תרומות
טישמייניצה TYSMIENICA
עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: טלומאץ'
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 7,527
· יהודים בשנת 1941: כ- 1,185
· יהודים לאחר השואה: כ- 56
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
טישמייניצה מוזכרת לראשונה ב- 1144, ותיאור מפורט שרד לנו מ- 1448, באותם הימים השתייכה טישמייניצה לאחוזת המלך, שעשה הרבה להתפתחותה. בתחילת המאה ה- 16 בקירוב עברה העיר לבעלות האצולה; היו לה לטישמייניצה תנאים אובייקטיביים טובים להתפתחות ושגשוג, אלא שב- 1513 תקפו אותה הטורקים והוואלכים, העלו אותה באש והאוכלוסיה ששרדה עזבה את המקום. ב- 1540 שוב התנפלו עליה הוואלכים ושרפו את העיר. בתחילת המאה ה- 17 עמדה טישמייניצה בפלישה טורקית חדשה, אולם ב- 1640 תקפו הטאטארים את העיר, בזזוה ושרפוה והוליכו עמם לשבי חלק גדול מהאוכלוסיה. אחרי תקופה זו החלה העיר להיבנות מחדש, והוקם שם מבצר מוקף חומה. תהליך השיקום לא נמשך זמן רב, שכן בסוף 1675 שוב חזרו התורכים והטאטארים, שרפו חלק מן העיר, הרגו בה תושבים ורבים נשבו. חשוב לציין את מעמדם המרכזי של הארמנים בהתפתחותה של טישמייניצה; כבר ב- 1602 התיישבו הארמנים הראשונים בעיר. ביוזמתם נוסדו בעיר בתי חרושת ומפעלים כלכליים אחרים. את העיר פקדו אסונות קשים, כגון שריפות - בשנים 1764, 1822, 1865 ו- 1897, ומגיפות כולירה אשר פגעו באוכלוסיה. במיוחד היתה קשה המגיפה משנת 1894 בעקבות שיטפון גדול שבו ניספו אנשים, נשים וטף. בסוף המאה ה- 19 מסתמנת ירידתה של טישמייניצה בגלל העדר פיתוח תעשייה במקום. לראשונה מוזכרים היהודים בטישמייניצה ב- 1486. ב- 1567 הם לא שילמו מס-גולגולת כלל, כנראה בשל המצב הקשה ששרר אז בעיר. למעשה, קהילה יהודית מאורגנת היתה קיימת בטישמייניצה רק מתחילת המאה ה- 18 ובמחצית השנייה של מאה זו כבר שלטו יהודי העיר במסחר ובעיקר במסחר הסיטונאי, שהיה נתון עד אז בידי הארמנים. סוחריה הגדולים של טישמייניצה השתתפו בירידים של ברסלאו. בר בולחובר הידוע קנה ביריד אחד בטישמייניצה סחורה רבה, ונשאר חייב סך של 25,000 זהובים. האובלוסים היהודים עסקו בענפי כלכלה מגוונים כגון מסחר בתוצרת חקלאית, בעצים, בעורות, במסחר זעיר, במלאכה על מקצועותיה; במוזגנות, חלבנות וכד'. ב- 1756 היו כבר בטישמייניצה 856 יהודים משלמי מס. נתונים מדויקים ומפורטים יותר על ענפי כלכלה שיהודים עסקו בהם ידועים אך מתחילת המאה ה- 20. לפני מלחמת-העולם הראשונה עסקו חלק מיהודי טישמייניצה במסחר סיטונאי ובענף הטקסטיל וכן בעיבוד עורות. מחסן הקמח הגדול בעיר היה בבעלות יהודית. המסחר בעורות כבשים נמצא בידי שותפים יהודים, שהעסיקו פועלים יהודים ונוצרים כאחד. יהודים עסקו גם בייצוא, ובידיהם היו מחסנים גדולים לחומרי בניין, בייחוד של עצים. מקום חשוב תפשו יהודי טישמייניצה בענף עיבוד סריגי צמר גס בשביל האוכלוסיה הכפרית. שני ענפים אחרים שבהם נודעה טישמייניצה היו פרוונות וחייטות של בגדים מוכנים, ואמנם משפחות יהודיות רבות התפרנסו מהן. למוצרי הפרווה של יהודי העיר היה ביקוש רב גם מחוץ לגאליציה. מרכז הפרוונות היה בית-חרושת גדול לפרוות שהוקם בטישמייניצה שנים מספר לפני מלחמת-העולם הראשונה. שתי מתפרות שהיו שייכות ליהודים, ואשר ייצאו יותר מ- 6,000 מעילי-פרווה, חלקם הגדול נשלחו לירידים השנתיים הגדולים שהתקיימו ליד לבוב. בנוסף לכך פעלו בטישמייניצה בית-חרושת גדול לשמרים וכן מזקקת-כוהל שהיו בחכירה יהודית. גם הטחנות שהיו קניינו של אציל העיר היו חכורות על-ידי יהודים. בידי יהודים היה גם הייצוא של ביצים, סחר-סוסים, ובין היתר אספקת סוסים לצבא אוסטריה. יצויין שמספר משפחות עסקו בענף יוצא-דופן בין יהודים והוא הסחר באלמוגים. הללו היו מיובאים לטישמייניצה כחומר-גלם, ולאחר עיבוד וליטוש היו משווקים ברחבי גאליציה. טישמייניצה נודעה גם בייצור אבנטים, טליתות ובתי-תפילין. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתקיימה בטישמייניצה קהילה יהודית מאורגנת. מתקופה זו ידוע שמו של רב המקום, ר' יצחק ליפשיץ. ב- 1710 מוזכר ר' מרדכי ב"ר משה סגל מטישמייניצה כאחד מראשי ועד מדינת רייסן. ב- 1718 כיהן ר' יוסף הוליס כרבה של העיר. ממנו קיבל כנראה ר' שמואל הלוי ב"ר מרדכי. ב- 1765 נתמנה כרב בטישמייניצה ר' בנימין בן אליהו הוליבר. ר' מאיר ב"ר אליעזר חיות שימש רב בטישמייניצה ב- 1780. ר' שמואל כיהן כרב בטישמייניצה 10 שנים לאחר מכן, כלומר ב- 1790. אחד הידועים ביותר מרבני טישמייניצה היה ר' משולם ב"ר שמשון איגרא (נפטר ב- 1803). אחרי 20 שנות כהונה בטישמייניצה עזב ר' משולם את העיר בגלל המחלוקת בינו לבין ראשי הקהל בעניין הצבת בני עניים לצבא במקומם של בני עשירים וכן בגלל המחלוקת שפרצה בה בין חסידי טישמייניצה והמתנגדים. הוא נתמנה לרבה של פרשבורג ב- 1778. הניח אחריו ספר בשם "איגרא רמה". במחצית השנייה של המאה ה- 18 ישב בטישמייניצה ר' יעקב קופל, חסיד מקולומיאה (נפטר ב- 1783), מקובל וממקורבי הבעש"ט. בנו היה ר' מנחם מנדל מקוסוב, אבי השושלת לבית ויז'ניץ. הרב נתן-יהודה-לייב אשכנזי שימש בסוף ימיו ברבנות בטישמייניצה (נפטר ב- 1860) ובאותו זמן לערך כיהן כאב"ד טישמייניצה ר' ישראל אשכנזי. ר' נתן-נטע יהודה לייבוש ב"ר גרשון אשכנזי בעל "מאורות נתן" נתמנה לאחר פטירת מחותנו לרבנות דוקלא, אלא שהחסידים שם היו למורת-רוחו ועל-כן עבר לכהן ב- 1830 כרב בטישמייניצה. באותה תקופה לערך כיהן כרב בעיר גם ר' נפתלי הרץ הכהן קנטשיגר. במחצית השנייה של המאה ה- 19 חי בטישמייניצה הרב מנחם-מנדל הנודע בשני ספריו "אלף אלפין" (אלף ערכים באות "א") ו"תפארת מנחם". מ- 1881 ועד למלחמת-העולם הראשונה היה שאול ב"ר משולם יששכר הלוי איש-הורוויץ רבה של טישמייניצה. הלה חיבר בין השאר 10 ספרי שו"ת בשם "בשמים ראש". ר' יצחק קטן היה אדמו"ר בטישמייניצה. הוא נמלט מחובת גיוס בצבא הרוסי ללשניוב, משם עבר לברודי ואחרי שקיבל סמיכות בא לטישמייניצה, העמיד שם בית-מדרש גדול ועד-מהרה נודע כאדמו"ר מטישמייניצה. רבה האחרון של טישמייניצה היה ר' יוסף האגר. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה עבר לווינה, ורק לאחר נסיגת צבא רוסיה חזר לטישמייניצה, נתמנה לדומ"ץ ולאחר-מכן כרב המקום וישב על כסאו עד תקופת השואה. נספה ב- 1942. החוגים הציונים בטישמייניצה ראשיתם לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת ה- 20. ב- 1905 הוקם בטישמייניצה איגוד נשים ציוניות "יהודית". בשלהי אותה שנה פעלה בעיר גם אגודת פועלי ציון. ב- 1910 הקימה קבוצה של בוגרי בתי-ספר תיכוניים וסטודנטים את "חוג הציונים". הפעילות הציונית נקטעה עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה והתחדשה בתום המלחמה במסגרת הארגון בשם "תיאודור הרצל". בתחום החינוך היהודי והעברי היתה בטישמייניצה פעילות ענפה. כבר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נמצאה בעיר קבוצה של צעירים יהודים, אשר עסקה בלימוד עברית ומדעים כלליים. בית הספר הראשון לילדי ישראל מיסודו של ה. הומברג הוקם ב- 1788 ונסגר ב- 1806. בית הספר מיסודו של הבארון הירש נוסד ב- 1900. תלמידיו מבתי העניים קיבלו ארוחות חינם בנוסף לביגוד וספרי-לימוד. בשנים 1900- 1901 או ב- 1903 נוסד בטישמייניצה בית-ספר עברי, שהתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. ב- 1911 היו בו 35 תלמידים. בתקופה שבין 1914- 1918 סבלה קהילת טישמייניצה סבל רב. רק נכנסו הרוסים לעיר ב- 1914, וכבר החלו פרעות ושוד רכוש יהודי מחנויות ובתים. הקוזאקים סייעו בידי הפורעים המקומיים, ומפעלים יהודים כמו בית-חרושת לשימורים ומזקקה ליי"ש הועלו באש. בעיר השתרר מחסור במיצרכי מזון. כתוצאה מכך נמלטו יהודים רבים מן העיר לסטאניסלאבוב והיו כאלה שהרחיקו נדוד אף יותר. עם הדיפתם של הרוסים בידי צבא אוסטריה ב- 1915 הוקל במקצת מצבם של יהודי המקום, אלא שהרס העיר נמשך בעיקר משום הפגזות כבדות מצד הרוסים שחנו ביערות מסביב לטישמייניצה. שוב נמלטו יהודים רבים, והפעם לקולומיאה שהדרך אליה נשארה עדיין פתוחה. ושוב ב- 1915 חזרה ונכבשה העיר על-ידי הרוסים. על יהודי העיר עבר גל חדש של פורענויות, ובעיר השתררה למעשה אווירה של פוגרום. המפקד הרוסי ציווה על היהודים לעזוב את העיר בכיוון החזית, אף כי הצבא האוסטרי לא הרשה להם להתקרב, והם נאלצו לחזור כלעומת שבאו. נוסף לכך נאסרו 4 נכבדי הקהילה היהודית ונשלחו לרוסיה כבני-ערובה. באוקטובר של אותה שנה הוגלו כמה מיהודי המקום בתואנה שהם מרגלים. באפריל 1915 שולחו כל הגברים מגיל 8 ועד 60 מהעיר ונשאר בה רק קומץ של זקנים, נשים וטף. ביוני 1915 שוב כבשו האוסטרים את טישמייניצה, אולם היה זה כיבוש קצר-ימים והצבא הרוסי חזר שוב. נוסף לשוד שארית הרכוש היהודי נאלצו הנותרים לעבוד בעבודות כפייה כגון חפירת עמדות הגנה סביב העיר וכיו"ב. באוגוסט 1917 כבשו האוסטרים את טישמייניצה אחרי קרבות קשים. הקרבות התדירים והממושכים, נפילתה של העיר מיד ליד פעמים כה רבות תוך זמן קצר כל-כך, השאירו את רישומם הכבד בה והיא חרבה למעשה. ב- 1918 סמוך לגמר מלחמת-העולם הראשונה, עברה העיר לידי האוקראינים. אז הוקם ועד יהודי לאומי, אשר התקשר עם הוועד האוקראיני בטישמייניצה. תכלית הקשר היתה שיתוף פעולה וביחוד בתחום השמירה על הסדר. בהסכמת השלטונות האוקראינים במקום הוקמה מיליציה יהודית, כדי להבטיח את חייהם ורכושם של האוכלוסים היהודים. במיליציה היו 20 צעירים יהודים שקיבלו אימון צבאי, ובראשם סמל לשעבר בצבא האוסטרי. המיליציה פוזרה על-ידי השלטונות האוקראיניים ושוב החל גל של התנפלויות על יהודים ושוד רכושם. המצב החמיר יותר ויותר ויהודים שוב החלו להימלט מהעיר למקומות אחרים
עם חידושו של השלטון הפולני בטישמייניצה ב- 1919 אירעו מקרים של רדיפות יהודים, חיפושים ומעצרים. בין ראשוני העצירים היה היי"ר לשעבר של הוועד הלאומי היהודי מתקופת השלטון האוקראיני בעיר. החיפושים היו מסתיימים על-פי-רוב בהחרמות רכוש. יהודים נחטפו גם לעבודות-כפייה. הוועד היהודי פורק ונתמנה קומיסאר לקהילה. בראשות העיר עמד תחילה ליבראל, שפעולתו נסתיימה תוך זמן קצר, ובמקומו נתמנה לאומני פולני אשר בגזרותיו הקשה מאוד על יהודי טישמייניצה. מצבם של יהודי טישמייניצה החמיר יותר עם פרוץ מלחמת ברית-המועצות-פולין (קיץ 1920) וחיי היהודים הפכו למעשה הפקר, מה עוד שהנהלת העיר האנטישמית הכבידה על יהודי טישמייניצה בגזירות וקנסות. היהודים נפגעו קשה מידי אנשי פטלורה שפלשו לעיר; אז נרצחו 3 אנשים ו- 3 נפצעו. ניתן לומר, כי רוב-רובם של בתי-המסחר ובתי-המלאכה היהודים נהרסו כתוצאה ממלחמת-העולם הראשונה ורבים מיהודי המקום, בעיקר האמידים שבהם, לא שבו לעירם. הכלכלה היהודית היתה רובה משותקת ומצב זה נמשך שנים מספר. אף-על-פי-כן התחדשה פעילותם הכלכלית של היהודים, חרף המיסים הכבדים שהוטלו עליהם, וחרף התחרות הקשה מצד הקואופרטיבים השונים של הפולנים ושל האוקראינים. חודש המסחר בעורות-כבשים, ואף עסקי הבורסקי חזרו לידיים יהודיות. פרווני טישמייניצה היהודים הקימו קואופרטיב לייצור "פרוות זאקופנה" (פרוות בנוסח ההרריים), אשר מצא לו שווקים ברחבי המדינה. ב- 1928 פשט את הרגל בית-החרושת לפרוות, שהיה הספק למינהלת הרכבות, ורבים מיהודי טישמייניצה איבדו את מקור פרנסתם. כנראה שב- 1929 הוקמה קופת גמ"ח, אשר חילקה באותה שנה 16 הלוואות בסך של 1,200 זלוטי. על היקף פעולתה של גמ"ח ניתן ללמוד מנתונים אלה: ב- 1933- 1934 היה מספר ההלוואות 158 ובסך כולל של 8,665 זלוטי; ב- 1936- 1937 - 99 הלוואות בסכום כולל של 6,883 זלוטי. מבקשי ההלוואות לפי מקצועותיהם (לשנת 1936- 1937) היו: 42 בעלי מלאכה, 9 פועלים, 42 - סוחרים זעירים, 6 חקלאים. ב- 1935 נוסד בנק קואופרטיבי, "קופה עממית". כן נוסד באותה שנה, בסיוע ההסתדרות הציונית, איגוד-סוחרים כללי אשר שם לו למטרה את ההגנה על האינטרסים של הסוחר היהודי. האיגוד הקים בנק קואופרטיבי בסיוע הבנק המרכזי בלבוב. רק עם התייצבות המצב ב- 1921 חודשה הפעילות הציונית. ב- 1923 התקיים בטישמייניצה סניף התאחדות וב- 1925 סניף עזרה. ב- 1930 פעל בעיר קן עקיבא וב- 1931 - סניף של רביזיוניסטים. סניף אחוה במקום אשר נוסד ב- 1926, המשיך פעולתו גם בשנות ה- 30. ב- 1936 נוסד במקום סניף ויצ"ו, וב- 1939 סניף השחר - נוער הציונים הראדיקאלים. לקונגרס הציוני של 1929 קיבלו הציונים הכלליים 36 קולות, המזרחי - 20, התאחדות - 68 קולות; לקונגרס של 1931 - הציונים הכלליים - 43 קולות, המזרחי - 14, התאחדות - 92 והרביזיוניסטים - 11 קולות. ב- 1922 נתמנו למועצת העיריה 12 יהודים, ביניהם 4 ציונים, 4 מ"יד חרוצים" ו- 4 "בלתי מפלגתיים". ב- 1928 כאשר התקיימו הבחירות למועצת העיר, הוגשה ביוזמת הוועד המקומי רשימה אחידה של כל הקבוצות הפוליטיות היהודיות אשר זכתה ב- 7 נציגים מתוך 24. יהודי נתמנה כחבר הנהלת העיר. בבחירות לעיריה ב- 1933 נבחרו מבין 16 נבחרים 3 יהודים, מהם 2 ציונים ו- 1 חרדי. בשנים 1923- 1924 התקיימו בטישמייניצה קורסים לעברית מטעם איגוד בתי-הספר היהודים העממים והתיכונים בלבוב
בתקופת השלטון הסובייטי (ספטמבר 1939 - יוני 1940) עמדו יהודי טישמייניצה בפני תמורות בתחום הכלכלה וחיי הקהילה. ב- 1940 הוגלו לברית-המועצות מספר משפחות יהודיות שהאושמו ב"ספסרות". בין הגולים היו בעלי מפעל לפרוונות קודם המלחמה. חיי הדת לא הופרעו; לא נאסרה השחיטה הכשרה, ובני הקהילה כילכלו בכוחות עצמם את הרב ואת השוחט. באותן שנים עבדו היהודים במקומות-עבודה שהיו נעולים בפניהם קודם ספטמבר 1939, כגון ברכבת ובדואר ואף הועסקו בתפקידים בכירים במינהל העירוני. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, הצטרפו לסובייטים הנסוגים רק קבוצת צעירים יהודים שהיו פעילים בשורות הנוער הקומוניסטי. ב- 2.7.1941 נכנסו לטישמייניצה יחידות הצבא ההונגרי, הללו לא פגעו באוכלוסיה היהודית, ולא זו בלבד אלא שגם ריסנו את הלאומנים האוקראינים שפרעו ביהודים ושדדו את רכושם. לעיירה הובאו גם פליטים יהודים מהונגריה, והקהילה המקומית הושיטה להם עזרה. בסוף אוגוסט 1942 עברה טישמייניצה לשליטתם הישירה של הגרמנים, ואז הוטלו על היהודים גזירות שונות, ונצטוו להקים יודנראט. בראש היודנראט עמד יעקב ציגלר, ומפקד המשטרה היהודית היה אליהו-בר בוכהאלטר. מספטמבר 1941 החל תהליך מתמיד של הוצאת קבוצות יהודים לסטאניסלאבוב ורציחתם שם יחד עם בני קהילה זו. ואכן כבר בספטמבר של אותה שנה הופיעו בטישמייניצה אנשי הגיסטאפו מסטאניסלאבוב, וחטפו יחד עם השוטרים האוקראינים המקומיים כמה עשרות יהודים והעבירום ל"טחנת רודולף". שם רוכזו יהודי סטאניסלאבוב ויהודים מיישובי הסביבה לפני הוצאתם להורג. סמוך לפסח תש"ב (1942) הוקם הגיטו. במספר קטן של סימטאות עזובות רוכזה כל האוכלוסיה היהודית, ובכללה מגורשים מכפרים שבסביבה. בשלב זה ניתן למספר משפחות יהודיות מטישמייניצה שהיו בעלי משקים חקלאיים להישאר מחוץ לגיטו, אולם במשך שבועות אחדים הוכנסו אף הם לגיטו. גם לרופא היהודי הותר להתגורר מחוץ לגבולות הגיטו. עם הניתוק של האוכלוסיה היהודית מן העולם החיצון גברה מצוקת הרעב ופשטה מגיפת טיפוס הבהרות. בגיטו הוקם בית-חולים למחלות מידבקות, אך לא עלה בידי הצוות הרפואי המסור לצמצם את ממדי המגיפה. באוגוסט 1942 חוסל הגיטו. יושביו הועברו לסטאניסלאבוב, ומשם נשלחו מהם להשמדה במחנה בלז'ץ ומהם הוצאו להורג בבית הקברות המקומי. יחידים מבני טישמייניצה נמלטו בעת האקציה האחרונה לגיטו בטלומאץ'. העיר טישמייניצה הוכרזה "יודנריין" ולאחר חודש אוגוסט נשארו במקום רק כ- 30 יהודים שרוכזו בבית אחד, כעין מחנה-עבודה. היו אלה בעלי-מלאכה, ובעיקר בעלי מקצוע בתחום הפרוונות. כעבור זמן-מה הועברו הללו לכלא בסטאניסלאבוב ואף שם הקימו סדנה לפרוונות, בעיקר לייצור כפפות לצורכי הצבא הגרמני. באביב 1943 הושמדו גם הם. טישמייניצה שוחרה בידי הצבא הסובייטי ב- 30.3.1944. במחנות שארית הפליטה בגרמניה ב- 1946 נמצאו 56 מיהודי טישמייניצה, ביניהם בודדים שניצלו באיזור טישמייניצה עצמה ואחרים שחזרו מברית-המועצות. כ- 30 מבין אלה עלו לארץ-ישראל