תרומות
אנדריחוב ANDRYCHOW
עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: ואדוביצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-6,299
· יהודים בשנת 1941: כ-370
· יהודים לאחר השואה: 25
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
קודם ל- 1440 הייתה אנדריחוב ידועה ככפר בשם יינדז'ייוב. ב- 1767 אישר המלך סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי להקים במקום ישוב עירוני בבעלות פרטית של האצולה והעניק לו מעמד של עיר. אז כנראה גם הוסב שמו לאנדריחוב. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התיישבו באנדריחוב אורגים מצ'כיה, שלזיה ובלגיה ופיתחו במקום תעשייה ביתית, בעיקר של מפות-שולחן, שיצאו להן מוניטין אף ברוסיה ובאיטליה הרחוקות. בתחילת המאה ה- 19 הצטמצמה התעשייה הביתית, אולם כבר במחצית השנייה של אותה מאה תפסה את מקומה תעשייה ממוכנת של אריגי בדים, ולה מפעלים שהעסיקו עשרות פועלים. התנופה בפיתוח התעשייה חלה לאחר שהעיר התאוששה ממגיפת הכולירה, שפקדה אותה ב- 1855 והפילה חללים רבים. ב- 1907 הוקם במקום מפעל טקסטיל, אחד הגדולים מסוגו בפולין, שהתמחה בייצור ציפיות, בעיקר ציפיות לכסתות-פוך. בשנות ה- 30 למאה ה- 20 עבדו במפעל זה כ- 4,000 פועלים מאנדריחוב ומסביבתה. את הקמת המפעל יזמו שני משקיעים מצ'כיה, האחים צ'צ'וביצ'קה, ושמו היה נודע עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. מלבד מפעלי טקסטיל היו במקום גם מישרפת-סיד, מלבנה, בית זיקוק לספירט ומיבשלת-בירה. ראשוני היהודים התיישבו באנדריחוב בתחילת המאה ה- 19 ועיקר עיסוקם בסחר בדים. היישוב היהודי הלך וגדל במחצית השנייה של המאה ה- 19. בעת ההיא היו יהודי המקום היזמים הראשיים להקמת בתי-חרושת ממוכנים לאריגה. ב- 1913 פעלו בתי-החרושת הגדולים: של תיאודור פליקס (42 פועלים) ושל האחים פרדינאנד וברנארד שטמברגר (כ- 30 פועלים). עם פיתוח המפעלים הללו הועסקו 100 פועלים בכל אחד מהם. החלוץ בתעשיית הגובלנים היה יואכים גרינשפאן (במפעלו הועסקו כ- 40 פועלים). את המפעל הגדול באנדריחוב, ואחד הגדולים מסוגו בפולין כולה, הקימו ב- 1907 כאמור, האחים צ'צ'וביצ'קה, גם הם יהודים. אמנם פועלים יהודים לא עבדו בו, אבל מצאו שם את פרנסתם כתריסר פקידים יהודים. עם פיתוח התעשייה רווחה פרנסתם של סוחרי הבדים היהודים, של המתווכים והסוכנים היהודים. כנגד זה נצטמצמו מקורות הפרנסה של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים. מאחר שרבים מהם נטשו את עירם, פחתה אוכלוסיית היהודים עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בכמאה נפשות. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 לא היתה באנדריחוב קהילה מאורגנת. היהודים היו בחסותה של קהילת זאטור, ובבית-העלמין שם קברו את מתיהם. במחצית השנייה של אותה מאה קיבלה קהילת אנדריחוב סטאטוס חוקי והיתה לעצמאית. חלקת-שדה לבית-העלמין נקנתה על-ידי הקהילה ב- 1884, ובאותה שנה קמה גם החברה קדישא. שנה לאחר-מכן נבנה במקום בית-תפילה מפואר, עשוי עץ, ובו כ- 600 מקומות למתפללים. ב- 1860 הוקם בית-ספר לילדי ישראל, ואולם משהונהג חוק חובת הלימוד בבתי-הספר העממיים, בוטל בית-ספר זה. מנהלו הראשון של בית-הספר היה ד"ר יוסף יצחק קובק, שנתמנה ב- 1862 לרב העיר. ד"ר קובק נודע כאחד המייסדים של הירחון למדעי היהדות "ישורון" (הופיע בגרמניה בשנים 1856- 1878). מאנדריחוב עבר הרב קובק לכהן כמטיף ומנהל בית-ספר בליפטו-סנט מיקלוש בסלובקיה, ואחר-כך, עד 1888, היה רב בבאמברג (גרמניה). משם חזר לעיר מולדתו לבוב והיה מורה לדת. את כסאו באנדריחוב ירש ר' אבא מצנר, גם הוא "רב מתקדם" ומורה לדת לילדי ישראל. ב- 1902 ישב על כס הרבנות באנדריחוב ד"ר יהושע פרוסט. כהונתם של "רבנים מתקדמים" בעלי תארים אקדמיים באנדריחוב נבעה מכך שחלק ניכר של יהודי העיר, ובעיקר "בעלי המאה" וההשפעה שבהם, השתייכו למחנה "המתקדמים". את שאר היהודים המסורתיים שירתו מורי הוראה שכיהנו ליד רבני העיר. ב- 1904 שימש כדומ"ץ ר' אשר רבין. בעת כהונתו של הרב מצנר שימשו בקודש באנדריחוב דיינים כר' מנדל שטרן, ואחריו בנו' ר' משה, וב- 1909 ר' יעקב שלמה. המסורתיים או האורתודוכסים, כפי שכונו בפי אנשי המקום, התרכזו סביב בית-המדרש. פרנסי הקהילה היו על-פי-רוב מן ה"מתקדמים", והם גם שייצגו את יהודי המקום במועצת העירייה. ב- 1867 נבחרו שני יהודים מתוך 10 חברי המועצה וב- 1894 - 3 מתוך 24. יליד המקום, ד"ר ארתור פליקס (בנו של יו"ר ועד הקהילה תיאודור פליקס), קנה לו שם כבאקטריולוג; יחד עם ד"ר וייל מפראג המציא את שיטת האיבחון של טיפוס הבהרות "ניסוי( וייל-פליקס"). ב- 1898 היו בעיר גילויי אנטישמיות. אחד מכמרי הכפרים המקומיים הוציא לאור חוברת-שטנה על היהודים. הוא הטיף נגד היהודים גם מבימת הכנסייה, והיה מזהיר את קהל המאמינים שלא יקנו בחנויות היהודים ולא יפנו לעצת הרופאים היהודים.
מלחמת-העולם הראשונה גרמה להמשך הירידה במספר האוכלוסייה היהודית באנדריחוב. תהליך זה הואץ בעקבות הפרעות שפרעו ביהודי אנדריחוב האיכרים מכפרי הסביבה ב- 5 בנובמבר 1918, מה עוד שהפורעים לא נתקלו בתגובה הולמת מצד המשטרה המקומית. גם המבנה הכלכלי של יהודי המקום לא תרם ליציבותו של היישוב היהודי ולא כל שכן לגידולו. ב- 23 מפעלי תעשייה ושירותים בבעלות היהודים, שנפקדו ב- 1921, הועסקו 893 איש, %97.7 מהם שכירים לא-יהודים ו-%1.4 בלבד שכירים יהודים. ב- 5 מפעלי טקסטיל שבבעלות יהודית הועסקו 850 פועלים שכירים לא-יהודים ו- 8 פקידים יהודים בלבד. הקהילה מצדה עשתה מאמצים כדי לעזור לסוחרים ולבעלי-המלאכה היהודים. לקופת גמ"ח שנוסדה במקום היה הון-יסוד די ניכר, ובשנת 1929 בלבד ניתנו מטעמה לנצרכים 57 הלוואות בסך 9,200 זלוטי. ב- 1936 ניסו הסוחרים היהודים להתארגן באיגוד-סוחרים משלהם, על-אף הצמצום שחל במספר האוכלוסייה היהודית שנמשך עד 1939. אותה תקופה בלטה במיוחד הפעילות הציבורית והתרבותית בקרב 50 המשפחות היהודיות שישבו במקום. בשנים 1922- 1924 נבנה "בית הקהילה", בן שתי קומות, ובו שוכנו מוסדות ועד הקהילה, המוסדות הציבוריים וסניף ההסתדרות הציונית. בבניין היתה ספרייה ובה אלפי ספרים, וכן אולם גדול לתרגילי התעמלות, לנשפים ולהצגות-תיאטרון. ב- 1923 הוקמה' בתמיכת הג'וינט, מירפאה יהודית. הועסק בה רופא וגם שכרו שולם בתמיכת הג'וינט. ב- 1935 שופץ בית-הכנסת. ב- 1925 הוכתר לרב העיר ד"ר דוד אביגדור שהוסיף פאר וכבוד לקהילת אנדריחוב. הוא היה חבר הוועד הפועל של "המזרחי" בגאליציה המערבית ושלזיה, ונודע בפעילותו הציבורית ובמאמריו שהדפיס ב"אידישעס טאגבלאט". ב- 1939 השתתף בקונגרס הציוני וממנו חזר לעיר כהונתו. הרב דוד אביגדור נספה עם שני בניו בטארנוב ב- 1942. אגודת נשים "אוניון" שהוקמה לפני מלחמת-העולם הראשונה ואחר-כך היתה לויצ"ו דאגה לנשים העניות ולהקניית הכשרה מקצועית לבנות. חברת "ביקור-חולים" טיפלה בלא-תשלום בחולים עניים. ארגון-הנוער הציוני הראשון התארגן כארגון צופים עוד ב- 1912, ולאחר המלחמה הוקמו בזה אחר זה קן',השומר הצעיר" (1925), קן "עקיבא" (1930) וארגון "ביתר" (1931) שקיים מחנה-קייט ארצי של התנועה באחד מכפרי הסביבה. זמן-מה התקיים במקום קן "הנוער הציוני". ב- 1927 התארגן במקום ארגון "עזרה". גם בתחום התרבות גילה היישוב היהודי הקטן באנדריחוב פעילות עניפה. ליד ארגוני-הנוער נתקיימו חוגים לספרות ולדראמה. ב- 1927 נמסר על קיום סניף האוניברסיטה העממית במקום. ב- 1930 הוקם גן-ילדים מיסודה של "תרבות". רבים מילדי ישראל למדו, לאחר הלימודים בבית-הספר הכללי, חומש עם פירוש רש"י בחדר המסורתי. בשנות ה- 30 פעל איגוד ספורט "מכבי". בקרב הציונים המבוגרים בלטו "הציונים הכלליים" ו"המזרחי". בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1933 קיבלה רשימת "המזרחי" 32 קולות, "הציונים הכלליים" - 23, ואילו הרביזיוניסטים 12 קולות. בשנות ה- 30 הועמד בראש ועד הקהילה הציוני ד"ר י. לוביץ. בשנים האחרונות קודם מלחמת-העולם השנייה גברו גילויי האנטישמיות בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית; היו מקרים של ניפוץ שמשות בבתי יהודים ואף בבית-הכנסת. בבחירות למועצת העירייה ב- 1939 קיבלו היהודים מאנדאט אחד בלבד (מתוך 16 כלל הנבחרים) לעומת 8 מאנדאטים (מתוך 40) ב- 1927. כ- 3 חודשים לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה נורה למוות בבית-המטבחיים השוחט היהודי, שהיה גם חזן בית-הכנסת.
משפרצה המלחמה ב- 1.9.39 נמלטו רבים מיהודי אנדריחוב מזרחה. ב- 3.9.39 נכבשה העיר בידי הגרמנים. חיילי הוורמאכט ואספסוף פולני פרצו לחנויות ולדירות של יהודים ושדדו את רכושם. כעבור שבועות אחדים הוחל גם בהחרמת מפעלים, בתי-מלאכה וחנויות של יהודים, והעברתם לידי "הנאמנים הגרמנים". לא כל היהודים שנמלטו מן העיר בתחילת המלחמה עלה בידיהם לצאת מאזור הכיבוש הגרמני והם החלו חוזרים לאנדריחוב. אולם הגרמנים הכבידו על רישומם במקום ורק בעקבות התערבותם של כמה מעסקני הקהילה אצל ראש העיר נתאפשר לחוזרים ולפליטים יהודים מיישובים אחרים להיכלל ברשימת הרשאים להתגורר באנדריחוב. מעשי ההתעללות של הגרמנים ביהודי אנדריחוב נמשכו. ב- 25.11.39 העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת. חורף של שנת 1939/40 העמיק את מצוקתם של בני הקהילה, והללו התארגנו להבטחת עזרה הדדית. רופאים יהודים הושיטו עזרה רפואית וכן נפתחה חנות שריכזה את קניית מצרכי המזון ושיווקם לאוכלוסייה היהודית. בדרך זו ביקשו ראשי הקהילה לחזק את כוח עמידתם של יהודי אנדריחוב. למן הימים הראשונים לכיבוש נדרשו היהודים לספק מיכסות אנשים לעבודות-כפייה, ולצורך רישומם של כל הכשרים לעבודה נערך מיפקד. כדי להמנע מיציאה לעבודות ארעיות, שהיו מלוות תכופות מכות והשפלות, השתדלו האנשים למצוא מקומות עבודה קבועים, שכן עבודה קבועה הקנתה להם תחושה של בטחון יחסי. בסוף 1939 הוקם היודנראט. בראשו עמד אהרון ויינזאפט ועם חבריו נמנו ישראל טיראס, יוסף זילברמן, שמואל שפנגלאט, עמנואל ליבליך, היינריך הס וגב' אלה לנדאו. בתחילת 1940 ניסה היודנראט המרכזי לאזור זאגלמביה שמושבו היה בסוסנובייץ להטיל את פיקוחו גם על היודנראט באנדריחוב. אולם היודנראט המקומי סירב למלא אחר הוראות שהחלו להגיע מיו"ר היודנראט המרכזי מוניק מרין. על רקע זה גברה המתיחות בין שני המוסדות הללו. בינואר 1940 דרש מוניק מרין להמציא לו רשימה מדוייקת של בני הקהילה, אך היודנראט המקומי סירב. רק לאחר שאנשי הגיסטאפו מקאטוביצה ציוו על אהרון ויינזאפט לציית להוראותיו של היודנראט המרכזי, קיבלו אנשי אנדריחוב את מרותו. באביב של שנת 1940 נאסר יו"ר היודנראט אהרון ויינזאפט בשל מעורבותו בקיום שחיטה כשרה, שהיתה אסורה בצו השלטון. אמנם הוא שוחרר כעבור חודשיים אך הודח מכהונתו. במקומו נתמנה לתפקיד יו"ר היודנראט ד"ר לוביץ, שלא המשיך זמן רב בתפקידו זה, שכן ביוזמתו של מוניק מרין נתמנה תחתיו איזידור קרומהולץ. כן פעלה ליד היודנראט משטרה יהודית. בסוף 1940 הוצגה הדרישה להעביר 60 אנשים למחנה-עבודה. תחילה ניסו חברי היודנראט לבטל את רוע הגזירה בטענה שכל הגברים מועסקים וחיוניים למשק הגרמני בעיר. במאמצים אלה זכו חברי היודנראט אף לתמיכה מסויימת מצד פקידי העירייה. כדי להעביר את האנשים למחנה-העבודה, נשלחו שליחים מיוחדים מטעם היודנראט המרכזי בסוסנובייץ, אך יו"ר היודנראט המקומי ומפקד המשטרה היהודית התמידו בסירובם ויעצו לכל הצעירים היהודים להסתתר. שליחיו של מוניק מרין חזרו בידיים ריקות, אך תחתם הגיעו אנשי הגיסטאפו ובעצמם תפסו 60 גברים למחנה העבודה בסוסנובייץ. לכלואים במחנה זה נשלחו חבילות מזון ובגדים והקשר אתם נשמר עד 1942. בחודשים הבאים השתדלו חברי היודנראט למצוא מקומות עבודה קבועים לבני הקהילה כדי למנוע עד כמה שאפשר את הוצאתם מחוץ לעיר. יוזמתם להקמת מפעל לתפירה לא עלתה יפה. בספטמבר 1941 כוננו הגרמנים גיטו בעיר. היהודים רוכזו בסימטאות מוזנחות בחלק המזרחי של העיר. על-אף הצפיפות והניתוק מן העולם החיצוני, התנהלה בגיטו פעילות תרבותית וחינוכית ערה: נערכו מסיבות עונג-שבת, נחוגו חגי ישראל, קבוצות צעירים למדו בהסתר חומר לימודי של בית-ספר עממי ותיכון, אף אורגן גן לילדים שאמהותיהם יצאו לעבודה מחוץ לגיטו. כדי להקל על החיים בגיטו פתח היודנראט ביוזמות שונות: הושגו רישיונות לקניית פחם להסקה, הוקם מטבח ציבורי והיוצאים לעבודות קשות קיבלו תוספת מזון מיוחדת. ב- 2.7.1942 היה הגירוש. הגיטו הוקף במשטרה גרמנית, וכל תושביו רוכזו בחצר בית-החרושת של האחים צ'צ'וביצ'קה. תחילה ניתנה הוראה להוציא מן העיר את כל היהודים ולשולחם למחנה-מעבר בסוסנובייץ, משם היו אמורים להישלח להמתה. אולם לאחר איסוף האנשים במקום הריכוז נעשתה סלקציה, ובסופה צורפה קבוצה אחת של כ- 100 איש לרכבת המגורשים למוות מוואדוביצה. הם הובלו, כנראה, למחנה המוות בבלז'ץ. קבוצה אחרת של כ- 40 איש נשלחה לאושוויץ ושם מצאו את מותם. יותר מ- 100 איש הועברו למחנות-עבודה וכ- 60 איש, ובתוכם חברי היודנראט והמשטרה היהודית, נצטוו לעבור לגיטו בוואדוביצה. במהלך הסלקציה נכחו פ. צ'ארנה וקבוצת שוטרים יהודים מטעם היודנראט המרכזי בסוסנובייץ. פ. צ'ארנה עמדה על כך שיש לבצע בדייקנות ובצייתנות את כל הוראות הגרמנים. עם סיום האקציה נותרו באנדריחוב 2 משפחות יהודיות בלבד, שאף הן היו צריכות לעבור לוואדוביצה, אולם כעבור כמה שבועות הוחזרו לעירם כל אנשי אנדריחוב שהועברו לוואדוביצה. צעד זה בא בעקבות התערבותם של מנהלי המפעלים באנדריחוב שנותרו ללא כוח-עבודה מאומן. ואמנם הוקם במקום מחנה-עבודה שאליו חזרו המגורשים לוואדוביצה וגם יהודים מיישובים אחרים בסביבה. גם במחנה זה גילו אנשי אנדריחוב יוזמה ותושיה ובלבד להקל על חיי הכלואים בו. שוב הוקם מחדש מטבח ציבורי, והובטחה חלוקת מזון לכל כלואי המחנה. במאי 1943 עבר המחנה לניהולו של אס-אס במישרין, וכבר התחילו השינויים לרעה. הגברים והנשים הופרדו, הוחמרו תנאי החיים בו וצומצם המזון. ביולי אותה שנה הוצאו ממנו כל הגברים שנשלחו למחנות-העבודה בקארווינה וביסמרקהוטה ובמחנה באנדריחוב נותרו נשים בלבד. כעבור חודש, באוגוסט 1943, שולחו הנשים שבמחנה להמתה באושוויץ. זה היה קצה של קהילת אנדריחוב. יהודי אנדריחוב שנשלחו למחנות-עבודה הועברו ממחנה אחד למשנהו, ורובם מצאו בהם את מותם. עם סיום המלחמה שרדו מאנדריחוב 25 איש בלבד' רובם מניצולי המחנות. החיים היהודיים בעיר לא שוקמו והניצולים יצאו את פולין, מי לארץ-ישראל ומי למדינות אחרות.