תרומות
וינניקי WINNIKI
כפר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: לבוב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 3,603
· יהודים בשנת 1941: כ- 250
תולדות הקהילה:
כללי
כבר במאה ה- 15 מוזכרת וינניקי ככפר. משהוקם במקום בית-חרושת לטבק במאה ה- 19 וכן עם ייסוד בית-חרושת לשמרים באותה תקופה בכפר הסמוך לישייניצה התפתחה וינניקי כיישוב עירוני, ולא מעטים מתושביו התפרנסו כפועלים בבתי החרושת הנ"ל. שאר תושבי וינניקי עסקו בחקלאות ושיווקו את תוצרתם בלבוב המרוחקת ב- 8 ק"מ. היישוב היהודי התפתח במקביל להתפתחותו של הכפר ליישוב עירוני, וכל משך קיומו לא עלו אוכלוסיו על 40- 50 משפחות. היישוב היה כפוף לקהילת לבוב, ובשל דלות אוכלוסיו קיים רק שו"ב שפסק גם בעיניני כשרות. את מתיהם קברו יהודי וינניקי בבית העלמין בלבוב. עיקר פרנסתם של יהודי המקום היה מסחר זעיר (חנויות ודוכנים המשרתים את האיכרים ופועלי בתי-חרושת) ורוכלות (קניית תוצרת חקלאית ושיווקה בלבוב). ב- 1928 הוקמה קופת גמילות חסדים, שנתנה ב- 1929 4 הלוואות על סך כולל של 400 זלוטי. ב- 1930 התארגן במקום סניף בית"ר ואגודת "מנורה". ולפיכך הצביעו רוב השוקלים לקונגרס הציוני ה- 18 בעד רשימת הרביזיוניסטים. כעבור שנתיים חדל כנראה הקן להתקיים, שכן מתוך 25 המצביעים לקונגרס הציוני ה- 19 ניתנו 24 קולות לרשימה של ארץ-ישראל העובדת. לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה והאיזור נתפס על-ידי הסובייטים הגיעו לוינניקי מלבוב יהודים עשירים רבים, שהשלטונות אסרו עליהם לגור בעיר הגדולה. מספר התושבים היהודים בוינניקי עלה אפוא בתחילת 1940 ל- 500 בקירוב. משפרצה המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות והצבא הגרמני כבש את העיר ב- 29.6.41 פרעו האוקראינים בני המקום ביהודים. הם שדדו דירות ורצחו מספר גברים. בשוד השתתפו גם חיילים גרמנים. לאחר הפרעות התחילו החיילים הגרמנים לחטוף גברים יהודים בבתים וברחובות. הנחטפים הועסקו בעבודות קשות שונות. שבועות אחדים לאחר בניסת הגרמנים נצטוו כל הגברים היהודים מבני 13 ומעלה להתייצב לעבודה לימים אחדים. ואמנם הכול התייצבו בכיכר שלפני בניין הקהילה, מצויידים - כלשון הפקודה - במזון ובכלי-עבודה. הם סודרו ברביעיות ונצטוו לצעוד ולשיר. בליווי תזמורת מכבי-האש הפולנים, שניגנו שירי-לכת ושירים פולניים לאומיים. כשיצאו את העיר שבה התזמורת על עקבותיה, והשוטרים האוקראינים הוליכו את הטור אל פיאסקי שליד לבוב, מהלך שבעה קילומטרים מוינניקי. שם נצטוו היהודים לחפור בורות, להתפשט, וכולם נורו למוות, הם וקבוצת יהודים מלבוב, שגם הובאו לכאן לשם הריגתם. בוינניקי נותר רק קומץ גברים, ומלבדם - נשים וילדים. הללו רוכזו ברובע אחד (לפי המשוער, בסתיו 1941). בגיטו זה הוקם יודנראט, אך כל הידוע הוא, שפעלו בו בעיקר נשים. באוקטובר או בדצמבר 1941 הוקם בוינניקי מחנה-עבודה ליהודים. נכלאו בו כמה מאות גברים מלבוב, סוקאל, יאריצ'וב-נובי ומערים אחרות בסביבה, וכן קומץ היהודים השרידים מוינניקי. האסירים עבדו בסלילת כביש, בסבלות בתחנת-הרכבת, בניסור עצים ועבודות שונות אחרות. קבוצת-נשים קטנה עבדה במטבח המחנה. המשטר במחנה היה חמור ביותר. במיסדרי-בוקר נורו החלשים והתשושים במגרש עצמו או מחוץ למחנה. היודנראטים מהסביבה (כגון סוקאל, יאריצ'וב-נובי) סיפקו מזון למחנה. היישוב היהודי בוינניקי הושמד ברבע הראשון לשנת 1942. שוטרים אוקראינים כיתרו את הרובע היהודי. הנשים והילדים הועלו על משאיות והוסעו ליעד לא-ידוע. קרוב לוודאי שנרצחו בפיאסקי שליד לבוב. המחנה בוינניקי נתקיים עד קיץ 1943. בסופו נשלחו קבוצה, או קבוצות אחדות של אסירים, אל מחנות-עבודה אחרים. ב- 23.7.1943 חוסל המחנה, והיהודים שנותרו בו נרצחו.