו' שני בתי חרושת לטבק: "סירנה" ו"האחים פוליאקייביץ'". החברות המסחריות היהודיות הוותיקות בו', של משפחת הלר ושל משפחת צירינסקי, הצליחו לפתוח את שוקי אנגליה והולנד לעצים מפולין. הסוחרים היהודיים מרחוב פרנצישקאנסקה חידשו את הייצור והשיווק של מוצרי ההנעלה בו'. השענים היהודיים מו' המשיכו בקשרי הסחר עם שווייץ שנקשרו בזמן מלחמת העולם הראשונה. סוחרי נאלבקי הקימו מחדש את ייצור מוצרי הגלנטריה ושיויקה בתוך גבולות פולין. בשנת 1921 היו סוחרי ו' היהודיים הראשונים שיזמו קשירת קשרים עם רוסיה הסובייטית. לצורך זה הקימו חברת מניות בהון של 100 מיליון מארק.
לא כל הסוחרים היהודיים ידעו לפרוץ את מחסומי ההגבלות ומדיניות הקיצוב. בשל אפליית היהודים בחלוקת הסחורות נאלצו רבים לפנות לשוק השחור ואז נתקלו באמצעים דרסטיים מצד השלטונות.
הרפורמה הכלכלית של גראבסקי שהונהגה בשנת 1924 שמה לה למטרה לייצב את המטבע החדש, ה"זלוטי", ולהד ביר את האינפלציה ואת שגשוג השוק השחור. בין האמצעים שנקטו השלטונות היו: מיתון, אבטלה והכבדת עול המסים. המיסוי הכבד על מפעלים מסחריים פגע קשות במסחר היהודי. במיוחד נפגעו בתי המסחר הגדולים מן הדרגה הראשונה והשנייה, שעסקו בסחר סיטונאי וסיטונאי-למחצה. רבים מן המפעלים האלה חוסלו לחלוטין ומקצתם התרוששו, עברו למסחר הזעיר והיו לבתי מסחר מדרגה שלישית ורביעית. הביקורת הקפדנית על תשלום המסים הגבוהים פגעה גם בסוחרים הזעירים היהודיים. היו אפילו ניסיונות למחות נגד המיסוי הכבד. למשל, בראשית 1927 סגרו סוחרי הטקסטיל היהודיים את חנויותיהם לכמה שעות לאות מחאה.
מטרה אחרת שהציבה לה הממשלה בתקופת גראבסקי היתה חיסול התיווך המסחרי היהודי ועידוד ההתאגדויות (הקואופרציות) המסחריות הלא-יהודיות. בשל הקצאה בלתי פרופורציונלית של זיכיונות הייבוא, ומניעת אשראי ממשלתי מחברות יהודיות, היו היבואנים היהודים בין הראשונים שנפגעו. וכבר אמרנו, שהסוחר היהודי, ובמיוחד הסוחר היהודי הזעיר והרוכל היהודי, נפגעו קשה מחוק חובת המנוחה ביום ראשון שכפה עליהם להתבטל ולאבד פרנסה יומיים בשבוע.
תוצאת ההגבלות הרבות היתה, שאחוז הסוחרים היהוריים בו' ירד מ-74% בשנת 1921 ל-54% בשנת 1926. בעוד שבתי המסחר היהודיים מן הדרגה הראשונה היוו בו' בשנת 1926 40% מנלל בתי המסחר מאותה דרגה, בשנת 1928 הם היוו רק 30.6%. כתוצאה מירידה זאת עלה מספר בתי המסחר היהודיים מן הדרגה השנייה, ובשנת 1928 היוו אלה 59.2% בתי מסחר סיטונאיים וסיטונאיים-למחצה בו' בשנים 1926 ו-1928: #1#דרגה #2#סך הכל #3#בתי מסחר #4#בתי מסחר לא יהודיים יהודיים
#1#1926 א' #2#1,666 #3#999 (%60.0) #4#667 (%40.0) ב' #2#32,861 #3#14,109 (%42.7) #4#18,842 (57.3) #1#1928 א' #2#1,350 #3#821 (%69.4) #4#538 (%30.6) ב' #2#24,585 #3#10,020 (%40.8) #4#14,565 (%59.2)
בשנות המשבר הכלכלי ועד מות פילסודסקי (1929-1935) נפגע קשות סחר החוץ של ו' שהיו פעילים בו יהודים רבים. היקפו ירד בתקופה זו בשלושה רבעים לעומת 1928. אף בתקופה זו, כמו בימי הרפורמה של גראבסקי, נפגעו בתי המסחר הגדולים, הסיטונאיים והסיטונאיים-למחצה. בשנת 1933 השתייכו רק 2,105 מתוך 16,204 בתי המסחר היהודיים בו' לדרגה הראשונה והשנייה; היתר היו קימעונאים. אותו יחס בין המסחר הסיטונאי לקמעונאי היה באותה תקופה גם בבתי המסחר הלא-יהודיים, אולם במקביל נמשכה המגמה הכללית של צמיחת מפעלים מסחריים לא-יהודיים על חשבון אלה היהודיים.
סחר הפנים של ו' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נחלק לשלושה שווקים נפרדים: שוק חופשי, שוק מכוון ובפיקוח השלטונות ושוק של קואופרטיבים צרכניים. השוק שבפיקוח השלטונות לא היה בדרך כלל בידי היהודים. בין הקואופרטיבים הצרכניים היו גם מעט ארגונים יהודיים. למשל, ל"בונד" היו בו' 18 חנויות במסגרת הקואופרטיב הצרכני. ואילו מכלל הסוחרים הפרטיים בשוק החופשי כשני-שלישים היו יהודים. מכלל הרוכלים היוו היהודים 84% ומכלל הסוחרים הזעירים ובעלי דוכנים - 84.3%.
בשנת 1935 התארגנה "מועצה מרכזית של איגודי הסוחרים היהודיים", שהיתה מורכבת מחמש קבוצות סוחרים ונועדה לסייע לחבריה בכל הקשור לזיכיונות, אשראי, מאבק נגד המיסוי הכבד וכיוצא באלה.
בתקופה שלאחר מות פילסודסקי ועד מלחמת העולם השנייה (1935-1939) נמשכה הירידה במעמד הסוחרים היהודיים בו'. שלטונות פולין החלו לנהל מדיניות כלכלית אנטישמית מכוונת וכפי שהתבטא ראש ממשלת פולין דאז סלאבוי סקלאדקובסקי, "מאבק כלכלי נגד היהודים - אדרבא". בשנת 1937 ביטלו השלטונות רבים מן הרישיונות למכירה קימעונית של טבק ומוצריו; כמעט כל העוסקים בענף זה היו סוחרים יהודיים. הממשלה התירה הטלת חרם על המסחר היהודי ועורדה באמצעים של אשראי מועדף ומיסוי נמוך יותר את מתחריהם של היהודים (קואופרטיבים פולניים וחנויות פרטיות). בהתאם לחוק, כל בעל חנות היה חייב לפרסם את שמו מחוץ לחנותו; מדי פעם הופיעו משמרות חרם ליד חנויות יהודיות. כמו כן הועבר בסיים בינואר 1937, לפי הצעתה של הצירה פריסטור, חוק שהגביל את הייצור והשיווק של הבשר הכשר בנימוק שהשחיטה הכשרה אינה "הומאנית". התקנה שברה את מטה לחמם של בעלי האיטליזים היהודיים.
אף העיתונות נרתמה לחרם הכלכלי על היהודים וברחובות רבו כתבי הפלסתר שקראו להחרים את הסוחר ואת בעל המלאכה היהודי. בשנת 1937 החלו חוגים פולניים בו' בהוצאתו לאור של ירחון מיוחד בשם "סטראגאן" ("דוכן" בפולנית), שנועד לחזק את התנועה שהחלה בקרב הפולנים להרחיב את מסחרם בדוכני השוק, ענף שנחשב עד כה פרנסה יהודית מובהקת.
הקמת חנויות ממשלתיות מתחרות באותו ענף הביאה לייקור הסחורות והלקוחות הקבועים, לא מעטים מהם פולנים, נדרשו לשלם בהן מחיר גבוה מזה ששילמו בחנויות היהודיות. ביטוי למורת רוחו של ציבור הקונים ניתן בכתבות ובקריקטורות. אולם המגמה להקים קואופרטיבים ממשלתיים ולהקטין את מספרם של בתי המסחר היהודיים לא נעצרה.
אחת הבעיות שעמן היו צריכים להתמודד הסוחרים היהודיים בו', וכמוהם גם יתר הסוחרים, היתה השגת מקורות אשראי. אולם, בניגוד לסוחרים הפולניים, הסוחרים היהודיים, במיוחד הזעירים שבהם, לא נהנו כלל מן האשראי שהעמידו הבנקים הפולניים לרשות לקוחותיהם. במקום זאת, הם קיבלו אשראי מקופות ללא ריבית (60%), מקואופרטיבים לאשראי (20%), ממלווים פרטיים (15%), מבנקים פרטיים (10%) ומקופות חיסכון מקומיות (5%).
המדיניות הכספית של ממשלת פולין העצמאית היתה מכוונת לצמצם את מרחב פעולתה של הבנקאות הפרטית. לפיכך נותרו בו' בין שתי מלחמות העולם רק ארבעה בנקים יהודיים פרטיים: בנק האחים שרשבסקי; הבנק של סטאניסלאב לסר; הבנק של ס' נתנזון ושות'; הבנק של ה' גולדפדר (שנסגר בשנת 1932). הגדול שבהם היה הבנק של שרשבסקי, והוא הרבה להיעזר ב"ג'וינט", שהפך אותו לבנק שלו. סייעה לבנק זה גם העובדה שהיה מקורב למסחר ולמלאכה היהודיים. רפאל שרשבסקי, אחר האחים השותפים, היה פעיל גם בחיים הציבוריים: מאז שנת 1916 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה חבר עיריית ו', וכמו כן שימש יושב-ראש אגודת הסוחרים היהודיים בפולין ועמד בראש התנועה הקואופרטיבית.
בתקופה זו חל שינוי באופיו ובמבנהו של הבנק היהודי הישן. רוב הבנקים נעשו רכושן של חברות מניות, שבהן פעלו יהודים כמנהלים וכחברי מועצות מנהלים. לצד הבנקים הפר טיים היהודיים פעלו בו' בנקים קואופרטיביים או קופות אשראי קואופרטיביות. ראשון לכולם היה הבנק המרכזי הוא "באנק פאר קאאפעראטיווען", שנוסד בשנת 1923 בסיוע "מחלקת העידוד" של הג'וינט. בנק זה ריכז את הפעילות של חברות אשראי בו' ומחוצה לה והעניק להן את האשראי הדרוש, והיה למעשה המשכה של חברת האשראי צקק"ס - הקופה המרכזית לאשראי, שנוסדה בשנת 1921 בידי הג'וינט בשיתוף עם יק"א. בשנת 1929 הגיע הונו העצמי של הבנק ל-3 מיליון זלוטי, ופקדונותיו - לסך 11 מיליון זלוטי. בנקים קואופרטיביים אחרים היו: "בנק בעלי המלאכה", עם הון עצמי של 350,000 זלוטי ו-3,200 חברים; "הבנק העממי הכללי", שהונו העצמי הגיע ל-200,000 זלוטי ומספר חבריו ל-2,600; "בנק הסוחרים", שהיה בעל הון עצמי של 550,000 זלוטי ומספר חבריו 950.
בשנת 1921 נוסדה בו' ברית של החברות הקואופרטיביות היהודיות ("רעוויזיאנס פארבאנד"), שסיפקה אשראי לקואופרטיבים ולמוסדות בכל רחבי פולין. ברית החברות הקואופרטיביות נהנתה מתמיכתו המלאה של הג'וינט ובראשה עמדו עסקנים ידועי שם מו'. אליה היו מסונפות 624 חברות-אשראי ו-53 חברות שיתופיות בו' ובערים אחרות. הן ריכזו הון עצום - 20 מיליון זלוטי, ופקדונות בסך 70 מיליון זלוטי. מספרם הכולל של החברים בחברות אלה הגיע ל-200,000 ראשי משפחה, כלומר בערך 25% מכלל המפרנסים היהודים בפולין. הברית הוציאה לאור בו' שני כתבי עת ביידיש: "קאאפעראטיווען בעוועגונג" ו"פארן פאלק".
מספר חברות האשראי בו' בין שתי מלחמות העולם הגיע ל-27. הונן העצמי הכולל הגיע ל-3 מיליון זלוטי, ופקדונותיהן הסתכמו בסך כולל של 7 מיליון זלוטי. היו חברים בהן 18,500 ראשי בתי אב. החברות הללו שימשו מקור יחיד לאשראי לשכבות העממיות - בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. לצדן של חברות אלה התקיימו עשרות קופות גמ"ח ליד בתי הכנסת, האגודות הציבוריות ועוד.
הגיאות בפעילותן של חברות האשראי נמשכה עד שנת 1930. לאחר שנה זו הסתמן שפל בענף זה. בעבר עלה בידן של החברות להתגבר על האינפלציה ועל תקופת הרדיפות של גראבסקי בשנת 1924, אולם עם התגברות הגזרות הכלכליות, משנת 1936 ואילך, שוב לא היה בכוחן להתקיים.
המלאכה היתה העיסוק המסורתי השני בחשיבותו בקרב יהודי ו', לאחר המסחר. ערב מלחמת העולם השנייה התפרנס כשליש מן האוכלוסייה היהודית בעיר ממלאכה. בשנות ה-30 היו כ-57% מכלל בעלי המלאכה בו' יהודים. בין שתי מלחמות העולם שינו יהודי ו' את יחסם למלאכה, בעקבות רדיפות קשות במיוחד מצד השלטונות כלפי המסחר היהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה נתפסו העוסקים במסחר ובמלאכה כנחותי דרגה. בימי פולין העצמאית עלה מעמדם של בעלי המלאכה והם החלו למלא תפקיד חשוב, בחיים הציבוריים.
מאז תום מלחמת העולם הראשונה ועד חקיקת ה"חוק בעניין המלאכות" של 1927 נהנו בעלי המלאכה - יהודים כפולנים - משגשוג יחסי ומליבראליזציה בשל הפיקוח החלש על ההכשרה המקצועית , ועל העסקתם של השוליות כאומנים. "חוק בעלי מלאכה" משנת 1927 הכביד את הפיקוח על הכשרת השוליות. יתר על כן, לפי החוק נכללו במסגרת "מלאכה" רק אותם ענפים שהופיעו ברשימת המלאכות ובה טושטשה ההבחנה בין "מלאכה", "תעשייה" ו"עבודת בית".
כתוצאה מן החוק הזה לא יכלו אלפי סדנאות זעירות, במיוחד יהודיות, לקבל אישור חוקי לפעילותן. עניין השגת תעודת בעל מלאכה היה לנקודת מחלוקת קבועה בין הארגונים המקצועיים היהודיים ובין הארגונים הלא-יהודיים. כמו שבימי הביניים העמיד הסירוב לקבל יהודים לאגודות בעלי המלאכה מחסום לפני פרנסתם, גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מנעו חוק בעלי המלאכה משנת 1927 ואי-מתן תעודת בעל מלאכה למי שלא עמד בקריטריונים פרנסה מבעלי המלאכה היהודיים. לפי חוק זה, רק בעל מלאכה בעל תעודת "אומן" היה מוסמך להכשיר שוליות. אומן היה צריך לספק לשוליה ניסיון בעבודה, אך לא להכביד עליו יתר על המידה, כדי שלשוליה יישאר מספיק זמן לבקר באופן סדיר בבית-ספר להכשרה מקצועית (עד גיל 18).
כתוצאה ישירה מחוק בעלי המלאכה של 1927, והחמרתו בשנת 1934, צמחה המלאכה הבלתי חוקית. בין השנים 1932-1934 פעלו 29% מכלל הסדנאות בו', שהעסיקו קרוב ל-6,000 איש, באופן בלתי חוקי. אי-החוקיות התבטאה בדרך כלל בכך שעסקו במלאכה אנשים ללא אישור על הכשרתם. במיוחד אמור הדבר לגבי שוליות, שאמנם ביצעו את עבודתם, אבל לא מילאו אחר ההתחייבות לבקר בבית-ספר מקצועי. כמו כן, לא כל בעל-מלאכה או בעל סדנה זכה לקבל אישור מן הגופים החדשים שתפקידם היה לאשר את המלאכות - "לשכות בעלי מלאכה".
חוק בעלי המלאכה מ-1927 אמנם לא ביטל את האגודות, אולם על-ידי הענקת הזכות לייצג את האינטרסים של העובדים ל"לשכות בעלי המלאכה" הגביל החוק למעשה את סמכויותיהן וצמצם את חשיבותן. החל משנת 1934 נדרשה, כהוכחה לקבלת הכשרה מקצועית, תעודה רשמית של בעל מלאכה שאושרה בידי הלשכה. יחד עם זאת, הלשכות האלה לא הצליחו לבוא במקומן של האגודות (ה"צכים"), שהיתה מאחוריהן מסורת של 600 שנה; ואמנם, בשנת 1938 נתקבל חוק שנתן עידוד מחודש לאגודות בעלי המלאכה.
בשנת 1926 פעלו בו' 16,500 סדנאות יהודיות שהעסיקו כ-30,000 עובדים. הללו היוו %54.8 מכלל הסדנאות הפעילות בו'. בין השנים 1918-1926 עלה מספר הסדנאות היהודיות ב-62%, בעוד שמספר הסדנאות הלא-יהודיות עלה ב-49%. בשנת 1929 היוו היהודים (שהיו בערך שליש מאוכלוסיית ו') לא פחות מ-57.4% מכלל בעלי המלאכה של ו'. ענפי מלאכה אחרים היו כמעט לחלוטין בידי יהודים. היו אלה המקצועות המסורתיים שהיו ידועים מזה דורות כמלאכות יהודיות.
אחוז היהודים במלאכות בשנת 1929 1. כובענות %94. 6.בורסקאות %73 2. תעשיית סידקית %86 7. תעשיית כפפות %72 3. תפירת נעליים %85 8. פחחות %70 4. תעשיית פיאות %83 9. חייטות %66 5.שענות %73
בשנת 1921 היו בידי יהודים בו' 12,414 סדנאות ומפעלי תעשייה זעירה. מהם היו פעילים 95.4%, אך רק 61.6% מהם העסיקו פועלים: 22.5% העסיקו פועל אחד; 17.6% - 2-3 פועלים; 2.3% - מעל עשרה פועלים; 0.4% - יותר מ-50 פועלים.
רובם של בתי המלאכה והתעשייה היהודיים נשאו אופי של עסק משפחתי, והבניין שבו נמצא העסק שימש גם למגורים. מפעלים משפחתים אלה עסקו בעיקר בייצור מוצרי טקסטיל. רוב המפעלים התעשייתיים היהודיים לא היו ממוכנים. המלאכות הידניות היו מרובות בדרך כלל בענפי הבניין, העץ, האבן והעור ; תעשיית הטקסטיל היתה ממוכנת יותר. רק 6.1% מן המפעלים התעשייתיים היהודיים היו ממוכנים; ב-61.9% מן המפעלים עברו מכונות לא אוטומטיות; 32% מן המפעלים פעלו ללא מיכון כלל.
התעשייה היהודית בו' התבלטה בעיקר בשני תחומים: טקסטיל ועור ותעשיית מזון. כ-63% מכל מפעלי הטקסטיל בו' ו-76.2% מכלל מפעלי העור היו בידי יהודים. גם בענף המזון היו רבים מן המפעלים בידי יהודים. בין אלה היו המפעל לשוקולד "פלוטוס", ובתי החרושת לסוכר ולשמרים בהנריקוב.
מספר לא גדול של יהודים אמידים היו קשורים למפעלי תעשייה פולניים בעיר. למשל, אליהו לשצ'ינסקי היה מנהל חברת המניות "לאס" שהשקיעה בבתי חרושת לייצור עץ לבוד ומרצפות עץ; המנהלים של בתי החרושת למלט "פירליי" ו"סולויי" היו יהודים; בתעשיית המתכת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמנם נקנו רוב המניות של משפחת וולאנובסקי, שפיתחה תעשיית מתכת עוד בשנת 1858, בידי פולנים, אולם, בשנת 1927 נבחר ייז'י וולאנובסקי לעמוד בראש הסינדיקאט של תעשיית הברזל בפולין ובנו סטאניסלאב וולאנובסקי ייסד בשנת 1928 בית חרושת חדש לייצור ברגים. גם בית החרושת לתיל ולמסמרים "דרוט" נוסד בידי יהודי - יוזף רוזנפלד ; היהודי משה הלפרין יזם את הקמתה של חברת המניות פ.פ.ג. שהקימה מפעל לייצור ערדלי גומי, וכן בית חרושת לייצור מכשירי גומי לצורכי תעשייה. בשנת 1929 העסיקו כל בתי החרושת של החברה בפולין, כולל ו', יותר מ-6,000 פועלים ומאות פקידים. שני תעשיינים יהודים מריגה, האחים סובולביץ', ייסדו בו' בית חרושת לערדליים "ריגאוואר" (ריגה-וארשה). במפעלי תעשייה אלה לא הועסקו כמעט פועלים יהודים.
ריכוז המלאכה והתעשייה היהודית בו' היה ברובע מורא- נוב, ש-70% מאוכלוסייתו היו יהודים, וכן בכיכר גז'יבוב. פועלי התעשייה ובעלי המלאכה היהודיים לא השתייכו לשכבה סוציאלית אחידה. ניתן היה למוצאם ברובד הנחות ביותר וברובד של המעמד הבינוני.
מצבם הכלכלי הבלתי יציב של בעלי המלאכה בכלל ושל היהודים בפרט אילץ אותם לנהל מאבק מתמיד לשיפור תנאיהם. עוד יותר גרוע היה מצב השוליות ופועלי המלאכה. השביתות הגדולות ביותר של שוליות ופועלים בבתי מלאכה ובסדנאות הזעירות נערכו במארס 1928 במאפיות זעירות; שביתת סנדלרים כללית שנערכה בספטמבר 1929 וכן שביתת סנדלרים נוספת בשנת 1936 נגד החברה הצ'כית "באטה", שהציפה את השוק בתוצרת הנעלה זולה ופגעה בסנדלרי ו' ובמיוחד ביהודים. השביתות נמשכו עשרה ימים.
תופעה מיוחדת למלאכה היהודית בו' היו עובדי-הבית (חאלופניקים). בשנת 1931 היו בו' 18,000 עובדי בית. מתוך 10,600 עובדי בית בעלי הכשרה מקצועית היוו היהודים 61%. שליש מתוכם היו סנדלרים, ורבע - חייטים. האחרים היו נגרים, תופרי לבנים ואורגים. סדנאות עובדי-הבית העסיקו גם ילדים רבים. עם החמרת המצב הכלכלי בעיר בזמן המשבר הכלכלי העולמי ועד מות פילסודסקי (1929-1935) גדל מספרם של עובדי-הבית. מצבם החמיר ביותר והיה קרוב לזה של מובטלים. מחירי המוצרים ירדו ל-60% מערכם. נוסף לכך, עובדי-הבית החלו לקבל הזמנות מלקוחות בניגוד לחוק. לפי צו שר המסחר והתעשייה משנת 1935 הוגדרו כל עובדי-הבית המועסקים בידי גורם חיצוני כבעלי מלאכה הזקוקים לתעודת בעל מלאכה. עובדי-הבית היו רשאים לקבל הזמנות ממשקיעים בלבד ועבודתם היתה עונתית ומוגבלת לכמה חודשים בשנה. את ההכשרה המקצועית קיבלו השוליות והצעירים היהודים בבתי-ספר מקצועיים שונים בו', שרובם הוקמו והוחזקו בידי הקהילה.
משנת 1918 עד שנת 1925 התקיימו בו' למעשה שני איגודים מרכזיים של בעלי מלאכה יהודיים, ששירתו בעת ובעונה אחת גם את אגודות בעלי המלאכה בערי השדה: "הארגון המרכזי של בעלי מלאכה" - שהתרכזו בו בעלי המלאכה האמידים יחסית שישבו בראש האיגודים של הנגרים, בעלי בתי הדפוס, התפרים, הכובענים, הפחחים, הרפדים, המכונאים, חרטי המתכת והצבעים. הארגון הזה היה נתון להשפעתה של ההסתדרות הציונית. האיגוד השני היה "המועצה המרכזית של בעלי מלאכה" ובו התרכזו בעלי מלאכה דלים יותר, כגון סנדלרים, חייטים, זגגים, קצבים. הללו היו נתונים להשפעתה של מפלגת הפולקיסטים של נח פרילוצקי (על אופייה הפוליטי של מפלגה זו ראה בהמשך). בשנת 1920 התקיים כינוס גדול של כל בעלי המלאכה היהודים, אולם החלוקה לשני איגודים נשארה בעינה. כל איגוד עשה הרבה למען שיפור מצבם של בעלי המלאכה. שניהם היו מיוצגים במוסדות הציבוריים, בעירייה ובקהילה וכל אחד מהם הוציא לאור ירחון משלו: "עיתון בעלי מלאכה" ו"קול בעלי מלאכה". בשנת 1925, הודות למאמציו של אדם צ'רניאקוב, שהיה אחד הפעילים הבולטים בארגון המרכזי, בא האיחוד. ההנהלה המאוחדת הורכבה מ-16 איש עם שני יושבי-ראש: רסנר וצ'רניאקוב. הארגון המאוחד הקים קואופרטיב להספקת חומרי גלם בשם "סורביט" שהגיע לשיא פעילותו בשנת 1928. שנתיים לפני כן, בשנת 1926, הקים הארגון את "בנק בעלי המלאכה המאוחד", ששירת יותר מ-2,400 חברים; בשנת 1928 נתן הבנק הזה הלוואות בסך מיליון זלוטי. הארגון המאוחד גם פתח כמה חנויות קואופרטיביות למכירת בגדים והנעלה.
בשנת 1928 נוסד בו' איגוד נוסף של בעלי מלאכה, בהשראת ה"בונד" - "איגוד בעלי מלאכה - ר.פ.". איגוד זה איגד בתוכו את השכבות העניות ביותר וחלק ניכר של עובדי-הבית. גם בתקופת השפל של איגודי בעלי המלאכה בשנים 1934-1935 כלל איגוד זה בו' 14 סקציות והיו חברים בו יותר מ-1,000 איש.
כאמור, בין השנים 1927 (ועוד יותר - משנת 1934) עד 1938 לא מילאו האגודות של בעלי המלאכה הפולנים, וגם לא אלה של היהודים, תפקידים כלכליים ומינהליים של ממש. אבל בשנת 1938 הוחזרו להם זכויותיהם ושוב ניתנה להם הסמכות להגן על האינטרסים הכלכליים של בעלי המלאכה, לעודד את ההתפתחות הטכנית של המלאכות, להתארגן לשם השגת חומרי גלם ולשווק את התוצרת, וגם סמכות לפקח על השוליות. במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם עסק האיגוד המרכזי גם בפעילות פוליטית וציבורית. בבחירות לעיריית ו' ובבחירות לסיים זכה במושבים אחדים. בשנת 1931 שוב התפלג האיגוד המרכזי לשני איגודים, האחד קיבל עליו את דרכו של נח פרילוצקי והשני עמד תחת השפעת הציונים. עסקני האיגוד שבהשראת הפולקיסטים בהנהגתו של רסנר התקרבו לסאנאציה, למרות התנגדות חלק מן הפולקיסטים לכך. הללו שמרו על קו מדיניות זה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, כי השפעתם של הפולקיסטים בציבור היהודי בכלל פחתה והלכה בשנות השלושים.
בכל אותה תקופה ערכו איגודי בעלי המלאכה שלושה כינוסים כלליים: בשנים 1925, 1929 ו-1937. בשנת 1934 נוסד "ועד מאוחד לבעיות המלאכה היהודית" שהשתתפו בו באי-כוח של כל איגודי בעלי המלאכה בפולין. הוועד נאבק כדי להשיג תעודת בעל מלאכה לכל בעל מלאכה יהודי שלא היה יכול להשיגה על-פי החוק של 192 והתיקון שהוכנס בו בשנת 1934. הוועד הגיש לחבריו עזרה משפטית, תמך בכסף באלה שהכינו את עצמם לבחינות, השיג הלוואות לתשלום מסים וכדומה. במשך שנה אחת (1934-1935) קיבלו 20,000 בעלי מלאכה תעודות בעלי מלאכה.
נוסף על איגודי בעלי המלאכה היהודיים הקימו מפלגות ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל" גם איגודי פועלים יהודיים. בשנת 1921 הקים ה"בונד" את "איחוד האיגודים המקצועיים המעמדיים בפולין", ואילו "פועלי ציון שמאל" .הקימו את "לשכת הארגון המרכזית של האיגודים המקצועיים המעמדיים בפולין". הארגון המסונף ל"בונד" הוציא לאור את הביטאון "התנועה המקצועית" והארגון של "פועלי ציון שמאל" את "העולם המקצועי". האיגודים המקצועיים האלה פעלו רבות לשיפור תנאי העבודה של הפועלים. הם הקימו קואופרטיבים צרכניים, מסעדה לפועלים, קואופרטיב לשיכון פועלים וקואופרטיב להוצאת ספרים והפצתם. בחסות ה"בונד" פעלו 18 חנויות ו"פועלי ציון שמאל" ארגנו קואופרטיב בסיועו של בעל בית חרושת לארגזים.
התנועה המקצועית הפועלית עסקה במספר בעיות אידיאולוגיות וארגוניות שעוררו סביבן הרבה סכסוכים וויכוחים סוערים. שלוש הבעיות המרכזיות היו: (א) השאלה מה צריכה להיות האוריינטציה של תנועת הפועלים והאם צריך להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי האמסטרדאמי או לזה המוסקוואי (ה"בונד" השתייך לאינטרנציונל האמסטרדאמי ו"פועלי ציון שמאל" למוסקוואי); (ב) שאלת האיחוד בתוך התנועה המקצועית היהודית בין ה"בונד" ל"פועלי ציון"; (ג) מה צריך להיות היחס לתנועה המקצועית המעמדית הפולנית, הקומוניסטים ופ.פ.ס. יחס הפ.פ.ס. ל"בונד" היה טוב יותר מאשר לאגודות הפועלים הציוניות וארגון זה היה מוכן לשתף פעולה עם עמיתו היהודי בשטח המקצועי. ה"בונד" מצדו ניהל מאבק קשה נגד הקומוניסטים. ואילו הקומוניסטים, לאחר ששיתפו פעולה עם "פועלי ציון שמאל" בשטח המקצועי, יצאו למאבק נגדם. ה"בונד" הצליח להצטרף באופן רשמי ל"מועצה הווארשאית של האיגודים המקצועיים". למעשה, לא זכו האיגודים המקצועיים שבחסות ה"בונד" לשוויון מלא מצד הפ.פ.ס., ומצדה של זו היו גם כמה וכמה גילויים של אנטישמיות.

סגור

המבנה הסוציאלי-כלכלי
לפי מפקד 1931 היו כאמור בו' 352,700 יהודים. מתוכם היו פעילים מבחינה כלכלית 150,874 בלבד, שהם 42.8% מכל יהודי ו'. אחוז המפרנסים היהודיים עלה בתקופה זו לעומת מפקד 1897, שבו היה אחוז היהודים הפעילים בכלכלה בעיר רק 35.7%. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הצטרפו יותר מבן משפחה אחד למעגל הנושאים בעול הפרנסה. המפרנסים היהודיים התווספו בעיקר לתעשייה ולמלאכה בעוד שבמסחר ירד משקלם.
גם במשרות הציבוריות בו', שהיו מובטחות מפני אבטלה בעת משבר כלכלי, היתה אפליה קשה של יהודים; מכלל המפרנסים הלא-יהודיים בו' הועסקו 20% במשרות ציבוריות, ואילו אצל היהודים הועסקו רק 2% מכלל המפרנסים במשרות אלה. שיעור היהודים מכלל המועסקים במשרות הציבוריות הגיע לכדי 0.8% בלבד. כאמור, ליהודים לא היתה כמעט דריסת רגל במפעלי התעשייה שבחסות הממשלה (התעשייה הכימית, ענף הדפוס, ייצור מכשירי רדיו ומכוניות), וגם לא בסחר במוצרים שהיה לממשלה מונופול עליהם (מלח, טבק, ספירט, גפרורים והגרלות).
על-פי המבנה החברתי השתייך רוב האוכלוסייה היהודית למעמד הזעיר-בורגני הנמוך, שהיה דל אמצעים; מעטים השתייכו לפרולטאריון ושכבה דקה ביותר נמנתה עם הבורגנות האמידה. רוב היהודים מצאו את פרנסתם מהחזקת חנויות, או דוכנים או שהיו להם סדנאות למלאכה זעירה. כולם מצאו להם פרנסה בדוחק. לעתים היה מצבם אף גרוע מזה של אנשי הפרולטאריון, משום שלא היו מבוטחים מפני אבטלה, יום העבודה לא היה מוגבל במספר השעות והם לא נהנו מביטוח רפואי.
הפרולטאריון היהודי היה מפוזר ברובו בהרבה מפעלים זעירים ועל כן היה קשה מאוד לארגנו לארגון בעל כוח של איגוד מקצועי.
מעגל חייהם של רוב יהודי ו' היה סגור לחלוטין באווירה יהודית. הם חיו ברבעים יהודיים, עבדו אצל בעלי עסקים יהודים, קנו מצרכים אצל חנוונים יהודים, התרפאו אצל רופאים יהודים ואת צורכיהם הרוחניים סיפקו לעצמם ממקורות יהודיים.
שיעור מחוסרי העבודה אצל היהודים היה על-פי המפקד משנת 1931 גדול פי אחד וחצי ויותר מאשר אצל הלא- יהודים, ואילו במסחר היה שיעור מחוסרי העבודה היהודים גדול פי שניים וחצי מאשר בקרב הלא-יהודים.
שיעור המובטלים מעבודה בו' בשנת 1931 היה כדלקמן: #2#יהודים #3#לא-יהודים
#1#סה"כ מובטלים #2#%34.4 %20.2
#1#בתעשייה #2#%42.4 %35.5
#1#במסחר #2#%29.0 %12.9

היהודים הועסקו במקצועות שהשכר ששולם בהם היה נמוך מזה ששולם במקצועות אחרים. בתעשייה הכבדה, ענף שבו השתכרו 28.6% מן הפועלים יותר מ-50 זלוטי לשבוע, היה מספר המועסקים היהודים זעום ביותר. לעומת זאת, בתעשייה הזעירה (הלבשה וטקסטיל), ענף שבו השתכרו רק 6.4% מן המועסקים למעלה מ-50 זלוטי לשבוע, היה מספר המועסקים היהודים גבוה ביותר: 52.2% מכלל המועסקים היהודים בתעשייה זעירה השתכרו פחות מ-20 זלוטי בשבוע.
שכר נמוך ואבטלה בשיעור גבוה לא היו הפגעים היחידים שסבלו מהם המועסקים במפעלים הזעירים. עובדי-הבית היהודים בו', שעשו את עבודתם בבתיהם, עבדו בתנאים נוראים מבחינה היגיינית. יום עבודתם היה ארוך מאוד ושכרם מועט ביותר. במקצועות יהודיים אחרים, כגון תפירת לבנים ובגדי נשים או כובענות, היה אחוז גבוה ביותר של ילדים מגיל 13 עד 18, והללו השתכרו לעתים פחות מ-10 זלוטי לשבוע.
גם פיזורם הרב של הפועלים היהודים במפעלים קטנים תרם לחולשתו של הפרולטאריון היהודי. פחות מ-10% מנלל הפועלים היהודיים היו מרוכזים במפעלים שהעסיקו יותר מ-20 פועלים; למעלה מ-60 אחוזים מכלל הפועלים היהודים היו מפוזרים במפעלים שעבדו בהם פחות מ-5 פועלים. למצב זה גרמו בעיקר נעילת שערי התעשייה הגדולה בפני הפועל היהודי ביוזמת השלטונות והנטייה היהורית המסורתית לעצמאות. כמו כן, מפעלים גדולים עבדו דרך קבע בשבתות, דבר שלא התאים לאורח חייו של הפועל היהודי.
על המצב החומרי של האוכלוסייה היהודית בו' ניתן ללמוד משיעורי המסים ששולמו לקהילה:
משלמי המסים לקהילה היהודית בו' בשנת 1933 היו כדלקמן:
#1#המס השנתי #2#מספר משלמי המס ב-% #3#סכום המס ב-%
במספרים מוחלטים במס' מוחלטים #1#5 זלוטי #2#7,465 18.6 #3#37,325 1.5
#1#10 זלוטי #2#11,590 28.8 #3#115,900 4.7
#1#11-25 זלוטי #2#8,434 21.0 #3#163,935 6.6
#1#26-50 זלוטי #2#5,759 14.3 #3#239,270 9.7
#1#51-100 זלוטי#2#3,400 5.8 #3#297,765 12.1
#1#101-200 #2#1,666 4.1 #3#287,155 11.7
זלוטי #1#201-500 #2#1,291 3.2 #3#457,800 18.6
זלוטי #1#501-1000 #2#367 0.9 #3#298,750 12.1
זלוטי #1#למעלה מ-1000#2#253 0.6 #3#567,550 23.0
זלוטי בסך הכל #2#40,225 100.0#3#2,465,450 100.0

לפי המפקד של 1933 שילמו בו' מסים לקהילה רק קצת יותר מ-40,000 משפחות. דהיינו, כמחצית מן האוכלוסייה היהודית בו' (בסך הכל היו אז בו' בערך 80,000 משפחות יהודיות, שמנו 360,000 נפש) היתה משוחררת אפילו מתשלום 5 זלוטי לשנה. יהיה מספרם של אלה שהתחמקו מתשלום מסים אשר יהיה, אין ספק, שעשרות אלפי משפחות יהודיות בו' היו עניות כל כך שאפילו 5 זלוטי היו בשבילן נתח נכבד מתקציבן.
בערך 40% מכלל משלמי המס שילמו עד 10 זלוטי לשנה, שהכניסו קצת יותר מ-6% מכלל ההכנסה ממסים. קבוצת העשירים שיכלו לשלם בין 500 ל-1000 זלוטי לשנה היוו 1.5% מכלל משלמי המסים, והם הכניסו 35% מכל סכומי המס. שכבת הביניים, ששילמה בין 100 ל-500 זלוטי לשנה, הכניסה בערך 30% מכלל ההכנסה ממס. החלוקה המקצועית של המפרנסים היהודיים בו' בשנת 1931 היתה כדלקמן: גינון, דיג וייעור 249 מלאכה ותעשייה 70,574 מסחר וביטוח 49,496 קומוניקציה ותעבורה 5,225 שירות ציבורי, כלי קודש 2,173 חינוך ותרבות 6,411 רפואה ותברואה 5,909 שירות בית 4,527 משתכרים ללא עבודה 3,592 לא מוגדר 3,067 סך הכל 151,153

סגור

סעד ועזרה סוציאלית
אחד המפעלים המפוארים של יהדות ו' בין שתי מלחמות העולם היה ארגון העזרה הסוציאלית. לראשונה רוכז מפעל הפיקוח הסוציאלי בידי הסתררויות סוציאליות מרכזיות בעלות היקף ארצי שמרכזן בו'. עד לתקופה זו היתה העזרה הסוציאלית מרוכזת במוסדות הקהילה, בחברות סעד וצדקה מקומיות או שהיתה בעלת אופי פילנתרופי וללא ארגון. גם בתקופת פולין העצמאית המשיכו לפעול בו' מוסדות סוציאליים קהילתיים עירוניים, אולם ארבעה תחומים זכו לטיפול ריכוזי מאורגן בידי הסתדרויות מרכזיות בעלות תחום פעולה ארצי והם: (א) בריאות - בכך עסקה ה"טאז"; (ב) הכשרה מקצועית - שבה טיפל אור"ט; (ג) מתן מחסה ליתומים ולילדים עזובים - בכך עסק "צנטוס"; (ד) טיפול בפליטים ובמהגרים - שהיה נתון בידי סניף "היאס" בפולין (לפירוט ראה להלן).

ג'וינט
ראש וראשון למוסדות הסעד והעזרה בפולין בין שתי מלחמות העולם היה הג'וינט - ועד הסיוע האמריקני. אף-על-פי שנוסד כדי לסייע ליהודים קרבנות מלחמת העולם הראשונה, המשיך הג'וינט בפעולתו גם אחרי המלחמה והפך להיות בפולין - כמו בחלקי עולם אחרים - מוסד עזרה מרכזי ליהודים במרינה זו. גם הפעילות של ארבע ההסתדרויות הסוציאליות הארציות שהוזכרו לעיל והאפשרות להרחיבה הסתייעה בעיקר בתמיכתו הכספית של הג'וינט, שהוציא לצורכי העזרה ליהדות פולין מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד 1930 כ-75 מיליון דולר. הג'וינט שמר על העקרונות הקונסטרוקטיביים של הסיוע ולכן בה במידה שפחתה עזרת הג'וינט כן התגברה העזרה העצמית של האוכלוסייה היהודית בו' ובפולין בכלל. במשך הזמן נתאפשרה גם קבלת כספים מתקציבי הממשלה והעירייה לטובת המוסדות היהודיים לעזרה סוציאלית.
בראשית שנת 1919 הגיע לו' אחד מחברי משרד הג'וינט בהולנד כדי לחקור את מצב האוכלוסייה היהודית במקום ולפקח על חלוקת כספי העזרה שהגיעו מאמריקה. לפי הצעתו נשלחה מארצות הברית במשך שנת 1920 קבוצה של 120 עובדים סוציאליים בראשותו של קפטן ורזאנגר. כעבור מספר שנים בוטלה השיטה של נציגים קבועים מאמריקה, אך כספי הג'וינט המשיכו לזרום לאותם הארגונים שהוא החל לסייע להם.
תחום הפעילות הראשון שבו החל הג'וינט בפולין העצמאית היה הסיוע לפליטים שהציפו את ו' אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1918-1919 נזקקו לסיוע מרבית יהודי ו' (320,000 נפש) ובתוכם פליטים רבים. בתחום הסיוע לפליטים המשיכו לפעול ועדי פליטים שונים, וביניהם "ועד העזרה ליהודי פולין" בגרמניה, "יעקאפע" ברוסיה וה"איזראעליטישה אליאנס" שמרכזו בווינה. הג'וינט תמך בוועדים אלה בכספים, מצרכי מזון, לבוש, עזרה רפואית, שיכון, מציאת עעסוקה, מתן הלוואות, חיפוש קרובים והעברת כספים מקרובים בחוץ לארץ. בתקופה שבין יולי 1921 לאפריל 1923 נהנו מכספי הג'וינט באמצעות ועדי הפליטים בו' 185,000 יהודים בפולין. באפריל 1923 הופסקה פעולתם של ועדי הפליטים.
הג'וינט המשיך בפעולתו, במסגרות שונות, במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא התמסר במיוחד למתן מחסה ליתומים וילדים עזובים, אשר מספרם אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיע בפולין ל-40,567 נפש והם היוו 71% מכלל היתומים היהודיים באירופה באותה תקופה. החל משנת 1923 פעל הג'וינט למטרה זאת באמצעות הארגון החדש - "צנטוס" (ראה להלן).
הג'וינט סייע גם בשיקומם הכלכלי של יהודי פולין: בעזרתו הוקצו כספים להקמת מוסדות אשראי לסוחרים ובעלי מלאכה, לקואופרטיבים לאשראי ולקופות לגמילות חסדים.
השתתפות הג'וינט בקופות גמילות חסדים בפולין היתה כדלקמן: #1#השנה #2#הון כללי בדולרים #3#השתתפות הג'וינט
של קופות גמ"ח סכום % #1#1926 #2#335,237.75 #3#199,368.83 59.5
#1#1930 #2#1,009,886.99 #3#563,241.64 55.8
#1#1933 #2#1,202,231.35 #3#622,383.27 48.2
#1#1934 #2#1,289,617.41 #3#644,405.86 50.0

הג'וינט סייע גם בארגון קואופרטיבים לייצור, שיווק, בניין ודפוס ולקואופרטיבים הצרכניים של ה"בונד" ושל "פועלי 'ציון".
בתחום ההכשרה המקצועית פעל הג'וינט בשיתוף עם שאר החברות לעידוד השכלה מקצועית בפולין, דוגמת יק"א העולמית. יק"א, החברה לעידוד הגירה והתיישבות יהודית מתוכננת מחוץ לאירופה (נוסדה בשנת 1891 ביוזמת הברון הירש והברון רוטשילד), פעלה בפולין בין שתי מלחמות העולם בעיקר בתחום של הקמת בתי-ספר מקצועיים. יק"א קיימה ברחבי המדינה 17 בתי-ספר מקצועיים שלמדו בהם כ-2,500 תלמידים. בו' תמכה יק"א בבית-הספר למלאכה ברחוב סטאווקי, שמספר תלמידיו ערב מלחמת העולם השנייה היה 200 בערך (ראה להלן). לצדו של הג'וינט בתחום ההכשרה המקצועית פעל הסניף הווארשאי של אור"ט (ראה להלן).
הג'וינט תרם רבות גם למוסדות החינוך היהודיים הכלליים על זרמיהם השונים ("תרבות", ציש"א, "יבנה" ועוד). בתחום החינוך והתרבות פעלה לצד הג'וינט הסתדרות "בני ברית" העולמית, אף היא מיסודם של יהודי אמריקה. במסגרת מטרותיה לתמוך במדעים ובאמנויות, סייעה "בני ברית" בהקמת המכון למדעי היהדות והספרייה שליד בית הכנסת ל"נאורים", ובייסוד הירחון היהודי-פולני "מיישיינצ'ניק ז'ידובסקי". "בני ברית" תרמו גם למוסדות סעד, כגון לקופת מלווה מרכזית ללא ריבית, למוסד לילדי ישראל חירשים ועיוורים בו' וכיוצא באלה.

טאז
הסתדרויות לעזרה סוציאלית בעלות ארגון-גג ארצי שמרכזן בו' היו: "טאז, החברה לשמירת בריאותם של אוכלוסי היהודים בפולין" (שמה מורכב מראשי התיבות של "טובאז'יסטבו אוחרוני זדרוביה"). "טאז" נוסדה רשמית בשנת 1921. בהתחלה פעלה חברה זו בהיקף מצומצם בסניפים האזוריים, ורק משאישרו השלטונות את תקנונה, בשנת 1923, היא החלה לפעול בהיקף ארצי. "טאז" המשיכה למעשה את הפעולה הרפואית של הג'וינט ושל ההסתדרות האחות "אז"ע", שנוסדה בשנת 1912 ברוסיה והקימה סניף בו'.
מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה מחלות מדבקות רבות, כגון: טיפוס הבהרות והבטן, דיזנטריה, שחין, שנית ועוד. בפולין נתפשטו גם מחלות סוציאליות, כגון: שחפת, גרענת, גזזת וכן מחלות הנובעות מרעב כרוני שהפיל חללים רבים. המלחמה הרסה את השירות הרפואי בפולין והשלטונות היו חייבים אמנם לשקמו, אך היהודים לא יכלו ליהנות מקופות החולים שהקימו השלטונות (לקופות נתקבלו שכירים בלבד, כלומר פועלים ופקידים) והם נאלצו להקים לעצמם מפעלי עזרה עצמית. כאמור, תמיכה כספית רבה המשיכה לזרום למטרות אלה מן הג'וינט.
פעולתה של "טאז" בין שתי מלחמות העולם בו' ובפולין כולה הקיפה את התחומים האלה : (א) הגנת האם והילד - ל"טאז" היו 28 תחנות ייעוץ לטיפול בתינוקות, 11 תחנות הדרכה לנשים הרות, 15 מעונות יום ו-19 מטבחים לחלוקת חלב; (ב) רפואה והיגיינה בבתי-הספר - "טאז" הפעילה 57 מרפאות לתלמידי בתי-הספר ואלה פיקחו על 366 בתי-ספר שלמדו בהם 45,467 תלמידים. בשנים 1923-1939 הוציאה "טאז" מן הערים למעונות קיץ 166,679 ילדים בגיל 6 עד 15; (ג) מלחמה במחלות סוציאליות - "טאז" החזיקה 12 מרפאות לחולי שחפת ו-8 מכונים לטיפול בגזזת; הודות למאמצים אלה המחלה הודברה כמעט לחלוטין וכמחצית מחולי הגרענת נרפאו ממחלתם; (ד) תעמולה למען שמירה על ההיגיינה והסברה לעם - במסגרת זו התקיימו הרצאות, פורסמו חוברות ואף יצאו שלושה כתבי-עת ביידיש: "פאלקס געזונד" - הוצאה פופולרית לעם, "זיי געזונד" - לתלמירי בתי-הספר, ו"סוציאלע מעדיצין" - כתב-עת מדעי לרפואה סוציאלית; (ה) עזרה רפואית - למרות שעיקר עניינה של "טאז" הוא רפואה מונעת, היא נאלצה להיענות גם לצרכים הרפואיים הקיימים. לחברה היו 97 מוסדות רפואיים. מלבד החזקת מרפאות ובתי חולים משלה תמכה "טאז" ב-47 בתי חולים יהודיים במדינה.
בו' היו מספר בתי חולים יהודיים. אחד מהם, ברחוב דבורסקה 17, היה אחד מבתי החולים הגדולים ביותר בו' (1,200 מיטות). בשנת 1923 הוקם לידו בית-ספר לאחיות. בית חולים יהודי גדול אחר היה ברח' צ'יסטה; זה היה בית חולים לילדים על שם באומן וברסון. "טאז" תמכה בבתי החולים האלה, וגם העירייה השתתפה במידת מה במימונם.
בו' פעלה גם החברה "בריאות", החברה היהודית למלחמה בשחפת, שנוסדה בשנת 1908 ביוזמת ד"ר יוסף דוידזון. "בריאות" קיימה מרפאה בו' ובית הבראה באוטווצק. כ-5,500 חולים עברו מדי שנה במרפאת החברה ובבית ההבראה באוטווצק התרפאו מדי שנה 170 חולים. בתחום זה פעלה בו' גם חברת "מרפא" (נוסדה בשנת 1921), שסייעה במיוחד לחולי שחפת עניים.

צנטוס
חברה לטיפול ביתומים יהודיים (מקור השם ראשי התיבות של "צנטראלה אופייקי נאד שיירוטאמי"), הוקמה בו' בשנת 1923, ובשנה זו אישרה ממשלת פולין את תקנונה. לפי המבנה שלה היתה "צנטוס" פדרציה של שמונה ועדים גליליים שניהלו את עבודתם תוך אוטונומיה רחבה. "צנטוס" שימשה בתור נציגות של ארגוני המחסה לילדים כלפי חוץ, ארגנה שיתוף פעולה עם הג'וינט, פיקחה על פעולתם של הארגונים המקומיים ובעיקרו של דבר היתה מעין מרכז עיוני שבו נדונו כל הבעיות החינוכיות והציבוריות הקשורות למפעל המחסה לילדים. "צנטוס" הוציאה-לאור שני כתבי עת: "דאס שוצלאזע קינד" ו"אונזער קינד", שניהם בעריכת אברהם לוינסון. בעיותיהם של ילדים יתומים לובנו בוועידות ובכנסים הכלליים שערך הארגון. עם הקמתו בחרו באי-כוח של שמונת הוועדים הגליליים במועצת "צנטוס" ובוועד פועל. בראש הנשיאות, מיום הקמתה ועד מלחמת העולם, עמד הסנאטור שרשבסקי.
את המחנה של תומכי "צנטוס" היוו יותר מ-60,000 חברים ששילמו מס חבר חודשי קבוע. יותר מ-300 עסקנים עמדו לרשותו. החל בשנת 1926 פחתה והלכה השתתפות הג'וינט בהוצאות המנגנון של "צנטוס". בשנת 1926 היה שיעור התמיכה 55.5%, ואילו בשנת 1934 פחת השיעור ל-10.8%.
בשנים הראשונות היו רוב הילדים (82%) מרוכזים בבתים פרטיים ובחסותן של משפחות, ורק 18% היו במעונות ילדים ופנימיות. לעומת זאת, בשנת 1938 שהו רק 40% מן הילדים במחסה פרטי ואילו 60% התגוררו בבתי יתומים או במעונות. מספר מעונות הילדים ערב מלחמת העולם השנייה היה רב ואף כושר קליטתם גדל. בו' עצמה היו 15 בתי מחסה שטיפלו ב-404 ילדים (157 נערים ו-247 נערות). 21 מילדים אלה היו יתומים מאב ומאם, 171 היו יתומים למחצה ו-212 היו אחרים.
מקור המימון הבטוח ביותר עבור מפעל מחסה לילדים בשנות העשרים המאוחרות ובשנות השלושים היתה האוכלוסייה המקומית, שידעה להעריך את חשיבות המפעל. הממשלה ומוסדות ציבור ממלכתיים תרמו כספים רבים לכיסוי ההוצאות עבור ילדים לא-יהודים, אך מעט מאוד עבור ילדים יהודים. בשנת התקציב 1937/8, למשל, כיסתה ההקצבה הממשלתית ל"צנטוס" רק 4.6% מתקציבה הכולל של חברה זו, ההקצבה של העיריות כיסתה 10.6%, ואילו חלק הארי של המימון בא מן הג'וינט, שכיסה 84.8% מכלל התקציב.
להלן חלוקת ההכנסות של חברת "צנטוס" (ב-%): #1#השנה #2#תמיחכת הג'וינט #3#אמצעים מקומיים
#1#1926 #2#55.5 #3#44.5
#1#1927 #2#42.1 #3#57.9
#1#1928 #2#24.1 #3#75.9
#1#1929 #2#14.5 #3#85.5
#1#1930 #2#22.5 #3#77.5
#1#1931 #2#23.6 #3#76.4
#1#1932 #2#46.3 #3#53.7
#1#1934 #2#10.8 #3#89.2

מקום מיוחד בין המוסרות לילדים תפס בית היתומים ברח' קרוכמאלנה 92, שבראשו עמד המחנך, רופא הילדים וסופר הילדים יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט). היה זה בית יתומים שזכה למוניטין באירופה כולה. הוא נוסד בסוף המאה ה-91 ביוזמתה של חברת "עזרת אחים". בשנת 1912 עבר המוסד למשכן הקבע שלו ברח' קרוכמאלנה ושם נשאר עד חיסולו בידי הגרמנים בשנת 1942. בהתאם לסיסמתו "בית עבודה ובריאות", ניהל ד"ר קורצ'אק את המוסד כמעין רפובליקה של ילדים. במסגרת הבית פעל בית משפט מיוחד של ילדים לפתרון סכסוכים ביניהם, וכמו-כן התקיים בו "משאל עם" והופיע עיתון שערכו וכתבו הילדים. ליד בית היתומים אורגנה חווה מיוחדת שבה עבדו היתומים. מלבד כל אלה נוסדה "קרן עצמית" שתמכה ביתומים בעוזבם את המוסד.
נוסף על בית היתומים ברח' קרוכמאלנה 92, פעלו בו' עוד כמה בתי יתומים ביוזמת הקהילה ובסיוע "צנטוס", כגון "בית מחסה ליתומים" שנוסד בשנת 1917, שהקנה ליתומים הכשרה מקצועית, בדרך כלל בתחומי המלאכה והמסחר; "בית יתומות", שנוסד בשנת 1936 ובו הוכשרו החניכות למקצועות תפירה ומלאכת יד; בית יתומות "אשל", שנוסד בשנת 1915 ביוזמת פעילי "המזרחי".

אור"ט
(ראשי התיבות של השם הרוסי של הארגון: "אובשצ'סטבו רספרוסטראנניה טרודה") - היה איגוד עולמי לפיתוח השכלה מקצועית ולהפצת מקצועות עבודה בין היהודים. הוא הוקם ברוסיה בשנת 1880. ב-28 בנובמבר 1921 אישרה ממשלת פולין את התקנון של ה"חברה להפצת עבודה מקצועית וחקלאית בקרב היהודים - אור"ט". מקום מושבו של האיגוד היה בו'. שדה פעולתו הקיף את המדינה כולה. ליושב-ראש מרכז אור"ט נבחר ד"ר משה זילברפרב. למרות הקשיים שהערימו שלטונות החינוך הפולניים עלה בידי אור"ט להקים רשת מוסדות במדינה - "טכניון" (בית-ספר תיכון) בווילנה וכמו-כן בתי-ספר מקצועיים וסדנאות - שלמדו בהם כ-3,000 תלמידים. בסך הכל נהנו משירותי אור"ט יותר מ-61,000 איש. אור"ט לא הסתפק בהפצת השכלה מקצועית, אלא פעל גם לשיקום החיים הכלכליים היהודיים על-ידי מתן אשראי, הספקת מכונות וחומרי גלם לסדנאות למלאכה, שיקום מבני בתי-ספר ועוד. פעולה זו נתאפשרה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה הודות להקצבות הג'וינט ויק"א, אך בהמשך הזמן הלכה וגדלה העזרה של אור"ט עצמו. סיוע נתקבל גם מן הקהילה ומן העירייה.
נוסף למרכז אור"ט הארצי בו', הוקמה בעיר בתמיכת הקהילה "חברה להספקת עבודה לעניים", שפעלה על בסיס עירוני עוד משנת 1905. אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה החברה להתקיים ועסקה בניהול בתי מלאכה וסדנאות כדי להעניק הכשרה מקצועית לצעירים מחוסרי אמצעים, ואף הקימה כמה בתי-ספר מקצועיים.

היא"ס
(ראשי תיבות של שם החברה באנגלית) נוסדה בשנת 1909 ביוזמת יהודי ארצות הברית במטרה לסייע למהגרים יהודים לפתור את בעיות ההגירה והקליטה שלהם. הסניף בפולין החל לפעול אחרי מלחמת העולם הראשונה והיה כפוף למרכז בו' בעקבות התאחדות באי הכוח של היא"ס באירופה עם המועצה היהודית העולמית, המשרד הארצישראלי המרכזי, הוועד המרכזי לעזרת יהודי אוקראינה והתאחדות הפועלים להגירה. התקנון של החברה אושר בידי ממשלת פולין. בראש החברה בפולין עמדו בזמנים שונים ד"ר יצחק שיפר, אברהם פודלישבסקי וד"ר מאיר פקר. היא"ס טיפל בבעיותיו של המהגר היהודי החל מראשית צעדיו בפולין, בעברו דרך ארצות המעבר ועד הגיעו למחוז חפצו. היא"ס דאג לשיפור תנאי הנסיעה באניות, סידר שיעורי ערב ללימוד שפות לועזיות, סייע לחיפוש קרובים, דאג לנשים עגונות, נתן הלוואות ותמיכות למהגרים עניים וכדומה.
בשנת 1930 נפתח בו', ברחוב מילנה 18, "בית המהגר היהודי" על שם אברהם פודלישבסקי. מטרת המוסד הזה היתה למצוא מחסה למהגרים שבאו מרחבי פולין ולספק להם את המידע הדרוש להם. ב"בית המהגר היהודי" מצאו מחסה גם החלוצים שהתכוננו לעלייה לארץ-ישראל. מספר המהגרים שנהנו מעזרת היא"ס ו"בית המהגר היהודי" היה: בשנת 1931 4,243 איש; בשנת 1923 - 4,550 איש; בשנת 1933 -5,380 איש; בשנת 1934 - 6,100 איש ובשנת 1935 6,300 איש. היא"ס דאג גם ליהודים שגורשו מגרמניה לפולין לאחר עליית היטלר לשלטון, ובמיוחד לאחר פרשת זבונשין בשנת 1938.

סגור

מוסדות הצדקה הקהילתים של וארשה
לפי ענפי העזרה הסוציאלית נתחלקו המוסדות הללו לכמה סוגים: (1) עזרה רפואית; (2) מתן סיוע ליולדות; (3) תמיכה בעניים באמצעות בתי-תמחוי, מטבחים עממיים וחלוקת חבילות מזון, לבוש וחומרי הסקה לחורף; (4) סיוע לסוחרים עניים; (5) מושבי זקנים; (6) עזרה לחולי רוח ונכים; (7) סיוע בקבורת מתים.
המוסדות שהגישו טיפול רפואי מוזל או חינם נקראו בשם "לינת צדק". בו' היו קיימים שבעה מוסדות כאלה, שהיו מפוזרים בכל העיר. הם כללו שירותי מעבדות, בתי מרקחת ואחדים כללו אפילו שירותי אמבולנס, מכון רנטגן, חדרי ניתוח וכו'.
קרובים למוסדות הרפואיים של "לינת צדק" היו המוסדות מסוג "ביקור חולים", שהיו מפוזרים בעיר ונקראו בשמות שונים דוגמת "עזרת חולים", "ביקור חולים", "חברת רחמנים", "מחזיקי חולים", "משמרת חולים בלילה", "חברת מבקרים" וכו'.
במלחמה בשחפת הצטיינו כאמור החברות "מרפא" ו"בריאות". כל אחת מהן קיימה בית הבראה ומרפא לחולי שחפת באוטווצק (120-140 מיטות). חברת "מרפא" הקימה בו' בית מרפא לחולי קצרת.
עזרה ליולדות עניות ניתנה לא רק במוסדות העזרה הרפו- איים הכלליים. למטרה זו הוקמו מוסדות מיוחדים. המפורסם ביותר היה "עזרת יולדות עניות" ברחוב ז'לאזנה 42, שנוסד עוד בשנת 1882 ולידו פעל מוסד גינקולוגי מיוחד.
מוסדות התמחוי והמטבחים העממיים, שחלקם נשאו את השם המסורתי "הכנסת אורחים", היו מרובים בו'. כולם חילקו לעניים ארוחות חינם או במחיר מוזל. באחדים מהם סעדו צהריים ולעתים גם ערב 900 עד 1,300 איש בממוצע. לחגים חילקו סוכר, תפוחי אדמה, קמח, שמן, ולפסח גם יין ומצות. ליד מוסדות אלה התקיים גם מפעל "מתן בסתר" שטיפל בחלוקת חבילות מזון לנצרכים מכובדים שירדו מנכ- סיהם, בעיקר לחגים. במיוחד הצטיינו בשטח זה החברה "בית לחם" (ברחוב אלקטורלנה 14), חברת "תומכי עניים" (ברחוב מילנה 3), "הכנסת אורחים" (ברחוב טווארדה 4), "מחזיקי בחורי ישיבה" (ברחוב פרנצישקאנסקה 19), חברת "מחזיקים בתורה" ולידה חברת "הכנסת כלה" ועוד. אחת מחברות אלה אספה - על-ידי שליחיה' שהיו ידועים בשם "גוט שבת יידעלעך", מפני שנהגו לפתוח במלים אלה, מדי שבת, את פנייתם ליהודים לתרום - כל מיני מאפה (שנזרקו אליהם מן החלונות) בשביל נצרכים, ביניהם אסירים יהודים הכלואים בבתי הסוהר.
בסוג אחר של עזרה סוציאלית עסקו המוסדות שהושיטו סיוע לסוחרים עניים ולבעלי מלאכה שהתרוששו. בתחום זה פעלו חברת "עזרה", שנוסדה עוד בשנת 1902, חברת "אחיסמך", שנוסדה בשנת 1905 וחברת "אחיעזר", שנוסדה בשנת 1901. החברות האלה נתנו לנזקקים שלהן תמיכה חומרית: הן סייעו בהקמת הסדנה או העסק, עזרו במצרכי מזון, בנדוניה ובסידור חתונת בניהם ובנותיהם של הנזקקים וכדומה. בסוף שנות העשרים נוסדה בעיר חברת "ועד ההצלה" לשם מתן עזרה לנפגעי המשבר הכלכלי. חברה זו המשיכה להתקיים עד ערב מלחמת העולם השנייה. היא פעלה בתחומים שונים: מתן הלוואות למרוששים לרכישת סחורה או חומרי גלם, השגת מקום לחנות, הגנה מפני צווים לפינוי הדירות, מתן עזרה מידית בכסף, במזון ובלבוש. בסיוע הג'וינט הקימה החברה קופת גמ"ח. במשך שנות קיומה עזרה חברת "ועד ההצלה" ל-92,000 נפש כמעט.
בין בתי הזקנים של ו' היה ידוע במיוחד מושב הזקנים "סחרוניסקו" ברחוב גורצ'בסקי 9. הוא נוסד אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1924 נבנה בניין, שבו מצאו זקנים מחוסרי אמצעים מקום מגורים קבוע חינם אין כסף. בשנת 1928 הוקם בית מחסה מיוחד לזקנים בעלי מקצועות חופשיים ("אוגניסקו"), שכלל גן מטופח, חדר קריאה, ספרייה, מרפאה ועוד. בשנת 1937 התגוררו במושב הזקנים הכללי 43 קשישים ו-45 קשישות; במוסד השני התגוררו באותו זמן 12 קשישים ו-51 קשישות. ברשות המוסד היה גם מגרש בשרורבורוב ושם הקימה ההנהלה בית מרגוע לזקנים לימי הקיץ.
במסגרת הסיוע לנכים הוקמו בו' מספר מוסדות חשובים: (1) "המוסד היהודי לעיוורים", שנוסד בשנת 1926 ליד חברת "עזרה לילדים יהודיים עיוורים בפולין". למוסד זה התקבלו ילדים עיוורים מכל רחבי הארץ והם שהו במוסד עד שנת ה-30 לחייהם. ערב מלחמת העולם השנייה היו במוסד 40 איש; (2) "המוסד היהודי לחירשים", שהקימה "החברה להגנת חירשים-אילמים" ביוזמת ד"ר לודביק זאמנהוף בשנת 1921. המוסד כלל פנימייה ובית-ספר מיוחד לילדים חירשים, שלמדו בו מדי שנה כ-100 ילדים מכל רחבי פולין; (3) "החברה לעזרת יהודים חולי רוח", ששכנה ברחוב מוניושקי 11, נוסדה בשנת 1906. חברה זו קיימה באוטווצק מוסד מיוחד לילדים מפגרים.
בקבורת המתים טיפלו שתי חברות קדישא: "חסד של אמת", שמשרדה היה ברחוב גז'יבובסקה 21, ו"חסד אמת", שפעלה ממשרדה ברחוב לשנו 52א. שתי החברות סייעו גם למשפחות עניות בהבאת נפטריהן לקבר ישראל ותמכו בבני המשפחה הקרובים ביותר.
מפעל סעד חשוב בו' כמו בכל יתר קהילות ישראל היו קופות הגמ"ח השונות. מלחמת העולם הראשונה שיתקה לגמרי את קופות הגמ"ח של ו'. בשנת 1920 שוקמו והוקמו קופות רבות כאלה. הקופות האלה שוקמו ביוזמת ארגונים מקצועיים, חברות סוציאליות, בתי כנסת, נדבנים ועסקנים פרטייים, וכן מתרומות הג'וינט.
בשנת 1925 החל הג'וינט בפעילות נרחבת למען שיקום קופות גמ"ח בעיר. לצורך זה הוקם מוסד מרכזי כלל-ארצי למתן הלוואות ללא ריבית ("צעקאבע"). המוסד שכן ברחוב יאסנה 10. במוסד זה רוכזו 48 קופות גמ"ח שנתנו בשנים 1926-1938 כשני מיליון הלוואות בסך כולל של 180,000,000 זלוטי. ההלוואות ניתנו לתקופות ארוכות וללא ריבית, או בריבית סמלית.
הג'וינט השקיע במוסד זה כחמישה מליון זלוטי, סכום השווה להון העצמי של הקופות, שנצטבר מתרומות שונות או מדמי חבר. מוסד "צעקאבע" הוציא לאור בו' שני ירחונים: "פאלקס הילף" ו"דאס וירטשאפטליכע לעבען". בכתבי עת אלה השתתפו סופרים, כלכלנים ועסקנים סוציאליים דוגמת י' בורנשטיין, י, גיטרמן, ד"ר יצחק שיפר ואחרים. הירחונים הוקדשו לענייני הקופות ולמחקרים על המבנה הסוציאלי והמצב הכלכלי של השכבות העממיות היהודיות.
נוסף למוסד המרכזי, התבלטו בו' כמה קופות גמ"ח. מבין החשובות שבהן ייזכרו כאן: (1) קופת גמ"ח שליד ועד ההצלה ברחוב לשנה 48. הון היסוד שלה מתרומות ומן הג'וינט הגיע לסך 900,000 זלוטי ומספר הלווים לשנה היה בערך 6,500 (אבות משפחה); (2) קופת גמ"ח ברחוב גז'יבובסקה 29, שהיתה בעלת הון יסוד בסך 500,000 זלוטי ומספר הלווים שלה עלה על 4,000 לשנה; (3) קופת גמ"ח מרכזית (איחוד של 63 קופות קטנות בו'), שמקום מושבה היה ברחוב קרולבסקה 16. הונה הגיע ל-400,000 זלוטי ומספר הלווים בשנה היה 3,000. נוסף על אלה פעלו בכל רחבי ו' מספר גדול של קופות קטנות שהתנהלו בידי עסקנים מקומיים.

סגור

מפלגות פוליטיות
בין שתי מלחמות העולם התרכזה בו' כל הפעילות המפלגתית של יהודי פולין. למרות המאמצים השיטתיים לדחוק את רגלי היהודים מעמדותיהם הכלכליות וחרף האנטישמיות שהלכה וגברה במהלך הגיבוש של מדינת פולין העצמאית, איפשר המשטר הלאומני ליהודים פעילות עצמאית ענפה למדי בתחום התרבותי והפוליטי. ו' הפכה להיות במידה רבה המרכז הפוליטי והתרבותי של יהדות פולין כולה והוא אף הקרין מאורו לפזורה היהודית שביתר ארצות אירופה.

ציונים כלליים
זה היה הגוש המרכזי בהסתדרות הציונית העולמית. המצע שלו לא חרג מתוכנית באזל ומנהיגיו הגדירו את עצמם כ"סתם ציונים" שאינם נמנים לא עם המחנה הציוני הדתי, ואף לא עם המחנה הסוציאליסטי וגם לא עם המחנה הרוויזיוניסטי. לימים, בכינוס הכללי שנערך בקראקוב בשנת 1931 היה גוש פוליטי זה למפלגת "הציונים הכלליים". בו' נתרכזה רק אחת מארבעת המסגרות הארגוניות שפעלו בתוך הגוש הזה ברחבי פולין, זו שנקראה "ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית". בנוסף להסתדרות הציונית הזאת פעלו ברחבי פולין עוד שלוש הסתדרויות נפרדות: במזרח גאליציה (מרכזה היה בלבוב), במערב גאליציה ובשלזיה (מרכזה היה בקראקוב) והמרכז הציוני בווילנה, שריכז את הפעילות בליטא. בבחירות לסיים המכונן של 1919 התמודדו שתי רשימות: המועצה הלאומית היהודית הזמנית בו', שכללה את נציגי ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית וה"מזרחי" בו', וההסתדרות הציונית של מערב גאליציה. זו האחרונה זכתה בניצחון מוחץ על יריבתה. לא אחת התעוררו סכסוכים על סמכויות בין ארבע ההסתדרויות, ובמיוחד בין המרכזים בלבוב ובקראקוב, ובין זו של ו'. היתה גם כפילות בפעילותן של ההסתדרויות. ונוסף על כל אלה התפתח מאבק קשה בין ציוני פולין הקונגרסאית ובין ציוני גאליציה על הבכורה במועדון הפרלמנטרי היהודי (ה"קולו") בסיים.
בשנת 1925 התכנסה בו' הוועידה הראשונה של הציונות הכללית כולה. הוחלט להקים מועצה עליונה שתהיה אחראית לוועידה הארצית של הציונות הכללית, שהיתה אמורה להתכנס אחת לשנה. אולם, בוועידה הארצית השנייה, שנערכה בשנת 1926, פרשו ציוני מזרח גאליציה ומערב גאליציה מן המועצה העליונה. במשך רוב התקופה שבין שתי מלחמות העולם ריכזה ו' את הפעילות וייצגה את פולין הקו- נגרסאית ואת איזור ליטא ווילנה בלבד.
הדמות הבולטת בהסתדרות הציונית בו' ובציבור היהודי בפולין, בעיקר באיזור הסיפוח הרוסי לשעבר, היה יצחק גרינבאום. הוא היה גם האישיות היהודית הבולטת בסיים הפולני (לאחר שקמה מדינת ישראל היה גרינבאום שר הפנים הראשון שלה). את דרכו במדיניות הפולנית הגדיר גרינבאום עצמו באחד מנאומיו שנשא בוועדה המדינית של אחת הוועידות הציוניות באותה תקופה כדלקמן: אם רוצים אנו להקים מולדת עצמאית לעם היהודי בארץ-ישראל, חייבים אנו לנהל את מלחמתה של יהדות פולין, שהיא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. לא נוכל לבנות את מולדתנו בא"י, שזה תהליך ממושך, אם לא נחפה על נסיגתם של היהודים ממרכזי הגולה, אם נרשה שנסיגה זו תהיה נסיגת בהלה.
במסגרת המאבק לשוויון זכויות ליהודים בפולין היה יצחק גרינבאום אחד מיוזמי הקמתו של גוש המיעוטים הלאומיים לקראת הבחירות לסיים הפולני השני בשנת 1922. אולם, גם בפולין הקונגרסאית ובו' עצמה היו חברי מפלגה שחלקו על דרכו של גרינבאום. שני נושאים מרכזיים היו נתונים במחלוקת. האחד קשור במדיניות שיש לנקוט כלפי הממשל הפולני והאם צריך להגיע להסדר עם ממשלת גראבסקי ב-1924 ("אוגודה"). יצחק גרינבאום התנגד להסדר עם ההנהגה האנדקית, ואילו ליאון רייך מלבוב ויהושע טהון מקראקוב, שהצטרפו אליהם רבים מן הציונים הכלליים בו', סברו אחרת וחתמו על הסכם עם גראבסקי. ההסדר שהוסכם עליו הבטיח, בין השאר, לממשלת פולין את תמיכת החוגים היהודיים בסיים לקראת יציאת משלחת מטעם ממשלת פולין לארצות הברית כדי לבקש מן האמריקנים מלווה לשיקום הכלכלה.
נושא המחלוקת השני היה קשור לעניינים הפנימיים של ההסתדרות הציונית העולמית, ועיקרו הצעתו של חיים וייצמן להרחיב את הסוכנות היהודית. בשל שתי מחלוקות אלה נתפלגה ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית שמרכזה בו' בשנת 1924 לשתי סיעות: סיעת "על המשמר" בראשות יצחק גרינבאום וסיעת "עת לבנות" בראשות ליאון לוויטה ויהושע גוטליב.
סיעת "על המשמר" התנגדה להרחבת הסוכנות היהודית לפי הצעתו של וייצמן. היא היתה בעד נקיטת עמדה תקיפה יותר כלפי המנדט הבריטי בארץ-ישראל ודרשה שתינקט מדיניות רדיקלית יותר להגנת זכויות היהודים בפולין. סיעת "עת לבנות", לעומת זאת, שייצגה את היסוד השמרני יותר בהסתדרות הציונית, תמכה בהצעתו של וייצמן בנושאים הציוניים ובתחום הפוליטיקה היהודית בפולין נטתה בדרך כלל ליתר מתינות ולהשגת הסדר עם השלטון.
הפולמוס בין שתי הסיעות פילג את מפלגת "ההסתדרות הציונית" ("הציונים הכלליים") בו' במשך שנים. בתחילת הסכסוך, בשנת 1924, ניצחה סיעת "עת לבנות" של לוויטה וגוטליב וניצחונה שם קץ לשבע שנות שלטונו של גרינבאום בסניף הווארשאי. אולם בשנת 1930 חזרה סיעת "על המשמר" של גרינבאום וניצחה את "עת לבנות". סיעת "על המשמר" שלטה בהנהגת סניף ו' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין הפעילים בוועד המרכזי של המפלגה מאז 1930 היה משה קליינבוים (לימים משה סנה, מפקד ההגנה ואחר כך חבר מפ"ם ולבסוף מנהיג מק"י), שנבחר לתפקיד יושב-ראש הווער המרכזי בשנת 1934. באותה שנה עלה גרינבאום לארץ-ישראל ואת מקומו בהנהגת מפלגת "הציונים הכלליים" של פולין הקונגרסאית תפס א' הרטגלס. הפילוג בין "על המשמר" ובין "עת לבנות" המשיך להתקיים בסניף הווארשאי, והחל מ-1935 הוא הקביל לפילוג בתוך ההסתדרות הציונית העולמית בין "התאחדות עולמית של ציונים כלליים" ל"ברית עולמית של ציונים כלליים". אולם אלה האחרונים היו בסניף של ו' מיעוט מבוטל. בבחירות לקונגרס הציוני ה-21, שנערכו בשנת 1939, קיבלה רשימת "ברית עולמית של ציונים כלליים" ("עת לבנות") בו' 265 קולות, לעומת 1,061 קולות שקיבלה סיעת "על המשמר".
מפלגת "הציונים הכלליים" הוציאה לאור ביטאונים בעברית, ביידיש ובפולנית, ניהלה את המשרד הארצישראלי בו' ואת המועצה הלאומית הזמנית, החזיקה רשת של בתי-ספר בפיקוחה של ועדת התרבות, ניהלה את הסוכנות הטלגרפית היהודית יט"א, שתפקידה היה "להפיץ לעיתונות מידע על החיים היהודיים בציבור הפולני והיהודי". כמו כן ניהלה המפלגה חברה להוצאה לאור והנחתה את פעולותיהם של מאות הסניפים המקומיים שלה ואספה תרומות למען ארץ-ישראל. המפלגה הציבה לעצמה שתי מטרות: להנהיג את התנועה הציונית ולהנהיג את הציבור היהודי בו' ובפולין הקונגרסאית. נציגי "על המשמר" המשיכו להיאבק על זכויות יהודי פולין בסיים עד הבחירות לסיים הרביעי, שנערכו בשנת 1930. בבחירות אלה זכתה המפלגה רק במנדט אחד ומכאן ואילך ישבו בפרלמנט הפולני צירים יהודים שלא נמנו עם סיעת "על המשמר".
למפלגת "ההסתדרות הציונית" בו' היו מסונפים ארגוני הנוער "הנוער הציוני" ו"החלוץ הכלל-ציוני". ארגונים אלה עסקו בפעולות של חינוך ציוני והכשרה חקלאית ומקצועית לקראת העלייה לארץ-ישראל. ארגון נוסף שפעל במסגרת המפלגה היה ארגון הנוער האקרמאי הציוני "למטרה". תנועת הנוער של "הציונים הכלליים", "הנוער הציוני", עברה גלגולים אחדים עד שהוקמה בצורה מגובשת בשנת 1932. בשנת 1927 נוצרו כמה ארגוני נוער של צופים. לאחר שאימץ לעצמו "השומר הצעיר" מצע ציוני-מרכסיסטי הוקם הקן הראשון של "השומר הלאומי" בו'. חמש שנים לאחר מכן התאחדו רוב ארגוני הנוער ה"שומריים" הלא-מרכסיסטיים - "השומר הלאומי" ו"הרצליה", בפולין הקונגרסאית, "הנוער העברי" ו"עקיבא" בגאליציה וארגונים דומים באירופה - לארגון עולמי אחד והפכו להיות תנועת "הנוער הציוני" שסניפו המרכזי היה בו'. אחד הפעילים הבולטים בסניף המרכזי היה משה קולודני (לימים משה קול, מנהיג הליברלים העצמאיים בישראל ושר מטעם מפלגה זו). חניכיה של תנועה זו באו מכל שכבות הציבור, אם כי ראשיתה בתנועת הנוער הלומד.
דרך החינוך היתה חלוצית-צופית והורגש בה עקרון "הקבוצה" כצורת התיישבות מועדפת. "דרך השומר הלאומי" היה ביטאונה של התנועה, וכאשר היה לירחון נקרא "דרך הנוער הציוני". "בלוי וייס" היה הביטאון המשותף לכל התנועה החלוצית הכלל-ציונית, כולל "הנוער הציוני" ו"החלוץ הכלל-ציוני". כמו-כן הופיעו ביטאון לשכבת הצופים בשם "שבילים" והביטאון "עולם הזאב" של שכבת "הזאבים". בבחירות לקונגרס הציוני ה-21, שנערך בשנת 1939, הופיע "הנוער הציוני" של פולין הקונגרסאית ברשימה נפרדת, שקיבלה בו' 147 קולות. במחנה הציוני של יהודי ו' פעלו, בנוסף לגוש המרכזי של "מפלגת ההסתדרות הציונית" או ה"ציונים הכלליים", מפלגות ציוניות אחרות שכוחן עלה במיוחד בשנות ה-30.

סגור

המחנה הציוני הדתי
סניף הסתדרות "המזרחי" הוקם בו' בשנת 1916. עם תקומת פולין העצמאית הרחיבה הסתדרות "המזרחי" את פעולתה והצטרפו אליה עסקנים ורבנים בעלי השפעה. עסקני "המזרחי", ובראשם הרב יצחק ניסנבוים ויהושע השל פרבשטיין, נכנסו למועצה הלאומית הזמנית. האחרון גם נבחר לסיים המכונן בשנת 1919 כנציג רשימה זו. "המזרחי" שיתף פעולה עם מפלגת "ההסתדרות הציונית" במאבק על השגת שוויון זכויות ליהודים. הוא גם השתתף בארגון גוש המיעו- טים לסיים השני בשנת 1922. אולם בתוך הקהילה נאבקה הסתדרות "המזרחי" עם שאר הציונים על הצביון הדתי ובמ- יוחר על החינוך הדתי-לאומי. ויחד עם זאת תמכו הציונים ב"המזרחי" נגד "אגודת ישראל" בוועד הקהילה ובזכות תמיכה זו נבחר פרבשטיין ליו"ר ועד הקהילה הראשון של ו' בפולין העצמאית ונשאר בתפקיד זה משנת 1926 עד 1931.
בדומה ל"ציונים הכלליים" היתה גם מפלגת "המזרחי" מאורגנת על בסיס טריטוריאלי. בפולין היו שלושה ארגוני-גג של "המזרחי" - בפולין הקונגרסאית, בגאליציה המערבית ושלזיה ובגאליציה המדרחית. הסניף הראשי של "המזרחי" בפולין הקונגרסאית היה בו'. המפלגה הקימה רשת חינוך משלה - "יבנה" - שהקיפה בכל רחבי פולין 230 בתי-ספר. בו' עצמה היו בסוף שנות השלושים שלושה בתי-ספר כאלה. גולת הכותרת של החינוך הדתי-לאומי היה הסמינריון למורים ורבנים "תחכמוני" שפעל בו'. בראש המחלקה ללימודי קודש של המוסד הזה עמד ר' משה סולובייצ'יק ובראש המחלקה ללימודי חול עמד פרופ' מאיר באלאבאן. מספר התלמידים בבתי-הספר "יבנה" שבו' לבדה הגיע בראשית שנות השלושים ל-12,000 תלמידים ותלמידות.
"המזרחי" הקים קואופרטיבים צרכניים, מטבחים עממיים ובתי יתומים. מוסדות "המזרחי" נסתייעו בארגון "עזרת תורה" שבארצות הברית, שהיה מקורב לג'וינט. החל משנת 1919 הוציאה המפלגה לאור בו' שבועון עברי בשם "המזרחי" (עורכו היה הרב י' ניסנבוים) וכן מספר שבועונים ביידיש: "אונזער שטימע" (עם מוסף עברי), "דאס יידישע לעבן", "אונזער וועג" ופרסום בעברית בשם "הקדם" (עורכו היה ש"ח לנדוי).
ליד "המזרחי" פעלו "צעירי המזרחי" ו"החלוץ המזרחי". ראשית התארגנותם של "צעירי המזרחי", שהזדהו עם "הפועל המזרחי" בארץ-ישראל, היתה בוועידת היסוד שנערכה בשנת 1921. בשנת 1928 כבר מנו "צעירי המזרחי" 10,000 חברים ברחבי פולין, רובם בפולין הקונגרסאית. הסניף המרכזי של התנועה היה בו'. שתי התנועות לא ניתקו את הקשר עם מפלגת האם "המזרחי", אבל הדגישו את העבודה במקצועות המלאכה והחלוציות. הן ארגנו קורסים למסגרות ולנגרות, הגבירו את פעילותן בקיבוצי ההכשרה ובמשרד הארצישראלי וייסדו את "קרן החלוץ המזרחי".
בו' קמו באותה תקופה גם קבוצות של "החלוץ המזרחי-שמאל", שהשתתפו במגביות למען ארץ-ישראל העובדת. בבחירות לקונגרס הציוני ה-14, שנערכו בשנת 1925, העמידה "החלוץ המזרחי-שמאל" רשימה משלה ובמקום בולט בה הופיע הרבי מיאבלונה, הרב יחזקאל טויב. בו' זכתה רשימה זו ל-1,453 קולות ועמדה במקום השני אחרי "עת לבנות" ולפני "על המשמר". בינואר 1926 כינסה הקבוצה ועידה בו' שבה הכריזה ש"הסתדרות העובדים" היא הארגון החוקי היחיד של מעמד הפועלים בארץ-ישראל. בשנים שלאחר מכן ירד כוחה של הקבוצה.
בו' פעלה גם תנועת הנוער של "המזרחי" - "השומר הדתי" (לימים "בני עקיבא"), שרוב חבריה באו מחוגי הנוער הדתי הלאומי הלומד. הם הקימו קיבוצי הכשרה בעלי ייחוד חינוכי מסורתי והיו ממניחי היסוד של הקיבוצים "טירת צבי" ו"כפר עציון".
אחד מהוגי רעיון "תורה ועבודה", שעמד בבסיס תנועת "צעירי המזרחי" ואחר כך "המזרחי" כולה, היה שמואל חיים לנדוי מגאליציה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא פעל בו' ובה פיתח את רעיונותיו במאמרים הרבים שכתב, ביניהם בכתב-העת "הקדם" שיצא לאור בו' בעריכתו. בבחירות לקונגרס הציוני ה-21 (שנערך בשנת 1939) היה מספר הקולות שקיבלה רשימת "המזרחי" בו' 1,282 - דומה למספר הקולות שקיבלו "הציונים הכלליים" משתי הרשימות גם יחד.

סגור

המחנה הציוני-סוציאליסטי
"פועלי ציון"
אגודות סטודנטים ציוניות-סוציאליסטיות היו קיימות בו' מאז 1905. הבולטות מביניהן היו "מתתיהו" ו"קדימה". המפלגה הציונית-סוציאליסטית ההמונית הראשונה בו' היתה "פועלי ציון". ועידתה הראשונה של מפלגה זו נערכה בו' בדצמבר 1918. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 השתתפו "פועלי ציון" ברשימה משלהם. הם קיבלו רק ציר אחד - מאכס רוזנפלד מלבוב; לאחר מותו בא במקומו ד"ר יצחק שיפר. בבחירות למועצה העירונית של ו', שנערכו באותה שנה, זכו "פועלי ציון" בשני צירים.
כידוע, התפלגה "פועלי ציון" בשנת 1920 ל"שמאל" ו"ימין" על רקע יחסה לאינטרנציונל הסוציאליסטי וההסתדרות הציונית. "פועלי ציון-שמאל" פרשו מן ההסתדרות הציונית העולמית וחזרו אליה רק בשנת 1938. בו' עזבו עסקני מפלגה אחרים את "פועלי ציון-שמאל" והיו למנהיגי המפלגה הקומוניסטית. בבחירות לסיים השני, שנערכו בשנת 1922, סירבו "פועלי ציון-שמאל" להשתתף בגוש המיעוטים וניסו להקים גוש סוציאליסטי, אולם ניסיון זה נכשל.
בפעולתם בקרב האיגודים המקצועיים נתקלו "פועלי ציון-שמאל" בקשיים, מפני שבחוגים אלה נודעה בו' השפעה רבה ל"בונד" ולפ.פ.ס. רק אחרי מאבק עלה ביריהם לחדור לאיגודי האורגים, נגרי הבניין, המלצרים, הזגגים ומובילי הקמח.
המפלגה הקימה תנועת נוער בשם "יוגנט" (נוער), שבראשה עמדו יעקב קנר ואברהם פריינט ואחר כך גם רפאל מאהלר ועמנואל רינגלבלום. תנועת הנוער קיימה קשר הדוק עם מפלגת האם. תפקידה היה להכשיר פעילים צעירים שיצטרפו בבוא העת לשורות המפלגה. התנועה הצליחה לגייס נוער פרולטרי במספרים גדולים. בקן של ו' היו בשנת 1919 (לפני הפילוג) כמה מאות בני נוער.
בתחום הקואופרציה הקימו "פועלי ציון-שמאל" מוסדות אחדים. החשובים שבהם היו מטבחי הפועלים הקואופרטי- ביים בו', שחילקו מדי יום כ-1,000 ארוחות צהריים. "פועלי ציון-שמאל" הקימו קואופרטיב צרכני, שהיו לו 4 סניפים, וכן כמה קואופרטיבים יצרניים.
"פועלי ציון-שמאל" פעלו בו' יחד עם ה"בונד" ברשת החינוך של ציש"א. בשנת 1922 כבר היו בו' כ-20 בתי-ספר יידישאיים, ארבעה מהם ע"ש בורוכוב. אולם בסוף שנות השלושים נותרו בו' ארבעה בתי-ספר של ציש"א בלבד. המפלגה ארגנה שיעורי ערב לפועלים, חוגים של חובבי דראמה, מקהלות ועוד. בראש המפעלים החינוכיים האלה בו' עמד עמנואל רינגלבלום. "פועלי ציון-שמאל" הקים בו' אגודת ספורט של הפועלים בשם "שטערן" (כוכב) שהיתה לארגון המוני.
למרות ש"פועלי ציון-שמאל" היתה מפלגה חוקית במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם, היא היתה נתונה לרדיפות בשל היותה שמאלנית ובשל פעילותם של קומוניסטים, שמצאו במסגרתה מפלט ליגאלי. לעתים קרובות נערכו בקרב עסקניה מאסרים. בשנת 1934 ישבו רבים מהם בכלא. ביניהם היו נתן בוקסבוים, יעקב קנר, יצחק לב ועוד. במיוחד נרדפה העיתונות הפועלית-ציונית. אחד מעיתוניה של המפלגה היה ה"ארבייטער צייטונג", שהופיע בהתחלה שלוש פעמים בשבוע ואחר כך רק פעם בשבוע ובשמות שונים. בשנת 1922 הוציאה המפלגה לאור גם עיתון יומי בשם "דאס לעבן" וביטאוני נוער שנסגרו מפעם לפעם בפקודת השלטונות: "יוגנט פאן", "פרייע יוגנט", "יונגער קעמפער". נוסף על כתבי-העת האלה הוציאה המפלגה לאור בו' את ה"ידישער ארבעטער פנקס" בעריכת זרובבל שרק (1927) ואת "פועלי ציון אלמאנאך" (1931).
ערב מלחמת העולם השנייה התקיימה "פועלי ציון-שמאל" כמעט באופן בלתי ליגאלי. בתחום הפעילות הארצישראלית תמכה מפלגה זו במוסדות דוגמת "קופת פועלי א"י, ובנק הפועלים, וחבריה השתתפו בעלייה הבלתי ליגאלית לארץ-ישראל. בשנת 1937 החלה מפלגה זו להשתתף בקונגרסים של "ליגת ארץ-ישראל העובדת", ובשנת 1938 חזרה להסתדרות הציונית.
מפלגת "פועלי ציון-ימין", בניגוד ל"פועלי ציון-שמאל", לא עזבה את ההסתדרות הציונית, על-פי האידיאולוגיה שלה היתה מפלגה זו קרובה ל"אחדות העבודה" של ארץ-ישראל בשנות העשרים. אבל בו' היתה המפלגה חלשה למדי. היא התאוששה רק לאחר שהתאחדה עם הפלג הסוציאליסטי של תנועת "צעירי ציון", תנועה שהתפלגה כידוע בשנת 1919 לשני זרמים: ה"עמלני" והסוציאליסטי.
הזרם העמלני של "צעירי ציון", שבראשם עמדו בו' יהודה אייגס והאחים אברהם ויוסף גרביצקי, התאחד כבר בשנת 1920 עם תומכי "הפועל הצעיר" שבארץ-ישראל ויצרו את מפלגת "ההתאחדות" בפולין (ראה להלן).
הזרם הסוציאליסטי של "צעירי ציון", לעומת זאת, המשיך להתקיים ואף הרחיב את שורותיו, במיוחד לאחר שנוספו אליו כוחות אינטלקטואליים שהגיעו מרוסיה. בשנת 1920 הקימו חבריו בו' ובחלקים אחרים של פולין את "האיחוד המזרחי" ("המזרח פארבאנד") של "צעירי ציון", ואף המשיכו להוציא לאור את ביטאונה של המפלגה "באפרייונג" (החל להופיע בשנת 1918), שעורכו היה ישראל מרמינסקי. בשנת 1926 התאחד הפלג הסוציאליסטי של "צעירי ציון" עם "פועלי ציון-ימין" והשניים הקימו יחד מפלגה חדשה - "פועלי ציון-צ"ס".

"פועלי ציון-צ"ס"
החל מהקמתה בשנת 1926 עסקה מפלגה זו הרבה בארגון עצמי ובפעילות למען העלייה לארץ-ישראל, במיוחד במסגרת המשרד הארצישראלי בו'. "פועלי ציון-צ"ס" ניסתה להשתלב במסגרת המערכת החינוכית של ציש"א, שנמצאה בתחום השפעתם של ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל". אולם הרוח האנטי-ציונית ששררה ברשת חינוך זו אילצה את המפלגה להסתלק מציש"א ולהקים מערכת חינוך משלה - "שול-קולט", שהקצתה בבתי-הספר שלה מקום חשוב ללימוד השפה העברית וההיסטוריה של ארץ-ישראל.
המפלגה ניסתה לחדור לאיגודים המקצועיים של ה"לאנד ראט", שהיו נתונים להשפעת ה"בונד". הניסיון המוצלח הראשון היה ארגון אגודת הסבלים. עידוד חשוב לכך נתן למפלגה בואו של אבא חושי (לימים ראש עיריית חיפה) לו' כדי לגייס סבלים יהודיים לעבודה בנמל חיפה. בשנת 1933 נוסדה בו' הסתדרות "העובד" - מועצה מקצועית מרכזית, שהקיפה 11 איגודים מקצועיים. ברם, הניסיונות לאחד את המועצה המרכזית עם ה"לאנד ראט" שבהשפעת ה"בונד" עלו בתוהו. במארס 1934 מנה "העובד" 206 סניפים ובהם 5,196 חברים, רבים מהם בו'. היו אלה בעלי מלאכה ואנשי המקצועות החופשיים, רובם מועמדים לעלייה. מבחינה ארגונית היה "העובד" קשור ב"החלוץ" ומבחינה מדינית-חברתית היה קשור ב"פועלי ציון-צ"ס".
החל מראשית שנות השלושים עלתה קרנה של המפלגה בו' ובפולין כולה והיא היתה לתנועת המונים ותפסה את המקום השני אחרי ה"בונד" בתנועת הפועלים היהודית בו' ובחלקים אחרים של פולין. החל מן הקונגרס ה-18 (1933) קיבלה "רשימת ארץ-ישראל העובדת" את רוב ציריה בפולין בזכות תרומת "פועלי ציון-צ"ס". בו' עצמה קיבלה "רשימת ארץ-ישראל העובדת" בבחירות לקונגרס ה-18 (1933) 29.5% מכלל המצביעים בעיר ובקונגרס ה-21 (1939) - 48.1% מכלל קולות המצביעים. מרכז המפלגה ומרכז "החלוץ" בו' שיתפו פעולה בתחום ההכשרה וההסברה. בספטמבר 1931 הקימה המפלגה בו' את הסתדרות הספורט "הפועל".
החל משנת 1933 הוציאה המפלגה לאור בו' עיתון יומי בשם "דאס ווארט" (עורכו הראשי היה זלמן רובשוב לימים זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל), ולאחר הפסקה את "דאס נייע ווארט". העיתון היה לאחד המכשירים העיקריים בפעילותה של המפלגה ואחד הגורמים לגידולה. ביטאונה הרשמי של המפלגה היה "באפרייאונג ארבייטער שטימע".
תנועת הנוער של "פועלי ציון-צ"ס" - "פרייהייט" ("דרור") קמה לאחר שנתאחדו בשנת 1926 "פרייהייט" - תנועת הנוער של הפלג הסוציאליסטי של "צעירי ציון" - ו"יסא"י" (יידישע סאציאל-רעמאקראטישע ארבייטער יוגנט) - תנועת הנוער של "פועלי ציון-ימין". התנועה החדשה מנתה מראשית הקמתה בו' כמה מאות חברים. בשנת 1926 החלה תנועה זו להוציא לאור את הירחון "פרייהייט", שהמשיך להופיע בו' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. נוסף לירחון זה הוציאה התנועה לאור ירחון נוסף, "יונג און פריי", ששינה את שמו מאוחר יותר ל"אויפאנג" ושימש גם ביטאון מפלגת האם "פועלי ציון-צ"ס".
תנועת הנוער "פרייהייט" גדלה בקצב מהיר. שבע שנים לאחר שהוקמה, בשנת 1933, כבר היו לה בו' בלבד 1,000 חברים בערך. בשנה זו, בזמן הקונגרס הציוני ה-18, הוחלט שכל הארגונים הנושאים את השם "פרייהייט" יחליפו את שמם ל"דרור". מן הזמן שהתאחדו "פועלי ציון-צ"ס" ו"ההתאחדות" בדאנציג, בשנת 1932, היה הארגון קשור לארגון העולמי. אולם, בשל אי קיום האיחוד בפולין הקונגרסאית שמרה תנועת "פרייהייט" ("דרור") של ו' על עצמאותה.
בני הנוער של "פרייהייט" ("דרור") בו' ובפולין בכלל היו פעילים במסגרת "החלוץ הצעיר", שבו התכוננו לעלייה מאות צעירים, אשר בגלל גילם הצעיר לא יכלו לצאת להכשרה. שיטת החינוך היתה צופיות וחלוציות. התנועה היתה פעילה גם בתנועה המקצועית של ו'. בשנת 1938 התאחדו שני הארגונים "פרייהייט" ("דרור") ו"החלוץ הצעיר", שהיו בו שלוש שכבות גיל: עד גיל 14 ; עד גיל 18 ; וגילאי 18-22. חברי השכבה הבוגרת היו חייבים להשתייך הן ל"החלוץ" והן למפלגת "פועלי ציון-צ"ס". פעולות התרבות בארגון המאוחד התנהלו בעברית וביידיש.

ה"התאחדות"
במהותה הארצישראלית ובהרכבה הסוציאלי לא נברלה ה"התאחדות" מ"פועלי ציון-צ"ס", אולם הפרידו ביניהן, מלבד מסגרות ארגוניות שונות בתנועות הנוער ובאגודות הספורט, שתי שאלות עקרוניות: עניין השפות (עברית לעומת יידיש) ושאלת ההצטרפות לאינטרנציונל הסוציאליסטי. ה"התאחדות" לא הצטרפה לאינטרנציונל הסוציאליסטי והתנגדה לדו-לשוניות במסגרת החינוכית של ה"שול קולט", שעמדה תחת השפעת "פועלי ציון-צ"ס" ואשר ההוראה בה היתה בעברית וביידיש גם יחד. ה"התאחדות" היתה אחד מעמודי התווך של מערכת החינוך "תרבות" בפולין בכלל ובו' בפרט. כל אספותיה נערכו בעברית. ויחד עם זאת, ביטאונה הרשמי "פאלק און לאנד" התפרסם ביידיש. היא הוציאה לאור שבועון נוסף ביידיש, בשם "ערד און ארבעט". גם ה"התאחדות", כמו פועלי ציון-צ"ס", פעלה בעיקר באמצעות תנועת "החלוץ" והתמקרה בהכשרה חלוצית. ה"התאחדות" הקימה בו' קואופרטיבים יהודיים למתן הלוואות, שנהנו ממנה עשרות משפחות.
ה"התאחדות" בו' לא היתה מעולם מפלגת המונים. הצטרפו אליה בעיקר אנשי אינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים, מורים ופקידים. מקרב בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים הצטרפו רק יחידים. בתנועה החלוצית התנגדה המפלגה לרעיון הקיבוץ הגדול והעדיפה על פניו את הקבוצה הקטנה. גם תנועת הנוער של ה"התאחדות" - "גורדוניה" - התחנכה על הערכים החלוציים של הקבוצה הקטנה. צורת ההתיישבות של מייסדי דגניה ו"חבר הקבוצות" בארץ-ישראל היתה קרובה לתפיסתה של "גורדוניה". עם בואם לארץ בשנות ה-30 הצטרפו רבים מיוצאי "גורדוניה" בו' להתיישבות בקבוצות (דגניה, כנרת, גבע, גנוסר), וחיזקו את הזרם הזה של התנועה הקיבוצית. בתחום הספורט עודדה ה"התאחדות" במיוחד את קבוצות ה"מכבי" בו', שהצטיינו בענפי הכדורגל והשחייה ובמקצועות האתלטיקה הקלה.
בתקופה הראשונה להתארגנותה הלכה ה"התאחדות" בו' יד ביד עם מפלגת "ההסתדרות הציונית" במאבקים שניהלו בתוך הסיים הפולני ומחוצה לו. בעזרתה של מפלגה זו זכתה ה"התאחדות" לנציג בסיים ברשימת המיעוטים הלאומיים הן בשנת 1922 והן בשנת 1928. לעומת זאת, בבחירות לעיריית ו' ולוועד הקהילה יצאה ה"התאחדות" ברשימה נפרדת.
בשנת 1927 עבר מרכז המפלגה מו' ללודז'. אחרי הבחירות לקונגרס הציוני ה-18 (1933), שבהן קיבלה ה"התאחדות" 1% של קולות המצביעים בו', נחלש כוחה בעיר ועד מלחמת העולם השנייה כמעט לא הורגש קיומה העצמאי.
לאחר האיחוד שהיה בשנת 1930 בארץ-ישראל בין "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" והקמת "מפלגת פועלי ארץ-ישראל" (מפא"י), נעשו מאמצים להביא לאיחוד "פועלי ציון-צ"ס" עם מפלגת ה"התאחדות" גם בפולין הקונגרסאית. ואמנם, באוגוסט 1932, בוועידה בדאנציג, בוצע האיחוד בכל חלקי פולין, פרט לפולין הקונגרסאית 4ו' בכלל זה. העמדות הקיצוניות שנקטו שתי המפלגות, במיוחד בסניפים הראשיים שבו' ובלודז', מנעו את האיחוד המלא. המחלוקות נסבו בעיקר על נושאים אלה: (א) חינוך - "פועלי ציון-צ"ס" פעלו במסגרת העשול קולט", ואילו ה"התאחדות" פעלה במסגרת "תרבות" ; (ב) תנועות הנוער - בשנת 1938 הוסכם לראות ב"פרייהייט" של מפלגת "פועלי ציון-צ"ס" את תנועת הנוער של המפלגה המאוחדת ולתמוך ב"גורדוניה" של מפלגת ה"התאחדות", אבל לא להכיר בה רשמית עד שתצטרף לאינטרנציונל הנוער הסוציאליסטי; (ג) אגודות הספורט - "הפועל" נשאר בחסות "פועלי ציון-צ"ס" ו"מכבי" נשאר בחסות ה"התאחדות".
למרות חילוקי הדעות אורגנו כמה פעולות משותפות: "פועלי ציון-צ"ס" היו בין יוזמי שביתת המחאה ב-19 במארס 1936 נגד הפרעות האנטישמיות בפשיטיק ונגד הגזרות על השחיטה הכשרה, ופעלו יחד עם ה"התאחדות". שתי המפלגות השתתפו יחד בהפגנת 1 במאי שהתקיימה בו' בשנת 1938.

"השומר הצעיר"
למחנה הציוני הסוציאליסטי השתייך ארגון "השומר הצעיר", שנוסד ופעל כתנועת נוער עצמאית שאינה כפופה לשום מפלגה פוליטית. תחילתו בו' היתה בשנת 1913 כקבוצת צופים יהודית בשם "גדור פרחי ציון".
הוועידה הכללית השנייה של תנועת הנוער בשמה החדש, "השומר הצעיר", נערכה בו' בשנת 1920, ועמדה בסימן העלייה לארץ-ישראל. נתקבלה בה החלטה על פרודוקטיביזציה ועל ייסוד בתי מלאכה. בקן הווארשאי קמו בתי מלאכה לנגרות, מתכת וחשמלאות שהכשירו מאות צעירים. סדנאות התנועה ביצעו הזמנות שונות בשביל מוסדות יהודיים.
מבחינה חברתית באו רוב פעילי התנועה בראשיתה מקרב המעמד הבינוני והנוער הלומד. רק בסוף שנות ה-20 נצטרפו לשורות הקן בו' הסתדרויות נוער שומריות וארשאיות בעלות אופי עממי מובהק, "טרומפלדור" ו"בלפוריה", ועמן באו לקן בני נוער משורות הפועלים ובעלי המלאכה. באותם ימים הצטרפה לקן גם קבוצה של חסידים.
למרות שלא הצטרף באורח ארגוני להסתדרות הציונית היתה זיקתו של "השומר הצעיר" לתנועה הציונית העולמית ברורה. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 תמכו בוגרי התנועה בדרך כלל ברשימת המועצה הלאומית של גרינבאום. אולם כבר בוועידה העולמית, שנערכה בדאנציג בשנת 1924, נוסחו העמדות הסוציאליסטיות-מרכסיסטיות של "השומר הצעיר", שהלכו והתגבשו בעקבות הקמת "הקיבוץ הארצי" בארץ-ישראל בשנת 1927. בעקבות זאת חדל "השומר הצעיר" מתמיכתו במפלגתו של גרינבאום בסיים.
הכינוס הגדול של קיבוץ עלייה א' הפולני, שנתקיים בו' בשנת 1927, ריכז כ-300 בוגרים. החל בשנת 1920-1921 נתארגנו בקן הווארשאי גדודים חינוכיים לבנים ובנות יחד, שנערכו לפי הגיל. בשנות ה-30 התחזקה התנועה. בשנים 1931-1934 ואחריהן התרחבה הפעילות הספרותית וההסברתית של ה"שומר הצעיר". כבר בראשית הדרך, בשנת 1919, החל להופיע בו' הירחון "חזק ואמץ" בפולנית עם נספח בעברית וביידיש. כמו-כן הופיע בו' בשנת 1921 קובץ בשם "במחנה". בראשית שנות השלושים החלו להופיע הדו-שבועון "השומר הצעיר", הירחון "המצפה" וכתב-העת "המדריך". באותה תקופה הופיעו גם האנתולוגיה "ספר השומרים" וששת הספרים הראשונים בסדרה "לכל", שהיתה ההתחלה של הוצאת "ספרית הפועלים" שצמחה מאוחר יותר בארץ-ישראל.
"השומר הצעיר" היה פעיל גם במערכת החינוך "תרבות" והשתתף בוועידת "תרבות" שנערכה בו' בשנת 1931 ; סיעת "השומר הצעיר", שמנתה 144 צירים, היתה הסיעה הגדולה ביותר בוועידה. קבוצות גדולות של חברי הקן הווארשאי התרכזו בקיבוצים בארץ : משמר העמק, עין שמר, עין החורש, גן שמואל, אילון, רוחמה, בית אלפא ועמיר. בימי פריחתה של התנועה כולה בפולין, בראשית שנות השלושים, היו מאורגנים ב"שומר הצעיר" בפולין הקונגרסאית כ-20,000 חברים; בקן של ו' בלבד היו בערך 1,300 חברים. בשנת 1938 חגגו בו' מלאות 25 שנים לקיום "השומר הצעיר" .
המחנה הציוני-סוציאליסטי בו' על פלגיו השונים הלך והתגבש במיוחד לאחר הקונגרס הציוני ה-18, שנערך בשנת 1933, ואחרי הקמת מפא"י בארץ-ישראל, מאורעות הדמים שהתרחשו בארץ בשנת 1929 ועליית היטלר לשלטון בגרמניה. בקונגרס הציוני ה-18 קיבלה "ליגת ארץ-ישראל העובדת" %44 מן הקולות ונתגלתה כסיעה החזקה ביותר. גם בו' קיבלה רשימה זו מספר רב של קולות (2,683), לפני הרוויזיוניסטים, שקיבלו 2,102 קולות ולפני "המזרחי" שקיבל 1,934 קולות.
מכאן ואילך היה גוש הציונות הסוציאליסטית בעלייה מתמדת נוכח היחלשות "הציונים הכלליים" (מפלגת "ההסתדרות הציונית" לשעבר), ומאוחר יותר גם נוכח היחלשות הרוויזיוניסטים. כאמור חזרו בשנת 1938 "פועלי ציון-שמאל" להסתדרות הציונית העולמית. ויחד עם זאת לא הצליחה "ליגת ארץ-ישראל העובדת" בו' להקים גוש מאוחד ומגובש - לא לקראת הבחירות לעירייה ולא בוועד הקהילה. בשני המוסדות הללו היו "אגודת ישראל" מחד גיסא ו"הבונד" מאידך גיסא המפלגות החזקות ביותר.

סגור

המחנה הציוני הרוויזיוניסטי
ראשית צמיחתה של התנועה הרוויזיוניסטית בו' באה עם התוודעות הציבור היהודי אל רעיונותיו של זאב ז'בוטינסקי, שפורסמו בשורה של מאמרים בכתב העת "רזסווייט" שהופיע בפריס. רעיונות אלה מצאו קהל תומכים בקרב המחנה הציוני בו' כבר בשנת 1923. בדצמבר 1926 נערכה בו' הוועידה הרוויזיוניסטית הכלל-פולנית הראשונה. בשנת 1927, כשנתיים לאחר שנוסדה הציונות הרוויזיוניסטית (צה"ר) רשמית כמפלגה במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית, ביקר זאב ז'בוטינסקי בו'. בעקבות הביקור ובהשפעת נאומיו המבריקים נמשכו לתנועת הצה"ר אנשים רבים. ואמנם, בבחירות לקונגרס הציוני ה-15 (1928) זכו הרוויזיוניסטים בו' ב-206 קולות, לעומת 244 קולות שקיבלה "על המשמר" של גרינבאום. בשנת 1927 היה נדמה שהאיחוד קרוב. אולם שתי התנועות לא הצליחו לגשר על הפערים האידיאולוגיים והארגוניים ביניהן ובשנת 1931 הושם קץ להתקרבות בין "על המשמר" ובין הרוויזיוניסטים.
הסניף הווארשאי של תנועת הצה"ר שימש בתור הסניף המרכזי של התנועה הרוויזיוניסטית בפולין כולה - בניגוד להתפלגות הטריטוריאלית ששררה בקרב ה"ציונים הכלליים" וה"מזרחי". בשנת 1928 החל הסניף הווארשאי להוציא לאור ביטאון ביידיש בשם "אמת" בעריכת מ' לייזרוביץ' ור' פלדשוה. האחרון עמד גם בראש הוועד המרכזי הרוויזיוניסטי. הביטאון הרוויזיוניסטי השני שהופיע מטעם התנועה בו' נתפרסם בפולנית בשם "טריבונה וולנושצ'י". בבחירות לקונגרס ה-17, שנערכו בשנת 1931, תפסה רשימת הרוויזיוניסטים בו' את המקום הראשון עם 1,021 קולות ואחריהם באו רשימת "המזרחי" עם 913 קולות ורשימת "על המשמר" עם 874 קולות.
בשנת 1932 שלח ראש הצה"ר, זאב ז'בוטינסקי, את ד"ר א' סוסקין, סגן נשיא התנועה, לו' במטרה לקשור קשרים עם ממשלת פולין. המטרה היתה להכשיר את הקרקע למען "הפטיציה" (העצומה), שנועדה להישלח למדינות החברות בחבר הלאומים על מנת לבקשן לפתור את בעיית היהודים בארץ-ישראל במתכונת בינלאומית. למרות התנגדות ההסתדרות הציונית בו' ל"פטיציה", נאספו עליה בעיר חתימות רבות.
לאחר שעלה היטלר לשלטון בגרמניה הוזמן ז'בוטינסקי לנאום ברדיו פולין על חוזה ורסאי ועל עתידה של אירופה. היה זה דווקא בזמן שהתחזקה בפולין האנטישמיות וליהודים לא ניתנה דריסת רגל ברדיו. בעקבות הופעה זאת הצליח ז'בוטינסקי להיפגש עם שר החוץ של פולין דאז, הקולונל בק, ועם מנכ"ל משרד החוץ הפולני, ולהכין את הקרקע לתוכניתו החדשה, ה"אבאקואציה" - כלומר, פינוים והגירתם של המוני יהודים מן הגולה, כדי להביא ליצירת רוב יהודי בארץ- ישראל. ההופעה ברריו ותוכנית ה"אבאקואציה" הביאו לעליית קרנם של הרוויזיוניסטים בו' ובבחירות לקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בשנת 1933, הם זכו ל-2,102 קולות ותפסו את המקום השני - אחרי "גוש ארץ-ישראל העובדת".
בשנת 1933 חל פילוג בצה"ר העולמית על רקע עזיבתו של ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית העולמית והקמתה של "הסתדרות ציונית חדשה" (צ"ח). אחד ממנהיגי צה"ר ותומכיו הנלהבים של ז'בוטינסקי, מאיר גרוסמן, התנגד לעזיבת ההסתדרות הציונית העולמית והקים מפלגה רוויזיוניסטית במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית בשם "מפלגת המדינה העברית". בבחירות לקונגרס הציוני ה-18 (1933) קיבלה רשימתו בו' 462 קולות, אבל בבחירות לקונגרס ה-21 (1939) ירד כוחה והיא קיבלה בו' 206 קולות.
למרות הפילוג והירידה היחסית במשקל הרוויזיוניסטים בו' אחרי שנת 1933 המשיך ז'בוטינסקי במגעיו עם ממשלת פולין. בביקורו בו' בשנת 1937 התקבל ז'בוטינסקי במשרד החוץ הפולני ונערכה לכבודו ארוחת ערב חגיגית. בעקבות מגעיו אלה קיבלו הרוויזיוניסטים סיוע מממשלת פולין בארגון העלייה מו'. הסיוע התבטא במתן דרכונים ואשרות, רשות להשתמש ברכבות סגורות ובלי להזדקק לביקורת המכס והתעודות וכדומה. אנשי אצ"ל קיבלו עזרה מצבא פולין ואומנו במרכז האימונים הארצי שלו. נוסף לכך הצליח האצ"ל לקנות מן השלטונות הפולניים אנייה טראנסאטלנטית גדולה, אמנם מיושנת למדי, בשם "פולוניה", שנועדה להיות האמצעי המרכזי בתוכנית ההעפלה המזוינת לחופי ארץ-ישראל בשנת 1939.
ניצני תנועת הנוער הרוויזיוניסטית נתגלו בו' עוד בסוף 1922, לפני התארגנות צה"ר עצמה. ראשיתה של התנועה נוצרה על רקע הימשכות הנוער הציוני לרעיון הליגיון היהודי. האגודה הראשונה מסוג זה בו' היתה ברית "השחר" (טרומפלדור) בהנהגתו של יעקב פרלמן. "השחר" היה לארגון הרוויזיוניסטי הראשון בפולין שזכה לקבל את הכרת המרכז הרוויזיוניסטי העולמי בפריס. אחרי ועידת "השחר", שנערכה בו' בשנת 1926, שונה שמה של האגודה ל"ברית השומר". בשל חילוקי דעות פנימיים לא השתתף "השחר" הווארשאי בוועידה הרוויזיוניסטית הכלל-פולנית שנערכה בשנה זו בו'. בשנת 1925 שינה השם פעם נוספת והאגודה נקראה מעתה "בית"ר" (ברית יוסף תרומפלדור), והיא הצטרפה לבית"ר הכללית, שנוסדה בריגה שבלאטביה בשנת 1925. בשנת 1928 התקיימה בו' הוועידה הארצית הראשונה של בית"ר. בוועידה זו נבחר אהרון פרופס למפקד הראשי של בית"ר בפולין. אחריו ניהלו את בית"ר עד פרוץ מלחמת העולם השנייה אייזיק רמבה, ואחר כך מנחם בגין (לימים מנהיג מפלגת "חרות" וראש ממשלת ישראל). הסתדרות נוער זו הפכה את ההכשרה הצבאית בארץ ובגולה לחלק בלתי נפרד של התוכנית החינוכית הלאומית. בעזרתם של שלטונות הצבא הפולניים התקיימו כמעט בכל מעוז ומעוז של בית"ר קורסים ואימונים בנשק חם (בעיקר רובים). בשנת 1929 החלו בני הנוער של בית"ר להיות פעילים בהכשרה החלוצית. בני הנוער שהצטרפו לבית"ר בו' היו בחלקם תלמידי בתי-ספר פולניים וברובם המוני נוער עובד ודובר יידיש מן המעמדות העניים.
בשנת 1928 התארגנה בו' קבוצת נוער רוויזיוניסטית בקרב תלמידי בתי-הספר התיכוניים. הקבוצה קראה לעצמה בשם "מצדה". בהתחלה פעלה "מצדה" בבתי-ספר שבהם דיברו יידיש ועברית. במשך הזמן התפשטה התנועה לבתי-הספר לבנות של "אגודת ישראל" "בנות יעקב", ואחר כך גם בקרב נוער יהודי הלומד בבתי-ספר פולניים. במשך הזמן התפתחה יריבות בין בית"ר ל"מצדה". האחרונה טיפחה אצל חניכיה את ההכרה הפוליטית, ואילו בית"ר הדגישה יותר את החינוך הקדם-צבאי.
הסתדרות בית"ר בו' הוציאה לאור עיתונים שביטאו את עיקרי האמונה של התנועה: "המדינה" - דו-שבועון בעברית וביידיש; "מרריך בית"ר" - ירחון לענייני אידיאולוגיה וחינוך; "הנשר" - עיתון לצעירים בבית"ר; "מצודה" - ביטאון בית"ר העולמית בעריכת אייזיק רמבה.
נוסף על ארגוני הנוער של בית"ר ו"מצדה" השתייך למחנה הרוויזיוניסטי ארגון בשם "ברית החייל בפולין ע"ש ז' ז'בוטינסקי". ה"ברית" הוקמה בו' בשנת 1933 בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון והתרכזו בה אנשים בעלי ניסיון צבאי וגם אנשים המוכשרים לשירות צבאי. בשנים 1933-1935 התרחב הארגון ומספר חבריו בו' הגיע לכמה עשרות.
בשנים האחרונות לפני המלחמה הוקם ארגון נוסף במחנה הרוויזיוניסטי ושמו "המעש". זאת היתה קבוצת אינטליגנציה, שהתרכזה סביב האצ"ל בפולין והוציאה עיתון יומי ביידיש בשם "דער טאג", בעריכת ש' מרלין ונתן פרידמן-ילין, ושבועון פולני בשם "ירוזולימה ויזוולונה" (ירושלים המשוחררת) בעריכת איילה שטרסמן (לובינסקי). אל התנועה נמשכו גם חוגים מתבוללים.
בשנת 1929 הוקמה בפולין קבוצה מאורגנת של רוויזיוניסטים חרדיים בשם "ברית ישורון". בראשה עמדו ד"ר טרייסטמן מלודז' ואברהם רוזנפלד, חבר מערכת העיתון "דער מאמענט". ל"ברית ישורון" היה סניף מרכזי בו'.
בו' הוקם גם סניף "וורף" (וועלט רעוויזיוניסטישע פרויען), הוא איגוד הנשים הרוויזיוניסטיות. "וורף" עסק בפעילות הדומה לזו של ויצ"ו - הסתדרות עולמית של נשים ציוניות מכל הזרמים.
סניפו הווארשאי של ויצ"ו אורגן בשנת 1925 ושימש מוקד לפעילות נשים ציוניות בכל רחבי פולין.
הפעילות הציונית הכלל-מפלגתית בו' התרכזה ב"החלוץ", ב"משרד הארצישראלי המרכזי" ובקרנות הציוניות.

"החלוץ"
בו' הוקם, נוסף על סניף "החלוץ" המקומי, מרכז התנועה החלוצית בפולין ובעולם כולו. בדצמבר 1915 הוקם בו' הוועד המרכזי הראשון של אגודות "החלוץ". בסוף 1918 התקיימה בעיר מועצת "החלוץ" הראשונה של פולין הקונגרסאית, ובשנת 1919 נערך בה כינוס של באי-כוח "החלוץ" מכל רחבי רוסיה ופולין. גם מקום מושבו של מרכז "החלוץ" העולמי, שהתקיים עד מלחמת העולם השנייה, נקבע בו' ובעיר זו יצאו לאור השבועונים "העתיד", "להבות" ו"ידיעות". בשנת 1930 יצא לאור "מאסף לתנועת החלוץ". בשנת 1934-1935 מנתה תנועת "החלוץ" בסניף ו' כאלפיים חברים.
בתנועת "החלוץ" בו' קשור במיוחד שמה של חוות ההכשרה החקלאית בגריחוב, ליד ו'. חוות ההכשרה נוסדה בשנת 1919 לאחר שנחכרו 170 דונם קרקע מקהילת ו'. בשנת 1935 התפרסה חוות ההכשרה על 350 דונם בערך והוכשרו בה אלפי חברים שהיו מאורגנים בקיבוצים ; אלה נתפלגו לפי המפלגות: "החלוץ הכללי", "החלוץ הכלל-ציוני", "החלוץ המזרחי", "בית"ר" "החלוץ המדינתי", ויצ"ו ו"אגודת ישראל". בערך 30% מן החלוצים אמנם קיבלו בפועל הכשרה חקלאית או מקצועית.

"המשרד הארצישראלי המרכזי"
בוועידה הציונית שהתקיימה בו' בשנת 1918 הוקמה מסגרת ארגונית לעלייה. בוועידה הראשונה של המשרדים הארצישראליים, שנערכה בשנת 1920 במהריש-אוסטראו, נתקבלה שיטת העבודה של ו' כיסוד לארגון הפעולה. במשרד בו' השתתפו באי-כוח של המפלגות הציוניות בעיר, אבל בארגון העלייה מפולין הוחל עוד קודם לכן, בשנת 1918. תוכנית הפעולה כללה את התחומים האלה: שירות מודיעין למתכנני עלייה, הכשרת עובדים לארץ-ישראל ("החלוץ"), הקמת אגודות קואופרציה של עולים, ארגון קופות הגירה, ארגון חוגים טכניים, ארגון בעלי הון למפעלי תעשייה בארץ-ישראל, מתן שיעורים לעברית וידיעת הארץ ופעולות הסברה.
בשנת 1920 הגיע מספרן של האגודות המאורגנות לעלייה לעשרות. ביניהן היו 13 אגודות להתיישבות חקלאית (1,200 חברים), 12 לתעשייה (167 חברים) ו-7 היו "מעורבות" (600 חברים).
המשרד הארצישראלי הקים שני בתי חלוצים על מנת לאכסן את כל אלה שצבאו על דלתותיו בציפייה לסידור עלייתם ארצה. במיוחר גאתה העלייה דרך ו' עם פרוץ מלחמת האזרחים בברית המועצות. למרות הביקוש הרב לרישיונות עלייה ("סרטיפיקטים") השתמשה ההנהלה הציונית רק בחלק קטן מן הרישיונות שהנפיקה ממשלת בריטניה בימי העלייה השלישית (1920-1923). יחד עם זאת, על אף המספרים המוגברים יחסית, הקיפה העלייה מפולין דרך ו' בשנים אלה רק 13,000 איש, שהיוו בסך הכל 40% מכלל העלייה השלישית.
בשלהי 1923, לאחר שעלו אחרוני החלוצים והפליטים של העלייה השלישית, החל המשרד הארצישראלי בארגון העלייה של יהודי פולין עצמם. הטבה יחסית במצב הכלכלי בארץ-ישראל בו-זמנית עם משבר כלכלי בפולין כתוצאה ממדיניותה של ממשלת גראבסקי הגבירו את השאיפה לעלייה אף בחוגים שהיו עד אז רחוקים מן התנועה הציונית. לפיכך התגייס המשרד הארצישראלי והחל לארגן את עלייתם ארצה של חוגים מגוונים, רובם מן המעמד הבינוני. משום כך כונתה העלייה הרביעית "עליית גראבסקי". הסידורים לעלייה נעשו באמצעות המשרד הארצישראלי. בשנים 1924-1926 עלו ארצה מפולין דרך ו' בערך 32,000 יהודים, שהיוו כ-77% מכלל העלייה באותן שנים.
השנים 1926-1927 היו תקופת משבר בעלייה. בשנה זו גם חדלה להתקיים בארץ-ישראל הוועדה שהקים המשרד הארצישראלי בו', לאחר שגברו בה הסכסוכים בין המפלגות הציוניות השונות. בשנות השלושים, לאחר המשבר הכלכלי העולמי, ובמיוחד עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה, גברה העלייה מארצות אירופה בכלל ומגרמניה בפרט, והמשרד הארצישראלי בו' צמצם את פעילותו. יחד עם זאת, למרות הקשיים הכלכליים והסכסוכים בין המפלגות, לא נפסקה פעילותם של קיבוצי ההכשרה, "החלוץ" והמשרד הארצישראלי עצמו, אלא אף הוגברה. בשנים 1933-1936 נע שיעור העולים מפולין דרך ו' בין 25% ל-38% מכלל העלייה.

הקרנות הציוניות

"הבונד" (דער יידישער ארבייטער בונד אין פוילן)

"אגודת ישראל"

"פולקספרטיי" (מפלגת העם)

יהודים בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית (ק.פ.פ.)

פעילות יהודים בסיים הפולני

פעילות יהודים במועצת עיריית וארשה

ועד הקהילה

רבני וארשה

מערכת החינוך

יהודים במוסדות להשכלה גבוהה

הספורט היהודי

מוסדות התרבות בווארשה

ספרות ועיתונות יהודית

התיאטרון היידי

תעשיית הסרטים היהודית

יהודים במוסיקה ובאמנות

יהודים מווארשה במדע ובתרבות של פולין

בעת מלחמת העולם השנייה

בגטו

דת, חינוך ותרבות בגטו

המחתרת של המפלגות ושל תנועות הנוער

התארגנות להגנה

הגירוש

המחתרת והגטו

גירוש והתנגדות בינואר 1943 ומרד אפריל

החיסול הסופי של גטו וארשה והמרד

אחרי המלחמה