בורשצ'וב BORSZCZOW

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: בורשצ'וב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-5,011
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,756
• יהודים לאחר השואה: מעטים ניצלו

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
בורשצ'וב הוקמה כנראה קודם שהוענק לה מידי מלך פולין ב- 1629 מעמד עיר פרטית של האצולה. שנים רבות קודם לכן הוקמה ליד בורשצ'וב טירת-מבצר, שהריסותיה ניכרו עוד במאה ה- 19. על בורשצ'וב כעיר-ספר היה לעמוד פעמים רבות בפני פלישות הטאטארים, הקוזאקים והתורכים. ב- 1648- 1649 נהרסה העיר כמעט כליל בידי צבאות חמיילניצקי. בשנים 1672- 1699 היתה בורשצ'וב תחת שלטון התורכים. את תקופת שלטון האוסטרים בעיר מ- 1772 עד 1918 הפסיק בשנים בין 1809- 1815 הכיבוש הרוסי. באוגוסט 1914 כבשו הרוסים את בורשצ'וב ושלטונם במקום נמשך עד תחילת 1918. מנובמבר 1918 עד יוני 1919 הונהג בה שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית עד שנכבשה בידי צבאות פולין. ב- 1920, בעת פלישת הצבא האדום לפולין, נתקיים בה לזמן קצר המשטר הסובייטי. בורשצ'וב שימשה מרכז מסחר ומלאכה לעורף החקלאי. בירידים השנתיים התנהל בה עוד מזמנים קדומים מסחר ער של בהמות, סוסים ותבואה; במאה ה- 18 נשתבחה בייצור אריגים גסים למעילי-חורף. במאה ה- 19 הוקם בקירבת העיר בית חרושת לנייר. כן פתחו בעלי האחוזה הגדולה שבסביבה משרפת יי"ש ומבשלת בירה. הגדולה בין הדליקות שפקדו את העיר היתה ב- 1912, ובה עלו באש בתים רבים. בעת מלחמת-העולם הראשונה לא היו נזקיה של העיר גדולים בהשוואה לערים אחרות. ייתכן שראשוני היהודים התיישבו בבורשצ'וב עוד קודם גזירות ת"ח ות"ט, כבשאר מקומות בפודוליה, אולם אין הוכחות ברורות לכך. ב"פנקס קהל טשורטקוב", שנכתב בראשית המאה ה- 19 נאמר: "נגזר אומר מהרבנים הגאונים דארבע ארצות אשר לא ידורו פה שום בר ישראל, עד שבשנת תס"ה (1705) חזר השר דפה וביקש שיבואו לדור פה (היהודים) ויתן להם חירות וע"י השתדלות ניתן רשות לדור פה". כנראה שהיישוב היהודי בבורשצ'וב חודש בתקופת כיבוש התורכים (1672- 1699), והתפתח במאה ה- 18. מאותה תקופה נותר בית-העלמין היהודי הקרוי "הישן" והיקפו יש בו כדי להעיד על קיום ישוב יהודי ניכר בבורשצ'וב. בשנות ה- 80 למאה ה- 19 הגיע היישוב היהודי בבורשצ'וב לשיאו מבחינת מספר אוכלוסיו ומאז ועד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה חלה ירידתו הקשורה בהגירה אל מעבר לים. כבר ב- 1897 הוקם בניו יורק איגוד יוצאי בורשצ'וב בשם "ערשטער בארשטשרווער קראנקען אונטערשטיצונג פאריין" - האיגוד הראשון לתמיכה בחולים של יוצאי ברושצ'וב. בתחילת המאה ה- 20 היו בבורשצ'וב אך 225 משלמי מס הקהילה. שיחק להם מזלם של יהודי בורשצ'וב ובעת הכיבוש הרוסי במלחמת-העולם הראשונה (בבורשצ'וב נמשך הכיבוש עד מחצית 1917) לא אירעו בה מקרים דומים לאלה שקרו בשאר המקומות. לא היו בה בדרך כלל מעשי שוד ביהודים ומקרי אונס וכן לא הועלו בתים באש. בורשצ'וב קלטה אף מאות פליטים יהודים מן העיירות והכפרים שבסביבה. אולם תושבי המקום וכן הפליטים סבלו מהחטיפות לעבודת כפייה (בניין ביצורים וכו') וכן מן המצוקה הכלכלית שהיתה כרוכה במלחמה. ב- 1915 פרצה מגיפת הכולירה שהפילה בין היהודים חללים רבים, ואז הוקם ועד עזרה ולידו מטבח עממי. היישוב היהודי גם לא סבל במיוחד בעת שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית בעיר, וכן בחודשי שהייתם של הבולשביקים במקום (עם 5 חברי הוועד המהפכני שהקימו הסובייטים נמנו 2 יהודים מבני המקום). ראשוני היהודים בבורשצ'וב עסקו בחכירה, בפונדקאות ובמסחר (בעיקר תבואה ובקר). במאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 נתגוון הסחר היהודי ורבו בעלי המאלכה. גם בתקופה זו המשיכו מספר משפחות למצוא את פרנסתם כחוכרים באחוזת הפריץ (חוכרי טחנת הקמח, מיבשלת הבירה) ולידם התפרנסו סוכנים, ספקים, מתווכים וכיו"ב. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בסביבת העיר כ- 4- 5 בעלי אחוזה יהודים. בסופה של אותה מאה חכרו יהודים גני פרי ושיווקו את הפירות אף בלבוב. עם הסוחרים הגדולים נמנו גם סוחרי ביצים, תבואה ובהמות; רובם לא היו עצמאים אלא ייצגו חברות מסחר שבערים הגדולות. שאר העוסקים במסחר היו חנוונים ובעלי דוכנים בשוק, או רוכלים בכפרים. הקבוצה הגדולה בקרב בעלי המלאכה היו החייטים, 200 איש במספר. רובם תפרו בגדים זולים מוכנים ומכרום לכפריים בימי שוק ויריד. בנוסף למלאכות המסורתיות של היהודים (זגגים, נגרים, פחחים, קצבים, אופים, שענים וכו') היו בבורשצ'וב 3- 4 נפחים, 2- 3 רצענים ליד חצר בעל האחוזה, שורף יי"ש מומחה במשרפת יי"ש וסבן אחד (מקצועם עבר מאב לבן). ב- 1898 הוקם "בנק למסחר ותעשיה" שסיפק אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה. הבנק התקיים עד 1914. הבנק השני בבורשצ'וב שפעל באותה תקופה לסירוגין היה בבעלות פרטית. את האינטליגנציה היהודית המודרנית ייצגו באותה תקופה רופא, עורך-דין ומספר פקידים ברשויות. במאה ה- 18 ובתחילת ה- 19 לא נמנתה קהילת בורשצ'וב עם העצמאיות, ובתחילת המאה ה- 19 היתה מסונפת לקהילת ייז'ז'אני. סימנים מובהקים לעצמאותה של הקהילה ניתן למצוא אך באמצע המאה ה- 19. בית-הכנסת הבנוי עץ והמטוייח מבחוץ נבנה במאה ה- 19, וברבות החסידים בעדת בורשצ'וב במחצית השנייה של המאה ה- 19 הוקמו קלויזים של חסידי סאדיגורה-ריז'ין וויז'ניץ. איגוד בעלי מלאכה "יד חרוצים" התארגן( כנראה בסוף האמה), קיים גם הוא בית-תפילה. אך ידיעות מעטות נשמרו על רבני בורשצ'וב. תחילה הסתפקה על-פי-רוב הקהילה בדומ"ץ, שלפעמים עסק גם בשחיטה, כגון ר' מאיר לייבוש ב"ר שלום נייברגר שנתמנה בבורשצ'וב ב- 1906. שנים מספר לפני מלחמת-העולם הראשונה נבחר לאב"ד בבורשצ'וב ר' בן ציון כץ, בעל "ירושלים דדהבא" ו"גאון צבי". הוא יצא את בורשצ'וב בעת המלחמה ולא חזר אליה (בגמר המלחמה כיהן בצ'רנוביץ). חוגים ציוניים נתארגנו בבורשצ'וב בסוף המאה ה- 19. ב- 1897 נוסדה בבורשצ'וב "אגודת ציון". קדמה לה בשנתיים חברה ספרותית "דגל ישורון". המשכילים שבמקום הקימוה כמועדון להרצאות פופולאריות ולנשפים. ליד המועדון התקיימו ספריה ואולם-קריאה. ב- 1914 ייסדו מספר בוגרי גימנסיות ארגון סטודנטים "חשמונאי". התלמוד תורה שבמקום עבר עליו באותה תקופה תהליך של מודרניזציה, ולמדו בו כ- 100 תלמידים ב- 4 כיתות. ב- 1909 הוקם בית- ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה", ובו מורה אחד ו- 60 תלמידים. בית-הספר המשיך להתקיים עד 1911. ב- 1909 הוקמה גימנסיה פרטית, ואחוז ניכר של תלמידיה - יהודים

בין שתי המלחמות
בגמר מלחמת-העולם הראשונה השתקעו בבורשצ'וב רבים מהפליטים שהוגלו אליה מן העיירות והכפרים שבסביבה. מהם בחרו להישאר בעיר כיוון שלא היה להם לאן לחזור (בתיהם במקום מגוריהם הקבועים היו הרוסים), ומהם שביקשו פרנסה בעיר הנפה. מכאן הגידול במספר אוכלוסי היהודים בבורשצ'וב, תופעה בלתי שכיחה בקרב היישובים היהודיים בערי השדה בגאליציה המזרחית. בתקופה ההיא לא חלו שינויים במיבנה המקצועי של יהודי בורשצ'וב, אולם הורע מצבם של כמעט כל המפרנסים. השלטונות הפולניים פיטרו את כל הפקידים היהודים ששירתו ברשויות בתקופה האוסטרית, והללו הגדילו את מספר המובטלים בקרב האינטליגנציה היהודית שבמקום (רובם היו בוגרי הפאקולטות למדעי-הרוח שלא מצאו תעסוקה). בכל מיני אמתלות נשללו מיהודים הרשיונות לשיווק סחורות מונופולין (טבק, מלח, משקאות חריפים) ולהחזיק בתי מרזח. הסוחרים היהודים נתקלו בקשיים כשניטל עליהם להתחרות בקואופרטיבים של האוקראינים ושל הפולנים. ב- 1932 היו בבורשצ'וב 76 חנויות, מהן 68 בידי יהודים ואילו בידי הלא-יהודים 8 בלבד. כעבור 5 שנים גדל מספר החנויות שבידי הלא-יהודים והגיע עד ל- 18, ויותר מזה גדל היקף מסחרם. בשנים 1936- 1937 רבו מקרי התנקשויות ביהודי הכפרים הסמוכים וברוכלים היהודים שחיזרו בהם. רבים מבעלי המלאכה שנתרוששו עבר עליהם כעין תהליך של פרולטאריזאציה; היו בהם שמצאו תעסוקה כפועלים בטחנת-קמח שחכרוה יהודים אצל הפריץ, וכן במשרפת היי"ש ובטחנת-גריסין קטנה שהוקמה אז. גם בתחנת-החשמל שנבנתה בידי יהודים הועסקו מספר פועלים יהודים. נשים יהודיות ניסו בעונה לבקש תעסוקה במחסן הגדול של טבק. קופת גמילות חסדים שהוקמה ב- 1928 לא הצליחה בפעולתה. ב- 1933 ניתנו מטעמה 73 הלוואות על סך כולל של 7,575 זלוטי ושנה לאחר-מכן אך 9 הלוואות על סך כולל של 1,170 זלוטי. התרוששותם של יהודי בורשצ'וב באה לידי ביטוי במפעל קמחא דפסחא; ב- 1937 הוכפל מספר המבקשים עזרה בהשוואה ל- 1936. ב- 6 יתומי בורשצ'וב טיפלה הקהילה היהודית בטארנופול. בתקציב הקהילה של 1937 (בסעיף התמיכות) נועדו 400 זלוטי ל"תלמוד תורה", בשאר המוסדות לא היה בידי הקהילה לתמוך מחוסר אמצעים. עד 1924 לא היה אב"ד בבורשצ'וב. באותה שנה נבחר ר' שלמה הרץ, שהיה גם בעל השכלה חילונית ומספר שנים שימש גם חבר מועצת העיריה. ב- 1929 נבחרו 16 יהודים למועצת העיריה. על פי ההסכם בין רשימות שלושת הלאומים (אוקראינים פולנים ויהודים). בבחירות שנתקיימו ב- 1931 על-פי התקנון החדש קיבלו היהודים לפי ההסכם 3 מאנדאטים מתוך 16 חברי המועצה. ב- 1939 לא הגיעו הלאומים לידי הסכם, אמנם שוב נבחרו 3 יהודים, אולם להנהלת העיר לא נבחר שום יהודי או אוקראיני. ראוי לציין שרוב היהודים הנבחרים למועצת העיריה היו ציונים. הארגונים הציוניים בבורשצ'וב חידשו את פעולתם כבר ב- 1918. הוקם אז קן השומר הצעיר. ב- 1923 נוסד סניף התאחדות וב- 1925 - סניף עזרה. התנועה החזקה ביותר בבורשצ'וב היתה של הציונים הכלליים ולידם ארגוני נוער הנוער הציוני שהתארגן ב- 1930, אחוה ב- 1934 וארגון אקדמאים ציונים, - ב- 1932 בערך, שמנו בתקופת שיא פעולתם, ב- 1934, 170 חברים. סניף הרביזיוניסטים התקיים גם הוא בבורשצ'וב אולם מספר חבריו וכן מספר המצביעים בעדם בבחירות לקונגרסים היה קטן למדי. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1933 נתחלקו הקולות כלהלן: הציונים הכלליים - 142. המזרחי - 3, התאחדות - 70, וציונים ראדיקאלים - 105 קולות. שנתיים לאחר מכן היו התוצאות: הציונים הכלליים - 316 רשימת א"י העובדת - 298 והראדיקאלים - 13 קולות. המועדון "דגל ישורון" חידש את פעולתו ב- 1924. הספריה שבו מנתה כ- 2,000 ספרים, ובאולם-הקריאה נמצאו כ- 50 עיתונים וכתבי-עת אחרים. בשנים 1936- 1939 אורגן ליד הספריה חוג של חובבי ייוו"א. באולם- הקריאה נתקיימו דרך-קבע הרצאות של אישים ידועי-שם (סופרים, מדינאים ואנשי-מדע) שהוזמנו ממרכזים גדולים בפולין. חוג דראמאטי שליד המועדון העלה הצגות בבורשצ'וב ובערי הסביבה. כמו-כן לא פסחה על בורשצ'וב שום להקה יהודית ידועת-שם במסעיה ברחבי פולין. בית-הספר העברי המשלים חידש גם הוא את פעולתו והתקיים עד 1939

במלחה"ע ה - II
עם פרוץ המלחמה ב- 1.9.1939 גויסו צעירים יהודים לצבא הפולני, אולם בשל התמוטטות מהירה של המימשל הפולני לא הגיע חלק מהם לשלב של שירות פעיל. לבורשצ'וב הגיעו פליטים יהודים ממערב פולין וזכו לסיוע של הקהילה המקומית. ב- 17.9.1939 נכנסו לעיר יחידות הצבא האדום. החיים היהודיים הציבוריים בעלי צביון לאומי הופסקו, אך חיי הדת נמשכו בלא הפרעות מיוחדות. יהודים רבים מילאו תפקידים חשובים במינהל העירוני. רוב בעלי-המלאכה התארגנו ב- 1940 בקואופרטיבים, אם כי המשיכו לייצר גם באופן בלתי-רשמי בשביל השוק הפרטי. בעיר נפתח בית-ספר שבו היתה שפת ההוראה יידיש ולמדו בו כ- 200 תלמידים. מספר יהודים בעלי אחוזות לשעבר הוגלו לברית-המועצות. משהתחילה הפלישה הגרמנית ב- 22.6.1941 ניסו קבוצות יהודים לעבור את הגבול הקודם מ- 1939 לברית-המועצות, אולם המשמרות הסובייטים שניצבו שם מנעו זאת. רק עם התמוטטות החזית ופינוי העיר על-ידי מוסדות המימשל הסובייטי בסוף יוני נתאפשר גם לקבוצות קטנות של יהודים להתפנות מזרחה. אחרי פינוי העיר על-ידי הסובייטים ב- 6.7.1941 תפסו האוקראינים המקומיים את המינהל העירוני, והורגשה מתיחות בינם ובין האוכלוסיה היהודית, אולם פגיעות בנפש נמנעו בשל התערבותו של מנהיג אוקראיני מקומי מתון, שהיה בקשרים אישיים טובים עם ראשי הקהילה. ב- 7.7.1941 הגיעו לעיר יחידות הצבא ההונגרי - בעלי- בריתם של הגרמנים. ב- 8.7.1941 החרימו החיילים ההונגרים והשוטרים האוקראינים את כל מקלטי הרדיו בבתי היהודים. באותם הימים התארגן בבורשצ'וב ועד יהודי בראשותו של וולף הס שהתחיל לטפל בצרכים החיוניים של הקהילה. ביולי 1941 הובאו לבורשצ'וב מאות פליטים יהודים שגורשו מקארפאטורוס. הוועד היהודי המקומי ארגן חלוקת מזון ובגדים ובאותו פרק זמן קצר ששהו בעיר דאג גם לקורת-גג בשבילם. בתקופת המימשל הצבאי ההונגרי בבורשצ'וב לא אירעו מקרים של פגיעות פיסיות ביהודים, אך החיילים ההונגרים היו מדי פעם מתפרצים לבתים יהודיים ושודדים את רכושם. בספטמבר 1939 עבר ניהול העיר במישרין לידי הגרמנים ושורה של גזירות הוטלו על היהודים: ענידת סרט לבן עם מגן-דוד כחול; כל יהודי בורשצ'וב מגיל 14 ועד 60 חוייבו בעבודת-כפייה, הוטל עוצר לילה על האוכלוסיה היהודית, נאסרה תנועה ברחוב הראשי ונאסר לעזוב את העיר בלי רשיון מיוחד; קניות בשוק הותרו רק שעה אחת בלבד, בין 12.00- 13.00 בצהריים. בספטמבר 1941 הפך הוועד היהודי הזמני ליודנראט, וולף הס נתמנה ליו"ר שלו. עם חברי המועצה נמנו: הרש טייבר (סגן-יו"ר), מאיר גוטסמן, שלום רוזנבלאט, שכנר (גזבר), פרידריך לובלינר, שפיגל, ש. ניירינגר, משולם בלומנטל, מאיר לאטקובצר, מרדכי רוזנשטוק והרב שלמה הרץ. במסגרת היודנראט פעלו משרד העבודה, שטיפל בעיקר באספקת אנשים לעבודת כפייה; המחלקה לסעד שארגנה מטבח ציבורי וסיוע לנזקקים; מחלקה מיוחדת לאספקת חפצים ודברי-ערך לפי דרישות הגרמנים; מחלקה לטיפול בנושאי בריאות הציבור, ובעיקר מניעת מגיפות: מחלקת מזון - חלוקת מנות-מזון רשמיות שחולקו לאוכלוסיה היהודית. היו אלה מנות-רעב שלא ניתנו באופן סדיר ולא יכלו לשמש בשום אופן בסיס לקיום בני הקהילה. ליד היודנראט פעלה גם המשטרה היהודית. הס, יו"ר היודנראט עשה להפעלת המועצה על יסודות תקינים, ניסה לבער גילויי שחיתות ויזם פעולות שונות להקלת מצוקת הקהילה. ביחס לגרמנים גילה עמידה גאה ומכובדת, והשתדל במידת יכולתו לדחות גזירות שונות. בגלל התנהגותו זו כלפי הגרמנים ובעקבות הלשנה מצד קבוצות יהודים שמדיניותו לא היתה לפי רוחם - נאסר הס ונשלח להשמדה בבלז'ץ ב- 27.7.1942. לאחר שהס ניספה נתערער מעמדו הציבורי של היודנראט בעיני בני הקהילה. בראשו הועמד אוסקאר הסינג, פליט מווינה. הקו הנקוט בידו היה ציות מוחלט לדרישות הגרמנים. הוא העמיד בראש המשטרה היהודית את אחיו שמעון, ושניהם התעלמו מצרכיהם של בני הקהילה. בבורשצ'וב פעלה שלוחה של י.ס.ס. ובראשה עמד איזיק ביידאף. חבריה הושיטו עזרה חומרית לרעבים ולחולים. בסתיו 1941 הוטלה על הקהילה קונטריבוציה, והיה הכרח למסור לגרמנים כמות מסוימת של זהב וכסף. נוסף על כך נדרשו היהודים להמציא כמויות גדולות של קפה, תה וחפצים יקרי-ערך. בחורף 1941- 1942 נחטפו קבוצות צעירים למחנות העבודה בסביבות טארנופול: סטופקי, קאמיונקה סטרומילובה, בורקי ויילקיה. הם הועסקו במחצבות ובעבודות מפרכות אחרות, והכלואים בהם הושמדו בהדרגה. ב- 1.4.1942 הוקם בבורשצ'וב הגיטו, שהקיף מספר רחובות שבהם עמדו בעיקר בתים רעועים והצפיפות בו היתה גדולה. במרוצת הזמן הוכנסו לגיטו גם יהודים ממיילניצה, סקאלה פודולסקה. ייז'זאני, קורולובקה וקז'יבצה גורנה. כן הגיעו לגיטו בורשצ'וב קבוצות יהודים מזלוצ'וב ומצ'ורטקוב. הגיטו לא היה סגור, אך הוטל איסור על יציאה ממנו בלי רשיון. רעב ומגיפת טיפוס הפילו חללים רבים. אולם על אף התנאים הקשים הללו, המשיכו ילדי ישראל להתכנס בקבוצות קטנות וללמוד בגיטו בעזרת מורים ומחנכים מבני המקום. כן נוצרו בגיטו שירים, וצעיר בן 16, משולם מייזל, הותיר אחריו סידרה של ציורים, המשקפים את המציאות היהודית הקודרת של אותם הימים. באפריל 1942 נרצחו כמה מיהודי בורשצ'וב. האקציה הראשונה הגדולה היתה ב- 26.9.1942. כ- 100 איש נרצחו במקום, במיוחד חולים וקשישים. 800 יהודים שולחו ברכבת להשמדה בבלז'ץ. קבוצת צעירים הופרדה ממשלוח זה והובלה למחנה יאנובסקה בלבוב, שם מצאו הם את מותם לאחר-מכן. באותה תקופה נערכו אקציות גם ביישובים הסמוכים. שרידי הקהילות הללו (מיילניצה, סקאלה וקורולובקה) הועברו לגיטו בורשצ'וב ויחד עם יהודי המקום סבלו בחורף 1942- 1943 חרפת רעב ומגיפות, ואף היו מקרי רצח. באותם החודשים החלו היהודים להכין מחבואים בגיטו ומחוצה לו - ביערות הסביבה. מדי פעם היו נעלמות משפחות וקבוצות מן הגיטו ומסתתרות ב"בונקרים" שבסביבה. חלק מן המחבואים הללו נתגלה תוך זמן קצר ויושביהם נרצחו. ב- 13.3.1943 נתפסו קרוב ל- 400 איש ושולחו להשמדה בבלז'ץ. בערב פסח 19.4.1943 פשטו יחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית על הגיטו ואספו כ- 800 יהודים והם הוצאו להורג למחרת היום בבית-העלמין היהודי במקום. ב- 5.6.1943 נרצחו כ- 700 יהודים בבית העלמין היהודי. עם גבור גל האקציות רבו הנסיונות להימלט מן הגיטו, אך האפשרויות למצוא מחסה בקרב האוכלוסיה המקומית היו מועטות ביותר. האקציה שפרצה ב- 9.6.1943 נמשכה 5 ימים. עם סיומה ניספו שוב כ- 1,800 יהודים בבית הקברות בבורשצ'וב. העיירה הוכרזה באופן רשמי כ"יודנריין". קבוצה של 60 איש משרידי הקהילה רוכזה ב- 3 בתים ליד בית-הכנסת של חסידי ויז'ניץ והועסקו בעיקר בסידור הרכוש היהודי. הגרמנים ניסו בדרכים שונות לחשוף את היהודים המסתתרים. הם הודיעו ברבים שכל היוצאים ממחבואיהם ירוכזו במחנה-עבודה ולא יאונה להם כל רע. כ- 360 איש נתפסו בדרך זו בעיר ובסביבה והם הוצאו להורג ב- 14.8.1943. לאחר מועד זה נרצח במקום כל יהודי שנתגלה. המצוד אחר המסתתרים נמשך עד לימים האחרונים של הכיבוש הנאצי. בעת גילוי הבונקרים ביערות היו גם מקרים של התנגדות פיסית לגרמנים ולעוזריהם. בגיטו בורשצ'וב התארגנה כבר באביב 1942 קבוצת צעירים שתיכננה פעולות התנגדות. הקבוצה גדלה במיוחד אחרי האקציה הראשונה בספטמבר 1942, והקיפה עשרות חברים. בראשה עמדו: וולף אשנדורף , יואל ויינטרויב, קלמן שווארץ, וכן חייל יהודי מן הצבא האדום ושמו ליובה, שנמלט מהשבי הגרמני. המחתרת הצליחה לרכוש כמות קטנה של נשק, וימים ספורים קודם חיסול הגיטו הוציאה קבוצת חברים ליערות הסביבה. קבוצה זו נודעה בשם "בארשטשיווער באנדע" הכנופיה( תיבו'צשרובה). קבוצת-לוחמים זו פשטה פעמים אחדות במשך מספר חודשים למן הקיץ 1943, על שוטרים אוקראינים ועל קבוצות הלאומנים האוקראינים "באנדרה". ב- 17.11.1943 ביצעה הקבוצה פעולה נועזת לשחרור הכלואים בבית-הסוהר בבורשצ'וב, ובין כ- 50 אסירים ששוחררו היו גם כ- 20 יהודים. הלוחמים היהודים נתקלו בקשיים בהשגת נשק וביחס עויין מצד האוכלוסיה המקומית. ב- 6.12.1943 הותקפה הקבוצה על-ידי כוחות גדולים של גרמנים, ואחרי קרב שארך שעות אחדות ואשר במהלכו נפלו גם כמה גרמנים, סבלו הלוחמים אבידות גדולות ונאלצו להתפזר. מהם ששמו קץ לחייהם כדי שלא ליפול חיים בידי הגרמנים, ויחידים שבהם הצטרפו ליחידות פארטיזאנים של קובפאק שעברו דרך האיזור. בורשצ'וב שוחררה ב- 21.7.1944 ורק ניצולים מעטים התאספו בעיר. לא יצאו ימים רבים והם עברו לפולין, ומשם המשיכו רובם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.