דובז'ין ע"נ דרוונצה DOBRZYN N DRWECA

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: ריפין
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-4,085
• יהודים בשנת 1941: כ-1,976

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
העיירות דובז'ין וגולוב שמשני עברי הנהר דרוונצה היו עד לחלוקתה של פולין יישוב אחד. דובז'ין היתה שכונה של גולוב והגשר שעל הנהר שחצה את העיירה קישר בין שני חלקי העיר. אחרי חלוקתה הראשונה של פולין בשנת 1772 נפלה דובז'ין בחלקה של רוסיה וגולוב סופחה לפרוסיה. בשנת 1789 העניק בעליה של העיר איגנאצי דז'אלינסקי לדובז'ין מעמד של עיר. בשנת 1807 נכללה דובז'ין בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. אין ידיעות מדויקות על תחילתו של היישוב היהודי בדובז'ין. הימצאות יהודים בדובז'ין אינה נזכרת לפני המאה ה- 17. מלחמות השוודים באמצע המאה ה- 17 הביאו הרס על העיירה. בשנת 1660 נשרפה הכנסייה המקומית והתושבים הנוצריים האשימו את היהודים במעשה ודרשו לגרש אותם מן העיירה. רק לאחר ששולם סכום כסף ולאחר שהשתדל אצל ראשי הכנסייה עלה בידי ועד ארבע הארצות לבטל את הגזרה. בשנת 1783 הוגבלו מגורי יהודים, על-פי החלטת ועדת הכמורה העליונה, לרובע מיוחד בדובז'ין. מאותה שנה מופיע היישוב היהודי בדובז'ין כיישוב המאורגן בקהילה משלו. ליהודים הוקצה שטח לבית עלמין ובראשית המאה ה- 19 הוקם ביישוב בית כנסת בנוי עץ. במאה ה- 19 התפרנסו רוב יהודי דובז'ין מן המסחר ומקצתם ממלאכה. היו ביניהם סנדלרים, חייטים, כובענים, פרוונים, נגרים, צבעים, צורפים ושענים. פעמיים בשבוע נתקיימו בעיירה ימי שוק וכמה פעמים בשנה התקיימו בה ירידים גדולים, שבהם הציעו חנוונים, תגרנים ואף בעלי המלאכה את מרכולתם ותוצרתם. דובז'ין שכנה על הגבול עם פרוסיה ומיקומה סמוך לגבול השפיע במידה רבה על עיסוקם של חלק מתושביה ששלחו את ידם בהברחת סחורות מפרוסיה, כגון טקסטיל, סחורות ברזל וסחורות קולוניאליות (תבלינים ופירות). בשלהי המאה ה- 19 הקימו יהודים בעיירה כמה מפעלי תעשייה זעירה: בית חרושת ליצור סבון ונרות, בית בורסקי ומנסרות. המצב הכלכלי של רוב יהודי דובז'ין היה ירוד. מצב זה היה אחד הגורמים שהביאו בסוף המאה ה- 19 להגירה של צעירים לארצות שמעבר לים. המהגרים תמכו במשפחותיהם שנשארו בעיירה ולעתים היתה תמיכה זו מקור הקיום היחיד. בדובז'ין פעלו החברות המסורתיות של קהילות ישראל, כגון חברה קדישא, "חברת ביקור חולים", "הכנסת אורחים", "לינת צדק" ו"קופת גמילות חסדים". לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה הוטל על קהילת דובז'ין עול נוסף: היה עליה לדאוג לא רק לעניי העיירה כי אם גם למאות פליטים שעברו דרך העיירה. "בית התמחוי" שליד השטיבל של חסידי אוטבוצק חילק לפליטים ארוחות חמות במשך כל שעות היום. מקצת מן הפליטים השתקעו לזמן ממושך יותר בעיירה. היו אלה בעיקר בעלי מלאכה שעלה בידם למצוא לעצמם פרנסה במקום. כאמור היתה בדובז'ין לקראת המאה ה- 18 קהילה מאורגנת. מבין הרבנים ששירתו בקהילה ידועים לנו: ר' דוד ברטוב, תלמידו של האדמו"ר ר' יחיאל (הזקן) מאלכסנדר ור' יהודה לייב זונאבנד, שעליו נשתמרו ידיעות מפורטות יותר. ר' יהודה לייב זונאבנד כיהן בשנת 1888 בעיר יאנובה שבפלך פלוצק ולאחר מכן עבר לדובז'ין ושימש בה אב בית דין במשך שלושים וארבע שנים. ר' י"ל זונאבנד היה מן התומכים בחינוך עברי מודרני והדבר בא לידי ביטוי בספרו "שירי תפארת". מרבני דובז'ין ידוע גם ר' לייב הרץ, יליד העיירה, שכיהן באותה התקופה כרב או כמו"ץ. ראשוני החוגים הציוניים התארגנו בדובז'ין בסוף המאה ה- 19. בין ראשוני הציונים בעיירה היו המורה אפרים אליעזר גראנאט, יצחק משה אפנבאך והרוקח אדולף אברהם ריזנפלד. א' ריזנפלד השתתף בכמה קונגרסים ציוניים וביקר בארץ ישראל. בניו של אפרים אליעזר גראנאט היו מראשוני העולים ארצה מדובז'ין. ציוני נוסף היה יוסף צבי רימון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1908 ונתפרסם כמשורר וכמחנך. שיריו הודפסו בקובץ "כתרים".

בין שתי המלחמות
גם בתקופה זו המשיכו יהודי דובז'ין להתפרנס ממסחר וממלאכה. בשנות העשרים הוקם בעיירה "הבנק הקואופרטיבי" שסייע בהלוואות לסוחרים ולבעלי מלאכה. באותה תקופה הצטיין היישוב בפעילות חברתית, ציבורית ותרבותית. בדובז'ין הוקמו סניפים של המפלגות הציוניות שפעלו באותו זמן בפולין: של "פועלי ציון" ושל "הציונים הכלליים" ו"המזרחי" (הסניף של תנועה זו הוקם עוד בשנת 1919). מן המפלגות הלא-ציוניות פעלו בעיירה סניף של "אגודת ישראל" ושל ה"בונד" (שהוקם עוד בשנת 1916). בדובז'ין היו גם קנים של "השומר הצעיר" ושל "השומר הלאומי". בתחילת שנות העשרים הוקם במקום סניף של "החלוץ". בעל האחוזה יצחק יעקב שמיגה העמיד לרשותו חלקת אדמה שתשמש את חבריו להכשרה חקלאית. רבים מחברי "החלוץ" עלו לארץ-ישראל. ביניהם היה יהושע אשל, מראשוני חברי "ההגנה" בארץ-ישראל. עד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם שלט בקרב יהודי העיירה ההווי המסורתי-דתי. החרדים היו הרוב בוועד הקהילה. גם בבחירות לקהילה שנתקיימו בשנת 1924 קיבלו נציגיהם של החרדים את כל המנדטים: "אגודת ישראל" (חסידי גור ואוטבוצק) קיבלה מנדט 1, חסידי אלכסנדר - 1 ורשימת בית הכנסת - 2 מנדטים. בבחירות שנתקיימו לאחר מכן היה גם לציונים נציג בוועד הקהילה. רבה האחרון של דובז'ין היה ר' בן ציון בלומברג, שכיהן בתפקידו משנת 1937. הרב בלומברג היה מפעילי תנועת "המזרחי". בתחום התרבות גילו יהודי דובז'ין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעילות ענפה. בנוסף ל"חדרים" המסורתיים ול"תלמוד תורה" הקים סניף "אגודת ישראל" בית-ספר "יסודי התורה" לבנים ובית-ספר לבנות - "בית יעקב". בתחילת שנות העשרים הוקם בדובז'ין בית-ספר עממי מודרני. רבים מבוגרי בית-הספר המשיכו את לימודיהם בבתי-ספר תיכוניים מחוץ לדובז'ין. גם בבית-הספר העממי הממשלתי למדו תלמידים יהודיים. בדובז'ין פעלה ספרייה על שם שלום עליכם שהיה לה אולם-קריאה ובו מצאו הקוראים ספרים ועיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית. הספריה הוקמה בשנות מלחמת העולם הראשונה. במועדון "התחיה" שהוקם ביוזמת הציונים התנהלו הרצאות וגם נשפים ספרותיים. בשנות העשרים הוקם בעיירה מועדון לספורט ולהתעמלות "מכבי". בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה היתה דובז'ין בין העיירות שסבלו במיוחד מן הפורעים האנטישמיים. ב- 1 בספטמבר 1926 נתגלתה ליד גדר בית העלמין היהודי גופתה של ילדה. באותו היום נפוצה שמועה בקרב האיכרים שהגיעו ליום השוק שהיהודים הרגו את הילדה הנוצרייה לצורכי פולחן. ההמון המוסת החל לפרוע ביהודי העיירה שנדרשו להסגיר לידיהם את רוצחי הילדה כביכול. הנוער היהודי עמד נגד הפורעים. המשטרה שהוזעקה למקום השליטה סדר, והעניין הובא לפני בית המשפט בפלוצק. בבית המשפט התברר, שביום ההתפרעות הקימו כמה משפחות צועניות את אהליהם ליד בית העלמין היהודי שבעיירה. אחת מילדות הצוענים, שהיתה כבת 4, טיפסה על הגדר, נפלה ארצה ונהרגה במקום. על ספסל הנאשמים ישבו 11 איש, ביניהם 5 יהודים שהואשמו בהתפרעות. הנאשמים נידונו לתקופת מאסר של 3 חודשים. גזר הדין שהוטל על הנאשמים היהודיים נדחה לתקופה של חמש שנים. בית המשפט הגבוה לערעורים בווארשה אישר את פסק הדין של השופט בפלוצק אבל יחד עם זאת דחה את הטענה שהנאשמים היהודיים פעלו כביכול מתוך נימוקים גזעיים. מאידך גיסא הוא השאיר על כנה את הטענה שהעלו יהודי דובז'ין שהנאשמים הפולניים הם שפעלו מתוך נימוקים גזעיים. התעמולה האנטישמית בדובז'ין גברה בשנות השלושים. בראשה עמד הכומר המקומי כארצ'בסקי. בשנת 1938 התחילו האנטישמים המקומיים להציב משמרות חרם ליד חנויותיהם של היהודים ופרנסתם של אלה נפגעה קשה. באותה שנה החליטה עיריית דובז'ין לאסור את השחיטה הכשרה ואיסור זה היה מלווה בהסתה נגד היהודים ודתם. בעת הבחירות לעיריית דובז'ין בשנת 1939 נשללה מיהודים רבים זכות הבחירה בנימוק שאין הם אזרחים של פולין.

במלחה"ע ה - II
ב- 3 בספטמבר 1939 נכבשה דובז'ין בידי יחידות הצבא הגרמני. עם כניסתם התחילו הרדיפות וההתעללויות ביהודי העיירה. אסור היה להם לנוע במדרכות והם היו חייבים ללכת רק בצדי הרחוב. מדי יום הוצאו קבוצות של יהודים לעבודות כפייה. ביום ראש השנה ת"ש התפרסם צו שכל הצעירים היהודים חייבים להתייצב כדי להישלח לעבודה מחוץ לעיר. כל אלה שהתייצבו באותו יום לא חזרו עוד לבתיהם. בעקבות הרדיפות עזבו רבים מן הצעירים שנותרו בעיירה את בתיהם בחשאי וניסו להגיע לאזורים שבמזרח פולין, שהיו בשליטת הסובייטים. עם צירופה של דובז'ין לתחום הרייך החליטו הגרמנים לגרש את היהודים, אך לפני שהוציאו את צו הגירוש אל הפועל תבעו מיהודי העיירה לתת להם את דברי הערך ואת הכסף שבידיהם. לאחר שנותרו היהודים בחוסר כל ביצעו הגרמנים את מזימתם. ב- 10 בנובמבר 1939 גורשו יהודי דובז'ין. למגורשים לא ניתנה שהות לקחת אתם את חפציהם האישיים וגם לא הותר להם לשכור עגלות להובלת הזקנים והילדים. המגורשים הגיעו לפלונסק ומקצתם הגיעו לווארשה. עם חיסול הגטאות בערים הללו חילקו יהודי דובז'ין את גורל יתר תושבי הגטאות. רובם ניספו במחנות ההשמדה. לאחר הגירוש הרסו הגרמנים את בית הכנסת, את בית המדרש ואת בית העלמין.

http://www.zchor.org/hitachdut/pinkas4.htm

עדויות על העיר
http://ofrar.wordpress.com/

קישור לעיריה המקומית

http://www.golub-dobrzyn.internetdsl.pl/articles.php?article_id=5