תרומות
טומשוב לובלסקי TOMASZOW LUBELSKI
ישוב עירוני בפולין
מחוז: לובלין
נפה: טומשוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 10,403
· יהודים בשנת 1941: כ- 5,669
תולדות הקהילה:
כללי
ט"ל נזכרת לראשונה ב-1615 כיישוב עירוני שנוצר מאיחוד בין יליטוב ורוגוז'נו - שני כפרים שהיו שייכים לרוזן טומאש זמויסקי. הרוזן העניק לתושבי המקום פטור ממסים למשך שנים אחדות, ועד מהרה היתה ט"ל למרכז מסחר ומלאכה לסביבתה החקלאית. הזכות לקיים בה ימי שוק שבועיים וירידים שנתיים אושרה בידי מלכי פולין זיגמונט השלישי (בשנת 1621), ולדיסלאב הרביעי (ב-1634) ויאן קז'ימייז' (ב-1651). בשנת 1635 התגוררו בט' 69 בעלי מלאכה שהיו מאוגדים ב-8 צכים לפי מקצועותיהם - אורגים, חייטים, נגרים, נפחים, סנדלרים, פרוונים, קדרים וקצבים. אחדים מתושבי המקום עסקו בייצור משקאות חריפים. התפתחותה של ט"ל ידעה עליות ומורדות. בשנת 1648 נכבשה בידי חמיילניצקי וגייסותיו, שערכו בתושבים טבח. בשנת 1650 נותרו במקום רק 25 בעלי מלאכה. הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית התחדשה לקראת סוף המאה ה-17, וב-1700 כבר מנתה העיירה 205 משפחות. בשנת 1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, סופחה ט"ל לאוסטריה, ב-1807 נכללה ב"נסיכות ורשה" וב-1815 צורפה למלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1915 כבשו האוסטרים והגרמנים את האזור והחזיקו בו עד לנסיגתם ב-1918.
יהודים תושבי ט"ל נזכרים לראשונה בשלהי המאה ה-16. הרוזן זמויסקי, שהכיר בכישוריהם הכלכליים, עודד את התיישבותם והבטיח להם חופש אישי וכלכלי. הודות למדיניותו זו הלך וגדל מספר היהודים בעיירה. היהודים הראשונים בט"ל מוצאם מכפרי הסביבה. רובם התפרנסו ממסחר בבקר ובאריגים, מייצור ושיווק משקאות חריפים וממלאכה - בעיקר במקצועות האריגה, הנגרות והצורפות.
כבר אז, בשלהי המאה ה-16, היתה במקום קהילה מאורגנת ולה בית-כנסת בנוי עץ (הוקם בשנת 1594).בראשית המאה ה-17 גדלה הקהילה והתבססה, ויהודי המקום בנו בית-כנסת חדש מלבנים וקידשו בית-עלמין.
בימי גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) המיטו חייליו של חמיילניצקי הרס וחורבן על הקהילה, ורק מתי מעט מבניה שרדו. רק 18 מבין 205 המשפחות שישבו בט"ל ב-1700 היו יהודיות (על-פי אומדן). ואולם עד מהרה התאוששה הקהילה. ב-1765 מנתה 806 נפשות, והיהודים מילאו תפקיד נכבד במסחר המקומי ובמלאכה.
רבה הראשון של ט"ל הידוע לנו בשמו, ר' נח, נפטר ב-1644. אחריו כיהנו בקהילה ר' יעקב ב"ר אורי פייביש, שנהרג בגזרות ת"ח-ת"ט; ר' מרדכי ב"ר יוסף מווילנה; ר' יהודה ב"ר ניסן, מחבר "בית יהודה" ; ר' ראובן זליג ב"ר יעקב (ב-1683); ר' פנחס ב"ר משה קצנלבויגן (הועלה על המוקד בשנת 1686 בעקבות עלילה); ר' חיים ב"ר מרדכי (ב-1687); ר' אליעזר לייזר הלפרין (נפטר ב-1700), שהיה אחר-כך לרב בפיורדא (פירט); ר' יהושע (ב-1720; ר' משה ב"ר יהודה גולדין (ב-1740, עבר ללבוב); ר' נתן נטע כהנא-שפירא (ב-1763);ר' צבי הירש מינץ ; ר' אליעזר פרלס. מבין הרבנים במאה ה-19 נזכיר את ר' אפרים ב"ר נחום ויין (ב-1808); ר' משה בישקא (ב-1816, עבר לברודי); ור' שאול הרצפלד (נפטר ב-1837). אחריו כבר נבחר רב חסידי - ר' אריה לייבוש נייהויז, שלימים היה גם לאדמו"ר (בט"ל מ-1851, נפטר ב-1860). בנו, ר' ישראל שמואל נייהויז (נפטר ב-1869), ירש הן את הרבנות והן את האדמו"רות (גם בנו האחר, ר' מאיר, ישב זמן מה בט"ל); אחריו כיהנו ר' משה רויגנפיש (נפטר ב-1880); ור' חיים אהרן ב"ר אליעזר שידקובסקי, שבהיותו בן ליטא סבל רבות מחסידי העיר, אף שהיה אהוב מאוד על המוני העם.
עם התפשטות החסידות בפולין היתה ט"ל למרכז חסידי ומקום מושב לאדמו"רים, והוקמו בה "בית-מדרש של חסידים" ו"שטיבלעך" של חסידי קוצק-גור, טריסק, רדזין, בלז, צאנז ועוד. זמן מה ישב בה ר' מנחם מנדל מורגנשטרן (הרבי מקוצק). האדמו"ר ר' יוסף גרין מירצ'וב (ע"ע,נפטר ב-1839), מתלמידי "החוזה מלובלין", ניהל מלחמת חורמה נגד ר', מנחם מנדל עד שגאלץ לעזוב את ט"ל ועבר לקוצק. אחריו ירשו את האדמו"רות בנו של ר' יוסף, ר' יהושע פרישמן (נפטר ב-1906), נכדו ר' יוסף אריה לייבוש ונינו ר' משה, שניצל מהשואה. לימים קבע את מושבו בט"ל גם ר' נחמן נייהויז, מצאצאי ו' אריה לייבוש נייהויז. בנו ר' אריה לייבוש מילא את מקומו (נפטר ברוסיה בימי מלחמת העולם השנייה). ט"ל קנתה לה שם בתלמידי חכמים שלה. הבולטים שבהם היו ר' שמעיה, מחבר "סיעתא דשמיא"; ר' יעקב ליינר ובנו ר' מרדכי יוסף (האדמו"ר מאיזביצה), מחבר "מי השילוח" (נפטר ב-1854); ר' אליעזר בר גרבוביצר, הנואם של חסידי פשיסחא ; ר' צבי הירש לייבל טומשובר, נאמן ביתו של ר' מנחם מנדל מקוצק ; ר' מאיר אברהם פרישרמן (נפטר בבוכרה בשנת 1942).
בשנת 1846 אסרו שלטונות רוסיה על התיישבות יהודים בט"ל בגלל קרבתה לגבול האוסטרי. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 עבדו רבים מיהודי ט"ל בתעשייה הזעירה המקומית. כמחצית מ-18 המפעלים בט"ל היו שייכים ליהודים, ורבים אחרים הועסקו בהם ובבתי-המלאכה שבמקום - בעיקר בייצור בדים ואריגים ובצביעתם, בייצור דברי הלבשה, בייצור מברשות מזיפי חזיר ובמפעל ליציקת מתכת. כמה בתי-מלאכה שעסקו בייצור ארגזים העסיקו גם ילדים בני 8-14. מקצת היהודים התפרנסו כספקים לצבא הרוסי שחנה בפאתי העיירה וכקבלנים שסיפקו לצבא שירותים משירותים שונים.
במאות ה-19 וה-20 היו היהודים יותר ממחצית האוכלוסייה בעיירה, ומספרם גדל ללא הרף. תוך מאה שנה - מ-1827 עד 1931 - הוכפלה האוכלוסייה היהודית בעיר פי חמישה. רוב היהודים השתכרו לפרנסתם, אך לא נעדרו גם משפחות חסרות אמצעים שנזקקו לתמיכה זמנית או קבועה ממוסדות הצדקה והעזרה ההדדית היהודיים. לצד החברה קדישא פעלו בט"ל כמה חברות מסורתיות - "ביקור חולים", שב-1880 הקימה בית-חולים קטן ובו 15 מיטות; "לחם עניים", שחילקה לחסרי אמצעים לחם וחלות; וקופת גמ"ח (נוסדה ב-1884), שסייעה לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה בהלוואות קטנות ללא ריבית. בשנת 1909 הוקם בעיר סניף של "הבנק העממי" - מראשוני מוסדות האשראי היהודיים בפולין.
במשך מאות בשנים היתה קהילת ט"ל מסורתית והסידית באופיה. בראשית המאה ה-20 החלו מנשבות במקום גם רוחות ההשכלה והציונות, בעיקר בקרב בני הדור הצעיר. הציונים ייסדו את מקהלת "הזמיר" (ב-1911) ומועדון התעמלות. זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בט"ל גם סניפים פעילים של "פועלי ציון" ושל ה"בונד" הלא-ציוני, ששאבו את כוחם מן הפרולטריון הגדול שצמח בעיר.
ערב מלחמת העולם הראשונה עוד למדו רוב הבנים היהודים בחדרים פרטיים ובתלמוד-תורה לבני עניים (כ-400 תלמידים). ב-1913 נפתח בעיירה בית-ספר יהודי מודרני לבנים.
בקיץ 1914 התנהלו בסביבתה של ט"ל קרבות עזים ובעיר פרצה דלקה גדולה שכילתה בתים רבים. בקיץ 1915 כבשו את האזור האוסטרים והגרמנים. שלטונות הכיבוש מינו מועצת עיר חדשה בראשותו של יהודי, יהושע פישלזון. התושבים נאלצו לשאת בנטל כבד של מסים חדשים, השלטונות החרימו חלק מרכושם, ובעיר שרר רעב. חברות הצדקה היהודיות חידשו את פעילותן, ונפתח מטבח ציבורי שסיפק ארוחות לעניים ביותר.
דווקא בימי המלחמה יכלו היהודים, לראשונה, לפתח פעילות ציבורית ופוליטית ערה. סניפי ה"בונד" ו"פועלי ציון" חידשו את פעילותם (בשנת 1916) ונוסד גם סניף של "צעירי ציון". בשנת 1916 נפתח במקום "חדר מתוקן" שלמדו בו גם מקצועות חולין ועברית, ונוסדה ישיבה שלמדו בה כ-100 בחורים. הישיבה התקיימה רק זמן קצר, שכן בדלקה שפרצה בט"ל בשנת 1918 עלו באש בית-המדרש וגם 130 בתים של יהודים, ו-325 משפחות בעיר נותרו ללא קורת גג. לעזרתן התארגן ועד סיוע משותף של יהודים ופולנים.
בתום המלחמה, עד להתבססות השלטון במדינת פולין העצמאית, עברה על היהודים תקופה של חוסר ביטחון. חייליו של הגנרל הפולני האלר, ששחררו את העיירה מידי הכובשים, נהגו ביהודים באלימות, בזזר רכוש ולא פעם גם קיצצו זקנים ופיאות של יהודים דתיים ברחובות העיר. בימי מלחמת פולין-רוסיה, באוגוסט 1920, פלשו לט"ל כנופיותיו של הגנרל האוקראיני בולאק בלחוביץ', אז בני ברית לפולנים, ופרעו גם הם ביהודים. החיילים האוקראינים שלחו ידם בביזה, אנסו נשים ונערות, והיו גם קרבנות בנפש. בלחוביץ' גם הטיל על הקהילה קונטריבוציה גבוהה, בסך 10,000 מרק. לעזרתם של היהודים נחלץ אז הכומר המקומי יוליאן בוגאטק, ונתן לרבים מבני הקהילה מקלט בביתו.
משהתייצב השלטון במדינת פולין העצמאית ניגשו יהודי ט"ל לשקם את עסקיהם. גם בתקופה זו, כבעבר, שמרו רוב יהודי המקום על עיסוקיהם המסורתיים - מסחר זעיר ומלאכה. מקצת בעלי המלאכה היו שכירים במפעלים קטנים ובבתי-מלאכה. כדי להקל על חידוש הפעילות הכלכלית הקימו היהודים כמה וכמה ארגונים ומוסדות לעזרה הדדית ולאשראי. הסוחרים התאגדו ב"איגוד הסוחרים", והמועסקים בבתי-מלאכה התאגדו בנפרד על-פי ענפי הייצור וייסדו איגודים של "עובדי המחט" (ב-1922), עובדי ענף העור, עובדי העץ ועובדי התובלה. בשנת 1922 יזם איגוד "עובדי המחט" שביתה, וב-1924 השבית איגוד עובדי ענף העור את הייצור, בדרישה לקצר את יום העבודה מ-12 שעות ל-8 שעות.בשנת 1926 מנה איגוד "עובדי המחט" 140 חברים ואיגוד עובדי ענף העור - 100. ב-1926 נוסד בעיר בנק יהודי של סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. גם סניף "הבנק העממי", שהוקם עוד ב-1909, חידש את פעילותו. בשנת 1927 עמד הון היסוד שלו על 50,000 זלוטי והוא מנה 375 חברים. קופת הגמ"ח, שהוקמה גם היא לפני מלחמת העולם הראשונה, סייעה לנזקקים בהלוואות קטנות ללא ריבית. בשנת 1928 היה הון היסוד שלה 3,000 זלוטי. בשנות המשבר הכלכלי 1928-1936 כשרבים מבני הקהילה הגיעו עד פת לחם, גדל מאוד מספר הנזקקים שנעזרו במוסדות האלה.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נשארו רבים מבני הקהילה נאמנים לאורח החיים הדתי, ששלט בקהילה מדורי דורות. ואולם בד בבד גברה בשנים אלה השפעת הציונות ומפלגות השמאל, מגמה שתחילתה עוד בראשית המאה. שנות ה-20 וה-30 התאפיינו בפעילות ציונית ערה. בעיר נוסדו סניפים של רוב המפלגות ותנועות הנוער הציוניות - "פועלי ציון", "הציונים הכלליים", "המזרחי", הרוויזיוניסטים, "החלוץ" (נוסד ב-1924)ו"החלוץ המזרחי". עם תנועות הנוער הפעילות בט"ל נמנו "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר", "פרייהייט" (דרור), "צעירי המזרחי", "השומר הדתי", בית"ר ואגודת "ברוריה" (צעירות דתיות). רבים מחברי "החלוץ המזרחי" עברו הכשרה מקצועית בנגרייה מקומית, וב-1925 הם ייסדו גם הכשרה חקלאית בחווה סמוכה לט"ל, ששימשה גם את חברי התנועה מיישובי הסביבה. בשנים 1925-1927 התכנסו בט"ל ועירות אזוריות של "החלוץ המזרחי". בשנים 1933-1934, ימי "העלייה הרביעית", עלו רבים מצעירי ט"ל לארץ-ישראל.
על גידול כוחם של הציונים בט"ל ועל יחסי הכוחות בין הסיעות הציוניות ניתן ללמוד מן הנתונים הבאים:לקראת הקונגרס הט"ו (ב-1931) רכשו יהודי המקום רק 106 "שקלים", אבל ערב הקונגרס הכ"א (ב-1939) נמכרו בט"ל 587 "שקלים". בבחירות לקונגרס הכ' (ב-1937) זכתה רשימת "ארץ-ישראל העובדת" ברוב 297 קולות; שאר הקולות התחלקו כדלקמן: "המזרחי" 129- , "על המשמר" - 52 ו"עת לבנות" - 2 קולות. את המחנה הלא-ציוני- ייצגו, מחד גיסא, "אגודת ישראל" ו"צעירי אגודת ישראל", שחבריהן באו מקרב החסידים הרבים בעיירה, ומאידך גיסא ה"בונד" ותנועת הנוער שלו "צוקונפט", שהתבססו בעיקר על הפועלים השכירים בבתי-המלאכה. כמה וכמה מצעירי הקהילה נרתמו לפעילות קומוניסטית, אף-על-פי שהמפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק.
בבחירות 1924 להנהגת הקהילה נבחרו 5 חברי "אגודת ישראל", 3 נציגים מרשימת בעלי המלאכה, ומרשימות "הציונים הכלליים", "המזרחי", ה"בונד" וחסידי בלז - נציג אחד מכל רשימה, בסך-הכל 12 נציגים, שבחרו את 8 חברי הוועד. שמואל שיפלינגר מרשימת בעלי המלאכה, מעסקני הקהילה הוותיקים, נבחר לתפקיד ראש הקהילה. ראש הקהילה האחרון לפני המלחמה היה יוסף לרר מז "המזרחי".
בבחירות 1927 למועצת העיר נבחרו 12 נציגים יהודים - 5 מן הרשימה היהודית הלאומית ("ציונים כלליים" "המזרחי" ו"פועלי ציון"), 3 חברי ה"בונד", 2 נציגים מ"אגודת ישראל" ושניים מרשימת בעלי המלאכה.
הפעילות הפוליטית הערה היתה מלווה גם בעבודה תרבותית וחינוכית נמרצת. לחברי "פרייהייט" היה מועדון משלהם, ובעיר נוסד גם מועדון ספורט של "מכבי".הספרייה הציבורית היהודית, שנפתחה ב-1919, התחלקה לשתיים - ספרייה ציונית וספרייה של ה"בונד" -ובשתיהן התקיימו גם פעולות תרכות למיניהן ובעיקר חוגים לדרמה ולספרות. ספריית ה"בונד" נסגרה ב-1938 בידי השלטונות, בתואנה ששימשה מקום מפגש לקומוניסטים ומוקד להפצת תעמולה קומוניסטית.השלטונות החרימו 500 ספרים ושפטו את מרדכי וייסנברג, ממנהלי הספרייה, לשנתיים מאסר.
בשנים 1918-1931 הופיע בט"ל שבועון ביידיש, "טאמאשאווער וואכנבלאט", שעורכיו היו ב' קורץ ונ' גולדקרנץ, וביולי 1936 בא במקומו "טאמאשאווער ווארט" (עד אפריל 1938), גם הוא בעריכת ב' קורץ. בתקופה זו נוסדו בעיירה בית-ספר יסודי של רשת "יבנה" (מייסודה של "המזרחי"), שהתקיימו בו גם קורסי ערב לעברית, תנ"ך ותלמוד לנערים עובדים ; בית-ספר "בית יעקב" לבנות (של "אגודת ישראל"); וקורסים לסריגה בחסות רשת "אורט". רבים מילדי ישראל למדו בבית-הספר הפולני העממי, ומקצתם המשיכו בלימודיהם בגימנסיה הפולנית המקומית.
בשנות ה-20 הראשונות כיהן ברבנות ט"ל ר' ירחמיאל מרדכי ויינברג (נפטר ב-1939). מן התקופה שבין שתי המלחמות ידועים לנו בשמותיהם גם ר' ישראל גוז'יצ'נסקי ; ר' משה חיים בלום; ר' זאב הלוי שטרקהמר; הרב והאדמו"ר ר' אריה לייבוש רובין, ובנו ר' מאיר; ור' שלום יחזקאל שרגא, שעבר את ימי השואה בפולין ושרד.
בסתיו 1936 נתגלעה מחלוקת בין קהילת ט"ל לבין איגוד הרבנים בוורשה, שדרש להחליף את השוחטים המקומיים באחרים. ועד הקהילה התנגד לפיטורי השוחטים הוותיקים ואחד מחברי הוועד, המורה חיים בריטשמן לא עמד בלחצים שהופעלו עליו בעניין זה ושלח יד בנפשו. לא ידוע לנו כיצד הסתיימה הפרשה.
בשנות ה-30 הסתמנה גם בט"ל, כברוב יישובי פולין, הקצנה בפעילות האנטישמית ובאלימות כלפי יהודים. באפריל 1932 פרצו שנדקים אל ה"שטיבל" של חסידי צאנז וחיללו ספרי קודש. רוכלים יהודים שבאו באוגוסט 1933 ליריד בגרודק הסמוכה הוכו בידי איכרים. בקיץ 1936 קיימו האנדקים כינוס אזורי בט"ל, בהשתתפות 200 מחבריהם, והחליטו על הטלת חרם כלכלי אנטי-יהודי.גם הפעם נחלץ להגנתם של היהודים הכומר יוליאן בוגאטק, שכזכור סייע ליהודים בעת הפרעות של שנות ה-20 הראשונות. כעבור שבועות מעטים, בסתיו 1936 נפטר הכומר בוגאטק. גם "מפלגת האיכרים", שהיתה אופוזיציונית לאנדקים, קיימה ביולי 1936 הפגנה המונית בט"ל, בהשתתפות כ-7,000 איש, נגד האנדקים ונגד ההיטלריזם.
ב-6 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את ט"ל, וכ-150 בני-אדם נהרגו בהפצצות. השכונות היהודיות ניזוקו קשה. בית-המדרש וכמה בתי-תפילה אחרים עלו באש, ורבים מיהודי העיר נותרו בלא קורת גג. ב-13 בספטמבר, ערב ראש השנה ת"ש, כבשו הגרמנים את העיר. מיד עם בואם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה ובמעשי ביזה והתעללות למיניהם. למחרת הכיבוש הובלו 6 יהודים ליער שבפאתי העיר ונרצחו. ב-20 בספטמבר, ערב חג הסוכות, נסוגו הגרמנים ואת מקומם תפסו חיילי הצבא האדום, אבל לא לאורך ימים. כעבור שבוע אחד נסוגו הסובייטים אל מעבר לקו הגבול שנקבע בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ. אל החיילים הנסוגים הצטרפו גם כ-2,000 יהודים מקומיים וביניהם הרב אריה לייבוש רובין.
אחרי צאת הסובייטים נותרו בעיר כ-3,500 יהודים. עם שובם של הגרמנים לעיירה חודשו גם החטיפות לעבודה ומעשי ההתעללות. באחד מימי דצמבר 1939 דחסו הגרמנים יהודים נכים, חולי נפש ודומיהם למרתף והציפו אותו במים עד שכולם מתו בייסורים. בסוף 1939 נצטוו יהודי ט"ל מבני 12 ומעלה לענוד טלאי צהוב על בגדיהם וסרט זרוע שעליו מגן-דוד.
זמן מה אחרי הכיבוש מינו הגרמנים יודנראט והעמידו בראשו את יהושע פישלזון. היודנראט נצטווה לגייס יהודים בני 12-50 לעבודת כפייה ולאסוף למען הגרמנים קונטריבוציות ודברי ערך על-פי דרישתם. ואכן, מיד עם מינוי היודנראט הוטלה על יהודי ט"ל קונטריבוציה ראשונה בסך 300,000 מרק. היודנראט לא הסתפק במילוי הוראות הגרמנים, אלא ראה עצמו כממשיך דרכו של ועד הקהילה ונטל על עצמו גם משימות בתחום הרווחה, ובין השאר פתח מטבח ציבורי לנזקקים.
במועד לא ידוע לנו נצטוו יהודי המקום להעתיק את מגוריהם לשני רחובות בעיר. אלפי יהודים נדחסו לבתים המעטים שנותרו לפליטה מן ההפצצות, משפחות אחדות בכל דירה. היה זה גטו פתוח, והיהודים היו רשאים לצאת ממנו לעבודתם וגם לקניית מזון מן האיכרים - על-פי רוב בסחר חליפין, שכן כסף כמעט ולא נותר להם.
באביב 1942, עם בואו לט"ל של איש הגסטאפו ואלטר אנצר, החלו הכנות לחיסול היהודים. ראש היודנראט פישלזון, שסירב למסור לגרמנים רשימות של יהודים לגירוש, נאסר בפקודת הגסטאפו והוצא להורג, ועמו גם אשתו ובנו. במרס 1942 שילחו הגרמנים את כל היהודים מבני 32 ומעלה דרך צ'יישנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ. ב-22 במאי 1942, חג השבועות תש"ב, נערכה אקציה שנייה. גברים, נשים וטף רוכזו בכיכר העיר ומשם הובלו במשאיות לבלז'ץ. יחידים שהתנגדו נרצחו במקום.
ב-27 באוקטובר 1942 חוסלו אחרוני היהודים בט"ל. אנשי גסטאפו ועמם כוח עזר של פולנים הקיפו את בתי היהודים, הובילו את יושביהם למקום איסוף ושילחו אותם לבלז'ץ. היו שהצליחו להימלט ליערות, אך רובם נתפסו בידי פולנים משתפי פעולה והוסגרו לגרמנים. רק מקצת הבורחים הצליחו להתארגן לפעולות התנגדות. כמה צעירים שנמלטו בעת האקציה של מאי 1942 הקימו ביער יחידה לוחמת ואף השיגו מעט נשק. אחד מהם, מנדל הלר, נפל בקרב, ושניים מחבריו - שמעון גולדשטיין ומאיר קאלכמאכר - נרצחו בידי פולנים אנטישמים.
חרף העובדה שהאוכלוסייה הפולנית באזור נודעה כעמדותיה האנטישמיות היו גם פולנים יחידים שסייעו ליהודים. אליזבייטה ואז,נה מן הכפר רוגוז'נה נתנה מחסה בביתה במשך שנתיים לחנה שפיזאייזן, עד ליום השחרור.אחרי המלחמה הוכרה כ"חסידת אומות העולם" מטעם "יד ושם". רוב היהודים שבסתיו 1939 נמלטו לאזור הכיבוש של ברית-המועצות ומשם עברך לתחומי רוסיה שרדו. בשנים 1945-1946 חזרו רובם לפולין וכמעט כל החוזרים עלו אחר-כך לישראל.