השמדת העם היהודי

עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים אלה בהרג שיטתי של יהודים, לרוב ליד בורות ירי, ובמקרים רבים בסיוע פעיל של גורמים לאומנים מקומיים. עד להקמת מחנות ההשמדה ומיסוד ההשמדה בגז, כבר נימחו קהילות שלמות מעל פני האדמה. במהלך ועידת ואנזה ב20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי פולין, בפיקוחו של המושל הכללי הנאצי הנס פרנק. שישה מחנות השמדה הוקמו - אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור, וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר נטמעו באוכלוסייה הפולנית, הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו ממחנות העבודה בברית המועצות, שרדו את צעדות המוות ממחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים - צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה. קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה. במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. לא היה ביכולתם להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בנסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (חסידי אומות העולם). מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית. עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעתים אדיש, ולעתים אף משתף פעולה. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי יהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 - 1941, האשמה שהיה לה על מה להתבסס. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמיכות לכיבושה על ידי הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות אזרחיה כלפי היהודים. הפולנים ביצעו הרג ביהודים גם לאחר סיום המלחמה (ראו להלן). חזרה לראש העמוד יהדות פולין לבל ישכח לנצח.. סוף מלחמת העולם השנייה מצא את פולין בשליטה סובייטית. על פי הערכות שונות, בין 40,000 ל-100,000 יהודים שרדו את השואה על אדמת פולין. כ-150,000 פליטים יהודיים שב אליה משטחי ברית המועצות, וכן ניצולים מגרמניה וארצות אחרות. בסך הכל, נמצאו בפולין לאחר המלחמה כ-240,000 יהודים. לפולין הושבה עצמאותה, אך כגרורה קומוניסטית של ברית המועצות. חלק מהיהודים ניצולי השואה ביקשו להשתלב בפולין החדשה תוך שמירה על זהותם, אולם הם נתקלו ביחס עוין של פולנים ובכמה ערים התחוללו שוב פוגרומים. נסיונות הממשלה הקומוניסטית להילחם באנטישמיות לא הועילו, ובמשך השנה שלאחר השחרור נרצחו כ-350 יהודים ברחבי פולין, ביניהם 42 נפשות משרידי הקהילה היהודית בקיילצ'ה בפוגרום קיילצה. מצוקת היהודים הפליטים גברה והם שוכנו בצפיפות במחנות עקורים. רובם ביקשו לעזוב את פולין. התנועה הציונית ארגנה את "הבריחה" ובמבצע הברחה העבירה יותר ממאה אלף יהודים לעבר ארץ ישראל. אחרים היגרו לארצות אירופה ולארצות הברית. בשנת 1956 הותר ליהודי פולין לעזוב את המדינה וכך עלו לישראל כ-35 אלף יהודים, חלקם מברית המועצות שיכלו להוכיח כי היו בעבר אזרחי פולין. עלייה זו נקראה "עליית גומולקה", על שם הנשיא ולדיסלב גומולקה. לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה פולין, כיתר מדינות הגוש המזרחי, את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל ונקטה בקו פרו-ערבי ואנטי-ציוני. במרץ 1968, במסווה של מערכה נגד הציונות, החל מסע אנטישמי מאורגן בפולין שבמהלכו פוטרו יהודים ממשרות ממשלתיות, ומן הצבא, המפלגה, האוניברסיטאות ואמצעי התקשורת. אלפי יהודים עזבו את פולין בעקבות כך, והקהילה חוסלה כמעט לחלוטין. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989 נותרו בפולין בין 5,000 ל-10,000 יהודים, כשחלקם מסתירים את מוצאם היהודי.