תרומות
טשביניה TRZEBINIA
עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: חשאנוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-1,317
· יהודים בשנת 1941: כ-915
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
כבר בסוף אוגוסט 1939 הורגשה מתיחות בטשביניה. השלטונות הפולניים התחילו בגיוס אנשי-מילואים לצבא, וביניהם גם יהודים. כן נטלו היהודים חלק בהכנות להגנה אנטי-אווירית של כל מפעלי התעשייה בעיר ובסביבה. ביום הראשון למלחמה הפציץ חיל האוויר הגרמני את העיר. נפגעה בעיקר תחנת-הרכבת, שהיתה צומת חשוב של מסילות-הברזל. בין קורבנות ההפצצה היה גם יהודי. בו-ביום החלה בריחה המונית מן העיר, ויהודים רבים הצטרפו אל זרם הנמלטים. ואולם ניתוק הדרכים על-ידי יחידות הצבא הגרמני שהתקדמו במהירות מנע מרוב הפליטים היהודים מטשביניה להרחיק לכת בכיוון מזרחה, והם נתקעו ביישובים שונים בגאליציה המערבית. שם הם סבלו ממחסור במזון ומהעדר קורת-גג לראשם. כעבור זמן קצר התחילו הפליטים היהודים חוזרים לטשביניה, וכמה מן החוזרים נרצחו בדרכם אליה. הגרמנים עשו טבח גם בפליטים שחזרו לט, עצמה. באחד הימים העמידו החיילים והמשטרה משמרות במבואות העיר וארבו לשבים. כ- 70 איש נתפסו והוצאו להורג. הם נקברו בקבר-אחים, ליד הגשר המקשר בין טשביניה לחשאנוב. בימים הראשונים לכיבוש פרצו הגרמנים אל חנויות, ודירות של יהודים וגזלו את רכושם. במעשי ביזה אלה השתתפוגם "הפולקסדויטשה" והאספסוף הפולני. באוקטובר 1939 נצטוו יהודי טשביניה לשאת על זרועותיהם את סימן הטלאי הצהוב. כן הוטל על בני הקהילה עוצר מן השעות המוקדמות של הערב ועד לשעות הבוקר. באותה עת העלילו הגרמנים על תושבי טשביניה, פולנים ויהודים, כי הללו הרגו כמה חיילים גרמנים. בתואנה זו הוצאו כל הגברים הפולנים והיהודים מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. הם סודרו שם בשורות ונאמר להם, כי לפי העקרון של עונש קולקטיבי יוצא להורג כל גבר עשירי. בהתערבותו של ראש העיר בוטלה הגזירה, וסכנת המוות שהייתה צפוייה למאות אנשים חלפה. בסוף 1939 ובתחילת 1940 הוחרמו מפעלים שבבעלות יהודית והועברו לידי "הנאמנים הארים"; ב- 1940 נמסרו כל החנויות היהודיות לידי "הנאמנים". מתחילת הכיבוש חויבו יהודי טשביניה בעבודות-כפייה, ומיכסות העובדים שהקהילה נדרשה לספק גדלו מדי יום. על אף ההסדר לאספקה קבועה של אנשים לעבודה נמשכו גם החטיפות ברחובות העיר. הגברים הועסקו לרוב בעבודות ניקוז ובסלילת כבישים, ואילו הנשים עבדו בעיר במפעלים גרמניים. עבודות-הכפייה היו מלוות התעללויות; העובדים הוכו והושפלו. גם גזירות אחרות הכבידו על יהודי טשביניה: הקונטריבוציות שהוטלו מדי פעם על הקהילה; החובה לספק לגרמנים דברי-ערך וחפצי-בית; הגבלות התנועה שמנעו כל אפשרות יציאה מתחום העיר, ועוד. העונשים על אי-ציות לגזירות אלו היו חמורים. כך, למשל, נתפס מ. לנדאו ללא אישור-יציאה בקרבת העיר; הוא נאסר, נחקר ועונה, ולבסוף שולח למחנה אושוויץ שם מצא את מותו. בעקבות הגזירות והרדיפות עזבו בחשאי ב- 1940 צעירים רבים את העיר בנסיונם להגיע מזרחה מנהר סאן, אל התחום הסובייטי. הללו שעלה בידם להגיע ליעדם נתקלו שם בקשיים בהשגת עבודה ודיור, ומקצתם אף הוגלו לאזורים מרוחקים בברית-המועצות. בסוף 1940 ובמחצית הראשונה של 1941 התחילו הגרמנים חוטפים גברים יהודים למחנות עבודה. אחת הקבוצות שולחה למחנות עבודה שליד הגבול הסובייטי, שם עסקו בהקמת ביצורים לקראת פלישת הגרמנים לברית- המועצות. הידיעות בדבר התנאים האיומים השוררים במחנות אלה והתמותה הגדולה בהם עוררו חרדה גדולה בקרב קהילת טשביניה. כדי למנוע שילוח למחנות, השתדלו יהודי העיר למצוא עבודה במפעלי-תעשייה במקום. ב- 1941 נצטוו היהודים להעתיק את מגוריהם אל כמה רחובות, וכך הפך למעשה האזור לגיטו. בגיטו נכללו רחובות קראקובסקה, אוכרונקובה, פילסודסקי. תחילה היה זה גיטו פתוח' אך בהדרגה צומצמה היציאה ממנו. מצוקתם של יהודי טשביניה גברה. בגיטו הוקם מטבח ציבורי לנזקקים. בין בני הקהילה התפתחה מאוד העזרה ההדדית. למרות הגזירות והמצוקה הכלכלית הקשה דאג הציבור היהודי לחינוך הילדים. בחשאי אורגנו קבוצות לימודים בהן ניתנו שעורים במגוון מקצועות. ביוני 1942 (י"ג בסיוון תש"ב) התחיל גירוש יהודי טשביניה. בו ביום הוקף הגיטו על-ידי יחידות אס-אס והמשטרה הגרמנית. כדי למנוע את בריחתם של היהודים אל מחוץ ליישוב נחסמו כל מבואות העיר. בכיכר השוק נערכה סלקציה ובני טשביניה חולקו לשלוש קבוצות: גברים ונשים צעירים המיועדים להישלח למחנות-העבודה בגרמניה; קבוצה להעברה לחשאנוב לעבודה במפעלים החיוניים למשק-המלחמה הגרמני; והיתר - להמתה במחנה אושוויץ. יותר משבוע ימים הוחזקו בטשביניה העתידים להישלח לאושוויץ במפעל הגאז העירוני. התנאים במקום היו איומים, האנשים שהו שם כמעט בלא מזון ומים, בתנאים סאניטאריים מחרידים, ובסופו של דבר הובלו לאושוויץ ונספו שם. האחרים שולחו, כאמור, לחשאנוב ולמחנות- העבודה בגרמניה, ובמקומות אלה נפלו בחלקם עבודה מפרכת, רעב, מחלות, התעללויות, ורובם לא זכו ליום השחרור.
הכפר טשביניה היה ידוע כבר מן המאה ה- 13; דרכו עברו שיירות סוחרים מוורוצלאב לקראקוב. במאה ה- 15 ניכרו בסביבתו עפרות עופרת וכסף. במאה ה- 18 השתייך הכפר למשפחת האצולה טשבינסקה ומכאן גם שמו. בסוף אותה מאה השתדלו בעליו לקבל מעמד של עיר למקום. השתדלויות דומות חזרו ונישנו ב- 1818. ב- 1795 סופח המקום וסביבתו לאוסטריה, ב- 1809 - לנסיכות וארשה, ב- 1815 - לרפובליקה הקראקובאית, וב- 1846 - לגאליציה. התפתחותה של טשביניה (העיירה והכפר) באה לאחר שזו חוברה ב- 1847 אל קו מסילת-הברזל בין וינה לקראקוב. במרוצת השנים הוקמו בסביבת טשביניה בית-יציקה לעופרת, מיכרות-פחם, בית-חרושת למלט, בית-זיקוק לנפט ועוד. מעמדשל עיר קיבלה טשביניה רק ב- 1931. ראשוני היהודים התיישבו כנראה בטשביניה בסוף המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18. לקראת סוף המאה ה- 18 ישבו בטשביניה כתריסר משפחות יהודים בחסותה של הקהילה היהודית באולקוש. בתחילת המאה ה- 19 היה הישוב היהודי בטשביניה כפוף לקהילת חשאנוב. ראיה לדבר היא התביעה שהגיש ב- 1821 הכומר המקומי לקהילת חשאנוב, שזו תפרע את החוב מ- 1819 של היישוב היהודי בטשביניה בסך של 108 זהובים. החוב בא מהתחייבותו של היישוב היהודי מראשית התיישבותו במקום לשלם לידי הכומר מס-שנתי לכנסייה. השלטונות האוסטריים פסקו שעל קהילת חשאנוב לסלק את החוב. בסמוך לתקופה ההיא נעשתה קהילת טשביניה עצמאית. כרב העיר כיהן אז ר' ישראל קלוגר (נפטר ב- 1826), וצאצאיו או בני-משפחתו כיהנו בקודש עד 1923. את כיסאו של ר' ישראל ירש בנו ר' חיים בעל "פרי חיים", וממנו קיבל חתנו, ר' משה יונה סגל לוי (נפטר ב- 1896). את מקומו של ר' משה יונה ירש בנו ר' יעקב לוי. בנו של ר' יעקב, ר' ישראל לוי, כיהן בחיי אביו כדומ"ץ בטשביניה, ואילו בנו האחר, ר' בנימין, השמיע לקח בישיבה, שהקימה אביו. במחצית השנייה של המאה ה- 19, עם פיתוח המכרות והתעשייה בסביבתה של טשביניה, הלך וגדל היישוב היהודי. למעשה היתה העיירה טשביניה כמעט כולה יהודית. עד ל- 1914 כיהן בה כראש-העיר יהודי. פרנסתם של יהודי טשביניה היתה אז על המסחר הזעיר ועל המלאכה, ובמקצת על אספקות לתעשייה שבסביבה. השירותים שהגישו יהודי טשביניה לסביבה היו בידי היהודים במידה כזו, שבבוא השבת לא היה אפשר להשיג עגלון, ובחג-הפסח לא היה לחם למכירה. כמה מבין הנוצרים המקומיים הגישו על כך תלונה אל השלטונות, ו- 11 העגלונים היהודים נקנסו בקנס של 80 כתרים כל אחד, וכמו- כן חוייבו 2 עגלונים להעסיק בשבתות לא-יהודים שיסיעו את העגלות. נקנסו גם האופים שלא אפו לחם בפסח. ב- 1912 התארגן בטשביניה החוג הראשון של הציונים. נאספו אז תרומות לספרייה שהוקמה, ונשכר בשבילה אולם. שלטון פולין בעיירה התחדש בפרעות שפרע האספסוף המקומי ביהודים. ב- 3 בנובמבר 1918 התקהלו תושבי המקום להפגנת ציון חידושו של השלטון הפולני, ובתוכם היהודים שבאו בהמוניהם להפגין את נאמנותם. כשעמד ואלד, נציג היהודים, להשמיע את דבריו, נשמעו קריאות: "הלאה היהודים". בראש הקוראים עמד האנטישמי הידוע בטשביניה, ד"ר דובז'ינסקי. היהודים עברו לבית-הכנסת, ובדיונים שם הוחלט להקים מיליציה יהודית. בראש המיליציה העירונית הכללית הועמד ד"ר דובז'ינסקי הנ"ל, וזה התחיל למלא את תפקידו בפירוק הנשק של המיליציה היהודית. באווירה של פרעות העתידות לבוא מיהרו תושבי המקום הלא-יהודים לסמן את בתיהם בצלבים. על-ידי כך צוינו למתפרעים כל בתי היהודים. ואמנם כעבור ימים הוחל בשוד בתים וחנויות של היהודים. רבים מן היהודים הוכו קשה, הפורעים פרצו לבית-הכנסת וחיללו את ספרי-התורה. בערבו של יום הפרעות הגיעה יחידת-צבא מקראקוב, ואולם גם החיילים והמפקדים עמדו מנגד ולא הגיבו על המתרחש בעיירה. רק צרלוג, מנהל בית-הספר, ניסה לעצור בעד הפורעים. ההתנכלויות ליהודים בטשביניה חזרו ונשנו ב- 1919. תחנת- הרכבת היתה מועדת לפורענות, ואמנם בה הוכו נוסעים יהודים. לא אחת נגזזו זקניהם ופאותיהם, ובעיקר בידי חיילי הגנראל האלר. אירע גם שפועלי בית-היציקה השתתפו במעשה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, ובעיקר בשנות ה- 20, עמד היישוב היהודי בקפאונו הכלכלי. מרוכזים בעיירה סביב כיכר השוק המשיכו יהודי טשביניה לעסוק במסחר זעיר, במלאכה וברוכלות בכפרים הסמוכים; משפחה אחת בלבד עסקה בחקלאות. באותן שנים בא לעזרת היישוב בטשביניה הג'וינט, ובתמיכתו שופץ בית-המרחץ והוקמה המרפאה של חברת "ביקור חולים". בכספי הג'וינט נעזרה גם קופת גמ"ח המקומית, ויוצאי טשביניה בארצות-הברית היו תורמים לה כספים מדי שנה בשנה ב(- 1937 קיבלה קופה זו 750 זלוטי מארגון יוצאי העיר תירבה-תוצראב). ב- 1921 הוקם "התלמוד תורה", ובחדר מתוקן זה, בן 5 הכיתות הורו 6 מלמדים ל- 112 תלמידים. "התלמוד תורה" נתמך על ידי הארגון "עזרת תורה" מארצות-הברית. בשנות המצוקה של המשבר הגדול (1929- 1931) הקימה "אגודת הנשים" מטבח עממי ששירת בעיקר את הילדים העניים. מבחינה כלכלית באה מקצת רווחה ליהודי טשביניה עם קביעת חצרו בטשביניה של האדמו"ר מבובוב, ר' בן-ציון ב"ר שלמה הלברשטאם, שקיבל ב- 1905 מאביו, מייסד השושלת, את הנהגת חסידיו. ר' בן-ציון ישב בטשביניה בשנים 1932- 1937, ונהרו אל חצרו אלפי חסידים, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. רבים מבני העיר, וגם הללו שהתיישבו בה באותן השנים, התפרנסו מהיותם סמוכים לחצר האדמו"ר. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם זכה היישוב היהודי בטשביניה לרב אב"ד שפאר את שמו בקהילות ישראל, והיה אחד מגאוני הדור המוכרים בעולם הרבני, ר' דוב בריש ויידנפלד, בעל "דובב מישרים". לאחר שכיהן כדומ"ץ משנת 1918 בטשביניה, נבחר ר' דוב בריש ב- 1923 לרב העיר והקים בה את ישיבת "כוכב מיעקב", שממנה יצאו תלמידי-חכמים רבים. במלחמת-העולם השנייה ברח ר' דוב-בריש ללבוב ומשם הוגלה לסיביר. ב- 1946 הגיע לארץ-ישראל, וכאן חידש את הישיבה "כוכב מיעקב" (נפטר ב- 1965). עם בחירי תלמידיו של ר' דוב-בריש נמנה ר' עקיבא ב"ר יחזקאל גרוס, שהוסמך גם לרבנות בידי רבו. כחסיד ראדומסק השתתף ר' עקיבא בייסוד ישיבה אחרת בטשביניה בשם "כתר תורה" שבה נתן שיעור. לאחר מלחמת-העולם השנייה כיהן כרב בקהילות גליוויצה ודז'רז'וניוב. ב- 1949 עלה לישראל, וכיהן כרבה של שכונת בקעה בירושלים נפטר( ב- 1966). בטשביניה ישב וניהל חצר-אדמו"רים ר' דוד הלברשטאם ב"ר מנחם מנדל מדוקלא (נספה בשואה). פעילות ערה בתקופה שבין שתי המלחמות גילה בטשביניה המועדון של "הציונים הכלליים", "העתיד". במועדון זה, התקיימה ספרייה בת 1,500 כרכים לערך, ונתארגנו בו שיעור-ערב לעברית וללימודי היהדות. פעמיים בשבוע הושמעו במועדון הרצאות, וחוג חובבי תיאטרון הציג מחזות. באותה תקופה פעלו בטשביניה אירגונים של הנוער הציוני: "השומר הצעיר", ה"חלוץ", ו"הנוער העברי", שממנו קמו "הנוער-הציוני" ו"עקיבא". לקראת הבחירות לקונגרסים הציוניים נמכרו בטשביניה כ- 150 שקלים; בבחירות לקונגרס הציוני של 1935 נתנו הבוחרים את קולותיהם כלהלן: 100 לרשימת "הציונים הכלליים", 1 ל"המזרחי", ו- 49 ל"ארץ-ישראל העובדת".