תרומות
יאדוב JADOW
עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: ראדזימין
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-1,860
· יהודים בשנת 1941: כ-1,492
· יהודים לאחר השואה: יהודים בודדים
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
הידיעות הראשונות על יאדוב הן מן המאה ה- 15. באותה עת היה הכפר בבעלותה של משפחת האצילים זאמויסקי. לאחר חלוקתה של פולין נפלה יאדוב בחלקה של רוסיה. משנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1823 הוענק ליאדוב מעמד של עיר. הרוזן זאמויסקי, שבבעלותו היה היישוב, הקים במקום בתחילת שנות העשרים של המאה ה- 19 מטווייה ומפעל לייצור נייר. בספטמבר 1915 נכבשה העיירה בידי יחידות הצבא הגרמני ואלה שהו בה עד שנסוגו בשנת 1918. בשנת 1920 פרצה ביאדוב דליקה ובתים רבים עלו באש. שיקום העיירה הושלם בשנת 1930. אין לנו ידיעות מדויקות על תחילתו של היישוב היהודי ביאדוב. מגורי יהודים ביישוב לא הוזכרו לפני שנות השישים של המאה ה- 18. בעלי האחוזה דאז ראו ביהודים גורם חשוב בפיתוח היישוב ונתנו להם רשות לרכוש מגרשים ולבנות בתים ברובע מיוחד בקצה העיירה. כמה משפחות יהודיות שהיו בעלות הון קיבלו רשות לגור במרכז העיירה. היהודים הראשונים שהתיישבו ביאדוב עסקו בחכירה, בפונדקאות ובמסחר זעיר. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו ביניהם גם סוחרי יערות, בעלי מנסרות וחוכרי מסים עירוניים. הסוחרים היהודיים הפיצו את תוצרת מפעלי זאמויסקי ברחבי פולין. בשנת 1831, כאשר חיסל זאמויסקי את בתי החרושת שלו, קנו כמה יהודים מתושבי העיירה נולים מן המפעל והחלו לייצר טליתות. עם ביסוס העיירה קיבלו היהודים רשות להתארגן באופן עצמאי. בשנת 1840 הוקצה להם שטח לבית עלמין; עד אותה שנה נהגו יהודי יאדוב לקבור את מתיהם בבית העלמין בראדזימין או בווישקוב. יהודי העיירה קיבלו רשות להקים בית מדרש. לקהילת יאדוב השתייכו גם יהודי הכפרים הסמוכים לעיירה: סוליוב, ויובקה, וריוונה, סטראחובקה וזאווישין. כאשר בוטלו ההגבלות על מגורי היהודים על-פי צווי הקיסר ביוני 1862, גדלה האוכלוסייה היהודית ביאדוב. היהודים התפשטו בכל חלקי העיירה. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 היו רוב יהודי יאדוב חנוונים זעירים. הם החזיקו חנויות ודוכנים לממכר מצרכי מזון ועסקו במכירת בדים, נעליים, חומרי ברזל וכלים ועוד. רק מקצת מיהודי העיירה היו בעלי חנויות גדולות יותר. במשפחות רבות שררה הדלות. בחורים ובחורות שהתבגרו היו יוצאים לווארשה ללמוד מלאכה ורבים מהם חזרו לעיירה כבעלי מקצוע: חייטים, כובענים, סנדלרים, רצענים, תופרות וכיוצא באלה. כאמור, היתה ביאדוב קהילה מאורגנת החל מאמצע המאה ה- 19. בשנת 1885 הוקם בעיירה בית כנסת ובשנת 1900 הוקם בית מדרש חדש בנוי עץ. בעיירה היו גם כמה שטיבלאך של חסידי גור, אלכסנדר וסרוצק. מבין הרבנים שכיהנו ביאדוב באותה תקופה ידועים לנו ר' מנחם מנדל רוטנברג, שכיהן בקהילה ברבע האחרון של המאה ה- 19 (נפטר בשנת 1905) ומי שכיהן אחריו ברבנות ביאדוב - ר' ישראל ליימאנוביץ'. ר' ישראל נודע גם כעסקן ציבור ובשנות כהונתו התפתחו רוב מוסדות הסעד שבעיירה. בשנות מלחמת העולם הראשונה הקים ר' ישראל ליימאנוביץ' ועד לעזרה ולתמיכה ביתומים. הוא נפטר בשנת 1927. בקהילה פעלו החברות המסורתיות, כגון "חברה קדישא", "לינת הצדק" "הכנסת אורחים". כמו-כן הוקמה ביאדוב "קופת גמילות חסדים". בראשית המאה ה- 20 הופיעו בעיירה ניצני התארגנות חברתית בקרב הנוער היהודי. בני הנוער שיצאו לווארשה ללמוד מקצוע וחזרו לעיירתם כבעלי מלאכה הביאו אתם גם רעיונות בתחום הפעולה החברתית-ציבורית ובהשפעתם קמו ביאדוב ארגונים של הציונים ושל ה"בונד". בשנת 1903, באחד מימי היריד שנערכו ביאדוב, התנפלו בריונים על יהודי העיירה ובזזו רכוש יהודי. בני נוער, שהיו מאורגנים בקבוצות "ההגנה העצמית", התייצבו להגן על יהודי העיירה ועל רכושם. שניים מהם, מוטל גודמן וגרודניצקי, השתתפו כעבור זמן באופן פעיל במהפכה של שנת 1905, נאסרו בידי השלטונות והוגלו לפנים רוסיה. המצב הכלכלי וההגבלות על זכויותיהם של היהודים הביאו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה להגירת אנשים צעירים מיאדוב לארצות הברית. המהגרים נהגו לשלוח לקרוביהם שנשארו ביאדוב כספים שסייעו להם להתקיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסו רבים מיהודי יאדוב לצבא הרוסי ורבות ממשפחות המגויסים נותרו ללא אמצעי מחיה. באותה עת התחילו השלטונות לרדוף את יהודי הערים והעיירות שבקרבת החזית. היהודים הואשמו במתן סיוע לגרמנים ובריגול וגורשו ממקומות מגוריהם. רבים מן המגורשים הגיעו ליאדוב ובעיירה נוסד ועד עזרה למען הפליטים. הוועד אסף בגדים, לבנים ודברי מזון וחילק אותם לנצרכים. כשנה לאחר פרוץ המלחמה התחילו יחידות הצבא הרוסי לסגת מיאדוב. לפני שעזבה את העיירה אסרה המשטרה 4 יהודים מתושבי העיירה והובילה אותם לפנים רוסיה (הנאסרים היו: שמואל קצב, אברהם נוימאן, לייב גרינברג ושמואל יוסף טננבליץ). בשנת 1915, ימים ספורים לפני ראש השנה, עזבו הרוסים את יאדוב. במקום נוסדה מיליציה אזרחית שהיו חברים בה יהודים ופולנים והיא שמרה על הסדר במשך כמה ימים - עד שנכנסו לעיירה יחידות הצבא הגרמני. בשנות מלחמת העולם הראשונה התקיימה בקרב הנוער פעולה חברתית-תרבותית רחבה. ארגוני הציונים וה"בונד", שהתגבשו בעיירה עוד קודם לכן, הקימו שתי ספריות: "התחיה" של הציונים, והספרייה על שמו של י"ל פרץ מטעמו של ה"בונד". ליד הספריות פעלו חוגי דרמה ונערכו בהן הרצאות ונשפים ספרותיים.
עם חידושו של שלטון פולין בשנת 1918 גויסו רבים מיהודי העיירה לצבא הפולני. בשנת 1920, בעת המלחמה בין פולין לברית המועצות, כבש הצבא האדום את יאדוב והחזיק בה במשך תקופה קצרה. הבולשוויקים הקימו בעיירה "ועד מהפכני" שהשתתפו בו פולנים ויהודים. כאשר נסוגו יחידות הצבא האדום מן העיירה אסרו השלטונות הפולניים שני יהודים, חברי הוועד המהפכני, והוציאו אותם להורג. השניים היו: אהרון טננהולץ ויעקב בן אסתר ביאלה. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה שיקמו בעלי המלאכה את סדנותיהם והחנוונים את עסקיהם. רבים מהם קיבלו עזרה מן ה"ג'וינט" וגם מ"ארגון יוצאי יאדוב" בניו יורק. בתחילת שנות ה- 20 הקימו יהודים שלא מתושבי העיירה שני מפעלי מתכת בסמוך ליאדוב. במפעלים אלה הועסקו בצד פועלים פולניים גם כמה יהודים. מקור פרנסה אחר ליהודי יאדוב היו אתרי הקיט והנופש שהתפתחו בסביבה. יאדוב היתה מוקפת יערות ואווירה זך ויבש ומשום כך משכו אליהם הכפרים שמסביבה את עשירי וארשה. עובדה זו הביאה תועלת לבעלי המלאכה, לחייטים, לתופרות ולסנדלרים וגם לבעלי חנויות המכולת שבעיירה. באותן שנים פעלו ביאדוב כמה מוסדות סעד ועזרה הדדית. בשנת 1929 הוקם בעיירה, מכספים שתרמו יהודי המקום, בניין חדש ל"הכנסת אורחים". בשנות העשרים הוקמו ביאדוב שתי קופות חיסכון ומלווה, "הבנק העממי" (הוקם בשנת 1926) ו"הבנק של הסוחרים בע"מ". הקופות העניקו לסוחרים ולבעלי המלאכה אשראי למימון עסקיהם. בשנת 1928 נוסד ב' "האיגוד המקצועי של בעלי המלאכה" ונוסדה גם התאגדות של העובדים השכירים, שרובם שימשו שוליות אצל חייטים. איגוד זה קיים בשנת 1930 שביתה ממושכת; דרישתו היתה לקצר את יום העבודה, שנמשך אז 12- 14 שעות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימו ביאדוב סניפים של כמה מפלגות שפעלו באותו זמן בפולין. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת על-ידי הציונים הכלליים, "פועלי ציון שמאל" ו"המזרחי". בעיירה פעלו גם קן של "השומר הצעיר" וסניף של בית"ר (הוקם בשנת 1932). החל משנת 1934 פעלה בעיירה גם קבוצה של אוהדי "מפלגת המדינה". בשנת 1924 התארגנה ביאדוב קבוצת הכשרה של "החלוץ". המרכז להכשרה התקיים עד שנת 1933. אשר לתנועות הלא-ציוניות, בעיירה פעלו סניף של "אגודת ישראל" וסניף של ה"בונד". כמה מבני הנוער היהודי השתייכו לקבוצה של קומוניסטים שפעלה באופן בלתי חוקי. אמנם מרבית יהודי יאדוב היו שומרי דת ומסורת, אולם בשנות ה- 30 המאוחרות הלכה וגברה בקרבם השפעת הציונים. בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1931 קיבלה "אגודת ישראל" 3 מנדטים ורשימת בעלי המלאכה - מנדט אחד. ואילו בבחירות האחרונות לוועד הקהילה, שנערכו בשנת 1936, זכו הציונים ב- 3 מנדטים, רשימת בעלי המלאכה והבלתי מפלגתיים ב- 3 מנדטים, ו"אגודת ישראל" ב- 2 מנדטים. בתמיכתם של הציונים והבלתי מפלגתיים נבחר בשנת 1937 לרב הקהילה ר' יהושע שמחה בונים ויינגוט, רבה האחרון של יאדוב( נספה בשנות השואה). בתחום החינוך גילו יהודי יאדוב פעילות ערה למדי. אמנם גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב ילדי ישראל ללמוד בחדרים והמבוגרים יותר למדו בישיבה הקטנה, אולם בעיירה הוקמו גם כמה מוסדות חינוך חדשים לבנים ולבנות. בשנת 1924 הקימה חברת "תרבות" גן ילדים בעיירה. בשנת 1932 נוסדו ביאדוב חדר מתוקן לבנים ובית-ספר "בית יעקב" לבנות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלה ביאדוב ישיבה קטנה שלמדו בה כמה עשרות נערים. ילדים יהודיים למדו גם בבית-ספר ממלכתי פולני לילדי ישראל בן 7 כיתות (שאבאסווקה). ביאדוב המשיכו לפעול הספריות היהודיות שהוקמו בשנות מלחמת העולם הראשונה. בשנות השלושים הוקמה במקום "אגודה לספורט ולהתעמלות". משפחות רבות של בעלי מלאכה ושל חנוונים חיו בדלות משוועת. בין בעלי המלאכה היתה תחרות קשה על מעט העבודה המצויה והסוחרים נאנקו תחת עול המסים הכבדים. תנאי הדיור של רוב יהודי יאדוב היו ירודים. מרבית הבתים היו בתי עץ והדירות שהתגוררו בהן רוב יהודי העיירה היו בנות חדר אחד או שניים. ביאדוב לא היתה רשת של הספקת מים וגם לא מערכת ביוב. עד שנת 1924 לא היה בעיירה גם חשמל. נוסף על התנאים הפיזיים הקשים סבלו יהודי יאדוב בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה גם מן התעמולה האנטישמית. ליד חנויותיהם הוצבו משמרות חרם והיו גם מקרים של התנפלויות על יהודים.
בימים הראשונים של ספטמבר 1939 הפציצו מטוסים גרמניים את יאדוב. בהתקרב יחידות הצבא הגרמני לעיירה נמלטו רבים מזרחה ונשארו באזורי פולין שבתחום השליטה הסובייטית. הבריחה נמשכה גם לאחר שכבשו הגרמנים את העיירה. זמן קצר לאחר בואם לעיירה החלו חיילי הצבא הגרמני להתנכל ליהודים ולגזול את רכושם. היהודים נצטוו למסור לשלטונות הצבא כמויות גדולות של סחורות (נורות חשמל, מצרכי מזון ועוד). הגזירות והרדיפות הוחמרו בסוף ספטמבר 1939. על היהודים נאסר לעסוק במסחר ובו בזמן בזזו הגרמנים את חנויותיהם. בכך עזרו להם תושבי העיירה הפולניים. עוד באותו חודש הטילו הגרמנים על יהודי יאדוב קנס (קונטריבוציה) בסך של 150,000 זלוטי. 50 מבני הקהילה נכלאו והוחזקו כבני ערובה עד שיתמלאו דרישותיהם של הגרמנים. היהודים נצטוו למסור לגרמנים עורות, פרוות וכלי עבודה המצויים ברשותם. כל בני הקהילה מגיל 12 ומעלה חויבו לשאת על זרועם סרט צהוב עם מגן דוד וכל הגברים נצטוו להתייצב לעבודות כפייה. בפקודת הגרמנים הוקמו יודנראט ומשטרה יהודית שמנתה 20 איש בערך. בסתיו 1940 הוקם ביאדוב הגטו והיהודים אולצו לעבור לשטח שהיקצו להם הגרמנים. שטח הגטו תפס רק שליש משטח העיירה והיהודים הוכרחו להצטופף בשליש ממספר הבתים שהתגוררו בהם לפני כן. עקב כך נאלצו משפחות אחדות להתגורר בדירה אחת. בגטו רוכזו גם היהודים מכפרי הסביבה. האוכלוסייה היהודית גדלה עוד יותר בהגיע זרם הפליטים מן הערים והעיירות וישקוב, גובורורובו, פולטוסק, דלוגושיודלו, סטוק וממקומות אחרים. בדצמבר 1940 נמנו ביאדוב 2,591 יהודים וביוני 1941 - 2,787. אמנם יהודי יאדוב השתדלו לסייע לפליטים, אך האמצעים שבידיהם היו דלים. בקיץ 1941 נצטוו היהודים לגדר את הגטו בגדר תיל דוקרני. בגטו הצפוף גברו העוני והרעב. הברחת המזון נעשתה מסוכנת יותר. רעב ומחלות הפילו חללים רבים. הגרמנים ציוו על היודנראט להקים בגטו בית חולים אך לא אפשרו למוסד לפעול בצורה תקינה; לא היו תרופות והיה רק רופא אחד - הד"ר גולדברג מווארשה. למעשה זממו הגרמנים לרכז את החולים במוסד זה כהכנה לשילוחם למחנות המוות; ואמנם, אנשים אלה היו הראשונים מיהודי יאדוב שנשלחו לטרבלינקה. בשנת 1941 גבר ניצול כוח העבודה שבגטו. בעלי מלאכה שהיו דרושים לגרמנים הועסקו בהקמת מחנה העבודה או בסדנאות לסנדלרות, לחייטות וכיוצא באלה שהקימו הגרמנים. התוצרת נועדה לצבא הגרמני, למשטרה ולפקידות הגרמנית. העובדים היהודיים לא קיבלו שכר כלל: הם עבדו אך ורק למען "כרטיס העבודה" שהאמינו שבכוחו להגן עליהם מפני הגירושים. ברשימות העובדים נכללו גם מספר ילדים בני 12-14. בקיץ 1942 נפוצו בגטו שמועות שחייהם ועתידם של ילדים הכלולים ברשימות העובדים מובטחים. על דעתם של היהודים לא עלה כלל שאת השמועות הפיצו הגרמנים ושכוונתם לשלוח את הילדים למוות. רבים מן ההורים עשו כמיטב יכולתם לרשום את ילדיהם ברשימות העובדים וראו בהן מעין "ביטוח חיים", אולם נכונה להם אכזבה מרה. כבר בקיץ 1942 חוסלו כל הילדים ,עוד לפני שבא הקץ על המבוגרים. במאי 1942 רצחו הגרמנים גם את רבה האחרון של קהילת טלושץ (שמו אינו ידוע),שהגיע לי' זמן קצר לפני שחוסל הגטו בעיירתו.
רק מעטים מבין יהודי י' הצליחו להימלט מן הגטו. הנמלטים שוטטו ביערות הסביבה,אולם רובם נפלו בידי הגרמנים,על-פי רוב עקב הלשנה של משתפי פעולה פולניים. באוגוסט 1942 הכניסו הגרמנים לגטו בי' כמה מאות צוענים:גברים,נשים וילדים. לפי הוראות הגרמנים היו היודנראט והמשטרה היהודית אחראים גם על אנשים אלה,אך כעבור זמן קצר הוציאו הגרמנים את כל הצוענים מן הגטו,הובילו אותם אל מחוץ לעיירה והרגו אותם. הגטו היהודי בי' חוסל ביום 22 בספטמבר 1942. חיילים גרמניים ושוטרים פולניים הוציאו את כל יהודי י' מן הגטו וריכזו אותם בשדה ליד שוק הבהמות. כל אלה שסירבו לצאת אל מקום הריכוז ונשארו בבתים נורו במקום או ברחובות. היהודים אולצו למסור לגרמנים את כל דברי הערך שנשארו ברשותם.רוב היהודים הובלו אל מחנה המוות טרבלינקה. הגרמנים השאירו בגטו רק 20 מאנשי היודנראט והמשטרה: תפקידם היה לאסוף ולקבור את היהודים שנרצחו במקום. אנשים אלה נשלחו לאחר מכן ל "גטו הקטן" שבווארשה וכולם פרט לאחד ניספו. מספר קטן של יהודי י' הצליחו לפרוץ את טבעת המשמרות בשעת האקציה, הגיעו ליער והתארגנו בקבוצה מזוינת שביצעה פעולות תגמול נגד הגרמנים ועוזריהם. בראש הקבוצה עמד משה זייליניץ.