ד' ניסן ה'תשפ"ב

בעקבות המסע

מאותו רגע!!!
הכל משתנה.. כל מה שקראו ראו שמעו.. מקבל משמעות אחרת. משמעות מוחשית מציאותית לעין שבל ניתן להפריכו, הדמעות שמתחברות עם המחזות הנוראיים באותו מקום בו לפני כמה עשרות בשנים עבר על העם היהודי שואה נוראית, הכל כי הם היו יהודים, הכל כי יש לעם היהודי דת אחרת, דת שונה מאותו דת הגוי. הכל כי העם היהודי היה מוכן להקריב עצמו על קורבן היהדות, העם היהודי ידע כי גם במחיר כליון הוא לא יתכחש ליהדותו, לא ייפסק מפיו את הזעקה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" 
ואחרי שהעם הזה מסר את נפשו, מסר את כל כולו, את הבית את משפחתו את כל מה שהיה לו, הכל בשביל המסירות הנפש הזאת, לא לתת לצורר הזה לנתק אותנו משורשינו, לא להכריז שאין לנו חלק באלוקי ישראל..
איך אנחנו משמרים את השורש הזה...?
איך אנחנו ממשיכים את המסירות נפש הזאת למען לא תיכחד הגחלת היהודית מעם ישראל, למען לא נשכח גם בדורות הבאים את המסירות נפש שהיה לדור אבותינו למען כבוד ה' וכבוד עם ישראל.
האם בזה שניסע לפולין ונראה במו עינינו את כל הסבל שעבר עם ישראל בשנות הזעם, זה לבד יתן בנו ובדורות הבאים אחרינו להתחבר לשורש העצום והחזק הזה? האם די בזה שניסע לשם בשביל שתיחקק בנו הכוח העצום של העם הזה גם לתקופת זמן שאחרי מסע השורשים שנזכור ולא נשכח על מה ולמה הקריבו עצמם אבותינו על כבוד מזבח היהדות והתורה?
האם כמה שנים או אפילו כמה חודשים אחרי מסע שכזה עדיין מזהים אצל משתתפי המסע את אותה רגש, את אותה רצון לעשות הכל למען כבוד הנרצחים על כבוד שמו יתברך לבל ישכח לעולם ולנצח נצחים?
לא ולא!!
את זה כולם יעידו ויגידו, שאכן בימים של המסע.. הלב נקרע. אין מה שיעצור בעד הדמעות במראות המחזות הנוראיים האלו.. הרגש גובר מעל כל מציאות, כל אחד בדרך שלו מוצא את הפינה באיזה חדר במחנות, את הבית כנסת העתיק, את מסילות הברזל, את הבור או הקיר כדי לפרוץ את הכיעוס את התיסכול שאכן זה מה שעבר על סבא וסבתא, דוד ודודה או סתם כל יהודי בשואה האיומה.. 
קשה לדבר בימים של המסע.. הכאב כ"כ נורא שאי אפשר וקשה לבטא את זה החוצה.. הרצון של כל אחד הוא חזק ויציב שאכן אם ליהודי לפני 60 שנה למרות כל הקשיים, למרות שגוו מרעב, למרות שראו את התופת והמוות לפני עיניהם, לא הסכימו לוותר על כהו זה מהיהדות, את הזעקה של שמע ישראל אף יהודי לא וויתר, בשארית הכוחות נשמע הזעקה בתוך תאי הגזים וכבשונות האש והפחם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!!"....
כל נפש יהודי מקבל על עצמו, אעשה ככל יכולתי גם אצלי, גם במשפחתי, לשמור על הגחלת היהודית הזאת, אם לא מסירות נפש כמו שהיה להם אז לפחות את הקצת שאני יכול, אם זה לשמור שבת, אם זה לשמור על טהרת המשפחה, אם זה להיראות יהודי..
ולמה זה לא קורה בפועל???
כי כמו שאמרנו. בימים הראשונים קשה לדבר, נמצאים בדרכים,, עוברים ממחנה למחנה,, מסיור בבית כנסת עתיק זה לבית קברות הרוס אחר.. ורוצים להספיק את הכל בתוך מסע אחד.. עד כדי שאפילו בשבת באין מעש ובאין מקום הולם להעביר את השבת.. אז מנצלים את היום הזה להמשיך במסע במקומות שונים כגון מחנות ובתי קברות.. 
הלב שבור ורצוץ.. במוח בפנים יש את הרצון העז.. החיבור הרגשי האמיתי שמחבר כל יהודי לשורשים שלו.. אבל זה לא בדיוק אפשרי גם לא במציאות הנוכחי בעת המסע.. ובטח לא אחרי המסע כי הנה עוד לא הצליח כמעט לחזור לעצמו.. והנה הוא מוצא את עצמו שוב בארץ.. זה בחזרה לעבודתו.. וזה בחזרה לבית ספר.. חוזרים לחיי שגרה.. ועדיין המסע השורשים המרגש מלווה אותו תקופה קצרה.. עד שהמציאות גוברת על כל דבר אחר ושכוחים מהכל.. 
עד שמגיע יום ומצטערים על זה.. מצטערים על שלא לקחתי את עצמי באותם ימים ביותר רציניות להגשים את הרצונות העזים והפנימיים שלי לפועל, לפחות להעלותם על נייר בכתב את כל ההרגשות שלי. לנסות לנתח את המסע שורשים למציאות של היום, את מה שזה מחייב אותנו בדור הזה דור שלאחר דור השואה..
פאן נוסף וכואב שמורגש חסר מאוד במסע שורשים שכזה, גם לנוער ולדור שלא כ"כ מקפיד על קלה כבחמורה, גם כאלו שבארץ טוב להם הכשר של רבנות בלבד מאשר כשרות מיוחדת כזו או אחר.. 
שכאשר נמצאים בדרכים, נמצאים במדינה זרה, ובכל זאת מטיילים שבוע או יותר, נוסעים בדרכים, בלילות במלון כזה או אחר.. ומגישים שם וקונים שם בלית ברירה מאכלים ושתיה שבארץ לא היינו מרשים לעצמינו, כי זה נטול כל ערך יהודי, רחוק מלהיות כשר ואפילו טרף למהדרין, כאלו שבהיותם בבית מקפידים על שמירת שבת, על מטבח כשר, על תפילה במנין בבית הכנסת, וכאן במסע שורשים בארץ זרה, בגלל האילוצים, נאלצים דווקא במסע שמטרתו להתחבר ליהדות ולשורשיו,, מתנתקים ומתרחקים מהיהדות ע"י זלזול בדברים האלו מחוסר ברירה..
ולכן הקמנו את המרכז למורשת יהדות פולין...