גדנסק GDANSK

עיר בפולין
מחוז: פומרניה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-449,990
• יהודים בשנת 1941: כ-1,666

תולדות הקהילה:

בשנים הראשונות שלאחר השתלטותם על מוסדות העיר ניהלו הנאצים מדיניות בלתי עקבית ומלאה סתירות פנימיות ; אז עדיין חשו צורך להתחשב בגורמי חוץ כגון חבר הלאומים והנציב מטעמו. אבל היו גם חילוקי דעות בין המנהיגים הנאציים המקומיים לבין עצמם בנושאים שונים, ובפרט בשאלת היהודים. מצב דברים זה סייע לקהילה היהודית בג' להיאבק בכוונות הנישול של הנאצים, שביקשו להשתלט על נכסיה ולדחוק את רגלי היהודים מעמדותיהם. במאבקה נעזרה הקהילה הן בניסיון שרכשה במרוצת השנים והן ביהדות העולם.
אף-על-פי שמ-1933 גברה בקרב היהודים מגמת היציאה מן העיר וההגירה, לא פחת מספרם בעיר עד שנת 1937, מפני שבשנים אלה התיישבו בה יהודים אחרים מפולין. בבחירות מאי 1933 להנהלת העיר ניצחו כאמור הנאצים. הם זכו ביותר מ-%50 מן הקולות, ואיש המפלגה השמרנית הנוצרית, הרמן ראושנינג, היה לראש הסנאט. ראושנינג התנגד למדיניות של רריפת היהודים משיקולים כלכליים. בראשותו של ראושנינג הכריז הסנאט החדש של ג' שמשימתו הראשונה במעלה היא שיקום מצבה הכספי והכלכלי של העיר. ראושנינג הבין היטב שללא שיתופם המלא של היהודים במשימה זו לא ניתן יהיה לבצעה, ולפיכך עשה מאמצים להרגיע את חששות היהודים. ואולם עמדתו ומאמציו של ראושנינג לא מנעו מן התנועה הנאצית לנהל תעמולה אנטישמית ארסית. בנובמבר 1934 פוטר ראושנינג בידי ראש המפלגה הנאצית המקומית, הגאולייטר אלברט פורסטר, ובמקומו נתמנה הנאצי הוותיק ארתור גרייזר.
בשנת 1935 החריף המאבק הפוליטי בג'. מפלגות האופוזיציה הקימו גוש פרלמנטרי לוחם והאשימו את השלטון במעשי שחיתות ובחוסר יעילות. הקשיים הכלכליים גברו והלכו והשלטון לא היה מסוגל להגן על עצמו בשיטות טוטליטריות, כפי שנעשה ברייך. ראש האופוזיציה ד"ר קמניצר, שיזם את המאבק, היה סנאטור יהודי נציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ב-11.5.1935 פנתה הקהילה היהודית אל חבר הלאומים באמצעות הנציב העליון בק', האירי ש' לסטר, והגישה תזכיר המפרט את כל התלונות שנמסרו לסנאט בסוף 1933, וביניהן הטענה שמ-1933 ואילך גברה האפליה כלפי רורשי עבודה יהודים מצד מוסדות העיר וגורמים אחרים. במסגרת המאבק נקטה הקהילה הליכים משפטיים ; מכאן שבתי-המשפט עדיין נהנו ממידת מה של עצמאות. בינואר 1935 פסק בית-המשפט לטובתו של רופא יהודי ונגד רופא גרמני; באוקטובר אותה שנה השיג איגוד בעלי העסקים היהודים העצמאיים פסק-דין שחייב את קופת-החולים העירונית להסיר מקירות משרדיה כרוזים שקראו לחרם על עסקים יהודיים. קופת-החולים העירונית ערערה על פסק-הדין, הזמינה מגרמניה משפטן מומחה והשיגה את ביטולו של הצו. למרות זאת המשיכו היהודים לתבוע את זכויותיהם ולהיאבק בכל דרך אפשרית. ואולם עם הזמן הלך מצבם והחמיר. ב-16.7.1936 אסר הסנאט את השחיטה הכשרה, וכעבור 4 ימים נדרשו בעלי חנויות, בתי-מלאכה ובתי- הארחה לסמן את שמם בצורה בולטת, במטרה להקל על מימוש החרם האנטי-יהודי. בסתיו 1936 נתרבו מעשי אלימות של אנטישמים - ברחובות ובשווקים, בבתי- הספר ובמקומות ציבוריים. כל אלה אירעו בעת שהיהודים עדיין נהנו מחסות חבר הלאומים ובטרם הופעלו בג' חוקי נירנברג. בתקופה ההיא טרם הביא החרם הנאצי לחיסול המעמד הבינוני היהודי, ורבים מן היהודים המשיכו לעסוק במקצועות כמו רפואה, עריכת-דין והוראה. בשנת 1937 עדיין נותרו בג' סוחרים יהודים שהחזיקו בעמדות מפתח בסחר הבין-לאומי, והשפעתם על הכלכלה המקומית היתה ניכרת.
בספטמבר 1937 קרא הגאולייטר פורסטר להחריף את המאבק נגד היהודים, לנוכח הנהירה המתמשכת של פליטים יהודים מן המזרח. פורסטר הכריז שיהודים מהגרים מפולין לא ייהנו מזכויות כלשהן. היתה בכך הפרה בוטה של ההסכם בין פולין ובין העיר ג'. באוקטובר 1937 פתחו הנאצים במתקפה תעמולתית נמרצת, שבתוך שנה וחצי המיטה הרס על קיומם הכלכלי של יהודי ג'. הנציב האחרון של חבר הלאומים, השווייצרי ד"ר בורקהארט, ניסה לדחות את הפעלת הצעדים האנטי-יהודיים בנימוק שמימושם יגרור סיבוכים בין-לאומיים. בספטמבר 1937 אף השיג את הסכמתו של היטלר לדחות את יישום חוקי נירנברג בג' משיקולים של מדיניות חוץ.
ואולם כעבור חודש בלבד, ב-23-20 באוקטובר, התחולל בעיר פוגרום זוטא שבמהלכו נפגעו בעיקר חנוונים וסוחרים זעירים יהודים, וניזוקו דירות מגורים של יהודים. בורקהארט כינה את רדיפות היהודים בידי הנאצים "חרפת המאה ה-20" ומחה על כל מעשה אנטישמי בפני הסנאט של ג'. מחאותיו כללו דיווח מדויק על מעשי האלימות ועל הנזקים שנגרמו ליהודים, בתוספת הערות בוטות. הציניות של הנאצים הגיעה לשיאה כשמפלגתם פרסמה גילוי-דעת ובו הגדירה את האלימות כמזיקה מבחינה מדינית, והכחישה שחבריה נתנו יד לניפוץ חלונות ראווה בחנויות היהודים. מחאותיו של הנציב הועילו כנראה, שכן מקצת המתפרעים והבוזזים נעצרו. העיתונות היהודית בעולם דיווחה בהבלטה על הפוגרום ועל מה שהתרחש לאחריו.
הישגי הנאצים בזירה הבין-לאומית, ובעיקר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה (ה"אנשלוס") והפעילות הדיפלומטית לפני חתימת הסכם מינכן, עודדו את מנהיגי הנאצים בג' לנסות להחיל את חוקי הגזע הנאציים (חוקי נירנברג) גם על יהודי ג'. ב-23.9.1938, בעיצומו של המשבר הצ'כוסלובקי, ביטל הסנאט של ג' את רישיונות העבודה של הרופאים היהודים שסיימו את לימודיהם בגרמניה; ומכיוון שכל הרופאים היהודים בג', להוציא אחד, היו בוגרי אוניברסיטאות גרמניות, פירושה המעשי של הגזרה הזאת היה שכולם נאלצו להפסיק את עבודתם. אמנם הנציב בורקהארט מחה גם הפעם, אבל ללא הועיל. ב- 21.10.1938 החיל הסנאט של ג' את חוקי נירנברג על יהודי ג'. ב-13.12.1938 התרחש גם בג' "ליל-הבדולח", כחודש מאוחר יותר מבכל גרמניה. פעילי הנאצים לא סלחו לעצמם על כך שלא השתתפו באירוע החשוב הזה בעת שהתקיים בגרמניה, שכן ראו בו ביטוי לפטריוטיזם גרמני, כדברי המנהיגות הנאצית בג'. לפיכך לא ויתרו וקיימו "ליל-בדולח" משלהם, באותה דייקנות וקנאות שאפיינה אותם. במהלך הפרעות הללו ניזוקו קשה חנויות של יהודים, בבית-הספר היהודי ובבתי-הכנסת נופצו השמשות, ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. הנציב מחה, אך לשווא.
בינואר 1939 הורה הסנאט לגרש את כל יהודי ג', וכבר באותו חודש החל הגירוש. ב-1 בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני לפולין ונכנס גם לג', תוך הפרת ההסכמים הבין-לאומיים שחתמה גרמניה.
כבר במאי 1933, עת הנאצים היו לסיעה השלטת בסנאט של ג', חלו שינויים גדולים בחיי היומיום של יהודי ג'. תנועת הנוער הנאצית "היטלריוגנד" יזמה פעולות נגד הילדים ובני הנוער היהודים, עד שהקהילה נאלצה להקים למענם בית-ספר נפרד. מנהיגי הקהילה דרשו שהסנאט ישתתף בהחזקת המוסד, מפני שעל-פי חוקי העיר נמנה מימון החינוך עם חובותיה. בתקופתו של ראושנינג התקבלה דרישה זו בהבנה ובהסכמה מלאה, בין השאר משום שהפרדת התלמידים היהודים מעמיתיהם ה"ארים" פטרה את הסנאט מן החובה להגן על התלמידים ועל המורים היהודים מפני ה"ההיטלריוגנד" והמורים הנאצים. עד 1937 עוד נותרו הורים יהודים ששלחו את ילדיהם לבתי-ספר פולניים ואף גרמניים, אבל מאז ואילך כבר למדו כל הילדים היהודים בבית-הספר היהודי. בשנים האחרונות לקיומו נוספו לו כיתות ברמה העל-יסודית והוא הוסמך להעניק תעודות בגרות. מנהלו של בית- הספר היהודי, סמואל אכט, מורה ומחנך ותיק וידוע, דאג להכשיר את תלמידיו לקראת הגירה ועלייה ארצה במסגרת "עליית-הנוער", ולפיכך כלל בתכנית הלימודים שיעורי חקלאות, נגרות ומיכון חקלאי, לצד הלימודים העיוניים. בחינות הבגרות הראשונות (שהיו גם האחרונות) התקיימו בבית-הספר היהודי בג' בפברואר 1939.
גם ועד הקהילה מצדו עשה הכל כדי להקל מעט את מצוקתם של יהודי העיר, שעמדו בפני נישול מרכושם ומעבודתם. לצורך זה הוקמו שלושה ארגונים מקצועיים יהודיים נפרדים - לבעלי מלאכה וסוחרים, לבעלי מקצועות חופשיים ולעובדים אחרים - שטיפלו בעיקר בהשגת מקומות עבודה לנזקקים לכך, משנת 1937 החל ארגון העובדים לקיים קורסי הסבה מקצועית שלמדו בהם מקצועות נדרשים בארצות ההגירה. ביוני 1938 למדו 700 יהודים בקורסי הכשרה ל-8 מקצועות נדרשים - מיכון חקלאי, מכונאות, נגרות וכו'. חרף הקשיים הרבים מבית ומחוץ היתה ההכנה להגירה ולעלייה מאורגנת היטב. אפילו מי שהיו בעבר חברי מפלגת החופש הליברלית והאמינו שמעמדם בעיר איתן, כבר הבינו אז שייאלצו להגר מעירם. ועד הקהילה ריכז בידיו את הטיפול בהגירה ובעלייה לארץ-ישראל. למרות הקשיים הגדולים שהערימו שלטונות המנדט הבריטי בארץ הצליחו לא מעטים מיהודי ג' לעלות בעלייה בלתי לגלית, או להגר לארצות אחרות. על-פי הסכם שהושג בין ועד הקהילה ובין הסנאט התחייב הסנאט לדאוג להפסקת פעולות הטרור שנתרבו ולהקל במתן דרכונים, ובתמורה נדרשו היהודים להכריז בפומבי על נכונותם לעזוב את העיר. הכרזה זו ניתנה ב-17.12.1938, ימים אחדים אחרי "ליל-הבדולח" בג', באספה שנכחו בה כל חברי הקהילה.
בשנת 1937 עדיין חיו בג' קרוב ל-12,000 יהודים, אבל ב-19.7.1939 ירד מספרם ל-1,700. באוגוסט 1939 הורעו למעשה אפשרויות ההגירה מג', לאחר שהסנאט סירב להקציב ליהודים המהגרים את הסכומים הדרושים להם לכך מתוך חשבונות הבנק שלהם שהוקפאו. הגזרה החדשה סיכנה את יציאתם של בעלי רישיונות ההגירה, בהם ילדים ונערים שקיבלו היתרי כניסה לאנגליה.
מצבם הכלכלי של 1,700 היהודים שנותרו בג' בקיץ 1939 הלך ורע, וכמחציתם חיו על כספי סיוע מן הג'וינט ; יתרם התפרנסו ממכירת חפצים שונים או מהקצבות האפוטרופום על הרכוש היהודי. כ-160 מהם עסקו בסחר ייבוא וייצוא בתור "יהודי חסות", וב-00 איש נוספים הועסקו בעבודות ציבוריות בתנאים קשים. פועלים אלה תוארו בעיתונות היהודית בעולם כעצירים.
בקיץ 1939 נשלחו ספרי התורה ותשמישי הקדושה לניו יורק והופקדו למשמרת במוזיאון התיאולוגי היהודי. ב-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה, היו בג' 1,666 יהודים, מהם 716 בעלי אזרחות של העיר. רבים מהם היו קשישים. הוועד המשיך במאמציו להעלותם לארץ-ישראל בעלייה בלתי-חוקית. קבוצה אחרונה של יהודים הפליגה ארצה באנייה "פטריה", שהוטבעה בנמל חיפה. לאחר יציאתם נותרו בעיר 600 יהודים.
בסוף פברואר 1941 גורשו 395 יהודים מג' לגנרלי גוברנמן, ו-200 דיירי בית-האבות גורשו לטרזיינשטאט.

טקסט 3
ג' נזכרת לראשונה במקורות כתובים מ-997 כמושבה עירונית על שפת הים הבלטי. בשנת 1148 היא נזכרת במסמכים כעיר הבירה של נסיכות פומרניה ובה נמל שמתנהלת בו תנועה ערה של כלי שיט. מבחינה מינהלית היתה ג' שייכת לבישופות הקויאווית ששלטה בשטחים נרחבים של פומרניה, עד הים הבלטי. תושבי ג' עסקו אז בדיג, בעיבוד ענבר, בהפקת מתכות ובמלאכות כמו נפחות, סנדלרות וכו'. העיר היתה מוקפת חומה ואוכלוסייתה מנתה באותה שנה 250 בתי-אב. ההתפצלות הפיאודלית של פולין במאה ה-12 סייעה להתפתחותה של ג' כעיר נמל עצמאית. בתקופתו של נסיך פומרניה שוויאטופולק (1266-1215) קיבלה ג' פריווילגיה של עיר על-פי החוקה המגדבורגית, בשנת 1306 צירף ולדיסלאב לוקטק את ג' לפולין, שאוחדה תחת שלטונו לאחר תקופה ארוכה של פיצול פיאודלי, שנים אחדות לאחר מכן, ב-1309, נכבשה ג' בידי מסדר אבירי הצלב, השליטים החדשים משכו אליה מתיישבים מגרמניה, והעיר נהנתה מתקופה של שגשוג כלכלי, בשנת 1361 היתה ג' לחברה בברית ערי ההאנזה ועלתה לגדולה כמעצמה ימית וכמרכז מסחרי, במלחמה שפרצה בין פולין לבין מסדר אבירי הצלב תמכה ג' בסתר בממלכת פולין, ובשנת 1454 העמידה את עצמה תחת חסותה של פולין, על סמך פריווילגיה מאת המלך קז'ימייז' הרביעי נהנתה ג' ממעמד עצמאי למחצה - היא החזיקה שגרירים במדינות זרות, ניהלה בשנים 1557-1523 מלחמות בתוקף מעמדה כחברת ההאנזה, הצטרפה לתנועת הרפורמציה והיתה לעיר פרוטסטנטית בפולין הקתולית. גם אחרי אמצע המאה ה-15 ידעה העיר פריחה כלכלית ותרבותית, עד המחצית הראשונה של המאה ה-17. ג' נמנתה עם ארבע ערי ההאנזה החשובות ביותר, ושימשה נמל ייצוא עיקרי ומרכז מסחר החיטה והעצים של פולין וליטא. אבל לא רק המסחר והנמל הם שתרמו לעוצמתה הכלכלית; בעיר פעלו בתי-מלאכה לעיבוד ראשוני של ברזל, שהופק בשוודיה, בתי-מלאכה ומספנות לבניית אניות, ויצאו לה מוניטין בכל אירופה כמרכז של אומנויות.
במאות ה-16 וה-17 פרצו לא פעם סכסוכים בין העיר החזקה והמשגשגת לבין ממלכת פולין, ששליטיה שאפו לחזק את מעמדה של מדינתם בים הבלטי ולבנות לעצמם צי חזק משלהם. ואולם למרות הסכסוכים האלה שמרה ג' אמונים לממלכת פולין, ובזמן המלחמות השוודיות נלחמה לצד הפולנים. השוודים הטילו מצור על ג', ופלישתם גרמה לניתוק קשרי הסחר שלה בים הבלטי, ועקב כך התערער מעמדה הכלכלי. גורם נוסף לירידתה הכלכלית של ג' היה המשבר הגדול שפקד את המשק הפיאודלי בפולין והחורבן שהמיטו על פולין המלחמות הרבות שהשתתפה בהן. ייצוא התבואה מפולין ירד ירידה תלולה, ייצוא העצים מליטא הושבת כמעט כליל, והדבר הביא לסגירתם של בתי-מלאכה רבים בג'.
בשנת 1733 התנהל בפולין מאבק על בחירת מלך חדש ; תושבי ג' תמכו במועמד הרוב, סטניסלאב לשצ'ינסקי, נגד מועמד המיעוט שתמכו בו בעלי האחוזות הגדולות (השלאכטה) הפולנים והרוסים.
שלוש תקופות של צמיחה כלכלית ותרבותית ידעה ג' מעת היווסדה - האחת תחת שלטון אבירי הצלב ושתיים תחת שלטון פולני. התקופה השנייה בחסות ממלכת פולין נמשכה 318 שנה, מ-1454 עד 1772 - השנה שבה חולקה פולין לראשונה וג' נותקה ממנה. בחלוקת פולין השנייה, ב-1793, סופחה העיר לפרוסיה. על-פי חוזה טילזיט משנת 1807 הפך נפוליאון את ג' לעיר חופשית, בחסותן המשותפת של פרוסיה ושל "נסיכות ורשה". בשנת 1815 החליט קונגרס וינה להחזיר את העיר לפרוסיה, חרף התנגדות תושביה.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 ידעה ג' תקופה של קיפאון כלכלי, אבל מאמצע המאה חלה התעוררות מחודשת, בעקבות סלילת מסילת הברזל מג' לכמה מערי נסיכות פוזנן, והפעלת תחבורה עירונית יעילה ; בנמל הוקמו מספנה מלכותית וכמה מספנות נוספות ונוסדו מפעלי תעשייה חדשים. גם אוכלוסיית העיר גדלה במהירות שיא ; בשנת 1880 מנתה ג' יותר מ-109,000 תושבים.
בתום מלחמת העולם הראשונה הוכרזה ג' על-פי חוזה ורסאי לעיר חופשית בחסות חבר הלאומים, ונציג שלו - נציב עליון על-פי תוארו - ישב בה. בדרך כלל היה הנציב אזרח של מדינה נייטרלית. עליו הוטלה האחריות לקיום החוקה, והוא שימש גם מתווך ובורר בין פולין ובין הנציגות הנבחרת של ג' (מועצת העם). במקרים של חילוקי דעות שימש הנציב העליון שופט, אף שלמעשה היה נטול סמכויות ביצוע, מכיוון שלא נקבע מה יהיה הנוהל אם יסרב אחד הצדדים למלא אחר הוראותיו.
מועצת העם, שנבחרה לתקופה של 4 שנים בבחירות יחסיות, היתה הפרלמנט של העיר. היא בחרה ממשלה שנקראה "סנאט" ובראשה עמד נשיא. כדי לשנות את החוקה נדרש רוב של שני שלישים מחברי המועצה. אפילו הנאצים לא פגעו במבנה זה כל עוד היה מעמדו של חבר הלאומים איתן, למרות שהגביל את חופש הפעולה שלהם בעיר. מבחינה פוליטית היתה ג' עיר חופשית ובעלת אוטונומיה לנהל את ענייניה כרצונה ; רק ענייני חוץ היו בידי ממשלת פולין. מבחינה כלכלית נכללה ג' בתחום המכס הפולני ולפולין היתה הזכות להשתמש בנמל שלה. משנות ה-20 המאוחרות הלכה וגברה השפעתה של המפלגה הנאצית במוסדות העיר ובשנות ה-30 השתלטה בהדרגה על כל המוסדות. בשנת 1937 הצליחו הנאצים לתקן את חוקת העיר כרצונם, מבלי שבאה לכך תגובה מצד ממשלת פולין וחבר הלאומים. למעשה השתלטו הנאצים על העיר עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין ועוד באותו יום כבשו את ג'.

עד אמצע המאה ה-15 היתה ג' סגורה בפני היהודים על-פי חוק מסדר אבירי הצלב. ועם זאת, למרות השמירה הקפדנית על חוקיהם וצוויהם, הרי לקראת סוף ימי שלטונם ביקרו בעיר סוחרים יהודים ועשו בה עסקות חשובות. בשנת 1454 היתה ג' לעיר פולנית וחלה עליה הפריווילגיה של המלך קז'ימייז' הרביעי יאגלו, שהתירה ליהודים לסחור בעיר ולהשתתף בירידים שנערכו בה. בגלל התנגדותם העזה של התושבים לא התיישבו בה יהודים, אבל הם הצליחו להשתלב בפעילות המסחרית שלה, בשווקים ובנמל. סוחרים יהודים באו לג' מערים כמו קרקוב, פוזנן (ע"ע), טורון (ע"ע), לובלין ואפילו לבוב; אבל נאסר עליהם ללון בה ולפיכך הם לנו בסתר ביישובים סמוכים, למרות שגם שם היתה הלינה אסורה עליהם. הסוחרים היהודים התאמצו להוכיח לאבות העיר ששהייתם בה תהיה לתועלת, אך לא עלה בידיהם להביא לביטול איסור הלינה.
במאות ה-16 וה-17, בעת שפולין היתה ליצואנית חשובה של תוצרת חקלאית, גדל מאוד היקף המסחר של היהודים. סוחר יהודי בן התקופה, ראובן דחוקה, כתב תיאור מפורט של הפעילות המסחרית היהודית. לפי תיאורו עסקו החשובים שבין הסוחרים היהודים בייצוא תבואות ועצים. סוחרים יהודים מקרקוב, מפוזנן ומלובלין התלוננו בפני המלך זיגמונט השלישי כי שלטונות העיר מתנכלים להם ומונעים מהם לנהל מסחר תקין. בשנת 1616 הורה המלך לבטל הגבלות ולהסיר מכשולים שפגעו בסוחרים היהודים, אבל רק ב-1619 הותר להם לשהות בעיר 3 ימים רצופים לאחר שתם היריד, וב-1620 הורשו ללון יום נוסף, רביעי, ביישובים הסמוכים לה שנעשו עם הזמן חלק בלתי נפרד ממנה.
בכמה מן היישובים האלה התפתחו עם הזמן קהילות יהודיות, שהצטרפו גם הן אחר-כך לקהילת ג'. העשירה שבהן, קהילת אלטשוטלנד, מנתה ב-1757 46 חברים. הגדולה מביניהן היתה קהילת לנגפורט. בתקופת השלטון הפולני היתה ל' שייכת לאציל הפולני ווז'שצ'בו, מאוחר יותר עברה לידי האציל לנגפורט ואחר-כך לידי הרוזן וייהר, שהתיר ליהודים להשתקע בנחלתו. קהילת לנגפורט נהגה לארח את הסוחרים היהודים שבאו לג' לרגל עסקיהם ואלה הקימו לעצמם במקום בית-כנסת משלהם. אבל בשנת 1776 מכר הרוזן ויהר את ווז'שצ'בו-לנגפורט למלך פרוסיה פרידריך הגדול והיהודים נאלצו לעזוב.
בינתיים זמן גדלה והתבססה קהילת אלטשוטלנד וקלטה לתוכה אחדים מן הסוחרים היהודים ובייחוד את סוחרי התבואות והעצים, שרצו להתגורר קרוב ככל האפשר לנמל. בשנת 1777 בנתה לה קהילת אלטשוטלנד בית-כנסת ובית-חולים, שהועסקו בו שתי אחיות ושני רופאים יהודים - פובוס, בנו של הסוחר הידוע משולם מפראג, ורופא נוסף. כרבה של קהילת אלטשוטלנד שימש אז הרב אלחנן, לפנים רבה של פורדון (ע"ע). מ-1850 כיהן בה ד"ר אברהם שטיין, שהיה אחר-כך רבה הראשון של הקהילה המאוחדת.
בג' כיהן בשנת 1741 ר' אברהם הכהן, מחבר "אורי וישעי"; אחריו כיהן רי מאיר פוזנר, בעל "בית מאיר". ב-1837 עלה על כס הרבנות בג' ר' ישראל ליפשיץ, מחבר הפירוש הנודע על משניות "תפארת ישראל". הרב ליפשיץ העלה את קרנה של קהילת ג' בעולם היהודי. בשנת 1772, עם חלוקתה הראשונה של פולין, נכללו אלטשוטלנד, לנגפורט וויינברג בתחומה של פרוסיה, וב-1793 סופחה ג' לפרוסיה.
השנים הראשונות תחת שלטון פרוסיה היו קשות ליהודי ג' בעיר עצמה היה מספרם קטן ורובם הוסיפו להתגורר בפרוורים. רק מעטים מיהודי ג' הוכרו כ"יהודי חסות", רובם נאלצו להסתפק במעמד של "יהודים נסבלים". אלה וגם אלה נשאו בנטל כבד של מסים והיו כפופים להגבלות כלכליות.
בראשית המאה ה-19 החלה תנועה של התיישבות יהודית רחבת היקף בג'; רוב הבאים עסקו במסחר. אחרי אמצע המאה החלו לזרום לג' גם סוחרים יהודים מן הקיסרות הרוסית. היהודים מרוסיה הקימו לעצמם קהילה נפרדת, שמנתה 300 נפש בקירוב. רשויות העיר התכוונו לגרש את היהודים הרוסים אבל חזרו בהם זמנית, לנוכח התנגדותם העזה של היהודים הוותיקים, שמעמדם במחצית השנייה של המאה ה-19 היה איתן הודות לתרומתם החשובה לפיתוח העיר והנמל.
בשנות ה-50 של המאה ה-19 התנהל בכל פרוסיה מאבק למען אמנציפציה של היהודים, מאבק שיהודי ג' נטלו בו חלק פעיל. כבר בשנים 1852-1850 השתתפו יהודים בחיי התרבות של העיר, מילאו תפקידים מינהליים בחיי הציבור, נבחרו כחברי מועצת העיר והנהלתה וגם להנהלת איגוד הסוחרים העירוני. השינוי במעמדם האזרחי והחברתי של היהודים בא לידי ביטוי גם בתמורות מרחיקות לכת באורח חייהם, בשאיפותיהם ובהשקפותיהם. עם זאת ניכרו הבדלים בין היהודים לבין עצמם במידת התערותם בחברה הכללית. מהם שהשתלבותם היתה מהירה ומלאה יותר מאחרים, ואילו מיעוטם התנגדו להתקרבות אל הגויים מכל וכל.
כאמור, בג' התקיימו 5 קהילות נפרדות זו לצד זו - 3 ותיקות שצמחו בפרוורים ושתיים חדשות. קיומן הנפרד היה מנוגד לחוק פרוסי משנת 1847, שעל-פיו חויבו היהודים להתארגן בקהילה אחת בכל עיר. ואולם הקהילות בג' היו איתנות בסירובן להתאחד, ובשנת 1853 ויתרו רשויות העיר זמנית על דרישתן, אף שהיה ברור כי האיחוד יתממש בסופו של דבר. הבסיס להתארגנותן הנפרדת של הקהילות בג' לא היה טריטוריאלי כי אם חברתי והיסטורי. האורתודוקסים חששו מתיקוני דת ברוח הרפורמה, כמקובל בקהילות פרוסיה, ועסקני הקהילות חששו לאבד את משרותיהם. לעומת זאת פעלה הקהילה המובילה בכיוון של איחוד, ולא רק מפני שרצתה לציית לחוק אלא גם, לדברי מנהיגיה, משיקולים של טובת הכלל, ובראש וראשונה כדי לקדם את נושאי החינוך, הצדקה והסעד.
הצלחתה של קהילת אלטשוטלנד לדחות את גזרת הגירוש של 300 היהודים מרוסיה עוררה בראשי הקהילה תקווה שאיחוד 5 הקהילות יגביר את כוחם של היהודים במאבקים דומים בעתיד. שלוש שנים נמשך המשא-ומתן על איחוד הקהילה - מ-1878 עד 1883. בפברואר 1883 התקיימו בחירות למוסדות הקהילה המאוחדת. ב-1885, שנתיים לאחר האיחוד, חזר שר הפנים הגרמני והורה לגרש מג' את יוצאי רוסיה, אך הקהילה התנגדה לכך בתוקף וזכתה לתמיכתם של גופים ציבוריים גרמניים, שטענו כי הסוחרים היהודים ובכלל זה הבאים מרוסיה מסייעים לכלכלת העיר. נציגי ג' ברייכסטאג הפרוסי וציר הליברלים ריקרט גינו את צו הגירוש והכחישו את טענת השלטונות שיהודים אלה הם גורם שלילי. גם מושל מחוז פרוסיה המערבית מחה בפני שר הפנים על הוראת הגירוש ופעל לביטולה, ואפילו לשכת המסחר של ג' התנגדה לכך. פעולות המחאה הועילו ובסופו של דבר נגזר גירוש רק על העניים ביותר - רוכלים, חנוונים ובעלי מלאכה זעירים. הקהילה סייעה למגורשים הללו להגר לארצות-הברית.
הקהילה המאוחדת היתה מורכבת מקבוצות שנבדלו זו מזו בעברן ההיסטורי ובהרגליהן. היהודים מרוסיה היו ידועים בדקדקנותם במצוות הדת והשתייכו למחנה האורתודוקסי. שאר יהודי אלטשוטלנד, לעומתם, היו חסידי ההשכלה והזרם הליברלי ביהדות. יהודי ג' לא נטלו חלק פעיל במאבק בין הרפורמים לאורתודוקסים אך הם הנהיגו כמה תיקונים מתונים בפולחן ובסדרי התפילה בבית-הכנסת, ברוח השקפותיו של לודוויג פיליפסון, עורך "אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס", ביטאונם של היהודים הליברלים בגרמניה. ואולם חרף הקשיים והבדלי ההשקפות תרם המיזוג להתעוררות בחיי הקהילה. בשנת 1887 בנתה הקהילה המאוחדת בית-כנסת חדש ומרווח.
הרב דאז, ד"ר אברהם שטיין, פעל במרץ למימוש האיחוד. יורשו בתפקיד, ד"ר קוסמן ורנר, בוגר בית- המדרש הקונסרבטיבי לרבנים בברסלאו, התנגד לתיקונים מרחיקי לכת בסדרי התפילה והפולחן, אך הסכים לנגינת עוגב בבית-הכנסת ולמקהלת נשים שליוותה את התפילה, ובתמורה ויתרו חסידי הרפורמה על תביעתם להשמיט את תפילת הנעילה ביום הכיפורים. קהילת ג' המאוחדת ביטלה את בתי-התפילה הנפרדים, למעט בית-הכנסת האורתודוקסי. מ-1896 כיהן בג' הרב ד"ר לואיס בלומנטל. ב-1900 בא במקומו ד"ר מקס פרוידנטל הליברלי. יורשו בתפקיד (מ-1908) היה הרב ד"ר רוברט קלטר.
לתפקידים חשובים במוסדות הקהילה נבחרו לרוב אנשי כלכלה וממון. ראש הקהילה המאוחדת הראשון, גוסטב דווידסון, לשעבר ראש קהילת אלטשוטלנד, מחלוצי התעשייה בעיר, שימש חבר ההנהלות בכמה מפעלי תעשייה גדולים ובמוסדות צדקה לא-יהודיים, וייצג את "מפלגת החופש" הליברלית במוסדות העיר ובקהילה המאוחדת. גם יתר חברי המועצה היו ברובם סוחרים גדולים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים. עם ארגוני החברה והרווחה החדשים שנוסדו בג' בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נמנה סניף "בני-ברית" (נוסד ב-1900), שפעל גם בתחומי החינוך והתרבות והגיש סיוע רב-תחומי למבוגרים ולבני נוער נזקקים. ב-1899 נוסד בג' סניף "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו", שמנה בתחילתו 120 חברים ופעל בעיר עד שנות ה-20 של המאה ה-20. רבים מן המשכילים היהודים התנגדו לפעילות הסניף שכן ראו בה פגיעה בהתערותם של יהודי ג' בתרבות הכללית.
ג' היתה ידועה כעיר ליברלית באופיה ובין תושביה היהודים והלא-יהודים נרקמו יחסי אמון וידידות. המנהיג הליברלי ד"ר היינריך ריקרט, נציג ג' לרייכסטאג הגרמני בשנות ה-80 וה-90, היה ידוע כידיד היהודים והגן עליהם באומץ לב. ראשי העיר חברי מפלגתו העריכו את תרומתם הגדולה של אנשי הכלכלה והמשכילים היהודים לפיתוח העיר והנמל. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה- 20 היו רוב תושבי ג' חברים או תומכים של המפלגה הליברלית.
האווירה הליברלית ששררה בעיר הניעה את היהודים להאמין שלאנטישמיות אין אחיזה לא בחוגי האצולה ולא בקרב הפועלים בג' ובסביבותיה. והנה לקראת סוף שנות ה-90 פרצו בכפרי הסביבה מהומות אנטישמיות. התסיסה האנטישמית לא היתה מוגבלת רק לאיכרים, עם ראשי המסיתים למהומות נמנו גם בעלי אחוזות פקידי ממשל ואנשי דת. הממשלה הגיבה במהירות ובתקיפות והסתייעה בכוח צבאי לדיכוי המהומות ולהשבת הסדר על כנו. עם שוך המהומות הקימו יהודי ג' ב-1898 קרן וארגון לשם מלחמה באנטישמיות. אחת המטרות המרכזיות של הארגון היתה מאבק פוליטי נגד מועמדים אנטישמיים לרייכסטאג. גם סניף בני-ברית, שנוסד בג' ב-1900, נטל חלק במלחמה באנטישמיות, ואף סייע להקמת ארגון נפרד של פקידי מסחר יהודים, לאחר שהאנטישמים השתלטו על האיגוד המקצועי הכללי.
התנועה הציונית התפתחה בג' מאוחר מברוב הקהילות האחרות בפרוסיה המערבית. היזמות הראשונות בכיוון זה נתקלו בהתנגדות עזה. כך למשל טענו המתנגדים שהציונות מסלפת את הייעוד הדתי של היהודים, ושאינה אלא הזיה שסיכוייה להתגשם אפסיים. גם הרבנים התנגדו ברובם לציונות, שכן ראו בה גורם המסייע לאנטישמיות. ביולי 1897 פרסמו רבני גרמניה גילוי-דעת שבו נאמר בין השאר : "הציונות עלולה להזיק ליהודים בגלל שהיא נותנת תוקף לפעולות אנטישמיות", ובהמשך הובאו הסברים והמחשות לכוונת הדברים. גם רבה הראשון של קהילת ג' המאוחדת. ד"ר אברהם שטיין. חתם על גילוי-הדעת הזה. ורק הרב זליג גרונמן מהנובר, לשעבר רב באחת מ-5 קהילות ג', התנגד בפומבי למסמך הזה.
רק מעטים השתתפו באספה הציונית הראשונה בג', שהתקיימה ב-1902, וגם האספות שהתקיימו לאחריה לא משכו קהל רב. עם ראשי המתנגדים לציונות נמנו ראש- הקהילה דווידסון וחברי ועד הקהילה. ובכל זאת הקימו הציונים המעטים בעיר סניף ציוני קטן (30 חברים), שבראשו עמד י' נרמנזון. ראשי הקהילה טענו שאין בין הציונים אף לא יהודי אחד שמוצאו מג' וכולם יוצאי רוסיה - טענה שהיה בה יותר משמץ של אמת. הסניף הציוני בג' התפתח באיטיות. בשנת 1908/9 רכשו ציוני ג' רק 17 "שקלים" של ההסתדרות הציונית, ב-1910 - 36 "שקלים" וב-1911 - 55 "שקלים". ואולם ב-1912 כבר היה לציונים בג' בסיס איתן, ובשנים הבאות עלה הדבר בידם לקרב לרעיון הציוני גם את ארגוני הנוער היהודיים, גם רב הקהילה בשנים 1907-1924, ד"ר קלטר, התייחס באהדה לפעילות הציונית ועודד את בני הקהילה לתמוך בקרנות הציוניות. הקרן הקיימת וקרן היסוד, ואף-על-פי כן התייחס רוב הציבור היהודי בעיר אל התנועה הציונית בהסתייגות, בעיקר מחשש פן החוגים האנטישמיים ידרשו להמיר את האמנציפציה ליהודים בהגירה, אך גם משום שרוב הפעילים הציוניים היו יוצאי רוסיה. הגיעו הדברים לידי כך שהליברלים קראו לבטל את זכותם של יוצאי רוסיה להשתתף בבחירות למוסדות הקהילה ולעירייה.
המאבק הפנימי בין הציונים למתנגדיהם, שהחריף מאוד שנה-שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עורר לחיים ארגונים חברתיים ופוליטיים ואת תנועות הנוער, וחוגים נרחבים בציבור היהודי נטלו בו חלק. הרב ד"ר קלטר ביטא נאמנה את עמדתם ואת תחושתם של הליברלים ותומכיהם, שהיו הרוב בקהילת ג' : "אלמלא השתייכנו למולדתנו [גרמניה] בכל נפשנו ומאודנו לא היינו זכאים לדרוש שמעמדנו האזרחי יישאר בתוקפו. אנחנו גרמנים על-פי שפתנו, מנהגינו ורגשותינו הפנימיים ביותר".
ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה קהילת ג' קרוב ל-2,500 נפש. מבחינת הרכבה האנושי והמבנה החברתי שלה דמתה לקהילות אחרות בנסיכות פוזנן. רוב המפרנסים היו חנוונים, סוחרים או בעלי מלאכה ונמנו עם המעמד הבינוני. היו ביניהם לא מעט בעלי מקצועות חופשיים - רופאים, עורכי-דין ומורים - שחלקם עברו עם הזמן לערי גרמניה המרכזית והמערבית. מספרם של התעשיינים, הבנקאים והסוחרים הגדולים לא היה רב בעת ההיא, ופועלים יהודים לא היו כמעט בנמצא. להרכב זה הוסיפו גוון מיוחד יוצאי רוסיה שהתיישבו בג' במחצית השנייה של המאה ה-19 ועסקו בסחר ובייצוא תבואות ועצים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסחפו יהודי ג', כמוהם כיהודי גרמניה, בגל ההתלהבות הפטריוטית. צעירים יהודים רבים התגייסו לצבא הגרמני ולחמו בחזית, והקהילה נרתמה אף היא למאמץ המלחמתי וסייעה ככל יכולתה. עם זאת לא הזניחו יהודי ג' גם בתקופה קשה זאת את אחיהם השרויים במצוקה. סמוך לעיר ג' היה מחנה שבויים שבו היו עצורים גם יהודים ששירתו בצבא הרוסי. הרב קלטר פנה אל השלטונות וניסה לשכנעם שלא יתייחסו אל השבויים היהודים כאל אויבים וירשו לבני הקהילה להעסיקם אצלם, והבטיח כי היהודים המקומיים יערבו להם שלא יברחו. בתחילה הורשו 150 שבויים יהודים לצאת מן המחנה ואחר-כך גדל מספרם עד 250. לשכת בני-ברית בג' סיפקה להם בגדים אזרחיים והם הועסקו בעבודות שונות. למעשה גם גרמניה הפיקה מכך תועלת, מפני שהשבויים הללו עבדו בבתי-חרושת ובבתי- מלאכה שייצרו בעבור הצבא הגרמני.
ואולם ההתלהבות הפטריוטית שגילו יהודי ג', שירותם המסור בצבא גרמניה וריבוי החללים, הפצועים ומקבלי אותות ההצטיינות בקרבם, לא שמו קץ לגל האנטישמיות שהציף את אזור ג' אחרי המלחמה.

בתום מלחמת העולם הראשונה נקבע מעמדה של ג' מחדש על-פי הסכמי ורסאי, כעיר חופשית תחת חסותו של חבר הלאומים. אזרחי ארצות אירופה היו רשאים להיכנס אליה ללא אשרה מיוחדת. לפיכך יכלו פליטים יהודים מרוסיה ומהגרים מפולין לבוא ולהשתקע בה. המתיישבים היהודים החדשים השתלבו עד מהרה בכלכלה המקומית ועד שנת 1935 אף מילאו תפקידי ציבור חשובים בתחומי המשפט, הפוליטיקה והתרבות. גם בג', כמו ברפובליקה של ויימר, השתתף יהודי בניסוח חוקתה החדשה של העיר - המשפטן היהודי פליקס פביאן, עסקן וחבר המפלגה הליברלית, פביאן נבחר לייצג את מפלגתו בסנאט של ג' אך סירב לקבל את המינוי, בטענה שתפקידו כיושב-ראש הקהילה (בשנים 1921-1931 ) מצריך את כל זמנו. בתחום הכלכלי התבלט בפעילותו ד"ר קורט נברצקי, מייסד חברה כלכלית גדולה לתובלה ימית, שהכניסה לנמל ג' רווחים נאים. ממשלת העיר ג' (הסנאט) מינתה את ד"ר נברצקי לממונה (קונסול) לענייני מסחר של העיר. יהודים אחדים נשאו משרות מיניסטריאליות. הסנאטור י' יבלובסקי, בעל מפעלים גדולים לעיבוד עצים, נודע כליברל על-פי השקפותיו והיה מקובל מאוד בחוגים הפוליטיים של ג'. יבלובסקי המשיך בפעילותו המיניסטריאלית גם אחרי שנת 1933, כשבסנאט של ג' כבר שלטה קואליציה לאומנית ימנית. סנאטור יהודי אחר, המשפטן הסוציאל-דמוקרט ד"ר קמניצר, שירת בימי מלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני ונפצע קשה. ב- 1921 נבחר לכהונת שופט מחוזי. הוא כיהן גם בסנאט, בהפסקות קצרות, ובדומה ליבלובסקי מילא תפקידים בתחום הכלכלה וייצוג המשק העירוני בפני גורמי חוץ, ואף השיג למען המגזר המסחרי הלוואות נוחות והישגים חשובים אחרים. הישגו העיקרי של ד"ר קמניצר היה ביטול פיצויי המלחמה שהטילו על ג' בעלות-הברית בשל היותה בעבר חלק מקיסרות גרמניה.
כאמור, רוב היהודים בג' אחרי 1921 היו פליטים ומהגרים ממזרח אירופה, יהודים אלה המשיכו גם כאן בעיסוקיהם הקודמים; חלקם הגדול היו גם במקומות מוצאם סוחרים ואנשי עסקים, אבל בג' יכלו לפתח יזמות חדשות. הודות להם התפתח מאוד הנמל והיה לנמל מעבר (טרנזיט) חשוב בסחר הבין-לאומי. עם הזמן התבסס מעמדם בעיר כגורם בעל משקל כלכלי ופוליטי. יהודים היו גם חלוצים בהקמת חנויות כל-בו בעיר. לעומת זאת לא ניתנה להם דריסת רגל בתעשיית המתכת ובמספנות, שהתפתחו בעיר למן המחצית השנייה של המאה ה-19. התעשיינים היהודים בג' התרכזו בעיקר בתעשייה הקלה, ובייחוד בעיבוד הענבר ובייצור טבק. גם לאחר שהממשלה הפכה את תעשיית הטבק למונופול ממשלתי המשיכו היהודים לנהל את המפעלים. גם רבים מיצרני המזון בג' היו יהודים, לצד הפולנים.
הבנקאות היהודית התפתחה רק לאחר שג' היתה לעיר חופשית ; לפני כן פעל בה, כנראה, רק בנק יהודי אחד. בשנת 1923 הוקם בג' בנק המהגרים היהודים ("דער אידישע עמיגראציע באנק"). בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד חשוב בפיתוח הבנקאות בג' הן כבעלי הבנקים והן כמנהלים.
מספרם של בעלי המקצועות החופשיים בקרב יהודי ג' לא היה רב עד למלחמת העולם הראשונה, אך לאחר שג' היתה לעיר חופשית גדל מאוד מספרם. בשנת 1925 היו עורכי-הדין היהודים שליש מכלל עורכי-הדין בעיר, ושיעור הרופאים ורופאי השיניים היהודים היה גדול אף יותר.
יהודים מפולין שהשתקעו בג' עסקו גם במלאכות שונות כדוגמת בורסקאות, חייטות, נגרות - מקצועות יהודיים מסורתיים. בהשוואה לאחיהם במגזרים אחרים התקשו בעלי המלאכה היהודים להשתכר למחייתם, שכן נאלצו להתמודד לא רק עם מתחריהם הפולנים ועם השפל הכלכלי אלא גם עם יחסו העוין של השלטון כלפיהם. רבים מהם נזקקו לעזרת ארגוני סיוע יהודיים. ואולם הקושי העיקרי שעמד בפניהם היה השגת רישיון עבודה מידי השלטונות, שהערימו עליהם קשיים מרובים ותכופות סירבו לתת להם רישיון מכל וכל. לפיכך נאלצו רבים מהם לעבוד באורח לא-חוקי במרתפים ובמקומות מסתור אחרים, וכמובן שפרנסתם היתה דחוקה מאוד. הפליטים והמהגרים שהשתקעו בג' אחרי המלחמה העלו בפני הקהילה דרישות לקבל שירותי דת בעלי צביון אורתודוקסי. מנהיגי הקהילה, שהשמירה על אחדות הקהילה עמדה בראש מעייניהם, נענו לאחדות מדרישותיהם ומינו לדיין את הרב האורתודוקסי יעקב סגלוביץ'. לסיעה האורתודוקסית הקטנה, "אגודת ישראל", אף היה נציג אחד באספת הנציגים, ששיתף פעולה עם הרוב הליברלי. חיי הדת של האורתודוקסים התמקדו סביב בית-הכנסת שבשכונתם. ועד הקהילה הקים שני תלמודי-תורה שבהם למדו הילדים לימודי דת לאחר שעות הלימודים בבתי- הספר הכלליים.
יהודי ג' היו ערים לאנטישמיות ההולכת ומתפשטת בג' ובסביבותיה. כבר באוקטובר 1920, עוד לפני שהוכרזה ג' כעיר חופשית, הגיש הוועד לענייני היהודים תזכיר לחבר הלאומים ובו דרש לחייב את השלטון העתיד לקום בעיר להכיר בזכויות האזרח של התושבים היהודים, לרבות הפליטים והמהגרים. חבר הלאומים נענה לדרישת הוועד תוך כמה הסתייגויות והגבלות. החוקה של העיר החופשית אפשרה ליהודי ג' להשתלב בה כאזרחים ולהיאבק באנטישמיות, ואולם עם התחזקותה של המפלגה הנאצית בשנות ה-30 גברו הלכי הרוח האנטישמיים בעיר. בשנים הראשונות היה שיתוף פעולה בין משטרת העיר לבין נציגי היהודים בכל הקשור לביטחונם האישי ולזכויותיהם.
במהלך התנגשויות הדמים בין מפלגות השמאל לבין הנאצים שפרצו בעיר ב-1931, נפגעו גם יהודים רבים. המשטרה אמנם פתחה אז בחקירה ואף אסרה כמה נאצים שתקפו יהודים, אבל מאז נטל על עצמו איגוד היהודים הליברלים, שהיה לו סניף גדול בג', את הטיפול בתלונות הציבור היהודי שעניינן תוקפנות של אנטישמים. לנוכח התעצמותם של הנאצים נוצר גם שיתוף פעולה בין הליברלים לבין הציונים, שמספרם בעיר בשנות ה-30 הלך וגדל. הנהגת הקהילה ואיגוד הליברלים ניסו להיאבק יחדיו נגד התנכלויות הנאצים גם באמצעים משפטיים, ואימצו לעצמם את ההשקפה הרווחת בעיר שדגלה בשלטון החוק. הנציב מטעם חבר הלאומים עודד את ההנהגה היהודית לפנות בתלונה אל המוסדות המתאימים של חבר הלאומים בכל מקרה של הפרת החוק ופגיעה ביהודים, וגם האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית נהגה כך.
כבר בשנים הראשונות לקיומה של ג' כעיר חופשית, דהיינו לפני 1933, פיתחו תנועות הנוער הציוניות פעילות ערה ותוססת וערכו מבצעי התרמה רבים למטרות ציוניות. בשנת 1922 למשל, נשלחו מג' 125 ליש"ט אל ההנהלה הציונית בלונדון וב-1923 נשלחו 180,000 מרק. גם הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בוורשה ובלבוב נהג להעביר את ההכנסות ממכירת ה"שקל" הציוני דרך הבנקים בג', שהיתה למעשה מרכז הפעילות הציונית בכל אירופה. עד סוף 1920 שכנה בה גם הלשכה הראשית של הברית העולמית של המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות, אבל אחר-כך היא הועברה לברלין. לקראת הקונגרס הציוני הי"ח, שהתקיים בשנת 1933, ביקרו בג' דוד בן- גוריון וזאב ז'בוטינסקי.
כאמור, רוב תנועות הנוער בג' היו ציוניות, אך תנועת הנוער היהודית הראשונה שנוסדה בה, "קאמראדן" (חברים), היתה רחוקה מן הציונות. היתה זו תנועת נוער יהודיתי-גרמנית שהיתה לה זיקה עמוקה ללאומיות הגרמנית ולדת היהודית, שבה ראתה את מהותה של היהדות, והיא נהנתה מתמיכה נרחבת של הליברלים היהודים בג'. מלבדה פעלה בעיר תנועת נוער יהודית לא-ציונית נוספת "הברית היהודית הצעירה", שדגלה בהמשך הקיום היהודי בגולה. על-פי השקפתה היתה הלאומיות היהודית רוחנית-תרבותית במהותה ומכאן שהיהודים לא נזקקו לטריטוריה. "הברית" תמכה בבניין הארץ כאחד מן המרכזים היהודיים, אך לא החשוב שבהם, והשתתפה גם במגביות ציוניות. מספר חבריה בג' הגיע ל-150 בערך. תפיסת העולם של תנועה זו הושפעה מהשקפותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב ובמקצת גם מתפיסתו של מרטין בובר.
ב-1924 נוסד בג' קן "השומר הצעיר", ובאותו זמן לערך קמה גם התנועה החלוצית "בלאו-וייס" (תכלת-לבן); שתי התנועות האלה, שהיתה ביניהן קרבה אידיאולוגית, התאחדו בשנת 1926. כמו-כן פעלו בג' "יהודה הצעיר" ו"החלוץ". התנועות החלוציות השתייכו למחנה הציוני- סוציאליסטי. בשנת 1930 נוסד בג' קן תנועת בית"ר הרוויזיוניסטית.
בשנות ה-30 גברה הפעילות הציונית בג'. אחת הסיבות לכך היתה שינוי ההרכב הדמוגרפי של הקהילה, עם בואם של יהודים חדשים מקהילות קטנות בסביבה ומפולין. אבל גם התגברות ההסתה האנטישמית וריבוי מעשי ההתנכלות ליהודים השפיעו על כך. לנוכח האנטישמיות הגוברת נבחרו יותר נציגים ציוניים למוסדות העיר, ואילו הליברלים היהודים, שהמשיכו להאמין באמנציפציה המחנה הליברלי כמה מחשובי הפעילים, שהיו אמונים על החינוך הליברלי וספגו את התרבות הגרמנית; מקצתם הצטרפו לזרמים שונים של התנועה הציונית. אכזבתם מן הליברליזם הביאה אותם לדחייה מוחלטת של השקפת העולם שהאמינו בה, ומהם שהיו למנהיגים ציוניים ואף שאפו לרכוש לעצמם מעמד והשפעה בקהילה במעמדם החדש; ואולם לרוב אימצו לעצמם עמדות קיצוניות, שהקשו על שיתוף פעולה ביניהם ובין הליברלים חבריהם לשעבר ופגמו באחדותה של הקהילה, דווקא בימים שבהם נזקקו היהודים לליכוד כל הכוחות במאבקם נגד הנאצים. המתון שבמנהיגים הציונים החדשים, ד"ר יוסף סגל, בא משורות המהגרים דווקא. ד"ר סגל הצליח לשכנע את עמיתיו הציונים לשתף פעולה עם הליברלים במאבק המשותף, ואף השיג הסכם עם הליברלים שעל-פיו יופקדו בידיהם ראשות הקהילה וקביעת דרכי הפולחן בבתי- הכנסת, ואילו הציונים יופקדו על מערכת החינוך בקהילה ועל הקרנות למיניהן. ואולם ההסכם הזה החזיק מעמד רק תקופה קצרה, ואחר-כך התחדשו המאבקים בין שני המחנות.
בבחירות להנהגת הקהילה ולהנהלת העיר שנערכו בשנת 1931, זכו הציונים בנציגות מרשימה: רשימת ארץ-ישראל העובדת זכתה ב-247 קולות, הרוויזיוניסטים - ב-191 ורשימה משותפת של "המזרחי" ו"הציונים הכלליים" קיבלה 78 קולות; כל הרשימות הציוניות יחדיו קיבלו 516 קולות. בבחירות 1933, שהתקיימו לאחר ניצחון הנאצים בבחירות למוסדות "העיר החופשית", גדל עוד יותר מספר התומכים ברשימות הציוניות: 716 איש הצביעו למען רשימת הציונות הסוציאליסטית, 246 תמכו ברוויזיוניסטים, 116 הצביעו למען "הציונים הכלליים", 31 בחרו ב"המזרחי", ובסך הכל זכו הרשימות הציוניות ב-1,109 קולות.
פעילי הציבור בקהילה, לרבות היושב-ראש, מילאו את תפקידיהם ללא שכר ; חברי הנהלת הקהילה היו אישים מכובדים ובעלי נכסים - סוחרים גדולים, משפטנים, בנקאים ורופאים. רוב הכנסותיה של הקהילה באו מתשלומים בעבור שירותי דת כגון שחיטה כשרה, מכירת מקומות בבית-הכנסת, קבורה, וגם מנכסי דלא-ניידי וממסים. בשנת 1925 היה תקציבה השנתי של קהילת ג' 294,000 גולדן. בשנת 1926/7 - 269 1926/7 - 269 ,000 גולדן. בשנת 1927/8 - 275 1927/8 - 275 ,000 גולדן. בשנת 1930 - 310,000 גולדן. בשנת 1931/2 - 300 1931/2 - 300 ,000 גולדן ובשנת 1933 - 245,000 גולדן. חובת תשלום מסי הקהילה חלה על כל היהודים תושבי ג' ששילמו מס הכנסה לממשלה. ההוצאות השוטפות של התהילה היו רבות ומגוונות וכללו משכורות לאנשי המנגנון (פקידי הקהילה) ושירותי דת שונים. עלות שיעורי הדת לתלמידים היהודים מומנה מקופת העיר, אך גם הקהילה הוסיפה סכומים נכבדים כדי לכסות את ההפרש בין שעות הלימוד שאישרה העירייה לבין שעות הלימוד בפועל. עד 1928 קבעו את תכני הלימוד רבנים ומורים על בסיס התפיסה הליברלית, אבל מאז ואילך שותפו בהכנת תכנית הלימודים גם מורים ציונים ורבנים אורתודוקסים. ב-1927 נבחר רב ליברלי חדש במקומו של ד"ר קלטר, ד"ר איוואן גרין מפרנקפורט ע"נ אודר.
קהילת ג' פרסמה ביטאון משלה, שהכיל מידע על הפעילות במוסדותיה ובארגונים ציבוריים.