תרומות
פיונטניצה PIATNICA
עיירה בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: לומז'ה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-1,663
· יהודים בשנת 1941: כ-520
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
פיונטניצה נפגעה כבר בעת הכיבוש הגרמני הראשון, בשנת 1939. היא נשרפה כמעט כליל עקב ההפצצות. רוב תושביה נמלטו ללומז'ה. שתי שנות השלטון הסובייטי, שבא בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, לא סייעו לשיקומה של העיירה. בשנת 1941, עם פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות, חרבה קהילת פיונטניצה. כבר בחודשים הראשונים של המלחמה הועברו רוב היהודים לגטו לומז'ה ורבים הוצאו להורג ביער גאלצ'ין.
פיונטניצה היא כפר על הנהר נארב, במרחק 2 ק"מ צפונית ללומז'ה. היישוב מחובר ללומז'ה, עיר הנפה, בשני גשרים שעל הנארב. הוא מוזכר במקורות החל משנת 1407. הכפר פיונטניצה היה בבעלות משפחת נסיכי מאזוביה. חלק מאחוזותיו היו בידי הסטארוסטה (מושל הנפה) של לומז'ה וחלקן בידי שליטי מאלי-פלוצק. הכפר פיונטניצה שימש מרכז קהילתי של כפרים (גמינה) ובו ישב בית דין קהילתי. תושבי פיונטניצה התפרנסו בעיקר מן המסחר ומן המלאכה. הקשר ההדוק עם לומז'ה סייע למסחרה. פיונטניצה סיפקה ללומז'ה חלב, פירות, בשר של בהמות דקות וגסות ושמן מבתי הבד. בשנת 1818 היתה בפיונטניצה דליקה ורבים מן הבתים עלו כאש, אך התושבים התאוששו במהרה מן האסון ובנו את בתיהם מחדש. במאה ה- 19 היו בפיונטניצה שני בתי מלאכה לייצור חומץ, מלבנה וטחנת רוח. ראשיתו של היישוב היהודי בפיונטניצה היתה במאה ה- 16. מספר היהודים גדל מאוד לאחר שהוענקה ללומז'ה הזכות של "דה נון טולראנדיס יודאיס", שהביאה לגירוש תושביה היהודיים. בין השנים 1556 ו- 1598 עברו רוב היהודים שגורשו מלומז'ה לפיונטניצה, כי על האחרונה לא חל חוק ה"דה נון טולראנדיס". היהודים שהשתכנו בפיונטניצה המשיכו לקיים קשרי מסחר עם עיר מולדתם, גם ממקום ישיבתם החדש שמעבר לנהר הנארב. במיוחד התהדק הקשר בין לומז'ה ובין פיונטניצה עם הקמת הכפר ריבאקי. הכפר הוקם על שפת הנהר נארב מצד לומז'ה, אם גם במרחק מה ממרכז העיר, ובמשך הזמן הפך להיות רובע של העיר. השוחטים, הרב, ושאר כלי הקודש של קהילת פיונטניצה פיקחו גם על הנעשה בריבאקי. עם חלוף השנים צמחה בפיונטניצה קהילה יהודית עצמאית ומפותחת, שבבוא העת יכלה לשמש גרעין לחידוש הקהילה העתיקה בלומז'ה. ואמנם, עם צמצומן - ויותר מזה עם ביטולן המוחלט - של ההגבלות על מגורי יהודים בלומז'ה, בשנים 1822- 1862, עברו כמה עשרות משפחות מפיונטניצה ללומז'ה. צמיחתה של העיירה במאה ה- 19 נמשכה גם לאחר שהיתה לומז'ה השכנה למרכז העירוני החשוב של הסביבה. רבים מיהודי פיונטניצה התפרנסו ממתן שירותים ומהספקת מוצרים וסחורות לצבא הרוסי, שחנה במבצרים הסמוכים לפיונטניצה מאז שנת 1863. שלוש המשפחות הנכבדות והעשירות בעיירה, שמהן הסתעפו משפחות רבות, היו משפחות של קצבים (ז'ולונדז', ורובלסקי וצ'רוונקה). עיקר פרנסתן היתה אספקת בשר לצבא הרוסי. במלחמת העולם הראשונה נידלדל היישוב היהודי גם משום שפסקה אספקת הבשר לצבא וגם בשל העובדה שבשנת 1914 פקדה את יהודי פיונטניצה גזירת הגירוש - בדומה למה שאירע בשאר יישובי הגבול הגרמני-רוסי. עד מלחמת העולם הראשונה היוו היהודים יותר מ- 50 אחוזים מכלל אוכלוסיית פיונטניצה. אחרי מלחמת העולם הראשונה ירדה האוכלוסייה היהודית בפיונטניצה ב- 60 אחוזים. עם הכיבוש הגרמני, במחצית השנייה של שנת 1915, השתפר מעט המצב בעיירה. בתקופה זו גם החלה לפעול בפיונטניצה האגודה הציונית "תושיה" שנוסדה בשנת 1916. את ההשראה לפעילותה נתנו סניפי התנועה הציונית בלומז'ה. תוך זמן קצר היה מועדון "תושיה", שנפתח במרכז העיירה, למרכז חיי התרבות והעזרה הסוציאלית בפיונטניצה. לידו נפתחה ספרייה ציבורית שהכילה מאות ספרים, הוקם בית-ספר עברי, נערכו קורסים למבוגרים ונפתח משרד מודיעין שדרכו נתקבלה העזרה מן הקרובים בארצות הברית, שנשלחה באמצעות מרכז ההסתדרות הציונית בווארשה. כאשר פרצה באיזור מגיפת חולירע ארגנו חברי "תושיה" תחנות לעזרה סאניטארית, שפעלו במשמרות. מועדון "תושיה" הפסיק לפעול בסוף שנות העשרים. את כל פעילויות "תושיה" בפיונטניצה ירש סניף "החלוץ" המקומי. תחילה פרס "החלוץ" בלומז'ה את חסותו גם על הפעילות בפיונטניצה, אולם בשנת 1929 גדל מספר חברי "החלוץ" בעיירה ובעזרת המשוררת פניה ברגשטיין, שהקימה בפיונטניצה קורס אזורי של "החלוץ", נוסדה בפיונטניצה הסתדרות "החלוץ" עצמאית. הסניף החדש של "החלוץ" בפיונטניצה קיבל מן האגודה הציונית שחדלה להתקיים את כל רהיטיה וספריה וניהל פעולות ציוניות משלו. ליד הסניף נפתחו שיעורי ערב לחבריו ולחברי "החלוץ הצעיר", הספרייה הורחבה ואורגנה מקהלה. פעילי "החלוץ" בפיונטניצה עזרו גם בארגון קיבוצי הכשרה בנובוגרוד ובמקומות אחרים. פעילי מפלגות שמאל ציוניות כמו "פועלי ציון", "צעירי ציון" וגם חברי ה"בונד" והקומוניסטים השתייכו ברובם לסניפים שבלומז'ה. את הסניף המקומי של "אגודת ישראל" ניהל רב העיר דיינובסקי. בסוף שנות ה- 20 התארגן בפיונטניצה מועדון הספורט "הפועל" שהיו בו סקציות לשחייה ולכדורגל. סביב סניף "הפועל" התארגנו במחצית השנייה של שנות ה- 30 קבוצות להגנה עצמית שהיו מצוידות באלות ובנשק. בין הרבנים שכיהנו בפיונטניצה נזכיר את ר' דב-בער רבינוביץ, מחבר "עשרת הדברים", ששימש ברבנות פיונטניצה במשך 20 שנה בערך - עד שנת 1888. אחריו עלה על כס הרבנות בנו, ר' עקיבא רבינוביץ, ששימש בתפקיד עד שנת 1893, כאשר עבר לפולטאווה. אחריו, בין השנים 1894- 1905, היה רבה של העיר ר' יצחק בורשטיין. במלחמת העולם הראשונה שימש ברבנות פיונטניצה הרב טיקוצ'ינסקי. בהתחלה התנגד הרב טיקוצ'ינסקי לפעילות התנועה הציונית בפיונטניצה ונלחם נגד מועדון "תושיה". במשך הזמן הפך להיות אחד מן התומכים בפעילות הציונית בעיר. הוא נשא בבית הכנסת דרשות ציוניות ואף עלה לארץ-ישראל ושימש רב בשכונת מקור חיים שבירושלים. רבה האחרון של פיונטניצה היה ר' דוד טוביה דיינובסקי, גיסו של ה"חפץ חיים". ר' דוד טוביה היה חניך ישיבות מוסר והתנגד לציונות. הוא חיבר ספר נגד המפלגתיות בעם ישראל בשם "לקראת צמא" (ראשי תיבות: ציונים, מזרחי, אגודת ישראל). הרב דיינובסקי נספה במחנה זאמברוב בראשית שנת 1943. בפיונטניצה פעלה חברת "ביקור חולים" שסעדה את החולים ביישוב היהודי. בשנת 1938 נוסדה בעזרת ה"ג'וינט" חברת גמ"ח כדי לתמוך בבעלי המלאכה ובסוחרים בעזרת הלוואות שניתנו בריבית לא גבוהה. בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה נתמעטה פרנסתם של היהודים בפיונטניצה. גזרת השחיטה הגבילה את מספר האטליזים הכשרים. אפילו על היושב ראש של אגודת הקצבים בעיירה, שהיה ממשפחת ז'ולונדז', נאסר להחזיק אטליז. יהודי פיונטניצה, שהיו בעבר ספקי הבשר העיקריים בסביבה, נאלצו לקנות בשר בלומז'ה. באותה תקופה רבו גם ההתנפלויות האנטישמיות ותופעות אחרות שנלוו לחרם על המסחר היהודי.