תרומות
קולבייל KOLBIEL
ישוב עירוני בפולין
מחוז: וארשה
נפה: מינסק מאזובייצקי
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-1,600
· יהודים בשנת 1941: כ-820
· יהודים לאחר השואה: כ-3 משפחות
תולדות הקהילה:
הידיעות הראשונות על ק' הן מתחילת המאה ה-15. הכפר ק' היה שייך אז למשפחת האצילים קולבילסקי. במרוצת הזמן התפתח היישוב למרכז מסחרי קטן והתקיימו בו ימי שוק. בשנת 1532 קיבלה ק' מן המלך זיגמונט הראשון מעמד של יישוב עירוני והתקיימו בה שני ימי שוק קבועים (בכל שבוע) ויריד שנתי. בשנות השישים של המאה ה-16 היתה ק' גם למרכז מלאכה ; בקרב 700 התושבים היו אז 85 בעלי מלאכה. מלחמות השוודים באמצע המאה ה-71 הביאו הרס על ק' ורוב תושביה עברו לגור במקומות אחרים. בק' נשארו רק 150 תושבים בערך.
לאחר חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, היתה ק' נתונה לשליטתה של פרוסיה. בשנת 1807 נכללה העיירה בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית.
ק' התפתחה מחדש למרכז מסחר ומלאכה במאה ה-19, לאחר שעברה בשנת 1806 לבעלותו של הרוזן י' זאמויסקי.בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבשה ק' בידי יחידות הצבא הגרמני ואלה שהו בה משנת 1915 עד שנסוגו בשנת 1918. בשנת 1918 פרצה בק' דליקה ובתים רבים שהיו בנויים מעץ עלו באש.
אין לנו ידיעות מדויקות על תחילת היישוב היהודי בק'. כנראה שראשיתו של היישוב היהודי היתה בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. ראשוני המתיישבים היהודים עסקו בפונדקאות, במסחר זעיר ובמלאכה. בעל האחוזה באותה תקופה היה ז' זאמויסקי והוא ראה ביהודים גורם חשוב שבכוחו לתרום לפיתוח היישוב ; לכן נתן להם רשות לרכוש מגרשים ולבנות בתים.
היישוב היהודי המאורגן בק' החל באמצע המאה ה-19. במקום הוקם בית כנסת בנוי עץ. לקהילה השתייכו אז גם היהודים שישבו בכמה כפרים סמוכים לעיירה. מבין הרבנים שכיהנו בק' בסוף המאה ה-19 ידוע לנו שמו של ר' נתן נטע הכהן דאטנר, שנתמנה לרב העיירה בשנת 1894 וכיהן בה עד שנת 1912. הרב דאטנר נודע ברבים בחיבוריו "דרך אמונה ומעשה רב", "שערי אמונה" ועוד. בק' נמצאו בעת ההיא חסידים מזרמים שונים, אם כי לא הוקמו במקום שטיבלאך נפרדים. בשנים 1907-1917 היתה ק' מקום מושבו של האדמו"ר ר' יהושע אשר רבינוביץ, עד שהעתיק את מושבו לווארשה.
ילדי ישראל למדו בחדרים וכמה מבני הנוער למדו בישיבה שבמקום. בישיבה זו למדו גם צעירים מעיירות אחרות. באביב 1918 פרצה בק' דליקה. כאמור היו מרבית הבתים בעיירה בנויים מעץ והם עלו באש. בכללם היה גם בית הכנסת. רוב יהודי העיירה נשארו בלי קורת גג, ורבים מן ה"נשרפים" עזבו ועברו למקומות אחרים. בקיץ 1920 , בעת המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית, נכנסו יחידות הצבא האדום לק' ונשארו בה במשך שבוע ימים. אחרי נסיגת הצבא האדום האשימו הפולנים את יהודי ק' בשיתוף פעולה עם הבולשוויקים והיו גם מעשי התעללות ביהודים.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו יהודי ק' בעיקר מן המסחר הזעיר וממלאכה. בין בעלי המלאכה היו חייטים, סנדלרים, פרוונים, נפחים, בנאים, נגרים ואופים. בגלל החרם שהטילו הפולנים על המסחר היהודי הידרדר מצבם הכלכלי של רוב יהודי העיירה. מצב זה הביא להגירה מתמדת של יהודי ק', ובייחוד של הצעירים, לערים הגדולות ולארצות המערב.
בק' הוקם באותה תקופה "איגוד של בעלי המלאכה" (שעמד תחת השפעת "אגודת ישראל"). האיגוד הקים "קופת גמילות חסדים" שנתנה לנזקקים הלוואות בלא ריבית. מרבית יהודי ק' היו נתונים להשפעתה של "אגודת ישראל", אולם במשך הזמן גברה השפעתם של הציונים, במיוחד בקרב הנוער. הרוב תמכו במפלגת "פועלי ציון". החוג הראשון של הציונים בק' הוקם עוד בשנת 1916. מארגוני הנוער הציוני התקיימו במקום קנים של "הנוער הציוני" ושל בית"ר. המפלגה הקומוניסטית וארגון הנוער שלה פעלו באורח בלתי ליגאלי ומשכו אליהם רבים מבני הנוער היהודי.
בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1931 נבחרו 8 פרנסים : 3 נציגים של "אגודת ישראל", 2 של הציונים ו-3 מרשימת בעלי המלאכה. בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1936 קיבלו רשימת "אגורת ישראל" ובעלי המלאכה 5 מנדטים והציונים - 3. רבה האחרון של ק' היה באותן השנים ר' יהודה לייב לאנדוי. בשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עמר בראש ישיבת "חכמי לובלין". ילדי ישראל המשיכו ללמוד גם באותה תקופה בחדרים והבנות בבית-הספר "בית יעקב" (שהיו בו 7 כיתות). ביוזמתם של הציונים הוקמה בק' ספרייה ששימשה גם מקום מפגש לבני הנוער. ליד הספרייה התקיימו חוגים ללימוד השפה העברית וחוג לדרמה.
קולבייל הופצצה ביום הראשון למלחמה ונפלו מספר קרבנות מתושבי העיירה. ב- 15 בספטמבר 1939 נכנסו לקולבייל יחידות הצבא הגרמני. בימים הראשונים לאחר כיבוש העיירה נצטוו כל הגברים, פולנים כיהודים, להתייצב בבניין הכנסייה המקומית ומשם הם הועברו למחנה צבאי בקומורובו שליד אוסטרוב מאזובייצקי. כעבור 10 ימים הרשו להם הגרמנים לחזור לקולבייל. תוך-כדי הטלטולים ממקום למקום נורו בידי הגרמנים 13 איש. בנובמבר. 1939 הוקמו בקולבייל יודנראט ומשטרה יהודית(שמנתה 10 אנשים). החברים בשני מוסדות אלה נאלצו לבצע את כל ההוראות של הגרמנים; בין השאר היה עליהם לספק אנשים לעבודות כפייה ולסייע כהחרמת רכוש יהודי, כלי כסף, זהב, פרוות וכיוצא באלה. באותו זמן הוטלה על יהודי המקום, מגיל 10 ומעלה, החובה לענוד על זרועם סרט לכן ועליו מגן דוד. מסוף שנת 1939 ועד סתיו 1941 הגיעו לקולבייל פליטים רבים מאוטבוצק ומפאלניצה ויהודים שגורשו מקאליש. בין הפליטים היו גם עשרים תלמידים מ"ישיבת חכמי לובלין" שנתלוו אל הרב יהודה לייב לאנדוי. הקהילה בקולבייל תמכה בהם כל זמן קיומה. בספטמבר 1941 מנתה הקהילה 1,100 נפש בערך. היהודים נדחסו לתוך מספר קטן של בתים בחלק מרחוב ה- 3 במאי וברחוב שבו עמד בית הכנסת. כל החדרים היו גדושים. בגלל הדוחק והמצב הסאניטארי הקשה ובשל הרעב פרצו בגטו מחלות; במקום השתוללה גם מגיפת טיפוס. באוגוסט 1942 הגיעו לקולבייל מספר יהודים ממינסק מאזובייצקי שעלה בידם להימלט מן האקציה שם והצפיפות בגטו גדלה עוד יותר. ב- 27 בספטמבר 1942 (יום ב' של חג הסוכות תש"ג) כיתרו אנשי הצבא הגרמני ופלוגות של אוקראינים את העיירה. היהודים הוצאו מבתיהם, הובאו לתחנת הרכבת פילאבה ומשם שולחו לטרבלינקה. כל מי שהתנגד לגרמנים ולעוזריהם נורה במקום. בקולבייל השאירו הגרמנים קבוצת עבודה שמנתה 50 איש בערך. בערך 100 איש הצליחו להימלט מן האקציה של ספטמבר - אם משום שמצאו לעצמם מקום מחבוא ואם מפני שנעזרו באיכרי הסביבה. לאחר תקופה קצרה חזרו רוב הנמלטים לעיירה. הגרמנים העסיקו אותם בעבודת כפייה בסלילת כביש. על היהודים שמרו גרמנים מקומיים (פולקסדויטשה) מן הכפר הסמוך בוצ'אן. לאחר זמן מה הועברו שארית יהודי קולבייל לגטו וארשה וכמה מהם לגטו גארוולין. הרב לאנדוי הגיע לווארשה והמשיך לקיים את ישיבתו בגטו עד חיסולו של הגטו באפריל 1943. מיהודי קולבייל ניצלו רק כמה משפחות. שתיים מהן עלו לישראל ואחת היגרה לארצות הברית.