צ'יישין CIESZYN

בשל קירבתה של צ'יישין לגבול, חשו תושביה על בשרם את המתיחות שגברה והלכה בין גרמניה ובין פולין בקיץ 1939. בסוף אוגוסט 1939 ברחו רבים מיהודי צ'יישין לאזורים שבמרכז פולין. ביום פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, נכנסו יחידות הצבא הגרמני לצ'יישין. עם כניסתם הם ציוו מייד על כל הגברים היהודים להתייצב בבית-החרושת של קון, שם נעצרו כולם, אך לאחר יומיים שוחררו. בערב ראש-השנה ת"ש העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת, ששכן ברובע הפולני של העיר. בערב יום-הכיפורים של אותה שנה הם הציתו גם את בית-הכנסת בצ'יישין הצ'כית. משני בתי-הכנסת הללו נשארו רק שלדים. באוקטובר 1939 גורשו מצ'יישין גברים יהודים בני 15- 60. השילוח הראשון של המגורשים היה כנראה ב- 19 באוקטובר, שגורשו יחד עם יהודי קאטוביצה. ב- 27 של אותו חודש נתקיים השילוח השני. אז גורשו כ- 200 איש. בדרך צורפו אליהם יהודים מצ'כיה: מוראבסקה אוסטראבה קארווינה, פריישטאט, יאבלונקוב וכן יהודים משלזיה הפולנית: קאטוביצה, סקוצ'וב, גולשוב, ביילסקו - ובסך הכול יותר מ- 2,000 איש. הם הובלו ברכבת לניסקו ומשם נאלצו לעבור לגדה המזרחית של הנהר סאן, שכבר היתה בשליטת ברית-המועצות. רכושם של יהודי צ'יישין הוחרם, אולם בניגוד לנוהג שהיה בפולין הכבושה, הסכים המשרד המרכזי להחרמת הרכוש לשלם פיצויים לבעלי בתים ובעלי עסק במחוז צ'יישין. סכומים אלה סייעו במעט לקיומם העלוב של מקצת מן המשפחות היהודיות בצ'יישין. בסוף 1939 או בתחילת 1940 נצטוו יהודי צ'יישין והסביבה לשאת על זרועם השמאלית סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול. (נראה שב- 1941 הוחלף הסרט במגן-דוד צהוב, שהיה מחובר לבגד מצד החזה והגב). היהודים חוייבו בעבודות-כפייה, בעיקר בניקוי העיר והמשרדים הגרמניים, ונאסר עליהם לבוא לשוק. כמו-כן הוגבל לגביהם זמן הקניות בחנויות העיר לשעות מסויימות בלבד. פעמיים נקבע המועד לגירוש נוסף של יהודי צ'יישין ב- 5 בדצמבר 1939 וב- 19 במארס 1940, אך נדחה כתוצאה מתשלום כופר. בסופו של דבר, הגירוש הוצא לפועל במאי-יוני 1940. אז יצאו מצ'יישין לערי זאגלמביה סצ'מיישיצה(, זאוויירצ'יה, הציבוקבמוז) כמה וכמה משלוחים, שכללו עשרות יהודים. אחד המשלוחים לזומבקוביצה עזב את צ'יישין ב- 26 ביוני 1940. באפריל 1941 עוד היו במקום 250 איש. טיפל בהם היודנראט, שהיה כפוף מ- 1940 למרכז היודנראטים בסוסנובייץ. היודנראט דאג לתעסוקתם של היהודים - בין היתר ארגן במחצית הראשונה של 1941 קורסים לחייטות וכובענות לנשים. בקורסים אלה השתתפו כ- 30 נשים. היישוב היהודי בצ'יישין חוסל כנראה בקיץ 1942. ידוע, שביוני אותה שנה הועברו מקצת מיהודי צ'יישין לוואדוביצה. יהודים ספורים הסתתרו או שהתחזו ל"ארים".
 

 

על-פי המסורת נוסדה צ'יישין ב- 810 על-ידי שלושת בניו של הנסיך לשקו השלישי. ב- 1240 היא בוצרה נוכח סכנת הטאטארים, וב- 1364 זכתה צ'יישין מידי הנסיך פשמיסלאב בכמה פריבילגיות שחזרו ונתאשרו ב- 1416. חשיבותה של צ'יישין עלתה, משהוענקה לה הזכות ב- 1438 לטביעת מטבעות במטבעה עירונית. במאה ה- 16 היתה צ'יישין למרכז חשוב של מסחר ומלאכה, ובאותה עת שימשה מוקד לתנועת הרפורמאציה. כמה וכמה אסונות טבע פגעו בה: דליקה גדולה שכילתה את רובה הגדול של העיר ב- 1522, ומגיפות ב- 1570. ב- 1583 נפגעה צ'יישין שוב במגיפות, שהפילו בה חללים רבים. ב- 1625 עברה צ'יישין לשלטון בית האבסבורג. ב- 1659 קיבלה העיר מעמד של אזור עצמאי וכן זכות ייצוג ב"סיים הנסיכים" בוורוצלאב. ב- 1779 נחתם בה הסכם-שלום, שסיים את "מלחמת הירושה הבאווארית" הידוע כ"שלום צ'יישין". ב- 1789 נשרף חלקה הגדול של העיר שהיה בנוי ברובו בתי-עץ. בין השנים 1789- 1805 פרצה מגיפה קשה, שהפילה חללים רבים בעקבות מעברם של צבאות רוסיים בעיר. אף-על-פי-כן החל, לאחר זמן קצר יחסית, תהליך של התאוששות, בעיקר בתחום הכלכלי, וגידול במספר האוכלוסייה. עיקר פרנסתם של העירונים באותו זמן בא מבתי-החרושת לבדים, עורות ובתי-המלאכה לנשק. המסחר הזעיר התרכז במוצרי בד, צמר, עורות, יינות הונגריים, שעווה ודבש. ב- 1880 נוספו בתי-חרושת לפשתן, לאריגה, וכן 8 מפעלים ליינות ובית-דפוס אחד. שינוי חשוב במעמדה של צ'יישין חל ב- 1920 כשהעיר חולקה בין פולין לצ'כוסלובקיה ובה עבר הגבול בין שתי המדינות. ב- 1938 שוב אוחדה העיר מחדש תחת שלטון פולני. הידיעות על היהודים הראשונים בצ'יישין הן מן המאה ה- 14, אם כי לא מן הנמנע שהם גרו שם אפילו בתקופה מוקדמת יותר. קרוב לוודאי שבאותה מאה התארגנה במקום קהילה, ולה בית-קברות משלה. במחצית השנייה של המאה ה- 16 מוזכרים יהודים "נסבלים" בעיר, שהוענקו להם זכויות אישיות, כגון בעלות על בתים, והותר להם כיחידים לעסוק במסחר קמעוני ובענפי מלאכה מסויימים. על יהודים "נסבלים" אלה ידוע לנו יותר למן המאה ה- 17. אחת המשפחות הידועות היתה משפחת זינגר, שמילאה תפקידים חשובים בקהילת צ'יישין במשך תקופה ארוכה. אך לצדם של "הנסבלים" נמצאו גם יהודים חסרי-זכויות, ששהו בצ'יישין תקופות זמן קצרות וקצובות מראש, או שהיו במעבר בלבד. במאה ה- 17 התגוררו בצ'יישין דרך קבע ארבע משפחות יהודים "נסבלים". במאה ה- 18 גדל מספרן לכדי 88 משפחות, מהן 66 משפחות בצ'יישין עצמה ו- 22 משפחות בכפרים הסמוכים שהיו כפופים לקהילת צ'יישין. פרנסתם של רוב יהודי העיר באותה תקופה היתה על חכירת פונדקים, מסחר זעיר בסידקית, בדים וכיו"ב. כאמור, המשפחה שתפשה עמדה חשובה מבחינת השפעתה ומעמדה הכלכלי והחברתי היתה משפחת זינגר. ב- 1637 קנה ספק הסחורות היהודי יעקב זינגר בית בכיכר-השוק, ובה היתה לו חנות משלו. ב- 1661 אישר המלך ההאבסבורגי, ליאופולד השני, לבנו של יעקב יעקב-שמואל, ולצאצאיו אחריו, את זכות הבעלות על הבית, והחנות בכלל זה, וכן זכויות אחרות נוספות. ב- 1707 השתדל אחד מבני המשפחה, משה זינגר, לקבל זכות ייצור בדים ושיווקם. ואמנם זכות זו הוענקה בעת ההיא לו בלבד. מתחילת העשור השני של המאה ה- 18 חלשה קהילת צ'יישין על מספר יישובים יהודיים בסביבתה הקרובה ואף הרחוקה יותר, בין השאר על 22 משפחות שישבו בביילסקו. מצב זה נמשך עד למחצית המאה ה- 19, ומכאן ואילך נפרדו יישובים אלה והיו לעצמאיים, עד שב- 1890 חלשה קהילת צ'יישין על יהודי העיר בלבד. מספר משלמי מס הקהילה הגיע אז לכדי 385 מפרנסים. מ- 1913 עלה מספר היהודים בצ'יישין ב- 350 משפחות נוספות, רובן מגאליציה ומיעוטן ממקומות אחרים. מספר המהגרים היהודים מגאליציה עלה בייחוד בעת מלחמת-העולם הראשונה. לרובם היתה ישיבתם בצ'יישין ארעית, אבל חלק מהם השתקע בעיר, וכך נשתמרה יציבותו המספרית של היישוב היהודי שם. ואמנם היציבות המספרית נשמרה תוך שינוי מסויים במבנה החברתי-כלכלי: מספר בעלי המקצועות החופשיים והסוחרים עלה, ולעומתו ירד מספר בעלי-המלאכה. מלחמת-העולם הראשונה והמספר הרב של פליטים שעברו בצ'יישין גרמו להחמרת מצבה הכלכלי של האוכלוסייה היהודית; גדלו צורכי העזרה והסעד, בייחוד למען אותם פליטים. ב- 1920 התארגן בתמיכת הג'וינט ועד לעזרה שסייע ל- 500 מתושבי צ'יישין במזון, הלבשה והלוואות זעירות. המצב הכלכלי החמיר בשנות השלושים מחמת פגעי טבע שירדו על צ'יישין ותושביה, והיהודים בכללם; פרצה דליקה שהעלתה באש מפעל למוצרי-עץ, אשר שימש מקור פרנסה חשוב לרבים מאזרחי העיר ושיטפון גדול, שהציף חלקים רבים של צ'יישין, גרם לנזקים כבדים ברכוש. כל אלה אילצו את הקהילה לפתח ולהגביר את פעולות העזרה והסעד, בנוסף ל- 10,000 זלוטי לנזקקים ותמיכה במהגרים ובפליטים שעברו דרך צ'יישין. הוקצו גם סכומים ניכרים לארגוני סעד, כגון חברת "ביקור חולים" ו"ארגון חסד של נשים יהודיות" אשר תמך תמיכה כספית, אם קבועה ואם חד-פעמית, בנצרכים, (בייחוד סייע בקניית פחם להסקה בעונת החורף). אחד המוסדות הפיננסיים היהודיים החשובים היה "האירגון לאשראי" שהפך לאחר-מכן ל"בנק שיתופי" והמשיך לשרת את האוכלוסייה היהודית עד סמוך למלחמת-העולם השנייה. חיי הקהילה היהודית היו מרוכזים סביב בית-הכנסת, שבנייתו נסתיימה ב- 1838. במחצית השנייה של אותה מאה הוקמו עוד שני בתי-כנסת. ידועים לנו שמותיהם של כמה רבנים שכיהנו בצ'יישין בסוף המאה ה- 18 ותחילת ה- 19: הרב יהודה לייב גליקליך (1788- 1829) שהיה ר"מ במקום, והרב יצחק כהן שנפטר ב- 1847. רבנים אלה לא הוכרו מבחינה רשמית על-ידי השלטונות ונשאו רק את התואר "מורי הוראה". ניצניה הראשונים של ההשכלה נוסח ברלין נראו בצ'יישין באמצע המאה ה- 19. ב- 1913 הוקם בית הכנסת ל"נאורים" ("הטמפל") ולצידם של הרבנים האורתודוכסים כיהן גם רב-מטיף של ה"נאורים". ראשון המטיפים בעל תואר דוקטור היה אברהם שמואל שמידל, שכיהן ברבנות בצ'יישין מ- 1847 ועד 1853. במקומו בא הרב פ. פרידמן, חתנו של הרב שמשון רפאל הירש. יורשו של זה היה הרב ד"ר ה. ברגר, שכיהן שלוש שנים בלבד והחליפו ד"ר אדולף ליימדולפר, שישב על כס הרבנות עד מותו ב- 1929. מ- 1931 ועד מלחמת-העולם השנייה כיהן כרב הקהילה הרב ד"ר אהרון אייזנשטיין מסטאניסלאבוב, בנו של עסקן "המזרחי" ידוע שם, ואחד מרבניה האהודים ורבי-הפעלים של צ'יישין. ארגונים ציוניים ראשונים בצ'יישין החלו להופיע כבר בסוף המאה ה- 19. הראשון שבהם היה ארגון הנוער היהודי הלומד בשם "ישורון", שפעל בצ'יישין החל מ- 1893 כשאחד ממייסדיו היה ד"ר מ. קליינברגר, עסקן ציוני ידוע בעיר זו. ב- 1908 החלו לפעול הסתדרות "פועלי ציון" ואיגוד נשים ציוניות "רות". ב- 1928 נוסדה הסתדרות ציונית נוספת: "הרצליה". לאחר שנסתיימה מלחמת-העולם הראשונה פעלה התנועה הציונית בצ'יישין על פלגיה השונים בתנופה רבה. ביוזמתו של הרב אייזנשטיין התאחדו ב- 1928 לארגון אחד פלגים שונים של ההסתדרות הציונית, שפעלו עד כה בנפרד בחלקה הפולני והצ'כי של העיר. לצורך זה הוענקו לנוגעים בדבר אישורי מעבר חופשי בין שני חלקי העיר. לתנופה זכתה הפעילות הציונית ב- 1933 ובמיוחד בקרב הנוער; לכל תנועת נוער היה מועדון משלה. אחד מאירגוני-הנוער החשובים בצ'יישין היה "הנוער הציוני" שהתקיים מ- 1929 עד סמוך למלחמה. באותו זמן פעל במקום גם "מכבי הצעיר". תנועת נוער ציונית חשובה נוספת היה "השומר הצעיר", שהדגיש במיוחד מפעלי הכשרה לקראת עלייה לארץ. הסתדרויות נוער אחרות היו: "עקיבא", "בני ציון", "תכלת לבן", ו"ביתר". ארגון פעיל במיוחד באותה עת היה סניף "ויצו". הוא נוסד ב- 1927, ופיתח פעילות חשובה ורצופה בשני חלקי צ'יישין עד המלחמה. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1933 קיבלו "הציונים הכלליים" 100 קולות ואילו "גוש ארץ-ישראל העובדת" זכה ב- 37 קולות בלבד. כוחן של ההסתדרויות הציוניות היה ניכר גם בוועד הקהילה. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1926 זכו הרשימות הציוניות במחצית המאנדאטים בקירוב. גם בבחירות ב- 1929 - אחרי שהושג איחוד הקהילה - היה רוב ציוני במוסדותיה. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1931 קיבלה "הרשימה היהודית המאוחדת" (רשימת הציונים) בכל המאנדאטים. אותה הצלחה נפלה בחלקה של רשימה זו בבחירות ב- 1932, שגם בהן זכו הרשימות הציוניות ברוב מכריע. בדצמבר של אותה שנה זכתה הרשימה הציונית בבחירות למועצת העיר ב- 353 קולות ובשני מאנדאטים. רשימה מאוחדת של אזרחי העיר, פולנים ויהודים "מתבוללים", זכתה ב- 420 קולות ו- 2 מאנדאטים, ומספר היהודים שנבחרו למועצה הגיע ל- 4. בחינוך היהודי תפש מקום מיוחד מוסד ה"תלמוד תורה", שב- 1936 חגג את יובל ה- 60 לקיומו. ב- 1931 נוסד "תלמוד תורה" שני, בהנהלתו של הרב אייזנשטיין. למן 1927 התקיימו קורסים לעברית, ובאותה שנה למדו בהם 40 תלמידים. ב- 1932 התארגן גן-ילדים עברי, וב- 1934 קם חוג עברי למבוגרים ונוער. יש לציין, שכבר ב- 1927 הפך מועדון ה"יידישער פאלקספעריין" לארגון ציוני, ולרשותו עמד אולם שבו התנהלו פעולות תרבותיות והסברתיות. הנוער היהודי בצ'יישין בלט בפעילותו הספורטיבית במסגרת מועדוני-הספורט. מ- 1928 היה קיים בצ'יישין מועדון שחייה יהודי. ארגון "מכבי" גילה פעילות עניפה במקצועות הספורט. ב- 1921 היו בו 200 חברים מלבד 100 חברים "תומכים". בשנים 1922- 1925 נחשב "מכבי" לאחד ממועדוני הספורט היהודיים הטובים ביותר בשלזיה, בעיקר בתחומי השחייה והסקי. בשנות השלושים נפגעו יהודי צ'יישין מגילויי אנטישמיות שהלכו וגברו. ב- 1930 התחייבו בתי הקייט והמרפא במחוז צ'יישין שלא לארח יהודים. ב- 1933 הופצו כתובות אנטישמיות בכתבי-העת בעיר. הללו הופסקו רק לאחר התערבותו של סגן יו"ר הקהילה היהודית אצל שלטונות המחוז. במאי של אותה שנה נערכו הפגנות אנטי-יהודיות בלווית סיסמאות "אל תקנה אצל יהודי". בעקבות הפגנות אלו נעצרו 25 חברי מפלגת האנדקים שהשתתפו במהומות. ההתפרצויות האנטישמיות הגיעו לשיאן בפוגרום ב- 1934 בקיבוץ הנוער הציוני שנמצא 4 ק"מ מצ'יישין.