תרומות
יארוסלאב JAROSLAW
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: יארוסלאב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-22,195
· יהודים בשנת 1941: כ-6,272
· יהודים לאחר השואה: מעטים
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
עד המאה ה- 11 היתה יארוסלאב בבעלותו של הנסיך יארוסלאב החכם, נסיך האליץ', שממנו כנראה קיבלה העיר את שמה. כיישוב עירוני מוזכרת יארוסלאב לראשונה בתעודות מ- 1234, ויש הגורסים מ- 1213. לאחר סיפוח רייסן למלכות פולין הוענקו ליארוסלאב זכויות נוספות מידי המלך קאז'ימיר הגדול, וסופחו אליה שטחי קרקע גדולים לפיתוחה. במשך המאה ה- 15 סבלה יארוסלאב מפלישות של טאטארים, ואלאכים ותורכים, ובאחת מהן ב- 1502 נהרסה כמעט כליל. שרשרת ארוכה של פגעים פקדה את העיר עד למחצית המאה ה- 17. במאי 1600 פרצה דליקה, שהעלתה באש את רוב בתי העיר, ומפאת הנזקים הכבדים שוחררו העירונים ממיסים שונים לתקופה של ארבע שנים. ב- 1662 פרצה בה מחלת הדבר, שהפילה כ- 2,000 חללים. ב- 1625 נהרס רובה של יארוסלאב מדליקה שהעלתה באש מחסני סחורה רבים, ו- 300 אנשים נספו בדליקה זו. שש פעמים נפגעה יארוסלאב במאה ה- 17 ממגיפות, ובין השנים 1600- 1651 פקדו אותה חמש דליקות. אף-על-פי-כן נתפרסמה יארוסלאב כבר במאה ה- 16 כמרכז מסחרי גדול בפולין, וכאחד הגדולים באירופה המרכזית, בגין הירידים המפורסמים שהתקיימו בה שלוש פעמים בשנה, ואשר משכו אליהם סוחרים ואנשי כספים אפילו מאיטליה, תורכיה ופרס. פעילות כלכלית רבת-היקף הסתמנה ביארוסלאב למן הרבע הראשון של המאה ה- 17. ב- 1629 פעלו ביארוסלאב 11 צכים (גילדות) שונים ולפי גירסה אחרת 20 צכים, ו- 199 אומנים ב- 24 סוגי מקצועות שונים. בעיר היו בתי-מלאכה למוצרי פלדה שונים, בית-מלאכה לנרות שעווה, לאריגה ולמוצרי ביגוד. מלבד כל אלה נודע בית- הדפוס של יאן שליג. גורם חשוב במערכת כלכלית זו היה מיקומה הגיאוגראפי של העיר, - על שפך נהר סאן ובו בתי-מלאכה שבהם בנו דוברות וסירות-מטען במיוחד לתבואה. מן הנמל השיטו לדאנציג תבואה, בשר וסחורות אחרות, ואילו מדאנציג ייבאו ליארוסלאב מליחים, יינות ועוד. עם חלוקתה של פולין וסיפוח האזור לקיסרות האוסטרית, התחיל תהליך ירידתה של יארוסלאב, הקשור בניתוקה של העיר משווקיה המסורתיים. בכך איבדה יארוסלאב את מעמדה כמתווכת בין המזרח למערב ובין הדרום לארצות הבאלטיות. לא מעט גרמו לכך גם חוקים ותקנות פיסקאליים שהונהגו בה. אם כך ואם כך סוחרים ובעלי-מלאכה החלו לעזוב את יארוסלאב, ומגמת פניהם מרכזים אחרים. ועדיין שמרה יארוסלאב על מעמדה כאחת הערים החשובות. ואולם לאחרדליקה שפקדה אותה ב- 1790 ירדה גם מבחינה זו. במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלה התאוששותה של העיר. ב- 1860 הוענק ליארוסלאב מעמד של עיר חופשית והיתה לצומת מסילות-הברזל של קו קראקוב - פשמישל. בין ענפי המלאכה בלט במיוחד ענף ההנעלה ועל-פי מיפקד מ- 1881 היו ביארוסלאב באותה תקופה 400 סנדלרים אומנים, בנוסף ל- 300 איש שעסקו במלאכות עזר שונות הקשורות במקצוע זה. קרוב לוודאי שמשפחות יחידות של יהודים ישבו ביארוסלאב כבר במאות הראשונות לקיומה, אולם הידיעה המוסמכת הראשונה היא מ- 1464. באמצע המאה ה- 16 ניתן לכמה משפחות יהודים לגור בכמה בתים, אלא שהם לא הורשו לעסוק במסחר או במלאכה. ב- 1561 ישבו ביארוסלאב ישיבת-קבע שני יהודים בלבד, אברהם ודוד ובני-משפחותיהם, והם שילמו ב- 1563 סך 13 זהובים מס-גולגולת. המהר"מ מלובלין מעיד שב- 1608 עדיין לא היה ספר-תורה בעיר, ומכאן שבאותו זמן לא נמצא ביארוסלאב מניין יהודים. המכשול העיקרי בפני התיישבות יהודים ביארוסלאב היה האיסור שהוטל ב- 1571 על ידי בעלת העיר דאז, האצילה זופיה טארנובסקה, ואשר לפיו לא הותר ליהודים לשבת בעיר אלא בבית אחד, או לכל היותר בשני בתים. למעט שני היהודים הנ"ל שגרו בעיר ברשות, איסור זה היה בתוקף במשך זמן רב, שכן שלטונות העיר הקפידו על מילויו. עם מותו של אברהם ב- 1573 הורשה ב- 1574 לגור במקומו היהודי משה. בכלל שררה אז ביארוסלאב אווירה עויינת כלפי היהודים, ועל כן נתקבלה באותו זמן ב"ועד דד' ארצות" החלטה, האוסרת על התוודעות הוועד שם מחמת הסכנה שבדבר. באין מוצא נאלצו היהודים הראשונים של יארוסלאב להתיישב מחוץ לחומות העיר ובפרבריה המרוחקים יותר, שם הוקמו בית-הכנסת הראשון של הקהילה ובית-העלמין. אולם ברבות הימים עלה בידי כמה יהודים לעקוף את איסור הישיבה בתוך החומות, וב- 1613 כבר גרו בעיר גופא חמישה יהודים: משה, הירש, ברוך החוכר, וולף ולוי. שמותיהם צוינו בתעודות העירוניות של אותוזמן כ"תושבי יארוסלאב". ראשוני היהודים ביארוסלאב שלחו את ידם בעסקי ממון ובהלוואות בריבית כנגד משכנתאות קרה שלווים נוצרים לא פרעו חובותיהם, וכך עברו לידי המלווים היהודים נכסי דלא- ניידי שלהם. כדי למנוע תופעה זו ציוותה ב- 1614 בעלת העיר אנה אוסטרוגסקה על שמיטת חובות של נוצרים ליהודים, ואומנם ב- 1630 תוקנה תקנה, שלפיה יהודי שקיבל ביתו של נוצרי בעד חוב שלא נפרע, אסור לו להחזיק בבית יותר משישה חודשים, ועליו למוכרו לעירוני אחר משעבר הזמן. אם לא נמצא נוצרי המעוניין בנכס, היתה העירייה מצווה לרוכשו ולמוכרו לאחר מכן לאחד העירונים. איסור התיישבות היהודים ביארוסלאב לא חל, כנראה, על בואם לצורכי מסחר לזמן קצוב מראש. ואמנם ב- 1623 התלונן צך- החייטים המקומי על יהודים מקראקוב, לבוב וערים אחרות שהביאו למכירה צורכי הלבשה. גם צך-הצורפים האשים יהודים בעיסוק במקצוע זה ומכירת סחורה בירידים, תוך כדי תחרות קשה בצך. בלחץ עירוני יארוסלאב נאלצו ב- 1630 בעלת העיר, ואפילו המלך יאן סוביסקי הידוע ביחסו הסובלני כלפי היהודים, לאשר מחדש ב- 1676 את האיסור על התיישבות היהודים ביארוסלאב מ- 1571. למרות האיסורים עקפו היהודים את החוק. הם חכרו בתי מזיגה וטחנות-קמח בסביבות העיר, ויכלו להניח לעיסוק בהלוואות בריבית. חוכר-מלווה כזה היה ברוך שהוזכר לעיל. יהודים אחרים קיבלו זכויות-חכירה על דייג וסחר דגים, ואפילו על חכירת מעבורות על נהר הסאן. תוך כדי חדירה איטית משולי העיר פנימה גדל מספר היהודים שהתגוררו ביארוסלאב, ואפשר להניח שבשנות ה- 30 של המאה ה- 17 כבר היה קיים ישוב יהודי גדול לערך. כיוון שכך היה צורך בארגון מוסדות הקהילה, אלא שעל פי פריבילגיה של המלך ולאדיסלאב הרביעי הועמד היישוב היהודי ביארוסלאב תחת מרותה של קהילת פשמישל. אחד מבעלי חסותה של בעלת העיר דאז' האצילה שייניאבסקה, היה היהודי יעקובוביץ', שהוענק לו רישיון לסחור בעיר בבדים ובסחורות אחרות. יהודי יארוסלאב ביקשו להטיל עליו חרם כמשיג גבול, אלא שבעלת העיר הורתה לסוכנה הראשי להעניש כל יהודי שיפריע ליעקובוביץ' בעסקיו; הוא אף שוחרר מתשלום מיסים מעבר לסכום מסויים. גם יורשה של שייניאבסקה פרש חסותו עליו והורה בצו מיוחד שלא להפריע לו להעביר לרשותו בית של נוצרי שלא פרע את חובו. בין השנים 1600- 1648 מוזכרים שמותיהם של חוכרי מס ומכס יהודים, וכן חוכרי טחנות-קמח בעיר גופא ובסביבתה. גזירות ת"ח ות"ט פסחו על יארוסלאב, יהודיה נפגעו אך במעט, ותהליך התרחבותו של היישוב היהודי שם נמשך כמעט באין מפריע. אלא שגברה מתיחות בינם לבין העירונים, ומתיחות זו הגיעה לשיאה ב- 1686. ורק בזכות התערבותה של המלכה מאריה-קאז'ימיירה שכך הסיכסוך ולא הביא לידי תוצאות קשות יותר. עם זאת, הוצא ב- 1687 צו מטעם שלטונות העיר, שלפיו הורחקו היהודים ממרכז העיר לשוליה הרחוקים יותר. ביארוסלאב, שהיתה כאמור מרכז מסחרי חשוב, פעלו איגודים נוצריים. על היהודים נאסר להצטרף אליהם, ועל כן החלו כבר במחצית השנייה של המאה ה- 17 להתארגן באיגודים של בעלי-מלאכה יהודים, שהיו מאורגנים במתכונת דומה לזו של הנוצרים. לחברות יהודיות אלה היו על-פי-רוב מורי- הוראה, ששימשו בשעת הצורך בוררים בסיכסוכים שהתנהלו בין החברים. עם גידול היישוב היהודי ביארוסלאב התרחב גם תחום פעילותו הכלכלית. בשלהי המאה ה- 17 עסקו היהודים שם בסחר תבואה ומצרכי מזון. אחד מייצואני התבואה הגדולים היה היהודי קלרמן. יהודי יארוסלאב לקחו גם חלק פעיל במסחר עם העיר דאנציג. מבין הסוחרים שבהם היה ידוע הסוחר הירש, אשר במשך שנתיים השיט לשם דרך הויסלה 12,400 עורות ו- 3,155 גלילי בד. בתחילת המאה ה- 18 רבו גם בעלי-מלאכה במיגוון רחב של מקצועות: רובם היו חייטים וקצבים משום דיני השעטנז, והכשרות. עליהם נוספו פחחים, צורפים, זגגים ואחרים. יארוסלאב כיוון שהיתה עיר הירידים שימש בה התיווך מקור-פרנסה חשוב; ב- 1707 ידוע על המתווך יוסף. עיסוק התיווך הלך והתרחב עד שנתגלה הצורך בהקמת חברת מתווכים מאורגנת. ואמנם זו התארגנה בראשית המאה ה- 19 בחברה, שנודעה בשם "חברה קדושה, סוחרי סרסורי אמונה דיארוסלאב". מקום חשוב בתולדות היישוב היהודי ביארוסלאב נועד לכינוס "ועד דד' ארצות". מפני כינוסי הוועד נעשתה עיר זו לאחד המרכזים החשובים של יהדות פולין. ראשית התוועדויותיו של הוועד ביארוסלאב חלה בתקופה שהיהודים בה היו מיעוט, אולם עם גידול היישוב היהודי ועליית חשיבותם של הירידים שם, עלתה חשיבותו של הוועד כגורם רב-משקל שסייע להתפתחות הקהילה. בפעם הראשונה נתכנס הוועד כנראה ב- 1591, ולמן 1680 ועד ביטולו ב- 1764 קיים את רוב ישיבותיו בעיר זו. התוועדויות רבות הוקדשו בין השאר גם לענייני קהילת יארוסלאב, וביחוד לענייני חובות שהכבידו עליה באותה תקופה. בגלל המצב הדחוק נזקק פרנס הוועד דאז, נפתלי זליגוביץ', לבקש הלוואה גדולה - כנראה 20,000 זהובים - מן המיסדר הישועי אשר ביארוסלאב. הוועד נתן דעתוגם על ענייני פנים של הקהילה, ובהסכמתו הוקם ב- 1700 בית- עלמין נפרד ליהודי העיר אשר נזקקו עד אז לבית-העלמין של פשמישל. בכך החל למעשה תהליך שחרורה של קהילת יארוסלאב מכפיפותה לפשמישל. רבנים ידועי שם כיהנו באותה תקופה ביארוסלאב. אחד הראשונים בהם היה ר' אפריים מלונטצ'יץ, שהיה לאחר-מכן רבה של פראג ונפטר ב- 1690, כנראה בלבוב. בשנות ה- 90 של המאה ה- 17 כיהן כרב העיר ר' ישעיהו ב"ר נתן-נטע מקראקוב. אחריו שימשו ברבנות יארוסלאב הרב יעקב אשכנזי, אחיו של הרב נפתלי-הירץ אשכנזי, רבה של לבוב, והרב זכריה-מנדל פרנקל בן הרב מאיר פרנקל, אב"ד מזריץ' ותלמיד בעל ה"נועם אלימלך". יורשו היה הרב ר' יעקב-חיים הלפרין, בנו של פרנס ועד דד' הארצות ר' אברהם מלובלין. עוד בהיותו צעיר לימים נתמנה לרבה של יארוסלאב, ולאחר זמן עבר לכהן כרבה של עיר-הולדתו לובלין. ב- 1774 השתחררה יארוסלאב סופית מכפיפותה לקהילת פשמישל והוכרה כקהילה עצמאית. ב- 1785 סרו למרותה הכפרים בסביבה הקרובה שמספר היהודים בהם הגיע ל- 1,884 נפש. עם קבלת עצמאותה התחילה הקהילה להתארגן בדפוסים המקובלים. תחילה עמדו בראשה שלושה פרנסים, שהיו האחראים לניהולם התקין של מוסדות הקהילה ובראשם ה"רגירר" או ראש הקהל. מצב זה נמשך עד 1876, שבה נערכו בחירות למוסדות הקהילה ושלטון ה"רגירר" פינה מקומו להנהלה ניבחרת. זכות הבחירה היתה מוגבלת למשלמי מס בלבד, ומספר בעלי זכות הבחירה, ויהודי הכפרים בכללם, היה 268. ראוי לציין שאף נשים המשלמות מס היו זכאיות לבחור, אולם רק באמצעות גבר שבחר בשמן ומטעמן. ליושב-הראש הראשון של הקהילה נבחר ד"ר ז. פרנקל, ומכאן ואילך עמדו בראשה אישים ידועים כמו הרופא ד"ר י. ראפל ובמיוחד ה. סטריזובר. ב- 1874 היו 12 יהודים במועצת העירייה של יארוסלאב מתוך 36 נבחרים. עם התארגנותה המוסדית של קהילת יארוסלאב היה רבה הראשון של הקהילה העצמאית ר' משה-יהושע הלוי הורוויץ. את מקומו ירש חתנו של הרב זכריה-מנדל פרנקל, שהוזכר לעיל, והוא ר' יהודה-לייב הלר ב"ר זאב-וולף מדוברין. ב- 1800 ביקשו ראשי הקהל למנות את ר' נפתלי חריף מחכמי ברודי, אלא שזה סרב לקבל את המינוי מחמת גילו המופלג. המשרה הוצעה אפוא לר' יעקב-משולם אורנשטיין, בעל "ישועות יעקב". אחר זמן קצר ויתר הרב אורנשטיין על כס הרבנות של יארוסלאב, ורבי נפתלי נבחר בשנית. בתקופת כהונתו הוקם בית- הכנסת הגדול של יארוסלאב. ב- 1809 היה אב"ד של יארוסלאב ר' מוניש. ב- 1854 נבחר רבה של צ'ישאנוב, הרב יצחק-יעקב הורוויץ, כרבה של יארוסלאב. הוא ישב בה עד פטירתו ב- 1864 בגיל 94. לאחר פטירתו נתגלעה מחלוקת קשה בקרב הקהילה בעניין בחירת יורש. היו שדרשו לבחור ברב "נוסח ישן" והיו שדרשו רב "מתקדם", אשר יטיף על טהרת לשון אשכנז. רק כעבור שלוש שנים נתמנה ר' שמואל ואלדברג, מקודם רבה של ז'ולקייב. הוא הסתכסך עם ראשי הקהילה ופוטר ב- 1871, ורק בהתערבותו של הרב לוינשטיין מלבוב הוחזר על כנו. מבין חיבוריו הידועים "אימרידעת", "עטרת שושנים", ועוד. הוא ישב על כס הרבנות כ- 40 שנה ונפטר בן 77. הראשונה והוותיקה בחברות יארוסלאב היתה "חברה קדישא" זו נוסדה עוד קודם שקהילת יארוסלאב נעשתה עצמאית, ומכאן ואילך היא הרחיבה את תחום פעילותה ועשתה הרבה לטובת הנזקקים; תמיכה בעניי המקום ובעוברי-אורח, "מעות חיטין" לפסח וכיו"ב. מ- 1714 השתתפה חברה זו בהחזקתו של "ההקדש" המקומי בסך של 20 זהובים לשנה. במקביל התקיימה גם חברת "ביקור חולים" שפעלה בנפרד, אלא משום קשיי תקציב התאחדה ב- 1756 עם "חברה קדישא", ומאז פעלו שתיהן תוך שיתוף-פעולה מלא. החברה המאוחדת היתה מאורגנת על-פי תקנות מחייבות והנהלה נבחרת של "חמישה ראשי עם", שישה גבאים, שישה רואי- חשבון ושלושה חברים ששימשו "יושבי תמיד" או ועדה מתמדת של חמישה "בעלי תקנות". חברה נוספת היתה חברת "חסד ואמת", אשר לא כ"חברה קדישא" דאגה זו לחבריה בלבד, בעיקר בשעת מצוקה כלכלית, ולאלו שלא היו מסוגלים, מכל סיבה שהיא, לפרנס את מישפחותיהם. חברה וותיקה אחרת היתה חברת "השומרים לבוקר". ב- 1872 החזיקה קהילת יארוסלאב בבית-חולים משלה ובו 30 מיטות. הכנסות בית המרחץ הן ששימשו לאחזקתו, מלבד התרומות והעזבונות שאיפשרו את הפעלתו לטובת הנזקקים לשירותיו במשך תקופה ארוכה. בתחילת המאה ה- 20 התחילו לפעול ביארוסלאב אירגוני-אשראי. ב- 1906 פעלה בעיר אגודה לעזרה בשם "עברי" וב- 1913 "קופה להלוואות" ולה 1,738 חברים מאורגנים; מהם 1,072 סוחרים, 59 בעלי-מלאכה, 32 חקלאים, 88 בעלי מקצועות חופשיים ועוד. באותה שנה חולקו על-ידי הקופה 1,033 הלוואות, עד 400 כתרים ללווה. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה החליטו ראשי הקהילה לייסד קרן מיוחדת, שתגיש עזרה למשפחות מעוטות-יכולת, בלא הבדל דת ולאום, אשר ראשיהן גויסו לצבא. עם התקרב זירת הקרבות הוקם על-ידי כמה ממנהיגי הקהילה ועד ציבורי ובו 12 חברים פעילים. תפקיד ועד זה היה לאסוף כספים מדי חודש, וכל אחד מחברי הוועד התחייב להרים תרומה אישית. הכסף שנאסף חולק בין עניי העיר. מיכסת התרומות הגיעה לממוצע של 400 כתרים לחודש, ובסך הכול אסף הוועד במשך שנות קיומו 2,000 כתרים. גם הארגון של בעלי-המלאכה "יד חרוצים", שנוסד ב- 1913, עשה רבות בתחום העזרה לחבריו. מטעמו פעל "הבנק לבעלי-מלאכה" שתנאי האשראי של הלוואותיו היו נוחים לבעלי-המלאכה ולסוחרים הזעירים. החסידות ביארוסלאב נפוצה בתקופה מוקדמת יחסית. במקום ישבו כמה ממנהיגי החסידות הנודעים, כגון ר' מנדל חסיד (נפטר ב- 1825), ר' שמעון מארינס המכונה ר' שמעון יארוסלאבר, בעל "תורת שמעון", תלמידו של החוזה מלובלין. גם הרב ר' יעקב-משולם אורנשטיין, שנטה לחסידות, עשה הרבה לביסוסה ביארוסלאב. בתחילת המאה ה- 19 צצו ביארוסלאב גם ראשוני המשכילים. זמן- מה ישב במקום הסופר יצחק ארטר, שהיה עד 1814 מורה שם. ראשיתה של התנועה הלאומית היהודית ביארוסלאב חלה בשנות ה- 90 של המאה ה- 19. הארגון הציוני הראשון בעיר היה אגודת "קדימה". בשנים 1893- 1894 התקיימה חברה בשם "ארץ ישראל", וב- 1894 היה במקום סניף של "חברת יישוב ארץ ישראל" שהיתה מסונפת לחברת "ציון" בווינה; סניף זה מנה אז 150 חברים. באותה שנה נוסד גם ארגון הנוער הלאומי "השחר". ב- 1904 היו ביארוסלאב כמה ארגונים ציוניים נוספים, בהם "עבריה", ו"בני ציון" - שניהם בעלי גוון ציוני-סוציאליסטי וכן אגודות "רחל", "אחוה" ו"עברי" שחבריה באו מקרב העובדים. האחרונה השתייכה ל"התאחדות העובדים והפועלים הציונים בגאליציה". ב- 1903 מנה הסניף 180 חברים רשומים. ב- 1913 מנה הסניף המקומי של "השחר" 36 חברים, מהם 15 עורכי-דין וחמישה רופאים. על-יד "השחר" פעלה גם התאחדות האקדמאים הציונים (.צ.א.ה) אשר ב- 1913 מנתה 28 חברים. סניף "פועלי ציון" היה קיים ביארוסלאב למן 1905. אחד הסניפים החשובים מבין הארגונים הציונים ביארוסלאב מ- 1911 ואילך היה של "המזרחי". ב- 1864 פרצה מחלוקת קשה ביארוסלאב בעקבות יוזמתם של כמה מנכבדי הקהילה להקים בית-ספר לילדי ישראל. היו שדרשו להעמיד את השפה העברית ולימודי היהדות במרכז מערכת הלימודים בבית-הספר, ולעומתם דרשו "הנאורים" להעדיף את השפה הגרמנית ולימודי-חול. בסופו של דבר כ- 100 נערים יהודים למדו בבית-ספר כללי בשפה הגרמנית והפולנית. מצב דברים זה נמשך גם לאחר-מכן, וב- 1872 כבר למדו 300 ילדים יהודים בבתי-ספר לא-יהודיים. הקהילה החזיקה בשבילם מורה מיוחד ללימודי דת ושילמה שכרו מקופתה. ב- 1898 יצא צו לביטול החדרים. הצו הזה עורר תסיסה רבה בקרב הציבור היהודי, והדבר הגיע עד לערכאות. כנראה שפניה זו לערכאות הועילה, והחדרים וכן ה"תלמוד-תורה" שהיו קיימים אז ביארוסלאב המשיכו להתקיים. ב- 1906 נוסדה חברת "ועד לתחית שפת עבר", שיזמה קורסים לעברית ולימוד מקצועות היהדות. ואמנם התנהלו שלושה קורסים על-פי כיתות-גיל. ה"ועד לתחיית שפת עבר" המשיך בפעולתו גם לאחר מכן, וב- 1911 הורחבה מיסגרת הקורסים ולמדו בהם 100 תלמידים בפיקוחם של שני מורים. ב- 1910 התקבלו לגימנסיה המקומית רק 10 תלמידים יהודים מכלל 131 תלמידי המוסד. בתחום הפצת התרבות המוסיקאלית יצויין האיגוד למוסיקה "כינור דוד", שהחל לפעול מ- 1913 ואילך. האוירה האנטי יהודית ביארוסלאב שהיתה קיימת במשך כל שנות קיומה של הקהילה שם, הפכה מדי פעם לאנטישמיות פעילה. ב- 1737 הואשמו יהודים ביארוסלאב ברצח נערה נוצריה לצורכי פולחן. כמה יהודים נאסרו ובלתץ עינויים "הודו" במעשה. הם הוצאו להורג לאחר עינויים; אחד מהם איבד עצמו לדעת קודם שהוצא להורג. במארס 1869 פרצו ביארוסלאב פרעות שנמשכו קרוב לשבועיים. חנויות ודוכנים של יהודים בשוק העירוני נשדדו ונהרסו. נפרצו בתי מגורים, ורבים מן הדיירים היהודים נפצעו. הפורעים ניצלו את אהדתם של השלטונות המקומיים ויחסם הסובלני לפוגרום, ורק לאחר ההתערבות אצל הממונה על מחוז לבוב ובפקודתו, שם חיל- המצב המקומי קץ לפרעות.
עם גמר מלחמת-העולם הראשונה פרצו ביוני 1918 מהומות נגד היהודים בהנהגתו של הכומר פאסוב. כומר זה הסית את ההמון בהאשימו את היהודים שבגללם התארכה המלחמה. הפורעים בזזו חנויות, ורכוש יהודי רב נשדד. המשטרה לא התערבה, וחיילים פולנים אף השתתפו בפוגרום. ההגנה העצמית היהודית, שהתארגנה כדי לשמור על החיים והרכוש היהודי, פורקה על-ידי המפקד הצבאי של העיר. לנוכח המצב החמור התארגנה מועצה לאומית יהודית, שהיתה מורכבת מנציגי כל המפלגות היהודיות ביארוסלאב. מועצה זו דרשה ממועצת הקהילה שכיהנה אז לפנות לה את מקומה, כדי לאפשר לה למלא ביתר יעילות את תפקידה בהגנה על יהודי העיר. כדי למנוע קרע גלוי באוכלוסייה היהודית הושגה פשרה, וכמה מחברי המועצה צורפו למועצת הקהילה. ב- 1920 התפרעו חיילי הגנראל האלר, שעברו בעיר ופגעו בכמה יהודים מבלי שהשלטונות נקטו נגדם פעולה כלשהי. השנאה ליהודים הורגשה גם במוסדות-ציבור שונים בעיר. מלחמת-העולם הראשונה גרמה להרס ניכר בעיר, שבה עבר קו החזית האוסטרית-רוסית, אך בסיומה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה ניכרת. יהודי יארוסלאב הצליחו לשמור בידיהם במידה רבה את השליטה במסחר ובפעילות הכלכלית בכלל. רוב מפעלי התעשייה ביארוסלאב - ויש האומדים אותם כדי 80% מכלל המפעלים שנתקיימו אז בעיר - היו בבעלות יהודית, או בשותפות עם יהודים; ביניהם יש לציין בית- חרושת לביסקוויטים, טחנת-קמח, מפעל לעיבוד מוצרי-בשר ועוד. ב- 1921 העסיקו 162 בתי-עסק ובתי-מלאכה בבעלות יהודית 462 עובדים. אך עם חידוש הפעילות הכלכלית מחד גיסא והחמרת המצב הכלכלי מאידך גיסא, הסתעפה רשת מוסדות האשראי והעזרה לציבור היהודי ביארוסלאב. ה"ועד לעזרה" תמך ב- 1920 בפיתוח ענף מוצרי-קש, וארגן קורסים מיוחדים ללימוד המקצוע. אחד המוסדות החשובים היה ה"איגוד לאשראי", שנוסד כנראה ב- 1925, ובו היו 470 חברים, מהם 64 בעלי- מלאכה, 209 סוחרים זעירים, 68 סוחרים ותעשיינים, 62 חקלאים, 30 בעלי מקצועות חופשיים ועוד. מספר ההלוואות שהעניק האיגוד באותה שנה היה 65 על סך כולל של 71,796.70 זלוטי. מ- 1927 פעל איגוד זה בתמיכת הג'וינט. ב- 1925 קיבלו 450 משפחות יהודיות עזרה לחג הפסח. במגבית מיוחדת לצורך זה נאספו 2,100 זלוטי בלבד. לנוכח המצב הכללי שהלך והחמיר הוקם ב- 1926 "ועד הצלה" לעזרת עניים. אחת מפעולותיו החשובות של ועד זה היתה מענק של 11,000 זלוטי ל- 120 ראשי משפחות שירדו מנכסיהן. גם חוג נוער אקדמי בשם "עזרה עצמית" נתן ידו לפעולות-העזרה, והפעיל בין היתר בכספי תרומות, שנאספו בקרב הציבור היהודי, "מטבח עממי". גם "ארגון נשים" עשה בהושטת עזרה וטיפול לילדי עניים, כשעיקר העזרה היה חלוקת ביגוד, הנעלה וספרי-לימוד. לקראת סוף שנות ה- 20 ותחילת ה- 30 הלך המצב והחמיר, ונדרשו אמצעים מרובים למספר הנזקקים שהלך וגדל. "יד חרוצים" חידשה את פעולתה שהופסקה בשל המלחמה. האגודה ניהלה קופה למתן אשראי. 85 חברי הקופה היו בעלי-מלאכה וסוחרים זעירים, שהפעילו קופת-חולים משלהם, וההחברים החולים קיבלו עזרה כספית בסך 5 זלוטי ליום-מחלה. ב- 1932 ניתנו לחברים המובטלים, לאלמנות החברים וליתומים מענקים בסך 2,000 זלוטי וכן הלוואות בלא ריבית, שהגיעובמקרים מיוחדים ל- 1,000 זלוטי ההלוואה. גם ארגון ה"טאז" השתתף באורח פעיל במתן עזרה ליהודי יארוסלאב; ב- 1925 הגישה המרפאה של ארגון זה עזרה רפואית ל- 1,119 נפש, 90% בלא תשלום. כן סייע ה"טאז" ל- 200 משפחות ברכישת מצרכים לפסח. תקציב הארגון לאותה שנה היה 6,000 זלוטי. הכנסותיו באו בחלקן מקופת הקהל, חלקן ממועצת העירייה ובחלקן ממגביות בקרב הציבור. בפיקוחו של "טאז" פעלו תחנות ייעוץ למניעת מחלת השחפת, תחנת ייעוץ לנשים הרות ולאימהות. ה"טאז" קיים "טיפת חלב" וכן קורסים בהיגיינה בקרב הנוער ופיקוח רפואי על ילדי החדרים ותלמידי בתי-הספר היהודיים בהנהלתו של רופא מוסמך. ב- 1928 נתארגנה ביארוסלאב קופת "גמילות חסדים". קופה זו עשתה רבות למען מעוטי-היכולת, ובעיקר באה לעזרתם של סוחרים זעירים ובעלי דוכנים בשוק העירוני. ב- 1937 חילקה קופת הגמ"ח 300 ההלוואות. הונה העצמי היה 3,000 זלוטי בקירוב. כדי להקל ככל האפשר על המצב, החליטו ראשי החברה לפעול יותר בתחום המקצועי. ואמנם ב- 1939 נוסד ארגון של חקלאים יהודים שמנה 80 חברים. ב- 1929 היה מספר הלוואות של קופת גמ"ח 222, בסך כולל של 22,088 זלוטי. ביארוסלאב פעל גם "בנק לבעלי-מלאכה וסוחרים זעירים". סכום החסכונות האישיים שהצטברו בו עד אותה שנה היה 120,000 זלוטי. ואף-על-פי-כן לא יכלה הקהילה לעמוד בעול הצרכים הגדלים והולכים, והיא נזקקה לעזרה מבחוץ. ואמנם בתקופה שבין יולי 1929 ויולי 1930 קיבלה קהילת יארוסלאב אשראי בסך 15,000 זלוטי מארגוני-האשראי השיתופיים של יהודי פולין. הקהילה נאלצה לספק בתקופה זו כ- 200 ארוחות-צהריים ליום במחיר סמלי של 10 פרוטות לארוחה. ב- 1935 הועלו מיסי הקהילה בשל הצורך בהושטת עזרה למספר גדל והולך של נצרכים. 4,200 זלוטי ניתנו לראשי משפחות שירדו מנכסיהן, כנגד ממוצע של 1,000 זלוטי בשנים קודמות. בקהילה ניטש מאבק קשה עם "חברת תלמידי הדת" שחבריה היו ברובם קצבים וסוחרי-בשר, אשר השתלטו על הקהילה ואף מינו רבנים וגבאים מאנשי שלומם ולמרבים במחיר. רק במאי 1921 נבחר הרב יצחק שטיינברג - קודם-לכן רבה של האליץ - שכיהן כרב ואב"ד ביארוסלאב עד לחורבנה. הוא ניצל מן השואה וב- 1951 עלה לארץ-ישראל ונתמנה כאב"ד תל-אביב ורב בבית-הכנסת הראשי שם (נפטר ב- 1967). בימים ההם ישב ביארוסלאב בנו השני של האדמו"ר מבלז, הרב יהושע רוקח, שניהל חצר אדמו"רות לחסידי בלז של יארוסלאב. סמוך לגמר מלחמת-העולם הראשונה חודשה הפעילות הציונית ביארוסלאב, ועמה מפלגת "המזרחי", שמסגרתה האירגונית הוקמה על-ידי הרב י. רפפורט מיינדז'יוב, על אף התנגדותם של חוגים חרדיים ובעיקר חסידי בלז. מפלגת "המזרחי" ניהלה פעילות מקיפה עד סמוך למלחמת-העולם והשואה. קן "השומר הצעיר" ביארוסלאב נוסד עוד ב- 1916, אך התפתתותו הממשית היתה לאחר המלחמה. את הבסיס הרעיוני שאבה תנועה זו מארגון "בני ציון", שפעל ביארוסלאב בייחוד בין השנים 1912- 1913. הקן מנה 8- 10 קבוצות מאורגנות במסגרות נפרדות לבנים ולבנות, ועוד שתי קבוצות מעורבות של בוגרים. בוגרי "השומר הצעיר" יצאו להכשרה במסגרת "החלוץ" שמנה ב- 1932 50 חברים. ב- 1926 נוסד ביארוסלאב מרכז צעירים, שהיווה מועצה עליונה של כל ארגוני הנוער ביארוסלאב. אגודת "הנוער העברי" הוקמה עוד ב- 1924. ב- 1932, לאחר הפילוג שחל בתנועת "הנוער העברי" הוקם ארגון "עקיבא". תוך זמן קצר הפך קן "עקיבא" ביארוסלאב לתנועת הנוער הגדולה והחשובה בעיר. מספר חברי הקן-עלה בהתמדה וב- 1934 מנה יותר מ- 220 חברים פעילים. סמוך לפלישת הגרמנים לפולין ב- 1939 מנה קן "עקיבא" המקומי 200 חברים. הודות ליוזמתו הוקמה ב- 1933 חזית אנטיפאשיסטית, שהשתתפו בה כל הפלגים הציוניים שביארוסלאב. ב- 1936 הוקמה ביארוסלאב קיבוץ הכשרה משותף ל"עקיבא" ו"החלוץ". תנועת "הנוער הציוני" ביארוסלאב צמחה מפלג של בני "הנוער העברי" וארגון נוסף בשם "עזרה הדדית", שחבריו היו תלמידי בתי-ספר תיכוניים. כבר בשנות ה- 30 המוקדמות היו לתנועה זו מועדון משלה, ובו התנהלו פעולות תרבות מגוונות. ב- 1936 מנה הקן המקומי 120 חברים. תנועת "ביתר" פעלה ביארוסלאב בשנות ה- 30 והיתה לה השפעה ניכרת על הנוער היהודי שם. חבריה קיבלו הכשרה קדם- צבאית ולמעשה היתה יארוסלאב העיר הראשונה בפולין שבה הופעלה הכשרה מעין זו. על-יד "ביתר" התקיים גם ארגון בשם "מנורה", וב- 1933 נוסדה מטעם התנועה הרביזיוניסטית האגודה "עבריה" שפעלה בעיקר בתחום ההשכלה והחינוך. סניף "החלוץ" ביארוסלאב הוקם עוד ב- 1924, ולידו פעלה "עזרה חלוצית". "החלוץ הצעיר" נוסד ב- 1919 וחבריו באו בעיקר מן הנוער העובד. בין הארגונים הציוניים האחרים ביארוסלאב יש לציין גם את אגודת הסטודנטים היהודים "דרור" אשר ב- 1936 מנתה יותר מ- 200 חברים. מחמת המשבר הכלכלי בפולין, המאורעות בארץ-ישראל וקשיי העלייה, הצטמצמה סמוך למלחמת-העולם השנייה הפעילות הציונית ביארוסלאב. נתגבשה הדעה שיש להתאים אתדרכי הפעולה לנסיבות שנשתנו, ולהקים ארגון ציוני כללי שיקיף וירכז את רוב הפעילים ובמיוחד את הנוער. ראשיתו של תהליך זה אפשר לראות כבר ב- 1933 כשנוסדו אגודת "בני ציון" ו"הסתדרות האקדמאים היהודים". תוך זמן קצר הצטרפו להסתדרות זו חברים רבים, וב- 1936 היא מנתה 170 חברים רשומים. ב- 1938 הפכה האגודה לארגון מרכזי של ההסתדרות הציונית ביארוסלאב בכלל. על יחסי הכוחות בין התנועות הציוניות השונות ביארוסלאב ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים . החוגים החרדים היו מאורגנים ב"אגודת ישראל" ו"צעירי אגודת ישראל". הנוער שלמד בחדרים היה מאורגן בהסתדרות "פרחי אגודת ישראל". בבחירות לוועד הקהילה ב- 1928 השתתפו 1,160 בעלי זכות-בחירה, שהיוו כ-%90 מכלל הבוחרים. "פועלי ציון" זכו במאנדאט אחד, הגוש הלאומי - 4 מאנדאטים, "יד חרוצים" - מאנדאט אחד, המתבוללים ו"אגודת ישראל" שיצאו בבחירות אלו ברשימה מאוחדת, זכו ב- 6 מאנדאטים. בחירות אלו התקיימו לפי חוק הקהילות החדש, שנכנס לתוקף באותה שנה. ה. סטריזובר נבחר שוב כיושב-ראש הקהילה. ב- 1933 לא נתקיימו בחירות למועצת הקהילה אף-על-פי שהקדנציה שלה נסתיימה ב- 1932 ומוסדות הקהילה שותקו למעשה. אחת הסיבות לכך היתה השעייתה של ועדת הבחירות על-ידי השלטונות המקומיים, ורק ב- 1934 הוחל בארגון לקראת הבחירות. הציונים והחרדים התאחדו ברשימה אחת ובמועצה שנבחרה נכללו נציגי "מפלגת המדינה", "פועלי ציון", "המזרחי", "אגודת ישראל", "יד חרוצים" וארגון הסוחרים המקומי. לאחר הבחירות הצטרפו למועצה, על-פי הסדר מיוחד, נציגים נוספים מטעם הרביזיוניסטים, חברת "חסד ואמת" ו"חברת מחזיקי הדת". בראש ההנהלה הועמד עורך-הדין ד"ר שמואלשור. בתחילת 1939 התקיימו הבחירות האחרונות שקדמו למלחמה. רשימת החסידים זכתה בנציג אחד, "פועלי ציון" ב- 3 נציגים, "המזרחי" - ב- 2, "הרשימה הציונית" - ב- 3, "אגודת ישראל" - ב- 3 נציגים. להנהלת המועצה ניכנסו 2 "ציונים כלליים", 2 מ"המזרחי", 2 מ"פועלי ציון" ו- 2 מ"אגודת ישראל". כיושב-ראש מועצת הקהילה נבחר אלימלך רייך, וכראש ההנהלה - י. הורוויץ. יהודי יארוסלאב השתתפו באופן פעיל במועצת העירייה. ב- 1927 תוצאות הבחירות ביארוסלאב לקונגרסים הציוניים : ציונים ארץ ישראל שנה כלליים מזרחי התאחדות פועלי ציון רביזיוניסטים העובדת 1927 114 75 45 32 41 - 1929 226 144 82 31 80 - 1931 272 130 - - 215 167 1935 1,078 - - - - 698 הציגו יהודי יארוסלאב "רשימה אזרחית מאוחדת". ב- 1928 נבחרו למועצת העיר 48 מועמדים, מהם 16 יהודים שהקימו "חוג" יהודי, ו- 2 מהם (המהנדס פריזר וסטריזובר) מילאו את תפקיד ממלא-מקום ראש-העיר. בבחירות לעירייה ביאנואר 1939 העמידו עצמן לבחירה 2 רשימות יהודיות: "הנציגות היהודית המאוחדת", שאחד מראשיה היה רבה האחרון של יארוסלאב, הרב שטיינברג, ורשימה אישית של מתבוללים ואנשי השמאל. בבחירות שנתקיימו ב- 1938 זכו המפלגות היהודיות ב- 3 נציגים בלבד מבין 25 שנבחרו למועצה. בבחירות לסיים של 1928 הוקם ועד בחירות מאוחד של יהודי יארוסלאב, ובוועד זה נכללו המפלגות הציוניות המקומיות; "המזרחי", איגוד הסוחרים היהודים, חברת "יד חרוצים", "התאחדות" וחוג נשים יהודיות. הרשימה הציונית זכתה ב- 2,351 קולות. בבחירות לסינאט באותה שנה קיבלו הרשימות הציוניות 1,500 קולות, ו"אגודת ישראל" 132 קולות בלבד. מלחמת-העולם הראשונה גרמה למעשה לשיתוק מוסדות החינוך היהודי. עם סיומה נוסד גן-ילדים מטעם רשת "תרבות"; מספר הילדים בו 30 ולהם 2 מורים. ב- 1920 נוסד בית-ספר יסודי-ממשלתי. למדו בו 112 תלמידים יהודים ולהם 8 מורים ב- 4 כיתות-לימוד. בבית-ספר זה לא למדו בשבתות ובמועדי ישראל. ב- 1922 הופעלו מחדש הקורסים מטעם "שפת התורה" שנוסדו עוד ב- 1907, במסגרת של שש כיתות לימוד שבהן למדו 99 תלמידים מגיל 6 ועד 25, 5 שעות-לימוד בשבוע. מסגרת הקורסים לעברית הלכה והתרחבה, וב- 1924 למדו בהם 400 תלמידים בקירוב. ב- 1927 תמכה הקהילה תמיכה ניכרת במוסדות ההשכלה והתרבות. בית-הספר היסודי של רשת "תרבות" המשיך לפעול ואף להתרחב: ב- 1926 למדו בו 140 תלמידים בשש כיתות, ובהדרכתם של שבעה מורים. ליד ארגון "השחר" פעלה אוניברסיטה עממית. ב- 1930 הוקם על-ידי "ויצו" בית ספר פרטי ששפת ההוראה בו היתה אמנם פולנית, אלא שתוכנית הלימודים כללה לימוד השפה העברית ומקצועות היהדות. ב- 1932 הוקם בית-ספר מטעם האגודה היהודית לבתי-ספר יסודיים ותיכוניים, והשלטונות הכירו בו באורח רשמי. ב- 1934 למדו בבית-הספר היסודי 115 תלמידים בשש כיתות. ביארוסלאב פעל גם בית הספר "יבנה", שהיה שייך לזרם החינוך של "המזרחי". "אגודת ישראל" הקימה ב- 1929 בית ספר לבנות "בית-יעקב" ובו יותר מ- 120 תלמידות ושתי מורות. ה"תלמוד-תורה" התנהל אף הוא על ידי עסקני "אגודת ישראל" ולמדו בו מאות ילדים. "אגודת ישראל" פתחה ספרייה משלה. ביארוסלאב ראו אור שני כתבי-עת יהודיים בשפה הפולנית - "טיגודניק יארוסלאבסקי" ו"פשגלונד יארוסלאבסקי". שתי תיזמורות יהודיות התקיימו בעיר: תזמורת כלי-מיתר ותזמורת סימפונית. ב- 1931 תרמה הרבה חברת "הניגון", שכללה 45 נגנים, לתרבות המוסיקאלית של הציבור היהודי ביארוסלאב. כן הוקמו חוגים לדראמה שהעלו מחזות תיאטרון החל משנות ה- 30 ועד סמוך למלחמת-העולם השנייה. ארגוני הספורט החשובים ביארוסלאב היו "הפועל", "דרור" ו"מכבי"; לרשותו של האחרון עמד מועדון ספורט משוכלל ומצוייד היטב. ב- 1933 התאחדו קבוצות "הפועל" ו"דרור" והיו למרכז הספורט היהודי ביארוסלאב, ולו 200 חברים פעילים.
בימים הראשונים למלחמה הופצצה העיר ובתים רבים בה נהרסו. כמו ברוב המקומות האחרים, עזבו חלק מתושביה היהודים, בעיקר צעירים, את עיר מולדתם ופניהם מועדות מזרחה. באותה עת הגיעו ליארוסלאב פליטים יהודים משלזיה ומערים שונות בגאליציה (שייניאווה, פשבורסק, ראמידנו). ביום השביעי למלחמה עזבו השלטונות הפולניים את העיר. באין שלטון בזזו קבוצות של בריונים את הרכוש הממשלתי הנטוש, וכן את החנויות הפרטיות, בעיקר של יהודים. מייד לאחר כניסתם של הגרמנים ליארוסלאב החלו בשוד הרכוש היהודי. יהודים נחטפו בחוצות העיר לעבודות-פרך. בשעת החטיפה ובשעת העבודה הם הוכו קשה על-ידי הגרמנים. היו מקרים רבים של גזיזת זקנים ופיאות של קשישים. כבר בימים הראשונים לכיבוש מינו הגרמנים את אלימלך רייך, בעל הבנק ולשעבר יו"ר הקהילה היהודית, למקשר בינם ובין הקהילה. הם דרשו מן היהודים תשלום קונטריבוציה גבוהה בזהב, בכסף ובחפצי-ערך אחרים. כ- 30- 50 יהודים נעצרו כבני-ערובה ובתוכם גם יו"ר הקהילה. האחרון נצטווה על- ידי הגרמנים להמשיך ביום בעבודה במשרדו, ובלילות נכלא בבית-המעצר. רוב בני הערובה גורשו לאחר תשלום הקונטריבוציה לעבר הנהר סאן, לשטח הכיבוש הסובייטי. אולם כמה מהם נרצחו בידי הגרמנים, ובתוכם גם אלימלך רייך. מן היום הראשון לכיבוש חוייבו היהודים לעבוד בעבודות- כפייה, כגון ניקוי העיר מהריסות, קבורת גוויות, הקמת גשר מעל הנהר סאן, עבודות שונות בתחנת-הרכבת ועוד. יום יום יצאו לעבודה 1,000- 2,000 יהודים. בסוכות ת"ש (28.9.1939) ציוו הגרמנים על כל יהודי יארוסלאב להתייצב עם מטענם האישי במגרש הספורט הפולני "סוקול". שם נשדדו מן היהודים כל חפצי-הערך שהיו ברשותם. תוך מכות הריצו אותם הגרמנים לעבר הגשר שמעל הנהר סאן. ותוך שעות אחדות גורשו מיארוסלאב כל היהודים - כ- 7,000 במספר. גירוש זה התקיים בהתאם לנאמר במברקו הנודע של ר. היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, מיום 21 בספטמבר 1939, על מדיניותו של הרייך השלישי כלפי היהודים בגנראל-גוברנמנט. במברק זה נאמר שביארוסלאב ובסביבתה, בניגוד למקומות אחרים, אין לרכז יהודים. יהודים, שעלה בידיהם להתחמק מן הגירוש ב- 28 בספטמבר, נתפסו לאחר-מכן וגורשו לברית-המועצות בשבועות הקרובים. יש לציין, שהגרמנים איפשרו ליהודי יארוסלאב לחזור לבתיהם מן השטח הסובייטי כמה פעמים וליטול עמם את שארית רכושם שלא נשדדה עדיין. ואמנם חלקם הגדול של יהודי יארוסלאב השתקעו בגאליציה המזרחית, בעיקר בלבוב; מיקצתם גורשו לפנים ברית-המועצות בעת גירושם של הפליטים ממערב-פולין ב- 1940- 1941. ביארוסלאב נשארו יהודים יחידים, בעיקר חולים ונכים, שלא היו מסוגלים לעשות את דרכם לשטחים שנפלו לידי ברית- המועצות. אליהם הצטרפו יהודי יארוסלאב ששירתו ב- 1939 בצבא הפולני ובתום הקרבות נמלטו מן השבי הגרמני וחזרו הביתה. קרוב לוודאי שבמחצית 1940 הכניסו הגרמנים ליארוסלאב יהודים מכפרי הסביבה (למשל, 25 משפחות יהודיות מן הכפר רוקייטנצה). לפי מקורות אחדים עמד בשנים 1940- 1942 בראש שארית יהודי יארוסלאב יהודי בשם רוטנברג, שנמלט מן הגירוש בספטמבר 1939. בשנים 1940- 1941 היה רוטנברג נציגם של יהודי יארוסלאב ביודנראט האזורי של נפת יארוסלאב (לפי התיחום הגרמני), שמקום מושבו בלאנצוט. ביוני 1942 הועברו כל היהודים מיארוסלאב לשייניאווה וגורלם שם היה כגורל יהודי המקום. הגרמנים הרסו את בית הקברות היהודי ובמצבותיו השתמשו לבניית מבצרים בסביבת יארוסלאב. בית מעצר של הגיסטאפו ביארוסלאב בשנים 1940- 1942 היה בקסרקטין על שם אנה הקדושה, בשטח המינזר הבנדיקטיני לשעבר. ב- 1942 היו כלואים בו יהודים רבים. כל כמה ימים הוצאו אחדים מהם להורג. הם נורו בידי אנשי הגיסטאפו המקומיים ליד חומות המנזר. במארס 1944 הוציאו הגרמנים את גופותיהם במטרה לטשטש את עיקבות הפשעים. הגופות נשרפו בקוניאצ'וב בידי אנשי הזונדרקומאנדו 1005. בקיץ 1941 הקימו הגרמנים ביארוסלאב מחנה-מעבר לשבויי המלחמה הסובייטים. אנשי הגיסטאפו רצחו בו לאחר סלקציה שבויים רבים בתואנה שהם יהודים, קומוניסטים או קצינים. בפלקיניה שליד יארוסלאב הוקם בקייץ 1942 מחנה-עבודה. באוגוסט 1942 שימש המחנה תחנת-מעבר ליהודי נפת יארוסלאב בדרכם האחרונה לבלז'ץ. במחנה-המעבר היו כ- 10,000 יהודים. כלואי מחנה-העבודה נרצחו ביערות הסביבה. לאחר השחרור חזרו ליארוסלאב יהודים אחדים מניצולי השואה, אך רובם ככולם נטשו במהרה את עיר מולדתם מחמת מעשי הרצח שנעשו בידי כנופיות הלאומנים הפולנים בסביבה. כך, למשל, נרצחו ב- 1945 בכפר קישולוב ליד יארוסלאב 15 יהודים, ביניהם משפחת שלאף (הורים וארבעת ילדיהם. ביארוסלאב עצמה נרצחו 6 יהודים, ביניהם פרידמן ואשתו.