תרומות
אולקוש OLKUSZ
עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אולקוש
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 9,916
• יהודים בשנת 1941: כ- 2,700
• יהודים לאחר השואה: לא נותרו
תולדות הקהילה:
היישוב היהודי עד סוף מלחמת העולם הראשונה
א' נזכרת לראשונה בתעודות מן המאה ה-13 כאזור של מרבצי אבץ ועופרת עשירים. בסוף אותה המאה נתגלה שם גם כסף והוקמו .מכרות להפקת המחצבים האלה ולעיבודם. א', שבראשיתה היתה כפר בבעלותם של אצילים פולנים, התפתחה בקצב מהיר. בראשית המאה ה-14 גדל הביקוש למחצבים שהופקו במקום לצרכים תעשייתיים וביתיים, ובא' הוקמו בית יציקה ומטבעה. ב-1289 הוענקו לא' זכויות עיר, ב-1362 החיל עליה המלך קז'ימייז' הגדול את החוקה המגרבורגית, ועם הזמן הוענקו לעיר פריווילגיות והטבות שונות במטרה לסייע לפיתוח תעשייתה. בשלהי המאה ה-16 פטר אותה המלך מחובת אכסון חיילים ומגיוס תושביה לעבודות ציבוריות, מטלות שתושבי ערים אחרות היו חייבים בהן. פיתוח המכרות והתעשיות הנלוות העשירה את בעלי זיכיון הכרייה, רובם משקיעים ממוצא גרמני שפעלו כחברה קבלנית לניצול המכוות ולעיבור המחצבים. רבים מהם היו במשך הזמן לתושבי קבע בעיר.
א' נפגעה תכופות מדלקות שגרמו נזק רב לרכוש ולעתים גם לאבדות בנפש. בשנת 1473 פגעה שרפה גרולה בכמה מכרות, אבל הנזקים תוקנו וכעבור זמן קצר נכרו במכרות 7 מנהרות חדשות. גם בשנים 1696 ו-1698 פרצו במקום שרפות גדולות ונגרמו נזקים כבדים למכרות. השוודים, שפלשו לפולין באמצע המאה ה-17 ושוב בתחילת המאה ה-18, בזזו את תושבי העיר וגרמו הרס כבד לעיר ולמכרות. ירידתה של א', שהחלה עם פלישות השוודים, נמשכה עד לחלוקתה השנייה של פולין ב-1793, כשהעיר עברה לריבונותה של אוסטריה. השלטונות החדשים הכירו בחשיבותם הכלכלית של המכרות ופעלו לפיתוחם. מדיניות זו נמשכה גם בעת שא' נכללה ב"נסיכות ורשה" שהקים נפוליאון (בשנים 1807-1815), ואחר-כך, כשצורפה למלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1858 הותקנה בא' מערכת להספקת מים. בשנת 1907 הוקם בעיר בית-חרושת לכלי פח וב-1910 נוסד בית-חרושת לכלים מצופים אמאיל.
מלחמת העולם הראשונה פגעה קשה בכלכלתה של א' ובמעמדה. גם בשנים הראשונות שלאחר המלחמה נמשכה המגמה הזאת; הכלכלה היתה בשפל ובעיר פרצו שביתות ומהומות של הפועלים, בדרישה להיטיב את תנאי עבודתם ושכרם. עם הזמן התחרש הפיתוח בעיר; עבודת המכרות נמשכה במלוא התפוקה וסיפקה תעסוקה ל-2,500 איש, ולצד בתי-החרושת הקודמים הוקמו בא' טחנת קמח, בית-זיקוק לכוהל מפוגל, מפעל לייצור יינות, מנסרה, מפעל לייצור לבנים ועוד. התפתח גם ענף חדש - עיבוד עורות.
ישיבת יהודים נאסרה בא' במשך מאות בשנים (עד שנת 1862, ולפי גרסה אחרת עד 1873), מכוח היותה עיר כנסייתית. עם זאת ידוע לנו שבמאה ה-14 חכרו יהודים מכרות בסביבה, ושכבר בזמנים קדומים היו יהודים בין חלוצי התעשייה בא'. יהודי ושמו לבקו, בנקאי החצר של המלך, חכר בשנת 1368 את המכרות וניהל את חשבון ההכנסות מן הכרייה, הזיקוק וההפקה של המחצבים. בימי המלך יאן סובייסקי נזכר יהודי תושב א', מרקוס נקל, כסוכן המלך לענייני המכרות. בשנת 1697 הוענקה לאגודת קבלנים יהודים בא' פריווילגיה מלכותית, שהתבססה על זכויות שהוענקו לחבריה. חוכרי המכרות היהודים חויבו לשלם מס מיוחד לאוצר המלך. בשנת 1717 אישרה ועדה מלכותית את בקשתה של האגודה להתיר לה לרכוש במכרז חומרים שנדרשו לה לעסקיה.
ואולם למרות פעילותם הכלכלית של חוכרים יהודים בא' חידש המלך אוגוסט השלישי בשנת 1693 את האיסור על התיישבות יהודים בעיר, וכמוהו נהג ב-1769 גם מלך פולין האחרון סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי, בנימוק שריבוי היהודים גורם נזק לעירונים ולאצולה המקומית, משום שהם רוכשים פונדקים, מייבאים יי"ש ובירה, מפעילים בתי-מזיגה וכיוצא באלה "עברות חמורות". שלטונות העיר נצטוו לגרש מן העיר את היהודים שישבו בה באורח לא חוקי ואף להעניש כל מי שהתיידד עם יהודים או קנה מהם סחורה כלשהי, במיוחד משקאות חריפים. היהורים שהועסקו בעבודת המכרות לא נחשבו תושבי קבע בעיר. מוצאם היה לרוב מקרקוב ומיישובים בסביבה, והם חזרו על-פי רוב למקומות מגוריהם. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19, לאחר שהאיסור על מגורי יהודים בא' כבר בוטל, היה ענף הפקת המחצבים וזיקוקם ברובו הגדול בידי יהודים, והתפתחות זו הביאה גם לגידול האוכלוסייה היהודית בעיר.
במשך מאות בשנים היו היהודים ששהו לרגל עסקיהם בסביבת א' כפופים לקהילת קרקוב. לא פעם פרצו סכסוכים בין היהודים יוצאי קרקוב ששהו בא' ובסביבתה לרגל פרנסתם לבין קהילת קרקוב, שהתנגדה לקשרי המסחר שלהם עם העיר א'. ב-1682 באו הצדדים לידי הסכם: קהילת קרקוב נתנה את הסכמתה לכך שיהודים בני העיר ינהלו עסקים בא' ובסביבתה, ובתמורה התחייבו אותם היהודים לשלם את חלקם בהוצאותיה של קהילת קרקוב, ובסכומים נכבדים. ההסכם הזה נשאר בתוקף עד המחצית השנייה של המאה ה-19. רק לאחר שבוטל האיסור על ישיבת יהודים בא' ומספרם בה גדל, נעשו צעדים לכינונה של קהילה עצמאית. בשנות ה-90 של אותה המאה נבנה בא' בית-כנסת וקודש בית-עלמין יהודי. רוב ילדי הקהילה למדו בתלמוד-תורה, שבסוף המאה ה-19 נעשה מעין חדר מודרני. בפרוס המאה ה-19 למדו בו כ-100 נערים.
ב-1664 ישב בא' רב ואב"ד, ר' יהודה ב"ר ניסן (ר' ביין), מחבר "בית יהודה". אחריו כיהנו בקהילה ר' גבריאל ישראל עשקלס, שעבר משם לפראג ולמץ ; ר, משה ב"ר פנחס קצנלבויגן; ר' שמואל שמלקה מרגליות (ב-1730); ר' יצחק אייזיק ב"ר יואב (ב-1763 עבר לאושוויינצ'ים, נפטר ב-1783); ר' יהושע סגל לנדא, נכדו של ר' יחזקאל לנדא מפראג ("הנודע ביהודה"). במאה ה-19 ישב בא' ר' משה יחיאל ב"ר מרדכי סטשונסקי, וכשעבר לקונסק בא במקומו בנו, ר' מרדכי יצחק. בשלהי אותה המאה כיהן ברבנות א' ר' משה יהודה זיונץ. בראשית המאה ה-20 ישב בא' ר' מנחם מנדל רוזנשטרוך (בשנת 1932 עוד ישב בעיר).
ב-1916 השתקע בא' האדמו"ר ר' יהושע השל הורוו"ץ-שטרנפלד, בנו של ר' חיים שמואל מחנצ'יני (ע"ע), והקים בה אחד ממרכזי החסידות הגדולים בפולין. הוא נספה בשואה.
בסוף המאה ה-19 התארגנה בא' קבוצה קטנה של ציונים וב-1897 נוסדה "אגודת ציון". שנתיים קודם לכן ייסדו המשכילים חברה לספרות, שהיה לה מועדון משלה, עם ספרייה ואולם קריאה, ובו התקיימו גם הרצאות וערבי חברה. בשנת 1909 נפתח בא' בית-ספר עברי, שלמדו בו כ-60 תלמידים ומורה אחד הורה בו.
בראשית המאה ה-20 חל גיוון בעיסוקיהם של יהודי א' ונתרבו בקרבם בעלי המלאכה, אבל רבים המשיכו גם אז להתפרנס כחוכרי מכרות. לידם מצאו את פרנסתם גם סוכנים, ספקים ומתווכים למיניהם. בין יהודי העיר היו סוחרים גדולים שעסקו בעיקר בסחר בתבואות, בבהמות ובביצים - לרוב כנציגי חברות מסחר בקרקוב וערים גדולות אחרות; רבים אחרים היו חנוונים ובעלי דוכנים בשוק או רוכלים בכפרים. בקרב בעלי המלאכה היהודים בלט מספרם הרב של החייטים ; רובם עסקו בתפירת בגדים מוכנים זולים ובמכירתם לכפריים בימי שוק ויריר. נוסף על מקצועות המלאכה המסורתיים של היהודים (זגגים,פחחים, קצבים, אופים) היו ביניהם גם נפחים ורצענים אחדים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקדם הצבא הרוסי מערבה ודרומה ורבים מיהודי א' נמלטו לקרקוב, ומקצתם אף הרחיקו עד וינה. בסוף 1914 נכבשה העיר בידי הרוסים, שהחזיקו בה עד יוני 1915. האוכלוסייה האזרחית, ויותר מכל היהודים, סבלו מאוד הן ממעשי התנכלות של החיילים והן מן הגזרות הכלכליות. ביוני 1915 חזרו האוסטרים וכבשו את העיר, ועם שובם חזרו לא' גם מקצת היהודים. המלחמה גרמה להאטת הפעילות הכלכלית ולמשבר כלכלי קשה. רבים מתושבי העיר היו מובטלים. במיוחד נפגעו פועלים שנירים וסוחרים זעירים, שנאלצו לסגור את עסקיהם. הקהילה הקימה בתקופה זו ועד עזרה שאסף בגדים, פתח מטבח ציבורי ודאג לנזקקים גם לטיפול רפואי.
בשנת 1918 היה ניסיון להפיץ בא' עלילת דם, אבל הילד הנוצרי שכביכול נחטף ונרצח בידי היהודים נמצא במהרה מוסתר אצל המעלילים עצמם כשהוא בריא ושלם.
היהודים בין שתי מלחמות העולם
תקופה זו נפתחה בסימן של גידול במספר היהודים מחד גיסא ויהידה כלכלית מאידך גיסא, שנמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מיד אחרי המלחמה הושיט הג'וינט סיוע ליהורי א' בדברי מזון והלבשה, ובתמיכתו גם הוקמה בעיר מרפאה. הג'וינט תמך בחברת "ביקור חולים" ושילם את שכרו של הרופא, שטיפל בעניי הקהילה חינם אין כסף. בשנת 1921 יזם הג'וינט גם הקמת ועד למען יתומי מלחמה. בין יתר פעולותיו פתח הוועד קורסים ליתומים על-פי תכנית הלימודים של בתי-הספר העממיים שלמדו בהם גם מקצועות מלאכה.
בשנות ה-20 הראשונות ניכרו סימני שיקום בפעילות הכלכלית של יהודי א'. בעיר הוקמו 34 מפעלים קטנים ובתי-מלאכה שסיפקו תעסוקה ל-219 יהודים - הבעלים ובני משפחותיהם ולעתים גם עובדים שכירים. רוב בעלי המלאכה בעיר היו חייטים, פחחים או אופים ומיעוטם עסקו בבניין ובמתכת; בידי היהודים היו גם כמה בתי-מלאכה - למוצרי חרסינה וכלי מטבח (מפעלי "ווסטן"), לסבון, ולייצור משקאות חריפים. ואולם מקורות הפרנסה העיקריים של יהודי א' היו מסחר קמעוני במזון ובדברי הלבשה. בשנות ה-20 שלטו היהודים ברוב רובו של המסחר בעיר, חרף התחרות הקשה עם הסוחרים הפולנים שקיבלו אשראי מועדף ונהנו מתמיכת השלטונות. ב-1924 התקבלה החלטה לכונן איגוד של סוחרים יהודים. האיגוד הוקם שנתיים מאוחר יותר. נוסד גם ועד עזרה למען סוחרים זעירים ובעלי מלאכה יהודים, ובשנות ה-30 הוקמו מוסדות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים שעסקיהם נפגעו מן המשבר הכלכלי הקשה שפקד אז את כל פולין. ב-1925 נוסד בנק יהודי קואופרטיבי ("בנק לודובי"), ב-1926 נוסד בנק לסוחרים ("בנק קופייצקי"), ובמאי 1931 הוקמה אגודה שיתופית לאשראי של סוחרים ובעלי מלאכה. מלבר אלה היתה בעיר "קופת גמילות חסדים" שנתנה לנזקקים הלוואות קטנות ללא ריבית.
על מצוקתם הקשה של יהודי א' יעידו הנתונים על סיוע לנזקקים לקראת חג הפסח: בשנת 1933 קיבלו 300 משפחות בקירוב (חמישית מכלל המשפחות היהודיות יא', "חערח חירויו" או מצות 1שאר צורכי החג. מספר הנתמכים מקופת הציבור הגיע לשיאו בשנת 1939.
בשנות ה-30 המאוחרות החמיר מצבם הכלכלי של יהודי א', לנוכח החרם שהכריזו האנטישמים על המסחר היהודי. ובים מן הסוחרים היהורים פשטו את הרגל בזה אחר זה. גם האיסור שהוטל בתקופה זו על השחיטה הכשרה הוסיף על המצוקה. בשנת 1937 נסגרו רוב האטליזים היהודיים בהוראת השלטונות, והקצבים היהודים איבדו את מקור פרנסתם.
בשנת 1933 פרצו בעיר מהומות אנטי-יהודיות של פועלי בתי-החרושת, אך המשטרה הצליחה להשתלט עליהן. משנת 1935 ואילך היתה הפצת כרוזים אנטישמיים בשוק המקומי לנוהג מקובל.
ואולם חרף המשבר הכלכלי והאנטישמיות הגוברת עמדו שנות ה-20 וה-30 בסימן של פעילות ציונית ערה. המפלגות הציוניות העיקריות בעיר היו "הציונים הכלליים", ה"התאחדות", "המזרחי" והרוויזיוניסטים. ב-1926 נוסד בעיר קן של תנועת הנוער הציונית "עקיבא", שהיה לה אחר-כך גם קיבויו הכשרה. בשנת 1934 הוכשרו בו 33 צעירים. קן "השומר הצעיר" בא', שנוסד ב-1920,חדל לפעול בשנת 1930. סניף "החלוץ" בעיר שיגר ב-1926 קבוצה ראשונה של בני נוער מא, לארץ-ישראל.בשנות ה-30 היה בעיר גם קן של תנועת "גורדוניה",וב-1929 נוסד מועדון ספורט של "מכבי".
משנת 1922 היה בא' גם סניף של "אגודת ישראל". במשך זמן רב לא היתה לקהילה היהודית בא' הנהגה נבחרת בגלל הסכסוכים בין הפלגים השונים בציבור היהודי, ועד 8191 לא היה גם ראש קהילה. העסקנים המקומיים התנגדו לראש הקהילה שנבחר באותה שנה, והגיעו דברים לידי כך שהרשויות נאלצו להתערב וביטלו את תוצאות הבחירות, וחב רי הוועד הקודם נשארו בתפקידיהם. בבחירות 4291 לוועד הקהילה נבחרו שני נציגים של בעלי המלאכה. שאר הרשימות - חסידים בלתי מפלגתיים, "המזרחי" ו"אגודת ישראל" - זכו כולן בנציג אחד. בשנת 1931 החליטו "המזרחי', ורשימת בעלי המלאכה להתאחד ברשימה משותפת, רשימת יהאיחוד העממי", וזכו ב-5 מנדטים. שלושת המנדטים הנותרים התחלקו בין "אגודת ישראל" (שני מנדטים) ורשימת "הציונים הכלליים" (מנדט אחד).
בבחירות למועצת העיר בשנת 1926 זכו היהודים ב-8 נציגים מתוך 24 חברי המועצה, ואחד מהם נבחר לסגן ראש העיר.
בשנת 1929 נפתח בא' בית-ספר עברי של רשת "תרבות". בשנות ה-30 הראשונות למדו בו כ-50 מילדי הקהילה. התלמוד-תורה הישן התקיים גם הוא תחת פיקוחה של "אגודת ישראל".
בימי מלחמת העולם השנייה
א' שכנה במרחק 40 ק"מ בלבד מגבולה של גרמניה ולכן נכבשה כבר בימים הראשונים של ספטמבר 1939. רק יהודים מעטים, בעיקר הצעירים, נמלטו מזרחה לתחום שלטונה של ברית-המועצות. מיד עם כיבוש העיר החלו בה רדיפות קשות ומעשי התעללות ביהודים - תקיפות ברחוב, גזיזת זקנים ופיאות, מעשי ביזה בדירות מגורים ובתי-עסק וגיוס לעבודות כפייה מפרכות ומשפילות. שניים מיהודי א' נורו למוות. מיד אחר-כך פורסמו גזרות ראשונות - איסור להימצא ברחובות הראשיים ; חובה לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול (שהוחלף מאוחר יותר בטלאי צהוב שצורתו מגן-דוד על החזה ועל הגב) ; חנויות ועסקים של יהודים הוחרמו ונמסרו לניהולם של מיופי-כוח גרמנים ; יהודים שגרו במרכז העיר פונו מדירותיהם ; ועל כלל יהודי העיר הוטלה קונטריבוציה גבוהה בכסף מזומן ובזהב. בסוף 1939 נכללה א' בשלזיה עילית המזרחית, חבל ארץ שסופח לרייך השלישי.
בקיץ 1940 נרצח בעיר שוטר גרמני, כנראה בידי אנשי המחתרת הפולנית. בעקבות האירוע הזה נכנסו לא' ב-31 ביולי פלוגות-עונשין גרמניות. הגברים היהודים והפולנים רוכזו בכמה מגרשים בעיר והושכבו על האדמה כשפניהם שקועות בבוץ, והגרמנים דרכו עליהם במגפיהם המסומרים, הצליפו בהם ואף ירו למוות בשניים מהם. לאחר יום של עינויים שוחררו הגברים לבתיהם מוכים ופצועים. יש אומרים שהגרמנים ניצלו את ההזדמנות ורצחו ביום ההוא, שזכה לכינוי "יום ד' העקוב מדם", עוד כמה מאנשי האינטליגנציה הפולנית בעיר.
בסתיו 1939 הוקם בא' יודנראט, וב-1940 , עם כינונו של יודנראט מרכזי ליהודי שלזיה עילית המרכזית בסוסנובייץ (ע"ע), ה"צנטראלה", נעשה היודנראט של א' כפוף לו, וכנראה שאנשיו גם הוחלפו. בתחילת 1940 נתמנה יהודי מקומי, סובול שמו, לנציג ה"צנטראלה" בא', ואפשר שמאוחר יותר נתמנה ליושב-ראש היודנראט של א'.
ערב הכיבוש ישבו בא' כ-2,500 יהודים, ואחר-כך נוספו עליהם עוד כמה מאות פליטים ממקומות אחרים. במרס 1940 היו בא' 2,983 יהודים. יותר משליש מהם נזקקו לתמיכה כלשהי ממחלקת הסעד של היודנראט וכשליש מתקציבו של היודנראט יועד למטרה זו. 243 משפחות, ביניהן 64 משפחות של פליטים, קיבלו תמיכה כספית; 43 יהודים שותפו בחלוקת חבילות מזון; 50 ילדים ביקרו בגן ילדים ; 108 תינוקות קיבלו יום-יום חלב ומזון אחר; ובמטבח הציבורי של היודנראט, שהוקם עוד בנובמבר 1939, חולקו מדי יום ביומו 639 ארוחות. ביוני 1941 הוקם בבניין הגימנסיה לשעבר בית-חולים יהודי בן 40 מיטות, שעבדו בו רופא ו-7 אחיות, רובן בוגרוח קורסים לאחיות שהתקיימו בשנת 1940 בסוסנובייץ. רוב המאושפזים היו עובדים שחזרו ממחנות עבודה בשלזיה, בסביבת אופולה (ע"ע). בתקופת הכיבוש לא היו מגפות בקרב יהודי המקום.
בחודשים ינואר-מאי 1941 קיים היודנראט קורסים מקצועיים של שלושה-ארבעה חודשים. יותר מ-50 צעירים למדו בהם אלקטרוניקה, חייטות נשים ותפירת לבני נשים, ייצור מחוכים, כובענות וכיוצא באלה.
כזכור גויסו יהודי א' עוד בראשית תקופת הכיבוש לעבודת כפייה בא' ובסביבתה. בתחילה נחטפו האנשים באורח שרירותי ברחובות, אבל מאוחר יותר הוטלה על היודנראט החובה לגייס עובדי כפייה. מסתיו 1940 החלו הגרמנים לשלוח יהודים גם למחנות עבודה מרוחקים, בעיקר בשלויה. קבוצה ראשונה של צעירים יהודים מא' יצאה למחנות כנראה בסוכות תש"א (אוקטובר 1940) על-פי רשימות שהכין היודנראט. רופא יהודי בדק את המועמדים וקבע את כשירותם לעבודה. אף-על- פי שהצעירים נשלחו למחנות עבורה לתקופה מוגבלת של שלושה חודשים, לא חזר איש מהם לא'. בתחילת נובמבר ערך היודנראט בהוראת ה"צנטראלה" רישום של כל הגברים בני 18-45, ומאו שולחו למחנות העבודה מדי חודשים אחדים קבוצות נוספות בנות עשרות יהודים. תחילה נכללו בטרנספורטים הללו רק גברים, אבל מסוף 1941 גויסו גם נשים. הגיוסים התנהלו על-פי רשימות היודנראט, אבל מלבד המגויסים האלה נחטפו מפעם לפעם גם יהודים ברחובות או מן הבתים. תושבי א' שולחו למחנות אנאברג (גורה שוויינטיני), נויקירך (נובי-קושצ'יול), בראנדה (פרונדי), הנסדורף (הנושוב), קלטנדורף (קיילצ'ינה), מרקשטט (לסקוביצה אולובסקיה), גרוסמלוויץ, גרוסרוזן, בלכהמר, בוכנוואלד ומקומות אחרים.
בעיר א' הועסקו עוד כ-200 יהודים ב"שופ רוזנר", סניף של בית-המלאכה הגדול שהקים רוזנר בבנדז'ין (ע"ע). כמה עשרות יהודים התפרנסו מעבודתם בבית-חרושת למזוודות, ובעלי מלאכה אחדים עוד המשיכו לעבוד ומן מה במקצועם או בעבודות מודמנות. רבים התקיימו ממכירת פרטי רכוש לפולנים תמורת מזון. בספטמבר 1941 הועברו יהודי א' לגטו בפרבר סיקורקה, שצורפו אליו עוד כמה בתים סמוכים. על הקמת הגטו נודע ליהודים רק כמה ימים קודם לכן, והיודנראט דאג להכין דירות מגורים בשטח הגטו המיועד. הגרמנים הרשו ליהודים לקחת עמם לגטו את כל רכושם, והיודנראט מכר לצורך זה עגלות רתומות לסוסים. ההעברה לגטו נמשכה בערך 10 ימים ופיקחו עליה גרמנים מבנדז'ין ומסוסנובייץ ושוטרים יהודים של ה"צנטראלה". בו בזמן העבירו הגרמנים את תושבי הפרבר הפולנים לדירות בעיר שפונו מדייריהן היהודים. הגטו בא' לא היה מגודר, אך נאסר על יושביו לצאת ממנו ללא ליווי של שוטר יהודי. הצפיפות בגטו היתה גדולה. רוב הדירות היו קטנות מאוד, על-פי רוב רק חדר ומטבח, ו-7-8 נפשות נאלצו להצטופף בחדר אחד. מנות המזון היו זעומות וקניית מזון מפולנים נאסרה. היודנראט פתח בגטו כמה חנויות של ירקות ודאג לסיוע לנזקקים, ובכל זאת סבלו משפחות רבות חרפת רעב. ב-2 במרס 1942 הוצאו להורג בחוצות הגטו ,שלהשה יהודים באשמה שהבריחו מזון, ומאו פסקו ההברחות.
אור ליום 10 ביוני 1942 נערכה בא' אקציה. שוטרים יהודים הוציאו מן הבתים את הזקנים והחולים וריכזו אותם במטבח הציבורי בגטו ששכן בבניין הגימנסיה לשעבר.בתחילה הודיעו הגרמנים שבכוונתם לגרש כעשירית מיהודי העיר, והיודנראט הכין רשימות שנכללו בהן רק החלשים ביותר. אבל ב-11 ביוני עם זריחה כיתרו גרמנים את הגטו, הוציאו את כל יושביו מבתיהם והריצו אותם לכיכר שליד הגימנסיה. למחרת נערכה שם סלקציה, שהשתתף בה משה מרין, ראש ה"צנטראלה" בסוסנובייץ. כמה מאות "כשירים לעבודה" הופרדו משאר הנאספים ושולחו למחנות עבודה. קבוצה אחרת, של חולים וחלשים, הועברה בידי שוטרים לבניין ששימש בעבר בית-ספר פולני (לפי עדות אחרת - לבניין קופת-החולים שהיה בשלבי בנייה). הנותרים הוחזקו בבניין הגימנסיה המקומית. ב- 13 ביוני 1942 יצא טרנספורט ראשון של יהודים מא' ומיישובים אחרים בסביבה למחנה ההשמדה אושוויץ.
כעבור יומיים, ב-15 ביוני, שולחו לאושוויץ גם היהודים האחרים שרוכזו בבניין הגימנסיה, למעט קבוצה של 200-300 מיוחסים שהועברו למחנה מעבר בסוסנובייץ. בין אלה היו חברי היודנראט והמשטרה היהודית עם בני משפחותיהם וגם עובדי בית-החולים היהודי וה"שופ" של רוזנר. האחרונים הועסקו אחר-כך במפעלי רוזנר בבנדז'ין. קבוצה בת 15 יהודים הוחזרה לא' לעבודות ניקוי השטח, אבל כעבור כמה ימים הועברו גם הם לסוסנובייץ בפקודת ראש העיר הגרמני.
עד 1943 עדיין עבדו 10 יהודים בבית-החרושת למזוודות בא' והתגוררו במחנה קטן בשטח המפעל. אחר-כך נשלחו גם הם למחנות עבודה.
אחרי המלחמה
מתוך יותר מ- 2,500 יהודים שגרו בא' לפני המלחמה שרדו עם סיומה רק כ- 150 נפש. בשנים 1945-1946 חזרו כמה ניצולים לא', ומצאו את בתי משפחותיהם תפוסים בידי פולנים. הניצולים התארגנו, שכרו דירת מגורים והקימו ועד. ואולם לאחר שצעירה יהודייה שחזרה לבית הוריה בחיפוש אחר שרירי העבר נרצחה בידי פולנים, מיהרו כל היהודים לעזוב את א'.
בסוף שנות ה-80 עוד נותרו בבית-העלמין היהודי העתיק ברחוב קלינינה, שריד מן המאה ה-17, 20 מצבות, ועוד כ-300 מצבות נשתמרו בבית-הקברות היהודי החדש ברחוב אל-ביאנה. כיום אין בא' יהודים.
קישור לעיריה המקומית
קישורים על העיר אולקוש
http://www1.yadvashem.org/education/ghettos/olkusz.htm
http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/this_month/july/04.asp
התמונה המפורסמת מרבה של אולקוש עם הנאצים
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2762848&forum_id=771