תרומות
טרמבובלה TREMBOWLA
קהילה בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: טרמבובלה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 7,015
· יהודים בשנת 1941: כ- 1,486
· יהודים לאחר השואה: כ- 20
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
טרמבובלה מוזכרת לראשונה ב- 1097 כבירתה של נסיכות רותנית עצמאית. לאחר שנים אחדות סופחה העיר לנסיכות האליץ' והיתה בחסותה של זו עד שנת 1205, ואז חזרה שוב למעמדה הקודם. ב- 1349 עברה טרמבובלה לממלכת פולין, וב- 1389 הוענק לה כתב זכויות-יסוד. מלכי פולין דאגו לבטחונה ולביצורה בגלל חשיבותה האסטרטגית כעיר-ספר, שעמדה בחזית נגד. פלישות טאטארים ולאחר-מכן של התורכים. כתמורה לשרות נאמן של בעלי המקום העניק להם מלך פולין ב- 1415 את הזכות לייסד עיר חדשה מן העבר השני של הנהר החוצה אותה, וזאת בנוסף לשחרור ממיסים ושירותים שונים וכן זכות לירידים שנתיים שהשפיעו על התפתחותה הכלכלית. מן המחצית השנייה של המאה ה- 15, (בייחוד בשנים 1435 ו- 1467) ותחילת המאה ה- 16 נפגעה טרמבובלה הרבה מפלישות הטאטארים, אשר פגעו באוכלוסים שלה וגרמו לירידה במעמדה. במאה ה- 16 הוקם מחדש המבצר וגדל מספר הירידים שנתקיימו בטרמבובלה. על-פי מיפקד משנת 1572 נמנו בעיר 278 בתים, ואולם תקופת השלווה לא ארכה הרבה, וב- 1575 נפגעה טרמבובלה מפלישת טאטארים ופלישת קוזאקים ב- 1594. לקראת סוף המאה ה- 16 נהנתה טרמבובלה מתקופת שקט ובמיפקד שנערך ב- 1616 מנתה טרמבובלה על שני חלקיה 246 בתים, ומוזכרים בה מספר בעלי מלאכה בייחוד לוטשי חרבות, פחחים וצורפי-זהב. במלחמת הקוזאקים של 1648 נעזבה העיר כמעט לחלוטין. כן נפגעה העיר בעת המלחמות עם התורכים, אלא שהמלך יאן סובייסקי סייע הרבה לשיקומה. עיקר התפתחותה של טרמבובלה במחצית הראשונה של המאה ה- 18. במיפקד של 1765 נמנו בה 246 בעלי בתים נוצרים. לקראת סוף המאה ה- 19 היו ייצור היי"ש ושיווקו מקורות פרנסה חשובים של תושבי טרמבובלה, אך עיקר הכנסתם בא ממחצבות שסיפקו לפולין כולה את ה"אבן הטרמבובלית" הנודעת. יהודי טרמבובלה מוזכרים לראשונה ב- 1539. ב- 1576 נאסר על היהודים להחזיק בבתי-מזיגה ובבתי מבשל למשקאות, לבנות או לרכוש בתים בכיכר השוק, ולסחור בסחורות מכל סוג ברחובות, להוציא איזור השוק. העובר על גזירות אלו היה צפוי לקנס של 200 זהובים בנוסף להחרמת הסחורה, שנקנתה או נמכרה על-ידי היהודי. לפי מיפקד בשנים 1564- 1565 חיו בטרמבובלה 9 משפחות יהודיות והן כ- 54 נפשות. בין השנים 1575- 1576 חכר היהודי לבקו את המכס, 3 טחנות בטרמבובלה עצמה ו- 2 טחנות בכפרי הסביבה. ב- 1576 העניק המלך ליהודי טרמבובלה זכות לעסוק במסחר בשוק העיר בדומה לשאר תושבי העיר. ב- 1570 נמצאו בטרמבובלה 2 זגגים ומייצר שעוה יהודים. ב- 1578 אושרה אמנם ליהודי העיר זכות ההתיישבות בה, אולם בחוקת הגילדה של הפרוונים הנוצרים מאותה שנה נאסרו על היהודים עסקי פרוונות, והעובר על כך נקנס ב- 100 זהובים. גזירה זו לא חלה על הפרוון שעבד למען הסטארוסטה המקומי. כן הוגבלו היהודים בסחר-עורות (פרט לסנדלר יהודי שהועסק בשרות הארמון). ב- 1616 היו בטרמבובלה 8 בעלי בתים יהודים ו- 4 דיירי-משנה; מהם 6 חנונים, 2 אופים ו- 4 קצבים. ב- 1678 ניתנה ליהודי טרמבובלה הרשות לסחור, בתנאי שלא יתחרו בנוצרים בימי שוק ויריד. כתוצאה מפורעונות חמלניצקי ירד מספר בעלי-הבתים היהודים והגיע ל- 7 בלבד (ב- 1664). תהליך ההתאוששות של היישוב היהודי בטרמבובלה נמשך כ- 100 שנה לערך, ובמפקד ב- 1765 כבר נמצאו בה 89 בעלי-בתים, והיהודים שילמו מס-גולגולת בסך של 439 זהובים לשנה. במאה ה- 19 הלך וגדל היישוב היהודי, והם היוו אז כשליש מן האוכלוסיה הכללית. ב- 1874 נבחרו למועצת העיריה 14 יהודים מכלל 36 חבריה. קהילה מאורגנת על מוסדותיה נתקיימה בטרמבובלה בתחילת המאה ה- 18. מראשוני הרבנים בטרמבובלה ידועים לנו ר' יעקב שעבר לכהן כראב"ד בלבוב ושם נפטר ב- 1738. בסוף המאה כיהן בקודש בטרמבובלה ר' חיים-לייב נפטר( ב- 1798), וב- 1800 היה רבה של העיר ר' מנחם-מנדל, בעל "בגדי כבוד". במחצית השנייה של המאה ה- 19 ישב על כיסא הרבנות בטרמבובלה ר' שמחה באב"ד, ובאותו זמן לערך כיהן כרב גם ר' אהרון, בעל "מחנה אהרון". אחד מרבניה הידועים של טרמבובלה היה ר' שמריה-שמריל ב"ר יעקב ברנדריס (נפטר ב- 1857). ב- 1840 הודפס בלבוב ספרו "עיון תפילה". ספריו האחרים הם "סדר נהורא השלם" ופירוש על מגילת קוהלת. הוא עלה לירושלים. ב- 1876 היה אב"ד בטרמבובלה ר' משה בר' יצחק באב"ד. מ- 1908 עבר לכהן בלבוב, ושם נפטר ב- 1916. ר' שמחה ב"ר משה באב"ד מילא מקום אביו בטרמבובלה וב- 1909 נתקבל ר' אליעזר בר' דוד דובער לייטר לאב"ד המקום, והוא ישב על כסאו עד לתקופת השואה בה נספה. ב- 1904 נוסד בטרמבובלה ארגון ציוני ע"ש הרצל, וב- 1907 הוקם בה ועד מקומי של "המפלגה הארצית היהודית" מיסודם של המתבוללים הפרו-פולנים. ב- 1911 נוסד בטרמבובלה החוג הראשון של צעירי ציון. ב- 1910 נוסד ביזמת חוג ציוני מקומי בית-ספר ללימוד השפה העברית שלמדו בו 101 תלמידים
בעקבות אירועי מלחמת-העולם הראשונה נצטמק מספר אוכלוסי היהודים בטרמבובלה. גרם לכך גם מצבם הכלכלי שהלך ורע. היישוב התרושש כל-כך, שלא היה מסוגל לכלכל אף 8 יתומים בני המקום והחזקתם של אלה היתה על חשבון קהילת טארנופול. לעזרת הסוחר ובעל-המלאכה היהודי באה קופת גמ"ח, אשר כבר ב- 1929 נתנה 13 הלואות בסך כולל של 1,700 זלוטי. ב- 1919 התקיים בטרמבובלה קן השומר הצעיר. בשנות ה- 30 פעלו בטרמבובלה ארגון "עבריה" וסניף "עזרה". ב- 1924 נוסד בטרמבובלה "החלוץ" ואורגנה מחדש ההסתדרות הציונית המקומית. ב- 1931 נוסד סניף "אחוה", ולידו קיבוץ הכשרה. ב- 1932 נתקימו במקום סניף הרביזיוניסטים, קן עקיבא, קן הנוער הציוני וב- 1939 סניף השחר. בבחירות לקונגרס הציוני של 1929 קיבלו הציונים הכלליים 35 קולות, המזרחי - 12 וההתאחדות - 44 קולות. בבחירות של 1931 קיבלו הציונים הכלליים 47 קולות, המזרחי - 32, ההתאחדות - 97, הרביזיוניסטים - 40 והראדיקאלים - 19 קולות. כמה בני-נוער יהודים בטרמבובלה השתייכו למפלגה הקומוניסטית, או שנמנו עם אוהדיה. ב- 1937 נערך בטארנופול משפט נגד 11 קומוניסטים, בהם 8 יהודי טרמבובלה. בשנות ה- 30 נתקיימו במקום קורסים מקצועיים לנוער היהודי. בין שתי מלחמות-העולם היה ועד הקהילה נתון במשבר מתמיד. בגלל קשיי מימון לא תמך הוועד במוסדות עזרה, סעד וחינוך. הוועד התנהל על-ידי רב הקהילה ומקורביו, ורק ב- 1938 נבחרו אליו נציגי הציונים. המחלוקת בין החרדים לבין הציונים גרמה לכך, שבבחירות למועצת העיריה ב- 1933 לא נבחר נציג של הרשימה היהודית. עם זאת ישבו במועצה 3 יהודים, שנבחרו ברשימת מפלגת השלטון. ב- 1937 אירעו במקום התפרעויות אנטישמיות שהשתתפו בהם תלמידי הגמנסיה הפולנית; מספר יהודים הוכו
יחידות הצבא האדום נכנסו לטרמבובלה ב- 17.9.1939, יום בו חצו את הגבול הפולני. מספר יהודים היו פעילים במימשל הזמני, אולם רובם הודחו בסוף 1939, לאחר שהאיזור סופח רשמית לברית-המועצות. רבים מן התושבים היהודים נפגעו מבחינה כלכלית בעקבות מדיניות ההלאמות, הפסקה מוחלטת של מסחר הסיטונאי הפרטי וצמצום הדרגתי, אבל מתמיד, של המסחר הקמעונאי. הנוער היהודי למד בכל מוסדות החינוך והיה פעיל בתחום התרבות. אחרי פלישת הגרמנים לברית-המועצות נמלטו בסוף יוני 1941 קבוצות צעירים יהודים מזרחה עם הצבא הסובייטי הנסוג. ב- 7.7.1941 באו אל טרמבובלה היחידות הראשונות של הצבא הגרמני, וכבר בעוברן ברחובות העיר הרגו כמה יהודים. כעבור מספר ימים נעלמו עקבותיהם של כ- 20 יהודים שנלקחו לעבודת-כפייה בקסרקטין שבעיר. עובדי כפייה אחרים שעבדו באותו מקום מצאו מאוחר יותר דברי לבוש של הקרבנות הללו, וסבורים שהם נרצחו בידי חיילי הוורמאכט או בידי השוטרים האוקראינים. בסוף יולי 1941 הוקם היודנראט, ובראשו הועמד עו"ד סרט. עם חבריו נמנו: ספרין, שטייניג, האן, שטרן, גולדשטיין, אייזנר, בומזה, צלרמאיר ושווארץ. ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית שמנתה 12 איש. על היודנראט הוטל לערוך מיפקד של כל יהודי המקום, גברים ונשים, גילאי 14- 60. החייבים בעבודת-כפייה מהם שהועסקו בסלילת כבישים ובעבודות חקלאיות שמחוץ לעיר, ומהם במחצבה המקומית. לעובדים במחצבה ניתנו אישורים, שהגנו על בעליהן מפני החטיפות לעבודות- כפייה ארעיות. בסתיו 1941 החלו שילוחים של גברים יהודים מטרמבובלה למחנות-עבודה בסביבה: בורקי-ווילקיה, הלובוצ'ק-ויילקי וקאמיונקה-סטרומילובה. תחילה טיפל היודנראט במילוי מכסות האנשים למחנות-העבודה, אולם במרוצת הזמן לא עלה בידו למלא את דרישות הגרמנים, ואנשי המשטרה הגרמנית והאוקראינית חטפו בעצמם את המיועדים למחנות. ביודנראט פעלה מחלקה מיוחדת להושטת סיוע לכלואי המחנות: נשלחו חבילות מזון, בגדים ותרופות, אף נעשו נסיונות להחליף חולים או לשחררם. אולם באביב 1942 פסקה כל אפשרות לעזור לכלואי המחנות, ואחר-כך נותק כליל הקשר עמהם. בחורף 1941- 1942 גברה מצוקת הרעב בין יהודי טרמבובלה היודנראט והסניף המקומי של ייס"ס ארגנו מטבח ציבורי וחילקו מאות מנות מרק דל ליום. באביב 1942 נשלחו קבוצות של צעירות יהודיות לעבודה חקלאית באחוזות בסביבה. המקומות הללו נעשו למעין מחנות עבודה. תחילה היו התנאים במקומות הללו נסבלים - תמורת עבודה קשה קיבלו העובדות מזון במידה מספקת - אך כעבור מספר חודשים הורע המצב, והמשטר בהם נעשה דומה למחנות-עבודה אחרים. במיוחד סבלו האסירות ממעשי התעללות של השוטרים האוקראינים. בסוף ספטמבר 1942 גורשו לטרמבובלה יהודים מבודזאנוב, יאנוב ליד טרמבובלה וסטרוסוב. במקביל לכך הוחל בריכוז יהודי טרמבובלה והמגורשים מיישובי הסביבה בגיטו. שטח הגיטו הקיף חלקים של הרחובות שצ'לצקה, פודזמצ'ה ופוקרובקה. ב- 28.10.1942 נסגר הגיטו, והיציאה ממנו הותרה רק לקבוצות עובדי-כפייה בליווי שוטרים אוקראינים. ב- 5.11.1942 היתה האקציה ההמונית הראשונה. חלק מתושבי הגיטו ניסו להתחבא ולא להתיצב במקום הריכוז, אך הגרמנים ועוזריהם האוקראינים סרקו כל בית וגילו רבים מן המסתתרים. מספר גדול של המתחבאים שנתגלו נרצחו במקום. כן נהרגו עשרות יהודים שפרצו מן הגיטו וניסו למצוא מקלט ב"צד הארי". בסיום האקציה שולחו להשמדה בבלז'ץ כ- 1.400 יהודים. מיד לאחר האקציה צומצם תחום הגיטו והמצוקה בו גברה. בחורף 1942- 1943 פרצה מגיפת טיפוס והתמותה גדלה. לבלימת מגיפת הטיפוס אירגן היודנראט 2 חדרי-בידוד ובהם 40 מיטות, אך ללא הצלחה. הצפיפות והרעב שימשו רקע נוח להתפשטות המגיפה. היודנראט ותושבי הגיטו הסתירו את ממדי המגפה מעיני הגרמנים, כדי לא לספק להם אמתלה לפגיעה בקהילה. כן נמשכה בגיטו פעילות קדחתנית לבניית מחבואים. חלק מהם צוידו במים ובמזון, כדי לאפשר למסתתרים שהות ממושכת בהם. ב- 7.4.1943 פרצה אקציה נוספת. גם הפעם התרכזו הגרמנים ועוזריהם בגילוי מחבואים. לצורך זה הרסו קירות, ורצפות, ואף העלו מספר בתים באש. כן נעזרו בכלבי גישוש. בסוף היום היו בידי הגרמנים כ- 1,000 איש. הללו הובלו ליער שליד הכפר פלבנובקה (כ- 3 ק"מ מטרמבובלה), שם הוצאו להורג ביריות ונקברו בבורות המוניים. בעת ההוצאה להורג היו מקרים אחדים של גילוי התנגדות מצד יחידים. הם התנפלו על רוצחיהם ונאבקו עמהם. יהודים אחרים ניצלו את המהומה ונמלטו מגיא ההריגה. אחרי אקציה זו התארגנה בגיטו קבוצת צעירים ליציאה ליערות, כדי לבוא בקשר עם הפארטיזאנים, אך אין בידנו ידיעות אם אמנם עלה הדבר בידיהם. ב- 3.6.1943- 2 באה אקציית החיסול. כמעט כל שרידי הקהילה, כ- 1,000 איש, רוכזו בכיכר השוק ומשם הובלו, בדומה לקרבנות האקציה הקודמת, ליער ליד פלבנובקה והוצאו שם להורג. טרמבובלה הוכרזה "יודנריין". כמה עשרות יהודים הצליחו להימלט מן הטבח וניסו להגיע לקופיצ'ינצה, שם עדיין נתקיים הגיטו, אך רובם נרצחו בדרך, בעיקר בידי האוכלוסיה המקומית. בחודשים שלאחר-מכן המשיכו הגרמנים ומשתפי-הפעולה מבין האוכלוסיה המקומית במצוד אחר אחרוני היהודים המסתתרים. כל המתגלים הוסגרו לידי הנאצים או נרצחו במקום. בסוף 1943 וראשית 1944 נהרגו מספר יהודי טרמבובלה בכפרי הסביבה בידי אנשי "באנדרה". על רקע זה יש לציין כמה מחסידי אומות העולם שהצילו מספר יהודי טרמבובלה, וביניהם האוקראיני י. זגורסקי. כן מצביעים על כך שכמה פועלי רכבת פולנים בטרמבובלה סייעו ליהודים בדרכים שונות. העיר נכבשה בידי הצבא הסובייטי ב- 23.3.1944 וכ- 20 הניצולים שהתקבצו בעיר בימים הראשונים אחרי השחרור נטשו אותה. לתקופת-זמן קצרה הם עברו לערים גדולות יותר באיזור כגון טארנופול, ואולם אחר-כך המשיכו בדרכם לפולין ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות