זדונסקה וולה ZDUNSKA WOLA

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: שייראדז
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-22,425

·  יהודים בשנת 1941: כ-9,400

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

ראשיתה של זדונסקה וולה בשלהי המאה ה- 18. אציל מבני המקום ביקש רשות המלך פולין להקים עיר באחת מנחלותיו, אך הורשה להתקין מקום לירידים בלבד (12 הנשב) בכפר צ'קאי ב- 1773. תחילה נבנה בניין לעירייה, כנסיה ובית- כנסת. ב- 1825 ניתן לישוב זה מעמד של עיר. לצ'קאי הצטרפו כמה מכפרי הסביבה, ועל שם אחד מהם - זדונסקה וולה- נקראה העיר. תחילה שימשה זדונסקה וולה מרכז למסחר ולמלאכה בלבד, אך עם התפתחות תעשיית הטקסטיל בסביבה, גדלה והתפתחה אף היא. עיקר גידולה היה בשליש האחרון למאה ה- 19. כבשאר ערי-הטקסטיל בסביבה הביאו להתפתחות העיר אומנים שבאו מגרמניה, והם היו התעשיינים הראשונים, וגם אומנים מדריכים.
היהודים הגיעו לזדונסקה וולה ב- 1788. בין 11 ראשי-משפחות היו 4 חייטים, 2 פרוונים, 2 סוחרים, אופה, גלב ואחד שמקצועו לא נודע. היהודים היו אמידים והתגוררו בבתים מרווחים משלהם. כשזכתה זדונסקה וולה במעמד-עיר (1825), הותר ליהודים לגור רק בשני רחובות ובפינת השוק, ליד בית-הכנסת. היהודים היו פעילים בהתפתחות תעשייתה של העיר. ב- 1827 נזכר ברשומות תושב-העיר פייבל אופאטובסקי, שסחר בטקסטיל עם רוסיה המרכזית ועם סין, והקים ב- 1829 בית- אריגה גדול. ב- 1831 ייסד אחד התעשיינים הידועים בפולין, לודביק מאמרוט, בשותפות עם גרמני, בית-חרושת ראשון לטקסטיל, שהפעיל, לראשונה בעיר, נולים מכניים-למחצה.
בשנות ה- 30 ובראשית שנות ה- 40 למאה ה- 19 ירדה התעשייה בעיר. מבין 179 בתי-מלאכה ב- 1832 נותרו ב- 1841 72 בלבד. בית חרושת המופעל בקיטור הוקם בזדונסקה וולה ב- 1860 ופתח תקופה חדשה בהתפתחות התעשייה בעיר. בין 839 המועסקים בעיר בתעשיית הטקסטיל בסוף שנות ה- 60 היו 396 יהודים, אלא שרובם אומנים-בביתם. ב- 1893 הקים משה אהרן וינר בית-חרושת חדיש וממוכן לטקסטיל, שעבר לימים לידי היהודים רוזן ווישליצקי.
הקהילה היהודית בזדונסקה וולה נוסדה רשמית ב- 1828, והורשתה בה בשנה לקדש בית קברות משלה (עד אז קברו יהודי זדונסקה וולה את מתיהם בלאסק הסמוכה). אולם עוד ב- 1825 נבחר רבה הראשון של העיר, ר' לוי ציביס, דודו של ר' חנוך הניך מאלכסנדר. הוא כיהן 5 שנים (1825- 1830). אחריו שימשו ברבנות ר' משה רובין (1830- 1836), ור' מנדל ליטמאנוביץ' (1836- 1871), לשעבר רבה של לשנו שבחבל פוזנאן. כשחדרה ההשכלה לעירו, לא השלים עמה, נטש את כסאו ועבר למלכות פולין. בתקופת כהונתו בזדונסקה וולה היה אחד ממקורביו של ר' מנדל מקוצק. אחריו ישב על כס-הרבנות ר' יצחק פליישר (1871- 1902) מחסידי גור, שהמשיך במסורת החסידות של קודמו, והיה מבאי ביתם של בעלי "חידושי הרי"ם" ו"שפת אמת". אחריו כיהן זמן קצר ר' ישעיהו מינצברג (1902- 1905), אף הוא חסיד שנודע כעילוי בנעוריו, והוסמך לרבנות בהיותו בן 16 בידי ר' יהושע טרונק מקוטנו. לאחר פטירתו - בסמוך לבחירתו - פרצה בקהילה מחלוקת על בחירת רב חדש בין חסידי גור לבין חסידי אלכסנדר והמשכילים המעטים. ניצחו האחרונים ולרבנות נבחר ר' אליעזר ליפשיץ (1907- 1932) אחיו של הרב מקאליש. על אף המחלוקת בבחירתו הצליח להתחבב על כל יהודי העיר בנועם הליכותיו, ובמרוצת הימים נתקבל על דעת שני הצדדים.
בית הכנסת הראשון, שנבנה במאה ה- 18, היה צר מלהכיל את יהודי הקהילה ההולכת וגדלה. ב- 1840, כשנבנה בית- המדרש, נהרס בית-הכנסת ובמקומו נבנה חדש שהושלם ב- 1858. ב- 1893 נוסף אגף לבית-הכנסת, ובצורתו זו עמד עד לימי השואה. בשלהי המאה ה- 19 היו בזדונסקה וולה גם כ- 10 שטיבלך.
עם הקמת מועצת העיר בזדונסקה וולה, במחצית השנייה של המאה ה- 19, היו השלטונות ממנים את ראש-העיר, ואילו 3 חברי מועצת העיר נבחרו בידי האוכלוסים, נציג אחד לכל עם היושב בעיר (פולני, גרמני ויהודי). וכך היה תמיד נציג יהודי במועצת העירייה.
האירגון המקצועי-החברתי הראשון שנוסד בז'ו' בשלהי המאה ה- 19 היה חברת "שערער" - רובם חסידים. מקצתם של בעלי מלאכה אלה התעשרו והקימו להם מפעלים גדולים יותר. הם הוצאו מהחברה, אך הוסיפו להיות חברים בה במסגרת החברתית, ולהתפלל בבית-התפילה שלהם. חברה חשובה אחרת שנוסדה באותו זמן (1897) היתה, חברת חייטים, שעזרה לחבריה בהלוואות ללא ריבית ונתנה חינם תכריכים לנפטרים עניים בעיר. לחייטים היה בית-תפילה משלהם. בשלהי המאה ה- 19 נוסדה חברה לעזרת חולים, משמורים, ובה 70 חברים. גם הם הקימו בית-תפילה לעצמם. ב- 1907 נוסדה חברת ביקור חולים, שמלבד מילוי תפקידיה המקובלים, ייסדה ב- 1909 קופת ביקור חולים, למתן הלוואות לנצרכים, ופעלה עד 1914. משפשטו המגיפות בעיר ב- 1915 נתמנתה ועדת תברואה, שהפעילה בית-הסגר לחולים במחלות מידבקות בבית-חרושת נטוש, בית-החלמה, כפר ילדים ונוער לילדים נצרכים.
אפשר לראות את ראשיתה של התנועה הפוליטית בזדונסקה וולה באגודת חובבי ציון שנוסדה בראשית המאה ה- 20, והתבססה בעיקר על בית-התפילה הליטאי שבעיר, שריכז גם את המשכילים הציונים. ליד חובבי ציון הוקם אירגון נוער צעירי ציון. ב- 1912 נשפטו בזדונסקה וולה ציונים שהואשמו על ידי השלטונות בפעולה בלתי-חוקית. על הנאשמים הגן יצחק גרינבוים, והם יצאו זכאים. בראשית המאה היו כמה יהודים מזדונסקה וולה חברים במפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס. הבונד הופיע בזדונסקה וולה ב- 1905 (תחילה, כנראה, בשם "אחדות"). חבריו השתתפו בימי המהפכה בהפגנות ובפעולה בלתי לגאלית אחרת. חברי הבונד הוציאו להורג שוטר שהצטיין בדיכוי הפגנות ובהלשנות. שניים מהמתנקשים בשוטר נדונו למוות, אבל נחונו. ב- 1912 החרימה המשטרה "מחסן-נשק" של הבונד, ובו כמה אקדחים ישנים.
בשלהי המאה ה- 19 נפתח בזדונסקה וולה המוסד הראשון של החינוך המודרני - תלמוד תורה. שלא כחינוך המסורתי שניתן בדירות פרטיות היה לתלמוד-תורה בניין משלו, ובו למדו ילדים בחמש כיתות. אחריו נוסד חדר ציוני, שבו למדו עברית-בעברית, ותלמידיו אף ידעו לדבר עברית. ב- 1898 הוקם בזדונסקה וולה בית-ספר ממשלתי יסודי ראשון לילדים יהודים, ואחריו עוד בתי-ספר מסוג זה. לפני מלחמת העולם ה-I נוסד בזדונסקה וולה חוג לדראמה: "הארפה". לידו פעלה גם מקהלה. ב- 1912 נוסד בעיר אירגון-ספורט "טורן פאריין", ובו 30 חברים. ב- 1916 עלה מספר חבריו ל- 230, ולו אולם משלו, מצוייד במיתקני-ספורט. ההסתדרות הציונית הקימה ב- 1916 את הספרייה הראשונה בעיר.
 

בין שתי המלחמות

לאחר מלחמת העולם ה-I התאוששה זדונסקה וולה מבחינה כלכלית במהירות. בעיקר התפרנסו היהודים בעיר מהמסחר, ומתעשיית הטקסטיל על כל ענפיה. בשנות ה- 30 היו בבעלות היהודית בעיר 70 מפעלי טקסטיל, רובם בינוניים ומיעוטם גדולים. במפעלים אלה הועסקו 1,100 עובדים, כמחציתם יהודים. כן היו בבעלותם של יהודים קרוב ל- 360 סדנות בענפי-מלאכה שונים, כגון הלבשה, מזון, מתכת, עור ובניין, שהעסיקו 848 איש, כמעט כולם יהודים (ביניהם 512 בעלי- מפעלים ובני משפחה). בין 2,063 מועסקים בתעשייה ובמלאכה בעיר היו 1,559 יהודים. המשבר הכלכלי של שנות ה- 30 פגע במפעלים של זדונסקה וולה מעט בהשוואה לפגיעתו במפעלים גדולים יותר במרכזי התעשייה בסביבה. תרמו לכך שכר-העבודה הנמוך בזדונסקה וולה (%80 מהמקובל בלודז'), וכן כושר-ההסתגלות של המפעלים הקטנים יותר, הביתיים ברובם, למצב הקשה.
במפה הפוליטית בזדונסקה וולה היה שמור לאגודת-ישראל מקום בראש. היא נוסדה ב- 1919 בין חסידי גור, פעלה בכל תחומי התרבות התורנית והדת, וידה היתה על העליונה כמעט בכל מערכות הבחירות. בשנות ה- 20 הקימו סניף של צעירי אגודת ישראל ואירגון-נשים בנות אגודת ישראל. ב- 1927 שללו נציגי אגודת-ישראל בעירייה יחד עם האנדקים,מיכה מאירגון-ספורט יהודי "טורן פאריין", אך הצביעו בעד תמיכה באירגון-הספורט הפולני "סוקול". הזרם השני בחשיבותו היו הציונים, שהתארגנו, כאמור, בראשית המאה והמשיכו בפעולתם בין שתי המלחמות. ב- 1929 הצביעו בזדונסקה וולה לקונגרס הציוני 356 איש, וכמעט מחצית קולותיהם ניתנו להמזרחי (168). ב- 1935 הצביעו לקונגרס הציוני 768 איש, וקולותיהם נתחלקו כמעט שווה בשווה בין הזרמים העיקריים בעיר: הציונים הכלליים (על המשמר) - 267, המזרחי - 235, הליגה למען ארץ ישראל העובדת - 236, שני זרמים ציוניים קטנים - 30 קולות. הציונים הכלליים, שלאחר הפילוג בסוף שנות ה- 20 הצטרפו כמעט כולם לפלג של גרינבוים (על המשמר), קנו לעצמם השפעה ניכרת בישוב היהודי בעיר. המזרחי, אף היא ותיקה וחבריה היו בין הציונים הראשונים בעיר; ב- 1924 ייסדו את הפועל המזרחי, ואחר כך אירגון- נשים "יהודית". סניף פועלי ציון נוסד בסיום מלחמת העולם ה-I. לאחר הפילוג (1921) היה הזרם המרכזי בזדונסקה וולה פועלי ציון שמאל. ב- 1924 התארגנו פועלי ציון ימין, ובמרוצת הזמן גברה השפעתם על זו של השמאל. פועלי-ציון-ימין אירגנו שיעורים לשפות (עברית, פולנית, גרמנית), לטבע, לפיסיקה, ייסדו מקהלה, להקה דראמטית והשתלטו על אירגון הספורט הוותיק "טורן פאריין". ב- 1929 נוסד בעיר סניף החלוץ, והקים חוות הכשרה חקלאית במקום, בכסף שהשתכרו החלוצים באפיית מצות. זמן קצר היה קיים בעיר סניף דרור. קן השומר הצעיר התארגן ב- 1920 ופעל בהפסקות עד השואה. ב- 1930 נוסד קן בית"ר, ובמרוצת הזמן קם לידו סניף המפלגה הרוויזיוניסטית. ב- 1935 אירגן הבית"ר בזדונסקה וולה נקודת-הכשרה, ובה 25 חברים. הבונד, שנוסד עוד ב- 1905, הרחיב לאחר המלחמה את פעולתו ייסד איגודים מקצועיים, קואופרטיב של אופים, חוג לדראמה ולידו - תנועת-נוער "צוקונפט" ואירגון ילדים "סקיף". במפלגה הקומוניסטית הבלתי-לגאלית פעלו גם כמה יהודים, בעיקר באיגודים המקצועיים, ואירגנו שיעורי-ערב לפועלים ולתלמידים.
בקהילה היהודית שלטה אגודת-ישראל. ב- 1924 היו לה בהנהלת הקהילה 7 נציגים מתוך 12, וב- 1931 - 10 נציגים מתוך 17. הרב, ר' משה בר, שישב על כס-הרבנות בזדונסקה וולה החל ב- 1935, היה עסקן בכיר של אגודת-ישראל בפולין.
בבחירות הראשונות לעירייה ניצח הבונד וזכה ב- 5 מנדאטים. אולם ב- 1924 נבחרו לעירייה 9 יהודים, ביניהם 5 חברי אגודת-ישראל. ב- 1930 שוב נבחרו 9 יהודים: אגודת-ישראל - 4, הציונים - 2, וכן בעלי מלאכה, חסידי אלכסנדר והבונד- מנדאט אחד לכל זרם. בבחירות לעירייה ב- 1939 הוקם בלוק אזרחי יהודי מאוחד, שזכה ב- 6 מנדאטים, ואילו הבונד- באחד בלבד.
מוסדות הציבור שפעלו בעיר לפני מלחמת העולם ה-I, התפתחו והרחיבו את היקף פעולתם בתקופה זו. נוסדו אירגונים של סוחרים גדולים, של סוחרים זעירים ובעלי- מלאכה. אירגון התעשיינים, שהיה בהשפעת אגודת-ישראל, ייסד בנק לתעשייה (1925). הבנק השני שנוסד בעיר היה של בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. ראשיתו בקופת גמילות חסדים, שהלוותה לחבריה ללא-ריבית. בסיוע הבנק לקואופראציה בווארשה הרחיבה קופה זו את פעולתה והפכה בשנות ה- 30 לבנק למלאכה ולמסחר. הבנק של ביקור חולים, שנוסד ונסגר, כאמור, לפני מלחמת העולם ה-I, חידש את פעולתו ביוזמת מרכז ט.א.ז. בווארשה. זה היה הבנק הגדול בעיר שפעל בין כל השכבות, והעסיק ב- 1934- 10 עובדים. חברת ביקור-חולים המשיכה בפעולתה. פעלו בזדונסקה וולה גם החברות: בית לחם, "תומכי עניים", סניף א.ר.ט. בעיר אמר לייסד ב- 1939 בית-ספר מקצועי.
בין שתי מלחמות העולם עלה מספר מוסדות החינוך והתרבות של היהודים בזדונסקה וולה. מלבד תלמוד תורה שנתקיימה מאז נוסדו בשנות ה- 30 בתי הספר יסודי התורה ובית יעקב. בראשית שנות ה- 20 נוסד בית הספר תרבות, אך נסגר כעבור מספר שנים. בעיר פעל בית ספר יסודי ממשלתי ליהודים ("שאבאסובקה") אך %90 מתלמידיו - בנות. אחר כך נוסד בית ספר נוסף מסוג זה. היות שלא היתה בעיר גימנסיה יהודית, ואילו הפולנית קלטה תלמידים יהודים מעטים, ייסדו הזרמים הפוליטיים שיעורי-ערב ללימודים על-יסודיים. גם הספריות היהודיות בעיר פעלו ליד המפלגות הפוליטיות. הציונים והבונד קיימו ליד סניפיהם ספריות, והגדולה שבהן היתה הספרייה על שם ו. מדם ליד הבונד. הלהקות הדראמטיות פעלו אף הן ליד המפלגות, והחשובה שבהן, על שם אנסקי, הופיעה גם בעיירות הסביבה.
מלבד ה"טורן פאריין", שפעל בחסות פועלי-ציון, היו בזדונסקה וולה עוד כמה אירגוני ספורט. "מכבי-מארגענשטערן" ואיגוד ספורט בלתי-מפלגתי "גרין-ווייס". אגודה זו קיימה גם תיזמורת.

השואה

פעולות-המלחמה בספטמבר 1939 הפילו כמה חללים מבין היהודים. בהפגזה נהרס בית-החרושת לטקסטיל של היהודי וישליצקי. יהודים רבים יצאו בימים ההם את העיר. אך רובם שבו עם הפסקת פעולות-המלחמה. בשבועות הראשונים לכיבוש יצאו מקצתם של גברים צעירים, רווקים, לשטחים הכבושים על-ידי ברית-המועצות.
משיצאו שלטונות פולין את העיר התחילה מיד רדיפת היהודים: שוד חנויותיהם ודירותיהם של היהודים בידי פולקסדויטשים תושבי-המקום וגם בידי פולנים. משעת כיבוש העיר בידי הגרמנים (7.9.1939- 6) הלשינו האנשים הנ"ל באוזני הכובשים על יהודים עשירים או מכובדים, אשר עמם קיימו לפני המלחמה קשרי-מסחר, והשתתפו גם בעצמם בהתעללות ביהודים.
למחרת כיבוש העיר הרסו הגרמנים את בית-הכנסת הגדול. הם הטילו עליו רימונים, שרפו את כל תשמישי- הקדושה שבו, ואילצו את היהודים לפנות את ההריסות. אחר כך התקינו בו אורווה. כעבור זמן קצר השמידו הגרמנים, או סגרו את הבניין החדיש של תלמוד-תורה ואת כל בתי- התפילה. ביום כיבושה של זדונסקה וולה, או למחרת, נורו בידי הגרמנים שלושה יהודים. אברהם הירש הרשברג, מרדכי מנדל סטריקובסקי, וחתנו - עוזרוביץ (ואולי יהודי אחר - וייסקול). המאורע מסופר בכמה גירסות: היהודים נרצחו בדירה, אולי בשטיבל, שבה גילו הגרמנים את חסידי סטריקוב בשעת תפילה, תוך כדי חיפוש בבית; או שנרצחו ברחוב, בכיכר, לאחר שאולצו תחילה לעשות מלאכות משפילות, לעיני יהודים הצופים בהם על-כרחם.
בימים 11.11.1939- 9 ערכו הגרמנים מבצע המכוון בעיקר נגד היהודים, אבל גם נגד האינטליגנציה הפולנית. היהודים והפולנים הואשמו בהריגת שוטר גרמני ברחוב. מיד נערך מצוד על גברים יהודים (או שנצטוו להתייצב בעירייה), ומהם נאסרו 3,000- 3,200 איש. תחילה התעללו בהם הגרמנים (היו גם הרוגים), ואחר כך כלאו אותם בבית-הסוהר בשייראדז. כעבור זמן קצר שוחררו אך התחייבו בכתב לצאת את העיר בשמונת הימים הקרובים. לא ידוע, אם עמדו בהתחייבותם ויצאו את העיר. באותו מבצע נאסרו כבני- ערובה אישים נשואי-פנים במקום יהודים ופולנים, וביניהם ד"ר יעקב למברג, מנהיג הציונים הכלליים בזדונסקה וולה לפני המלחמה. לפי ידיעה לא-בדוקה נתלו אחדים מבני-הערובה היהודים בכיכר-השוק, והשאר שוחררו.
בדצמבר 1939 פתחו הגרמנים בפעולה לסילוק היהודים מהעיר, ודרשו מהקהילה רשימה של 400 משפחות המיועדות לגירוש (סברה, שעמדו להישלח מהעיר עד 25.12.1939). משלחת של הנהלת-הקהילה, בריקמן, מורגנשטרן ולוי, ביקשו מד"ר למברג להשתדל לפני השלטונות הגרמניים לביטול הגזירה. ד"ר למברג פנה אל ראש-העיר זדונסקה וולה בתיווכם של גרמנים מקומיים, שעמם נפגש לפני המלחמה בפעולות בלוק-המיעוטים-הלאומיים, וביניהם היו גם פאציינטים שלו. ואכן, בוטל צו-הגירוש (כנראה, תמורת מס- עונשין של 50,000 זלוטי). השלטונות הסתפקו בפינוי כמאה משפחות יהודים (בנובמבר-דצמבר) מדירותיהם ברחובות הראשיים ובהחרמת כל רכושם. לא מן הנמנע, כי יהודי זדונסקה וולה אולצו לשלם במרוצת-הזמן עוד מס-עונשין של( 250,000 יטולז).
בין מארס למאי 1940 הוקם גיטו בעיבורה של העיר, שגבולו הרחובות סטפאנה ואוגרודובה. 8- 9 אלפי אנשים נצטוו להצטופף בשטח קטן זה. העקירה לגיטו הושלמה בגסות ובאכזריות תוך 3 ימים: הכול הובאו אליו והורשו לקחת צרורות-יד בלבד. כמעט מחצית-השנה היה הגיטו פתוח, ללא גדר. הסימן החיצוני היחיד לקיום הגיטו היה עמוד בקרן אחד הרחובות, ועליו לוח הנושא מגן-דוד צהוב. היהודים הורשו לצאת מהגיטו העירה יום-יום רק בשעות 10- 12 לפני-הצהריים, ואילו היהודים המועסקים אצל הגרמנים היו רשאים לשהות שם בכל שעות היום. ה"ארים" היו רשאים להכנס לגיטו ללא הגבלה כלשהי. היו מקרים של תקיפת דירותיהם של יהודים ושדידת רכוש. המבצעים היו בעיקר גרמנים מוולין, מתיישבים חדשים בזדונסקה וולה. הגיטו הפתוח איפשר אספקת מזון, אמנם במחירים מופקעים, והספקים היו הפולנים. במרוצת הזמן הוקף הגיטו בגדר-עץ ובתיל דוקרני, ונסגר בספטמבר 1940.
תנועת היהודים מהעיר ואל תוכה גרמה תנודות ניכרות במספר האוכלוסים של הגיטו. סברה היא, כי בשנים 1939- 1940 יצאו את זדונסקה וולה כ- 2,000 יהודים, מהם נמלטו לברית- המועצות כ- 1,000, לפי המשוער. בדצמבר 1940 היו בגיטו הסגור 7,500 יהודים מבני המקום, וכ- 800 פליטים או מגורשים ממקומות אחרים, מסביבות שייראדז, וידאווה. שאדק, בוז'נין ועוד. גם בשנים הבאות הובאו מגורשים מהסביבה. ב- 1941 הובאו לגיטו זדונסקה וולה 1,000 יהודים משייראדז ו- 180 ממאיאצ'וויצה. בתחילת 1942 הובאו 200 יהודים משייראדז ומאוזורקוב.
הידיעות על מינוי המינהל היהודי סותרות זו את זו. "זקן היהודים" הראשון בזדונסקה וולה היה, כמשוער יעקבסון, אך הוא נכשל באיסוף מס-העונשין לגרמנים נובמבר( 1939 ?) ונמלט מהעיר. מדברי יהודים אחרים בני-העיר נודע, כי בקיץ 1940 דרש ראש-העיר מחברי הנהלת-הקהילה לקבוע מקשר בין היהודים לבין השלטונות הגרמניים. ההנהלה הציעה את הד"ר למברג. כעבור זמן-מה- אולי לאחר סגירת הגיטו - מינו אותו הגרמנים ל"זקן היהודים". נתמנה גם יודנראט ואלה חבריו: לייב בריקמן, לשעבר יו"ר הקהילה וחבר הנהלת העירייה, מאיר ויירושבסקי, טוביה ניידאט, אהרן פיק, שלמה ואלפיש, בריש ליפשיץ, יענקל בולקה, לאנדסברג, אברהם גרינבארד, אוקלאדק, פישל לוי, מ.פ. קריס (סנדלר), דוד נוסקוביץ' (אומן-בית). מלבד שני האחרונים היו כל חברי היודנראט מן הסוחרים; ויירושבסקי ובריקמן ייצגו גם את חוגי החרדים. כל אלה מנכבדי הציבור. עם מינוי היודנראט הוקמה גם המשטרה היהודית, ומספר השוטרים - עשרים. מפקדה היה אהרן פיק, סגנו - וייסברג. ממחלקות המינהל היהודי בגיטו ראוי להזכיר את בית משפט-השלום, שבו שפטו שלושה חברי היודנראט בתביעות אזרחיות. בעניינים הפליליים שפטו הגרמנים, כדרכם בשאר הגיטאות. מחלקת-העבודה של הגיטו סיפקה לגרמנים את כוח-העבודה היהודי הנדרש, על ידי גיוס צוותים לעבודה יומיומית מחוץ לגיטו, או על ידי הכנת רשימות יהודים לשם שילוחם למחנות-העבודה. המחלקה טיפלה גם בביצוע העבודות הציבוריות בתחום הגיטו עצמו.
בספטמבר 1941 הורעו במידת-מה תנאי-החיים, משהקימו הגרמנים בגיטו את תחנת משטרת קריפו. תחנה זו פתחה בשדידה נמרצת של רכוש היהודים, במאבק בהברחת המזון, בחיפושים בבתים ובעונשים חמורים עם גילוי סחורה או חפצים בלתי-לגאליים. שמות הנתפסים נרשמו ברשימה- השחורה של קריפו.
המינהל היהודי, ובעיקר ד"ר למברג, השתדלו למצוא עבודה לאוכלוסי הגיטו ולהשיג למענם מזון נוסף. לאחר משא-ומתן ממושך עם השלטונות הופעלו בגיטו ב- 1941 בתי-חרושת וסדנות, שייצרו למען הצבא הגרמני. המפעל הגדול בכולם היה בית-חרושת לפרוות, שייצר אדרות- פרווה, והעסיק כמה אלפי פועלים. ניהלה את המפעל החברה הגרמנית "שטריגל אונד ואגנר". מפעלים אחרים: בית חרושת של הפירמה "שמאשק" והסדנות לחייטות, לטריקוטאז' (כפפות, גרביים ארוכים וקצרים), לסנדלרות, לנעלי- קש. מפעל נעלי-הקש נתפרסם בכל האזור. במאי 1942 באו לבקר בו המנהל הכללי של המפעלים בגיטו לודז' ומנהל מפעל נעלי-הקש בגיטו זה, כדי לעמוד על אירגונו ומיתקניו של המפעל בזדונסקה וולה. אוכלוסי הגיטו השתדלו מאוד לעבוד במפעלים אלה בגלל השכר ומנות-המזון הנוספות, וגם משום שראו בעבודה זו כתב-חסות מפני שילוח למחנות-עבודה ומעין הבטחה לבלות את המלחמה. צוותי-יהודים עבדו גם, כאמור, ארעית בעיר, בחקלאות בסביבה, ובגיטו עצמו עבודות( תוירוביצ); מספר יהודים עבדו גם בקרובאנוב, מהלך 5 ק"מ מזדונסקה וולה, בבניין בתים לגרמנים שהובאו מוולין ומרומניה. תנאי העבודה שם היו קשים, מפני שהגרמנים התעללו בפועלים היהודים.
יהודים עבדו גם בחוות-הגיטו, שנוסדה ביוזמתו של ד"ר למברג באביב 1940, ברשות השלטונות הגרמניים. שטח החווה היה 20 מורג (כ- 112 דונם), ולפני המלחמה השתרעו עליו גני-ירק של יהודים וגרמנים מקומיים. עתה נוהלה החווה בידי המינהל היהודי, ונועדה לספק מוצרי-חקלאות לגיטו. בחווה היו 28 עזים. החלב נועד לילדי הגיטו. כן שימשה החווה מקום-הכשרה ל- 30 בחורים ו- 20 בחורות, חברי תנועות-הנוער הציוניות, שאורגנו בשלוש קבוצות. לאחר שעות-העבודה בשדה ובמשק למדו הצעירים עברית, תולדות ישראל, תולדות הציונות ועסקו גם בתרגילי-סדר. המרצים היו ראשי-הקבוצות. הרצה גם ד"ר למברג. מדריכים בחקלאות שימשו האב והבן חאבלאק. חברי הנהלת-ההכשרה היו. פתחיה שמולביץ', הניק שפיגל, יוסף פלד, לייב קובאלסקי, דב למברג. קיבוץ-ההכשרה התקיים עד חיסול הגיטו (אוגוסט 1942); רוב חברי קיבוץ-ההכשרה סווגו אז על ידי הגרמנים ככשרים לעבודה ושולחו לגיטו לודז'. שם המשיכו חברי הקבוצה בעבודתם הרעיונית-החינוכית במסגרת איגוד הנוער הציוני המאוחד בגיטו, "חזית הנוער הציוני".
חיי הדת בגיטו זדונסקה וולה נוהלו בחשאי, בגלל האיסור הכללי של התפילה בציבור, הריסת בית-הכנסת וסגירת כל בתי- התפילה. עם ראשית הכיבוש עזבו את העיר שני הרבנים, ר' משה בר ור' מ. גלבארד. ר' משה יצא לווארשה, ונספה שם בגיטו ב- 1942. הרב גלבארד עבר לשטחה של ברית- המועצות, ונספה באוקראינה באותה השנה. על אף הקושי וההפרעות התפללו היהודים בחגים בדירות פרטיות. קידושין ערך בחשאי השמש יענקל.
ביוני-יולי 1941 שולחו קבוצות של יהודים אל מחנות- העבודה בסביבת פוזנאן. לפי רשימות שהכינה בפקודת השלטונות הגרמניים מחלקת-העבודה של הגיטו, או לאחר מצוד וסלקציה של גברים מעל גיל 14 שביצעו השוטרים הגרמנים בסיוע השוטרים היהודים, שולחו מהגיטו תוך חודשיים אלה כאלף אנשים אל מחנות-העבודה לנצינגן וליבאו שליד פוזנאן. מכין השלוחים שבו אל זדונסקה וולה ב- 16.8.1942 כמה עשרות יהודים, עד מאה, רובם בעלי- מלאכה מומחים. לדברי אחדים משוכני-הגיטו לשעבר, היתה החזרת היהודים פרי שתדלנותו של הד"ר למברג, שטען באוזני השלטונות הגרמניים לחיוניותם של יהודים אלה בבתי-החרושת שבגיטו.
עוד בחורף 1941 נודע לד"ר למברג מפי עובדי-רכבת פולנים על מחנה-המוות בחלמנו, ועל המתת יהודים מישובים שונים בוורטגאו במחנה ההוא. סברה היא, שהודיע על כך לחברי היודנראט ובמכתבים בעילום-שם לקהילות בסביבה. ביניהן לקהילת לודז'.
פעמיים ב- 1942 (מספר מקורות מציינים בטעות: 1941) נתלו יהודים מגיטו זדונסקה וולה בפומבי- בפורים ובשבועות. בכל פעם נתלו על עמודי-תלייה שהוצבו בשוק (הלא זו כיכר סטאשיץ) 10 יהודים שהואשמו על ידי הגרמנים בהברחת מזון, עברות כלכליות ובחבלה. שתי ההוצאות-להורג היו ערוכות לראווה; היהודים אולצו להיות צופים בחזיון המעציב. בפקודת הגרמנים שימשו כתליינים שוטרים יהודים. בפורים דרשו פקידי הגסטאפו מלודז', שניהלו את ההוצאה להורג, מלמברג לקבוע את הקרבנות. הוא השיב, כי יכול לציין 4 נפשות בלבד: את עצמו ואת משפחתו. על תשובה זו הוכה. הגרמנים ציינו את הנדונים לפי הרשימה-השחורה של קריפו, שנזכרה לעיל. שוטרים יהודים או גרמנים אסרו אותם. סכנת-מוות ריחפה גם על ראשם של ד"ר למברג ובני-ביתו, אך לפי השמועה הציל אותו פקיד קריפו, שבאמו טיפל ד"ר למברג. מקרבנות רצח זה ידועים: נחום אליהו זילברג, נחום יאחימוביץ', שמעון יעקובוביץ', לייב רוגוזינסקי, משה צלניק. סברה היא, כי זילברברג מת בהתקף-לב ממש לפני התלייה. בחג השבועות דרשו שוב הגסטאפו מהמינהל היהודי 10 קרבנות, ואיימו להרוג בירייה 1,000 יהודים אם יסרבו לבצע את ההוראה. אז נתלו: שלמה ז'ליכובסקי יעקב רודולף, יעקב קון, ועוד שבעה יהודים. לפי עדות תושבי הגיטו נספו בהריגות אלה גם: מורגנשטרן, הרש ליזר שווארלינסקי, אברהם ביאליק יחזקאל טרוסקולאסקי, האחים מיילר, שמול שמעיה יעקובוביץ', בנימין פייבל ראדול, אורי פאשצ'ק, מנדל קאהאן. אנשי הגסטאפו אילצו את ד"ר למברג, באחת מההוצאות-להורג או בשתיהן, לקרוא את גזר-הדין של השלטונות ואת נימוקיו, וכן לקבוע את מותם של התלויים. הוא קרא גם ליהודים לשמור על השקט, שהוא מעניינו של הכלל (כדי למנוע קרבנות נוספים). עדי-ראייה מציינים את עוז רוחם ואת עמידתם המכובדת של הנדונים בשתי ההוצאות-להורג. בגבורה נהג, כמסופר, שלמה ז'ליכובסקי יהודי חרד פשוט. בבית-הסוהר התפלל וצם. לפני התלייה פנה בדברים אל היהודים הנאספים, עודד אותם ונסך בהם תקווה. זרז את השוטרים והלביש על צווארו את עניבת-החנק. המשורר יצחק קצנלסון הנציח את גבורתו בפואמה "השיר על שלמה ז'ליכובסקי".
לאחר התליות בפורים ובשבועות החמירו החיים בגיטו. נתרבו המצודים ועקבות האנשים שנחטפו בידי הגרמנים נעלמו. לאחר שבועות פרצו השוטרים הגרמנים לגיטו, חטפו 30 אנשים והסיעו אותם ליעד בלתי-ידוע. בגיטו בוצעה על ידי רופאים גרמנים החתמה בגופם של כל התושבים באותיות: A.B.P. התאריך המדוייק של מבצע זה לא ידוע. בסוף יולי 1942 הגיעו לגיטו פקידי גסטאפו מלודז' שוחחו עם ד"ר למברג, וסקרו ומדדו את כיכר סטאשיץ. פעולה זו הטילה חרדה בלב האוכלוסים, מה גם שד"ר למברג והיודנראט התעטפו בשתיקה.
אור ל- 24.8.1942 הקיפו את הגיטו שוטרים גרמנים. חיסול הגיטו התחיל ב- 4 לפנות בוקר. בלוויית מכות ומעשי- התעללות גורשו היהודים מבתיהם והובאו אל כיכר סטאשיץ. כאן נערכה הסלקציה הראשונה. ילדים, זקנים ונכים הופרדו מהקהל, הוטלו למשאיות והוסעו למחנה-ההשמדה בחלמנו. אח"כ הובאו שאר היהודים, ברגל או במשאיות, אל בית העלמין, ושם נערכה הסלקציה השניה. השתתפו בעריכתה ביבוב , ראש ההנהלה הגרמנית של גיטו לודז' ופקידי הגסטאפו מלודז'. היהודים הועברו בפשפש הצר של גדר בית-העלמין, והגרמנים חילקו את הטור הנכנס לכשרים לעבודה ולבלתי כשרים. קבוצת הכשרים, 1,200-1,000 מספרם- רובם גרים צעירים ובריאים- הוסעו ברכבת לגיטו לודז'. הקבוצה השנייה- הרוב, 8,000-6,000 נפש- הוסעו אל מחנות המוות בחלמנו. האקציה נמשכה 2-3 ימים, ובהם נרצחו במקום (בבתים, בכיכר, בבית העלמין) כ- 550 איש, ביניהם 40 חולים המאושפזים בבית- החולים. לא מן הנמנע הוא, כי טראנספורט אחד של הנדונים להשמדה נשלח ליער חישצ'יצה ליד וארטה, ושם נורו וגופותיהם נשרפו. בתחנת הרכבת בזדונסקה וולה, לפני הטענת היהודים לקרונות, דרש מהם ביבוב למסור לידיו את כל חפצי הערך שברשותם. לפני צאת הרכבת הוציא ביבוב מהקרון את הד"ר למברג. לאחר שהוכה, הסיע אותו ביבוב במכונית ליעד לא ידוע. סברה היא, כי למברג נורה בבית-העלמין. עדויות שנגבו לאחר המלחמה מוסיפות פרטים לעובדות אלו: ד"ר למברג נורה יחד עם כלבו, והם נקברו יחדיו; לפני חיסול הגיטו הציעו הגרמנים לד"ר למברג לערוך את הסלקציה בין היהודים, וביבוב הציע לו לשתף עמו פעולה בגיטו לודז', אבל הלה דחה את שתי ההצעות.
בקרונות החתומים שהסיעו חלק מהיהודים ללודז' שררה צפיפות שאין לשאתה, לא היו מים. בשני ימי המסע מתו כ- 30 איש. כמה גברים צעירים הצליחו להרים את הסורגים ולקפוץ החוצה. כולם נספו.
בגיטו לודז' היה גורלם של שארית היהודים מזדונסקה ןןלה כגורל שאר תושבי הגיטו. חלק מהם נשלחו למחנות העבודה בסביבת פוזנאן. עם חיסול הגיטו לודז' נשלחו רובם לאושוויץ ולמחנות אחרים. כשישים איש מהם ניצלו.