גטו וארשה GHETTO WARSAW 5

בין שתי המלחמות
המסורת התיאטראלית היידית בוארשה, שינקה ממסורת "משחקי פורים" והתיאטרון העממי הנודד של אברהם גולדפאדן (1840- 1908), גובשה והתפתחה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לתיאטראות רפרטואריים אמנותיים ספרותיים קבועים. בתקופת פולין העצמאית פעלו בוארשה 5- 6 להקות תיאטרון יהודיות. החשובה מבין הלהקות שפעלו בוארשה היתה "הלהקה הווילנאית" הוקמה( בווילנה בשנת 1916 בידי מרדכי וזאמ). בשנת 1917 הגיעה הלהקה לוארשה לפי המלצת "אם התיאטרון היהודי" אסתר רחל קמינסקי. ברפרטואר הלהקה נכללו מחזות מקוריים מפרי עטם של גדולי הסופרים ביידיש וכן מטובי המחזות של הקלאסיקה העולמית מולייר(, שילר, איבסן, סטרינדברג, גורקי דועו). הלהקה זכתה לשם עולמי בשל הצגת "הדיבוק" של אנסקי, שהועלתה על הבמה בוארשה בשנת 1920. "הלהקה הווילנאית" פעלה בוארשה בשנים 1917- 1922 ושוב בשנים 1928- 1932. לאחר שחלו בה פילוגים וצירופי כוחות התפצלה הלהקה לקבוצות אחדות. ואף-על-פי כן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בפולין ובחוץ-לארץ. במשך כל זמן קיומה התמודדה הלהקה עם קשיים כלכליים חמורים. עם שחקניה נמנו: חנה גרוסברד, א' מורבסקי, מרים אורלסקה, קלרה סגלוביץ', יוסף בולוף, יוסף קאמין, יעקב וייסליץ ועוד. תיאטרון "צנטראל", שהיה בשנת 1924 לתיאטרון "וויקט" ווארשאווער( יידישער רעטאעט-טסנוק), נפתח בוארשה בשנת 1915 כתיאטרון האופרטה היידי. בשנת 1921 הפכו אותו אסתר רחל קמינסקי וזיגמונט טורקוב לתיאטרון לדרמה. בתיאטרון זה פעלו גם אידה קמינסקי, י' גודיק ואחרים. תיאטרון "וויקט" פעל לפי המודל של "הלהקה הווילנאית" וגם הוא הציג מחזות יידיים מקוריים ומחזות מתורגמים ממיטב הרפרטואר האירופי. גם להקת "וויקט" נאלצה להתמודד רוב זמן פעולתה עם מצב חומרי קשה שאיים לא פעם על עצם קיומה. בשנת 1933 הוקם בו ה"יונגטעאטער" בהנהלתו של ד"ר מיכאל וייכרט. הוא נוסד כתיאטרון ניסיוני מהפכני ואוואנגארדי. החידוש התבטא בהיעדר הבמה המרכזית וברפרטואר; תיאטרון זה הרבה להעלות מחזות בעלי מגמה סוציאליסטית. בשנת 1937 קמה בוארשה חברת "טעאטער פאר יוגנט" בני הולה האמנותי של קלרה סגלוביץ', שהעלתה על הבמה את העיבודים שעשה איציק מאנגר למחזות גולדפאדן וכן מחזות מתורגמים. בין הבמאים בתיאטרון היו יעקב רוטבאום ומיכאל וייכרט. בוארשה פעלו גם קאבארטים סאטיריים: "עזאזל" מיסודה של תיאה ארצישבסקה (1925) בניהולו של הבמאי דוד הרמן; "אררט", שנוסד בלודז' בידי משה ברודרזון (1927) ואשר בו הופיעו דז'יגאן, שומאכר, גולדשטיין ואחרים; "סמבטיון" מייסודו של יצחק נוז'יק (1926), שבו הופיעה חנה גרוסברד ועוד. מן ה"סמבטיון" התפלגה כעבור זמן להקה חדשה וניסיונית בשם "די אידישע באנדע". בין הבמאים היהודיים הצטיינו במיוחד: דוד הרמן (1876- 1937), שהיה יליד וארשה וקיבל את הכשרתו האמנותית בבית-ספר פולני לדרמה. הרמן הושפע מי"ל פרץ, אך את עולמו קנה בזכות בימוי "הדיבוק" של אנסקי. במאי חשוב אחר היה מיכאל וייכרט (1890- 1967), שנטל חלק גם בעיתונות התיאטראלית כעורך, חוקר וכמבקר. למיטב הצגותיו שייך העיבוד הדרמטי של "קידוש השם" מאת ש' אש. נטייתו לחדשנות ולרדיקליות באה על סיפוקה ב"יונגטעאטער". זיגמונט טורקוב, יחד עם שלושת אחיו יונס, מארק ויצחק, סימלו את המשפחה התיאטראלית היהודית. בהצגותיו של טורקוב כיכבו בזמנים שונים אחיו יונס, אשתו דיאנה בלומנפלד, אסתר רחל קמינסקי ואידה קמינסקי. זיגמונט טורקוב היה לא רק במאי, אלא גם שחקן בעל שיעור קומה. הוא לחם למען מיזוג התיאטרון היידי העממי עם המסורת האירופית המודרנית. במאי צעיר בן התקופה, שהצטיין במחזה מודרני בעל מסר סוציאליסטי, היה יעקב רוטבאום, צייר במקצועו. בוארשה רבו גם הופעות אורח של להקות משובחות מחוץ לעיר ואף מחוץ-לארץ. הללו באו על-פי הזמנת הנהלות התיאטרונים השונים. בבניין ה"סקאלה", שנבנה בשנת 1926 לצורכי תיאטרון "צנטראל" ואחר כך "וויקט", התקיימו הופעות אורח של אלכסנדר גראנאך, קורט קאטש ושחקנים-כוכבים מאמריקה, כגון מוריס שווארץ, צילי אדלר ועוד. במבנה תיאטרון "אליזיאום" הפולני הופיעה להקת יונס טורקוב, שנוסדה בשנת 1929 בשם "ווארשאווער נייער יידישער טעאטער" ("טינוי"). בבניין התיאטרון נערכו גם הופעות אורח רבות. בניין התיאטרון הפולני "נובושצ'י", ברחוב בילנסקי 5, היה החל משנת 1930, בהפסקות, למשכן התיאטרון הניסיוני ביידיש. שם הופיעו להקתו של מוריס שווארץ, להקתו של זיגמונט טורקוב, להקת "טעאטער פאר יוגנט" של קלרה סגלוביץ' ועוד. מקום מיוחד נודע בוארשה גם להופעות האורח של התיאטרונים העבריים "הכימה" ו"אוהל"; להצגותיהם נהר קהל יהודי גדול.

סגור

בין שתי המלחמות
תעשיית הסרטים היהודית בוארשה היתה החלוץ בתחום זה בפולין. בין הראשונים שהפיקו סרט יהודי היה מארק טוכין, שיצר גירסאות קולנועיות למחזותיו של יעקב גורדין. אחת המוצלחות שבהפקותיו הראשונות היה הסרט האילם "מירלה אפרת" עם אסתר רחל קמינסקי בתפקיד הראשי; הסרט הזה הופק עוד ערב מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1913 הקים אלכסנדר הרץ, שנמנה עם מייסדי הסרט הפולני, יחד עם חיים פינקלשטיין את מעבדת הסרטים "ספינקס", שהמשיכה לפעול גם אחרי מלחמת העולם הראשונה והפיקה בעיקר סרטים פולניים. פרוץ מלחמת העולם הראשונה פגע בתעשיית הסרטים הצעירה, וההתאוששות באה רק לקראת אמצע שנות ה- 20. בשנת 1934 הפיקו לאה פארבר והנריק באום שורה של סרטים יהודיים הלקוחים מן הפולקלור היידישאי, ביניהם "תקיעת כף", בבימויו של זיגמונט טורקוב ובכיכובה של אסתר רחל קמינסקי. בשנת 1932 ייסדו האחים יצחק וישראל גוסקינד לימים( שותפים בחברת "קולנוע גבע", שהפיקה יומן עונלוק) מעבדת סרטים בשם "סקטור". החברה הפיקה בין השאר סרטים דוקומנטריים בעלי ערך היסטורי, כגון הסרטים על הקהילות היהודיות בוארשה, בלודז', בווילנה, בלבוב, בקראקוב ובביאליסטוק. בשנת 1935 נוצר ביוזמת "סקטור" הסרט העלילתי היהודי המדבר הראשון - "על חטא", בבימויו של א' מארטאן (םיובננט), ובכיכובם של הקומיקנים דז'יגאן ושומאכר. אחרי הסרט הזה הפיק "סקטור" עוד מספר סרטים עלילתיים מיצירותיהם של י"ל פרץ, הירשביין, דוד פינסקי, שלום עליכם, ש' אנסקי ועוד. הסרטים היו ביידיש ואפשר היה להפיקם, בין השאר, בסיוע הון יהודי ושחקנים שהגיעו מארצות הברית. מלבד "סקטור" פעלו בוארשה בין שתי מלחמות העולם חברות סרטים יהודיות נוספות, כמו זו של יוסף גרין שהתפרסמה( בזכות הסרט "אידל מיטן "לעדיפ) וחברת "ליאו פילם" על( שם ליאו טראברופ). כולם הפיקו בדרך כלל גירסאות קולנועיות של פולקלור יהודי ויצירות מפרי עטם של סופרי יידיש בני התקופה. להערכה בינלאומית זכה הסרט הדוקומנטרי שהפיק "סקטור" "מיר קומאן אן", שדן בחיי הילדים העזובים והחולים בסנטוריום על שם מדם במיינדזשין ליד וארשה, בבימויו של אלכסנדר פורד. בין במאי הסרטים הצטיינו בתקופה זאת היהודים אלכסנדר פורד, הנריק שארה (אריפש), יוליוש גארדאן, ליאון טריסטמן, אלכסנדר מארטאן (םיובננט), מיכאל ואשינסקי, ליאון פורבארט ועוד, ובסרט היהודי הצטיין במיוחד זיגמונט טורקוב. בסרט הניסיוני הצטיינו ואהל וטאמארסון, שהיו בין מייסדי חברת "סטארט". בשנים 1928- 1929 הופיע ביטאון ביידיש שהיה מוקדש לקולנוע - "פילם וועלט". המו"לים שלו היו האחים גוסקינד.

סגור

בין שתי המלחמות
רוב המוסיקאים היהודים בפולין היו חניכי הקונסרבטוריון של וארשה. הקרקע שממנו צמחה המוסיקה היהודית החדשה בוארשה היתה, כמו במקומות אחרים, המוסיקה הדתית. בין החזנים המפורסמים של וארשה היו גרשון סירוטה ומשה קוסוביצקי. בין מנצחי המקהלות בבתי הכנסת התפרסמו במיוחד ליאו ליוב, אברהם דוידוביץ ודוד איזנשטדט. ענף מיוחד של התרבות המוסיקלית היה ענף המוסיקה לתיאטרון, שהכניס למחזה ליווי מוסיקלי כחלק אינטגרלי של ההצגה. אחד הבולטים בתחום זה בוארשה היה המלחין הנק כהן. ענף המוסיקה העממית קשור באגודה המוסיקלית "הזמיר", שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה והמשיכה לפעול בפולין העצמאית. פעיל במיוחד בתחום המוסיקה העממית היה המלחין והמנצח ג"מ שניאור נפטר( בשנת 1941). שניאור כיהן משנת 1908 בתפקיד המנצח של מקהלת "הזמיר" וכעבור זמן נקראה המקהלה על שמו. מקהלת שני- אור כללה כ- 150 זמרים וזמרות וטיפחה את המוסיקה העממית היהודית. בין המנצחים הבולטים האחרים שפעלו בוארשה היה יעקב גלטשטיין, ששימש מורה לזימרה בגימנסיה "יהודיה". דמות פופולרית בקרב יהודי וארשה היה הזמר ומבקר המוסיקה מנחם קיפניס. הוא היה זמר ראשי במקהלת האופרה של וארשה ואספן נלהב של השירה העממית היהודית. את רוב השירים שאסף פרסם, בצירוף תווי נגינה, בספרו "אלף שירים עממיים". קיפניס ביצע את השירים האלה יחד עם אשתו הזמרת זמרה זליגפלד, חניכת המקהלה של שניאור, בקונצרטים שערכו בכל רחבי פולין. בנוסף לאוסף במוזיאון היהודי על שם מתיאס ברסון נמצאו חפצי אמנות יהודית בכמה מוזיאונים פרטיים וציבו- ריים בוארשה. אוספים של חפצים בעלי אופי יהודי נמצאו גם במוזיאון הפולני הלאומי ובמוזיאון התעשייה בוארשה. תמונות יהודיות רבות ותשמישי קדושה היו באוספיהם של שלמה מינץ ושל התעשיין העשיר זגייסקי. בניגוד לתחום הספרות לא יצרו הפסלים והציירים היהודיים שחיו בוארשה זרמים ואסכולות ולא הוציאו מתוכם אמנים בעלי מוניטין בינלאומי. ובכל זאת היו אלה אמנים בעלי רמה גבוהה והם היטיבו לתאר את האופי המיוחד של יהדות וארשה. בין אלה שפעלו בוארשה בין שתי מלחמות העולם יש לציין את ציירי הדיוקן הנריק ברלוי נולד( בשנת 1894) ופליכס פרידמן (1897- 1943), את הצייר משה אפלבוים (1887- 1934), שהתפרסם בציור התפאורות לתיאטרון היהודי, את הפסל אברהם אוסטשינה נולד( בשנת 1889), שהתפרסם בזכות עיצוב האוהל על קברו של י"ל פרץ, את הפסל יוסף גאבוביץ (1862- 1939), שהושפע מן האסכולה של אנטוקולסקי, את הצייר שמעון קרטקו, שהושפע מנופה של ארץ-ישראל, את הפסל הנריק גליצנשטיין, את הצייר-גלף-מאייר יצחק ברוינר (1890- 1944) ועוד אחרים. למוניטין מחוץ לפולין זכה מאוריצי טרמבץ' (1861- 1941), צייר יליד וארשה, שפעל בתקופה זו בעיקר בלודז'.

סגור

בין שתי המלחמות
היריעה קצרה מלהזכיר את שמות כל אנשי המדע היהודיים שהצטיינו במדעים הכלליים בתקופת פולין העצמאית, החל במדעים המדויקים וכלה בספרות ואמנות. לדוגמה נזכיר רק אחדים בלי( לציין יוצרים ומדענים ממוצא יהודי שהם בני הדור השני והשלישי של םירמומ): בשטח המשפט: שמעון רונדשטיין (1876- 1942), שהתמחה בחוק בינלאומי ושימש בין השאר יועץ משפטי של משרד החוץ; רפאל למקין (1901- 1959), פרקליט בוארשה שהתמחה במשפט הבינלאומי והתפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה כמי שחידש את המושג "ג'נו??סייד", שנכלל בכתב האשמה של משפטי נירנברג. במתמטיקה ומדעי הטבע: שמואל דיקשטיין (1851- 1939), יליד וארשה, שחיבר מחקרים רבים בתחום המתמטיקה והפיזיקה וכיהן כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת וארשה מאז שנת 1915; מייצ'יסלב צנטנרשוור (1874- 1944), גם הוא יליד וארשה, שכיהן באוניברסיטת וארשה כפרופסור לכימיה ונחשב מומחה לכימיה פיזיקלית; ליאון חוויסטק (1884- 1944), מתמטיקאי, לוגיקן, פילוסוף, צייר ומבקר אמנות בעל שיעור קומה. ברפואה: נוירולוגים בעלי שם עולמי כד"ר שמואל גולדפלאם (1852- 1935) וד"ר אדוארד פלאטו (1868- 1932); ומן הראוי להזכיר כאן שוב את רופא העיניים ויוצר שפח אספרנטו ד"ר לודוויג זאמנהוף. בהיסטוריה: פרופ' שמעון אשכנזי (1867- 1935), שהתפרסם במחקריו על תולדות פולין בין( חיבוריו: "מאה שנות משטר רוסי בממלכה", "שני דורות" דועו), ושימש בין השאר נציג פולין בחבר הלאומים בג'נבה; פרופ' מרצלי הנדלסמן (1882- 1940), ששימש פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת וארשה; גם הוא התמחה בהיסטוריה של פולין ובמתודולוגיה של ההיסטוריוגרפיה המיר( את ותד). באתנוגרפיה: שמואל אדלברג (1864- 1939), שהיה יועץ לממשלה ושימש חבר הדירקטוריון של קרן היסוד בפולין. אדלברג חיבר את ספר הפתגמים והניבים בשפה הפולנית, המכיל 40,000 ערכים. במוסיקה: הקומפוזיטור והפסנתרן הפופולרי הנריק מלצר (1869- 1928). עשירה במיוחד היתה תרומת יהודי וארשה לספרות הפולנית. היהודים תרמו לספרות זו הן בשירה והן בפרוזה ואף יצרו זרמים ומגמות מקוריים וחדשים. בין אלה שפעלו בוארשה היו המשורר בולסלאב לשמיאן (1879- 1937); המשורר יוסף ויטלין נולד( בשנת 1896); הסופר והפובליציסט יליד וארשה בנדיקט הרץ (1872- 1952); המשורר יליד וארשה אדם ואז'יק; המשורר האוואנגרדיסט יאן לחון (1899- 1956); המשורר והסופר יליד וארשה אנאטול שטרן; הסופר החדשני, שנחשב "קפקא הפולני" ואשר הגיע לוארשה מגאליציה - ברונו שולץ; ושני משוררים שהם משכמם ומעלה בספרות הפולנית וזכו לפרסום בקרב יהודי העולם - יוליאן טובים יליד לודז' ואנתוני סלונימסקי יליד וארשה נולד( ירצונכ), הוא נכדו של חיים זליג סלונימסקי שכבר נזכר למעלה. בתחום ספרות הילדים שהיא בעלת מסר חברתי התפרסם במיוחד רופא הילדים והמחנך הדגול הנריק גולדשמיט שכתב תחת הפסבדונים יאנוש קורצ'אק. מלבד אלה היו עוד רבים אחרים. * בשל היות וארשה מרכז לכל יהודי פולין ובעלת הריכוז היהודי הגדול ביותר חרגה חשיבותה בין שתי מלחמות העולם מגבולות העיר ואף מגבולות פולין כולה. מן הדין אפוא לחזור ולמנות בקיצור את המוסדות המרכזיים של יהודי פולין בוארשה. כלכלה: בוארשה פעלו המוסד הכלל-ארצי לאשראי קואופרטיבי "רעוויזיאנס פארבאנד", שנוסד בשנת 1921; "הבנק לקואופרטיבים" הכלל-ארצי, שנוסד בשנת 1923; מרכז אגודת הסוחרים היהודיים בפולין, ו"ועד מאוחד לבעיות המלאכה היהודית" בפולין, שנוסד בשנת 1934. סעד ועזרה סוציאלית: בוארשה פעלו מרכז הג'וינט בפולין, ארגוני-הגג הסוציאליים היהודיים דוגמת "טאז", "צנטוס", סניף היא"ס בפולין, סניף אור"ט בפולין וכן המרכזים של "בני ברית" ויק"א בפולין. בתחום הפוליטי: בוארשה היה מקום מושבו של ה"קולו" היהודי שפעל בסיים ובה שכנו גם המרכזים הארציים של כל המפלגות הפוליטיות היהודיות שהיו קיימות בפולין, להוציא מפלגת "ההתאחדות", שמרכזה עבר בשנת 1927 ללודז'. בוארשה נמצאו גם המשרד הארצישראלי המרכזי, הקרנות הציוניות ומרכז "החלוץ" בפולין. חינוך והשכלה: בעיר זו היה מקום המושב של מוסדות החינוך וההשכלה היהודיים הכלל-ארציים, דוגמת "המכון ללימודי היהדות" ו"הסמינריון הממלכתי למורי דת משה". כמו כן נמצאו שם המרכזים של כל רשתות החינוך היהודיות, להוציא ציש"א, "קולטור ליגע" ויוו"א, שמרכזם היה בווילנה. מוסדות הדת: בוארשה ישבה ופעלה "אגודת הרבנים", שנוסדה בשנת 1921 ואשר בה היו מאוגדים כל רבני פולין. תרבות: בוארשה הוקמה ופעלה הספרייה למדעי היהדות והוצאו לאור העיתונים היהודיים החשובים ביותר בפולין, דוגמת "היינט" "דער מאמענט" ו"נאש פשגלונד". בעיר זו התכנסו ופעלו "אגודת העיתונאים והסופרים היהוריים בפולין" וכן "אגודת השחקנים היהודיים של פולין". וארשה שימשה לא רק אכסניה למוסדות המרכזיים, כי אם גם מקום פעילותם העיקרי; בכל המוסדות הללו תפסו בני קהילת וארשה מקום בולט הן במספרם והן בפעולותיהם. בחיי הציבור היהודיים בבירת פולין קשה לעתים להפריד בין פעילות עירונית-מקומית ובין זו הכלל-ארצית. יהודי וארשה הצטיינו בשני המישורים גם יחד וגילו יוזמה, עירנות וכשרון מיוחדים. ברם, כל אותה פעילות תוססת של קהילת וארשה ומוסדותיה בין שתי מלחמות העולם נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הסימנים לצפוי לקרות כבר נראו בכל רחבי פולין וגם בוארשה עצמה; לאחר עלות הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) וחתימת ההסכם בין פולין ובין גרמניה הנאצית (1934), ובמיוחד לאחר מות פילסודסקי בשנת( 1935), התגברה מאוד האנטישמיות בפולין. מחנה הסאנאציה עבר ריאורגניזציה וסיגל לעצמו קווי מדיניות אנטישמיים מובהקים. הוחל בסילוקם השיטתי של היהודים מעמדות כלכליות באמצעות הכבדת עול המסים על הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים, הטלת איסור על השחיטה היהודית והחמרת ההגבלות על הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות. מלבד אלה הוטל גם חרם על המסחר היהודי ולבסוף באו המהומות שכוונו נגד היהודים ואף נעשו ניסיונות לפרוע בהם פרעות. אמת, שבוארשה היתה השתוללות הבריונים חלשה יותר בהשוואה למה שאירע בערי השדה, משום שהשלטונות היו מעוניינים שיישמר הסדר בבירה. ואף-על-פי כן היו מקרים של מעשי בריונות אנטישמית בוארשה - באופן מיוחד באוניברסיטאות וקצת פחות מזה במקומות ציבור אחרים. חמורים ביותר היו ההשתוללות שאירעה ביום 5 במארס 1936, שבה נפצעו קשה סטודנטים יהודיים אחדים באוניברסיטת וארשה, וזו שאירעה כעבור שבועיים, ב- 19 במארס, כאשר התנפלו בריונים על לוויה יהודית שעברה ברחובות העיר ולאחר מכן חוללו מספר קברים בבית העלמין "בית חיים". בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו יהודי וארשה באווירה קשה ובחוסר ביטחון. השנים האלה כאילו בישרו את האסון הלאומי שפקד את יהדות פולין ואת יהדות וארשה במלחמת העולם השנייה.

סגור

במלחה"ע ה - II
הגטו היהודי בוארשה נשלם באמצע שנת 1940. הוא הוקם בלבה של השכונה היהודית בצפון העיר והקיף את הרחובות המיושבים יהודים. אך זה לא היה הניסיון הראשון להקים גטו בוארשה. בנובמבר 1939 הופיע בפני אנשי היודנראט איש אס"אס, שטאנדארטנפירר ד"ר רודולף באץ, והודיע בשם המפקד הצבאי של העיר, הגנראל פון נוימאן-נוירודה, שכל היהודים חייבים להתרכז תוך שלושה ימים במספר רחובות באיזור היהודי. ההוראה להעביר תוך שלושה ימים 150,000 לפי( מקור אחר 80,000) איש גרמה זעזוע וייאוש והעמידה את אנשי היודנראט בפני משימה בלתי אפשרית. במצב ללא מוצא החליטו אחדים מחברי היודנראט, כולל צ'רניאקוב, להתייצב בפני הגנראל הגרמני כדי לשכנעו שהפקודה האכזרית אינה ניתנת לביצוע. המשלחת היהודית נתקבלה אצל המפקד הצבאי, שלא ידע כלל על ההוראה שהוצאה כביכול בשמו. כנראה שהשימוש שנעשה בשמו ללא ידיעתו הוא שהניע את הקצין הגרמני לבטל את הגזרה. מאז פברואר 1940 הוטל על וארשה שיין, מורשה לענייני פינוי ותנועת אוכלוסין במשרד המחוז, לתכנן את הקמת הגטו. במשך הזמן נשקלו אפשרויות שונות, כגון הוצאת היהודים וריכוזם באחד הפרברים של העיר. לפי דברי שיין, התמשך התכנון משום שנמסר על תוכניות מקיפות לריכוז היהודים ב"רזרבאט" (הרומש) בלובלין או באי מאדאגאסקאר. גם ההתנגדות של הפולנים השפיעה כנראה על הדחייה. הפולנים ראו בעצם התכנון של חלוקת העיר לאזורים - גרמני, פולני ויהודי - פגיעה באופייה של העיר והתנגדו לה. את התנגדותם נימקו בסיבות כלכליות. ביום 12 באוקטובר, יום כיפור תש"א, נמסר ליהודים על צו להקמת הגטו וכעבור ימים אחדים פורסמה מפת הרחובות שהוקצו לשטח הגטו. מרגע שנקבעו גבולות הגטו התחילו היהודים במאמצים להרחיב את שטחו. לשם כך השתמשו בשידול ולא נמנעו ממתן שוחד. מצד שני, הפולנים, שהתנגדו עד כה להקמת הגטו, ניסו עכשיו להשפיע על הגרמנים לצמצם את שטחו. הם מצאו מדי פעם סיבות נוספות מדוע אין להוציא רחובות אלה או אחרים מרשותם ולכלול אותם בגטו המתוכנן. הופעלו לחצים רבים כדי לצמצם את השטח. רק פולנים מעטים קראו להידברות בין פולנים ליהודים במציאות שבה אילצו הגרמנים מאה אלף פולנים וכמספר הזה יהודים להחליף את מקומות מגוריהם. תאריך ההעברה והיום הקובע לפינוי נדחו כמה פעמים. אבל הכל היה מוכן למבצע. עוד בחודשים הראשונים של שנת 1940 הופיעו שלטים בולטים בגבול הרחובות היהודיים שהזהירו מפני כניסה לתוך השטח משום שהוא נגוע כביכול במחלה מדבקת. חודשים רבים נמשכה בניית החומה שהיתה אמורה להקיף את הגטו. את ההוצאות ההקמה מימן היודנראט מקופתו. עד ליום האחרון לא ידעו היהודים מה יהיו פני הגטו - האם יהיה הגטו סגור או פתוח, ואם יהיה פתוח האם ירשו להם לצאת ממנו; האם הם חייבים לחסל את חנויותיהם שמחוץ לשטח הגטו ומה יהיה על בתי המלאכה הזעירים על החומרים שבתוכם. הסימנים החיצוניים לא נתנו תשובה ברורה על כוונת הגרמנים והיהודים ניזונו משמועות. ביום 16 בנובמבר נסגר הגטו. רכושם של אלפי יהודים נשאר מחוץ לחומה בעבר השני והם לא יכלו לגשת אליו. לפי הנתונים של הגרמנים היה צורך לפנות ולשכן מחדש 113,000 פולנים ו- 138,000 יהודים. אולם מספרים אלה אינם מלמדים על מה שהתרחש במציאות בשטח. הפולנים שגרו ברחובות היהודיים היו מבני דלת העם ומגוריהם היו דירות עלובות שלא היו בהם אפילו סידורים סאניטאריים מינימליים. לעומת זאת נמנו היהודים שגרו מחוץ לשטח השכונה היהודית עם שכבה אמידה יותר בקרב הציבור ודירותיהם היו טובות יותר וגדולות יותר. מיד עם הקמת הגטו הוכנסו לתוכו גם הפליטים. בשטח שתפס 2.4% משטח העיר נדחסו בערך 30% מאוכלוסייתה. לפי הנתונים הגרמניים היתה הצפיפות 6- 7 נפשות לחדר; מנתונים שעובדו אחרי המלחמה עולה שהצפיפות היתה 3 נפשות לחדר. חמורה יותר היתה העובדה, שבשטח היהודי היו הבתים רעועים, ללא סידורים סאניטאריים וללא חתימת ירק או עצים. מתוך 1,800 רחובות העיר נכללו בגטו רק 73. אורכם של גבולות הגטו היה בערך 18 ק"מ. גובה החומה שהקיפה אותו היה 3 מטרים ומעליה הותקנה גדר תיל. לגטו הוכנסו גם אלפיים אנשים שלא היו יהודים, אלא נוצרים על-פי דתם. בשטח הגטו נשארה כנסייה והכומר שלה היה גם הוא יהודי לשעבר. הוא ובני עדתו נחשבו יהודים לפי חוקי הגזע. הנאצים הקפידו לא לכנות את הגטו אלא בשם "הרובע היהודי". כדי להצדיק את הקמתו הדגישו הגרמנים בעיקר שרחובות היהודים היו מקור של מגפות, והגטו לא נועד אלא להרחיק את סכנתן. עד מהרה התברר, ועל כך הצביע פרופ' לודביק הירשפלד, מומחה בעל שם עולמי לקבוצות דם שהיה יהודי מומר והועבר לגטו עם משפחתו, שהגטו והתנאים שנוצרו בתוכו היו מקום גידול מעולה למחלות ולמגפות. אבל מה שהיה חמור מכל בגטו, חמור אף יותר מאשר הצפיפות, היה הרעב. היעדר תעסוקה והיעדר אמצעי קיום נראו בעיני חוגים אחדים במשך זמן מה כיתרון. שכן הגטו נתפס בעיניהם כמקום מוגן מפני הסכנה האורבת ליהודים בחוץ - מן הגרמנים מצד אחד ומן הבריונים הפולניים מצד שני. הם חשבו שההסתגרות מאונס תגביר אצל היהודים את הערבות ההדדית ושמסגרת הגטו תהיה מקלט טוב יותר לקיום היהודי מאשר הפיזור ברחבי העיר המתנכרת והעוינת. אולם הגטו הביא לניתוקם של קשרי העבודה והעסקים שקיימו היהודים עם שכניהם הפולנים. יהודים הותירו אחריהם רכוש רב, בתים ועסקים, חנויות ומפעלים וכן נכסים ניידים, סחורות וציוד, שלא הועברו לגטו אלא הושארו במקומם. במשך זמן רב למדי היו הגטו ויושביו נתונים במעין שיתוק מבחינה כלכלית. רק מעטים המשיכו לעבוד במפעלים שקיימו שלוחות בתוך הגטו. פלוגות עבודה של אנשים שעבדו אצל הגרמנים המשיכו לצאת את הגטו מדי בוקר. אבל העובדים היהודיים לא קיבלו שכר תמורת עבודתם זולת ארוחה דלה שניתנה להם במקום העבודה; לפעמים יכלו להבריח עמם בשובם לגטו מעט מזון בשביל בני משפחותיהם הרעבים. עם הזמן הלך וגדל מספרם של המועסקים ביודנראט. מנגנון היודנראט על מוסדותיו כלל גם את המשטרה היהודית, שהוקמה בפקודת הגרמנים כדי לשמור על הסדר בתוך הגטו. בתקופת השיא הועסקו במנגנון 6,000 עובדים לפני( המלחמה היה מספר המועסקים בקהילה 530). עובדים אלה קיבלו שכר עבור עבודתם, אלא שלא היה בו מספיק לצורכי קיום מינימליים. אבל לפחות היה בכך כדי להעניק לעובד תחושה של ערך עצמי. קשה במיוחד היה מצבם של המוני הפועלים היהודיים, אנשי האינטליגנציה והפליטים, שהיו חסרי רכוש ועל כן לא יכלו להחליפו במעט מזון. המונים אלה יצרו שכבה גדלה והולכת של רעבים שגורלם נחרץ. בנובמבר 1940, החודש שבו נסגר הגטו, הגיע מספר הפטירות ל- 445. עם הזמן הלך המספר וגדל עד שהגיע לממדים מבהילים: בינואר 1940 היה מספר הנפטרים 898; באפריל של אותה שנה עלה המספר ל- 2,061; ביוני - ל- 4,290; ובאוגוסט של אותה שנה - ל- 5,560. חודש אוגוסט היה חודש השיא בתמותה בגטו ואחריו הסתמנה ירידת מה. אבל עד חיסולו של הגטו היתה התמותה לחודש בין 4,000 ל- 5,000 נפש. בחודש ינואר 1942 עלתה התמותה ל- 5,123 נפש ואילו במאי 1942, סמוך לתחילת הגירוש הגדול, חלה ירידה משמעותית והתמותה הגיעה ל- 3,636 נפש "בלבד". בהדרגה נוצרו בגטו מבנה כלכלי מיוחד ומציאות "גטואית" יומיומית. מחוץ לשכבה קטנה של אנשים שהבריחו מזון לתוך הגטו וחפצים בעלי ערך מתוכו לצד הארי, של סוחרים ובעלי מלאכה שעשו עסקים -כשרים ולא כשרים - עם בעלי מפעלים גרמניים, כל שאר יושבי הגטו, כולל אלה שהיו מועסקים בעבודה כלשהי, בין חלקית ובין מלאה, לא יכלו להתקיים. מבין העובדים היהודיים, שמספרם הגיע עם הזמן לעשרות אלפים, רק מעטים - לא יותר מעשרה אחוזים - יכלו לספק לעצמם ולבני משפחותיהם את המזון החיוני לקיומם. הרוב המכריע נאלץ להתקיים על חסכונות או ממכירת חפצים שנותרו בידיהם. מה שקיבלו בתמורה גם הוא לא הספיק לקיום של ממש. מובן שאלה שעבדו במקום קבוע פחות או יותר היו בעלי מזל, שכן היתה להם לפחות ההרגשה שעדיין יש להם איזו אחיזה במציאות והדבר תרם ללא ספק להעלאת המוראל. מבחינה כלכלית היתה החברה בגטו נתונה במצב של התרוששות מתמדת. עם הזמן הלך וגדל מספר האנשים שנותרו חסרי כל והיו אפוא מועמדים ודאיים למיתה ברעב. פקיד בכיר ביודנראט בשם סטפאן ארנסט רשם ביומנו סמוך לחיסול הגטו, שבגטו מצויים "אולי עשרים ואולי שלושים אלף שבעים ממש בני העילית החברתית. כנגדם ניצב המון של רבע מיליון פושטי יד חסרי כל שהיו שרויים בדלות מוחלטת ונאבקו על דחיית מועד המוות ברעב... ובתווך, בין שני אגפים אלה, מצוי המון של כמאתיים אלף'ממוצעים', אשר מסתדרים מי טוב יותר ומי רע יותר, אך עדיין שומרים על דמותם, נקיים במראיהם, מלובשים ולא נפוחים מרעב...". לפי חישובי ה"עזרה עצמית היהודית" היו בגטו, בדצמבר 1941, 65,000 מועסקים; בתוכם היו 55,000 שכירים ו- 10,000 עצמאיים. לפי אותו מקור היה מספרם של מחוסרי אמצעי קיום באותו זמן יותר מ- 200,000. הקשרים הכלכליים של הגטו עם החוץ התנהלו באמצעות ה"טראנספורטשטלה", שהיה מעין משרד להעברה שהקימו הגרמנים. מוסד זה היה ממונה על כל תנועת הסחורות מן הגטו ואליו. משרדי המוסד הזה נמצאו בצד הארי של העיר, ברחוב קרולבסקה, ותחנת ההעברה עצמה היתה ברחוב סטאבקי 4. למקום זה הוליכה שלוחה של מסילת ברזל שצדה האחד נחשב שייך לתחום הגטו והשני - לחלק הארי. ממקום זה יצאו החל מן השבוע האחרון של חודש יולי 1942 ה"משלוחים" והוא נקרא בפי הגרמנים "אומשלאגפלאץ" כלומר(, מקום הנעטה). המנהל הראשון של רשות ההעברה היה אלכסנדר פאלפינגר, פקיד גרמני שהובא מן ההנהלה הגרמנית המפקחת על הגטו בלודז'. הוא רצה להקנות לוארשה דמות הדומה לזו של לודז', כלומר ליצור משטר שבו יהיו היהודים נתונים בבידוד מוחלט. אבל השיטה לא התקבלה ולאחר זמן מה הוחלף פאלפינגר במאכס פישר, כלכלן גרמני שעבד במערכת הבנקאות של הגנרל-גוברנמן. פישר גילה גמישות רבה יותר מקודמו במילוי תפקידו. במציאות הועבר רק חלק מן הסחורות והמצרכים אל הגטו באמצעות ה"טראנספורטשטלה". המס הגבוה שגבתה רשות זו מתנועת הסחורות היה רק סיבה אחת לעקיפת מוסד זה. סיבה חשובה יותר נעוצה בעובדה שמרבית הפעילויות הכלכליות בתוך הגטו והקשורות עם הגטו נעשו באופן בלתי לגאלי. משום כך לא תהיה זו הפרזה לומר שמשק הגטו היה בעיקרו משק בלתי לגאלי. במרקם זה של מבנה בלתי לגאלי נטלו חלק שלושה גורמים - יהודים, פולנים והגרמנים עצמם. מבנה זה היה מורכב משני יסודות עיקריים - הברחה של מצרכים אל הגטו והוצאת תוצרת הגטו ממנו החוצה. שוויו של הייצוא הרשמי מן הגטו הגיע ביוני 1940 ל- 333,000 זלוטי. בחודשים שלאחר מכן עלה שווי זה ל- 500,000 זלוטי; באוקטובר הגיע ל- 777,000 זלוטי ובנובמבר - ל- 1,200,000 זלוטי. הייצוא החשאי, הבלתי לגאלי, מן הגטו היה גדול מזה פי כמה וכמה. לפי חישובים שערך הכלכלן י' וינקלר, שחי בגטו והכין מחקר על הכלכלה היהודית בשביל ארכיון רינגלבלום, הגיע שוויו של הייצור החשאי לחודש בתקופה המקבילה ל- 10 מיליון זלוטי. בשני ענפים - נגרות וייצור מברשות - הגיע שווי המוצרים ל- 7- 8 מיליון זלוטי. אשר להברחת מזון לגטו, לפי הערכתו של צ'רניאקוב הגיע שיעור המזון המוברח 80%-ל מכלל כמות המצרכים שנכנסו לגטו. המעורבות הגרמנית בגטו התבטאה בכמה מישורים. השלטונות היו מעוניינים בעיקר בגזל הרכוש היהודי ובניצול המומחיות היהודית בענפים אחדים. כבר מתחילת תקופת הכיבוש הגרמני הועסקו יהודים באיסוף שאריות מתכת, נוצות וסמרטוטים. לאחר זמן מה ירד משקלו של איסוף הפסולת ושוב לא היה לו משקל של ממש בכלכלת הגטו. לעומת זאת גדל מספרם של העובדים היהודיים בשירות הגרמנים. היהודים נשלחו למחנות עבודה והועסקו שם בחפירת תעלות ניקוז, בסלילת כבישים ובעבודות קשות אחרות. התנאים במחנות אלה היו קשים ביותר: היהודים קיבלו מזון מועט ביותר והיו נתונים לרעב מתמיד; התנאים הסאניטאריים היו ירודים ביותר ומשטר העבודה היה אכזרי ונוקשה. בקיץ של 1941 נשלחו למחנות באיזור וארשה, לובלין וקראקוב 11,300 איש. שיעור התמותה במחנות ומספר הנפגעים בגופם שם היה עצום. כאלפיים יהודים עבדו דרך קבע ב"פלאצובקות", דהיינו מקומות עבודה גרמניים בתוך וארשה. מקומות עבודה אלה כללו ניקוי מתקני שירותים בקסרקטיני החיילים הגרמניים, עבודת סבלות בתחנת הרכבת, ושאר עבודות פשוטות ובזויות. אבל עובדים אלה נהנו מיתרון זה שהם חזרו לבתיהם, לאחר שעות עבודתם הארוכות ועל-פי רוב גם יכלו להבריח מעט מזון בשביל בני משפחותיהם או לשם החלפה או מכירה בחוג מכריהם. זמן לא רב לאחר הקמת הגטו החלו יזמים ובעלי מפעלים גרמניים לגלות עניין בכוח העבודה הזול והם עטו על הגטו במטרה לנצל את דייריו לצורכיהם. כנראה שהחברה הראשונה שעשתה כן היתה חברת "שמידט אונד מינסטרמן", שעסקה בין השאר בהקמת חומות הגטו. בגלל השינויים התכופים בשטח הגטו היה צורך לפרק קטעים של החומה ולבנותם מחדש. המימון בא מקופת היודנראט, שנאלץ לשאת בהוצאות לפי פקודת הגרמנים. החל מן הקיץ של 1941 חדרו חברות גרמניות נוספות לגטו, לאחר שקיבלו רשות לכך מן השלטונות הגרמניים. ביולי 1941 הופיע בגטו ברנארד האלמאן, בעל חברה לנגרות; בספטמבר 1941 החלה לפעול בגטו חברה מדנציג, חברת פריץ שולץ, שעסקה בייצור פרוות ושיווקן. אבל את הרישום החזק ביותר בתחום העבודה בגטו השאיר סוחר גרמני בשם ואלטר טבנס, שחדר לגטו בחודשי הסתיו של 1941 והתרכז במוצרי טקסטיל. בהתחלה הזמינו מפעלים אלה מוצרים מוכנים אצל בעלי מלאכה יהודיים, אך עד מהרה החלו להקים מפעלים משלהם בשטח הגטו. בשלבים הראשונים היו רק יהודים מעטים מוכנים לעבוד במפעלים הללו. שכן התמורה שקיבלו עבור יום עבודה לא הגיעה אפילו כדי מחירה של מחצית כיכר לחם. היודנראט ניסה להתערב גם הוא ולעודד את העבודה במפעלים הגרמניים. הוקמה מחלקה מיוחדת שבה היו פעילים גם יזמים יהודיים, ומטרתה להגביר את התפוקה של המפעלים הללו. אך השתדלויות היודנראט לא הועילו הרבה. רק החרדה מן הגירושים העלולים לפקוד את הגטו דחפה יהודים רבים יותר לעבודה במפעלים הגרמניים. באביב של 1942 הגיע מספר היהודים המועסקים בהם ל- 4,000. משקל רב יותר בתעסוקה היה למפעלים שנקראו בשם "שופים", אך באלה נעסוק בהמשך. לאחר שסגרו הגרמנים את היהודים בגטו עבר המסחר כולו, כמו המפעלים שהיו שייכים ליהודים, לידי הגרמנים והפולנים. מכיוון שהמפעלים הפולניים לא היו מסוגלים לספק את צורכי השוק בענפים כגון סידקית, צעצועים וחייטות ללא עבודתם של בעלי מלאכה יהודיים נאלצו חברות הסחר הפולניות, וביניהן אחדות גדולות, ליצור קשרים חשאיים עם בעלי המלאכה הכלואים בגטו כדי שיספקו להן את הדרוש. גם הצבא הגרמני נזקק לעבודתם של בעלי המלאכה היהודיים וגם הוא נכנס להתקשרויות עם אנשים בגטו כרי להשיג מיטות ומברשות, פריטי לבוש וכדומה. התקשרויות אלה היו על-פי רוב לא חוקיות ולכן נעשו בחשאי. לא אחת היו היהודים המקור היחיד להספקת המוצר או לביצוע העבודה הדרושה. יהודים גילו כושר המצאה ואלתור מפליאים. הם היו מסוגלים לשנות חפצים קיימים או לחדש מוצרים ישנים או לעשות שימוש בתחליפים במקום שלא ניתן היה להשיג את החומרים הדרושים. היהודים העדיפו כמובן לעבוד בבתי המלאכה שעבדו למען הייצוא המוברח, משום שבאלה היה היחס אנושי בהרבה לעומת זה שזכו לו העובדים במפעלי הגרמנים, וגם התשלום היה גבוה פי כמה. אבל, כאמור, מספר המועסקים לא היה יותר משליש מכלל המפרנסים הפוטנציאליים בגטו. הפגיעים ביותר וחסרי היכולת להתמודד עם המציאות הקשה היו כתמיד הפליטים ואותם אנשים שהיו בעבר שכירים, בעיקר בני האינטליגנציה ובעלי המקצועות החופשיים; הם חסרו התמחות מקצועית ולא היו רגילים לעבודה קשה. לאנשים אלה גם לא היו בדרך כלל משאבים שיכלו לפרנסם לאורך זמן, ולכן הם שילמו את המחיר הגבוה ביותר בחיים עקב מחלות ורעב. אך מן הראוי לציין את כושר ההסתגלות ואת העמידה העיקשת שגילו היהודים במאבקם לקיום. יכולת זו להתמודד עם המצוקה הקשה נבעה מן הניסיון שצברו יהודי פולין בדרך חייהם; הם כבר ידעו בעבר קשיים וחיי מצוקה וגם היו קורבן פעמים רבות להתנכלויות של השלטונות. אמנם אי אפשר כמובן להשוות בין חייהם בזמן הגטו לחיי אחיהם בעבר, בין המציאות ששררה עד מלחמת העולם ובין החיים בגטו, אבל אין ספק שרבים מהם היו מחוסנים וידעו להתקיים גם בתנאים הקשים החדשים. כבר דובר למעלה על ההברחה אל הגטו וממנו, שסייעה רבות לפרנסתם של הכלואים בגטו. המקורות שבידינו מציינים, שההברחה לא נפסקה אפילו ליום אחד ושנעשתה בדרכים שונות. המבריחים היו עוברים מן הבתים שבתוך הגטו דרך בתים שהיו מחוברים אליהם מחוצה לו, בצד ה"ארי". לאחר שהפרידו הגרמנים בין הבתים מצאו היהודים דרכים אחרות: מעל לחומות, דרך פתחים מוסווים שנפתחו בחומה וגם דרך תעלות שנחפרו או נתגלו מתחת לחומה. הברחה בקנה מידה גדול נעשתה דרך שערי הגטו - שלושת סוגי המשמר, הגרמני, הפולני והיהודי, שוחדו כדי שיעלימו עין. היתה גם הברחה זעירה - של ילדים שהתגנבו לצד הפולני או של נשים שיצאו מן הגטו וחזרו אליו בחשאי. מבריחים אלה הסתכנו מאוד במעשיהם, שכן העונש שנגזר על מעשה ההברחה היה בדרך כלל מוות. ואף-על-פי כן לא נרתעו המבריחים; הצורך להביא מעט מזון למשפחותיהם גבר על הסכנה. יש כמובן הבדל גדול בין ההברחה הזעירה לזו הגדולה, ה"סיטונית"; זו האחרונה היתה עסק שהיו מעורבים בו אנשים רבים והיא דרשה ארגון מדוקדק ותכנון כמו גם אמצעים כספיים לא מבוטלים. הרווח היה מושך, אבל גם ההפסד לא היה קטן - כאשר נתגלתה ההברחה. כדי להבריח היה צורך בקשרים רבים ומסועפים. בראש המבריחים עמדו אנשים שחלק מהם היו קשורים לפני המלחמה עם אנשי העולם התחתון ולכן היו להם קשרים עם שותפים ולפעמים גם עם מכרים בצד הפולני. אנשים אלה גילו העזה רבה וכושר להסתגל במהירות לתנאים המשתנים. הרווחים היו מתחלקים בין השותפים לפי התפקיד שמילאו. העומדים בראש הארגון תיאמו את הפעולה עם השותפים הפולניים ותכננו את המבצע בתוך הגטו. החלק המסוכן ביותר נפל בחלקם של הסבלים שהעבירו את הסחורות מן הגטו ואליו; אם נתפסו נגזר גורלם. אנשים אחרים היו ניצבים בעמדות מפתח ותפקידם היה להזהיר את העוסקים בהעברה מבואם של שומרים. אנשים אחרים היו ממונים על חלוקת הסחורות לאחר שהועברו ליעדן ומשם הועברו אלה לחנויות או לבתים. מפעם לפעם היה צורך להחליף את מקומות המעבר ואת אופן החלוקה. הצלחת המבצע היתה תלויה הרבה בהפתעה, בחשאיות ובמהירות התנועה. העברתם של עשרות שקים של מצרכים נעשתה במהירות הבזק ומיד טושטשו העקבות ולא נותר מהן זכר. ואף-על-פי כן נפלו מדי יום אנשים חלל בעת מעשה. מניעיהם של המבריחים לא היו כמובן ציבוריים או הומניטריים; הם גם לא עשו את מעשיהם מתוך רצון להתקומם. המניע העיקרי היה כתמיד רצון להרוויח כסף, שהיה חיוני לצורכי קיום, אבל אצל לא מעטים פעל כנראה גם יצר של הרפתקנות. ברשימות וביומנים שכתבו אנשים שחיו בגטו נאמר במפורש שלא מניעים נאצלים, כי אם מניעים של רווח הם שדחפו אנשים לעסוק בהברחה. סופר, למשל, שהמבריחים העדיפו להבריח שומן, נקניק וגבינה משום שמשקלם לא היה רב והרווח היה גדול. אבל אלה היו מוצרי מותרות שרק עשירים נזקקו להם ויכלו לקנותם. לעומת זאת לא רצו המבריחים לעסוק בהברחת תפוחי אדמה, שהיו מצרך מבוקש אצל המוני היהודים אבל הכניסו רק מעט. ואף-על-פי כן כולם מודים, שהמבריחים מילאו תפקיד חיוני ושבזכותם היה הגטו מסוגל להחזיק מעמד זמן רב למרות הגזרות שהטילו הגרמנים. משום כך יש לראות בהם, למרות כל ההסתייגויות, אנשים שעמדו בשורה הראשונה של המאבק נגד הנאצים. כבר הזכרנו את הילדים ואת הנשים שהבריחו כמויות קטנות של מזון להחיות את נפש יקיריהם. התקהלות של ילדים קטנים - בני שבע ושמונה - סמוך לשערי הגטו היתה מחזה נפוץ באותם ימים. הילדים היו ממתינים לרגע שרפתה מעט עירנותם של השומרים כדי לעבור אל הצד האחר, הארי, שם עסקו בפשיטת יד. בכתביהם של פולנים מאותה עת נאמר, שאפילו נשים שהיו ידועות כאנטישמיות לא היו מסוגלות לעמוד במראה של ילדים הדומים לשלדים ונתנו להם שיירי אוכל. רבים מן הילדים לא אכלו את המזון שנתנו להם אלא שמרו אותו לבני משפחותיהם החולים והרעבים הכלואים בגטו. לא פעם גזלו פרחחים פולניים את האוכל שליקטו הילדים היהודיים ובשערי הגטו ערכו הגרמנים חיפוש בכליהם ולקחו הם את השאר. לפעמים יצאו הילדים בשן ועין וקיבלו גם מכות נאמנות. משוררת יהודייה, שכתבה בפולנית ונספתה עם יהודי הגטו, הנריקה לזרטוב, כתבה שיר על הילד היהודי "המבריח( "ןטקה) הנופל על משמרתו מכדורי מרצחים. מחשבתו האחרונה של הילד ברגעיו האחרונים מופנית אל אמו ששוב לא יהיה מי שיביא לה פת לחם. עורך דין יהודי נודע, ליאון ברנסון, שהשתייך לחוג המתבוללים והיה מקורב לסוציאליסטים הפולניים ומת בגטו, אמר שאחרי המלחמה יהיה זה מחובתם של המשוחררים להקים אנדרטה לזיכרם של הילדים הקטנים - המבריחים בגטו וארשה. שאלה מעניינת היא, כלום לא יכלו הגרמנים לשים קץ להברחות שנעשו מתחת לאפם ולמרות הוראותיהם החמורות והעונשים הקשים שגזרו על המבצעים? ניסיונותיהם של הגרמנים לסכל מעשי הברחה נתקלו לא פעם בהתנגדות עיקשת. הגרמנים לא בחלו אמנם באמצעים וראו בעינויים ובמעשי רצח דרך רגילה ולגיטימית מבחינתם לטיפול בהברחות. אבל אפשר שהם השלימו עמה כדרך המאפשרת להאריך עוד מעט את חיי הגטו שנידון לכליה. אפשר גם שבדרגים המקומיים העדיפו להימנע ממלחמה שיטתית במבריחים ולהסתפק במקום זה בפשיטות, החרמת סחורות ומעשי רצח מקריים כדי לבלום את ההברחה במקצת ולהחזיקה תחת פיקוח. היו גם כאלה שסברו אחרת. הקומיסאר של הגטו, היינץ אוארסוואלד, היה בדעה שיש לשפר את מנת המזון של העובדים בגטו ובדרך זו, כך האמין, ניתן יהיה להתגבר גם על ההברחה. אלה שאינם עובדים, החולים, הילדים היתומים והזקנים לא עניינו אותו כלל; הם נראו בעיניו כמעמסה מיותרת. אבל אוארסוואלד לא הצליח להגשים את כוונתו שכן לא עלה בידו להשיג את המצרכים הדרושים לקיומם של העובדים.

סגור

במלחה"ע ה - II
היהודים שבגטו חיו במשטר של איסורים רבים ומפורשים - גם מה שלא נאסר במפורש לא היה מותר, אלא היה בגדר אי ודאות. היה ברור, שאסור להופיע ברחוב בלי הסימן היהודי, שאסור להתהלך בחוץ לאחר שעת העוצר, שאסור להחזיק רכוש וסחורות. אלה הם מקצת מן האיסורים הברורים שהעובר עליהם הסתכן במקרה הטוב במכות או בהחרמת רכושו ובמקרה הגרוע - בחייו. אבל היו איסורים רבים שלא היו חד-משמעיים ורק נחשבו כמסוכנים, כגון להתכנס יחד בבתים פרטיים. זמן עמדה בתוקפה ההוראה שאסור להתפלל בצוותא. למרות זאת נהגו יהודים לכנס מניינים בבתים פרטיים ולהתפלל בימי חול, ואילו בימי חג ומועד התפללו המונים. השחיטה הכשרה נאסרה, אך יהודים שומרי מצוות מצאו דרך לשגר עם קבוצות עובדים שיצאו מן הגטו שוחט והלה שחט בצד הארי בהמות ואחר כך הוברח הבשר הכשר לתוך הגטו. כאשר הוטל ספק בכשרותו של הבשר שהגיע בדרך זו או כאשר חסרו האמצעים להמשיך בהברחת בשר התנזרו היהודים מאכילתו. ביום ראשון של חג הפסח ת"ש רשם ח"א קפלן ביומנו בגטו: "בתי תפילה סגורים ומנייני חג בכל חצר ובעלי תפילה, יפים אף נעימים, מנעימים לנו את תפילותינו ופיוטינו בקולותיהם הערבים - בחינת אנוסים." באביב 1941 בוטל איסור התפילה ובוטלה נעילת בתי הכנסת. ביוני 1941 נערכה הפתיחה החגיגית של בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה בהשתתפותו של צ'רניאקוב ופמליה מאנשי היודנראט. בגטו היו מקוואות חשאיות ואברכים ובחורי ישיבות נהגו ללמוד תורה בחבורות. האדמו"ר מפיאסצ'סנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, קיים את עדתו החסידית בתוך הגטו ודרש בשבתות דברים שאינם רק ביטוי לדבקות תמימה באמונה, אלא יש בהם גם ניסיון מאלף לחדור לרזי המתרחש. דבריו של הרבי מפיאסצ'סנה ניצלו וכונסו בספר "אש קודש". ליד היודנראט פעלה גם מחלקה לענייני דת, אך פעולתה לא הורגשה בציבור. אין כל ספק שרבים מן היהודים נשארו נאמנים לאמונתם ולאורח חייהם גם בתנאים הקשים בגטו, אך מן הרשימות והיומנים שנשתמרו מתקבלת גם תמונה שונה - של החלשת יסוד האמונה והדת, אי קיום מצוות וגם לא מעט גילויים של התפרקות מערכים והתרסה מכוונת נגד מוסדות ואישים המזוהים כדבקים בדתם. בגטו נאסר על הלימודים בבתי-הספר. ראש היודנראט פנה מפעם לפעם אל השלטונות וביקש להרשות פתיחת בתי-ספר לילדים ולנוער בגטו. בשנת 1941 ניתנה הרשות לפתוח את שנת הלימודים בכיתות אחדות

סגור

במלחה"ע ה - II
המחתרת או הפעילות החשאית שבמרכזה עמדו חוגים וארגונים פוליטיים והתארגנויות שעיקרן התנגדות למשטר ולרעיונות שהפיצו הכיבוש והגטו קמה סמוך לכניסת הגרמנים לוארשה. אמנם מחתרת זו חסרה את המנהיגות הוותיקה והמנוסה שעזבה את העיר ואת ארץ הכיבוש; אך קבוצות של חברים מתנועות הנוער ומן המפלגות הפוליטיות החלו להתארגן ולרקום תוכניות פעולה מיד עם תחילת הכיבוש. בשלב הראשון חסרו מפגשים אלה גיבוש פנימי ותוכנית פעולה מוגדרת, אך במשך הזמן נוצרו אפיקי פעולה קבועים יותר. הפגישות והפעילויות של המפלגות התמקדו בעיקר סביב העזרה העצמית. נעשו מאמצים להושיט עזרה לנזקקים ביותר, אך מטבע הדברים הוקדשה תשומת הלב העיקרית של חברי המפלגות לחבריהם למפלגה ובכלל זה חברי מפלגתם שהגיעו לוארשה מערי השדה בתור פליטים. אולם כבר בזמן מוקדם למדי התעורר בקרב חברי המפלגות ויכוח אם רשאים הארגונים הפוליטיים להסתפק בהגשת עזרה חומרית, אפילו בזמן של מצוקה קיצונית, ולנטוש את החובות הראשוניות של פעילות פוליטית. אמנם פעילות פוליטית במובן הרגיל של המלה היתה בלתי אפשרית, שכן לא ניתן היה לקיים מועדונים, לכנס אספות ולערוך דיונים פומביים; מה שנותר היה להפיץ בחשאי חומר בכתב ולנקוט צעדים בעלי צביון פוליטי. לפיכך נמצאו צורות חליפיות לפעילות הפוליטית הסדירה הרגילה. אמנם לא היו מועדונים ואי אפשר היה להחיותם, אך במקומם בא בית התמחוי ובו התרכזו חברי המפלגות השונות. מטבחים אלה לא שירתו אך ורק את חבריה של מפלגה אחת, אבל במסגרת המטבחים נוצרו עם הזמן מטבחים שבהם התקהלו בעיקר חברים ואוהדים של מפלגה אחת בלבד. גם בצוות העובדים של המטבחים היו חברים נאמנים לכל מפלגה ובערבים שימש המטבח אכסניה להתכנסויות הגרעין המפלגתי הפוליטי. במפגשים אלה התנהלו דיונים וויכוחים גלויים ונבחנו עמדות פוליטיות. הצעד הבא מצא את ביטויו בהוצאת עיתונות חשאית ובניסיונות עקשניים ליצור קשרים עם גורמים פוליטיים בארצות חוץ, עם המחתרת הפולנית ועם יישובים וגטאות אחרים ברחבי פולין הכבושה. עם הזמן נוצרו גם המסגרות הכלליות הבין-מפלגתיות, כגון המועצה שליד העזרה העצמית, ארכיון רינגלבלום, ארגוני תרבות, בתי-ספר ועוד. למפלגות לא היה כמעט קשר עם היודנראט וכנראה שהן גם לא עשו ניסיונות להחדיר לתוכו את אנשיהן. צ'רניאקוב ידע ללא ספק על קיומם של גרעיני המפלגות במחתרת, אך הוא לא עשה שום צעדים להתקשר אתם, לא ביקש את עצתם וגם אינו מזכיר אותם ביומנו. המקרה היחיד שבו פנה צ'רניאקוב למפלגות היה בעת שביקש מהן לרסן את פעילותן לאחר ליל ה- 18 באפריל 1942. ביום זה נרצחו עשרות מתושבי הגטו והנאצים טענו, שהרצח בוצע בגלל עיתונות המחתרת המופיעה בגטו. אולם, כשם שצ'רניאקוב לא נעזר במפלגות ולא קיים עמן קשרים כך הוא גם לא פגע בהן ולא ניסה להצר את צעדיהן או להביא לחיסולן.

סגור

במלחה"ע ה - II
מאזכור הגופים והאישים במחתרת, שקיומם ותחומי פעולתם היו ללא ספק ידועים לסוכנים הללו, ניתן להסביר בסוגי המידע בו היו מעוניינים הגרמנים. לגרמנים היה עניין בראש ובראשונה בחומר המכיל נתונים על הרכוש החבוי בגטו ועל הפעילות הכלכלית הבלתי ליגאלית. יחד עם זאת מותר להניח, שהפסיחה על תחום המחתרת בדינים וחשבונות המיועדים לגרמנים, שבחלקם מוכרים לנו, היא גם תוצאה של מגמה מכוונת מצד הסוכנים להסתיר מעיניהם את הפעילות הפוליטית החשאית. חוסר העניין של הגרמנים בעבודת המחתרת, ושתיקת הסוכנים היהודיים בתוך הגטו בעניין זה, אפשרו פעילות נרחבת למדי עד אביב 1942, בלי שהגרמנים ינקטו צעדי דיכוי וענישה נמרצים. כאמור, השלטונות הגרמנים הגיבו בזעם והפעילו אמצעי ענישה קולקטיביים חריפים כל אימת שנודע להם על פעילות המחתרת שהיו מעורבים בה יהודים יחד עם הפולנים בקרב( הפולנים, למשל, פעל אדם שהיה ממוצא יהודי - יאן טוק). לעומת זאת, העלמת עין מן המחתרת שבתוך הגטו לא רק הותירה מרחב פעולה לעוסקים במבצעים חשאיים, אלא היתה עתידה לשמש גורם מסייע חשוב בשלבים האחרונים לקיום הגטו, בעת שנתגבש רעיון ההתנגדות. אז הוקם ארגון הלחימה, נבנתה רשת הבונקרים ונעשו ההכנות למרד. מחתרת המפלגות אמנם עסקה בעיקר בטיפוח גרעינים של חברים שעסקו בעזרה הדדית, בדיונים בשאלות פוליטיות כלליות, בהכוונת מדיניות העזרה הסוציאלית. ובניסיונות להשפיע על היודנראט, אבל היא הצליחה גם לקיים קשרים, אמנם רופפים, עם גורמים יהודיים בחוץ-לארץ ובעקיפין לקיים קשר כזה גם עם ארץ-ישראל. כמובן, שהצנזורה הקפדנית מנעה מסירת אינפורמציה מדויקת ומלאה על הנעשה, אך בין השיטין עלה בידי כותבי הגלויות והמכתבים להגניב רמזים על המצב האמיתי. המפלגות עסקו גם בהוצאת עיתונות חשאית, מפעל שמילא תפקיד כפול: סיפק לאוכלוסייה הצמאה למידע נתונים מהימנים על הנעשה בזירה הפוליטית הבינלאומית ובחזיתות המלחמה; וגם אפשר ביטוי לעמדות ולדעות שונות על סוגיות פוליטיות ורעיוניות, תוך-כדי חילופי דעות ופולמוס עירני, דבר שסייע לקיים אצל תושבי הגטו את ההתעניינות במתרחש ולהבינו. למעשה פעלו במחתרת הגטו כל המפלגות שהתקיימו בזירה הפוליטית היהודית הפנימית בווארשה לפני המלחמה. נוספו עליהן קבוצות זעירות של יהודים שהשתייכו קודם לכן למפלגות סוציאליסטיות פולניות; אלה התארגנו בגטו כקבוצה נפרדת. בגטו בלטו בפעילותם אנשי ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל", שחבריהם קיימו כנראה בתקופה שקדמה למלחמה קשרי רעות קרובים שלא על בסיס פוליטי-מפלגתי בלבד; קשרים אלה הקנו לגופים הללו כושר עמידות רב יותר גם בתקופת המחתרת. להערכת הפעילות של המחתרת והאינטנסיביות שלה משמש החומר שנשתמר ביומנים ובארכיונים וגם בעיתונות. כאמור, עקבות לפעילות כזאת ניתן למצוא בכל הזרמים שהיו קיימים בתקופה שבין המלחמות. מבחינת העמדות הפוליטיות קיימת היצמדות עקשנית לעיקרי אמונות ודעות שדגלו בהן הכוחות הפוליטיים השונים בעבר. אך אם במישור הרעיוני קיימת מעין רציפות ושמרנות, הרי בתנאי הגטו מתחוללת תמורה, המניבה שיתוף פעולה במגעים עם היונדראטים ובעזרה סוציאלית. אישים כמו מאוריצי אוז'ך מה"בונד", שכנא זאגאן מ"פועלי ציון שמאל", יוסף סאק ושלום גראייק מ"פועלי ציון צ.ס.", מנחם קירשנבוים מהציונים הכלליים, דוד ודובינסקי מהרוויזיוניסטים ואלכסנדר זישא פרידמן מ"אגודת ישראל" משתפים פעולה כגוף מייעץ ליד העזרה הסוציאלית ומתכנסים בשעות קריטיות של משברים כדי לקבוע את העמדות שיש לנקוט לנוכח המצב המשתנה. בשנת 1943 רשם רינגלבלום, בקטע ביוגראפי על זאגאן: "בשביל הנאצים לא היה קיים הבדל בין ציונים ובין בונדאים. שני ]הזרמים[ היו שנואים עליהם באותה מידה. את שניהם רצו להשמיד. בהתאם לכך צריך היה להיקבע קו המאבק בתוך החברה היהודית. נחוץ היה ליצור חזית לאומית מאוחדת נגד כוחות ההכחדה של הפאשיזם הגרמני. הציבור היהודי הועמד בפני שאלות מכריעות של להיות או לא להיות. כך ששום כוח ]בנפרד[ לא היה יכול ליטול על עצמו את האחריות לבעיות החשובות. רק בכוחות משותפים ניתן היה למצוא מענה לבעיות שעוררו החיים תמיד. למוסד של התייעצויות מפלגתיות מכל הכיוונים לא היה שם, אבל הוא היה גוף קבוע שדעותיו הדריכו את הג'וינט, את העזרה הסוציאלית העצמית ולא אחת אף את הקהילה...". מפעל מקורי חשוב במחתרת שהוקם בווארשה, אמנם לא ישירות ביזמת הארגונים הפוליטיים, אך בתמיכתם של אנשי ציבור ובסיוע הארגונים שבמחתרת, הוא ארכיון רינגלבלום, או מוסד "עונג שבת", כפי שכונה במחתרת. היוזם של המפעל והרוח החיה לאורך כל דרכו היה רינגלבלום עצמו. המניע הראשון לייסוד הארכיון נבע מתחושתו של רינגלבלום ההיסטוריון, שהמציאות, החורגת מכל תקדים היסטורי, מחייבת רישום ותיעוד לדורות הבאים. סייעה בידו העובדה, שבהיותו עובד בכיר במפעל העזרה הסוציאלית הוא בא במגע גם עם אנשים שהגיעו מערי השדה כדי להסדיר את ענייני קהילותיהם. בשל כך היתה לו גישה למידע רב לא רק בנוגע לנעשה בווארשה אלא גם בערי השדה. העדויות שגבה ורשימות היומן שלו היו השלב הראשון בפעילות הארכיון, אבל רינגלבלום הצליח לעניין במפעלו כמה אנשים נוספים; הבולט מביניהם היה הרב שמעון הוברבאנד. בתקופת הגטו השתנו אופי העבודה והמסגרת של הארכיון. רינגלבלום הקנה לארכיון אופי של גוף מאורגן במחתרת שבראשו קבוצת פעילים סמכותית שהיו חברי זרמים פוליטיים וציבוריים שונים. קבוצה זו היא שכיוונה את פעולת הארכיון. מעתה שוב לא הסתפק המפעל באיסוף עדויות ותעודות, אלא עודד אנשים לכתוב על התמורות המסתמנות בחיי הגטו, תחומי חיים ופעילות המופיעים במציאות המיוחדת ועיקוב אחרי השפעות של משטר הדיכוי על היחיד ועל הציבור. הנושאים שבהם התרכז המפעל היו רבים מאוד: מצבה של האשה בגטו, היודנראט ופעילותו, היחסים בין יהודים לפולנים, עבודת כפייה, מצב הפליטים ועוד ועוד. לפני שמלאו שנתיים לכיבוש הגרמני יזם הארכיון הכנת דו"ח מסכם מקיף על חיי יהודי וארשה בפרט ועל חיי יהודי פולין תחת הכיבוש הנאצי בכלל. יוזמה זו לא יצאה מן הכוח אל הפועל, משום שבזמן שניגשו לעבודה החלו להגיע ידיעות על רצח המוני ועל שלב חדש במדיניות השלטון הנאצי, שעיקרו הכחדה פיזית טוטאלית. עקב כך נדחו הצדה כל העבודות השוטפות ובמקום זאת נרתם הארכיון לאיסוף נתונים על המתרחש. נאספו ידיעות על גירושים, נגבו עדויות מאנשים שנמלטו ממחנות המוות, הוצא לאור עלון ובו ידיעות על המתרחש. אנשי הארכיון הצליחו להעביר לארצות חוץ חומר על מסע ההשמדה העדויות( הראשונות שנגבו מפיהם של אנשים שנמלטו ממחנה המוות בחלמנו בינואר 1942). בשלב זה שקד הארכיון גם על איסוף מסמכים גרמניים מרשיעים, כדי לחשוף את שיטותיו של הכובש הנאצי. חומר רב נאסף על הגירוש הגדול מגטו וארשה בקיץ 1942 וכן על ההתארגנות לקראת ההתקוממות הצבאית ועל ארגוני הלחימה שפעלו בגטו. ממש לפני הקץ השתדל רינגלבלום לכנס בארכיונו יומנים וחיבורים של יוצרים בתוך הגטו, אך הדבר עלה בידיו רק באורח חלקי. בעיצומו של הגירוש הגדול מווארשה הוטמן הארכיון, שחולק לצורך זה לשלושה חלקים, בשטח הגטו לבל יפול בידי הגרמנים. שניים מחלקים אלה נתגלו לאחר המלחמה, אחד בספטמבר 1946 ואחד בדצמבר 1950, ברחוב נובוליפקי. החומר הוטמן בכדי חלב גדולים ובתיבות עשויות מתכת. ארכיון רינגלבלום, המכיל עשרות אלפי עמודים של תיעוד, כתבי יד, יומנים ואוסף עשיר על עיתונות מחתרת, הוא אוסף המקורות החשוב ביותר לחקר יהודי פולין תחת הכיבוש בכלל ויהודי וארשה בפרט. תפקיד מכריע בפעולות המחתרת, בייחוד בשלבים המאוחרים, לאחר הגירוש הגדול, בחודשי ההכנה להתקוממות ובימי המרד, נועד לתנועות הנוער היהודיות ולהנהגה של תנועות אלה. תנועות הנוער הציוניות, וביניהן תנועות הנוער החלוציות, שהיו החלק הפעיל והמניע בקרב תנועות הנוער בתקופת הכיבוש, לא הצטיינו בפעולה ציבורית בזירה הכללית בתקופה שקדמה למלחמה. אז עסקו תנועות הנוער העצמאיות, שלא עמדה מאחוריהן מפלגה, בחינוך והכשרה לקראת החיים בארץ ולא היו מעורבות כמעט בעניינים המקומיים. ואילו חטיבות הצעירים שליד המפלגה נחשבו עתודה לעתיד ללא מעמד סמכותי במבנה הפוליטי-מפלגתי. בתקופת המלחמה והגטו חל שינוי הדרגתי בפעילותן ובמשקלן של תנועות הנוער. תנועות אלה גילו, אם גם באיחור רב, יכולת הסתגלות רבה יותר לתנאים ודינמיות ניכרת בפעולתן. מלבד מרכיב הגיל, שהיתה לו כמובן השפעה רבה על יכולת ההסתגלות שגילו, היתה חשיבות גם למבנה הפנימי המלוכד והאינטימי של תנועות הנוער, שהיה מותאם יותר לנסיבות מזה של המפלגות. גורם חשוב נוסף היה ההרכב האנושי של הנהגת תנועות הנוער. בווארשה התגבשה קבוצה המורכבת מראשי התנועות הללו. קבוצה זו כללה בתוכה אישים כמו מרדכי אנילביץ', יצחק (קטנא) צוקרמן, צביה לובטקין ויוסף קפלן. אנשים אלה, שהצטיינו בחוש ציבורי מפותח והיו בעלי יכולת להשפיע, הפכו להיות מראשי תנועות נוער למנהיגי ציבור במחתרת. תחילה עסקו תנועות הנוער בטיפוח ובחישול המבנה והמסגרת הפנימית שלהן, אך עם הזמן, לנוכח החולשה שגילו המפלגות, גבר כוחן ותחומי פעולתן התרחבו. כך, למשל, תפסו תנועות נוער וארגוני נוער את המקום המרכזי בהוצאת עיתונות המחתרת. עיתונות זו היתה בהתחלה בעלת אופי תנועתי נפרד, אך במשך הזמן קיבלה צביון כללי ופנתה אל כל הציבור בגטו. תנועות הנוער לא פעלו במישור המקומי בלבד. ההנהגות שקמו בווארשה שימשו הנהגה ארצית שכיוונה את הפעילות בסניפים ובקנים בכל הגטאות והיישובים בפולין הכבושה. ואמנם מבצעים רבים שהתקיימו בוארשה, כינוסים, סמינריונים, ייסוד הכשרות, לא הוגבלו לאנשי וארשה בלבד, אלא ריכזו במסגרתם חברים מגטאות ברחבי שטח הכיבוש. מבנה זה התקיים הודות לרשת הקשרים והמקשרות שהופעלו בשיטות מחתרת. שליחים אלה, שהסוו את זהותם האמיתית, ובייחוד הנערות המקשרות, קיימו את הקשר בין הגטאות המנותקים והמופרדים. עקב כך הם היו לא רק החוליה המקשרת של התנועות, אלא גם הגשר בין הקהילות היהודיות בתקופת המצור והניתוק. לגורם זה היתה חשיבות מיוחדת בזמן שהחלו הגירושים וההשמדה. רינגלבלום כתב, שהמקשרות הן "נערות גיבורות ונועזות הנוסעות הלוך ושוב בערים ובעיירות של פולין. יש להן תעודות אריות והן כאריות - פולניות או אוקראיניות... יום יום הן נתונות בסכנה שאין למעלה ממנה. הן משליכות את יהבן אך ורק על המראה הארי שלהן ועל המטפחות המכסות את ראשיהן. את השליחויות המסוכנות ביותר מקבלות הן על עצמן וממלאות אותן ללא פציית פה, ללא היסוס קל. אם צריך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק, ללבוב, לקובל, ללובלין, לצ'נסטוחובה, לראדום וכו, ולהבריח לשם דברים אסורים, כגון פרסומים בלתי ליגאליים, חומר, כסף -הריהן עושות כל זה כאילו היה הדבר מובן מאליו... הן עוברות דרך מקומות, ששום נציג של מוסד יהודי כלשהו לא הגיע לשם, כגון ווהלין וליטא. הן הן שהביאו ראשונות את הידיעה על הטרגדיה בווילנה". עד שלב הרצח ההמוני וה"פתרון הסופי" לא היה קיים הבדל מהותי בין המפלגות ותנועות הנוער במחתרת. התנועות היו פעילות יותר, גילו תעוזה רבה יותר ועסקו במגוון של מבצעים, אך ביסודו של דבר הן לא הציגו אלטרנטיבה למחתרת הפוליטית או אפילו ליודנראט. הן גם קיבלו עליהן את מרות המפלגות וראו בהן סמכות בכירה במחתרת. הדעה הכללית היתה, שאת מירב המאמצים והתחבולות יש להקדיש לשמירה על הקיום הפיזי; תנועות הנוער, למרות שביטאו לא אחת דעות ביקורתיות, היו שותפות לדעה מוסכמת זו. ניתן לומר, שבנוסף על הדאגה לקיום הפיזי ביקשו תנועות הנוער לשים דגש על ההיבט ההכרתי והרוחני. לנגד עיניהן עמדה הדאגה לדמותו הרוחנית של הנוער. שינוי דראסטי ביחסים בין חטיבות המחתרת ובמבנה הכוחות בכלל התחולל עם תחילת הרצח ההמוני. יחד עם הידיעות מווילנה על ההרג ההמוני בפונארי ובמקומות אחרים הגיעה לווארשה גם הידיעה על ההתארגנות להתגוננות. עתה הבינו הכל שהגרמנים פתחו במלחמת השמד כוללת על היהודים ולפיכך אין מנוס מהתנגדות ולחימה גם אם אין סיכוי לשנות את מדיניותם של הגרמנים, גם אם אין בהתנגדות ובלחימה כדי להביא להצלת היישוב היהודי שנידון לכליה. לעומתם ראו ראשי הציבור בוארשה, ובכלל זה גם אישים מרכזיים במחתרת המפלגות, בהרג שעשו הגרמנים בשטחים שנכבשו במסגרת "מבצע ברברוסה", תוך-כדי פלישתם לרוסיה הסובייטית ביוני( 1941), רק תופעה חולפת, מעין גל פוגרומי קטלני שכוון נגד היהודים באזורי החזית שבהם שוררים תוהו ובוהו. הם סברו, שהסיבה למעשים אלה היא אי יכולתם של הנאצים להבחין בין היהודים לקומוניסטים. הם לא היו מוכנים לתפוס שגל ההרג הוא אירוע המיועד לכל היהודים ועל כן מאיים גם על שלומם של יהודי וארשה. תנועות הנוער, לעומת זאת, אימצו לעצמן את ההשקפה שהרציחות באזורים הכבושים במזרח הן צעד ראשון של הרג טוטאלי של יהודי אירופה ועל כן מן ההכרח להיערך לקראת הצפוי. במארס 1942 התכנסו בוארשה ראשי הציבור היהודי. יצחק צוקרמן, נציג תנועות הנוער, ניסה לשכנע את הנאספים שיש להקים ארגון כללי להגנה עצמית. אבל ההצעה נדחתה. חלק מן הנאספים סירבו לתת אמון בחזות הקודרת שהציגו הצעירים, ואילו ראשי ה"בונד" טענו, שהם אינם מוכנים להכיר בהתארגנות יהודית הגנתית נפרדת, אלא הם מצדדים במאבק מעמדי של יהודים ופולנים יחד. לנוכח כישלונם של ניסיונות אלה וסירובו של ה"בונד", שבעזרתו ביקשו חברי תנועות הנוער להשיג הכרה וסיוע מן המחתרת הפולנית, שהיתה המקור הזמין היחיד לנשק ולהדרכה צבאית, להצטרף, נאלצו ראשי תנועות הנוער לחפש דרך אחרת. בני ברית נמצאו להם בקרב הקומוניסטים, שהחלו לפעול בפולין הכבושה, וגם בתוך הגטו, לאחר ינואר 1942. מאז הטיהור שערך סטלין בשנת 1938 בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית ובקרב מנהיגיה חוסלה למעשה המפלגה וחבריה התפזרו. עתה התעוררו הקומוניסטים לחיים וביקשו להקים מהר ככל האפשר יחידות גרילה; מטרתם היתה לסייע לצבא האדום במלחמתו בגרמנים. את הקשר הראשון עם הקומוניסטים יצרו אנשי "פועלי ציון-שמאל". אליהם הצטרפו תנועות הנוער של "השומר הצעיר", "דרור", חטיבת "פועלי ציון צ.ס.". כך הוקם "הגוש האנטי-פאשיסטי". במסגרת הגוש הוקמה חטיבה לוחמת ותוכננה יציאתן של קבוצות אל הפארטיזאנים. המרכיב הציוני בתוך ה"גוש" האמין, שלרשות הקומוניסטים עומדים כוחות ומשאבים הנשלחים מברית המועצות. אולם עד מהרה התברר, שהקומוניסטים מנודים ופסולים בעיני המחתרת הפולנית הכללית, שהיתה כפופה לממשלה הגולה בלונדון, ואילו ההתארגנות הקומוניסטית הזעירה חסרה נשק וקשרים מתאימים, שהם חיוניים להקמת כוח לוחם. ה"גוש", שהתארגן בחודשים מארס-אפריל 1942 וכלל במסגרת הזרוע הצבאית שלו כחמש מאות צעירים, לא התקיים זמן רב. התוכניות לצאת ליערות לא מומשו. במאי 1942 אירעה מפולת. קומוניסטים פולנים שנאסרו בצד הארי מסרו את שמותיהם של פעילים בגטו וביניהם של פינקוס קרטין-שמידט, לוחם לשעבר בבריגדה הבינלאומית בספרד, שעמד בראש הכוח הצבאי המתארגן בגטו. כתוצאה מן המפולת ובגלל תחושת הסכנה שאחזה במחתרת בגטו, בוטל ה"גוש". הישגו היחיד היה בעצם מעשה ההתארגנות למטרות הגנה, אך כל נשקו היה אקדח אחד שנתקבל מן הפולנים. וכך, כאשר החל הגירוש הגדול מוארשה, ב- 21 ביולי 1942, לא היתה קיימת בגטו שום התארגנות ולא היתה בנמצא שום תשתית ממשית להגנה.

סגור

במלחה"ע ה - II
בחודשים האחרונים לחיי הגטו, שקדמו לגירוש ההמוני, ניכר שיפור מה במצב; מאידך גיסא, הלכה וגברה העצבנות עקב ההוצאות להורג שהלכו והתרבו בתוך הגטו והידיעות והשמועות התכופות על הגירושים מגטאות ומיישובים ברחבי הארץ. השיפור היחסי במצב נבע מכך שאנשים רבים יותר מצאו עבודה שבעזרתה יכלו להשיג מעט מזון וגם מן העובדה שהחלשים ביותר, היינו פליטים חסרי כל, חולים ותשושים, נעלמו מנופו של הגטו. ב- 11 ביולי 1942, כלומר עשרה ימים לפני שהחל הגירוש, רשם צ'רניאקוב ביומנו: "המצב הכלכלי של הרובע נראה ככה: באמצעות הארבייטסאמט משרד( העבודה ינמרגה) ניתנה עבודה בינואר 1942 ל- 1,268 גברים ו- 165 נשים; ביוני - ל- 9,250 גברים ו- 1,802 נשים. בסה"כ 24,357 גברים ו- 5,739 נשים. מספר העסוקים במקצועותיהם היה בסוף אפריל 79,000 לא( כלולים במספר זה אנשים שאת עיסוקיהם אסור לנו קודבל). כעת עובדים 95,000 חוץ( מן הקבוצה השנייה שנאסר( קודבל), ביניהם 4,500 בקבוצות מחוץ לגטו, 50,000 בתעשייה, במלאכה, בעבודות ייצור ביתיות. בדצמבר 1941 הגיע הייצוא ל- 2 מיליון זלוטי, ביוני (1942) ל- 12 מיליון זלוטי". קפלן רשם ביומנו ב- 4 במאי 1942: "במקום מאתיים קברים ]אולי צריך להיות נקברים?[ ליום לפני רבע שנה באים כעת לקבורה רק כמאה ליום; וברובם עניים וזקנים. בשעת שלטון הדבר ]הכוונה למגפת טיפוס הבהרות[ מתו אף עשירים וצעירים". בגטו השתררה הרגשה של יציבות, למרות הזעזועים, וגברה התקווה להישאר בחיים. עידוד נתנו גם הידיעות שהגיעו מן החזית. קפלן כותב, שאנשים רבים חיפשו ומצאו עידוד בידיעות אלה. לעומת סימנים אלה הכבידו מעשים שעוררו שאלות וחרדה. אחת התופעות המוזרות באותם ימים היו צילומי ההסרטה שערכו הגרמנים בגטו. אברהם לוין רשם ביומנו ב- 13 במאי 1942, שהופיעו בגטו מכוניות של "אנשי אס"אס ויחידות אחרות וראשית כל צילמו את הנערות. אגב, הם צילמו במיוחד נערות ונשים לבושות נאה ואף הדר". ב- 19 במאי רשם קפלן, שהגרמנים "עיכבו כל בתולה יפה וכל אשה מהודרת, אלה שהן מפורכסות וקצת אלגנטיות, אחרי שנצטוו לעשות תנועות עליזות ולהשמיע קול צהלה ורינה כדרך העלמה שלבה טוב עליה - והעלו את זה על הסרט, יסתם פי כל דוברי שקר ומפיצי גרויל-פרופגנדה ]תעמולת זוועה[. הא לכם חיי גטו !... אחר כך עיכבו לשם צילום כל יהודי שמן ובעל כרס, שעוד טרם הספיקה לנפול ועוד טרם כחשה משומנה. יהודים מסורבלי בשר בגטו - נער יכתבם; אך בתוך עשרות אלפי עוברים גם כאלה יימצאו. מה פשר כל המולת הצילום וההסרטה? האם אין מתכוונים להראות את הגטו באור ורוד ומלאכותי ומה פשר מגמה זו?" אי שקט ובהלה ובצדם שאלות קשות גרמו הפשיטות הליליות שערכה המשטרה הגרמנית. אנשיה היו מתדפקים על דלתות דירותיהם של אנשים לפי רשימות מוכנות מראש והנאסרים היו מוצאים מבתיהם ונורים מיד בקרבת בתיהם. מבצע ההרג הראשון והקשה ביותר התקיים ב- 18 באפריל וקיבל את הכינוי "ליל הדמים". באותו לילה נרצחו 52 אנשים. רשימת האנשים היתה מגוונת ביותר וכללה אנשי מחתרת בין( השאר את מנחם לינדר, שהיה ידידו של רינגלבלום ופעיל "ראקיי"ב), אנשים שעסקו בפעילות כלכלית מוכרת בתור אופים, וגם כאלה שהיו ידועים כסוכנים של הגרמנים. בין אלה היו אברהם גנצווייך ועוזרו שטרנפלד. בין המבוקשים היו גם מראשי המחתרת - יצחק צוקרמן מ"דרור" וסוניה נובוגרודסקי מה"בונד", אך הם הוזהרו מראש על הסכנה האורבת להם ולא נמצאו בבתיהם. האמתלה הרשמית של השלטונות הגרמניים היתה, שהפעולה באה כעונש על הופעתה בגטו של עיתונות חשאית. אדם צ'רניאקוב התייחס לכך ברצינות. הוא נפגש עם פעילי המחתרת וביקש לשכנעם להפסיק את הוצאתם לאור של העיתונים החשאיים. בהתייעצויות שקיימו ראשי המחתרת נקבע, שטענת הגרמנים היא כוזבת ולא זו בלבד שהוצאת העיתונים לא נפסקה, אלא היא אף הוגברה. בחוגי אנשי המחתרת הצביעו על כך, שגם במקומות אחרים, שבהם לא הופיעו עיתונים ולא התקיימה פעילות מחתרתית ענפה, הנחיתו הגרמנים מהלומת דמים כהקדמה לגירוש. הטבח, שאחריו באו עוד אחדים, קטנים ממנו, נועד, לדעת אנשי המחתרת, להטיל אימה וגם לחסל ולסלק מן הגטו אנשים שהגרמנים ראו בהם מעוררים פוטנציאליים להתנגדות. בד בבד עם הרציחות נודע על הגירושים ההמוניים של היהודים שנערכו בתחום הגנרל-גוברנמן והיעלמות משלוחי המגורשים בלי להשאיר עקבות. לאחר מכן החלו להסתנן הידיעות על מחנות הרצח ואחרי המידע על חלמנו הגיעו שמועות וידיעות מחרידות על מחנות הרג שהופעלו באיזור המזרחי. רושם מבהיל ומדכא ביותר עורר הגירוש מלובלין בחודשים מארס-אפריל 1942, שבמהלכו גורשו לבלז'ץ 33,000 מתוך 37,000 יהודי העיר. ב- 22 באפריל רשם ח"א קפלן ביומנו: "בלחישה נמסרות והולכות שמועות נוראות ואיומות שלובשות ופושטות צורה, הכל לפי רוח המספר. אנחנו מרגישים כי מישהו, זד, עריץ ואיום הוציא את חרבו מתערה להתיז את ראשנו, אלא שכל הכנותיו הולכות ונעשות מאחורינו באופן שאנחנו רואים את כל תנועות המרצח בעיני רוח ולא בעיני בשר. הלוואי שאהיה בדאי, אבל אין אני בן חורין מלרשום אותן: שמועה ראשונה, יצא אל הפועל גירוש לובלין. כמאה אלף יהודים הוכנסו לתוך קרונות סגורים וחתומים בחותם הנאצי ותחת פיקוחם של נוגשים נאציים הובלו... לאן? איש אינו יודע. ובכן הקהילה הלובלינית כבר עברה ובטלה מן העולם... ברור: איזה אסון קרה לאחינו הלובלינים. אבל מהותו והיקפו אינם ידועים לנו". וב- 4 במאי רשם קפלן: "שמועה פורחת זו, שייתכן שאינה אלא פרי הדמיון הנבהל, ממררת את חיינו, מכניעה את עצבינו ושוברת יותר ממחצית גופנו. אחרי פראג, ברלין ולובלין לא מן הנמנע הוא שתבוא גם וארשה. ואפילו אם יהיה רק גירוש חלקי - אבדנו אבדנו נתם לגווע". עיתונות המחתרת והביולטין שיצא לאור מטעם ארכיון רינגלבלום מביאים דברים מפורטים, תוך ציון מקומות, מספרים ועובדות ללא היסוס. מסתמן כאן הבדל ברור בקליטה ובאמון שרוחשים לידיעות חוגי מחתרת מזה והציבור הרחב מזה. מובן, שבנוסף לקושי לבחון ולבדוק לאשורן ידיעות בתנאי ניתוק ונוכח שיטות הרמייה המכוונות שנקטו הגרמנים, היה קיים גם הבלם הפסיכולוגי-תודעתי, המקשה על היחיד להאמין ולהשלים עם האפשרות שמתבצע רצח המוני של אנשים על לא עוול בכפם וללא סיבה ושגזר דין זה צפוי לכל אחד ואחד. פרק מיוחד לעצמו בפרשה הסבוכה והטרגית של התלבטויות ומבוכה הן הרשימות שרשם ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב. שוב ושוב הוא מזכיר את השמועות ואת החששות. אולם משקל מיוחד יש לייחס למה שרשם צ'רניאקוב ב- 20 ביולי 1942, יומיים לפני תחילת הגירוש. באותו זמן כבר הגיעה לוארשה היחידה הממונה על ביצוע הגירוש, כשהיא ערוכה להתחיל במבצע. צ'רניאקוב החליט לפנות לגרמנים, שקיים עמם מגע במשך שלוש שנים כמעט, כדי לשמוע מפיהם את האמת על המתרחש: "ב- 7.30 בגסטפו. שאלתי את מנדה כמה אמת יש בשמועות. ענה שלא שמע על כך כלום. אחריו פניתי אל בראנדט, והוא ענה שלא ידוע לו שום דבר כזה. על השאלה אם הדבר בכל זאת יכול להתרחש, ענה שאינו יודע כלום. יצאתי ממנו לא בטוח. פניתי אל הממונה עליו, הקומיסאר בוהם. הוא ענה שאין זה המדור שלו, שאולי יוכל הוהמן למסור משהו על רקע השמועות. העירותי, שלפי השמועות המופצות עומד להתחיל הפינוי היום בשעה 19.30. ענה, שבוודאי היה יודע משהו אילו היה כך. באין מוצא אחר פניתי אל סגן מנהל מחלקה 3 שרר. הוא הביע תמיהה על השמועות וטען, שגם הוא אינו יודע דבר על כך. לבסוף שאלתי, האם אני יכול להודיע לאוכלוסייה, שאין סיבה לפחד? הוא ענה שאני יכול, שכל מה שמספרים הוא שטויות ודברי הבל. ציוויתי על לייקין ]באותו זמן ראש המשטרה היהודית בפועל[ שיודיע על כך באמצעות התחנות האזוריות ]של המשטרה[. בינתיים היה פירסט ]הממונה על המחלקה הכלכלית של היודנראט ומקורב לגסטפו[ אצל יזואיטר ושלטרר, שהביעו רוגז על השמועות המופצות והודיעו שתיערך חקירה בעניין זה". יומיים אחר כך, ביום ד', 22 ביולי 1942, התחיל הגירוש. ברחובות הגטו הודבקו מודעות שבהן פורט מהלך הגירוש וצוין מי מיועד לשילוח. מן הגירוש שוחררו כל העובדים למיניהם, הן העובדים במפעלים ובשירותים והן אלה המועסקים ביודנראט ובמוסדות היהודיים שבגטו. פטורים היו גם כל אלה שהיו כשירים לעבודה ואשר יתייצבו לעבודה. השחרור כלל גם את משפחות העובדים. המסקנה מן המודעות היתה, שהגירוש יקיף כ- 70 אלף מתוך כ- 350 אלף תושבי הגטו. ראשוני המגורשים היו האומללים וחסרי המגן בציבור היהודי בגטו - הפליטים, הקשישים ואנשים חסרי בית. אולם המבוכה והבהלה הקיפו את הכל. האנשים בגטו שאלו לאן מובילים את המגורשים ואיש לא ידע להשיב על כך. הגורם השני למועקה היו החרדה ואי הוודאות: האם אפשר לתת אמון בהכרזות הגרמנים, שהגירוש מוגבל אך ורק לבלתי כשירים לעבודה? למחרת, 23 ביולי, שלח אדם צ'רניאקוב יד בנפשו. מותו של ראש היודנראט כאילו נבלע במהומה הגועשת של הגירוש. המקורבים לאיש אמרו, שהגרמנים דרשו ממנו מכסה יומית של מיועדים לגירוש ובמספר זה היה עליו לכלול גם ילדים, אבל צ'רניאקוב לא היה מוכן לתת את ידו לגירוש ולהסגרת יהודים. אחרי המלחמה, ואף עוד קודם לכן, בעיצומה של התקופה, מתחו אנשי המחתרת לא מעט ביקורת והביעו לא מעט תרעומת על התאבדותו של ראש היודנראט. לדעתם, הסתלקותו היתה חסרת תכלית משום שלא הזהיר את תושבי הגטו מפני הצפוי להם ולא קרא להם להתקומם. אלא שטיעון זה כלפי צ'רניאקוב, שעה שאנשי המחתרת הציבורית עצמם לא היו מוכנים בתחילת הגירוש לקרוא להתנגדות ולהתקוממות, הוא רופף למדי. בימים הראשונים של הגירוש הוצאו אלפי יהודים מן הגטו והמבצע נעשה בידי המשטרה היהודית. האס"אס וזרועות המשטרה הגרמנית הסתפקו בפיקוח ובדרבון השוטרים במלאכתם. המשטרה היהודית מנתה בימי הגירוש 2,000 עד 2,500 איש. בראשה ניצב בפועל יעקב לייקין, עורך דין יהודי מווארשה, שראה בגירוש משימה שיש לבצעה במסירות ובדייקנות. תפיסתו, שאותה ביקש להחדיר גם לפיקודיו, היתה, שמוטב שהמבצע ייעשה בידי היהודים, משום שאם יעסקו בכך הגרמנים ועוזריהם האוקראינים והלטבים יתנהלו הדברים באכזריות וללא הבחנה בין "חייבי" הגירוש ובין בעלי החסינות. ואמנם, בימי הגירושים הראשונים כובדו התעודות המשחררות מגירוש. הגרמנים לא הקפידו ביותר והחתימו תעודות עבודה רבות שהוגשו להם לאישור. יחד עם זאת, כבר בתחילת הגירוש נקטה המשטרה היהודית אלימות וגילתה יחס ברוטלי כלפי הסרבנים ואלה שניסו להימלט. ערב הגירוש, וביתר שאת לאחר ימי הגירוש הראשונים, התחילה נהירה המונית של יהודי הגטו למקומות העבודה. ה"שופים", המפעלים שבבעלות גרמנית, שמקודם לא רצו יהודים לעבוד בהם משום שכמעט לא קיבלו שכר תמורת עבודתם, היו עתה, בנסיבות הגירוש, מבוקשים ביותר. המפעלים הגרמניים שהיו קיימים מקודם גדלו והתרחבו במהירות וצצו מפעלים חדשים. המפעלים הגדולים כמו טבנס, שולץ, דירינג והלמן היו למקום עבודה נכסף, ובתי מלאכה בבעלות יהודית או מפעלים יהודיים קטנים חיפשו לעצמם חסות או שותפים גרמניים כדי לזכות בהכרה של מפעל מאושר. ה"שופים" קיבלו לעבודה בראש ובראשונה בעלי מקצוע. הכניסה ל"שופים" נתאפשרה גם לאנשים שהיו ברשותם כלי עבודה מתאימים, ובייחוד מכונות תפירה שהיו זקוקים להן במפעלים. בימי הגירוש הראשונים היו שכיחות התמונות של יהודים המהלכים ברחובות הגטו כשהם נושאים על גבם מכונת תפירה; זו שימשה מעין כרטיס כניסה למפעלים. אך רבים מאוד התקבלו באותם הימים ל"שופים" תמורת שוחד. בייאושם מסרו אנשים את חסכונותיהם, שנשמרו לימים קשים, בציפייה שמקום העבודה שרכשו יציל אותם ואת בני משפחתם מן הגירוש. באותם ימים לא התעניין כמעט איש בשאלה אם ה"שופים" אמנם ערוכים להעסיק את כל הבאים בשעריהם וכלום החומרים העומדים לרשותם וההזמנות הצפויות אכן מצדיקים את ההתרחבות הרבה. החל מן הימים הראשונים היה הגירוש מלווה אצל רבים בבהלה ובהרגשת חוסר אונים. אברהם לוין רשם ביומנו ביום וארשה, היום השלישי של הגירוש, בשעה 6.00 בבוקר: "התנועה כמו בימי ההרעשה של וארשה. יהודים רצים כמשוגעים עם ילדים ועם חבילות, מצעות... אמהות עם ילדים תועים כצאן אובדות: איה ילדי? בכי... החטיפה הגדולה ברחוב. סוחבים זקנים, זקנות, נערים ונערות. חוטפים השוטרים, ופקידי הקהילה עם סרטים לבנים עוזרים לשוטרים". החטופים - 6,250 ביום הראשון; 7,300 ביום השני; 7,400 ביום השלישי; 7,350 ביום הרביעי - הובלו בשיירות ל"אומשלאגפלאץ", מגרש צמוד לבית החולים לשעבר, ששימש, כאמור, תחנת מעבר של סחורות ומצרכים מן הגטו ואליו, הועלו-נדחסו לקרונות של רכבת משא - כמאה אנשים לקרון - והוסעו משם. למחרת חזרה הרכבת והופיעה כשהיא ריקה ומוכנה להובלת טראנספורט חדש. ה"אומשלאגפלאץ", או ה"האומשלאג" בפי רבים, היה מתחילת הגירוש זירת השבר והאימה הנוראה ביותר בתוך הטרגדיה של הקהילה היהודית הגדולה. ב"אומשלאג" היתה יחידה של המשטרה היהודית, אך כאן היה כבר מן היום הראשון השלטון נתון בפועל בידי האס"אס והמשטרה הגרמנית. במשך עשרת הימים הראשונים הוצאו מן הגטו כ- 65,000 איש. לפי הודעת הגרמנים עמד הגירוש להסתיים ולכאורה כבר הוציאו הגרמנים את האנשים שהתכוונו להרחיק מן הגטו. כבר בשלב ראשון זה, שנמשך עד סוף חודש יולי, אירע פעמים אחדות שכאשר לא מולאה המכסה שקבעו הגרמנים לאותו יום, פרצו האס"אס, השוטרים הגרמניים ועוזריהם מבין האוקראינים והלטבים לתוך סמטאות הגטו, חטפו אנשים ברחובות או הוציאו את הקרבנות מתוך הבתים, בלי לשים לב לתוקף התעודות ובלי לכבד רישיונות המעניקים חסינות. בשלב השני, שנמשך מ- 31 ביולי עד 14 באוגוסט, נטלו הכוחות הגרמניים ועוזריהם את הניצוח על ה"אקציה" ואת ביצוע החטיפות לגמרי לידיהם והמשטרה היהודית שימשה רק כוח עזר. המשטרה הגרמנית ומשטרת העזר, שהיתה מורכבת מאוקראינים, מלטבים ומליטאים, כמאתיים איש בסך הכל, היו הכוח שהוציא לפועל, יום יום, באופן רצוף, את ה"אקציה" הקטלנית. בשבת, 1 באוגוסט, רשם לוין ביומנו: "מחוץ תשכל חרב ובבית אימה. היום ה- 11 לאקציה, שהולכת ונעשית יותר ויותר אימתנית, אכזרית. גרמנים הולכים ומריקים בתים וחצאי רחובות... יום שעולה בקושמריותו על כל אלה שקדמוהו. אין מנוס ומפלט. חוטפים וחוטפים בלי הרף. זאגאן ]שכנא זאגאן, מנהיג "פועלי ציון-שמאל" במחתרת הגטו[ וחילינוביץ ]בן ציון חילינוביץ, עיתונאי יהודי ידוע[, שטיין ]ד"ר אדמונד-מנחם שטיין, היסטוריון ומרצה במכון למדעי היהדות בווארשה, מפעילי ארגון "תקומה" במחתרת הגטו[, זולטוב, קרצביץ', פרינץ ]מורות בבתי-ספר תיכוניים יהודיים בווארשה[, אופוצ'ינסקי ]פרץ אופוצ'ינסקי, עיתונאי וסופר, פעיל בצוות הארכיון המחתרתי "עונג שבת", מחבר יומן וכתבים שונים בגטו[ נתפסו. אימהות מאבדות את ילדיהן...". בשלב זה עדיין כובדו באופן חלקי תעודות פטור, אך התרבו גם המקרים של שילוח המוני לא מבוקר. בגטו נפוצו שמועות, שאיש לא ידע את מקורן, שה"אקציה" עומדת להסתיים תוך יום-יומיים. ב- 2 באוגוסט רשם לוין: "הכרוז החדש בחוצות הגטו מאת ראש המשטרה היהודית: ה'אקציה' אינה נפסקת. כל אלה שאינם עסוקים במוסדות ואצל השלטונות הא]שכנזים[ צריכים לבוא מרצונם הטוב בימים 2, 3, 4 באוגוסט ויקבלו 3 ק"ג לחם וק"ג ריבה, המשפחות לא תפורדנה." בהודעה הצינית היו שני חלקים: הגירוש אינו עומד להיפסק ולכן יימשכו הרדיפות, הניסיונות להימלט והמאבק להישאר בחיים; והחלק השני, המורעבים והמיואשים עד דכא מחמת גירוש יקיריהם נקראו להתייצב מרצונם תמורת מזון, פיתוי בעל כוח-משיכה גדול במערבולת ששררה אז בגטו של רעב, חטיפות ואי-ידיעה להיכן מובלים המגורשים. בפנייה מאוחרת יותר הופחת הפיתוי לקילו אחד של לחם ואחד של ריבה. מספר "המתנדבים" אינו ידוע, אך לפי המשוער הוא נע בין 10 ל- 20 אלף נפש. ב- 7 באוגוסט כתב לוין: "הוציאו את בית היתומים של הד"ר קורצ'אק עם הד"ר בראש. יתומים 200". רינגלבלום רשם בדפים הביוגרפיים על קורצ'אק: "קורצ'אק יצר את האווירה, כי על כולם ]כל המחנכים בבית היתומים[ ללכת לאומשלאג. היו מנהלי פנימיות שידעו מה מחכה להם באומשלאג, אך הם סברו, כי ברגע קשה כזה הם אינם יכולים להותיר את הילדים לבדם ועליהם ללכת עמם אל המוות". אחרי השלב השני של הגירוש התפורר כל המבנה הפיזי של הגטו. רחובות וחלקי גטו צומצמו. המפעלים השונים קיבלו "בלוקים" של מגורים בשביל עובדיהם ותושבי הגטו הצטופפו באזורי מגורים ארעיים צמודים למפעלים והשאירו מאחוריהם את מרבית רכושם. בשלב השני של הגירוש התחילו ההורים העובדים ליטול עמם את ילדיהם למקום עבודתם, משום שהתרבו המקרים שהורים, שחזרו מה"שופ הבטוח" אחרי שעות העבודה, לא מצאו עוד את ילדיהם. השלב השלישי של הגירוש נמשך מן ה- 15 באוגוסט עד ה- 6 בספטמבר. בשלב זה היתה הפסקה של ימים אחדים. בזמן זו הועברו הכוחות הגרמניים לעיירות שבסביבת וארשה ועסקו שם בפינוי היהודים. בשלב זה קיבל הגירוש אופי של שילוח כללי. הגרמנים ועוזריהם ערכו מצוד, סרקו רחובות ובתים, הוציאו כל אדם הנמצא בביתו, ריחרחו אחרי מתחבאים ולא התחשבו כמעט כלל בתעודות ובשחרורים. יהודים עובדים ומשפחותיהם נשארו במקומות העבודה, שכן כל מי שנמצא בבית היה צפוי לגירוש. אולם גם העובדים לא היו בטוחים במצבם. הגרמנים היו מעוניינים אך ורק במילוי הקרונות ובמכסה היומית של המגורשים. לפיכך, לאחר שנגמרה העקירה של "הטרף הקל", אנשים( שאינם עובדים, קשישים, ילדים, בני משפחותיהם של םידבועה) בא גם תורם של העובדים. בוטלו כליל המפעלים הקטנים שלא היו להם מגינים גרמניים בעלי השפעה ואחריהם החלו הגרמנים לצמצם גם את כוח העבודה במפעלים הגדולים עצמם. בקרב היהודים העובדים התגלה ניגוד אינטרסים. בעלי מקצוע יהודיים שנחשבו עובדים של ממש חששו שהעובדים הפיקטיביים שמצאו מחסה במפעל יסכנו את מעמדם. לאחר שנשלחו כבר המונים ומספר המגורשים עלה על 150,000, נותרו אנשים צעירים בגיל העבודה; אלה נאחזו בעבודתם בתחבולות מתחבולות שונות. ויחד עם זה רבו המקרים של הסתתרות ובריחות משיירות המובלים ל"אומשלאג" והגירוש עצמו נתקל בהתנגדות גוברת. הנאצים מצדם החריפו את האמצעים שנקטו, שיטותיהם נעשו פראיות יותר ואכזריותם גברה גם היא. כל אחד מן השוטרים היהודיים נצטווה להביא חמישה "ראשים" ליום; מי שלא מילא את המכסה נטלו הגרמנים במקום זה את אמו, אשתו וילדיו. עקב כך נתרבו העריקים משורות המשטרה ושוטרים אלה עברו לדרך של הסתתרות וסרבנות. ה"אומשלאג" והבניין הסמוך אליו היו דחוסים קורבנות והייאוש והאימה במקום הזה היו מעל למה שניתן היה להאמיז שבני אדם מסוגלים לעמוד בהם. מאז אמצע חודש אוגוסט הסתננו לגטו יהודים אחדים שעלה בידם להימלט מטרבלינקה בקרונות של בגדים והם הפיצו בגטו את הידיעות על גורל המגורשים. בין המגורשים שנמלטו מטרבלינקה היה דוד נובודבורסקי, איש הארגון היהודי הלוחם, וכן קז'פיצקי, שממנו נגבתה עדות מפורטת בשביל ארכיון רינגלבלום. השלב הסופי של הגירוש התחיל ב- 6 בספטמבר. עתה שוב לא התנהל הגירוש בדרך של סריקות וחטיפות מבתים ומ"שופים". בליל ה- 6 בספטמבר נצטוו כל היהודים שנותרו בגטו באמצעות רמקולים להתרכז בכמה רחובות, בשטח שנקרא בשם ה"דוד". ל"שופים" השונים וליודנראט ניתנו תגים שהיה עליהם לחלק לעובדים שלהם. מספר התגים שניתנו היה 35,000 בערך; מכאן, שהנאצים התכוונו להשאיר בגטו בערך 10 אחוזים מן היהודים שהיו בו לפני הגירוש. בעלי הרישיונות המרוכזים ב"דוד" נאלצו לעבור סלקציה נוספת בשעה שיצאו לעבודה במפעלים דרך "צוואר הבקבוק" שיצרו המשמרות הגרמניים. במבחן זה נבדקו גם צרורותיהם של העוברים. בזיכרונותיהם של הקורבנות נמסר, שלפעמים תקע הקלגס פגיון בצרור שעל גבם של גברים ונשים שעברו לפניו בשורה ומן הצרור פרצה זעקה של תינוק שהוסתר בו. בסך הכל עברו, כאמור, כ- 35,000 יהודים את הסלקציה של ה"דוד". עשרים עד עשרים וחמישה אלף נוספים הסתתרו. בזמן הגירוש, באמצע ספטמבר 1942, נותרו בגטו 55 עד 60 אלף יהודים. הגטו החדש חולק לשלושה אזורים - האחד היה המרכזי ובו היו "שופים" אחדים, בניין היודנראט, שסמכותו צומצמה או בוטלה כמעט לחלוטין, והמפעלים המסונפים ליודנראט. בחלק זה דרו אנשים שעבדו במפעלים של הגרמנים שנמצאו מחוץ לגטו. האיזור השני, הקטן יותר, נקרא "איזור השופים", ובו היו שני המפעלים הגדולים של טבנס ושולץ. האיזור השלישי היה מובלעת קטנה, שגם בה היה ממוקם אחד השופים. שלושת האזורים היו מופרדים זה מזה ואסור היה לעבור מאחד לשני גם אחרי העבודה; בשעות העבודה ממילא נאסר על היהודים להימצא ברחובות. למעשה שוב לא היה זה גטו, אלא מחנה עבודה. באנשים שנותרו, רובם גברים ונשים צעירים, בודדים ושרידים של משפחות, שאיבדו את יקיריהם, חלה עתה תמורה גדולה. בכל זמן הגירוש חיו יהודים אלה במתח מתמיד; כל חושיהם וכל מאווייהם היו מרוכזים סביב עניין אחד: להישאר במקום, לא להיקלע לשיירת המגורשים ול"אומשלאג". לאחר שנסתיים הגירוש התחיל זמן חשבון הנפש. לכאורה הם הצילו את נפשם, אך היה להם ברור שחייהם אינם מובטחים כלל ורק ניתנה להם ארכה עד שיבוא גם תורם להיות מגורשים. לא היה להם ספק שצפוי גירוש נוסף וסופי. מלבד זאת, הריקנות שחשו, הגעגועים ורגשות האשמה על כך שנטשו את יקיריהם העכירו את רוחם ונפשם. מקצתם, כנראה מיעוט קטן אך מיעוט בולט ומורגש, מצא מפלט בהשתוללות מינית וזלילה ברוח הסיסמה "אכול ושתה כי מחר נמות". לכולם היתה משותפת תחושת אכזבה על כך שלא התנגדו, שלא התגוננו בכוח, שלא הרימו יד אפילו נגד השוטרים היהודיים השנואים. אנשים אמרו: "יותר זה לא יקרה, שוב לא נרשה להם לקחת אותנו ללא מאבק".

סגור

במלחה"ע ה - II
כאמור, הגירוש לא בא כהפתעה; אבל כאשר החל, לא היתה שום תכנית פעולה; לא היה ברור לאנשים כיצד צריכה המחתרת לפעול ומה עליה לעשות. ב- 23 ביולי, כלומר למחרת היום שבו החל הגירוש, כונסה התייעצות של אנשי ציבור המקורבים למחתרת וראשי המחתרת בגטו. נציגי תנועות הנוער, ולצדם אחדים מן הפלגים הפוליטיים, והפעם גם אנשי ה"בונד", דיברו בזכות הקמתו של ארגון להתגוננות ולמאבק נגד הגירוש. ואולם אישי ציבור ביטאו את רתיעתם ואף התנגדות של ממש להצעות אלה. מן התיעוד ומזיכרונותיהם של הנוכחים בהתייעצות רינגלבלום(, ןמרקוצ) אנו יודעים, ששני אישים בעלי מעמד סמכותי השמיעו הסתייגויות חריפות מרעיון ההתנגדות - יצחק שיפר ואלכסנדר זישא פרידמן. שיפר, שחודשים אחדים לפני הגירוש פנה אל הנוער וקרא לו להילחם "בעקבות המכבים", טען הפעם שהתנגדות בכוח עלולה לסכן את הגטו כולו. אין זו הפעם הראשונה, טען, שהיהודים נאלצים להקריב חלק מבני עמם כדי להמשיך להתקיים כעם. קורבן כזה נדרש גם הפעם, וכיוון שקיים סיכוי שהגרמנים יסתפקו בעקירה של חלק, מן הדין להבליג, להקטין את הנזק ככל האפשר ולהציל את מה שאפשר להציל. פרידמן שם את יהבו באמונה שהבורא לא ינטוש את עמו ואין תוחלת במעשי מרי. אף-על-פי שהוחלט כנראה לדחות את ההכרעה עד שיתבהר המצב, יצאו הנוכחים מן הישיבה בהרגשה שההכרעה היתה נגד הקמתו של ארגון להתנגדות פעילה. היה עוד ניסיון לארגן מעין ברית של הכוחות שתמכו בהתנגדות, אך הדבר נכשל בעודו באיבו. אנשי המפלגות, וביניהם גם המנהיגים, היו עסוקים לחלוטין במאבק על הישרדותם הם והישרדות בני משפחותיהם. במציאות זו שובשו הקשרים הרגילים וכמעט לא היה מקום ליוזמות חדשות ולהכרעות נועזות. שונה היה המצב בתנועות הנוער; חברי "דרור" היו מרוכזים כשכירים בחווה חקלאית בקרבת וארשה; בימים הראשונים של הגירוש נאלצו חברי "השומר הצעיר" לעשות צעד מכאיב ולהיפרד מהוריהם וממשפחותיהם ולהתרכז במפעל - "שופ" לנגרות בבעלות האחים לנדאו. אחד האחים, אלכסנדר לנדאו, היה מקורב למחתרת ובתו היחידה היתה חברת "השומר הצעיר". חברי "גורדוניה", שרבים מהם היו פליטים בוארשה, הודרכו בידי אליעזר גלר, שבא גם הוא מאחת מערי השדה; הם החליטו להימלט מן העיר ולעבור למקומות שהגירוש עדיין לא הגיע אליהם. רוב אנשי בית"ר שהו באחוזה חקלאית בסביבות העיר הרוביישוב, במשק שהיה שייך בעבר לאיש

סגור

במלחה"ע ה - II
הגירוש השני מגטו וארשה החל ב- 18 בינואר 1943. אף-על-פי שלא היו ידיעות מוקדמות על המועד שבו יתחיל הגירוש השני, עצם חידוש המשלוחים לא בא כהפתעה. הגרמנים שוב נקטו אותה שיטה שהשתמשו בה בגירוש הקודם, אבל הם לא הביאו בחשבון את השינויים שהתחוללו בקרב היהודים שנשארו בגטו. רבים מן היהודים שנקראו להתייצב בחצרות הבתים לשם בדיקת התעודות סירבו להיענות לקריאות והתחבאו. בשיירה הראשונה שעלה בידי הגרמנים לרכז בשעות הראשונות של הגירוש, ואשר מנתה כ- 1,000 איש, נתגלתה התנגדות מסוג אחר. לתוך השיירה הצועדת אל ה"אומשלאג" הסתננה קבוצה של לוחמים מאנשי ה"שומר הצעיר" בהנהגתו של מרדכי אנילביץ'. אנשיה היו מצוידים בנשק וכל אחד מן הלוחמים בחר לעצמו גרמני אחד מן המלווים. לפי אות מוסכם הם פרצו מתוך השורות ופתחו באש. בקרב פנים אל פנים נפלו מרבית הלוחמים. בין הנופלים היו אליהו רוז'אנסקי, צעיר שהוציא לפועל את פסק דין המוות שגזר הארגון על יעקב לייקין, מפקד השוטרים שניצח על כוח המשטרה היהודית בגירוש, ומרגלית לנדאו, בתו של בעל ה"שופ" או.ב.וו. אלכסנדר לנדאו. מרדכי אנילביץ' הצליח להתגבר על הגרמני שתקף אותו ויצא חי מן ההתנגשות. השיירה התפזרה והידיעה על המאבק שנערך ברחוב של הגטו המרכזי נפוצה במהירות. ביום הראשון לגירוש נתקלו הגרמנים בהתנגדות מזוינת גם ברחוב זמנהוף, בדירה שהתבצרה בה קבוצה של חברי "דרור" שבה היה יצחק צוקרמן. ההתנגדות המזוינת, ובעיקר קרב הרחוב, הטביעו את חותמם על הגירוש של ינואר. הגרמנים שינו את דרכי התנהגותם. נוכח העובדה שנתקלו בהתנגדות מזוינת ושהיו להם אבידות נחלש ביטחונם העצמי. שוב לא העזו לפרוץ לעליות גג ולמרתפים והם נזהרו בצעדיהם. דבר זה עודד רבים מיושבי הגטו להתחבא. הגירוש השני נמשך עד ה- 22 בחודש ינואר. הגרמנים הוציאו מכל חלקי הגטו 5,000 עד 6,000 יהודים. לאחר היום הראשון לא נמצאו כמעט יהודים שהתייצבו לפי קריאת הגרמנים. בין המעטים שכן עשו זאת היו מרבית חברי היודנראט; הם היו משוכנעים שהם מחוסנים מפני גירוש. אך הפעם לא גילו הגרמנים שום התחשבות באנשי מוסד זה ורוב חבריו הועלו על הקרונות וגורשו. סיום ה"אקציה", שבא לאחר ימים ספורים בלבד, והעובדה שהיא הסתיימה בגירושם של 10 אחוזים בלבד מתושבי הגטו, התפרשו בעיני היהודים ככישלון של הגרמנים. יהודי וארשה, שהתנסו בגירוש הגדול שהיה כאן אך לפני חודשים מספר, סברו, שאם יבוא גירוש נוסף הוא יסתיים בהוצאת כל היהודים שעוד נותרו בגטו ובחיסולו המוחלט. תוצאות הגירוש השני נחשבו נסיגה של הגרמנים שבאה בעטיה של ההתנגדות שגילו הלוחמים ותושבי הגטו. להתנגדות היתה השפעה מהממת על היהודים ומשורר ששהה בגטו באותה עת כתב בפולנית שיר בשם "קונטראטאק": ברחוב מילא כדור ראשון עופף ז'אנדארם התכופף בשער - הביט תמה...רגע ניצב... לא האמין - משהו כאן לא כשורה... ברחוב מילא דם?... זה אביב שלנו, זו התקפת נגד - יין הקרבות הוא הולם בראש... ליערות הפרטיזנים נמשלו סמטאות דז'יקה ואוסטרובסקה הללו... גם המחתרת הפולנית פירשה את ההיקף המצומצם של ה"אקציה" של ינואר כחשש של הגרמנים מפני ההתנגדות שגילו היהודים בגטו. בדין-וחשבון הרשמי של ראשות המחתרת הפולנית (הרוטאגלדה) מ- 15 בפברואר 1943 נאמר: "דעת הקהל קשרה את עובדת ההתנגדות עם הפסקת החיסול המוחלט של היהודים בגטו". כיום אנו יודעים, שבגירוש השני של ינואר לא התכוונו הגרמנים לחסל כליל את הגטו היהודי בוארשה. למעשה פעלו הגרמנים לפי הוראה שהעביר הימלר, לאחר ששהה בוארשה ב- 9 בינואר, לפיה יש להוציא מן הגטו 8,000 יהודים כדי שמספר היהודים שיישארו בו יהיה זהה למספר שרצו הגרמנים להשאיר בו אחרי הגירוש הגדול. ברור אם כן, שהשלטונות הגרמניים המקומיים לא ידעו או לא גילו לממונים עליהם את האמת על מספר התושבים בגטו וגם מספר המגורשים היה קטן מזה שדרש הימלר. יחד עם זאת, ייתכן שיש קשר בין עובדה זו ובין תופעת ההתנגדות. מכל מקום, ההנחה שהגרמנים התכוונו לחסל כליל את הגטו היהודי בינואר ושההתנגדות היא שמנעה מהם לבצע את זממם היתה מוטעית. לגירוש ינואר ולמאורעות ינואר היתה השפעה מכרעת על החודשים האחרונים לקיום הגטו בוארשה - עד אפריל-מאי 1943. היודנראט והמשטרה היהודית איבדו באותו זמן את רסן השליטה על הגטו. בגטו המרכזי היו הכוח והסמכות בידי ארגוני הלחימה. הדברים הגיעו לידי כך שהיודנראט עצמו, בראשותו של יורשו של צ'רניאקוב מרק ליכטנבאום, נאלץ למסור לידי הארגון סכום כסף שהיה ברשותו. השפעתו של הארגון היתה חלשה יותר באיזור ה"שופים", אך גם שם, כאשר החלו בעלי המפעלים בפינוי מתוכנן של הציוד והעובדים למחנות טראווניקי ופוניאטוב שבאיזור לובלין, הם נתקלו בהתנגדותם של העובדים שהודרכו בצעדיהם בידי הארגון היהודי הלוחם. הרושם שהשאירה ההתנגדות היהודית הניע גם את הפולנים להושיט עזרה רבה יותר ללוחמים היהודיים. ארגוני הלחימה ניצלו את החודשים המעטים שנותרו עד לחיסול הסופי כדי להתארגן, להצטייד ולהכין תכנית להגנת הגטו. הארגון היהודי הלוחם חילק את כוחותיו לשלוש גזרות. לכל גזרה הוצמדו כיתות של לוחמים, שהשתכנו בקרבת העמדות הקרביות. בגטו המרכזי נפרץ נתיב למעבר דרך עליות הגג והוא איפשר ללוחמים לנוע בגטו בלי להופיע ברחובות. רכישת הנשק הסתכמה במתן נשק אישי לכל לוחם - אקדח ומעט כדורים. ללוחמים לא היה כמעט נשק כבד יותר, פרט למספר רובים ומכונות ירייה אחדות. במרד אפריל הוברר, שנשק קצר טווח הוא כמעט בלתי יעיל בקרבות רחוב והלוחמים סבלו ממחסור בנשק כבד יותר. הארגון היהודי הלוחם היה מורכב מ- 22 כיתות שכל אחת מהן מנתה 15 לוחמים. ביניהם לא היו כמעט לוחמים מנוסים וגם אלה שהיה להם ניסיון מה, כמו אנילביץ' עצמו, היה זה ניסיון מצומצם אנילביץ(' היה בעל הכשרה טרום צבאית בלבד שקיבל בבית הספר ןוכיתה). הארגון השני - האיגוד הצבאי - היה קטן בהרבה מן הארגון הלוחם, אך גם הוא פעל במתכונת דומה ולפי הידיעות שבידינו היו ברשותו, כתוצאה מקשרים עם פולנים, כמה כלי נשק ככדים יותר. במקביל למאמצי ההכנה של ארגוני הלחימה היה גם הגטו כולו שרוי בפעילות קדחתנית לקראת הגירוש הצפוי, שלכל הדעות היה אמור להיות האחרון והסופי. עיקר הפעילות של דיירי הגטו היה מוקדש להכנת בונקרים. קבוצות של יהודים, על-פי רוב דיירי בתים, נרתמו להכנת מחבואים מתחת לאדמה. עידוד להכנת מחבואים-בונקרים במרתפים ובחפירות תת-קרקעיות נתנה הצלתם של אלה שהתחבאו בימי הגירוש של ינואר. אך במבצע הכנת הבונקרים מינואר עד אפריל היה יותר מכך. האוכלוסייה הכללית שבגטאות השונים הסתייגה ממעשי הלוחמים, אף-על-פי שרחשה אהדה ואף הערצה לנכונותם להילחם ולנקום. המוני היהודים לא ראו בהתנגדות מוצא ודרך הצלה. ואולם, הניסיון של ינואר השפיע על אוכלוסיית הגטו והפיח בה תקווה שהגרמנים יירתעו מהסתבכות עם כוח יהודי מזוין בעיר הגדולה שהיתה בירתה של פולין ושבה היה מרוכז גם הגרעין הקשה של המחתרת הפולנית. אצל רבים התעוררה הציפייה שההתנגדות מזה וההסתתרות מזה עשויים להוות דרך של הצלה. סיכוי זה מצא את חיזוקו במפנה שחל בחזיתות המלחמה אחרי התבוסה בסטאלינגרד; ציפו שהצבא האדום יתקדם בקצב מהיר ויגיע תוך חודשים ספורים למרכזה של פולין. כך נוצר מעין מפגש אינטרסים בין הלוחמים ובין אוכלוסיית הגטו. לפי חלוקת התפקידים היה על הלוחמים לשמש כוח קרבי שינהל את המלחמה הגלויה, ואילו התחבאות ההמונים בבונקרים נתפסה כמרכיב במאמץ ההתנגדות הכולל והמשותף. הלוחמים ומפקדיהם לא השלו את עצמם ולא ראו בלחימתם דרך הצלה. הם נערכו לכך שהמרד יהיה צעד מחאה אחרון ואות חיים אחרון שישוגר ליהודים ולחברה האנושית החופשית שבחוץ. ללוחמים היה ברור, שלחימתם תסתיים בנפילתם בקרב של כל המשתתפים. לא נעשה כל ניסיון להכין דרכי נסיגה ומילוט לאחר המערכה; ההערכה היתה, שהנכונות למות תוך כדי לחימה היא הדרך שבחרו כל הלוחמים. בשלב האחרון, סמוך לגירוש האחרון ולמרד, ניסו אנשי המחתרת הפולנית לשכנע את הלוחמים היהודיים שעליהם לוותר על הקרב והציעו להם סיוע ביציאה ליערות. סביר להניח, שהמחתרת הצבאית הפולנית חששה שהתלקחות מרידה בלבה של וארשה עלולה לדרבן את הפולנים להתחיל גם הם במרד. מכיוון שהתכניות הפולניות הציבו את יעד ההתקוממות רק בשלב האחרון למלחמה ראו אנשי המחתרת הפולנית במרד שמתכננים היהודים התפרצות בלתי נוחה מבחינתם. יצחק צוקרמן, שהיה ערב המרד נציגו של הארגון היהודי הלוחם בצד הארי, סירב להתייחס לפניות הפולנים וקבע שהמורדים לא ינטשו את הגטו והלחימה תתחיל כאשר ינסו הגרמנים לחדש את הגירושים. רשת הבונקרים בגטו הלכה והתרחבה. בלילות עסקו רבים מתושבי הגטו בהכנת המחבואים והתעלות מתחת לאדמה. הרבה מחשבה ותחכום רב הושקעו בהתקנת הכניסות והיציאות למחבואים התת-קרקעיים. בתוך הבונקרים הותקנו דרגשי עץ, מזון שיספיק לשבועות ולחודשים, תרופות, פתחי אוורור, מערכת להספקת מים וחשמל. רבים מן הבונקרים היו מצוידים וערוכים לשהייה של חודשים. הכנת הבונקרים היתה בגטו המרכזי לתנועה כללית שהקיפה את האוכלוסייה כולה. לקראת מועד הגירוש הסופי היו לכל תושב בגטו שתי כתובות - אחת של מקום מגוריו בשטח הגטו והשנייה של בונקר מתחת לפני האדמה. ועדיין היו בין תושבי הגטו כאלה שלא נתנו אמון בבונקרים ולא האמינו שהגרמנים יירתעו לנוכח ההתנגדות המזוינת. אנשים אלה נהנו מקשרים עם פולנים וברשותם היו גם כספים רבים שבעזרתם ניסו למצוא לעצמם מקלט בצד הארי של וארשה. דרך הצלה זו היתה כרוכה בקשיים ובסיכונים גדולים. הגרמנים השקיעו מאמצים רבים בחיפוש אחרי יהודים שחמקו מן הגטו ומצאו מקום מסתור אצל הפולנים. לא רק היהודים שנתגלו היו צפויים לעונש מוות, גם הפולנים שנתנו להם מחסה שילמו לא פעם בחייהם על כך. נוסף לכך היה עוד גורם שהקשה על המבקשים להסתתר - אלה היו כנופיות של פולנים, שכונו בעגה המלחמתית "שמאלצובניקים", ועסקו בחשיפת זהותם של יהודים. בגילוי יהודים לפי מראם והתנהגותם עלו הפולנים אף על היהודים. ה"שמאלצובניקים" נהגו לסחוט מקרבנותיהם ולאלצם לשלם דמי כופר קבועים תמורת שתיקתם. יהודים רבים, שלא יכלו לעמוד בתשלום דמי הכופר, הוסגרו לידי הגרמנים. נמצאו גם פולנים שהסגירו יהודים מתוך איבה. פולנים שהסתירו יהודים בבתיהם נאלצו להישמר לא רק מפני הגרמנים, אלא גם מפני שכניהם ומכריהם הפולניים ולעתים גם מפני קרובי משפחה. מאידך גיסא, מאז סתיו 1942, ובמידה גדולה יותר מאז ראשית שנת 1943, פעלה בוארשה ובערים פולניות אחרות מועצת "ז'גוטה", ארגון פולני מחתרתי, ששם לו למטרה לסייע ליהודים נרדפים, לטפל בנמלטים לצד הארי ולנהל פעולת הסברה בקרב הפולנים כדי ליצור אווירה אוהדת יותר כלפי היהודים. המועצה, שהיו פעילים בה חברי מפלגות השמאל והמרכז הפוליטי, נהנתה מהכרה ומתמיכה של שלטונות המחתרת ("הרוטאגלד"ה), אם כי היחס אליה, גם מצד חוגים אלה, היה בדרך כלל מסויג. החוג הקטן של האנשים שהיה מעורב בפעילותה של "ז'גוטה" גילה מסירות רבה. במשך השנתיים בערך שבהן פעל הארגון בוארשה הוא טיפל לסירוגין ב- 20,000 יהודים שהסתתרו בוארשה ובסביבתה מאז הגירוש הגדול באביב 1943. מרביתם קיבלו מן הארגון תמיכה חודשית קבועה, שאמנם לא הספיקה אף לקיום מינימלי, אך היה בה משום עזרה חומרית כלשהי ויותר מזה - עידוד מן בחינה המוראלית. מקור אחר לעזרה למסתתרים היו הוועד הלאומי וה"בונד", שנציגיהם פעלו בצד הארי. ברשותם של ארגונים אלה היו כספים שהגיעו אליהם ממוסדות יהודיים בעולם החופשי באמצעות המחתרת הפולנית. מן הראוי להזכיר גם את הפולנים הרבים שהסתירו יהודים על דעת עצמם, ללא דרבון של גורמים ציבוריים. חלק מהם עשו זאת תמורת תשלום, אך לא מעטים פעלו מתוך דחף אנושי הומני ואצילי. כמה מאות ילדים יהודיים מצאו מסתור במנזרים ובפנימיות ליתומים פולניים. אין אנו יודעים את מספרם של היהודים שהצליחו לעבור את המלחמה ולהינצל בצד הארי בוארשה. רבים מן המסתתרים קיפחו את חייהם בצורות שונות בימי ההתקוממות הפולנית, שהיתה בוארשה בחודש אוגוסט 1944 ואשר הביאה להריסת העיר בידי הגרמנים ולגירוש תושביה.

סגור

במלחה"ע ה - II
חיסולו הסופי של גטו וארשה החל ביום ב' בשבוע, ערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943. הפעם לא בא הגירוש במפתיע. יהודים הוזהרו שהדבר צפוי ומשמרות שהציב הארגון היהודי הלוחם מסרו על שרשרת של אנשי משטרה המקיפה את הגטו, אות שהגירוש עומד להתחיל. שליחי הארגון עברו בגטו המרכזי מבית לבית והודיעו על מצב כוננות. לקראת הגירוש ריכזו הגרמנים לא מעט כוחות, אך כנראה שהם לא ציפו לעימות בקרבות רחוב. כפי הנראה לא סמכו השלטונות הגרמניים על אס"אס אוברפיהרר פרדיננד פון זאמרן-פראנקנג, שהיה מפקד המשטרה והאס"אס במחוז וארשה והזעיקו את גנראל המשטרה והאס"אס יירגן שטרופ, שרכש ניסיון בלחימה נגד פרטיזנים, כדי שיפקח על הגירוש ועל חיסול הגטו. הדיווחים היומיים שרשם שטרופ מן המערכה על הגטו והדין-וחשבון המסכם שכתב עם תום המרד משמשים מקור תיעודי-היסטורי בסיסי להמחשת ההתנגדות היהודית והשיטות שנקטו הנאצים. הודות לחומר זה וכן הודות לכרוניקות שנרשמו בצד הארי, לדיווחים היומיים של הוועד היהודי הלאומי בצד הפולני, מכתבו האחרון של אנילביץ' ופרקי זיכרונות של ניצולים ולוחמים שנרשמו סמוך ליציאה מן הגטו ולשחרור, יש בכוחנו ולעקוב אחרי קורות ימי הגירוש והלחימה יום אחרי יום, ולשחזר את הקרבות המרכזיים ואת האירועים החשובים מן ה- 19 באפריל ואילך. לפי שטרופ התחיל "המבצע הגדול", כלשונו, אור ליום 19 באפריל, בשעה 3 בלילה, בכיתור שטח הגטו בכוחות מוגברים של המשטרה. הכוח הגרמני החמוש והנכון למערכה מנה 850 חיילים ו- 18 מפקדים, בפיקודו של פון זאמרן. הכוח הגרמני נכנס לגטו בשני ראשים. הטור הגרמני שצעד לאורך רחוב נאלבקי הותקף בידי כיתות של הארגון היהודי הלוחם, שהיתה להם עמדה בדירה באחת הקומות של בית פינתי ברחוב נאלבקי 33. מטח האש בא במפתיע וגרם בהלה מוחלטת בכוח הגרמני. האש הצפופה שפתחו הגרמנים תוך-כדי נסיגה ופינוי היתה בלתי יעילה. בו בזמן או מעט מאוחר יותר החלה ההתנגשות, או הקרב העיקרי באותו יום. בפינת רחובות זמנהוף-מילא היה מרוכז הכוח העיקרי והמטה של הארגון היהודי הלוחם. משהתקרב הטור הגרמני השני למקום נפתחה עליו אש של הלוחמים היהודים. שטרופ כתב בדיווחו על הקרב הזה: "תיכף להיערכות היחידה - התקפת אש מתוכננת מצד היהודים והבריונים; על הטנק שהופעל ועל שתי המכוניות המשוריינות הושלכו בקבוקי מולוטוב. הטנק בער פעמיים. התק

סגור

במלחה"ע ה - II
לאחר שנסתיימה המלחמה התחילו שרידי היהודים, ניצולים שיצאו ממחבואיהם ומן היערות שבהם לחמו כפרטיזנים ואלה שנותרו בחיים במחנות, להתרכז בערים שחיו בהן לפני שפרצה המלחמה. תקוותם של אודים מוצלים מאש אלה היתה למצוא נפש קרובה ממשפחתם בחיים ומשהו מרכושם. ברנרד גולדשטיין, מפעילי ה"בונד" במחתרת שנותר בבונקר בוארשה אחרי תום ההתקוממות הפולנית מספר, שמתוך חמש מאות יהודים שהסתתרו בתוך החורבות רק חלק נשאר בחיים עד שחרורה של העיר בידי הצבא האדום בינואר 1945. רוב הניצולים, אנשים שפניהם וגופם נשאו את סימני שנות הרעב והסבל, לבושי סחבות, התרכזו בפרבר פראגה, בגדה המזרחית של הוויסלה, שסבל פחות מחלקי העיר האחרים פרבר( זה שוחרר חודשים אחדים לפני חלקיה האחרים של וארשה ולא נהרס באופן כה מוחלט כמו וארשה בעת תוממוקתהה). לאחר חודשים אחדים כבר התרכזו בוארשה כאלפיים ניצולים יהודיים שקיבלו עזרה ראשונה מן הוועד היהודי שהתחיל בפעולתו בעיר. הריכוז היהודי לא התחדש בוארשה, אלא בדומה לריכוזי שלטון וחיים מתחדשים, התמקם בלודז'. רק עם התקדמות מלאכת השיקום של וארשה התרכזו בעיר גם מוסדות יהודיים מרכזיים בעקבות המוסדות הפולניים. כאן התרכז המכון היהודי ההיסטורי באגף הבניין של המכון למדעי היהדות, מוסד שתרם רבות לריכוז התיעוד והשרידים על הקיום היהודי בפולין ועל תקופת החורבן. כאן פעל גם הוועד המרכזי היהודי ובהמשך - בשנת 1950 - "האיגוד התרבותי-חברתי של יהודי פולין" על שלוחותיו התרבותיות. כאן פעלה גם הוצאת הספרים "יידיש בוך" והופיעה עיתונות יהודית. מפעלים כלכליים בולטים, כמו קואופרטיבים שהוקמו בידי היהודים בפולין החדשה, היו מן הסימנים המרשימים של תהליך השיקום היהודי. נקודת הכובד שלהם היתה בלודז' ובאזורי שלזיה המערבית שצורפו לפולין. ויחד עם זאת, המרכז של הקואופרטיבים "סולידריות" התמקם בוארשה. גם מרכזי המפלגות ותנועות הנוער היהודיות, כל עוד ניתן להם לפעול, כלומר עד שנת 1949, היו בוארשה. בעיר זו פעל גם המרכז של החיים הדתיים המתחדשים. עם הזמן התרכזו בוארשה בין 15,000 ל- 20,000 יהודים. רוב-רובם של יושבי וארשה אלה לא נמנו עם תושבי הקהילה הטרום-מלחמתית. רבים מיהודי וארשה אחרי המלחמה עבדו במנגנוני הממשלה ומפלגת השלטון ולא זיהו עצמם כיהודים ולא שיתפו פעולה עם הארגונים היהודיים. בגלי הרפאטריאציה ובייחוד בגל השיבה הגדול מברית המועצות בשנת 1946 שבו יהודי וארשה רבים, אך יהודי וארשה נטלו חלק ניכר בחנועת ה"בריחה" המואצת בשנת 1946 וכן בגלי היציאה מרצון ובגל היציאה הכפויה בשנים 1968- 1969. לאחר תנועות האוכלוסין והתמורות הרבות שעברו על הקיבוץ היהודי בפולין, שרובו התרכז במדינת ישראל, נותרו בוארשה כאלפיים יהודים, שבחלקם מזדהים כיהודים. בית זקנים וציבור של יהודים קשישים נעזר בתמיכה של הג'וינט המגיעה לפולין. בוארשה קיים ופועל תיאטרון יהודי. בית הכנסת על שם נוז'יק ברחוב טבארדה חודש ונפתח. אך לוארשה, וליהודי פולין בכלל, אין רב משלהם. האתר הגדול שנותר בוארשה כשריד מן החיים היהודיים הקודמים הוא בית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה. עבודה שיטתית מושקעת בשיקום ובשימור בית הקברות ואחדים מן הרחובות, כמו הרחוב על שם אנילביץ', מצביעים על העבר ועל חורבן החיים היהודיים בעיר. במקום שהיה בו הבונקר של מפקדת הארגון היהודי הלוחם ברחוב מילא הוצבה אבן זיכרון וביום השנה החמישי למרד, בשנת 1948, הוקמה בכיכר גיבורי הגטו, במקום שהיה פעם לבה של השכונה היהודית, אנדרטה מעשה ידיו של הפסל נתן נטע רפפורט.