ה' ניסן ה'תשפ"ב

דוביינקה DUBIENKA

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: הרוביישוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
• יהודים בשנת 1941: כ- 2,160
• יהודים לאחר השואה: לא נותרו

תולדות הקהילה:
כללי
אין בידינו מידע על ראשיתה של ד'. בתחילת המאה ה-16 היה במקום יישוב ושמו דומבנו. מיקומו, במפגש שלושה נהרות - סטריחאנקה, ולניאנקה ובוג - השפיע רבות על התפתחותו של היישוב למרכז מסחר ומלאכה בלב הסביבה החקלאית. ב-10 בפברואר 1588 העניק המלך זיגמונט השלישי לד' מעמד עירוני וזכויות לקיים ימי שוק שבועיים וירידים שנתיים. זכויות אלה אושרו מחדש בשנים 1593, 1596, 1598 ו-1613. מלחמות השוודים באמצע המאה ה-17 הביאו הרס על ד'. העיירה החלה להתפתח שוב בתחילת המאה ה-18.
על שינוי שמו של היישוב מדומבנו לדוביינקה ניתן ללמוד מתעודה על זכויות עירוניות שהעניק המלך אוגוסט השני לעיירה בתחילת המאה ה-18. המלך גם ביצר את המקום. לאחר חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, היתה ד' תחת הכיבוש האוסטרי, בשנת 1807 נכללה ב"נסיכות ורשה" ומשנת 1815 ועד מלחמת העולם הראשונה נכללה במלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1915 נכבשה ד' בידי צבאות אוסטריה וגרמניה, שהחזיקו בה עד לנסיגתם בשנת 1918.
יישוב יהודי היה קיים בד' כבר בסוף המאה ה-16. בשנת 1593 נתן המלך זיגמונט השלישי ליהודים רשות להתיישב במקום, לבנות בתי מגורים, לעסוק במסחר ובמלאכה וגם זיכיון לייצף ולמכור משקאות חריפים. גידול האוכלוסייה היהודית בד', שהחל במחצית השנייה של המאה ה-18, היה קשור בשגשוגה הכלכלי של העיירה. ד' שימשה תחנת הטענה על גדות הנהר בוג לסחר התבואה מרייסן, שהושטה בדוברות על הבוג והוויסלה עד לגדנסק (דנציג), וחלקם של היהודים בסחר זה היה רב. בבעלותם של יהודי ד' היו גם מחסנים, חנויות ואכסניות. רבים מהם עבדו בבניית דוברות להובלת סחורות והוציאו לעיירה מוניטין בענף. על-פי נתונים משנת 1765 היו בבעלותם של יהודי ד' 37 מגרשים ועליהם 34 אכסניות, 14 בתי מגורים ו-16 מפעלים לייצור משקאות חריפים.
יהודי ד' התגוררו ברובם ברחובות חלמסקה, הורודלסקה וזאטילנה.
היחסים בין תושבי ד' היהודים והנוצרים היו תקינים בדרך כלל. "כתב קיום" (פריווילגיה) משנת 1785 השווה את התושבים היהודים בכל זכויותיהם וחובותיהם לעירונים הנוצרים. על-פי הסכם בין נציגי הקהילה לבין נציגי העירונים מאותה שנה חויבו יהודי ד' לשלם מס בסך 900 זלוטי לסלילת כבישים ולהחזקתם ו-200 זלוטי מדי שנה לעירייה לשמירה על הביטחון והסדר במקום. בשנים 1870-1890 הקימו בעלי הון יהודים בד' טחנות מונעות בקיטור ובית מבשל לבירה. הקהילה הלכה וגדלה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
מבין הרבנים הראשונים בד' (במאה ה-18) ידוע לנו שמו של ר' אריה לייבוש ב"ר צבי הירש חריף מהלברשטט. בשלהי המאה ה-18 ישב בעיר ר' אורי שרגא פייבל, תלמידו של "החוזה מלובלין" (נפטר ב-1806, שחיבר את "אור החכמה". בשנת 1893 עלה על כס הרבנות בעיר ר' מנחם מנדל נאי, שעבר אחר-כך לסנדומייז' (צוזמיר, ע"ע). הילדים היהודים בד' למדו בחדר מסורתי, שכמה מסוגו היו בעיירה.
בימי מלחמת העולם הראשונה סבלה ד' עקב הקרבות שהתנהלו בקרבתה ורבים מתושביה עזבו את בתיהם ועברו לכפרים ולעיירות אחרות. בתום המלחמה ניגשו יהודי ד' לשקם את בתי המסחר והמלאכה שלהם ; ואולם רבים מהם, ובמיוחד הצעירים, לא ראו לעצמם עתיד בפולין והיגרו לארצות שמעבר לים.
גם בין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב יהודי ד' להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה. בשנת 1926 הוקמו בד', ביזמתם של הסוחרים ובעלי המלאכה, קופת גמ"ח ובנק קואופרטיבי לאשראי. רבים מבני הקהילה, שמקורות הפרנסה שלהם הלכו ונידלדלו בשנות המשבר הכלכלי של 1928-1932, ניצלו מחרפת רעב בעזרתם של המוסדות האלה.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שלט בקהילה ההווי הדתי-מסורתי, ואולם בו בזמן החלה להתבלט בה השפעת התנועה הציונית. בבחירות לקונגרס הציוני הי"ד (1925) זכו סיעות "עת לבנות" ב-37 קולות ו"על המשמר" ב-12. בבחירות לקונגרס הציוני הכ"א (1939) השתתפו 42 מצביעים.

בימי מלחמת העולם השנייה
ד' נכבשה בידי הגרמנים במחצית השנייה של ספטמבר 1939. כפי שנהגו במקומות אחרים, החלו הגרמנים גם כאן בחטיפת יהודים לעבודות כפייה והרבו להתעלל בהם. חיילים גרמנים נהגו להתפרץ לבתי-התפילה, הוציאו החוצה את המתפללים עטופים בטליתותיהם, התעללו בהם להנאתם, ובעיקר מרטו זקנים ופיאות. בהוראת הגרמנים הוקם בד' יודנראט, שמתפקידו היה לשלוח יום-יום אנשים לעבודות כפייה ולאסוף למען הגרמנים דברי ערך ופרוות.
באחד מימי דצמבר 1939 הורו הגרמנים לכל יהודי העיירה להתייצב בכיכר השוק, שהוקפה באנשי גסטאפו. את הצעירים והבריאים הריצו להרוביישוב (ע"ע). בדרך נורו ונהרגו רבים. בהגיעם לסרובעשוב הוכנסו המגורשים לכיכר מגודרת תיל דוקרני יחד עם כמה מאות יהודים מבני המקום. משם הובלו כולם בקצב ריצה לעיירה סוקולה שליד הגבול הסובייטי. היה וה מצעד מוות; כמחצית היהודים נרצחו בדרך, ואלה שנותרו בחיים היו תשושים מן המאמץ. משהגיעו לנהר בוג אילצו אותם הגרמנים להיכנס למים ולעבור לעבר השני, לשטח הכיבוש הסובייטי; רבים טבעו, ורק מעטים הצליחו לחצות את הנהר בשלום.
בתחילת 1940 הובאו לד' פליטים יהודים מוייליצ'קה הסמוכה לקרקוב. היהודים שרוכזו בד' אולצו לעבוד באחוזות שניהלו גרמנים באוור ובמפעל לייצור לבנים בביאלה פודלאסקה (ע"ע).
בשנת 1940 פרסמו הגרמנים הוראה בדבר החובה לענוד סימן זיהוי מיוחד ליהודים - סרט זרוע לבן ובמרכזו מגן-דוד כחול. ההוראה חלה על כל בני הקהילה מגיל 10 ומעלה. מלבד זאת אסרו הגרמנים על היהודים להתפלל, הרסו את בית-הכנסת ואת בית-המדרש ואת ספרי התורה קרעו והעלו באש. באביב 1940 שילחו הגרמנים מאות יהודים בני 17 ומעלה לבלז'ץ, ושם הם נשארו עד אביב 1941 והועסקו בעבודות ביצורים.
בנובמבר 1941 הובאו לד' 100 יהודים מקרקוב, ובמרס 1942 באו עוד 843 פליטים יהודים ממיילץ שבמחוז קרקוב. ב-22 במאי 1942 הגיע מספר היהודים בד' ל-2,907 נפש.
ב-2 ביוני 1942 חיסלו הגרמנים את קהילת ד'. בבוקר אותו יום הובאו לעיירה כ-400 עגלות של איכרים. אנשי ס"ס ואנשי המשטרה הפולנית גירשו את 2,670 היהודים מבתיהם והובילו אותם להרוביישוב, ושם העלו אותם לקרונות משא והסיעו אותם למחנה ההשמדה סוביבור. רק מעטים הצליחו לברוח ליערות. רוב הנמלטים הוסגרו לגרמנים בידי איכרים פולנים.
בד' השאירו הגרמנים כ-200 יהודים בעלי מקצוע; רובם מתו ברעב, ב-91 באוקטובר 1942 אספו הגרמנים את 54 היהודים האחרונים בד' והוציאו אותם להורג בבית-העלמין.

http://data.jewishgen.org/wconnect/wc.dll?jg~jgsys~shtetm~-500190

 

http://www.iajgsjewishcemeteryproject.org/poland/dubienka.html

 

http://www.snunit.k12.il/shoa/lictmnm.html

 

קישור לעיריה המקומית

http://www.dubienka.lubelskie.pl/