לבוב LWOW

עיר בפולין
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-219,388

·  יהודים בשנת 1941: כ-99,595

תולדות הקהילה:
 

א. תקופת הנסיכות רייסן - ווהלין (עד 1340)

העיר ל' נוסדה באמצע המאה ה-13. יסדה דניאל רומאנוביץ, נסיך רייסן ווהלין בהאליץ', והועידה למקום שבתו של בנו לב. יש הקושרים את שמה של ל' עם שמו של הנסיך לב, שהעביר את בירת רייסן מהאליץ' ללבוב, אולם קרוב לוודאי שהשם כרוך בסמל העיר - האריות. בשל מצבה הגיאוגראפי, בהיותה על פרשת הדרכים המסחריות החשובות - ממזרח, מגדות הים הכספי, הים השחור לארצות מערב-אררופה ומדרום, מביזנטיון צפונה לגדות הים הבאלטי - הפכה העיר עד מהרה למרכז חשוב של מסחר ומלאכה. אולם מצד אחר שימש מצב גיאוגראפי זה פתיון לפולשים מכל העברים. במאות ה-13 וה-14 סבלה ל' מפלישת הטאטארים ואף נהרסה בידיהם ב-1261. לאחר שנבנתה מחדש התיישבו בה, לצדם של הרותנים ילידי המקום, גם גרמנים, פולנים, ארמנים, טאטארים ויהודים.
כבר במאה ה-10 הגיעו יהודים לרייסן, בעיקר מביזנטיון וכוזריה. הם השתקעו בעיר זמן רב קודם שבאו לשם המתיישבים הגרמנים והפולנים. עם היהודים התיישבו במאה ה-13 גם הקראים (הקרויים לעתים במיסמכים של התקופה "סאראצנים"). נסיכי רייסן היו מעוניינים בפיתוח העיר ועל כן נטו חסד למתיישבים ובתוכם גם ליהודים.
היהודים עסקו בסחר-מעבר, וניטל עליהם לעמוד במאבק מתמיד עם מתחריהם הארמנים והיוונים. על אף קשיי ההתחרות החזיקו היהודים מעמד; סייעו להם בכך קשריהם עם יהודים שבתפוצות, בביזאנטיון, בכוזריה ובמערב-אירופה.
ראשיתו של ארגון קהילתי יהודי בל' לוטה בערפל. ניתן רק ללמוד גזירה שווה מארגונן של קהילות רייסן (כגון פשמישל) שתולדותיהן באותה תקופה זו נהירות יותר. סברה היא שלקהילות ה"רבנית" והקראית היו בתי-תפילה משלהן, ועל פי מסורת המאוחרת יותר היה בית-עלמין משותף לשתי העדות. ייתכן שבית-עלמין זה הורחב בזמנים שלאחר מכן ושימש עד המאה ה-19 מקום קבורה ליהודי ל'.
בין המצבות שנותרו לפליטה נמצאה אחת שתאריכה ק"ח (1348), ועשוייה היא להצביע במידת מה על קדמותו של בית הקברות אף בתקופת נסיכות רייסן. במצבה שנייה, מתקופה מאוחרת יותר (1378) חרות שמה של האשה מרים-מארישה בת שמואל. הכינוי, או שמה הסלאווי מארישה אפשר שבא ללמד שאף בזמן הזה טרם השתלטו המתיישבים היהודים מגרמניה, שהחלו לזרום במידה ניכרת לל', שליטה מוחלטת על הקהילה שרוב יהודיה חיו עד אז בתחום התרבות הסלאווית-מזרחית.

ב. בין סיפוח רייסן למלכות פולין (1349) לבין גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648)

ב-1340 כבש את העיר המלך הפולני קאז'ימייז' הגדול ולאחר שסופחה למלכות פולין יחד עם רייסן האדומה כולה ב-1349, נבנתה מחדש ובוצרה באתר חדש בסיוע רב של המלך הנ"ל, והעיר הקדומה וסביבותיה הפכו לפרבר. ב-1356 הוענקו לתושביה החוקה המאגדבורגית וכן פריווילגיות שחודשו על ידי מלכי פולין הבאים. גם בתקופה הנדונה לא פסחו על ל' פלישות של צבאות זרים ואסונות טבע רבים. כך למשל, ב-1350 העלו צבאות הליטאים את פרבר העיר באש; ב-1438 נאלצה העיר לפדות את עצמה בכסף מידי הטאטארים הצרים עליה; פלישות הטאטרים נישנו ב-1444, 1453; ב-1496 שם מצור על העיר ההוספודאר (הנסיך) של ואלאכיה ושרף כמה ממגדלי העיר ובשלהי אותה שנה העלו שוב הטאטארים באש את הפרבר וגם צבאות התורכים הגיעו באותה שנה לשערי העיר. במאה ה-16 ובמחצית המאה ה-17 שוב נפגעה העיר מפלישות: של הוספודאר ואלאכיה ב-1509, ובשנים 1514, 1524, 1575, 1585, וב-1623 - של הטאטארים. שכיחות היו הדליקות שנפלו בעיר אשר לא פעם כילו חלק ניכר מן הבניינים בתוך העיר הבצורה ולא כל שכן בפרבר. הגדולות בשריפות היו ב-1494, 1527, 1571, 1616. גם אסונות-טבע כגון הרעש ב-1619 וב-1637; שטפונות של הנחל פלטב העובר בפרבר העיר (בשנים 1509, 1514, 1647), מגיפות שונות שחזרו ונשנו, ובעיקר מגפת הדבר שהפילה חללים רבים ב-1623 - כל אלו הצרו רבות לתושבי העיר. אולם למרות כל האסונות הנ"ל הלכה העיר והתפתחה והיתה ברבות הזמן למטרופולין פוליטי, דתי, ובעיקר כלכלי, לכל האיזור ונודעה לה חשיבות והשפעה אף מעבר לתחימי איזור רייסן. הפריווילגיות שהעניקו לתושבי העיר מלכי פולין הבטיחו את התפתחותם של המסחר והמלאכה וגם הקשרים האישיים בארצות שונות של בני הלאומים השונים השוכנים בעיר, סייעו להם הרבה בפיתוח המסחר הבינאיזורי ואף הבינארצי של העיר. החל ב-1384 נקבעה העיר ל' בתקנת המלך כ"אמפוריום", כלומר כמקום שבו חייבים לאחסן את סחורותיהם כל הסוחרים העוברים דרך עיר זו וכן הוטלה עליהם חובת תשלום מיוחד, והעיקר - חובת הצעתן של הסחורות לסוחרי המקום.
לאחר סיפוח ל' למלכות פולין הלכה וגדלה התיישבותם של היהודים בעיר, ובעיקר של המתיישבים יוצאי אשכנז שברבות הימים טבעו את תותמם מבחינת התרבות והלשון על היישוב היהודי כולו, עד לבליעה ולטמיעה מוחלטת של היסוד היהודי המזרחי (הסלאווי והכוזרי).
ליד היישוב היהודי התקיימה, כאמור, בל' קהילה קראית, אלא שאוכלוסיה הלכו פחתו (למעשה התחסלה הקהילה ב-1457) ואחרוני הקראים נטשו את ל' במחצית הראשונה של המאה ה-18. רוב הקראים עברו לדור בדוידוב הסמוכה או בהאליץ', מקום ריכוזם. את עקבותיהם אפשר היה למצוא בדורות הבאים בשם הרחוב "קראיצקה" שנמצא על פי המסורת במקום ששכנה בו הקהילה הקראית ובהליכתם של הקראים מערי ריכוזיהם ל"קברי אבות" מדי שנה בשנה לבית הקברות הישן בלבוב, ליד הגדר.
במחצית השנייה של המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17 השתקעו בל' מספר יהודים ספרדיים, מרביתם יוצאי תורכיה ומיעוטם יוצאי ארצות אחרות. רובם עסקו במסחר בינלאומי סיטונאי (בעיקר עם ארצות האימפריה העותומאנית), אחדים מהם עסקו ברפואה. לימים נעלמו עקבותיהם.
בסך הכל גדלה האוכלוסיה היהודית בל' במידה ניכרת והגיעה ב-1550 ל-352 משפחות שהתגוררו ב-29 בתים בתוך העיר המוקפת חומות ו-559 השוכנות ב-52 בתים בפרבר העיר. כל אותו פרק זמן, הנחשב לתקופת הצמיחה והשיגשוג של היישוב היהודי בל', עמדו בני הקהילה במאבק מתמיד על זכות ישיבת קבע בעיר ובפרבריה, על הזכות לעסוק במסחר ובמלאכה. את מאבקם החמירו, כמובן, התנאים האובייקטיביים (פלישות האוייבים, מגיפות, שריפות ואסונות טבע אחרים) ובעיקר התנגשויות חוזרות ונישנות ביהודים מצד הערב-רב או הסטודנטים (הז'אקים) תושבי המקום.
המעמד החוקי של יהודי ל', כבשאר הערים המלכותיות, בענין מגוריהם, עיסוקם, מערכת השיפוט ואירגונם הפנימי, נקבע בפריווילגיות שהוענקו על-ידי מלכי פולין. אלא שלא אחת, בהשתדלותם של העירונים - מתחריהם - של היהודים - קיבלו האחרונים סמוך לאותו זמן פריווילגיות הסותרות את אלו שניתנו ליהודים, או המבטלות בהן סעיפים חשובים. בשנת 1364 הורחבה הפריווילגיה הכללית "סטאטוס קאליסקי" הנודעת מ-1264 על היהודים בל' וב-1367 אישר שוב המלך קאז'ימייז' לכל יהודי רייסן פריווילגיה זו בנוסח מורחב ומושלם. התקנות שהגבילו את זכויות היהודים (כגון איסור הסחר במיצרכים מסוימים או הגבלת כמותם, כגון הסחר הסיטונאי בשוורים, הסחר הקמעונאי, השתתפות בירידים ובשווקים ועוד) הוצאו בין השאר בשנים 1453, 1488, 1521, 1537, 1547. להחרפת ההגבלות תרמו גם ההחלטות של השלטונות המקומיים (של מועצת העיריה בעיר שבתוך החומות ושל פקיד המלך - הסטארוסטה - בתחום שיפוטו בפרבר העיר ובשטח מסביב לארמון הנמצא מחוץ לעיר) שפגעו בזכותם של היהודים לסחור או לעסוק במלאכה (בשנים 1412, 1458, 1488, 1497). לפעמים הגיעו היהודים לכלל פשרה זמנית עם העירונים (כגון ב-1580, 1597 וב-1629), ולפיה הוגדר תחום מגבלות הסחר והמלאכה של היהודים (הסחר בתמד, תפירת פרוות). העירונים ראו בפשרה מעין סתימת הגדר שנפרצה מצד היהודים, ואילו האחרונים ראו בה מעין תשלום דמי "לא יחרץ" ליריב בעד שנים מספר של פעילות משקית בלא מתח. מן הראוי לציין שמצבם של יהודי ל' היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי הערים האחרות באותה תקופה. בזכות זריזותם ויוזמתם של יהודי ל' וקודם כל בזכות מצבה הגיאופוליטי של העיר והרכבה הרב-לאומי של אוכלוסייתה, התגברו על ההגבלות.
פרנסתם של יהודי ל' ועיסוקם בתקופה ההיא היו מגוונים למדי; למן עסקות כספים (מתן הלוואות בריבית סתם או במשכון), חכירת הכנסות ומיסי המלך והעיריה, מסחר בינארצי וסיטונאי, סחר קמעוני, מלאכה ועד רוכלות ומלאכה זעירה (הטלאת בגדים בלויים וכו'). ל' שימשה בתקופה ההיא כעין מרכז לעסקות פינאנסיות. בעיקר בלטו העסקות ביום היריד השנתי של "אגנס הקדושה" (21 בינואר), שבו השתתפו סוחרים מכל קצות הארץ ואף מחוץ למדינה וכדי לרכוש סחורות היו זקוקים לאשראי ולאמצעי מימון. כל בעל כספים בלא הבדל עיסוק הילווה (ולפעמים אף לווה) לנזקקים בהשקעה (האצולה), לסוחר - לרכישת סחורה ולבעל-המלאכה - לצורכי קניית חומרי גלם. לא ייפלא, אפוא, שיהודי ל' נמצאו גם בין המלווים וגם בין הלווים. במקורות של אותה תקופה ניתן למצוא שמות של יהודים שהשתייכו לצמרת הסוחרים, החוכרים, בעלי הבתים ואף רבנים ודיינים שהילוו בריבית, בשטר התחייבות, במשכון מיטלטלין, ואף במשכון בתים ומקרקעין. הם ידעו לעקוף את האיסורים הפורמאליים והתקנות בדבר מתן הלוואות במשכון, שכן שני הצדדים (המלווה והלווה) היו מעוניינים בדבר. בין הלווים נמצאו המלך ואנשי חצרו, פקודיו, העיריה ואף הכמורה. סכומי הכסף נעו, בין עשרות יחידות של מטבע העובר לסוחר (באם הלווה היה בעל-מלאכה) ועד לאלפים ואף לרבבות יחידות (באם הלווה היה סוחר סיטונאי, אציל העיריה, או פקיד בכיר של המלכות). היו בקרב מלווים יהודים שהתמחו במתן הלוואות לאנשי מקצוע מסוים (סוחרי בדים, בעלי-מלאכה). ברשימה מ-1607 של בעלי-חוב שהיו חייבים כספים ליהודי מלווה, אהרון, נמצאים סנדלרים בלבד ואף הצך - הגילדה שלהם. הסכומים במקרה דנן זעירים כמובן (לכל היותר עשרות פלורנים). העיסקות הפינאנסיות הגדולות נעשו על-פי-רוב ביום החגא לאגניס הקדושה. את המלווים היהודים של אותה תקופה מדגים יפה היהודי שלמה שבמשך השנים 1387-1382 נתן למעלה מ-20 הלוואות לעירוני ל'.
מקור חשוב של פרנסה ליהודים עשירים, סוחרים סיטונאים וסתם בעלי-הון, שימשה חכירת המיסים והארנונות למיניהם. כבר ב-1441 ידוע על חכירותיו רבות ההיקף באיזור של היהודי וולצ'קו סוכנו של המלך ולאלדיסלאב יאגללו. ב-1452 רשום כחוכר מיסים בגרודק היהודי נתן מל'. יוסף איש ל' חכר במשך שנים רבות (למן 1504) את המיסים של הווייבודויות לבוב ובלז. יצחק בן נחמן חכר את ההכנסות של הסטארוסטבו בלבוב ואת המכס בשניאטין (מיום שהוקמה שם תחנת המכס ב-1578), ואחריו עסקו בחכירה זו יורשיו (בניו, נכדיו וניניו). החוכרים העסיקו מנגנון ניכר של גובים ושומרים, רוב רובם יהודים, קרובי משפחה או סתם מהימנים על בעלי החכירה. עינם של אנשי השליאכטה (האצולה הפולנית) היתה צרה בעיסוקם זה של היהודים, ובסיימים (ב-1538, 1562, 1565, 1567) נתקנו תקנות האוסרות על היהודים את החכירות. בלחץ השליאכטה נאלץ גם ועד דד' ארצות לתקן ב-1581 תקנה דומה, אולם כל התקנות היו לריק. היהודים וביניהם תושבי ל' ידעו לעקוף את התקנות, ואחר מאמץ רב המשיכו לעסוק בענף פרנסה זה. לעתים צויין רק בחוזה החכירה נוצרי כחוכר ראשי וזאת כדי להסוות את החוכר האמיתי היהודי שצויין בחוזה כתת-חוכר.
המסחר היה הענף היסודי במקורות פרנסתם של יהודי ל'; בייחוד היה חלקם גדול במסחר הסיטוני עם ארצות המזרח ובהעברת הסחורות מערבה לשאר חלקי פולין. פעמים שהקימו אף שותפויות מסחריות לשם הרחבת היקף העסקות. ב-1383 מוזכרים 3 שותפים יהודים מל' - שלמה, שיביה ויעקב. הללו סיפקו בין היתר לעיריית ל' מטען גדול של פלפל בשווי של 150 פלורן. כשהעיר היתה כאמור לעיל, ל"אמפוריום", נהנו ממצב זה גם היהודים סוחרי ל'. לאחר כיבושה של קושטא בידי התורכים (1453) התרכז בייחוד רוב המסחר עם ארצות המזרח בידי היהודים, שכן פחדו הנוצרים לצאת לארצות שבשלטון התורכי, ואילו היהודים קשרו קשרים עם אחיהם המתגוררים שם. במאות ה-15 וה-16 הם סחרו בבשמים, אריגי משי וכו'. סיטונאים יהודים מקושטא היו מחזיקים סוכנויות בל'. אחד מהם, דוד, העסיק בל' את סוכנו יוסף והיה מספק באמצעותו אריגי משי, יינות, בשמים ולימונים, תמורת אריגים אנגליים שיובאו על-ידי הסוחרים היהודים מברסלאו. יהודי תורכי אחר, משה, היה סוכנו של אחיו זכריה; הלה היה מעביר סחורות מתורכיה דרך ל' לוואלאכיה. בין היתר מוזכר עוד יהודי מקושטא אברהם, שהכניס לל' בשנה אחת בלבד סממנים בשווי של 2,300 פלורן. תושבי ל' הסיטונאים שכנא ובנו יוסף, עמדו בקשרי מסחר עם יהודים מביזנטיון ראיטליה שהשתקעו בקאפא (קרים) וניהלו משם מסחר מסועף עם פולין. אחד מיהודי קאפא אלה, כלב, בא לל' ב-1442 והקים שם סניף לעסקיו.
בסוף המאה ה-15 הורחבו קשרי המסחר של יהודי ל' עם נירנברג, ברסלאו, דאנציג (בעיקר בסחר התבואות). אחרי גירוש היהודים מצ'כיה (1541) זרם מספר ניכר מפליטיהם לל' ומסחרם הלך וגדל חרף מאמציהם של העירונים ושל העיריה להגבילם. בגבור המסחר של ל' עם תורכיה, בתקופה ההיא דרך סוצ'אבה, התיישבו בל' יהודים מתורכיה ועשו חייל בעיסוקיהם הרבים. מן הראוי להזכיר את סוכניו של דון יוסף נשיא, נסיך נאקסוס, אברהם דה מוסו ובניו משה ומרדכי, חיים כהן, דון דוד פאסוס מפרא, יעקב סידיס, שהיקף עסקיהם ביינות, תבליני המזרח וכו' בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-16 הגיע לאלפים ולרבבות פלורנים או טאלרים.
הסוחרים היהודים מל' עסקו בעת ההיא בכל ענפי המסחר: תבואה, שוורים, עורות, קטיפה, משי ובדים אחרים, סחורות ברזל, חלב, דבש, יינות ועוד. הסחורות הנ"ל הובאו מהונגריה, איטליה, ארצות המזרח ואף מאנגליה והולנד. על-פי ההגבלות החוקיות על הסחר היהודי (הגבלות שנבעו מתקנות המלך כגון אלו משנות 1521, 1527, או מההסכמים שנחתמו בין הקהילה והעיריה כגון אלה משנות 1581 עד 1654) אמנם נאלצו הסוחרים היהודים להגביל את מסחרם לסיטונאות ואף בתחום זה להגביל את היקף עסקיהם (כגון, לסחור בשוורים עד מספר מוגבל של 2,000 ראש, או בכמות מוגבלת של בדים, הגבלת הסחר לימי ירידים קבועים ועוד) אולם הם ידעו גם לעקוף את האיסורים ולפרוץ את גדרות החוק. נמצאו גם יהודים רבים בין הקמעונאים ואף בין הרוכלים שבפרברי העיר ("בחוץ לעיר"), אלא שפרנסתם של אלה היתה כרוכה במתח מתמיד, תוך סכנת החרמות ונגישות מצד השלטונות והעירונים, ומכאן גם העליות והירידות שהלכו ונישנו כל כמה שנים בהגבלות ובפריצתן.
לא שפר גם גורלם של בעלי-מלאכה יהודים, ועליהם היה לעמוד במאבק מתמיד על הזכות לעסוק במלאכתם. כידוע, לא נתקבלו היהודים לגילדות של בעלי-מלאכה, ומכאן שעיסוקם היה רופף ולפעמים אף הפך לבלתי-חוקי.
מראשית שבתם בל' עסקו היהודים במלאכה ויעידו על כך התעודות הרבות. כלום יוכל ישוב יהודי כלשהו להתקיים בלי לעסוק בשחיטה ובקצבות והוא הדין בחייטות ולו רק מפני כשרות הבשר והאיסור על שעטנז? ואמנם בגלל ההגבלות השונות שחלו על היהודים בעיסוק במלאכה, ובעיקר בגלל אי קבלתם אל הגילדות (הצכים) של בעלי-מלאכה נוצרים, שהחזיקו במונופולין בנוגע למתן היתר עיסוק במלאכה, עסקו היהודים תחילה בשחיטה ובקצבות אך ורק לצורכי בני-דתם. אולם ברבות הימים הכתיבו להם בעיות הניקור של חלקי בהמות מסויימים וכן הביקוש של השוק המקומי, את מכירת הבשר גם לנוכרים. הקצבים הנוצרים וכן הגילדות שלהם לא השלימו עם התחרותם של היהודים ומדי פעם בפעם השיגו תקנות מטעם המלכים (בשנים 1569, 1580, 1585) שהגבילו את מכירת הבשר על-ידי היהודים אך ורק לבני דתם. אולם כפי שניתן להסיק ממחאותיהם המרובות של הקצבים הנוצרים, עקפו היהודים את החוק ולא אחת אילצו את מתחריהם הנוצרים לחתום, על הסכמים המתירים ליהודים למכור חלקי בשר בלתי מנוקרים ללא-יהודים. ב-1608 עסקו בקצבות 27 יהודי ל', מהם אך 8 בהיתר הנובע מההסכם עם הגילדה הנוצרית. במחאת הגילדה הנ"ל מ-1610 נאמר ש-70 יהודי ל' עוסקים בקצבות, והללו שחטו לצריכת היהודים אך 7-2 שוורים (מלבד בהמה דקה) ואילו לצורכי המכירה לנוצרים - 56 שוורים (נוסף לכמה מאות בהמה דקה).
ידיעה על עיסוקם רב-ההיקף של יהודי ל' בחייטות משתמעת מאיסורו של המלך מ-1543 המונע מיהודי ל' לתפור שמלות, במיוחד לדיירי הכפרים, ולמכרם בימי שוק ויריד בערי השדה. כנראה לא יצא האיסור במלואו לפועל, שכן ב-1601 שוב הגישה גילדת החייטים מל' תלונה על יהודים מפירי התקנה הנ"ל וביקשה צעדים נמרצים נגדם. ב-1627 כבר מוזכרת חברת חייטים יהודים, כעין גילדה (ייתכן שהוקמה קודם לכן) ובראשה עמד שמעון, דייר הפרבר של ל'. מתלונה שהוגשה על-ידי הגילדה הנוצרית נגד החברה היהודית באותה שנה משתמע, שהחייטים היהודים העסיקו נוצרים כשוליות ואף שילמו להם שכר-עבודה רב. כזכר לקיומה של החברה נותר בית-הכנסת של חברת חייטים ליד בית-הכנסת הגדול דחוץ לעיר, שעמד על תילו עד מלחמת-העולם השנייה.
היו יהודים שעסקו גם בבורסקאות. ב-1638 הגישה גילדת הבורסקאים הנוצרים תלונה נגד יהודי בשם מרדכי, על השגת גבול בעסקו בלא היתר בבורסקאות. במחצית המאה ה-16 מוזכרים בתעודות סנדלרים יהודים. כנראה היה מספרם מועט בהשוואה לחייטים, תקנת המלך מ-1642 האוסרת על יהודי ל' לתפור פרוות באה להעיד, שגם במקצוע זה שלחו יהודי ל' את ידם. במשך המאה ה-16 ותחילת ה-17 מוזכרים בתעודות צורפים וזהבים יהודים רבים, אלא שבגלל המאבק המתמיד שניהלה נגדם הגילדה הנוצרית היתה רמתם המקצועית ירודה, ועל-כן עסקו אך בתיקונים או במסחר זעיר במוצרים בעת השווקים והירידים. לעומת הזהבים היו צורפי-כסף יהודים רוב רובם של צורפי-כסף בל'. עיריית ל' בהחלטתה מ-1616 קבעה שאסור ליהודים לסחור בתכשיטים, להוציא צורפות-כסף ומוצרי כסף, כיוון שאין "כאלה בין אנשי שלומנו".
מלבד המלאכות הנ"ל עסקו גם כמה יהודי ל' בייצור נרות שעווה וחלב (הייצור הזה נעשה בהחבא, בעליות-גג ובכל מיני מחסנים ולא אחת גרם לשריפות שהתפשטו גם אל הבתים הקרובים), בייצור סרטים, חבלים וכפתורים; יחידים חדרו אף לייצור כלי מתכת (על-פי-רוב סירים וצלחות מעופרת).
מן הראוי לציין, שעל אף התחרותם היעילה של בעלי-המלאכה הנוצרים החזיקו היהודים מעמד, הודות לזריזותם ותוצרתם הזולה.
בל' נתרכזו גם אנשי האינטליגנציה היהודית כגון רבנים, דיינים, מגידים, ראשי ישיבות ומלמדים. מבין הרופאים היהודים תושבי ל' בתקופה ההיא ידועים אך שמותיהם של הבאים: יצחק (1496; עסק גם בעסקי כספים מלבד פעולתו הרפואית), הרופא שמעון (היה גם בעל בית ברובע היהודי; 1468), אהרן רופא (קנה לו בית ב-1570), יצהק האלברינן (מלבד הרפואה עסק גם בהלוואות בריבית, ב-1578), יוסף רופא (1607), יעקב הלוי (1633).
בפרבר העיר ("בחוץ לעיר"), בניגוד לישוב ש"בתוך העיר", נמצאו בקרב היהודים העניים (רוכלים ובעלי-מלאכה) שהיו שם רוב, גם אנשי אספסוף ואף סתם גנבים ושודדים. ידועים שמותיהם של השודדים והגנבים אברהם דנקוביץ, השל יושקה, וכן של הרוצח המפורסם דוד מושקוביץ המכונה "קונפדראט", שראשיתו כסוחר סוסים ועיסוק לוואי שלו גניבת סוסים.
נוסף לקשיים הקשורים בחוסר מוביליות מלאה ומצוקות הפרנסה שנבעו מן ההגבלות השונות ומהתחרות המתמדת מצד העירונים, לא יכלו יהודי ל' לשבת בשלווה גם בגלל תנאי הבטחון הקשים. כל אימת שנמצאה גוויה כלעוהי של נוצרי בקרבת השכונה היהודית בתוך החומות או בפרברי העיר, איימה על היהודים סכנת "עלילת הדם", וחרף השלמונים וההשתדלויות נפגעו יחידים מהתפרעויות ההמון (1597, 1638). סכנה מתמדת ארבה ליהודי ל' מצד התלמידים (תחילה של בית-הספר הקאתדראלי ומ-1609 מצד תלמידי בית-הספר הישועי). חרף הכופר ששילמה הקהילה להנהגת בתי-הספר הנ"ל מדי שנה בשנה, השתוללו והתפרעו הסטודנטים ברובע היהודים, ניפצו שמשות, היכו ופצעו רבים ואף בביזה שלחו ידם. פרעות כגון אלה מצאו את ביטויין אחר-כך בתלונות מצד היהודים לפני השלטונות (בין היתר בשנים 1572, 1592, 1613, 1641, 1642, 1643), כמעט שנה בשנה. צרה צרורה ליהודי ל' שימש חיל המוצב. לא אחת בזזו החיילים חנויות ובתים יהודים. ב-1600 התנפל הרוטמיסטר של הפרשים מחיל המוצב על בית-הכנסת הגדול דחוץ לעיר והרג את היהודי אהרן (סוחר קמח) ואחר-כך פרץ לדירתו של הפרנס יוסקה וירה בו, אלא שהחטיא.
אנשי האצולה מסביבת ל' היו, כמנהג הזמן, "תובעים דין לעצמם", משתערים בעיקר על פרברי העיר, בוזזים ומתנגשים ביהודים. כך התפרע ב-1600 אציל בעל אחוזה שבסביבת ל' שעה שלמה, בזז חנויות והעלה באש בתים של יהודים. ב-1612 התפרץ אציל מהכפר יאנוב אל בית-הכנסת (דחוץ לעיר) היכה ביהודים שהיו שם ובזז את הבית. באותה שנה התפרעו ברחובות השכונה היהודית שני אצילים אחרים ועוזריהם, בזזו, היכו בעוברי-אורח ואף פצעו קשה את טוביה הצורף, זקן שלא הצליח להימלט על נפשו. גם איכרי הסביבה ידעו להשתולל לעת מצוא על חשבון היהודים. איכרי הכפר לשניוב התפרעו ב-1598 בשכונות היהודים, ניפצו שמשות ובזזו חנויות. ההתנפלויות על יהודים קרו בחוצות העיר, בבתיהם, בעת הירידים וימי השוק. ופעמים התנגשו ביהודים גם נציגי השלטונות. כך, למשל, אמר ב-1603, בלא כל סיבה, תת-מפקד משמר המבצר את היהודי יצחק תושב ל' במאסר המבצר, עינה אותו (שרף את עורו בנרות), החרים אצלו 240 פלורנים וטבעת במחיר 85 פלורנים ואחר-כך שיחררו "במרפה, כשאך כותנתו על בשרו". מן הראוי לציין, שלא תמיד ישבו יהודי ל', ובעיקר פשוטי-העם (סוחרי הסוסים, הקצבים וסתם גברתנים שבקרבם), בחיבוק ידיים נוכח המתפרעים ולא אחת גמלו להם על מעשיהם.
בתקופה הראשונה של היישוב היהודי בל' נתגבשו במקום שתי קהילות נפרדות: האחת בתוך העיר הבצורה; אוכלוסי הקהילה הזאת נצטופפו ברובע שליד החומות וברשותם כ-50 מגרשים ועליהם בנייני מגורים, מחסנים, צריפים וצריפונים, שניבנו על-פי-רוב לגובה ובצפיפות מרבית שקראה לפורענויות (שריפות ומגיפות). הקהילה השנייה התבססה בפרברי העיר, בעיקר בפרבר הקראקובי, שבעבר היתה בו העיר הבצורה אך נהרסה במהלך הכיבוש הפולני.
מטעמים אובייקטיביים היתה זרימת אוכלוסין מקהילה לקהילה: מפני הצפיפות וההגבלות החוקיות ברכישת מגרשים דבתים עברו לא אחת תושבי הקהילה בתוך העיר לגור בפרברי העיר, ולעומתם נאלצו תושבי הקהילה שמחוץ לעיר להימלט על נפשם אל תוך העיר בעת פלישות האויב התדירות (כמעט כל מצור על העיר היה מלווה בשריפת הפרברים), למרות הזרימה משני הכוונים נתגבשו במרוצת הזמן אוכלוסים קבועים בשתי הקהילות: בתוך העיר - העשירים והאמידים, הסוחרים הגדולים, החוכרים וסתם מיוחסים; ולעומתם פשוטי העם, החנוונים והרוכלים, בעלי-מלאכה ואף האספסוף התרכזו בפרברי העיר וקהילתם עלתה בגודלה במשך הזמן על זו שבתוך העיר. לעתים שררה תחרות ואף איבה, ולאו דווקא מוסווית, בין תושבי שתי הקהילות.
כנתיני המלך והאוצר היו העניינים הפליליים והכספיים של היהודים נתונים לשיפוטו של הווייבודה (או סגנו הפודווייבודה), ואילו בענייני מגרשים, בתים - לשיפוטו של הסטארוסטה, או סגנו. המשפטים שבין יהודים ליהודים היו בסמכותו של בית דין יהודי. משפטים שבין תובע נוצרי ונתבע יהודי, או להיפך, היו בסמכות ה"שופט היהודי" - שופט גוי מטעם הפודווייבודה. ה"שופט היהודי" היה רשאי, על פי צו המלך, להוציא הוראות רק על דעת פרנסי הקהילה. המשפטים התקיימו בבניין הקהילה סמוך לבית-הכנסת. היחסים בין הקהילה והעירונים היו מוסדרים על-פי הפריווילגיות שנתן המלך לצדדים, או על-פי החוזים שנחתמו בין הצדדים גופא.
כל קהילה וקהילה ומוסדותיה, בנייניה הקהילתיים ומנהיגותה. כדוגמת הקהילות בשאר הערים הגדולות היה השלטון בקהילה (הפרנסים, הטובים, הגבאים ואף הרבנים) בידי חוג מיוחסים שבאמצעות שיטת הבחירות הובטחה להם דעה מכרעת בהנהלת הקהילה. הנציגות כלפי השלטונות היתה בידי פרנס החודש או בא כרחו השתדלן.
מהתקופה הנדונה ידועות משפחות רבות עתירות-הון ובעלות השפעה רבה. בין משפחות אלו בולטת משפחתו של יצחק ב"ר נחמן. הוא, בניו (מרדכי ונחמן) ושילשיו (יצחק ומרדכי) שלטו בקהילה ובמרסדותיה כ-100 שנה (למן המחצית השנייה של המאה ה-16). הם ניהלו עסקים מסועפים בכל האיזור, שלחו ידם בהלוואות בריבית ובחכירות, ולא אחת צויינו בערכאות הגויים בכינוי "אדון" ולא בכינוי המקובל שהיה מצורף לכל שם יהודי - "כופר".
יצחק בן נחמן בנה מכספו ב-1571 בית-כנסת, לאחר שבית-הכנסת הישן עלה באש ב-1571 והחדש היה צר מהכיל את המוני המתפללים. את הבית בנה בסגנון גותי, ופיארו האדריכל הנודע פאולוס האיטלקי. הלה בנה לר' יצחק גם את ביתו הפרטי בחזית מגרש בית-הכנסת. הכניסה היחידה לבית-הכנסת היתה במסדרון שעבר את ביתו של ר' יצחק. ב-1600 נתנו עינם בבית-כנסת זה הישועים (אחרי מותו של ר' יצחק ב-1595) ורצו להפכו לכנסייה. המשפטים בדבר החרמת בית-הכנסת נמשכו זמן רב לפני בתי-דין שונים ובכללם לפני המלך כשופט עליון. כשהוכרעה הכף לצד הישועים ובפברואר 1606 באו הללו לקבל את מפתחות בית-הכנסת, מסר להם מרדכי בנו של ר' יצחק, את המפתחות, אולם אסר לנוכרים את הכניסה דרך המסדרון היחיד שבביתו (כקניין הפרט) ועל-ידי כך ביטל את רוע הגזירה. הישועים נאלצו איפוא להסתפק בכופר כסף. בית-כנסת זה עמד על תילו בהדרו עד מלחמת העולם השנייה. קשורים בו שמות של בני משפחת נחמן. הוא קרוי גם על שמו של רב הקהילה ר' דוד ב"ר שמואל (בעל ה"טורי זהב", עליו להלן), שהתפלל בו ויש הקוראים אותו על שמה של אשת ר' נחמן (נכדו של ר' יצחק) רויזה, המכונה "די גילדנה רויז". חיי אשה זו אפופים אגדות ואחת מהן מייחסת לה אף מיתה על קידוש השם, קברה שבבית העלמין הישן בל' שימש מקום קדוש, בעיקר לנשות ישראל, שבאו להשתטח עליו בעת מצוקתן.
מן המשפחות המיוחסות של קהילות ל' מן הראוי לציין את משפחת ר' ישראל איידליש. חתנו היה ר' יהושע פאלק כהן, בעל "מאירת עיניים" שניהל ישיבה מפורסמת בל'. ר' ישראל, עתיר-הון, תרם ביד רחבה לבתי-כנסת, להשאת כלות עניות ויסד קרן למען ארץ-ישראל. גיסו, יעקב בן וולף גומבריכט, אחד מחשובי החוכרים בתקופה ההיא, כיהן בשנים 1634-1620 כפרנס הקהילה. מלבד הנ"ל ראויות לציון, בין השאר, משפחות חוכרים וסיטונאים גדולים שבניהן כיהנו בקהילות ל' כפרנסים וטובים במאה שנים הנ"ל: יעקב דוקטורוביץ (בנו של הרופא ?), חוכר תחנות-מכס באיזור, יעקב טרייך, יעקב זיסקינד, נחום בן ברוך, אברהם צך (אחד מחוכרי המכס ברייסן), אהרן רובינוביץ, אהרן ויעקב גץ, יצחק בן אברהם (עזר לצבא פולין ב-1626 וקיבל עבור זה פריווילגיה מיוחדת מאת המלך).
על גודלה ותפארתה של קהילת ל' שמחוץ לעיר, בדומה לקהילה שבתוך העיר, יעיד בית-הכנסת הגדול "דחוץ לעיר" שנבנה (לאחר שקודמו נשרף ב-1623) ב-1632. היה זה בניין מפואר בנוי מבצר ונתקיים עד מלחמת-העולם השנייה. כשריד נדיר בתוך שאר בתי הכנסת בפולין נמצאה ב"פלוש" של הבית "קונה" (עמוד הקלון) שאליה הוצמדו ה"חוטאים" והעוברים על החוק שנידונו על-ידי בית-הדין.
מלבד בתי-הכנסת הנ"ל נבנו בתקופה ההיא בתי-מדרש ("בתוך העיר" ו"בחוץ לעיר"), וכן בתי-תפילה של החברות למיניהן.
לקהילות ל' היו כפופים ישובים יהודים דאז בכל ערי-השדה של רייסן. ואם היה בשל אחד היישובים להקים ועד קהילה מקומי, היה גם זה כפוף לקהילה ראשית בל'. לשם ניהול ענייני היישובים והקהילות הנ"ל הוקם ועד המדינה שהיה מורכב מנציגי שתי קהילות ל'. במהלך התפתחותם של היישובים והקהילות גברה אצל אלה הנטייה לעצמאות והסירו את עול הכפיפות לקהילה הראשית. תהליך זה זורז אחרי גזירות ת"ח ות"ט, כשהקהילה בל' היתה בירידה, נידלדלה מבחינה כלכלית ונתרופפה בשל כך גם סמכותה השלטונית.
ל' היתה גם מקום מושבו של הגבאי הראשי לכספים שנאספו בקהילות פולין וליטא למען היישוב בארץ-ישראל. תארו היה "מרא דארעא דישראל", או "נשיא ארץ-ישראל" ותפקידו המכובד היה איסוף הכספים, המרתם במטבע עובר לסוחר באימפריה העותומאנית והעברתם לארץ-ישראל. מאחר של' היתה בקרבת הגבול ויהודיה, כאמור, עמדו בקשרי מסחר עם קושטא, נוח היה לבחור את העיר כמקום מושבו של הגבאי הראשי לכספי ארץ-ישראל. כיהנו בתפקיד זה נכבדי הקהילה או רבניה (בתקופה הנדונה כיהנו בין היתר, נחמן ב"ר יצחק, הרב ר' אברהם ב"ר ישראל כץ שרענציל, הרב ר' אברהם-פישל ב"י צבי, אב"ד בל' ומנהיג ועד דד"א, שנפטר בל' ב-1653).
הראשון שמוזכר בתור אב"ד בל' (1503) הוא ר' לוי ב"ר יעקב קיקניש. הרב הראשון הרשום בתעודות מוסמכות היה ר' קלמן מוורמיזא (הגיע ללבוב ב-1518 בערך). הלה שימש ברבנות בשתי תקהילות. את כסאו ירש ר' אשר בן יצחק הכהן, שעמד גם בראש החברה קדישא (נפטר ב-1582). אחריו כיהן כרב אחרון לשתי הקהילות באותה תקופה ר' יצחק אייזיק ב"ר יחיאל (נפטר ב-1599). למן אותו זמן ובמשך כ-100 שנה לא היה רב אחד לשתי הקהילות בל' אלא שני רבנים, אחד "בתוך העיר" ואחד ב"חוץ לעיר". מצב זה נמשך עד 1680. ליד כל רב שירתו חבר דיינים ומספרם 12-10 בבל קהילה. אבות בתי הדין או חברי בתי הדין כיהנו גם כראשי ישיבות. ראוי לציין שרבים מהם כונו בתעודות של אותה תקופה כמורי הוראה או כמגידי-מישרים.
כאב"ד ראשון בקהילה ב"חוץ לעיר" כיהן ר' משה ב"ר מרדכי אשכנזי (נפטר ב-1620). בזמנו היה ריש מתיבתא ר' יהושע פאלק ב"ר אלכסנדר כהן, תלמידו של הרמ"א והמהרש"'ל. מ-1630-1620 כיהן כאב"ד ב"חוץ לעיר" ר' יעקב קאפל ב"ר אשר אנשל הכהן. ממנו קיבל ר' מרדכי צבי-הירש אשכנזי וכיהן כאב"ד בשנים 1636-1630. אחריו ישב על כיסא הרבנות ר' יהושע ב"ר יוסף, בעל "מגיני שלמה", אולם כעבור זמן קצר עבר לכהן בקראקא, אחריו כיהן ר' משולם ב"ר אברהם זאלצבורג. האחרון שישב על כסא הרבנות ב"חוץ לעיר" קודם לגזירות ת"ח ות"ט היה ר' יוסף ב"ר אליקום גץ.
בתור אב"ד ב"תוך העיר" מוזכר ב-1636 ר' אליהו ב"ר אברהם קלמנקש (נפטר ב-1636), אחריו כיהן ר' שלמה ב"ר יצחק הלוי (נפטר ב-1638) וממנו קיבל ר' מאיר ב"ר אברהם זאק (1654-1638).
לכל קהילה היו הכנסות והוצאות משלהן וגם הוצאות משותפות לשתיהן. ההוצאות המשותפות הורכבו מן המשכורות לווייבודה, לפודווייבודה (או ל"שופט היהודי") ולמזכיר (הכתבא רבא). המשכורות נעו בין 4,000-1,000 זהובים לשנה. המשכורת לאנשי הכמורה (ב-1622 - 300 זהובים לשנה ו-2 ליטראות פלפל), תשלום בעד חכירת החלקה לבית-העלמין (ב-1635 - 20 זהובים לשנה), והחזקת חצר המלך - 200 זהובים לשנה.
שתי הקהילות נאלצו תדירות לאסוף כספים לתשלום הוצאות מיוחדות (ולא היתה כמעט שנה ללא מאורעות יוצאי דופן). המשפט בלבד עם הישועים בעניין בית-הכנסת עלה לקהילות 20,000 זהובים. להוצאות מיוחדות חייבו הקונטריבוציות, שיקום בתי-הכנסת, בתי-החולים, בתי-המרחץ לאחר השריפות, וכן תשלומים ושלמונים מיוחדים למלך ופקידיו. הקהילה "בתוך העיר" נתחייבה ב-1611 לשלם בשביל בית-הספר הקאתדראלי ליטרא פלפל שלוש פעמים בשנה ו-15 גרוש לכל תלמיד להוצאותיו. לעיריה שילמה הקהילה בעד זכות הסחר ולצכים - בעד הזכות לעסוק במלאכה. התשלום לעיריה גדל משנה לשנה (ב-1581 - 50 זהובים, ב-1637 1,000 זהובים לשנה). ב-1642 שולמו לקופת הצך 300 זהובים בשם חברת הפרוונים וסוחרי פרוות. ב-1629 שילמו הכליזמרים היהודים 10 זהובים לחבורת הכליזמרים הלא-יהודים. כלכלתם של 50 חיילי-המוצב הוטלה על יהודי העיר. על הקהילה מחוץ לעיר היה לשלם 5 גז'יבני לווייבודה; בבוא המלך העירה הוטל עליהם לספק לו עגלות ומיצרכי מזון, להשתתף בהוצאות עבודות ציבוריות וכן לשלם סכום כולל בעד הזכות לסחור.
מלבד התשלומים הכלליים של הקהילות הוטלו על כל פרט ופרט מיסים וארנונות, ששולמו במישרין על-ידי המחוייבים ועל-פי-רוב באמצעות ועדי הקהילות. הקהילה "דתוך העיר" היא בלבד היתה משלמת מס-גולגולת בסך של 600 זהובים (ב-1578). מלבד מס גולגולת שילמו יהודי שתי הקהילות מס בשם "שוס קרולבסקי" (בשביל מקרקעין ובתים) ושוס עירוני (בסך כולל של 200 זהובים לשנה), מיסי חכירה לעיריה וכמו כן מיסי עקיפין רבים, כגון בעד כל חבית יין כשר, בעד מאזגיים ועוד.
לא מעט עלו לקהילות ל' הוצאות שהיו כרוכות בהחזקת מנגנון הקהילה, הוצאות הדרך לפרנסים, שתדלנים ורבנים (כגון לישיבות ועד דד"א).
ואילו ההכנסות של הקהילות, כגון מס הקהילה, מס הקורובקה (מהבשר הכשר), תשלום החזקה, תשלומים בעד התואר "חבר" או "מורנו", תשלומים עבור ה"קרקע" בבית-העלמין ועוד - לא כיסו מעולם את ההוצאות וועדי הקהילות ל' שקעו בחובות ולעתים בלא אפשרות לא רק לסלק את הקרן אלא אף לא את הריבית דריבית. וכשבא המשבר הגדול (בת"ח ות"ט) והוצאות החירום גברו ביותר, נשבר לזמן רב עמוד השידרה הכלכלי של הקהילה בל' ושל תושביה.

ג. תקופת "המשבר הגדול" וירידתן של קהילות ל' (מגזירות ת"ח ות"ט עד הסיפוח האוסטרי ב-1772)

גזירות ת"ח ות"ט, עת הפורענות הגדולה ליהודי פולין, פגעו קשה ביהודי ל'. בספטמבר 1648, לאחר נצחונות רבים על צבא פולין ולאחר הטבח הנורא שעשה בקהילות היהודים באוקראינה ובשטחי הספר הפולני, הגיע צבא חמיילניצקי לשערי העיר ל' ושם עליה מצור. הוא כבש את הארמון, העלה באש את פרברי העיר וסתם את המעניינות המספקים מים לעיר. העיר היתה מלאה פליטים, ובתוכם יהודים רבים שנמלטו על נפשם מן הפרברים, מערי הסביבה ואף ממקומות מרוחקים יותר. מגיני העיר החזיקו יפה מעמד עד 10 באוקטובר, ואף הפילו חללים רבים בקרב האוייב. בו ביום התכונן חמיילניצקי להסתער על העיר, אולם בגלל ההתנגדות הנמרצת שגילו המגינים ומתוך שיקולים פוליטיים העדיף לפתוח במשא ומתן. בין תנאיו העיקריים היתה התביעה למתן כופר ולהסגרת היהודים לידי הקוזאקים. ראש העיר סרב להסגיר את היהודים בהטעימו ש"ראשית אינם נתיניו אלא נתיני המלך, שנית, הם נושאים בכל מעמסות הזמן ומצוקותיו והם מוכנים למות יחד אתנו וגם בשבילנו". היהודים אמנם השתתפו בפועל בהגנת העיר, גילו אומץ לב ותושיה וצויינו אחר-כך לשבח ב"סיימיק" - אסיפת האצולה בסונדובה וישניה. לבסוף ויתר המיילניצקי על התביעה להסגרת היהודים בכתבו "את היהודים המכוערים והמלוכלכים האלה אני משאיר לכם, אולם עליהם להשתתף כהוגן בסכום הפדיון". משלחת העיר, שבה השתתף גם שתדלן הקהילה שמעון, הגיעו עם הצרים לידי פשרה שלפיה יקבל חמיילניצקי כופר-כסף וסחורות בשווי של 546,276 גולדן. היהודים השתתפו בפדיון זה בסך של 84,000 גולדן וכן בסחורות יקרות, במשכנתאות שהיו בידיהם וברכוש חברות צדקה. צבאות הקוזאקים הסירו לבסוף את המצור, אולם השבר בקהילה היהודית היה גדול. הרעב, הצמא והצפיפות הנוראה גרמו למגיפות, גם לא מעטים היו חללי חרב ושריפות (בעיקר בחוץ לעיר) ובסך הכל נספו כמה אלפים מבני הקהילה, בעיקר מקרב הפליטים.
ב-1655 צרו שוב על ל' הקוזאקים ובעלי בריתם ואפוטרופסם דאז חיילות הרוסים. גם הפעם תבעו בין השאר את הסגרת היהודים כתנאי להסרת המצור. העיריה הצהירה שוב, שדרישה זו לא תתמלא והסכימה רק לשלם כופר. לאחר משא ומתן נקבע סכום הכופר ל-60 אלף גולדן. היהודים נתנו 8,000 גולדן במזומנים, מלבד סחורות ומשכנתאות רבות-ערך.
העיר טרם התאוששה מן המצור הנ"ל וכבר התקיף את ל' ב-1656 ראקוצ'י, נסיך טראנסילבניה. גם הוא קיבל כסף-פדיון, שחלק גדול ממנו נתרם על-ידי יהודי העיר. תקופת הריאקציה הקאתולית (גירוש האריאנים ב-1660, אוירת אי-הסובלנות שיצרו השלטונות כלפי ה"כופרים", ובכללם היהודים), נתנה את אותותיה גם בל'. ב-1663 התנפלו תלמידי ביה"ס של הישועים על היהודים "מחוץ לעיר", ניפצו שמשות וגרמו הרס בדירותיהם. בעיר הופצו מכתבים שנכתבו כביכול בידי האפיפיור, הקיסר והמלך, המרובים לשלוח יד ביהודים. משחזרו ונישנו ההתנגשויות, התארגנו היהודים תושבי הפרברים, רכשו נשק באישורו של הסטארוסטה והתכוננו להגן על נפשם. ביום חג הקאתולי, ב-23 במאי 1664 (חל אז ביום השבת), ניסו הסטודנטים והמוני איכרים שבאו העירה וכן האספסוף העירוני לפרוע ביהודים, אולם כ-400 יהודים חמושים הדפו אותם. לימין היהודים עמדו גם החיילים, שנשלחו לעזרתם על-ידי הסטארוסטה, אולם באחת משעות ההתפרעויות בגדו אנשי היחידה ביהודים והצטרפו אל המתפרעים. המגנים היהודים לא יכלו לעמוד בפני ההמון שעלה עליהם פי עשרה, וכתוצאה מהפרעות שהשתוללו נרצחו 102 יהודים ויותר מ-200 נפצעו, (בכללם זקנים, נשים וטף). השוד וההרס היה רב. הפורעים חיללו את בית-הכנסת, הרסו את פנים הבית, קרעו ספרי תורה וחיללום. הש"ץ ר' שמואל בן יוסף חיות נרצח בזמן התפילה.
פרעות בהיקף דומה נישנו ב-12 ביוני באותה שנה (שוב היה יום חגא) ברובע היהודי בתוך העיר. הפעם עמדו בראש האטפסוף המתפרע הסטודנטים, ולאחר יום פרעות שלם בא הרס כמעט מוחלט של הרובע היהודי ושוד רכוש שלם. מספר ההרוגים היה בערוב היום 129 איש ולמעלה מ-200 פצועים, שחלקם מתו אחר-כך מפצעיהם. בין ההרוגים היו גם רבנים, פרנסים וראשי ישיבות, מן הראוי לציין שכמה וכמה מאזרחי העיר הנוצרים, הפקידים, אנשי העיריה ואף מאנשי הכמורה, גילו יחס טוב ליהודים, ניסו להגן עליהם ורבים מביניהם אף הסתירו פליטים והצילום. היהודים תבעו את עלבונם בפני הערכאות ואמנם בית הדין המלכותי הוציא ביולי 1666 פסק-דין שחייב את העיריה בתשלום דמי-נזיקין ליהודים ובהענשת האחראים למהומות. אלא שהיהודים ויתרו כנראה "למען השלום" על גביית הקנסות. הפרעות הג"ל ידועות בתולדות יהודי ל' בכינוי ה"שילער געלויף" (התפרעויות הסטודנטים).
ב-1672 שוב סבלה העיר ממצור, והפעם מידי הפולשים התורכים. גם הפעם הסתפקו הצרים בכופר (5,000 גולדן) וב-12 בני ערובה, ביניהם 2 יהודים, שרק כעבור 7 שנים חזרו משביים. בפברואר 1695 פלשו הטאטארים לאיזור והגיעו ללבוב. הצבא הפולני נאלץ לסגת ולפנות את פרברי העיר. הטאטארים הרגו רבים מן היהודים תושבי הפרבר שלא הספיקו להימלט על נפשם ובזזו את רכושם. בנובמבר 1703 אירעה התפוצצות של מחסן אבק שריפה, שהיה סמוך לרובע היהודי בתוך העיר. נהר'סו בתים רבים ו-36 יהודים נהרגו. לא הספיקו היהודים להתאושש ממכות אלו וכבר כבשו השוודים ב-1704 את העיר, ושוב היו הפרברים ותושביהם היהודים קורבן ראשון לסבל. הללו שנמלטו העירה השתתפו בהגנת העיר, ולפיכך שפכו השוודים את חמתם עליהם ובהתפרצותם לפנים החומות הרגו יהודים, שדדו את בתיהם ואת בתי-התפילה. על העיר הוטל כופר, והיהודים שילמו את חלקם, נוסף ל"מתנת יהודים מיוחדת" בסך של 40,000 טאלר. וכאילו לא היה די בכל המצוקה הזו, פגע באותה שנה ברובע היהודי אסון טבע, דהיינו דליקה גדולה.
התגברות ה"ריאקציה הקאתולית" באותן שנים הביאה בל' לידי משפטים של "עלילות דם" שהחרידו את היהודים. הקרבן הראשון היתה איידלה, בתו של משה קוקניש, אחד ממנהיגי הקהילה, אשה יפת-תואר וידועה בעושרה ובהשפעתה בקהילה. בליל הסדר, ת"ע נזרקה לביתה גופת ילד נוצרי ש"נתגלה" בידי החיילים והפקידים שפרצו לדירתה. איידלה רצתה למנוע סבל מיהודי המקום וקיבלה בעת ה"חקירה" את האשמה על עצמה. כשהורשעה בדין, הודתה העוזרת הנוצריה שלה ברצח הילד, אולם בית-הדין היתנה את שיחרויה של איידלה בהסכמתה להתנצר. היא סירבה ובכ"ו אלול שנת ת"ע מסרה נפשה על קידוש השם.
משפט עלילה שני היה קשור במומר יאן פיליפוביץ שנתפתה כאילו על-ידי היהודים לחזור ליהדותו. בערב חג השבועות תפ"ח הוצא פיליפוביץ להורג בתלייה על-פי גזר בית הדין, ומבין היהודים שנאסרו הועלו על המוקד אב"ד של העיר ל' ר' חיים ב"ר יצחק רייצס ואחיו יהושע. הקהילה פדתה את אפרם שהובא לקבורה. כנראה היתה גם בתו של ר' חיים מעורבת במשפט וקיפחה בו את חייה. בפרוכת שנמצאה בבית-הכנסת שב"חוץ לעיר" סופר על מותה, מות קדושים בגין משפט זה.
וכעין "עלילת דם" הרת-תוצאות מחרידות נצטייר לעיני קהילת ל' הוויכוח הנודע עם הפראנקיסטים ב-1759. הפעם פעלה הקהילה אצל השלטונות והכמורה מאחורי הפרגוד (השתמשה גם בכספי שוחד), ותוצאות הוויכוח לא הביאו לידי זעזועים קשים בל'.
חרף שותפות הגורל נוכח אסונות-הטבע ונוכח, ההרס שהיה כרוך במלחמות לא הירפו העירונים מליזום מזימות כדי לדחוק את רגליהם של מתחריהם היהודים בתחום-המגורים ובעיקר בתחום המסחר והמלאכה. עוד בעיצומן של מלחמות הקוזאקים ב-1652, כשפג תוקפו של החוזה בין היהודים לבין עיריית ל', ניסו העירונים לקצץ בזכויות הסחר של היהודים ואמנם השיגו מידי המלך ב-1652 תקנה, האוסרת על היהודים כל מסחר בעורות תחש (סאפיאן). לפי ההסכם של 1654, שהיה במידת-מה נוח יותר ליהודים, הוגבל סחרם בירידים שהתקיימו בערי-השדה, לסחורות שערכן אינו עולה על 1,580 גולדן; את החנויות היה על היהודים לסגור במשך שעות שתיקבענה על-ידי העיריה.
מכיוון שהרובע היהודי ב"תוך העיר", על 49 מגרשיו, היה צר מהכיל את תושביו ואת הפליטים הרבים, לא היה להם מוצא אלא לחדור לרחובות הנוצרים, או לנסות ולקבוע את מגוריהם ב"חוץ לעיר", דבר שהיה כרוך, כאמור לעיל, בסכנה מתמדת. בלחץ העירונים הוציא המלך ב-1656 תקנה שלפיה נאסר על היהודים לחכור ולשכור דירות או מחסנים בבתי הנוצרים והעובר על האיסור ייענש בגירוש. בצעד זה ניתן היה, בין היתר, להפקיע את מחירי הבתים והמגרשים, שמותר היה ליהודים לרכוש. ב-1653 נאסר על יהודי הפרברים לסחור בדגים מלוחים ובמשקאות.
זמן קצר ידעו יהודי ל' רווחה בתקופת מלכותו של יאן סובייסקי שידע להעריך את התפקיד הכלכלי שממלאים יהודי פולין במדינה. ואמנם בתקופת מלכותו היו מוכסים וחוכרים יהודים קרובים למלכות, ומוניטין יצאו לרופא החצר של המלך הד"ר שמחה מנחם עמנואל בן הרופא יוחנן ברוך די יונה. גם אחיו עסקו ברפואה בל'. את השפעתו בחצר המלך ידע הד"ר שמחה לנצל לטובת בני עמו. ר' שמחה נבחר ב-1698 לפרנס בוועד דד"א, ושנים רבות כיהן כ"נשיא ארץ-ישראל".
אחרי מות המלך יאן סובייסקי (1696) שוב ניסו העירונים, ופעמים בהצלחה, לדחוק את רגלי יהודי ל' ממסחר ומלאכה ולהגביל את מקום מגוריהם. ב-1709 נקבעה על-ידי העיריה תקנה, שאסרה על התושבים הנוצרים להשכיר דירות וחנויות ליהודים. על יהודי הפרברים נאסר כל מסחר, ולאחר שהללו ערערו, הוציא בית המשפט המלכותי בווארשה, ב-1713, פסק-דין המצמצם את מסחרם לארבעה סוגי סחורות בלבד. ב-1732 הוצא פסק-דין, המרשה לעיריה לגרש את היהודים מכל הרחובות והפרברים, פרט לרחוב היהודים (ש"בתוך העיר"). אולם היהודים, כמו במקרים קודמים, ידעו, אף כי במאמץ רב ובסכומי כסף לא מבוטלים, להתחמק מביצוע רוב הגזירות הנ"ל. סייעו בידיהם האצילים שהחכירו להם בתים ומגרשים, ביחוד בפרברים, באחוזותיהם (ביורידיקות שלהם). העיר נתרוששה והעירונים עצמם נאלצו להחכיר דירות וחנויות. כך למשל, בתחילת המאה ה-18 היו בעיר 67 מסבאות בירה, וכמה מהן הוחכרו ליהודים על אף האיסור. מבתי-מרזח הממזגים תמד היו 71 בידי הנוצרים ו-31 בידי יהודים. "בתי-המרזח ליי"ש 80 מהם היו בידי נוצרים ו-16 בידי יהודים. בפרבר (ב"חוץ לעיר") היו 57 בתי-מרזח, וכולם בידי יהודים.
מן המיפקד שנערך ב-1708 עולה, שאף מרכז העיר (כיכר השוק) היה מלא חנויות של יהודים. לפי מיפקד זה נמנו 50 יהודים רוכלים בגרוטאות ברזל, 80 סוחרי מלח, ו-80 רוכלים (מסתמא במוצרי מאפה, בממתקים, בבלויי סחבות וכיו"ב), 30 חלפנים, 30 מלווים בריבית, 20 חובשים (לעומת 19 נוצרים), 4 רופאים.
למרות החרפת מאבקם של אגודות בעלי-המלאכה הנוצריות נגד בעלי-המלאכה היהודים, הצליחו כמה מהאחרונים להחזיק מעמד ואף לגבור על מתחריהם בענפים שונים. להלן טבלה, המציינת את מצב המלאכה בל' ב-1708.

#1#המקצוע #2#יהודים #3#נוצרים
#1#פחחים #2#18 #3#-
#1#צורפי זהב #2#44 #3#10
#1#קצבים #2#50 #3#8
#1#שזרים #2#10 #3#1
#1#אופים #2#20 #3#20
#1#חייטים #2#50 #3#47
#1#סה"כ בעלי מלאכה #2#192 #3#86
#1#במקצועות הנ"ל #2# #3#

העירונים לא פסקו ממאבקם והמשפטים נגד היהודים נמשכו עד סיפוח ל' לאוסטריה ב-1772.
בראשית 1759 הוצא פסק-דין מטעם הוועדה המלכותית, שחייב את היהודים לפנות את דירותיהם וחנויותיהם מחוץ לרובע היהודי. פסק-דין זה בא גם לצמצם את המסחר היהודי ולהעמידו על 4 סוגי סחורה וכן אסר כמעט על בעלי-המלאכה היהודיים את העיסוק במלאכתם. ב-1768 אישר הסיים בווארשה חוק, שלפיו אין היהודים רשאים לסחור, לעסוק במלאכה ולמזוג אלא על-פי החוזים הנערכים עם העיריות. חוק זה עודד עוד יותר את עירוני ל' במאבקם עם היהודים. אולם היהודים לא נכנעו, ועד מהרה מצאו כל מיני פרצות כדי להמשיך בפרנסתם.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היתה ל' עיר רבת אוכלוסים יהודים (6,142 נפשות ב-1764). בכלל 834 המפרנסים נמנו 78 סוחרים ובעלי תעשייה, 335 בעלי-מלאכה, 295 שכירים, משרתים, עגלונים, סבלים; 109 פקידי הקהילה ובעלי מקצועות שונים, 17 מוזגים וחוכרים. במאה ה-18 התארגנו בעלי המלאכה היהודים בל' באגודות נוספות על אלו שהיו קיימות מזמן, דהיינו באגודות של פחחים, זגגים. גם הרוכלים כגון "רוכלי ילקוטים" (מוכרי סידקית וסרטים למיניהם) התארגנו באגודה.
הפגיעות הקשות שפגעו ביהודי ל' המלחמות, אסונות הטבע, הפרעות והנגישות, וכן המאבק המתמיד על זכות מגורים, זכות העיסוק במסחר ובמלאכה, דבר שהיה כרוך במשפטים מרובים, כל זה גרם להוצאות כספיות עצומות, שהקהילה ותושביה לא היו מסוגלים לעמוד בהן. כך איפוא הלכה הקהילה ושקעה בחובות, והמלווים היו העיריה, הנזירים, האצילים ויהודים עשירים. ב-1707 לוותה הקהילה 9,000 זהובים אצל מיסדר ה"כרמליטים היחפים"; ב-1714 42,000 זהובים אצל מיסדר הסטארופיגיים, והחוב למיסדר הדומיניקאנים באותה שנה עלה ל-52,000 זהובים. באותה שנה קיבלה גם הקהללה הלוואות מאת אצילים בסך כולל של כ-32,000 זהובים. על סף שנת 1772 היו חובותיה של קהילת ל' לעיריה בלבד 820,000 זהובים. סכום זה הצטבר מכל מיני תשלומים, ובכללם סכומי כופר בעת פלישות האוייב, ועלה בסוף המאה עם הריבית עד מיליון זהובים כולל הריבית. כמובן, שאף סילוק הריבית או הריבית דריבית היה למעמסה לכל תושבי הקהילה, והמשפטים בגין חובותיה של קהילת ל' נמשכו אף בתקופת הסיפוח האוסטרי (לאחר 1772).
מצב הבטחון הלקוי והכלכלה הירודה בתקופה הנדונה, שהיתה במידה רבה תוצאתו, בנוסף על ירידה בכלכלתה של פולין והחלשת סמכותו של השלטון המרכזי בכלל, עירערו את יסודות ועדי הקהילה בל' מבחינה ארגונית. ורוקנו את סמכות השפעתה בעיר ובאיזור. במדינה פשט נגע המריבות בין הפרנסים, הרבנים או המועמדים למשרות הנ"ל. השחיתות ויצר השלטון שנתגלו לעיני רבים הביאו לא אחת את הצדדים היריבים לערכאות הגויים, והשלטונות (הווייבודה, הפודווייבודה והסטרוסטה) עשו בתוך הקהילה כבתוך שלהם. במצב הכספי הירוד הוטלו על האוכלוסים מיסים חדשים; הועלו מס הבשר ה"קורובקה" ותשלומי ה"חזקה". הפרנסים התקיפים ניסו להעביר את עול המיסוי על השכבות ההלשות של הקהילה ועל תושבי היישובים והקהילות שבערי-השדה הכפופים לקהילת ל'. מישרת הרבנות היתה לא אחת נקנית בכסף רב על-ידי המועמד עצמו, או על-ידי קרוביו העשירים (כך, למשל, הוציאה חותנתו של ו' יעקב עמדין 30,000 זהובים על מנת שחתנה ייבחר לרב העיר ב-1718, וכשלא חודש מינויו של הרב ר' יעקב יהושע ב"ר צבי-הירש ב-1720 תבע הלה מן הקהילה החזרת 30,000 הזהובים שמסר לקהילה לסילוק חובותיה). יש שהמחלוקת בדבר מינוי הרב הביאה גם לידי התערבות השלטונות (ב-1765 מינה הווייבודה את ר' דוב בער מריישא לרב בתוך העיר למשך 6 שנים, בלי להסתמך על הנוהל המקובל בקהילות ישראל בפולין בדבר מינוי רבנים).
אף עובדי הקהילה מרובים היו מכפי הצורך (109 פקידים - רבנים, שמשים, גזברים, שמאים וכיו"ב על 834 כלל המפרנסים ב-1764) והוצאותיהם המרובות של אלה (דמי אש"ל, משכורות וכו') יש שעלו על הוצאות הקהילה לצדקה.
בתעודות מהתקופה ההיא נשמרו ידיעות ברורות כיצד ניצלו הפרנסים את מעמדם לשם טובת-הנאה שלהם. ב-1742 היתרה הפודווייבודה את ועד הקהילה כי הפרנסים שמוקלר וליטמאן לקחו לעצמם סכום של 6,000 זהובים שקיבלו בהלוואה לסילוק חובות הקהילה, ב-1745 הדיח בית הדין של הפודווייבודה את הפרנסים יוסף רבינוביץ והירש צימלס מתפקידם, משום ששיחררו את עצמם ואת קרוביהם מעול המיסים. ב-1764 גינה פקיד בית-הדין של הפודווייבודה את ראשי הקהל יוסף צימלס ב"חוץ לעיר" ומשה מנקיס ב"תוך העיר" על שגבו מיסים בלי ידיעת משרד הווייבודה, ובמיוחד האשים את שמאי הקהילה על הפחתת המיסים לעצמם, לידידיהם ולקרוביהם. בריב שנמשך 5 שנים (החל ב-1763) בין פרנס הקהילה, מוזג וחוכר עשיר ותקיף משה מנקס וקבוצת כפופים לו, מצד אחד, ובין מתחרהו, פרנס הקהילה, מוזג ובעל מיבשלת-בירה, דוד סובלישן ומצדדיו, הוחרפו היחסים בתוך הקהל, ולפני השלטונות הובאו הלשנות, תלונות והאשמות הדדיות על מעילות בכספי הציבור, על ניצול המשרות וכיו"ב.
הפילוגים והמחלוקות של בעלי השלטון בקהילה גרמו לא מעט להורדת קרנה של קהילת ל' באיזור כולו ותרמו, בנוסף לתנאים האובייקטיביים (יציאת חלק מהאוכלוסין לערי-השדה עובהן נוצרו תנאים נוחים יותר להתיישבות היהודים החיים בחסותם של האצילים בעלי הערים הפרטיות), לעליית השפעתן של קהילות כגון ז'ולקייב, ברודי ובוצ'אץ' בוועד מדינת רייסן, או לביטול כפיפותן של קהילות נוספות לקהילה הראשית בל'. במחצית הראשונה של המאה ה-18 כיהן במשך כ-30 שנה כפרנס ועד המדינה גרשון בן נתן בן בצלאל, המוכסן מז'ולקייב. אחריו כיהן כפרנס הוועד ישראל איסר בן מרדכי מז'ולקייב. ב-1749 נבחר לפרנס הוועד ר' בר באב"ד, הרב דחייטין בברודי. בעת ההיא הושם גם קץ למנהג הקדום, שרב קהילת ל' הוא גם רב הגליל. בלחץ הקהילות שבערי השדה נבחרו שני רבני הגליל, אחד מל' והאחר מאחת הקהילות בעלות ההשפעה בגליל, ומקום מושבו בז'ולקייב, ברודי, קומארנו, טארנופול ועוד.
ואף-על-פי-כן, למרות עיתות המצוקה שפקדו את קהילות ל' בתקופה ההיא כיהנו בהן כרבנים (אב"ד), כדיינים וכראשי בתי-דין וכן כראשי ישיבות גדולי הדור, וכהונות אלו נמנו עם המכובדות בקהילות פולין כולה (מ-1680 שוב כיהן רב אחד בשתי הקהילות).
פיאר את שמה של קהילת ל' הרב ר' דוד ב"ר שמואל הלוי (נפטר ב-1667), בעל "טורי זהב" לש"ס, וספר "דברי דוד" על התורה. כאמור, נקרא אף בית-הכנסת הגדול בתוך העיר על שמו, ופירושו "טורי זהב" מודפס בכל הוצאות הש"ס של יהודי אשכנז ליד פירושו של הרמ"א ושל ה"מגן אברהם". כשהגיעו לר' דוד השמועות על ה"משיח" שבתי צבי שלח את בנו-חורגו ר' ישעיה, ואת ר' אריה ליב, רב בקומארנו לגאליפולי לתהות על קנקנו. אף-על-פי שהשניים חזרו מלאי התפעלות מ"המשיח", הסתייג ר' דוד משבתי צבי כממשיח שקר.
מ-1714 עד 1718 כיהן כרב לשתי הקהילות גדול הדור ר' צבי הירש בן יעקב אשכנזי, בעל "חכם צבי". קודם בואו ללבוב כיהן בקהילות רבות באירופה (בין היתר בקהילת אה"ו) וסמכותו כגדול בתורה היתה מקובלת על הכול. הוא שלט בשפות אירופיות והיה מכובד גם על הנוצרים ואף על הכמורה בל'. בעת כהונתו בל' הרים את קרנה וסמכותה של הקהילה, תיקן תקנות לארגונה, ידע להטיל את מרותו על הפרנסים, ואף ניסה לעשות תיקונים יסודיים בחינוך ובדרכי לימוד (להתרחק מהפילפול המקוגל אז בפולין ולהדגיש את הפשט ודיקדוק הלשון).
מבין גדולי ההבנים שבל' ראוי לציון ר' חיים ב"ר שמחה הכהן רפפורט, שישב על כיסא הרבנות במשך 30 שנה (1771-1741). הוא נודע כחריף בתשובותיו בענייני הלכה. ביחוד יצאו לו מוניטין בעמדתו התקיפה והמכובדת בעת הוויכוח עם כת יעקב פראנק בקאתדראלה בל' ב-1759. בהגנתו על התלמוד קיים את דברי חז"ל "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". כשרבו חסידי הכת של שבתי צבי באיזור, עמדו רבני ל' בפרץ וב-1722 הטיל עליהם חרם בבית-הכנסת הגדול ש"מחוץ לעיר" רב העיר והגליל ר' יעקב יהושע, בעל "פני יהושע". בעקבות קהילת ל' ולפי הוראות הוועד דד"א הוכרז חרם דומה בשאר קהילות הגליל.
על אף הוויכוח עם הפרנקיסטים בל' וחרף הופעתם של כ-600 אוהדיו בעת הוויכוח בעיר, ידעו ראשי הקהילה ורבה ר' חיים רפפורט לעקור מן השורש את ה"נתפסים" לכת (ליב קריסא נאמנו של פראנק ויעקב פראנק עצמו גורשו אף מהעיר ב-1755) ורק יחידים מתושבי ל' המירו את דתם.

א. עד "אביב העמים" (1648)

במחצית ספטמבר 1772 כבשו צבאות אוסטריה את ל' לאחר שחיל המוצב הרוסי ששהה מ-1764 פינה על פי ההסכם את העיר. בתחילת 1809 נכנסו לעיר הלגיונרים הפולנים בפיקודו של הנסיך פוניאטובסקי, ונתקבלו בהתלהבות על ידי הפולנים והיהודים. אולם ביוני של אותה שנה נכנסו ללבוב יחידות הצבא האוסטרי, ואחריהם באו הרוסים ונשארו בל' עד דצמבר 1809, ואז שוב חזרו האוסטרים לעיר ולא עזבוה יותר בימי מלחמות נאפוליון. לאחר הקונגרס הווינאי (1815) נשארה ל' כעיר מושב של מושל כל גאליציה בידי האוסטרים.
בנובמבר 1829 פקד את ל' רעש, וב-1830 השתוללו בעיר מגיפות טיפוס וכולירה, מהן נפטרו בבתי-החולים היהודיים בלבד 415 איש. בספטמבר 1838 פרצה שרפה גדולה ברובע היהודי (בתוך העיר), ו,בה נשרפו 11 בתים ונספו 11 יהודים.
בראשית השלטון האוסטרי הונהג בשביל יהודי ל', בדומה לשאר יהודי גאליציה, משטר המושתת על עקרונות האבסרלוטיזם הנאור, שעיקר יסודותיו בכתב-הסובלנות של הקיסר יוסף השני מ-1782 והתקנות שהוציא זה בשנים 1789-1785. כידוע, הושתתו תקנות אלו על שני עקרונות: (א) הצורך לעשות את היהודים ל"מועילים ופרודוקטיביים"; (ב) לזכותם ב"חסדי התרבות האירופית" ולכוף אותה עליהם. לסיסמות הפרודוקטיביזציה נתלוו מגמה של צימצום מעמד היהודים בערים, אפילו בדרכים נושנות של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" וכן על-ידי הנהגת משטר פיסקאלי חמור ליהודים. מגמות יסוד אלו עמדו, כמובן, בסתירה מובהקת נוכח הסיסמות ונסיונות-הסרק לכוף "תרבות וחינוך" אירופי על האוכלוסים היהודים חסרי זכויות אזרח יסודיות ומנושלים מעמדותיהם הכלכליות. מה עוד שמבחינה לאומית, דתית וההווי שנתגבש בקרב האוכלוסים היהודים, לא היו הללו בשלים למעבר, ולא כל שכן מעבר חד, לכיוון "האירופאיזציה מטעם". יהודי ל' חשו מיד על בשרם את חסדי הרפורמה ביהודים.
קודם כל נקטו השלטונות, בהשפעה לא מעטה מצד העירונים, אמצעים על מנת להגביל את גידול האוכלוסים היהודיים בעיר. מס הנישואין שהוטל על כל היהודים באוסטריה (מ-4 עד 300 דוקאטים) עלה בל' לכל זוג הנישא 20 דוקאטים, והנישואין הותרו אך ברשיון הגוברנאטור (הצו מ-1773). הותר ליהודים להתגורר אך ורק ברובע היהודי (בתוך העיר) ובשני הפרברים - הז'ולקבאי והקראקובאי. ליהודים זרים אסור היה לעבור לל' ולהירשם בקהילה (הצו מ-1804) ועל יהודי העיר גופא אסור היה להתחתן עמ יהודים זרים, העובר על החוק נקנס בתשלום 100 דוקאטים. ילדים מאומצים שהגיעו לגיל בגרות היו חייבים לעזוב את העיר. קודם לכן גורשו מהעיר יהודים מחוסרי פרנסה ("בעטל-יודן" - ארחי-פרחי). אולם בגלל הנהירה המתמדת מערי-השדה (שם, כאמור, הורעו התנאים עוד יותר) הלך וגדל מספר התושבים היהודים בל' (מ-12,486 נפש ב-1796 עד 19,277 נפש ב-1826), והדבר גרם לכך שתנאי הדיור ברבעים "היהודיים נעשו גרועים מיום ליום. הצפיפות ותנאי התברואה הנחותים ברבעים אלה נותרו בעינם אף בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
על יהודי ל' הוטלה מעמסה כבדה של מיסים למיניהם - מהם כהמשך המיסים ששולמו על-ידי יהודים בתקופה של מלכות פולין (מס גולגולת, מס בשר כשר), ומהם חדשים כגון מס הנישואין הנ"ל, מס הנרות שהוטל כביכול לצורכי הגברת ההשכלה בקרב היהודים (2 קרייצר לנר שבת, 6 לנר ליום השנה למת, פלורן אחד לנר חתונה), מס בנין בתי-כנסת ובתי-עלמין ועוד. מ-1776 ואילך הלך ורב מס-הגולגולת הנקרא מס "החסות והסובלנות" והגיע ב-1824 לסכום של 5 פלורן בתוספת 30 קרייצר לנפש, רק ב-1806 הועלה מס הבשר ב-%50 ומחיר ליטרה בשר כשר היה 19 קרייצר (בערי השדה - 12 קרייצר). חוק גיוס היהודים לצבא ב-1789 הוחלף ב-1790 בכופר-נפש - 30 פלורן לכל טירון.
האיסור לסחור בסחורות מונופולין (כגון האיסור המוחלט לסחור בתבואה מ-1772) פגע קשה ביהודי ל', שכן רב היה חלקם בסחר זה. בנוסף לכך בוטלו השווקים המסורתיים של סחר זה אחרי חלוקת פולין; יהודי ל' לא יכלו להגיע לדאנציג, ללייפציג ולערים אחרות, ולשווק שם את התבואה המיובאת ממולדאביה, אוקראינה. התקנון של הקיסר מ-1785 גרם לנישול משפחות יהודיות רבות מחכירת אחוזות וקרקעות, משרפות יי"ש, בתי מבשל לתמד ושיכר. רבו מחוסרי הפרנסה בעיר ואליהם נתווספו נפגעים מערי-השדה שבאו ללבוב. מ-1773 ועד 1784 נאסר על הרופאים היהודים לרפא נוכרים.
מלבד נטל המיסים הכבידו על יהודי ל' החובות שנצטברו על הקהילה בשנות שלטונה של מלכות פולין. ענין החובות והריבית הועלה פעמים רבות בבתי-המשפט על-ידי העירונים ושאר הנושים בעשרות השנים הראשונות של הסיפוח האוסטרי.
למרות ההגבלות (במגורים, סחר ושאר העיסוקים) שהוטלו על היהודים מטעם השלטונות ולמרות המיסוי הכבד שהכביד עליהם ידעו יהודי ל' להתגבר על הקשיים; עד מהרה התאוששו ממצוקתם הכלכלית, ולא יצאו שנים מרובות בתקופת הסיפוח האוסטרי וכבר תפסו מקום נכבד בסחר ובמלאכה. בידי יהודי ל' רוכז הסחר הסיטוני בין רוסיה ואוסטריה (עד שנדחקו רגליהם על-ידי מתחריהם, יהודי ברודי). כמה וכמה יהודים החזיקו במחסני סחורות גדולים בעיר, אחדים מהם נודעו כספקי צבא, סיטונאי טבק, תבואות ומלח, מבין הסיטונאים הגדולים (כגון צדוק בלבן וגעצל, שסיפקו סחורות אופנה לאצילים פולנים) השתתפו גם כמה מיהודי ל' בפיתוח ניצני התעשייה החדשים בעיר, כגון בעלי בתי-החרושת לליקרים ליב מומלס ופישל דובס, באצ'לס ומרגליות; בעל בית מבשל לבירה ברונר, גם טחנות-הקמח הגדולות בעיר הוקמו על-ידי יהודים.
לפי המיפקד שנערך על-ידי השלטונות ב-1820 הגיע אחוז היהודים העוסקים במסחר, בהשוואה לכלל התושבים העוסקים בפרנסה זו, עד ל-%55, וכן גדל מספר העוסקים במלאכה (%24.5 בהשוואה לכלל התושבים המתפרנסים ממלאכה). בענפי מסחר שונים היה האחוז של יהודי ל' אף גדול יותר. בין 290 חנוונים 265 היו יהודים, והרוכלים כמעט כולם יהודים היו. בגלל ההגבלות שחלו על היהודים בענף תמוזגנות היה מספרם מועט יחסית (מבין 381 מוזגים, בעלי מסעדות ובתי-קפה רק 58 מהם היו יהודים).
נתגוון משלח-ידם של יהודי ל' במלאכה, רבו בעלי-המלאכה במקצועות המסורתיים של היהודים, ואף נכבשו מקצועות חדשים שקודם לכן לא היתה להם אחיזה בהם.
מבין 745 בעלי המלאכה היהודים (שנפקדו ב-1820) נימנו 249 חייטים, 22 זגגים, 51 אופים, 133 פרוונים, 34 צורפים, 28 שזרים, 19 כורכים, 28 צורפי תכשיטים, 99 בשאר מלאכות מקובלות אצל יהודים (כגון - קצבים, מבשלי יי"ש, סבנים, גלפים, צבעים, בורסקאים וכו'). מלבד הנ"ל נימנו: 9 נגרים, 9 עושי חגורות, 8 יוצקי נרות, 1 שען, 7 מבשלי תמד, 3 אורגים, 13 סיידים, 3 נפחים, 3 מעבדי צמר-גפן, 8 רפדים, 5 יוצקי שעווה, 1 מדפיס, 3 עושי לבנים, 1 פוזמקן, 2 לטשי מראות, 3 כובענים, 2 חרטים וסנדלר אחד.
בכל המלאכות הנ"ל וכן במסחר הועסקו שכירים ומשרתים רבים, וכן היו בל' עגלונים וסבלים, שאחדים מהם כגון לייזר צוקר ויצחק הלפרן, נודעו כמחזיקי "קו התחבורה" לבוג-אולמיץ-וינה.
קהילת ל' ניהלה את ענייניה לפי הסדרים הישנים, כי למעשה לא פגעו השלטונות באוטונומיה שלה. כבעבר כן גם עכשו הוטלה עליה האחריות לגביית מיסים. בשנות ה-80 של המאה ה-18 עמדו בראשה "בעלי המאה" (חוכרים או סוחרים סיטונאים גדולים) ולאלה או לקרוביהם נמסרו החכירות למיניהן (מס בשר כשר וכו'). לאחר שנקבע מס הנרות נקשרה זכות הבחירה לוועד הקהילה בתשלום המס הזה. בל' נקבע תשלום מס בעד 7 נרות לצורך קבלת זכות בחירה, בעד הזכות להיבחר 8 נרות ובעד הזכות להיבחר לראש הקהילה או לרב 10 נרות. וכתוצאה מכך, עד שנות ה-30 המאוחרות של המאה ה-19, עמדו בראש הקהילה תומכיו של חוכר מס הנרות. ב-1817 מתוך 5 הפרנסים שנבחרו, היו 4 שותפים לחכירת המס הנ"ל. על אף העירעורים והפנייה לערכאות הגויים מצד מתנגדי הוועד (סוחרים גדולים), שוב נבחרו כעבור שנה תומכי החוכרים.
התמורה בשלטון הקהילה חלה ב-1838 כאשר הועמדו בראשה משכילים מתונים. ב-1842 נתמנה מטעם השלטונות ועד קהילה חדש (בלא שנתקיימו בחירות), ובראשו ד"ר עמנואל בלומנפלד. רוב חברי הוועד היו בעלי השכלה (אף בעלי תוארי דוקטור) והם שניהלו את הקהילה בקואליציה עם האורתודוכסים המתונים. אמנם הוועד החדש ניסה לבטל את מס הנרות (לשם כך הגיש בקשה ללשכת הקיסר) אבל בלא הצלחה. ואילו בתחומי-פעולה אחרים כן עלה בידי הוועד החדש להתקדם. בית-החולים היהודי שהיה קיים בל' מ-1801 (בעת הקמתו עבדו בו - רופא, שני גלבים-כירורגים, מיילדת ומספר חובשים ותקציבו מהכנסות שני בתי-מרחץ שנמסרו בחכירה) הורחב ושופץ. ב-1843 קיבלו בו טיפול 1,304 חולים, מהם הבריאו 1,117 ונפטרו 187. בה בשנה נוסד על-יד בית-החולים בית-החלמה לכ-80 איש. ב-1843 נפתח בית-יתומים, ונתקבלו אליו 170 חניכים. ביוזמת הקהילה נוסדה אגודת נשים שדאגה לכלכלת בית היתומים.
בקרב חבר הרבנים, הדיינים והמגידים שכיהנו בתקופה הנ"ל בל' יצאו מוניטין במיוחד לר' יעקב משולם אורנשטיין (נולד ב-1775 - נפטר ב-1839) בנו של ר' מרדכי זאב אב"ד ל'. תחילת כהונתו בל' ב-1805 ועד יום מותו ישב על כסאו ונהג את נשיאותו ברמה. ספרו "ישועת יעקב" פירסם את שמו בעולם התורה וכן נדפסו דרשותיו על התורה.
בראשית תקופת הסיפוח האוסטרי הטרידה את יהודי ל' בעיית ההשכלה והחינוך המודרני מטעם. כידוע, חויבו הקהילות על-פי תקנון הקיסר מ-7 במאי 1789 להקים בתי-ספר יסודיים לילדי ישראל. בל' אף הוקמו בפיקוח השלטונות קורסים להכשרת מורים. ארגון רשת בתי-ספר נמסר להרץ הומברג (הדובר הראשי היהודי להשכלה ולחינוך מודרני כפוי באוסטריה) שהגיע מפראג לל' אולם נתקבל כאן באיבה גלויה מצד רוב יהודי המקום (סביב ביתו הוצב אף משמר משטרתי על מנת להגן עליו מפגיעה). עד 1788 הוקמו בגאליציה כולה 41 בתי-ספר מיסודו של ה' הומברג, שניים מהם בל'. ב-1790 נתקיימו בל' 4 בתי-ספר הנ"ל (דייטש יודישע שולן) ואחד לנערות. ב-1793 נוספו שני בתי-ספר לנערות. התנאים לקבלת חינוך הנ"ל מטעם טרם בשלו בקהילת ל'. ההורים התחמקו מן החובה לשלוח את ילדיהם מחשש שמא יצאו לתרבות רעה. נוסף לכך היתה רמת ההוראה בבתי ספר הנ"ל נמוכה, ורבו הסכסוכים בין המורים. הקורסים להכשרת המורים, שאושרו ב-1793 כסמינריון, לא הכשירו למעשה מורים. אהרן בן זכריה פרידנטאל (מחוגו של מ. מנדלסון), שעמד בראש הנהלת הסמינריון, לא הצליח בתפקידו. על-פי הצעתו הוטל על המניינים תשלום שנתי בסך 50 פלורן (מ-1793 רק 25 פלורן), דבר שהשניא עוד יותר את המוסד בעיני הקהל. כתוצאה מכך למד בסמינריון זה רק תלמיד אחד ב-1798.
ה. הומברג היה שנוא על יהודי גאליציה, בין השאר בגלל מס הנרות שהטיל על היהודים בהשפעתו הקיסר פראנץ ה-1. גם נודע ברבים שידיו לא היו נקיות (היה מקבל מידי חוכרי מס הנרות הארציים 2% מהכנסותיהם נטו. על-כן נאלץ ה. הומברג לעזוב את ל' ויצא לווינה ב-1801. תוצאות מיבצע החינוך שלו בל' היו עלובות: ב-1806 הגיע מספר התלמידים בתי-הספר בל' מיסודו אך ל-389, ובה בשנה נסגר הסמינריון. באותה שנה ביטל הקיסר את גזירת חובת הלימודים על ילדי ישראל, ובל' נסגרו כל בתי-הספר הנ"ל. אולם ה. הומברג הותיר אחריו "גזירה" אחרת, הלא היא החובה על כל המתחתנים להיבחן בידיעת ספר "בני ציון" (הקרוי גם "ספר לימוד לדת ומוסר עבור בני נוער יהודים"). יהודי ל' התחמקו מביצוע גזירה זו כשם שהתחמקו מחינוך כפוי, ולא הועילו אף העונשין (בין השאר עיכוב הנישואין) שנתחייבה הקהילה להטיל על המסרבים. לעומת הכשלון של החינוך-מטעם, מן הדין לעמוד על מצב החינוך המסורתי שנתקיים בעת ההיא. ב-1795 היו עסוקים בל' בחדרים למיניהם 85 מלמדים, 183 ראשי-דוכן ומספר התלמידים שבהם הגיע ל-1,574. בד בבד עם ביטול גזירת חובת-הלימודים נפתחו לפני ילדי ישראל בל' בתי-הספר הכלליים, אולם אך מעטים ביקרו בהם. אחד מהם, יצחק ראובן פנקס, נתקבל אף לגימנסיה, הצטיין בלימודיו וקיבל מילגה שנתית מרשות החינוך הממשלתית. בעת ההיא הופיעו גם ראשוני הסטודנטים היהודים באוניברסיטת לבוב.
עם מבשרי ההשכלה הקשורים בל' נימנה הרב שלמה בן משה חלמא איש זאמושץ', בעל "מרכבת המשנה", ל"יד החזקה", שבתקופת רבנותו בל' (1777-1772) השפיע על תלמידיו בכל הנוגע לחוכמות חיצוניות. כמבשר ההשכלה אפשר גם לראות את אהרן משה בן צבי לבוב בעל ספר דקדוק בחרוזים בשם "שירה חדשה ודקדוק שלם - אהל משה". עם ראשוני מפיצי ההשכלה נמנה פנחס אליהו הורוויץ (נולד בל' ב-1765, התגורר בל' ואחר כך בבוצ'אץ' ובאחרית ימיו בקראקא) בעל "ספר הברית" ו"דברי אמת" ועוד.
מעטים היו בל' ראשוני המשכילים בסוף המאה ה-18, ואף השפעתם על הציבור היהודי לא היתה רבה. גרמה לכך, מלבד התנאים האובייקטיביים, גם העובדה שהכינוי "משכיל" נדבק בפי העם למחליפי לבוש המסורתי בלבוש גרמני ול"מקצצי הפאות והזקן" בקרב כל מיני מתעשרים, מהם החוכרים למיניהם, שהיו שנואים על העם. הכינוי "משכיל" (או "דייטש" בפי העם) הפך אז לשם-נרדף למופקר.
בעשור הראשון והשני למאה ה-19 רבו בל' אנשי האינטליגנציה המקצועית (רופאים, מורים וסתם בוגרי בתי-ספר תיכוניים ומכללות), ולידם או על בסיסם נתרחבו חוגים יודעי חכמות חיצוניות, יודעי שפות לועזיות וכ'. כמובן, נימנו עם אלה בני סוחרים גדולים (שבאו במגע במסעיהם לשם מסחר עם מפיצי ההשכלה הברלינית), או בני הצמרת האמידה שהיו בקשרים עם השלטונות במקום. מקרב חוגים אלה יצאו משכיליה הראשונים של ל', שאחזו בקולמוס הסופרים והחוקרים. כמו בשאר המקומות, פתחו גם משכילי ל' בהפצת לימוד התנ"ך על-פי ה"ביאור" למנדלסון, עוררו את תלמידיהם ללימוד דקדוק הלשון העברית וכן שפות לועזיות וחוכמות חיצוניות. מחוגים אלה באה גם ההתעוררות למחקר מדעי בהיסטוריה ובתולדות האמונות והדעות של ישראל. אחד החוגים התרכז סביב בנימין צבי נאטקיש (מורה בביתו של הרב ר' יעקב אורנשטיין). לאנשי חוגו השתייכו יצחק ארטר (גר בל' בשנים 1819-1816 ועסק בהוראת שפות לועזיות, מאתימאטיקה והיסטוריה), יהודה לייב מיזס (בעל "קנאת האמת", מייסד חברה לצעירים שרצו ללמוד בגימנסיות ובאוניברסיטה), מרדכי צבי יאליש (למדן ואיש מדע), חיים לרנר (בקי בשפות לועזיות, מתרגם לעברית את שירו של שילר "דער טאוכר") והארי שבחבורה שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), יליד ל' שרוב חייו עשה ויצר בעיר זו. גם בביתו של האחרון נוסד חוג למשכילים, שם נתן שיעורים במחקר תולדות ישראל. עם חשובי המשכילים של הדור ההוא בל' נמנים גם: אליהו בן דוד ברדח, בעל "שרשי הלשון העברית" ומתרגם המחזה "עקדת יצחק" למיטאסטאסיו לעברית, שלמה בן חיים ברוך ברוק (התחנך בל', אולם עיקר חייו בילה בגרמניה) בעל "חקירת האמת" (אוטוביוגראפיה ובה שולב מחקר על האמת); יוסף טארלר, לחם עד חורמה ב"בערות" של החסידים, בעל הסאטירה השנונה "יעלזו חסידים בכבוד". טארלר על-אף שהיה הרפתקן שהסתבך בפלילים, ועל אף שהמיר את דתו והתמנה לצנזור ראשי של ספרים עבריים, ובתפקידו זה נקם את נקמתו בחסידים ואסר את הדפסת ספריהם, התרועע עם המשכילים והצטרף לחוגו של שי"ר. באחרית ימיו חזר לחיק היהדות. מחוגי המשכילים יש להזכיר גם את המשורר משה הירש ענסער (1871-1804) מופלג בתורה ויודע שפות לועזיות. משנת 1845 הדפיס שירים ב"כוכבי יצחק". הוא חיבר גם ספר דקדוק "משאת משה או המצרף"; את מנחם מוניש קניג (1848-1825) - פירסם גם הוא שירים ב"כוכבי יצחק" (אוסף שיריו יצא לאור בל' ב-1848 לאחר מותו).
פעולתם של המשכילים עוררה את חמתם של מנהיגי הקהילה המסורתיים. הרב אורנשטיין הוציא אף כרוז שבו נידה את שי"ר, י. ארטר, ב. צ. נאטקיש ואת י. ל. פאסטור, אך בלחץ השלטונות נאלץ לחזור בו מהנידוי בפומבי.
בשנות ה-40 של המאה ה-19 רבו המשכילים בל'. גברה גם השפעתם כל כך שההינו לתפוס את השלטון בקהילה. ואמנם בתנאים החדשים שנוצרו הצליחו להקים בית-ספר עממי יהודי, לפי תוכנית הלימודים של בתי-הספר מיסודו של י. פרל. בשנת הלימודים הראשונה 1845-1844 ביקרו בו 427 תלמידים ותלמידות, ובשנת 1847-1846 - 738 תלמידים. בו בעת נרכש מגרש והוחל בבניין "בית-הכנסת לנאורים" (ה"טמפל"). כמטיף ב"טמפל" וכמנהל בית-הספר הנ"ל מונה הרב אברהם כהן מהוהנאמס. הרב א. כהן מונה גם לרב הקהילה ולמנהל מירשם האוכלוסים היהודים. אף-על-פי עוהיה מתון בדעותיו לא הרחיק לכת ברפורמה, עורר הרב כהן את חמת החרדים בדרשותיו, שבהן היה מגנה את ה"בערות של החסידים", וכן בהנהיגו טכסי בר-מצהה ובת-מצוה ב"טמפל" וכיוצא באלה מנהגים זרים ומוזרים בעיני רוב יהודי ל', ההתנגדות לריפורמות מסוג זה הלכה וגברה בעת ההיא בל' עם התפשטות החסידות לזרמיה. התסיסה הביאה לתוצאות טראגיות - ב-6 בספטמבר 1848 הורעלו הרב א. כהן ובתו בידי אחד הבריונים - ברל פילפל - שאותו שכרו הקיצונים לביצוע מעשה חמור זה. בית-הספר שבראשו עמד הרב א. כהן, נתקיים מטעם הקהילה היהודית בל' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ונשא את שמו.

ב. מ"אביב העמים" ועד מתן שיווי זכויות (1868-1848)

המיפנה לכיוון מאבק מוגבר להסרת הגבלות ולקבלת שיווי זכויות שנסתמן באותה תקופה בחיי יהודי אוסטריה בכלל, רשמיו ניכרו גם בקרב יהודי גאליציה ובמיוחד בחיי הקהילה הראשית שלה בל'. בפעילות הפוליטית של ההנהגה היהודית בל' וצמרת האינטליגנציה שלה החלו להתבלט שני זרמים יסודיים: הזרם האחד הפרו-אוסטרי ובמובנו התרבותי - הפרו-גרמני והשני הפרו-פולני, שדגל בהתקרבות אל הפולנים מבחינה תרבותית ובשיתוף-פעולה עמהם בתחום המדיני.
סימניה של פעילות פוליטית זו כבר הופיעו בשנות ה-30 של המאה ה-19. בעת המרד הפולני, 1831-1830, שרובו התנהל בשטחי הסיפוח הרוסי, ובשנים הראשונות אחריו היו בקרב יהודי ל' לא רק אוהדי המרד ותומכיו בכספים, אלא גם משתתפים בו. הללו אמנם מעטים היו, אך רבים יותר היו שסייעו למורדים ונתנו מחסה לפליטיו. ואמנם המשטרה חיפשה מדי פעם בבתי יהודים משכילים, שהיו חשודים בהגשת עזרה למורדים. בין היתר נמצאו בעת החיפושים (בינואר 1835) בחנויות הספרים של מנדל בודק ושמואל איגל אוסף עלונים של המהגרים הפולנים בפאריס. אולם בקרב אנשי האינטליגנציה היהודית טרם נתגבשו הדעות על האוריינטאציה הפוליטית. מהם שראו בפולנים ליבראלים ובעל-ברית פוטנציאלי להשגת שיווי זכויות - עיקר מאוויים; ומהם - והיו אלה הרוב, שראו את עתידם באוסטריה ומכאן האוריינטציה הפרו-אוסטרית שלהם ולא רק בענייני מדיניות אלא גם בתחום התרבות. ב-1846, משהתפרעו האיכרים בטארנוב ובאיזורים אחרים בגאליציה המערבית, ראה ועד קהילת ל' כנכון להציע לשלטונות הקמת גדוד יהודי לשירותה של אוסטריה, אלא שההצעה לא יצאה לפועל. באותה שנה תרם ועד הקהילה 4,000 חביות יי"ש בשביל החיילים האוסטרים, "הממלאים שירות קשה" (כלומר, המשתתפים בדיכוי המרידות). ועד הקהילה פתח גם בהשתדלויות להשגת ביטול הגבלות חוקיות, שהיו מכוונות נגד היהודים וב-1847 הגיש אף מספר פטיציות ובהן הצעה להעניק ליהודים אזרחות העיר. הפטיציות לא נשאו פרי, בין השאר בגלל התנגדותם של העירונים הנוצרים (שהרי רובם פולנים היו, ומכאן ההשלכות על האוריינטאציה הפוליטית של היהודים באותו זמן). ואילו השלטונות ראו אך את הצורך לטפל בבעיית ביטול הלבוש היהודי המסורתי.
מאורעות "אביב העמים" בל' עמדו, בין השאר, בסימן עליית מעורבותם ופעילותם הפוליטית של יהודי ל' ובעיקר של ה"נאורים" שבהם. מטרת הפעילות היתה השגת שיווי הזכויות ליהודים באימפריה האוסטרית בכלל (כולל גאליציה) ועד להשגת מטרה זו - ביטול ההגבלות על יהודי המקום (הגבלת מקום המגורים, ניהול העסקים, משלח היד, ביטול מיסוי מיוחד ליהודים וכד'). כבעלי-ברית בדרך להשגת המטרות ראו היהודים את הליברלים הפולנים, שהצהירו הצהר וחזור על "בני דת משה" כראויים לשיווי-זכויות (ופעמים התכוונו המצהירים אך ורק לזכויות מוגבלות בלבד) וכשותפים טבעיים במאבקם הלאומי. וכשם שהמאבק של הפולנים היה כרוך גם בשתדלנות בחצר המלכות (הגשת עצומות, משלחות אל הקיסר), שבה השתתפו גם יהודים נציגי גאליציה, כך גם לא נטשו את דרך העצומות והשתדלנות יהודים בעלי אוריינטאציה פרו-אוסטרית, שציפו לישועות מידי השלטונות האוסטריים, המרכזיים והלוקאליים, מבלי להיעזר ב"שותף" הפולני. כידוע, בוששה "הישועה המלאה" לבוא. אמנם החוקה של 25 באפריל 1848 הבטיחה, ש"יש להביא בפני הפארלאמנט הצעה לביטול ההגבלות החוקיות של כל העדות הדתיות", אולם הצעה זו לא יצאה לפועל. בחוקה של ה-4 במארס 1849 הוכנס אמנם העיקרון של שיווי זכויות לבני כל הדתות, אולם פירוש החוק וביצועו נמסר לשיקולו של הקיסר, אשר ב-1851 אישר את העיקרון הנ"ל והגבילו אך לחופש הפולחן ושוויון כל האזרחים לגבי החוק בלבד. החוקים המפלים לרעה את יהודי גאליציה בוטלו אך ורק על-ידי הסיים הגליצאי ב-1868, שעה שנציב גאליציה, הרוזן אגנור גולוחובסקי (אוהד-ישראל נודע), הציע בשם הממשלה לבטל את כל ההגבלות החוקיות החלות על היהודים. תמך בהצעה זו בהופעתו הנלהבת והמשכנעת נציג הליבראלים הפולנים פרנצישק סמולקא הנודע. הדרך להשגת שיווי-זכויות היתה כרוכה במאבק מתמיד ונוקשה מצד יהודי גאליציה (בהם גילו פעילות רבה נציגיהם מל') ובין היתר נתקל המאבק בהתנגדות עיקשת למתן זכויות ליהודים מצד עיריית ל', שייצגה את הרוב השמרני של תושבי המקום הפולנים והרותנים (האוקראינים).
כבר בהחתמת תושבי ל' על העצומה (פטיציה) אל הקיסר, בראשית המאורעות המהפכניים בסוף מארס 1848, היה ניכר חלקם של יהודי ל'. במשלחת שפנתה עם העצומה אל הנציב סטאדיון, ייצגו את היהודים ירחמיאל מאיר מוזס ורבם של ה"נאורים" א. כהן. עם חברי המשלחת לווינה כשבידיהם העצומה אל הקיסר שוב השתתפו לצידו של הרב ד. ב. מייזלס מקראקא הרב א. כהן מל'. מן הראוי לציין, שבניגוד להרב מייזלס שתמך בשאיפותיהם הלאומיות של הפולנים, פסח הרב א. כהן על שתי הסעיפים; נטה יותר לאוריינטאציה צנטראליסטית ולא תמך בדרישות הפולנים לאוטונומיה מלאה בגאליציה. כשהקימו הפולנים ב-28 באפריל 1848 מועצה לאומית הוזמנו לייצג בה את היהודים ד"ר אוסבלד מנקס, אברהם מיזס, מאיר מינץ והרב א. כהן (הם היו 4 מכלל 25 חברי המועצה). המועצה פנתה בכרוזים אל אוכלוסיית ל' להכיר ביהודים "אזרחים שווי זכויות ואחים למאבק". כמובן, לא חסרה גם הטפה לפולוניזאציה של היהודים. בגבארדיה הלאומית (המשמר הלאומי) שהוקמה בעת ההיא, אורגנה גם פלוגה יהודית בת 300 איש בפיקודו של עמנואל גאל.
בתקופת משטר הריאקציה מיסודו של הפילדמארשל וינדישגרץ פרצו בל', ב-1 בנובמבר 1848, מהומות. הוקמו מיתרסים וסייעו בכך גם יהודים; אחדים מהם נאסרו לאחר דיכוי המהומות. הצבא האוסטרי הפגיז את העיר, היו קורבנות וביניהם מספר יהודים. השלטונות ציוו על סגירת העיתונים והמועדונים, בין היתר המועדון היהודי שבראשו עמדו הסופרים והעתונאים יעקב בודק, אברהם מאהר ויצחק אהרן רוזגשטיין. במועדון זה, שהיה מוקד המהפכנים היהודים, אורגנו גם שיעורים לבעלי-מלאכה, עוזרים מסחריים ופועלים. למעשה נסתיים בכך "אביב העמים" בל'. במאורעות המהפכניים הלאומיים בשנים 1863-1861 (ימי ההפגנות ההמוניות והמרד הפולני בפולין הקונגרסאית) היתה השתתפותם של אוכלוסית ל' מעטה בכלל, ורק עשרות יהודי ל' נטלו חלק בהם.
בבחירות לעיריה שהתקיימו ב-1848, נבחרו מבין 40 חברי העיריה 8 יהודים, אולם במועצה זו נתקבל תקנון חדש הקובע שלהבא יהיה מספרם של היהודים 15 בלבד מתור 100 חברי המועצה. המאבק לשינוי תקנון העיריה והעצומות שהגישה קהילת ל' לשלטונות בענין זה לא נשאו פרי. ב-1866 אישרה מליאת הסיים (הפארלאמנט) הגאליצאי תקנון חדש לפיו הוגבל מספר הנבחרים היהודים ל-20 מתוך 100 חברי המועעה, אף-על-פי עוהאוכלוסים היהודים היוו יותר מ-%30 של תושבי העיר, ולפי הצנזוס של ההון והשכלה שנקבע בתקנון הגיע להם אפילו יותר מ-30 וכמה אחוזים של הנבחרים. הנימוק להגבלה זו היה, כי מאחר שהעיריה עוסקת גם בענייני הכנסיות, אין לאפשר ליהודים בקונסטלאציה של קואליציית חברי העיריה כלשהי לשלוט בנוצרים. הגבלה זו עמדה בעינה גם לאחר מתן שיווי-זכויות ליהודים ב-1868 ואף בל' של פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם.
עוד בעיצומו של "אביב העמים" רבו, לצד ההטפה לאחוה בין יהודים ופולנים שהשמיעו הפטריוטים והליברלים הפולניים, עצומות אנטי יהודיות, שלפיהן "היהודים הם עם מוזנח ופרוע; עליהם להיטיב תחילה את דרכם בטרם יהיו ראויים לשיווי זכויות", ועוד נימוקים והסברים מסוג זה. במאי 1848 היה אף ניסיון מצד הערב-רב המוסת לפרוע פרעות ביהודים, והסדר הושלט אך בידי הגבארדיה הלאומית. ב-1851 התלוננו אגודות בעלי-מלאכה בל' על ריבוי הרשיונות שניתנו כביכול ליהודים בשנים 1851-1848. בלחץ הסוחרים ובעלי-מלאכה לא-יהודים בל' התנגדה העיריה זמן רב להרחבת רובעי המגורים היהודים, על אף הצפיפות הנוראה ששררה בהם ואשר הגבירה את מספר הנפגעים בעת מגיפת הכולירה ב-1848. העיריה גם אסרה על היהודים להחזיק חנויות או בתי-מלאכה ברבעים לא-יהודים, ואפילו להעמיד שם דוכני מכירה על-ידי רוכלים יהודים. ועד הקהילה הגיש תזכירים רבים בעניין ביטול הגבלת זכות-המגורים ובשל התנגדות העיריה השיג רק ב-1860 ביטול חלקי של אפליה זו: בפטנט (צו של הקיסר) מ-1860 בוטלו הגבלות אלו לגבי יהודים בוגרי גימנסיות ומכללות, קצינים, סוחרים סיטונאים וחרשתנים. בשנים 1866-1860 קיבלו בל' רשיון לעבור לגור או לסחור מחוץ לרבעים יהודיים, 55 איש בלבד. בדומה לביטול, אמנם החלקי של הגבלה זו, אירע גם לעוד מספר הגבלות שהפלו את היהודים לרעה.
בנובמבר 1848 אישר הקיסר את התקנה שנתקבלה בפארלאמנט, ואשר לפיה בוטלו רוב המיסים המיוחדים שהוטלו על היהודים. בצווים מ-1859 ו-1860 בוטלו ההגבלות בדבר הנישואין, העיסוק במסחר ובמלאכה. בגין מעמדם של יהודי ל' במסחר הסיטונאי נעשו כבר פירצות בהגבלות קודם לכן; ללשכת-המסחר שבל' נבחרו כבר ב-1848 7 יהודים מתוך 15 חברי הלשכה. לעמדות מפתח בתעשייה, במסחר סיטונאי ובבנקאות שהתפתחו בתקופה הנדונה הגיעו יהודים רבים, בין השאר: יוסף טום ומרכוס דובס שהקימו את טחנת הקיטור הראשונה בל'. 2 בתי-חרושת של יי"ש ומוצריו הגדולים בגאליציה היו בידי פישל ודובס בל'. גם בשאר תעשיות של מוצרי חקלאות (כגון משרפות יי"ש, מבשלות בירה, בתי-חרושת לציקוריה, לגפרורים, בתי-זיקוק של נפט) הוקמו בידי יהודי ל'. כן היה גדול חלקם של יהודי ל' בסחר סיטונאי ובין-איזורי. עם הבנקאים הגדולים באותה תקופה נימנו: דוד ויהושע הורוויץ; הבנק שלהם קיים קשרים עם בנק רוטשילד בווינה. יוסף קאלישר יזם את ייסוד הבנק האפותיקאי בל' (1867). הנ"ל ושותפו א' נורשטיין ניהלו את סניף הבנק הלאומי האוסטרי בל'. יהושע מוזס היה מנהלו של סניף בנק האשראי הווינאי בל'.
כאמור, שלטו בוועד הקהילה בתחילת התקופה הנדונה ה"נאורים", אולם לאט לאט הלך והתחזק מעמדם של האדוקים, ובתוכם החסידים (בעיקר חסידי בלז) אשר ההינו אף להגיע להגמוניה בוועד. אולם מ-1840 לא נתקיימו זמן רב הבחירות לוועד. בבחירות של מאי 1862 נבחרו, לצד הנאורים גם נציגי האדוקים וה"מתונים". כיו"ר של ועד הקהילה נבחר אז מאיר ירחמיאל מיזס (מתון). המאבק בין ה"נאורים" ובין החרדים על השלטון, ולא רק על השלטון (החרדים התנגדו בין היתר לביטול מס-בשר, לחוק האוסר את הלבוש המסורתי ועוד) נמשך כל הזמן. בגלל הסכסוכים בקהללה החמיצו יהודי ל' את ההזדמנות לבחור נציגם לפארלאמנט האוסטרי (בבחירות ביולי 1848 נבחרו אך נציגי הפולנים שנתמכו על ידי ה"נאורים") בבחירות לסיים הארצי (המכונה גם גאליצאי) נבחר אך נציג אחד של יהודי ל' (מארק דובס) מתוך 4 הנציגים של יהודי גאליציה בכלל ומבין 141 צירים.
מיום שנפטר ר' יעקב אורנשטיין ב-1839, לא נתקבל זמן ממושך רב חדש בל'. את מקומו מילא אחד הדיינים. הסיבה לכך היתה נעוצה בין היתר בחוק מ-1820, שקבע כי על הרב לעמוד בבחינות בפילוסופיה ו"תורת מוסר" ולהיות בוגר אוניברסיטה. מועמד מתאים כעין זה לא היה בנמצא בין גדולי התורה באותו זמן הראויים לשבת על כס הרבנות בל'. ב-1851 נטו השלטונות יותר לתמוך בחרדים, לפי שהללו נראו בעיניהם נאמנים ועל-כן שחררו לא פעם את המועמדים מצנסוס ההשכלה ומבחינות. בדרך זו נתאפשרה בחירתו של אחד מגדולי הרבנים בעת ההיא, הרב יוסף שאול נתנסון, לרבה הראשי של ל'. בשנות כהונתו (עד פטירתו ב-1875) הוסיף פאר וכבוד לרבנות ולקהילת ל' בדרכי מנהיגותו, בפסקי הלכה ובכתביו (בין השאר: שו"ת "שואל ומשיב", "יוסף דעת" ליו"ד ח' ב', "תורת משה" לתורת חטאת לרמ"א, "דבר שאול" עה"ת ו"דברי שאול" על אגדות תלמוד בבלי).
בתקופת המעבר בין "אביב העמים" ובין מתן שיווי-זכויות ליהודים הצטיינה ל', לצד פעילותה הפוליטית המוגברת גם בהגברת היצירה התרבותית ובהוצאה לאור של חיבורים בעברית וביידיש, בעיקר בהשתתפות בכתבי-עת מצד סופרים, מדענים ועיתונאים. בישרו את התנועה הזאת הופעתה הקצרה (ב-1824) של "הצפירה" בעריכתו של מאיר הלוי לטריס. בשנים 1839-1837 הופיע זמן קצר "הרואה ומבקר ספרי זמננו" בהשתתפות נחמן הכהן פישמאן, יעקב בודק וא. מנחם מוהר. בהשתתפותם של הנ"ל הופיעו ב-1845-1844 3 חוברות של "ירושלים הבנוייה כעיר שחוברה לה יחדו" (דברי שיר ומליצה, חוכמה ודעת, ביאורי כתבי-קודש). אישיות בולטת בקרב הסופרים והמו"לים בתקופה הנדונה היה יוסף כהן צדק. בעריכתו הופיעו: ב-1855 "מגיד ירחים", בשנים 1865-1859 "אוצר חכמה", (ג' חוברות המוקדשות להיסטוריה, למקרא ולתלמוד ואף לעניינים מדיניים); בשנים 1866-1861 - "המבשר", שבועון העוסק בדברי ספרות וחכמת היהדות באותן השנים, "היהודי הנצחי" (4 חוברות של מאמרים על תולדות ישראל). המורה בבית-הספר מיסודו של הרב א. כהן הוציא לאור ב-1860 מאסף ספרותי "שדה צופים" וב-1870 ירחון "הכרם".
תקופת המעבר הצטיינה בל' גם כעריסתה של העיתונות ביידיש. בלט בתחום זה (כמובן ביידיש המגורמנת של התקופה) בכתיבה ובעריכת כתבי-העת הסופר מ. מוהר. הוא היה עורכם של מספר כתבי-עת, פתח ב-1848 בהוצאת השבועון "צייטונג" (הופיעו 34 גליונות), זמן קצר (ב-1861) הוציא לאור את השבועון "דער גאליצישע באטע", וב-1863 חידש את הוצאת ה"צייטונג" שנקרא גם אחר כך "יודישע צייטונג", הופיע עד 1867. ב-1849 הופיע השבועון הפוליטי-מסחרי בשם "די יודישע פאסט" בעריכתו של ד"ר א. בליכר (הופיע לסירוגין עד 1837). שנים אחדות (למן 1861) הופיע השבועון "לעמברגער יודישע צייטונג" בעריכתו של חיים רוהאטין. בשנה זו הופיעו גם מספר גליונות של "נייסטע נאכריכטן" וה"יודענפריינד". קבוצת משכילים בעלי אוריינטאציה פרו-אוסטרית החלו ב-1867 לפרסם שבועון, "דער איזראעליט" בלשון גרמנית אולם באותיות עבריות (יצא לאור מ-1874 עד 1904 באותיות גותיות בעריכתו של יעקב קליין). השבועון היה בטאונה של אגודת "שומר ישראל".
בתקופה ההיא הפכה ל' למרכז תשוב של בתי-דפוס עבריים בגאליציה כולה. נדפסו בהם ספרי-קודש, ספרות רבנית וחסידית, וכן ספרות ההשכלה וכתבי-העת הנ"ל. עוד בתקופה הקודמת (החל בשנות הסיפוח האוסטרי) הוחל בתהליך העברת מרכז הדפוס העברי מז'ולקייוו לל'. החלוצים ביצירת המרכז הזה היו: זאב וולף לטריס, שהעביר את בית-הדפוס שלו ב-1789 מז'ולקייוו לל' והוא התקיים שם עד 1793 (בשנה זו שוב הועבר לז'ולקייוו); חיים דוד בן אהרן הלוי, מדפיס שיסד את בית-הדפוס שלו בל' ב-1782 והיה אב לשושלת מדפיסים בל' אשר בידיהם הודפס, בין השאר, הש"ס בשנים 1868-1860; יהודה שלמה בן נפתלי הירץ (המכונה ר' שלמה יארש ואחר כך רפפורט) יסד את דפוסו בל' ב-1785, ונפתלי הירץ גרוסמאן ב-1793 (בית-הדפוס שלו התקיים עוד ב-1858). מוניטין יצאו לבית-הדפוס שייסדו יהודה לייב בלבן ב-1839. הספרים התתומים בשם פסיל בלבן, אחת מיורשיו, היו בין הנפוצים בגאליציה ובשאר תפוצות ישראל במזרח-אירופה. בשנים 1865-1840 נתווספו בל' כתריסר בתי-דפוס עבריים הדשים, שעמדו לשרותם של מו"לים בגאליציה ואף מחוצה לה.

ג. ממתן שיווי-זכויות ועד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה (1914)

מסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה גדלה והוכפלה אוכלוסיית יהודי ל'. גידול זה לא נחשב כמהיר בהשוואה לערים גדולות מתועשות. כוח-המשיכה של העיר, שחסרו לה מקומות תעסוקה לא היה גדול; בשנות ה-80 למאה ה-19 גברה הגירת היהודים למדינות האימפריה האוסטרית, לשאר ארצות אירופה ובעיקר לארצות שמעבר לים. הזרימה של היהודים מערי השדה הקרובות אל ל' לא היתה המונית, בין השאר גם משום שקהילת ל' נהשבה בעיניהם של יהודי ערי השדה, שרובם חסידים היו, כמקום מועד ל"הפקרות" ול"תרבות רעה" ואף ל"שמד". ואמנם במיפקד האוכלוסיה ב-1910 מסרו אך 30,000 מבין 57,000, כי שפת-אמם יידיש, ואילו השאר הצהירו על השפה הפולנית או הגרמנית כשפתם. גם מספר ה"מתנגדים" (ליתר דיוק: המתפללים לפי נוסח אשכנז) היה גדול יותר בהשוואה לעיירות, שבהן נעלם כמעט סוג זה של "בעלי בתים".
אף כלכלתה של ל' לא נבדלה מיתר חלקי גאליציה, הנחשלת מבחינת הפיתוח התעשייתי. יסודה בסחר (היצוא והיבוא) המרוכז בל' כבעיר המרכזית של המדינה, בתעשייה זעירה הקשורה בעורף החקלאי ובמלאכה המספקת לו שירותים. וטבעי הוא שבבירת המדינה התרכזה גם הבנקאות. המשרדים הראשיים הגדילו את מספר הפקידים למיניהם ואת אנשי האינטליגנציה המקצועית.
וככלכלת העיר כולה כן כלכלת יהודי ל'. יחידים הצליחו לרכז בידיהם כמעט את כל סחר היצוא מגאליציה המזרחית (מדובר ביצוא דגנים, בקר, סוסים, עצים ושאר תוצרת חקלאית) למדינות האימפריה האוסטרית ולארצות אירופה המתועשות (אדנים למסילות ברזל, בקר וסוסים למדינות אוסטריה, תרנים, עצי בנייה לאוניות בגרמניה, באנגליה, דגנים לאנגליה ועוד), והוא הדין בריכוז יבוא סחורות קולוניאליות, מוצרי הלבשה, הנעלה, מכונות חקלאיות ממדינת צ'כיה ומארצות אירופה המתועשות. הסחר הסיטוני, המחסנים הגדולים של אריגים, מוצרי עור, מזונות, מכשירים חקלאיים, היה ברובו המכריע בידי סוחרים יהודים. נודעו ברבים הסיטונאים הגדולים: נתנזון, אשכנזי, קורקיס, ואהל, קולישר, שפרכר, שטארק, אפשטיין, שלייכר, וולף ואחרים. לא ייפלא אפוא שלאחר פתיחת הבורסה המסחרית בל' ב-1867 נתמנו 4 מפקחים יהודים (מבין 8 מפקחים בכלל) על סוכני הבורסה. בעלי-הון יהודים השקיעו כספים בענף הבנייה; הבולטים בהם היו: זומרשטיין שקנה והרחיב את האחוזה זאמארסטינוב (נקראה אחר כך אף על שמו זומרשטיין-הוף) ויונה שפרכר - אחד מקבלני בנייה הגדולים בל', אשר פיאר את העיר בעשרות בתים גדולים. אולם רוב היהודים שעסקו במסחר היו קמעונאים וגדול מהם היה מספר בעלי דוכנים בשווקים, או סתם רוכלים הסובבים בחוצות העיר. בשווקים שברובע היהודי הסמוכים לשוק המלח מצאו את פרנסתם הדחוקה ליד דוכניהם אלפי מפרנסים יהודים.
כאמור לא התפתחו בל' מפעלי תעשייה ראויים לשמם, בייחוד אלה שבעליהם יהודים. מלבד מספר מבשלות-בירה, משרפות-יי"ש, טחנות-קמח ובתי-חרושת לממתקים. היו למעשה רוב מפעלי התעשייה בתי-מלאכה מורחבים, ומספר הפועלים המועסקים בהם לא עלה על-פי-רוב על 10 איש. תעיד על-כך הטבלה הבאה, המסכמת את המפעלים היהודיים שהוקמו בל' עד 1914 (מספר המועסקים נמסר לפי הנתונים של 1921).

#1#ענף התעשייה #2#מספר #3#מספר #4#מהם #5#מהם
#1#או המלאכה #2#המפעלים #3#הפועלים #4#יהודים #5#לא
#1# #2# #3#המועסקים #4# #5#יהודים

#1#חומרי בנין, #2# #3# #4# #5#
#1#קרמיקה וזכוכית #2#9 #3#163 #4#40 #5#123
#1#מתכת #2#133 #3#621 #4#551 #5#70
#1#מכונות, מכשירים #2#68 #3#180 #4#180 #5#-
#1#עץ, חרטות #2#130 #3#898 #4#703 #5#195
#1#גומי #2#1 #3#12 #4#12 #5#-
#1#עור, עורות #2# #3# #4# #5#
#1#ומברשות #2#42 #3#169 #4#167 #5#2
#1#אריגים #2#13 #3#123 #4#103 #5#20
#1#הלבשה, כובענות #2#946 #3#4,154 #4#3,965 #5#189
#1#נייר #2#30 #3#518 #4#441 #5#77
#1#מזון #2#131 #3#1,615 #4#822 #5#793
#1#כימיה #2#11 #3#245 #4#104 #5#141
#1#בניין #2#171 #3#1,674 #4#1,042 #5#632
#1#טיפוגרפיה #2#34 #3#274 #4#189 #5#85
#1#ניקוי #2# #3# #4# #5#
#1#(חיטוי וכביסה) #2#163 #3#578 #4#358 #5#220
#1#סה"כ #2#1,882 #3#11,224 #4#8,677 #5#2,547

מהטבלה הנ"ל ניתן ללמוד, שכ-%70 מכלל המפעלים שבבעלות היהודים עסקו במלאכה היהודית המסורתית - בקונפקציה - והועסקו בהם כ-%40 של כלל הפועלים השכירים היהודיים. מספר הלא-יהודים במפעלים אלה קטן למדי. כ-%20 מכלל המפעלים עסקו בייצור מוצרי מזון, בבניין ובתעשיית העץ וחרטות בעץ, והועסקו בהם כ-%40 של כלל הפועלים השכירים, אולם במפעלים אלה היה ניכר אחוז הפועלים הלא-יהודים.
מן הראוי לציין שבמפעלים הנ"ל אינם כלולים בתי-מלאכה רבים שעיקר תפקידם מתן שירותים ולא ייצור מוצרים מוגמרים כגון חייטות, כובענות, פחחות, זגגות וכו' שרוב רובם של העוסקים במשלחי-יד אלה בל' היו יהודים ופרנסו אלפים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 גדל והלך מספר היהודים בעלי ההשכלה הגבוהה והעוסקים במקצועות חופשיים. הם מהווים כמעט שליש של האינטליגנציה המקצועית בל', ועיקר ריכוזם בקרב עורכי-דין, רופאים ובוגרי הפקולטה לפילוסופיה.
מן הראוי לציין שבשנים 1905-1885 הגיע אחוז הסטודנטים היהודים בפאקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב עד ל-20, ובוגריה מילאו את שורות האינטליגנציה המקצועית בציבור היהודי (כמורים, אנשי רוח ופקידים).

עורכי-דין ורופאים יהודים בל' בשנים 1910-1890

#1#השנה #2#מספר עו"ד #3#מספר #4#מספר הרופאים #5#מספר
#1# #2#בל' בכלל #3#היהודים #4#בל' בכלל #5#היהודים

#1#1890 #2#91 #3#31 #4#124 #5#30
#1#1900 #2#168 #3#67 #4#242 #5#53
#1#1910 #2#342 #3#103 #4#342 #5#103

מן הנתונים על המיבנה המקצועי שבטבלה הנ"ל, ניתן ללמוד, שאף-על-פי שקהילת ל' נחשבה בזמנים ההם לאמידה בין קהילות גאליציה, רוב רובה של אוכלוסייתה חיה חיי דחקות. מצבם הורע בשנות ה-90 למאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, כשדוברי הלאומנים הפולנים - האנדקים (הדימוקראטים הלאומיים) הכריזו על חרם הסחר והמלאכה עם היהודים, הקימו איגודים וקואופרטיבים שמטרתם ה"פולוניזאציה" של הסחר ודחיקת רגלי הסוחר, בעל הדוכן ובעל המלאכה היהודי. אמנם מהכרזות החרם לא נפגעו, או נפגעו אך במעט הסיטונאים, אולם רבים מן הסוחרים הקמעונאים הפכו לבעלי דוכנים בשווקים, והאחרונים הגדילו את "פרולטאריון-הסחבות". בעת ההיא הלכו ורבו משכנות העוני היהודים בפרברי העיר - זאמארסטינוב, זניישייניה וקלפארוב, והצטופפו בהם אלפי משפחות יהודים בתנאי דיור ותברואה ירודים ביותר.
העזרה הסוציאלית שהוגשה לנתמכים על-ידי מוסדות הקהילה וחברות צדקה וסעד לא הקיפה את כל הנצרכים ואף לא היתה מסוגלת לספק להם מעט מצרכיהם הרבים. המטבח העממי, שהתקיים מ-1877, חילק ב-1901 לעניי ל' 20,364 ארוחות צהרים (בהן 8,064 ארוחות-חינם לתלמידי בתי-ספר), וב-1902 כבר חילק 30,731 מנות ונאלץ להוזיל את מחירן מ-20 ל-10 הלר, שכן לא היה סיפק בידי הנצרכים לשלם את המחיר הזעום הנ"ל. הפועלים המאורגנים ניסו לשפר את מצבם והגיבו בשביתות. ב-1903 פרצה שביתה של "פועלי המחט" היהודים. באותה שנה שבתו גם פועלי מתכת ובניין. מ-1905 ואילך הלך והורע מצבה של דלת העם, וב-1905 הגיע מספר יהודי ל' הנזקקים לסעד כדי 20,000 איש, שהם כמחציתה של אוכלוסיית היהודים בעיר. ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה הציקה לפועלים ולבעלי-המלאכה האבטלה ההמונית; רבים מהם הגיעו עד פת לחם. בשל המשבר שפקד את המסחר והמלאכה לא שפר גם מצבם של הסוחרים הזעירים ושל בעלי הדוכנים והרוכלים.
כמבשרת התנועות הפוליטיות המודרניות בל' יש לראות את האגודה "שומר ישראל" שהוקמה ב-1867. מטרותיה המוצהרות של "שומר ישראל" התרכזו סביב השגת שיווי זכויות ליהודים, בחירת נציגות יהודית בעיריה, לסיים הארצי (הגאליצאי) ולפארלאמנט האוסטרי. כדרך להשגת מטרות אלו ראו מייסדיה בהפצת השכלה ובאורייינטציה פוליטית, תחילה פרו-אוסטרית (תמיכה במפלגה הליבראלית האוסטרית הצנטראליסטית) ואחר-כך בשנות ה-80 דו-כיוונית פרו-אוסטרית ופרו-פולנית (באגף הלויאליסטי הפולני). יוזמי הקמת "שומר ישראל" היו הד"ר פיליפ מאנש, הד"ר יוסף כהן וראובן בורר (משנות ה-80 - ציוני, אחד ממייסדי החברה "אהבת ציון"). האגודה קיימה מועדון, ספריה (כעבור שנים שימשה זו נכס יסודי בספריית הקהילה בל'), והוציאה לאור שבועון בגרמנית "דער איזראעליט" הנ"ל, וכן עתון ביידיש "יודישע פרעסע". בבחירות לסיים הגאליצאי ב-1870 נבחר מועמד "שומר ישראל" ד"ר הרמן פרנקל. בבחירות לפארלאמנט האוסטרי תמכו ברשימה הפולנית. בחיי הפנים בקהילה התרכזו אנשי האגודה סבקב בית-הכנסת ל"נאורים" והמטיפים, ורבה היתה השפעתם במוסדות הקהילה ובהנהלתה. החרדים והחסידים בל' ראו ב"שומר ישראל" דרך המוליכה להתבוללות. הזרם השני של המתבוללים שכיוונו היה פרו-פולני מובהק, התארגן בל' באגודת "דורשי שלום" ("זגודה" - בפולנית) ומייסדה היה ד"ר ברנהרד גולדמאן, ממשתתפי המרד הפולני (1863) שהשתקע בל'. על בסיס האגודה הנ"ל נוסד ב-1880 ארגון "אגודת אחים" ("פז'ימייז'ה בראצ'י" בפולנית) ובטאונו - כתב-העת "המולדת" (בעריכתו של יצחק-אהרן ברנפלד ומשה-יששכר לנדא). בשני הזרמים הנ"ל היתה ידו של "שומר ישראל" על העליונה בתחומי ההשפעה והעשייה. בשנות ה-90 מצאו רבים מחברי האגודות הנ"ל את מקומם ב-פ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). קבוצת יהודים זו הוציאה לאור ב-1892 ביטאון של ה-פ.פ.ס. ביידיש "ווארהייט", וכעבור זמן-מה העתון "דער ארבייטער" (הופיע עד 1896 בעריכתו של קארל נאכר, ואחריו ד"ר יואכים פרנקל). השבועון "דאס יידישע וואכנבלאט" (בעריכתם של פעילים בכירים ב-פ.פ.ס. מאקס צדרבוים והרמן דיאמנד) בא במקומם של כתבי-העת הקודמים מטעם ה-פ.פ.ס. בסביבה היהודית, והוא הדין באשר לשבועון "די יודישע ארבייטער צייטונג" (תחילת הופעתו ב-1905).
ב-1892 פרשו מספר יהודים חברי ה-פ.פ.ס. ממפלגתם והקימו קבוצה סוציאל-דימוקראטית יהודית נפרדת בשם "יודישע ארבייטער פארטיי", שהתרכזה סביב הביטאון "ארבייטער שטימע". ב-1905 שינתה מפלגה זו את שמה ל-"יודישע סאציאל-דעמאקראטישע ארבייטער פארטיי", ובטאונה היה הירחון "דער יודישער סאציאל-דעמאקראט". בראש המנהיגות של המפלגה עמד הנריק גרוסמאן. מעטים היו חבריה והשפעתה ב"רחוב היהודי" בל' ואין צריך לומר בערי השדה, לא היתה רבה. בהשפעת ה-פ.פ.ס. פסל מרכז הסוציאל-דימוקראטים באוסטריה את המפלגה הנ"ל וכן את האיגודים המקצועיים שהיו נתונים להשפעתה.
נגד מגמותיהם של המתבוללים ולשם בלימת השפעתם התארגנו החרדים, ביוזמתם של הרב ר' שמעון סופר רבה של קראקוב והאדמו"ר מבלז ר' יהושע רוקח, הוקמה ב-1878 החברה "מחזיקי דת", ומרכזה בל'. באסיפה שהתקיימה באותה שנה בל' בבית-הכנסת הגדול "חדשים", מעוזם של חסידי בלז, נכחו כ-100 רבנים ואדמו"רים מגאליציה. הוחלט בה להילחם עד חורמה בכוונת ה"נאורים" להקים בית-מדרש לרבנים לפי נוסח בודפשט, ואכן עלה בידי החרדים בפעולות שתדלנות אצל השלטונות במקום ובווינה הבירה לבטל מגמה זו. כמו כן הוחלט להוציא לאור דו-שבועון "מחזיקי דת" (אחר-כך שינה זה שמו ל"קול מחזיקי דת"), שהופץ בהצלחה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בעריכתם של יצחק משה באדר, וולף ליפסקי וקורנגולד. עד 1912 היו חברי "מחזיקי דת" בל' הכוח המאורגן הפוליטי בקרב חרדי ל'. באותה שנה הוקם ביוזמתם של האדמו"ר מצ'ורטקוב והרב מגלינא (גליניאני) ר' מאיר שפירא (אחר-כך רבה של פיוטרקוב ולובלין, מייסדה של "ישיבת חכמי לובלין") סניף של אגודת ישראל בל'. הסניף גילה פעילות רבה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעת המלחמה פסקו פעולותיו וחודשו רק לאחר 1918. בשלהי המלחמה (תחילת 1918) התארגנו צעירי החרדים בהסתדרות "צעירי ישראל". הסתדרות זו שימשה ארגון-אב ל"צעירי המזרחי", "צעירי אגודת ישראל" ו"מחזיקי לומדי תורה" אשר פעלו בל' בתקופה בין שתי המלחמות. היוזמים להקמת "צעירי ישראל" ומארגניה הבכירים היה ר' ראובן מרגליות (אישיות בולטת בקרב למדני ל', סופר ובעל ספריה תורנית פרטית יקרת-המציאות) וד"ר שמעון פדרבוש (אחד ממנהיגי "המזרחי" בין שתי המלחמות).
חברות ואגודות ששאפו לתחייה לאומית בארץ-ישראל ולשיבת ציון התקיימו בל' כבר בשנות ה-80 למאה ה-19 (אגודת מקרא קודש הוקמה ב-1883, ציון-ב-1888). בשנות ה-90 הולכות ומתרבות האגודות, והן משכללות גם את פעילותן הארגונית. ב-1891 יצאה אגודת ציון, שהיתה קיימת בל' מזה כמה שנים, בכרוז חתום בשמות מנהיגי האגודה; אברהם קורקיס ואדולף שטאנד, לכנס את כל אגודות ציון והאגודות הלאומיות היהודיות בגאליציה וליזום פעולתן המשותפת "למען ציון". ב-1894 כבר נמנו עם האגודות הציוניות הגדולות בל' עשרות חברים: 119 חברים ב"חברת ארץ ישראל", 114 באגודת ציון וכן עשרות חברים וחברות באגודת דגל יהודה וב"אגודת נשים". בקונגרס הציוני הראשון (1897) ייצגו את ציוני ל' מ. אהרנפרייז, הרב י. טהון, א. שטאנד, ש. רפופורט וד. מלץ. לתנועת המזרחי המאורגנת בל' קדם איגוד החרדים הציוני בשם דורשי שלום ציון, שהוקם ב-1897. מטעם איגוד זה נבחר ב-1903 מנהיגו פיליפ מסר לקונגרס הציוני ב-1903. סניף המזרחי בל' הוקם ב-1913.
ב-1897 נוסדה בל' האגודה "עברי" לפעילות ציונית בין הפועלים היהודים. בשנים 1898-1896 הוציאה האגודה לאור דו-שבועון ביידיש בשם "עברי". הסתדרות פועלי ציון בל' התארגנה ב-1905. בשנה הראשונה לקיומה מנתה כ-100 חברים. יחד עם האגודות הציוניות צצו בשנות ה-90 למאה ה-19 ארגוני נוער ציוניים. ראשיתם בקורפוראציות של סטודנטים ובחוגים של תלמידי גימנסיות. הגדולים והנודעים בהם היו: השחר, בר כוכבא, חשמונאי, אמונה, הרצליה. אגודת צעירי ציון נוסדה ב-1903 ויחד עם תנועת הצופים בשם "השומר" ואגודת הספורט בשם "דרור" (הוקמה ב-1897) שימשה בסיס לתנועת השומר הצעיר, שהוקמה בל' ב-1917.
התנועה הציונית הפיצה את רעיונותיה בכתבי-עת רבים ובשפות עברית, יידיש ופולנית, שיצאו לאור למן שנות ה-90 של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה. לעתים היתה הופעתם קצרה בגלל מחסור במקורות מימון ומיעוט הקוראים. ב-1895 הופיע שבועון ציוני בעברית בשם "העברי" (בעריכתו של גרשם באדר), אולם הוא לא האריך ימים. קדם ל"העברי" השבועון ביידיש "דער כרמל" (1893), ואחריו "דער וועקער", שחדל ב-1895 מלהופיע בשל חוסר קוראים. ב-1904 הוציאה פועלי ציון שבועון בשם "דער יודישער ארבייטער" (תחילה בקראקוב, אחר-כך בסטאניסלאבוב ולבסוף בל' עד 1914) בעריכתו של ברל לוקר. נפוצים וענפים יותר היו כתבי העת הציוניים בשפה הפולנית, שראו אור בל' באותה תקופה. במיוחד ראויים לציון כתבי עת אלה: "פשישלושץ'" ("העתיד" בעריכתם של א. קורקיס, ג. ציפר וא. שטאנד) - דו-שבועון שהופיע בשנים 1897-1892; השבועון "ווסכוד" (המזרח - בעריכתם של ד"ר הנריך גאבל וד"ר הנריק רוזמארין); הירחון "מוריה" בעריכתם של יעקב טהון, ד"ר פיליפ אשכנזי, משה פרוסטיג וליאו רוזנקראנץ (הופיע בשנים 1914-1903); הירחון לנוער "השחר" ולסטודנטים - "נאשה האסלו" ("סיממתנו" - בעריכתם של ד"ר י. קאנדל, ד"ר י. שיפר וד"ר מ. רוזנפלד) והופיעו לסירוגין קודם מלחמת העולם הראשונה.
כבר בשנות ה-70 למאה ה-19 הוקמו בל' איגודי בעלי-מלאכה ופועלים יהודים. מקורם בחברות למיניהן כגון חברת משרתים (כלומר שוליות) ובית-הכנסת שלהם "משרתים שול"; החברה "עוסקים במלאכת הקודש" (פועלי בתי הדפוס) ועוד. איגוד בעלי-מלאכה "יד חרוצים" הוקם ב-1871 ומיד הצטרפו אליו כ-200 חברים מבין חייטים, פרוונים, סנדלרים, צבעים ובעלי מלאכה משאר המקצועות (רובם קיימו קודם לכן חברות בעלי-מלאכה לכל מקצוע ומקצוע). בראש "יד חרוצים" עמד אז פ. קרונפלד. כחברי-כבוד של הנהלת "יד חרוצים" שימשו בזמן ההוא, בין השאר, הד"ר ב. גולדמן, המטיף הרב לוינשטיין וד"ר מנש, ומכאן ניתן להסיק על השפעתם באגודה של ה"נאורים" מיסודו של "שומר ישראל". ב-1879 הוקם האיגוד המקצועי המודרני של עוזרי מסחר ופנקסנים. בראשית המאה ה-20 הלכו ורבו האיגודים המקצועיים היהודיים המסונפים למפלגות: למפלגה הסוציאליסטית היהודית ול"פועלי ציון" כגון "אחוה" (המסונף ל-פ.פ.ס.), "ציון" המסונף ל"פועלי ציון".
בוועד הקהילה המשיכו לשלוט ה"נאורים", לעתים בשיתוף עם החרדים, והגמוניה זו של ה"נאורים" נמשכה בכל התקופה הנדונה, למעט הבחירות של 1876 שהתקיימו על-פי התקנון מימי הקיסר יוסף השני ובהן נבחר ועד שהיה מורכב כולו מן החרדים. תקנונים חדשים מ-1875 ומ-1890 (והצנסוס של הרכוש שבהם), ההתפלגות במחנה החרדים וחולשתם האירגונית והכמותית של הציונים בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, סייעו בידי ה"נאורים" לקיים את ההגמוניה בוועד הקהילה. הם נחלו נצחון בבחירות בשנים 1876, 1879, 1904, 1910. ואילו עיקר מאבקם של החרדים נשא אופי תרבותי, כגון המאבק נגד הקמת סמינר לרבנים, ולא פוליטי. למעשה, השאירו החרדים את ניהול הקהילה בידי ה"נאורים" "הקרובים למלכות" והיודעים כיצד להתהלך עם השלטונות. בבחירות של 1904 ו-1910 התנחמו הציונים בעליית המספר היחסי של המצביעים בעדם, דבר שניבא, לדעתם, את נצחונם לעתיד לבוא. גם לעיריית ל' (אליה נבחרו על-פי התקנון מ-1868 רק 20 יהודים מתוך 100 חברי המועצה) נבחרו על-פי-רוב נציגי המתבוללים. הנציגים הראשונים של הציונים נבחרו רק לאחר 1905.
ועד הקהילה, תחילה בראשותו של ה"נאור" הד"ר יוליוס קולישר ואחר-כך מאיר ירחמיאל מיזס וכן הבאים אחריו כגון הד"ר אמיל ביק, הרחיב את פעולתו למען מוסדות הצדקה והסעד. בשנת התקציב 1874-1873 נתמכו על-ידי ועד הקהילה כ-53 חברות צדקה, חינוך וסעד בסכום העולה על 75,000 כתרים. באותה שנה היה שיעור תקציב הקהילה 57,960 פולרן, והוא עלה מדי שנה בשנה נוכח ההוצאות שהלכו ורבו והגיע ב-1887 ל-86,162 פלורן. בראשית המאה ה-20 חלשה הקהילה על תקציב שנתי של 300,000 כתרים, למעט התקציבים של בתי-ספר, בית חולים, בית היתומים וקרן תמחוי. לרשות הקהילה עמדו גם כ-60 עזבונות של נדבנים; סכום העזבונות הגיע ל-755,000 כתרים. עזבונו של שמואל הורוביץ בלבד היה של 100,000 כתרים שנתרמו לייסוד קופת מילווה לסוחרים ובעלי-מלאכה. מריווחי העזבון בלבד ניתנו ב-1899, 224 הלוואות בסך כולל של כ-22,000 כתרים. הקופה התקיימה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העולם הוקמו בל' רוב הבניינים המפוארים של בתי-כנסת, בתי-מדרש וקלויזים (בתי-תפילה של החסידים). בתחילת שנות ה-70 למאה ה-19 הגיע מספר בתי-התפילה ל-20, אליהם נוספו אחר כך עשרות בתי-תפילה, שרובם נבנו בעת כהונתו של הרב יוסף שאול נתנסון. עם החשובים והמפוארים שבהם נימנו: "קוריטע או קורטיס שול", "סיקסטוסקה-שול", בית-הכנסת גלעד, בית-הכנסת צרי-גלעד, בית-הכנסת באראך, בית-הכנסת הגדול בפרבר זניישייניה, בית-הכנסת "קובע עתים לתורה" והקלויזים של חסידי סטרליסק, חב"ד - ברסלב, צ'ורטקוב, קומארנא, בויאן.
בתקופה ההיא ישבו על כס הרבנות הראשית של ל' גדולי הרבנים בדורם: הרב יוסף שאול נתנסון הנ"ל עד פטירתו ב-1875; את כסאו ירש ר' צבי-הירש ב"ר מרדכי-זאב אורנשטיין בעל "ישועות יעקב"; לאחר פטירתו ב-1888 ישב על כסאו ר' יצחק אהרן ב"ר מרדכי זאב הלוי אטינגא (הקרוי גם אטינגר). תשובותיו התפרסמו ב"תשובות מהרי"א הלוי" (נפטר ב-1891). אחריו נבחר "אדיר אבות בית דין דקהילת ל'": ר' יצחק יהודה ב"ר שמואל חיים שמלקיס בעל "בית יצחק" על ד"ח שו"ע. לאחר פטירתו ירש את כסאו ר' אריה לייב ב"ר חיים ברוידא בעל "מצפה אריה". הוא נפטר ב-1928 וכסאו היה פנוי עד תקופת השואה. כל אותו זמן כיהנו ליד הרבנים הראשיים בל' חבר של כתריסר דיינים, ובתוכם גדולי תורה ורבנים של קהילות חשובות לשעבר. כמטיף בהיכל ה"נאורים" כיהן מ-1862 ועד פטירתו ב-1889 הרב ד"ר יששכר-בר (ברנרד) לוונשטיין. יורשו היה הרב ד"ר יחזקאל קארו, שאף נתמנה ב-1891 לרב אב"ד רשמי של קהילת ל' על פי תקנון-הקהילה החדש של 1890. כמטיף-משנה נתמנה ב-1905 ד"ר שמואל גוטמאן, וב-1920 קיבל את התואר של רב הקהילה בל'. בידי המטיפים היה הפיקוח על לימודי "דת משה" בבתי-ספר כלליים.
כשם שבבעיות פוליטיות בחלקה הניכר עברה בתקופה הנידונה הסמכות והתפקידים של ייצוג האינטרסים מידי הקהילה אל המפלגות והארגונים המדיניים האחרים, כך התחולל תהליך דומה גם בתחום העזרה ההדדית והסעד-אגודות כלכליות, חברות-צדקה-וסעד מודרניות או נדבנים ותורמים קיבלו עתה עליהם תפקידים בתחומים אלה, שבעבר חלשה עליהם הקהילה בלבד.
החברות הכלכליות עיקר פעולתן היה לתמוך באשראי זול בסוחר או בבעל-המלאכה, ולבססם מבחינה ארגונית נוכח התחרות הגוברת, ולפעמים נגד צעדיהם של המתחרים הלא-יהודים שהיו בעל אופי אנטי-יהודי מובהק. החברה "כל ישראל חברים" ("אליאנס") והאיגוד האוסטרי-יהודי בווינה סייעו לבעלי-מלאכה בל' כבר ב-1892 בהקמת תעשיות-בית במקצועות-מלאכה רבים. סניף החברה בל' תמך גם באמצעות מילגות בבתי-ספר ובסטודנטים. ב-1898 הקימה איק"א מספר קופות מילווה וחסכון וכן אגודות קואופרטיביות לאשראי. ב-1901 הוקם בל' איגוד כללי לעזרה הדדית של חברות כלכליות ושל מפרנסים יהודים. ב-1908 נוסד בהשפעת הציונים "איחוד לאשראי" של סוחרים זעירים בעלי-מלאכה ותעשייה זעירה. ב-1912 היו ב"איחוד" 1,053 חברים, ובידיהם מניות ששוויין 500,200 כתרים. מחזור ההלוואות הגיע באותה שנה ל-12 מיליון כתרים. בל' התקיימו עשרות קופות גמילות חסדים ליד ארגונים וחברות שונים, אף ליד בתי-כנסת, בתי-מדרש וקלויזים. מלבד העזבונות שהוזכרו לעיל ואשר שימשו לפילאנטרופיה בידי ועד הקהילה, נשתבחה קהילת ל' במשפחות נדבנים ידועי-שם שתרמו הרבה להרחבת הסעד לניצרכים ולצרכים ההולכים ורבים. בתרומתו של מ. לצרוס נבנה ב-1884 והורחב ב-1902 בית-חולים ברחוב רפפורט, אחד המוסדות המפוארים והגדולים מסוגו בקהילות ישראל בפולין. ב-1902 נפתח בית-יתומים חדש בתרומתם של הד"ר שאף ואשתו. משפחת ויינברג תרמה 60,000 כתרים והקימה ב-1912 מירפאה ליד בית-החולים היהודי. הד"ר אדולף ליליין ועמו עשרות תורמים (בין השאר ארליך שתרם 10,000 כתרים) הקימו ב-1910 בכפר דמבינה שליד העיירה סקולה, קייטנה לילדי ישראל מל' (כ-100 מקומות) שהיתה מיועדת בעיקר למחלימים לאחר מחלת השחפת. קייטנה זו התקיימה שנים רבות, ולא רק בתקופות הקיץ, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשפחות מלצר, פומראנץ, בארדאך, סטריה קנו להן שם בתרומותיהן למען בתי-תמחוי, בתי-ספר לעיוורים, לחרשים-אילמים וכיו"ב.
בתקדפה הנידונה קמו חברות ואגודות, שבמשך עשרות שנים סייעו בידי הנצרכים במזון, חומרי הסקה, הלבשה ועוד. עזרה ניכרת הגישו הללו לתלמידי בתי-הספר העממיים והגימנסיות. נשות ל' התארגנו כבר בשנות ה-40 למאה ה-19 למתן צדקה. ב-1843 הוקם "אירגון נשים עבריות" שמטרתו פעולות-צדקה.
בסוף המאה ה-19 נוסדה חברה נשים מיסודם של ה"נאורים" בשם "אוגניסקו קובייט" (מועדון הנשים). מטרתה האפוטרופסות על תלמידות בתי-ספר וקירובן אל התרבות הפולנית. קרוב לציונים היה חוג נשים "השחר", ובראשה ד"ר צציליה קלאפטן. החוג הוקם בראשית המאה ה-20 ועסק במתן עזרה חומרית לתלמידות ובארגון שיעורי ערב ללימודי יהדות. בראש חוג דומה בשם "יהודיה", שעיקר פעולתו בשנים 1918-1912 עמדה נדבנית ידועה - שושנה פומראנץ-מלצר. עשרות נשים פעלו במסגרת האירגון "פשיטולק" (בית תמחוי), שחילק לתלמידי ישראל מדי יום ביומו מאות ארוחות חינם. ארגון דומה "פומוץ שקולנה" (עזרה לתלמידים) חילק למאות תלמידים נצרכים ארוחות-ארבע חינם. לתלמידי הגימנסיות הגיש עזרה הארגון שבראשו עמד אמיל דה מיזס. מבין חברות-הצדקה הרבות בל' התמחו אחדות מהן לסוג-צדקה מיוחד, כגון האגודה "עץ חיים" (הוקמה ב-1870), שמנתה כ-100 חברים ועיקר פעולתה מכירת עצים להסקה לעניים בחצי המחיר. בחברה "חסד ואמת", שמנתה ב-1901 כ-300 חברים, נצטבר הון יסוד בסך של כ-60,000 כתרים, והיא תמכה בעיקר באלמנות עניות ויתומים בסך של 1,500 כתרים לנפש וכן בהוצאות קבורה (בסך של כ-500 כתרים).
עוד בשנות ה-70 למאה ה-19 שימשה רשת החדרים (ב-1874 היה מספרם 69) מערכת-יסוד לחינוך ילדי ישראל בל'. כמקובל בגאליציה, למדו בני-נוער מתבגרים וכן האברכים בבתי-מדרש ובקלויזים. אחדים מהם, כגון הקלויז של חסידי ז'ידאצ'וב, נתפרסמו כמקום תורה שגידל למדנים ידועי-שם. אולם כבר בימים ההם, ובעיקר כשפורסם חוק לימוד חובה ב-1872, חבשו רבים מילדי ישראל יחסית בל' את ספסלי 2 בתי-הספר העממיים היהודיים שהוקמו על-ידי העיריה, ורוב מוריהם היו נוצרים (ב-1878 הגיע מספר התלמידים ל-1,298), וכ-500 תלמידים יהודים למדו בבתי-הספר הכלליים.
החברה "כל ישראל חברים" (אליאנס) פתחה ב-1885 בפעולה מוגברת בקרב ילדי ישראל בתחום החינוך לפרודוקטיביזציה, נשכר בניין לחדר מרכזי בו לימדו גם לימודי חול ומקצוע. בבית-הספר המקצועי המשלים שהתקיים בבניין בית-הספר לילדי ישראל ע"ש צ'אצקי, למדו ב-1902, 175 נערים. הלימודים נמשכו שנתיים וחולקו לפי המקצועות: צבעים, שוליות בתי מסחר, שרברבים, צורפים, גלבים, פחחים, רפדים ושענים. רוב התלמידים, ובעיקר אלה מערי השדה התפרנסו מעבודתם ונתמכו בידי "אליאנס" ובידי אפוטרופסים מתנדבים. ב-1886 הוקם על-ידי ה"אליאנס" "בית-ספר לעבודת האדמה". לאחר תקופת הכשרה למדו התלמידים חקלאות מעשית אצל חקלאים יהודים בסביבת העיר. ב-1884 הקים המטיף לוונשטיין בית-ספר מודרני "אהל משה", ובו 78 תלמידים. כעבור שנה נוסד ביוזמת הקהילה חדר מתוקן; למדו בו 381 תלמידים לימודי קודש וחול. בהשפעת הציונים הוקם ב-1898-1897 בית-ספר עברי "חינוך לנוער", למעשה היו אלה קורסים לעברית, תנ"ך, תלמוד וש"ע. מנהלו הראשון של בית-הספר "חינוך לנוער" היה הסופר יצחק אבן ואחריו המטיף הד"ר גוטמאן. ב-1900 אורגנו לידו שיעורי-ערב לעברית למבוגרים. מלבד בית-הספר הנ"ל התקיימו בל' קורסים לעברית מטעם הארגונים הציוניים למיניהם; בשיעורי ערב מסוג זה שהוקם מטעם "שפה ברורה" למדו כ-70 תלמידים בשנים 1910-1908. ב-1907 נוסדה בל' אגודת "עברייה" (אחד ממייסדיה היה הד"ר בראודה) ולה רשת בתי-ספר (קורסים) עבריים. ב-1911 נוסדו בל' מטעם ה"עברייה" קורסים פדגוגיים, שהפכו ב-1913 לבית-מדרש למורי עברית. עם פרוץ המלחמה הופסקה פעולת "עברייה". ב-1911 הוקמה קרן לתמיכה בבתי-ספר עברים בשם "מציון תצא תורה". ב-1912 הקימו חברי פועלי ציון אגודה להפצת השכלה עממית בשם "פאלקסבילדונג פעראיין". בשנות ה-90 הונהגו לימודי "דת משה" (סיפורי תנ"ך בשפה פולנית, קריאת פרקי תפילה בעברית) בכל בתי-הספר, שבהם היה ניכר אחוז התלמידים היהודים. מורי "דת משה" בל' היו ידועי-שם ובתוכם המטיפים: ד"ר יחזקאל קארו, ד"ר שמואל גוטמאן, ד"ר לוי פרוינד וכן ההיסטוריונים ד"ר משה שור, ד"ר מאיר בלבן. ב-1904 הוקם הארגון של מורי "דת משה" בבתי-הספר העממיים והתיכוניים בגאליציה. מייסדי הארגון היו ד"ר משה שור, ד"ר מאיר בלבן וד"ר ברנהרד הויזנר. הארגון הוציא לאור במשך כשנתיים כתב-עת עברי "האור". לאחר מאבק ממושך עם החרדים נוסד בל' ב-1902 מכון למורי "דת משה". ניהל את המכון עד 1913 המטיף ד"ר י. קארו. ב-1914 אורגן בית-ספר עממי עברי (אחר כך נוספו אליו כיתות גימנסיה), ובו הורו בעברית את כל המקצועות המקובלים בבתי-ספר כלליים. יהודי ל' לא נתקלו בקשיים מיוחדים בקבלת ילדיהם לגימנסיות הממשלתיות. בשתי הגימנסיות הממשלתיות - מספר 2 ו-5 - הגיעו לפעמים התלמידים היהודים כדי %50-%80. אחוז הסטודנטים באוניברסיטת לבוב נע בתקופה הנידונה בין 25-18. ב-1897 למדו באוניברסיטה זו מתוך 1,513 כלל הסטודנטים 315 יהודים, מהם 253 משפטים, 31 רפואה ו-31 בפקולטה לפילוסופיה. כמו כן הלך וגדל מספר הסטודנטים היהודים יוצאי ל' שלמדו במכללות וינה הבירה, בפראג, בברסלוי ועוד. בעזרת הסטודנטים היהודים באו כל מיני חברות (הידועה מכולן הייתה אגודת "עזרה"). הסטודנטים עצמם התארגנו לעזוה הדדית בקורפוראציות (אמונה, העתיד, יהודיה, מכבקה ועוד). ב-1909 נפתח "בית האקדמאים היהודי" בבניין מפואר ומרווח, ששירת את הסטודנטים עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.
כמעט כל הארגונים הפוליטיים, אגודות הנוער והקורפוראציות קיימו מועדונים, שבהם הושמעו הרצאות פופולאריות במדע ובחכמת היהדות. הגדול במועדונים להפצת מדע פופולארי ה"טוינבי-האלה" (מועדונים מסוג זה מקורם באנגליה, שם הקים הכומר הפרוטסטאנטי טוינבי מועדון להפצת מדע, ומשם נפוצו ה"טוינבי-האלה" לגרמניה, אוסטריה והגיעו אף לגאליציה), רק כ-1902 הגיע מספר חברי ה"טוינבי-האלה" בל' ל-100, הושמעו בו 40 הרצאות ונכחו בהן 6,600 מאזינים.
ספריות ציבוריות שלהן אוספים נדירים של ספרות רבנית וחסידית נתקיימו בל' מימים ימימה בבתי-המדרש, ואחר-כך גם ב"קלויזים" החסידיים. הספריה הציבורית המודרנית הראשונה אורגנה ליד בית-הספר ע"ש המטיף א. כהן. למן שנות ה-70 למאה ה-19 הקים "שומר ישראל" ספריה רב-לשונית ובשנות ה-80 כבר התחרתה בה הספריה שיסדוה אגודות הציונים. לאחר השתדלויות רבות נפתחה ב-1901 הספריה הגדולה ליד הקהילה. תחילה שוכנה זו בבניין בית-הספר ע"ש המטיף א. כהן ואחר-כך בבניין משלה. בספריה זו נצטברו ברבות הימים רבבות כרכים בכל מקצועות חכמת היהדות. כיסוד שימשו לה האוספים של הסופר וההיסטוריון ש. בובר, של משפחת המטיף ד"ר לוונשטיין, של שמואל הורוביץ ושל הד"ר אמיל ביק. ליד הספריה אורגן כעבור שנים אחדות מיום הקמתה ארכיון, ובו תיעוד רב חשיבות על תולדות יהודי ל'.
ב-1890 הקים יעקב בר גימפל את התיאטרון בל' בשפת יידיש שהיה גם התיאטרון הראשון היהודי בפולין כולה והשני בעולם לאחר התיאטרון של גולדפאדן. כדי לשמור על "טהרת האמנות המקצועית" סירב גימפל להעסיק על הבמה שלו שחקנים חובבים, ואפילו את אלה מלהקת ה"ברודר-זינגר" שקדמה להקמת התיאטרון בל'. מנהלו של התיאטרון לאחר פטירתו של יעקב בר ב-1906 היה בנו אמיל (שמואל מנדל), ואחר-כך עבר הניהול לבניו.
בתחום ההתעמלות והספורט היו יהודי ל' לצדם של יהודי קראקא לחלוצים בתחום זה בכל ערי גאליציה ופולין. האגודה "דרור" שהוקמה ב-1897, ריכזה עד למלחמת העולם השנייה, את הנוער הציוני העוסק בהתעמלות ובמקצועות-ספורט כגון אתלטיקה קלה, כדור-סל, כדורעף, שחייה. אגודת "דרור" קיימה איצטדיון קטן-מידות ואולם ספורט, וסביבם התרכזו ארגוני הצופים הראשונים בל'. ב-1908 נוסד בל' ארגון-הספורט "חשמונאי" ובו כמעט כל הסקציות של ספורט, וכעבור זמן מועט הפך לאחד האיגודים היהודים הגדולים בפולין ואף באירופה. הישגיו בתחרויות למיניהן גרמו נחת מרובה לרבבות הצופים בל' ובערי-פולין אחרות. ליד הארגונים הנ"ל קמו איגודי ספורט נוספים אף כי קטנים ומוגבלים בהיקף פעולתם, כגון "שמשון" (1912) ואחרים. לעתים היה זמן קיומם עונת ספורט אחת.
המושכים בשבט הסופרים, או אנשי המדע מתושבי ל' ואף מחוצה לה, פירסמו מפרי-עטם בכתבי-עת ובקבצים של ספרות בעברית, ביידיש ובפולנית שיצאו לאור בל'. ראויים לציון, מלבד בטאוני המפלגות הנ"ל, כתבי-העת והאוספים הבאים: "נוגה הירח" - ירחון בעריכתו של בריש גולדנברג, מורה בבית-הספר מיסודו של פרל בטארנופול (ב-1871 יצאו לאור 11 חוברות). ב-1872 יצאו לאור בל' 4 גליונות של "מגיד משנה" בעריכתו של מרדכי וייסמן חיות; יתר גליונותיו הופיעו אחר-כך בווינה. העורכים ראובן אשר ברודס ויהושע מזח הוציאו לאור ב-1885 4 גליונות של דו-שבועון "יהדות". ב-1903-1902 הוציא גרשם באדר לאור שני כרכים של השנתון הספרותי "חרמון". בשנים 1911-1908 ישבו בל' הסופרים י.ח. ברנר וג. שופמן. בעריכתם הופיעו המאסף הספרותי "רביבים" וג. שופמן הוציא ב-1910 קובץ ספרותי "שלכת". ד"ר יוסף זליגר יסד ב-1912 עתון יומי "בת קול" ופירסמו בל'. כעבור כמה חודשים הפך היומון לשבועון והוא הופיע עד 1914. ב-1913 צורפה לשבועון תוספת מדעית-ספרותית "יבנה". מאורע חשוב בחיים התרבותיים של יהודי ל' היתה הופעתו ב-1904 של היומון "טאגבלאט", ביידיש בעריכתו של ג. באדר. ב-1908 פרש הלה ממערכת של "טאגבלאט" ויסד טמון משלו "נויסטער לעמבערגער טאגבלאט", שראה אור 8 חודשים בלבד. גרשם באדר ניטה את כוחו אף בהוצאתו לאור של ירחון ספרותי ביידיש בשם "דער שטראל" והצליח לפרסם ב-1904 שני גליונות. במשך שנה תמימה (1912) החזיק מעמד ירחון להומור שראה אור בל' בשם "דער עזות פנים".
כביטאון למלומדים בחקר היהדות שימש בל' כתב-העת "ישורון" (בגרמנית), שהיה לו מדור עברי. בשנים 1878-1857 הופיעו תשעה כרכים של כתב-עת זה. עם ראשוני המדענים ילידי ל' נימנה יצחק מיזס שפירסם ב-1862 מחקר על הקבלה בשם "צפנת פענח" ומחקר על הפילוסופיה של ב' שפינוזה (ב-1863).
ניתן לומר של' היתה עריסתה של ההיסטוריוגראפיה המודרנית של יהדות פולין. מלבד החובב בתחום ההיסטוריה גבריאל סוחיסטב (רשם את הכתובות שעל-גבי המצבות בבית-העלמין הישן ועירבב חומר אגדתי ועובדתי על הטמונים בו), החוקר חיים נתן דמביצר, מחברו של הספר "כלילת יופי" (תולדות הרבנים בפולין) ושלמה בובר, שפירסם את חקירותיו בחיבור לקסיקוגראפי על מאות גדולי תורה ורבנים של ל' וז'ולקייב, חקרו ופירסמו את מחקריהם בתחום תולדות ישראל ד"ר יחזקאל קארו (שידע להשתמש בתיעוד שבארכיוני ל'), הד"ר משה שור (לימים פרופסור לאשורולוגיה בווארשה) ומייסד האסכולה החדשה בחקר תולדות ישראל בפולין ד"ר מאיר בלבן (לימים פרופסור ומנהל בית-המדרש למדעי היהדות באוניברסיטת וארשה ומבכירי המדענים של המכון למדעי היהדות בווארשה בין שתי מלחמות העולם).
מלומדים אנשי-שם ומרצים באוניברסיטאות לבוב היו בין השאר הפרופ' ד"ר גרשון בלאט (בלשנות קלאסית), הפרופ' ד"ר הנריך ביגלאייזן (ספרות פולנית) ופרופ' א. ביק, שזכה אף כיחיד לכהן זמן קצר כרקטור האוניברסיטה בל' בעת מלחמת העולם הראשונה.

ד. בימי מלחמת-העולם הראשונה

עם פרוץ המלחמה והתקדמות המיתקפה הרוסית בגאליציה זרמו ללבוב אלפי פליטים יהודים מאיזורי הכיבוש הרוסי, רובם מחוסרי כל ובפיהם סיפורי זוועות על מעשי רצח, שוד ואונס, שנעשו ביהודים בידי צבאות הפולשים ובמיוחד בידי גדודי הקוזאקים. מיד הוקם ועד הצלה שהורכב מ-100 חברים מכל המפלגות והארגונים הציבוריים, ובראשו הועמד ראש הקהילה דאז שמואל הורוביץ. הוועד פתח באיסוף מזון, בגדים וכסף בשביל הפליטים והוקמו מטבחי-עם. אולם נוכח ריבוי הפליטים לא היה סיפק בידי הוועד למלא את צרכיהם היסודיים, בעיקר בכל הנוגע לשיכון: חלק מהפליטים הועברו לעיירות הסמכות לל', כגון לווינניקי, שם ניתן ביתר קלות לשכנם. פעילות נמרצת ומסורה בהגשת עזרה לפליטים גילתה "ועדת הנשים" שבוועד ההצלה, ובראשה הד"ר צציליה קלאפטן.
כשהוכרז על גיוס כללי פנו כמה מחברי הוועד, ובראשם הד"ר אפרים ואשיץ (ציוני פעיל, מ-1913 יו"ר אגודת "דרור" וראש הצופים בל'), אל המיפקדה הצבאית האוסטרית בהצעה להקים לגיון מתנדבים יהודים ל"הגנת המולדת". ואכן הוחל בגיוס המתנדבים, אולם עדיין לא הספיקו להשלים את המיבצע, וכבר עמדו הרוסים בשערי ל'.
ב-30 באוגוסט נטשו 3 יחידות הצבא האוסטרי את ל' וב-3 בספטמבר נכנסו יחידות הצבא הרוסי העירה. עד לאותו יום הצליחו להימלט על נפשם מהעיר כ-16,000 יהודים, ועמהם אנשים מהנהגת הקהילה, רובם אמידים שפניהם לבוהמיה, מוראביה או לאיזורי הונגריה ואוסטריה (בעיקר לווינה הבירה). במקום נותרו כ-40,000 יהודים תושבי המקום, וכמה רבבות פליטים מערי-השדה (רובם עניים מחוסרי-כול). בימים הראשונים לכניסתם השתוללו החיילים הרוסים ובמיוחד הקוזאקים, התנפלו על יהודים, שדדו מהם שעונים ותכשיטים; אף אירעו מקרי אונס נשים והתעללות בחרדים (גזיזת זקן ופיאות וכו'). מעשים אלה נמשכו מספר ימים, עד שהמפקדה הרוסית הוציאה איסור חמור על שוד והפקעת סחורות.
המפקדה הרוסית גילתה יחס עויין לאוכלוסיה היהודית. הגנרל-גוברנאטור הגראף בוברינסקי וכן מפקד הצבא שרמטיוב איימו על המשלחות היהודיות (ד"ר ברנהארד הויזנר וד"ר יעקב דיאמנט כנציגי ועד הקהילה, רב העיר ר' אריה לייב ברוידה וד"ר פיליפ שלייכר, סגן ראש-העיר היהודי), שהתייצבו לפניהם בפקודתם, בהפעלת עונשים נגד היהודים "אויבי רוסיה". מזכיר הבולשת הרוסית (אוכראנה) בל', רב-סרן יאציביץ (לשעבר פקיד הקונסוליה הרוסית בל') הצליח אף לארגן, בדרכים המקובלות על הבולשת ברוסיה, פרעות ביהודים. ב-27 בספטמבר הופצו שמועות-שוא שיהודי ירה בחייל והרגו. מיד נמצאו חיילים "משיבי-אש", וכתוצאה מהיריות נהרגו 42 אנשים, מהם 40 יהודים. כמובן, אף לאחר המעשה המשיכו השלטונות הרוסים להאשים את היהודים בפרובוקאציה ולאיים עליהם ב"תוצאות חמורות". בערב יום-הכיפורים של אותה שנה נאסר בידי הרוסים מ"מ ראש הקהילה, הד"ר יעקב דיאמנט. בהלה ופחד אחזו את יהודי ל' ועל-כן נמנעו מלערוך תפילת כל-נדרי בציבור. השלטונות ראו בכך "הפגנה אנטי-רוסית" וציוו לפתוח את בתי-הכנסת למחרת היום (בינתיים שוחרר הד"ר דיאמנט). נודע לשימצה מפקד המשטרה סקאלון (לשעבר מפקד המשטרה בקייב) באיומיו על היהודים ובתאוות בצע. כל שוחד שקיבל מן היהודים לא השביע את רצונו, אף לא עמד בדיבורו ובהבטחותיו לאחר קבלת השוחד. בשורות ה"אוכראנה" גייס גם מספר סוכנים יהודים, רובם אנשי העולם התחתון, שהציקו לא מעט ליהודים. כחודשיים לפני נסיגתם הפתאומית של הרוסים נלקחו בידיהם בני-ערובה יהודים (בתוכם מ"מ ראש הקהילה ד"ר י. דיאמנט, סגן ראש העיר הד"ר פ. שלייכר וחברי ועד ההצלה ליאו אפל, שמעון פלר וד"ר אוסבאלד ציון) והוגלו לגוברניות המזרחיות (אחדים מהם לקייב). לאחר בריחתם החפוזה של הרוסים מל', במאי 1915, נשמו יהודי ל' לרווחה. החיים הציבוריים חזרו אט אט למסלולם, והקהילה חידשה את פעולתה התקינה. בראש הקהילה הועמד ד"ר אמיל פרנס, שכיהן עד ראשית 1917 ואחריו נתמנה כיו"ר הקומיסארי של הוועד הד"ר י. דיאמנט, שחזר ב-1916 מגלותו. גם המפלגות חידשו את פעילותן.
לאחר הצהרתו של הקיסר פראנץ יוסף מ-1916, כי רצוי להעניק אוטונומיה לגאליצלה, ובייחוד לאחר הכרזתו של הקיסר קארל מ-1918 על אוסטריה פדראטיבית, קמה מתיחות בין הלאומים יושבי ל' - האוקראינים, הפולנים והיהודים. הפולנים שללו בהצהרותיהם את זכותם של היהודים לאוטונומיה לאומית. חלק מנציגי היהודים, ובראשם הציונים, היו חסידי האוטונומיה היהודית. בעת התפוררות השלטון האוסטרי בל' הגיע אף להתפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1918. נפלו אז עשרות חללים יחודים וההמון המתפרע שלח את ידו בביזה.
כל זמן הכיבוש הרוסי ואף לאחריו נפגעו יהודי ל' מבחינה כלכלית. התעשייה שותקה, המסחר הוגבל בשל מחסור בסחורות, ובייחוד היה קשה מצבם של בעלי-מלאכה, למעט הספרים, החייטים, הסנדלרים והאופים ששירותיהם לא פסקו. בנוסף היקשו על הסוחרים היהודים בעת הכיבוש הרוסי הסוחרים שבאו ללבוב מרחבי רוסיה והצליחו בהתחרותם הן על הסוחר היהודי המקומי ולא כל שכן על בעל הדוכן והרוכל היהודי שנותק ממקורות אספקת הסחורה. רוב אוכלוסי היהודים שהתרוששו מיום ליום (כ-8,000 משפחות) תלו איפרא את תקוותם בעזרת "ועד ההצלה", או כפי שנקרא אחר-כך "ועד העזרה". אולם על אף זריזותם של חברי הוועד, ועל אף הסיוע הכספי שהגיע לידיו מטעם יהודי אוסטריה ובעת הכיבוש הרוסי - מיהדות רוסיה (מזכיר איק"א בקייב ד. פיינברג מסר חד-פעמית כ-15,000 רובל לרשות ועד הקהילה לפעולות עזרה), רבו המצוקה והעוני בכל שכבות האוכלוסיה היהודית. כתוצאה מן התזונה הלקויה והמגיפות (מגיפת הטיפוס והשפעת בשלהי המלחמה) גדלה התמותה. בשנת 1916 עלתה פי 11.5 התמותה בין היהודים בהשוואה לשנים הקודמות. מלבד מטבחי-עם שבאו להציל מרעב ממש, נעשו נסיונות לספק פרנסה כלשהי לבעלי-מלאכה המובטלים, על-ידי ארגון קואופרטיבים והסבת עיסוקם. למטרה זו פתחה הד"ר צציליה קלאפטן ב-1915 בתי-מלאכה לנערות (חייטות, תפירת לבנים וכובענות).
נסיגת הרוסים מל' איפשרה את חידוש הפעילות של הקהילה ושל המפלגות. בתחום התרבות - חודשה הוצאת העתון היומי "טאגבלאט", הופעלו בתי-ספר ומועדונים, אף נוספו מוסדות תרבות חדשים. ב-1917 התחיל להופיע העתון "דער אידישער ארבייטער". ב-1916 נפתחו גן ילדים ובית ספר עברי בניהולו של בנציון סיווק. מטעם הארגון "צעירי יהודה" נפתחה ב-1917 ספריה ציבורית, ובה אוספים בעברית, יידיש, פולנית וגרמנית. ב-1918 הוקם מועדון עברי בשם "פרדס", שבו התקיימו הרצאות ואירועים תרבותיים שונים. התיאטרון היהודי חידש את הצגותיו, וכן הופעלו מחדש מועדוני הספורט היהודים. ואולם, פעולות התרבות המגוונות והערות הופסקו שוב בעת צרה ליהודי ל', בימי מלחמת הפולנים והאוקראינים שקרבה ובאה.
 

עם התפוררות השלטון האוסטרי בלבוב בנובמבר 1918 נקט הציבור היהודי מדיניות של נויטראליות במאבק בין האוקראינים לפולנים על השליטה בגאליציה המזרחית. ב-1.11.18 הוקם בל' "ועד יהודי לבטחון" ששם לו למטרה להגן על בני הקהילה. ביוזמתו אורגנה מיליציה יהודית שמנתה יותר מ-300 איש, והיתה מורכבת מחיילים ומקצינים יהודים לשעבר בצבא האוסטרי. מיליציה זו, נוסף על פעילותה לשמירת החיים והרכוש של האוכלוסיה, מילאה גם תפקידים אדמיניסטראטיביים ודאגה לצרכים חיוניים אחרים: היא פרשה את חסותה על בית-החולים היהודי, הקימה תחנות לעזרה ראשונה, אף עסקה באספקת מזון לאוכלוסיה היהודית.
כל חודש נובמבר 1918 היו יהודי העיר נתונים לטרור של הפולנים בשכונות שנמצאו בשליטתם, ורבים נשדדו ונרצחו. ב-22.11.18 השלימו הפולנים את כיבוש העיר כולה, לאחר קרבות שנמשכו שלושה שבועות, ומיד ביצעו בה פוגרום אכזרי. הפוגרום תוכנן ליומיים, אך הפרעות ארכו שישה שבועות. יחידות הצבא הפולני פרקו את נשקה של המיליציה היהודית והחלו להתנפל על בתי היהודים, ובמיוחד על "הרובע השלישי" ופרבר זאמארסטינוב. בתי היהודים הוצתו, הרכוש נשדד והיהודים נטבחו ברחובות העיר. גם האספסוף של האוכלוסיה הפולנית השתתף בפוגרום זה. משלחת של "ועד יהודי לבטחון" הופיעה בפני המיפקדה הצבאית הפולנית ודרשה להפסיק את הטבח, אולם לא נענתה.
במהלך הפוגרום נרצחו כ-100 יהודים ומאות רבות נפצעו. אחדים מצאו את מותם שעה שטרחו להציל ספרי תורה מבתי-כנסת בוערים. הפוגרום נמשך גם לאחר ה-24.11.18 ומעשי רצח וביזה התפשטו אל מעבר לגבולות "הרובע השלישי". בלט חלקה של הכנסייה בעיר בהסתה נגד היהודים. השלטונות הפולנים העלילו על היהודים שהם הפרו את הנויטראליות והזדהו עם האוקראינים. כן טענו הפולנים שבשכונות יהודיות נורו יריות על החיילים הפולנים שנלחמו על כיבוש העיר. ראשי הקהילה היהודית דחו בתוקף האשמות אלה והוקיעו את המדיניות האנטישמית של השלטונות הפולניים בפני דעת-הקהל בפולין ובעולם. ב-28.11.18 הובאו לקבורה קרבנות הרצח וספרי התורה השרופים והמחוללים, בהשתתפות כ-40 אלף יהודי ל' שנתנו בכך ביטוי לזעמם ולהחלטתם להמשיך במאבק על זכויותיהם.
עד שנת 1923 נמשכה אי-בהירות לגבי מעמדה הפוליטי של ל' וגאליציה המזרחית, ורק ב-15.3.23 החליטה סופית "ועדת השגרירים" לכלול את האיזור בשטחה של פולין. ואמנם עד להכרעה סופית זו התמידו יהודי לבוב בעמדתם הנויטראלית בין האוקראינים לפולנים ובזה הגבירו את עוינותם של שני הצדדים כלפי עצמם. בראשית שנות ה-20 המשיכו השלטונות הפולניים להתנקם ביהודי ל' על "חטא נויטראליותם". אחרי הפוגרום בנובמגר 1918 נפלטו אלפי יהודים ממשרותיהם, מתפקידי הוראה ומעמדות-ציבור. בתחום הכלכלה נשללו מיהודים רבים רשיונות לניהול עסקים, וגברה ההסתה לדחוק את רגליהם מעמדות כלכליות. מוסדות להשכלה גבוהה הפכו למוקדים של פעילות אנטישמית אלימה.
בסוף 1918 הוקם בל' "ועד יהודי להצלה". בין פעולותיו היה גם שיקום הכלכלה היהודית שנפגעה קשה במהלך המלחמה ובעקבות הפרעות בתקופת המעבר. ביוזמת הוועד ובתמיכת הג'וינט נפתחו מטבחים ציבוריים ומחסנים לחלוקת מצרכי מזון ובגדים. כן אורגנה עזרה רפואית. במסגרת הוועד פעלו 3 מדורים: לסוחרים, לבעלי מלאכה ולעובדים שכירים. המדורים לבעלי מלאכה ולשכירים תמכו בהקמתה ובהרחבתה של תנועה קואופרטיבית ובפתיחתן של צרכניות. ואמנם בראשית שנות ה-20 נוסדו בל' קואופרטיבים יצרניים בתחום האפייה, סנדלרות, נגרות ופרוונות. חלק מן הצרכניות קמו ביוזמת המפלגות, וביניהן צרכניות פועלי ציון וצרכניית "סולידארנושץ" מטעם ז'.פ.ס. בחודש נובמבר 1920 נוסדה בל' אגודת הכוח שהציבה לה למטרה ארגון קואופרטיבים יצרניים ופיקוח על פעולת המוסדות השיתופיים. ואמנם באפריל 1921 בנו ביוזמתה שני קואופרטיבים. ב-1921 נוסדה גם "חברה לעזרה הדדית לאשראי כלכלי". כל המוסדות הללו לא הצליחו להביא להרחבתה ולביסוסה של התנועה הקואופרטיבית היהודית, והיא לא עמדה בתחרות עם התנועה הקואופרטיבית הכללית, שנתמכה על ידי השלטונות הפולניים, ועם המסחר היהודי הפרטי - והחלה להתפרק.
כאמור, עם התבססות השלטון הפולני הוחל בפיטורי היהודים משירותים ממשלתיים. ב-1919 פוטרו בעיר 400 יהודים משירותי-הדואר, וב-1920 - כל הפקידים היהודים שנותרו בשירות זה. גם במוסדות עירוניים וממשלתיים אחרים ירד מספר היהודים בהשוואה לתקופה האוסטרית.
התפתחות התעשייה בלבוב היתה איטית יחסית בהשוואה לאיזורים אחרים שבפולין ודבר זה איפיין גם את הכלכלה היהודית, שהיתה מבוססת בעיקר על תעשייה זעירה ומלאכה. המספר הממוצע של המועסקים על כל מפעל לא עלה על 3-4 אנשים, ולרוב היו הללו בעלי עסק ובני המשפחה, ומיעוטם פועלים שכירים שהועסקו דרך ארעי ובעונות מסוימות.
התעשייה והמלאכה היהודית המשיכו להתרכז בענפים מסורתיים, כגון הלבשה, בניין, עץ, מתכת, מזון ושרותי נקיון. הדבר בולט עוד יותר בסוגי המקצוע והעיסוק שבתוך הענפים השונים. בענף ההלבשה: מתוך 1,366 מפעלים היו 378 לקונפקציה של נשים; 418 לקונפקציה של גברים; 236 לייצור נעליים ולסנדלרות; 96 לכובענות. בעבודות בניין: מתוך 221 עסקים היו 78 בתחום הצבעות, 35 בזגגות, 32 בציור שלטים, 20 בפחחות בניין, 18 בנגרות בניין. בתעשיית העץ: מתוך 159 עסקים היו 96 בתחום נגרות-רהיטים, 39 מרפדיות. בתעשיית מתכת: מתוך 179 עסקים היו 88 בתחום פחחות, 26 מסגריות, 38 צורפים. בשירותי ניקיון: מתוך 181 עסקים היו 157 מספרות, 24 מכבסות. בתעשיית מזון: מתוך 148 עסקים היו 64 מאפיות, 36 איטליזים, 11 מיפעלים לייצור ממתקים ושוקולד, 10 מעדניות.
גם בשנות ה-30 לא חלו שינויים באופיין של התעשייה והמלאכה היהודית בל': מספרם של מפעלי התעשייה והמלאכה הגיע ל-2,560 בערך ובתוכם כ-1,700 מפעלים קטנים ביותר וסדנאות מלאכה. בין העוסקים בתעשייה ובמלאכה היו %64 עצמאיים ו-%36 פועלים שכירים.

מפעלים בבעלות יהודית וענפי הייצור ב-1821 בל' ומספר המועסקים

#1#מפעלי תעשייה #2#מספר #3#מספר מועסקים #4#מספר מועסקים
#1#ומלאכה #2#המפעלים #3#יהודים #4#לא יהודים

#1#תעשיית אבן, #2# #3# #4#
#1#חמר וזכוכית #2#9 #3#40 #4#123
#1#תעשיית מתכת #2#179 #3#602 #4#72
#1#תעשיית מכונות #2# #3# #4#
#1#ומכשירים #2#92 #3#202 #4#-
#1#תעשיית עץ #2#159 #3#719 #4#200
#1#תעשיית גומי #2# #3# #4#
#1#וקאוצ'וק #2#1 #3#12 #4#-
#1#תעשיית עור #2# #3# #4#
#1#ומברשות #2#55 #3#184 #4#2
#1#תעשיית טכסטיל #2#16 #3#103 #4#20
#1#תעשיית תלבושת #2#1,366 #3#4,378 #4#221
#1#תעשיית נייר #2#38 #3#485 #4#86
#1#תעשיית מזון #2#148 #3#871 #4#816
#1#תעשייה כימית #2#18 #3#132 #4#167
#1#עבודות בניין #2#221 #3#1,085 #4#648
#1#תעשייה גראפית #2#39 #3#275 #4#90
#1#מכבסות, מצבעות#2# #3# #4#
#1#ומספרות #2#181 #3#381 #4#221
#1#סה"כ #2#2,522 #3#9,469 #4#2,666

ב-1931 היתה חלוקת מקורות פרנסותיהם של יהודי ל' כלהלן:

#1#תחום העיסוק #2#אחוזים

#1#חקלאות #2#0
#1#תעשייה ומלאכה #2#34
#1#מסחר #2#40
#1#תחבורה #2#4
#1#מקורות פרנסה אחרים: שרות ציבורי, #2#
#1#חינוך ותרבות, רפואה מוסדות סעד, #2#
#1#שירות בית ומקצועות בלתי מוגדרים #2#22
#1#סה"כ #2#100

מקום ראשון בין מקורות הפרנסה של יהודי ל' תפס המסחר. הללו מילאו תפקיד מכריע בהיקפו הכללי של המסחר בעיר: משקלם של היהודים בכלל המסחר הסיטונאי היה ב-1931 %66 ובקמעונאות הזעירה - %80. מקום מיוחד במסחר יהודי בעיר נועד לענף הרוכלות הנודדת ולבעלי דוכנים; ב-1924 התארגנו הללו באיגוד משלהם. ריכוז גדול של מפרנסים מסוג זה היה באיזור כיכר קראקובסקי. מצבם הכלכלי של בעלי הדוכנים היה ירוד מאוד, והם שימשו גם מטרה נוחה להתנפלויות אנטישמיות ברחובות העיר ובשווקים. ב-1929 העלתה העיריה תוכניתצ לבטל מספר שוקי-דוכנים ולהתקין במקומם שווקים חדשים, שיוחכרו לחברות מיוחדות. תוכנית זו באה לנשל בעלי דוכנים יהודים מפרנסתם. ואולם מחאתו הנמרצת של הציבור היהודי הביאה לידי דחייתה של תוכנית זו.
ב-1926 שוב חודשו הנסיונות לחזק את הקואופרטיבים היהודים. בעיר הוקמה שלוחה של "ברית האגודות השיתופיות היהודיות בפולין". ב-1931 נתארגן בל' איגוד "חמאה", שבא לעזרת החקלאים היהודים בגאליציה המזרחית בתחום ההדרכה והשיווק.
המשבר שליווה את הכלכלה היהודית, ואשר נגרם בין היתר על-ידי מדיניות המימשל הפולני, פגע במסגרות קואופרטיביות, בתעשייה, במלאכה ובמסחר היהודי. כך, למשל, פחת ב-475 מספר החנויות היהודיות בל' בסוף שנות ה-30.
אחת הדרכים החשובות להתגבר על הקשיים הללו היתה באמצעות רשת ענפה של מוסדות לעזרה הדדית. ואמנם איגוד הסוחרים היהודים הזעירים בל', שנוסד בראשית המאה, המשיך להגן על הסוחר היהודי נוכח מדיניות-מיסים מרוששת, מחסור באשראי, מונופוליזאציה של ענפי מסחר ותעשייה רבים ותחרות מצד גורמים פולניים כלכליים שזכו לתמיכה ממשלתית. ב-1923 נפתח "בנק מסחרי שיתופי" שסייע לציבור הסוחרים היהודים. ב-1928 נוסד "בנק שיתופי מרכזי", וסמוך למועד זה פעל גם "בנק של סוחרים זעירים".
קופות גדולות של גמילות חסדים נטשו במידת מה את אופיין המקורי של מתן צדקה ונתנו דעתן על השיקום הכלכלי. הג'וינט היה המקור העיקרי להזרמת כספים לקופות גמ"ח:
להלן נתונים אחדים על היקף פעילותן של קופות גמ"ח:

בלבוב כולה
בשנת 1928-1927 חולקו 2,934 הלוואות בסך 364,855 זלוטי.
בשנת 1933-1932 חולקו 1,974 הלוואות בסך 300,000 זלוטי.

בלבוב בלא הפרברים
בשנת 1934-1933 חולקו 1,231 הלוואות בסך 123,133 זלוטי.
בשנת 1935-1934 חולקו 1,138 הלוואות בסך 114,438 זלוטי.
בשנת 1937-1936 חולקו 1,340 הלוואות בסך 139,650 זלוטי.

פרבר זאמארסטינוב
בשנת 1934-1933 חולקו 199 הלוואות בסך 22,167 זלוטי.
בשנת 1936-1935 חולקו 120 הלוואות בסך 13,240 זלוטי.
בשנת 1937-1936 חולקו 290 הלוואות בסך 32,331 זלוטי.
290 הלוואות ב-1937-1936 בזאמארסטינוב ניתנו ל-113 בעלי מלאכה, 139 סוחרים זעירים, 7 עובדים שכירים, 31 - לסוגים שונים של נזקקים.
גם ליד ועד הקהילה היתה קופה להלוואות, שניתנו לסוחרים זעירים ולבעלי-מלאכה כדי לעודדם בפעילותם הכלכלית. ההלוואה המאכסימאלית היתה בשיעור של 500 זלוטי. על היקף העזרה שניתנה ילמדו הנתונים הבאים:

#1#שנה #2#מספר הלוואות #3#הסכום (בזלוטי)

#1#1929 #2#666 #3#198,875
#1#1930 #2#566 #3#184,350
#1#1931 #2#538 #3#189,300
#1#1932 #2#441 #3#132,380
#1#1933 #2#340 #3#93,010
#1#1934 #2#290 #3#79,120

היו מקרים רבים, שמקבלי ההלוואות לא יכלו לפרוע את חובם ואז הוכרה ההלוואה כתמיכת-סעד.
בשנים שבין 1939-1918 פעלה בל' שורה של איגודים וארגונים מקצועיים יהודים, שמטרתם היתה להגן על העובדים ולדאוג לשיפור השכר והתנאים הסוציאליים. ביניהם יצויינו: איגוד מקצועי של זבנים, איגוד של העובדים במסעדות ובבתי-מלון, איגוד הפקידים במוסדות פרטיים ואיגוד מקצועי של עובדי הקהילה היהודים.
ניכר היה משקלם של בעלי המקצועות החופשיים של יהודי ל'. ב-1922 נוסד "ארגון מהנדסים ואדריכלים יהודים", שאיגד בשורותיו רוב בעלי מקצועות אלה בעיר. באמצע שנות ה-30 היו בלבוב כ-650 רופאים יהודים מתוך מספר כללי של כ-1,100 רופאים, שהיו מאורגנים ב"הסתדרות הרופאים הכללית". ב-1937 נמנע מן הרופאים היהודים להשתייך לארגון הנ"ל, ולכן הקימו הם "ארגון רופאים יהודים" נפרד. עורכי-דין יהודים היו יותר מ-%60 מכלל בעלי מקצוע זה בל'.
עורכי דין ורופאים יהודים לא נתקבלו לעבודה בשירותים ממלכתיים ומוניציפאליים. המימשל הפולני ושלטונות האוניברסיטה שמו מכשולים על דרך ריבוי הרופאים היהודים על-ידי הנהגת "נומרוס קלאוסוס" בבית-הספר לרפואה בעיר. כן שרר חוסר עבודה חמור בקרב מהנדסים יהודים בל'.
עם סיום המלחמה המשיכו מוסדות הקהילה לפעול על בסיס התקנון האוסטרי, עד להחלת החוק הפולני מ-1927, שקבע את מעמדן הציבורי והמשפטי של הקהילות היהודיות בפולין - גם על איזור גאליציה המזרחית. באותה תקופה - עד שנת 1928 - עמדו בראש הקהילה קומיסארים שנתמנו על-ידי השלטונות. מציינים במיוחד את תרומתם של שני ממונים לפיתוח מוסדות הקהילה ולהרחבת הפעילות למען האוכלוסיה היהודית: ד"ר יעקב דיאמנד ופרופ' מאוריצי אלרהאנד. באותו זמן עדיין ניכרה השפעתם של חוגי מתבוללים יהודים שהקימו לעתים קואליציה עם החרדים. הזרמים הציוניים נמצאו באופוזיציה וניהלו עבודה ציבורית ענפה בתחום חינוך, התרבות והעזרה ההדדית מחוץ למוסדותיו של ועד הקהילה.
ב-9.9.28 נערכו בחירות למועצת הקהילה בל' והתוצאות היו כדלקמן: "הגוש הכלכלי" - 8 מאנדאטים, אגודת ישראל - 10, הגוש הציוני 10, התאחדות - 1, בונד - 1. הגוש הכלכלי ואגודת ישראל הקימו קואליציה ועמדו בראש מוסדות הקהילה. הציונים נשארו שוב באופוזיציה, אבל נטלו חלק פעיל יותר בעבודה בשלוחות שונות של מוסדות הקהילה, אף כי לא היו מיוצגים בהנהלה.
בבחירות לוועד הקהילה ב-18.4.37 הוקמה רשימה משותפת של ציונים ו"הגוש הכלכלי" שזכתה אמנם ב-14 מאנדאטים. נבחרי הרשימה קיבלו לידיהם את ניהול הקהילה. בבחירות הללו קיבלו אגודת ישראל 2 נציגים והבונד - 5.
השנים שבין שתי מלחמות העולם עמדו בסימן של שני תהליכים מנוגדים במצבה של הקהילה: הרחבה מתמדת של השכבות החברתיות שנזקקו לעזרה ולתמיכה מצד אחד, וצמצום בלתי פוסק באפשרויותיה של הקהילה לספק את השרותים הדרושים מצד אחר.
השפל הכלכלי שפקד את האוכלוסיה היהודית גרם להקטנת ההכנסות מן המיסים ואמנם הנתונים הבאים יש בהם כדי לשקף את ההרעה שהלה במצבה הכספי של הקהילה:

#1#1933 #2#1932 #3#1931 #4#1930 #5#1929
#1#310,481 #2#371,920 #3#433,429 #4#490,945 #5#497,429 זלוטי

כדי להבטיח אספקת בשר כשר הקים ועד הקהילה בתי-מטבחיים חדשים, ושופרה עבודתם של הקודמים. היטלים על שחיטת בשר כשר היו המקור העיקרי להכנסותיה של הקהילה ואמנם גם בתחום זה הורגשו הקשיים הכלכליים של היהודים, שכן ההכנסות מהשחיטה ירדו כלהלן:

#1#1933 #2#1932 #3#1931 #4#1930 #5#1929
#1#260,901 #2#304,004 #3#395,993 #4#542,007 #5#434,598 זלוטי

הוועד תמך במוסדות החינוך הדתי. בניהולו הישיר היו מספר בתי-כנסת, וביניהם בית-הכנסת הגדול דתוך העיר, בית-הכנסת הגדול דחוץ לעיר, בית-המדרש הגדול מחוץ לעיר ברחוב בוזניצה, בית-המדרש הגדול ברחוב בואימוב, בית-הכנסת שברחוב שאינוכא, בית-הכנסת "טורי זהב" ובית-הכנסת ליד בית-העלמין ברחוב שפיטאלנה.
בתי העלמין בעיר הוחזקו על-ידי ועד הקהילה, ביניהם: בית-העלמין החדש ברחוב יאנובסקה, בית-העלמין הישן ברחוב שפיטאלנה, ובתי העלמין בפרברי העיר בזנייסייניה וקולפרקוב.
בית-הספר העממי (מקצועי) ע"ש א. כהן היה בבעלותו ובניהולו של ועד הקהילה. דמי החזקתו עלו ב-1929 ל-111,000 זלוטי, אך בגלל הקשיים הכספיים ניתן היה להקציב למטרה זו ב-1933, 85,000 זלוטי בלבד. מאמצי ועד הקהילה לקבל תמיכה לחינוך יהודי ממקורות פולניים-ממשלתיים או עירוניים עלו בתוהו, וכך למשל ב-1932 ניתן סיוע שלא עלה על כמה מאות זלוטי לשנה לבית-הספר ע"ש כהן. כל העול לטיפוחו של החינוך היהודי הוטל איפוא על ועד הקהילה והציבור היהודי ומוסדותיו.
ב-1933 נוסד מוזיאון של הקהילה. כבר בראשית התפתחותו רוכזו בו מוצגים רבים בעלי ערך היסטורי לגבי התפתחותן של מוסדות הקהילה בל'.
המחלקה לסעד ולתמיכה בנזקקים שבוועד הקהילה הקדישה תשומת-לב מיוחדת לטיפול ביתומים: בבית היתומים ברחוב יאנובסקה הוחזקו 110 חניכים. מ-1894 ובמשך כל תקופת קיומו של מוסד זה התחנכו בו כ-1,300 יתומים. להחזקתו של בית-היתומים הזה הוצאו ב-1929, 128,000 זלוטי וב-1933 - 91,000 זלוטי. ועד הקהילה תמך גם בבתי-יתומים נוספים, ברחוב זבורובסקה ובכיכר שצ'לצקי.
המדור לטיפול באם ובילד ניהל במישרין או תמך מבחינה חומרית בשורה של מעונות-יום וגני-ילדים. כן דאגה הקהילה לנוער בגיל בית-ספר והקימה 3 פנימיות.
ועד הקהילה ניהל בית-חולים שבבעלותו ע"ש מ. לצרוס, ובו 130 מיטות. מחלקות בית-החולים צוידו בציוד מודרני. ליד בית-החולים פעלו גם מרפאות. בקירבת בית-החולים נמצא בית-אבות ובו 130 איש. צוות בית-החולים טיפל בקשישים אלה. הוצאות החזקת בית-החולים ובית-האבות היו כלהלן:

#1#1933 #2#1932 #3#1931 #4#1930 #5#1929
#1#316,876 #2#335,453 #3#398,473 #4#518,596 #5#425,168 זלוטי

ומספר מקבלי טיפול בבית-החולים, כולל ביקורים במרפאות-חוץ:

#1#1933 #2#1932 #3#1931 #4#1930 #5#1929
#1#45,756 #2#40,598 #3#44,828 #4#39,814 #5#37,502

אכן, לצד גידול מתמיד בנזקקים לשרותי בית-החולים ומרפאותיו הצטמצמו והלכו האמצעים הכספיים העומדים לרשות מוסדות אלה. בהגשת שרותים רפואיים שיתפו מוסדות הקהילה פעולה עם הארגון "טאז".
מדור מיוחד במוסדות הקהילה פעל למתן תמיכה לנזקקים. עם שכבה זו נמנו בעיקר קשישים, אלמנות ומשפחות שהתרוששו. התמיכה החודשית נעה בין 10 ל-20 זלוטי לחודש. להלן מספר הנתמכים והסכומים שהוצאו למטרה זו:

המצב הכלכלי הקשה השתקף גם במספרם הגדל והולך של יהודי ל' שנזקקו לקמחא דפסחא. ב-1929 קיבלו קמחא דפסחא כ-5,000 משפחות, וב-1934 עלה מספרן ל-8,000. לתכלית זו הוצאו סכומים אלה:

#1#1933 #2#1932 #3#1931 #4#1930 #5#1929
#1#92,498 #2#90,062 #3#128,095 #4#133,805 #5#119,981 זלוטי

הנתונים הנ"ל משקפים את המצב, שבו גדלו והלכו צרכיהם של בני הקהילה ואילו האפשרויות של ועד הקהילה להושיט את העזרה הנדרשת נצטמצמו.
המצב הכלכלי החמיר לקראת סוף שנות ה-30, ב-1937 פנו למוסדות הקהילה לקבלת עזרה לפסח ראשי משפחות שהיוו קרוב ל-%50 מכלל האוכלוסיה היהודית בל', בלט במיוחד סוג האנשים שהיתה זו להם הפעם הראשונה שפנו לקבלת סיוע. באותה שנה חילקה הקהילה 50,000 ק"ג מצות ליותר מ-10,000 משפחות.
גם השתתפות עיריית ל' בתקציב ועד הקהילה לתמיכה בנזקקים, קטן והלך בהתמדה. ב-1929 קיבל ועד הקהילה למטרה זו 179,000 זלוטי; ב-1930 - 195,640; ב-1931 - 165,454; ב-1932 - 110,660 וב-1933 - 90,551 זלוטי בלבד.
נוסף על פעולות הסעד מטעם ועד הקהילה היתה קיימת בל' גם רשת עניפה של ארגונים ציבוריים, אשר הושיטו עזרה מסוגים שונים ליהודים הנתונים במצוקה. ב-1918 אורגן ועד לטיפול ביתומים, ובראשו רוזה מלצר, צציליה קלאפטן, יעקב בודק, אדה רייכנשטיין ועוד. הוועד הקים, טיפח והחזיק שורה של מוסדות ליתומים. ב-1919 נוסדו 18 בתי-מחסה ובתי-יתומים בשביל 880 יתומים; 4,520 ילדים נמסרו לטיפול בבתים פרטיים. ב-1921 כבר היו 39 מוסדות ליתומים ובתי-תינוקות שקלטו 2,049 ילדים. ועד זה הרחיב את עבודתו גם מחוץ לל'. בעיר נתקיים סניף של צנטוס ובראשו עמד ד"ר אמיל פרנס. בהנהלתו של הסניף נטלו חלק עסקנים בולטים: הד"ר מכס שאף, ד"ר יוסף כהן, ד"ר הרמן פרנס וד"ר קארול רוזנפלד.
ליד "יד חרוצים" הוקמה ב-1935 אגודה, שסייעה לילדי החברים בבתי-ספר במזון ובביגוד. כן נוסד ליד "יד חרוצים" מועדון לסטודנטים יהודים אשר נוסף לפעילותו התרבותית קיים גם מסעדה עממית שסיפקה ארוחות מוזלות, האגודה הציבורית "אופייקה" עסקה באיסוף בגדים ונעליים, ובחלוקתם בין ילדים נזקקים.
ב-1927 קם בל' "בית לעזרה סוציאלית", שהיה מספק ארוחות לנזקקים. ב-1937 חילק מוסד זה 173,922 ארוחות, ומהן 70,694 חינם. כן היה קיים שם מטבח מיוחד למשכילים יהודים, שמצבם הכלכלי נתערער והם קיבלו באותה שנה 43,268 ארוחות צהרים. מוסד זה נתן דעתו במיוחד על הזנת ילדים, אלפי ליטר חלב וכמויות גדולות של לחם חולקו במקום ובמוסדות שונים ברחבי העיר.
ב-1931 נוסד בל' "ועד למקרים דחופים" ומטרתו הושטת עזרה למחוסרי פרנסה. הוועד דאג לתזונה לילדים והפעיל שלושה מטבחים: ברח' ברנשטיין, בפרברים זנייסייניה וזאמארסטינוב. יום-יום חולקו 1,200-1,100 ארוחות. כן חילק הוועד 800 מנות-לחם כל יום. בחודשי הקיץ אירגן הוועד קייטנות לילדים ממשפחות במצוקה.
כאמור, עבודה עניפה בתחום בריאות הציבור בקרב בני הקהילה בעיר ניהל הארגון "טאז": עובדי "טאז" קיימו פיקוח רפואי שוטף על כל מוסדות החינוך היהודים: ישיבות, חדרים, גני-ילדים ובתי-ספר. כך, למשל, ב-1930 נבדקו בדיקות כלליות 1,677 ילדים. ל-1,072 ילדים הוגשה עזרה רפואית ישירה. 570 ילדים, שנזקקו לטיפול רפואי ממושך יותר, הופנו למרפאות. 10,076 מבוגרים נבדקו לשם גילוי שחפת. כדי להעמיק שירות רפואי מקיף הקים "טאז" 10 תחנות-יעוץ-וטיפול בעיר, ביניהן תחנה למלחמה בשחפת, מרפאה להקרנה, תחנה לנשים הרות, תחנת יעוץ לנוער, מרפאה למחלות נפש ותחנת יעוץ לספורטאים. צוותים מטעם "טאז" סיירו בריכוזי האוכלוסיה היהודית לשם פיקוח והדרכה בנושאי תברואה ובריאות הציבור.
בתקופה הנדונה המשיכו להתקיים בל' שני בתי-דין רבניים "דתוך העיר" ו"דחוץ לעיר" ובהם כ-20 רבנים ודיינים. ב-1928, לאחר מות הרב הראשי "דחוץ לעיר" ר' אריה-ליב ברוידא, לא נבחר במקומו רב אחר. בתוך העיר כיהן בתקופה ההיא כראב"ד הרב יצחק ציף (נפטר ב-1935). נוסף על כך כיהנו בעת ההיא כרבנים-מטיפים הרב ש. ו. גוטמאן, הרב לוי פרוינד (נפטר ב-1941) והרב יחזקאל לוין. בל' קבעו את חצרותיהם גם באותה תקופה האדמו"רים, או צאצאיהם משושלות שונות הנפוצות ברחבי גאליציה. בין שתי מלחמות-העולם המשיכו בתי-כנסת ובתי-המדרש לשמש מרכזים לתפילה, ללימוד תורה ולפעילות ציבורית. על בתי-התפילה והקלויזים, שהיו קיימים מלפני המלחמה, נוספו חדשים.
בדומה לתקופה האוסטרית נשמרו גם לאחר 1918 הגבלות על ייצוג היהודים במועצת העיר ל'. למעשה נשארו בתוקפן התקנות שקבעו, כי הנציגות היהודית בעיריה לא תעלה על %20. עד 1934 לא נערכו בחירות למועצת העיריה. מ-1919 ועד 1927 נוהלו ענייני העיר על-ידי המועצה, שנבחרה עוד ב-1913 ואליה צורפו חברים חדשים. מ-1928 ועד 1934 עמד בראש המועצה קומיסאר ממשלתי ממונה. ב-1918 היו 20 יהודים במועצת העיריה מתוך מספר כולל של 100 חברים. פיליפ שלייכר, מחוגי המתבוללים, מילא אז תפקיד של סגן ראש העיר. ב-1919 הוגדל מספר חברי המועצה, אך מספר היהודים נשאר ללא שינוי.
לאחר 1928 נאלצו השלטונות הפולנים להתחשב במידת-מה בהלך הרוח בקרב הציבור היהודי. בין היהודים שמונו אז למועצת העיר היו 7 נציגים של הזרמים הציוניים, וביניהם: אמיל שמורק, צציליה קלאפטן, אדולף רוטפלד, הנריק השלס ועוד. הנציגים הללו התארגנו כסיעה יהודית לאומית, ועשו להבטחת תמיכה עירונית בצרכיה של האוכלוסיה היהודית. הם נאבקו להגדלת ההקצבות העירוניות לקהילה היהודית, בעיקר למטרות חינוך וסעד, ולפתיחת שירותים עירוניים לפני עובדים יהודים. כן התנהלה הסברה ציבורית רחבה לעריכת בחירות דימוקראטיות לעיריה. כדי לאפשר ייצוג הולם לאוכלוסיה היהודית. על אף הלחץ הציבורי הוגדל ב-1931 מספר הנציגים היהודים במועצת העיר רק ל-25 מכלל 130 חברי המועצה, כלומר פחות מ-%20. ויקטור חיות נתמנה לסגן ראש העיר. נציגים יהודיים מחו במועצת העיריה נגד מדיניות המיסוי, שפגעה קשה ביהודים, ונגד פרעות אנטישמיות בעיר.
ב-1934 התירו השלטונות הפולניים באופן רשמי בחירות דימוקראטיות יותר למועצת העיריה. לקראת הבחירות הללו הוקם "גוש יהודי כללי" שכלל זרמים ציוניים (ציונים כלליים, המזר'חי ורביזיוניסטים) ונציגי הסקטור הכלכלי, לרוב מתבוללים. התאחדות פועלי ציון הציגה רשימה ציונית-סוציאליסטית נפרדת ובראשה, בין היתר, פישל רוטנשטרייך וקופל שווארץ. רשימה זו נפסלה על-ידי השלטונות בנימוקים פורמאלים, ובכך הובטח למעשה נצחונו של "הגוש היהודי הכללי". אנשי הבונד יצאו ברשימה משותפת עם פ.פ.ס. ואכן נבחרו 16 נציגי "גוש יהודי כללי" מתוך 72 חברי המועצה. בין 16 הנבחרים היו 9 ציונים. נציגות יהודית זו חיפשה דרך להידברות עם השלטונות הפולנים בעיר, כדי לקדם את האינטרסים של הקהילה היהודית. אולם הרוב הפולני במועצה דחה כל הצעה, שהיה בה לצמצם את ההגבלות ואת הפגיעות בציבור היהודי.
ב-1935 קוצץ על-ידי הפולנים בתקציב הסכום הסמלי כמעט של 110 אלף זלוטי, שנועד לעזרה סוציאלית ליהודים נזקקים, והועמד על 75 אלף זלוטי, וזאת כאשר התקציב כולו היה 20 מיליון זלוטי והכנסות העיריה היו יותר מ-%50 ממשלמי המיסים היהודים. ואולם, גם הסכום המוקטן של 75 אלף זלוטי לא הועבר ישירות לוועד הקהילה, כפי שהיה מקובל בעבר, אלא ניתן למחלקת הסעד של העיריה שהיתה אמורה לטפל גם בנזקקים יהודים.
הבחירות האחרונות למועצת העיר נערכו ב-19.5.39. גוש יהודי לאומי זכה ב-16 מאנדאטים. נסיון ה"בונד" לכלול את נציגיה ברשימה נפרדת נכשל. במועצה זו גבר כוחם של הלאומנים והאנטישמים הפולנים הקיצוניים. תהליך זה שיקף את המצב בל' כ-3 חודשים קודם שפרצה המלחמה.
ל' שימשה בשנים שבין שתי מלחמות העולם מרכז לפעילות פוליטית. נשתקפו בה כל גוני הקשת של כל המפלגות שנתקיימו ביהדות פולין ושל הארגונים הציבוריים-הפוליטיים בעלי צביון מקומי. החיים היהודיים המפלגתיים בשנים 1939-1918 הושפעו במידה מסוימת מהדפוסים שעוצבו עוד בתקופה האוסטרית, אך שיקפו בעיקר את המציאות הפוליטית-חברתית, שבה היו נתונים היהודים בפולין בכלל ובגאליציה המזרחית בפרט.
ההסתדרות הציונית של גאליציה המזרחית, שמרכזה היה בל', שימשה מסגרת ארגונית נפרדת ואוטונומית בתוך התנועה הציונית בפולין. בין מנהיגיה הבולטים בל' יצויינו ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמארין ואברהם זילברשיין.
על מעמדן של המפלגות הציוניות בקרב הציבור היהודי בל' ניתן ללמוד מתוך הנתונים על תוצאות הבחירות לקונגרסים הציונים:

ואכן הכוח המרכזי בהסתדרות הציונית בל' היו הציונים הכלליים. לציונים ראדיקאלים (על המשמר) היתה השפעה קטנה יחסית, ורק באמצע שנות ה-30 הגבירו הללו את כוחם.
הציונים הכלליים טיפחו בל' סניף גדול של תנועת נוער הנוער הציוני שהיו לו קנים בשכונות שונות של העיר. ב-1934 היו מאורגנים בו 875 חברים. ב-1935 הצטרף להנוער הציוני ארגון-נוער ציוני מקומי "תקווה". הציונים הראדיקאלים יסדו בעיר תנועת נוער משלהם השחר. כן פעלה בעיר תנועת עקיבא. החלוץ הציוני הכללי, שנוסד בראשית שנות ה-20, הכשיר צעירים לעבודה חלוצית בארץ-ישראל.
פעילות עניפה פיתחה בעיר הסתדרות המזרחי. מטעמה יצאו העיתונים "בת קול", "המסילה", "מזרחה" ו"גליונות". ביוזמת המזרחי הוקמו הארגונים הבאים: צעירי מזרחי, בנות מזרחי, החלוץ המזרחי, בני עקיבא, ותורה ועבודה. ארגון אחרון זה הוציא ירחון "עלים" וחבריו, לאחר שעלו לא"י היו מצטרפים להפועל המזרחי.
הסתדרות הנוער הלומד צעירי ציון, שפעלה בל' שנים רבות לפני מלחמת העולם הראשונה חידשה את עבודתה ב-1918. באותם הימים התארגנה גם "קבוצה ציונית ראדיקאלית-דמוקראטית" ונוצר שיתוף פעולה בינה לבין צעירי ציון. אליהם הצטרפו גם האגודה צעירי יהודה, שריכזה בשורותיה נוער עממי ועובד בל', ואגודת הסטודנטים חשמונאי. כל הזרמים הללו שימשו בסיס להקמתה של מפלגת ההתאחדות בעיר בסוף 1920. בטאון התנועה היה "דאס פרייע ווארט". ב-1933 קם איחוד בין ההתאחדות לפועלי ציון. חלק מחברי ההתאחדות המשיכו לפעול כמפלגה עצמאית נפרדת. בסניף המפלגה המאוחדת ב-1933 היו יותר מ-600 חברים. ליד מפלגה זו פעלו ארגוני נוער גורדוניה ובוסליה, ואגודה של נוער אקדמי "יהודיה" להשפעתם של חוגי ההתאחדות היו נתונים שני מועדונים נוספים: "העתיד" - איגוד הסטודנטים העברי שעם חבריו נמנו גם בוגרי גימנסיות בעיר, וחוג "א. ד. גורדון" לאקדמאים. סניף השומר הצעיר חידש את עבודתו בשלהי המלחמה. ב-1935 היו בו 275 חברים, וב-1938 - 283. קן של דרור - פרייהייט בל' היה פעיל ליד החלוץ. סניף החלוץ חידש והגביר את עבודתו כבר ב-1919. שיתפו פעולה בו כל תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות. ראשי החלוץ בעיר ארגנו קבוצות הכשרה וחיפשו אפשרויות לעבודה חקלאית אצל בעלי אחוזות יהודים ברחבי גאליציה המזרחית. אחת מנקודות ההכשרה היתה בסיגניובקה, חווה חקלאית ליד ל'. כדי לסייע לעבודת החלוץ בל' הוקמה חברה ציבורית "עזרה", שטיפלה באיסוף כספים למימון הכשרתם ועלייתם של חלוצים צעירים.
בל' פעל סניף התנועה הרביזיוניסטית ומישענתו היתה תנועת-הנוער בית"ר. ב-1930 מנו חברי בית"ר 165 חברים. לאחר שנתפלגה התנועה הרביזיוניסטית קם ב-1933 סניף של מפלגת המדינה. רוב חברי התנועה נשארו במפלגתו של ז. ז'בוטינסקי, והמשיכו בפעילותם בשורות הסתדרות הצה"ר. אז הקימו הרביזיוניסטים בעיר סניף של ברית החייל. ביוזמת הרביזיוניסטים נוסדו בעיר גם מועדוני נוער אקדמאי: מנורה, נורדיה, קדימה ויהודיה.
הסתדרות ויצ"ו ניהלה רשת חוגי נשים, ואילו ויצ"ו הצעירה הכשירה בנות בחווה חקלאית בזנייסייניה.
נוסף על סניפי המפלגות הציוניות וארגונים המקורבים להם התקיימו בעיר בפרקי זמן שונים, בין השנים 1918 ו-1939, אגודות וארגונים ציבוריים רבים, לרוב בעלי מגמה ציונית: - חוגי נשים "הדסה" ו"מרים" - חוגי סטודנטים אמונה, הרצליה, מכביה, הא"צ (הסתדרות אקדמאים ציונים; ב-1935 היו בו 250 חברים) - ארגון נוער אחוה (נוסד ב-1926). ב-1933 היו בו 412 חברים שהתחלקו ל-15 קבוצות.
ראשית התארגנותם של החרדים בל' על בסיס פוליטי היתה, כאמור, ב-1878 כשהוקמה חברה "מחזיקי הדת". חברה זו הוציאה במשך שנים שבועון בשם זה. סמוך למלחמת העולם הראשונה נוסדה אגודת ישראל ולאחרי שחלה התרופפות בעבודתה בתקופת המלחמה, חודשה פעילותה מיד בתחילת שנות ה-20. אגודת ישראל נאבקה על הגברת השפעה בוועד הקהילה ופתחה רשת גדולה של מוסדות-חינוך בעיר.
על-יד אגודת ישראל נוסדו צעירי אגודת ישראל, בנות אגודת ישראל וארגון נוער בשם "פרחי אגודת ישראל". בין בטאוני התנועה יש לציין: "הנצח", "הצעיר הדתי" ו"יבנה". ב-1935 קיבל מרכז אגודת ישראל בל' את מרותו של המרכז בווארשה. בל' היה סניף של פועלי אגודת ישראל.
מאמציה של המפלגה הפולקיסטית להשתרש בל' בתחילת שנות ה-20 לא עלו יפה, ורישומה בחיים הפוליטיים כאן לא ניכרו.
רק לקראת שנות ה-30 קנה לו הבונד אחיזה בקרב העובדים היהודים בל' וחיזק באופן הדרגתי את מעמדו.
בתאי המפלגה הקומוניסטית הבלתי-חוקית ובתנועת הנוער שלה נמצאו יהודים רבים. כן פעלה בקרב הציבור היהודי "מפלגת עבודה יהודית כללית" (אלגעמיינע יידישע ארבעטס פארטיי - א.יי.א.פ.) בעלת אוריינטאציה קומוניסטית. עד 1934 התירו השלטונות הפולנים לארגון זה לפעול באופן חוקי והוא אמנם משך לשורותיו צעירים יהודים רבים. ב-1934 הוצא הארגון אל מחוץ לחוק, ביטאונו "אונזער וועג" נסגר וחבריו נאסרו. בכל השנים שבין שתי מלחמות העולם נערכו משפטים נגד קומוניסטים, ואחוז היהודים שביניהם היה גבוה ביותר. הקומוניסטים היהודים באו מכל שכבות הציבור: פועלים, בעלי-מלאכה ומשכילים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה ל' אחד המרכזים החשובים של התרבות היהודית על אדמת פולין. ב-3.2.1919 נוסדה בל' "אגודת בתיה"ס העממיים והתיכוניים בל'" (ז'.ט.ס.ל.). האגודה פתחה שני בתי ספר תיכוניים לבנים ואחד לבנות. שפת ההוראה בהם היתה פולנית ותוכנית-הלימודים כמקובלת במוסדות ממשלתיים, אלא בתוספת עברית כמקצוע. מנהלי הגימנסיות היו מאכס ביננשטוק, הנריק ליליין, שלמה איגל וגב' בטי פייארמן. ביוזמת אגודה זו קמו ב-1919 גם בית-ספר וגן-ילדים עבריים. בראשית שנות ה-20 נוסדה גימנסיה עברית, אבל לאחר שלא זכתה להכרה ממשלתית עברו תלמידיה ב-1933 לבתי-ספר תיכוניים דו-לשוניים או ממלכתיים. מיסודה של ז',ט.ס.ל. הוקם ב-1920 פדגוגיון עברי, שבו נתקיימו קורסים על-תיכוניים. לימדו בו תנ"ך ומפרשיו, תלמוד ומדרשים, עברית ודקדוקה, ספרות עברית של ימי הביניים והעת החדשה. בין מנהליו ומוריו של הפדגוגיון היו: פרופ' משה שור, צבי קארל, ש. ו. גוטמאן, משה פייארמן, יעקב רפפורט, יוסף דרומשלגר, משה מאהלר, אליעזר פורמן ונפתלי זיגל. כן נטלו חלק בניהול הפדגוגיון ובהוראה בו הרבנים המטיפים ש. ו. גוטמאן, לוי פרוינד, יחזקאל לוין. מטעם ז'.ט.ס.ל. נתקיימו סמינר עברי למורים, בית-ספר תיכון למסחר בו נלמדה עברית כמקצוע לימוד. ב-1936 הצטרפה האגודה ז'.ט.ס.ל. למרכז בתי-הספר האוטראקוויסטים בלודז'. ב-7.1.1923 קמה בל' אגודה למען חינוך מקצועי לנוער יהודי והיא עודדה וטיפחה שורה של מוסדות לחינוך מקצועי בעיר כלהלן:
- בית-ספר עממי-מקצועי ע"ש אברהם כהן. מוסד זה, שהוקם עוד ב-1864, השתכלל במשך הזמן וצוייד בסדנאות להוראת מקצועות טכניים מתקדמים. השפה השנייה בו היתה עברית. בראשית שנות ה-30 למדו בו כ-500 תלמידים. בביה"ס ע"ש כהן נערכו בשעות הערב קורסים להשתלמות בשביל בעלי-מלאכה יהודים, כדי לשפר את רמתם המקצועית ולאפשר להם לקבל רשיונות ממשלתיים. בבניין בית-ספר זה שכן גם מוסד חינוכי לילדים חרשים-אילמים. ב-1936 נוסדה על-יד בית-הספר היהודי עממי-מקצועי זה גם גימנסיה יהודית מקצועית. בית-ספר מקצועי ע"ש א. קורקיס ובו לימדו נגרות, מסגרות וחשמלאות. בית-ספר מקצועי לבנות, בניהולה של צציליה קלאפטן. למדו בו בממוצע כ-250 נערות יהודיות, שרכשו מקצועות בתחום תפירה, סריגה, כובענות ועוד. חלק מן התלמידות למדו שם בתנאי פנימיה. מלבד לימוד מקצוע קיבלו הנערות גם חינוך יהודי ולמדו עברית. במסגרת בית-ספר זה ניתנו גם קורסים למבוגרות.
בשנים 1922-1921 יסד ארגון ציש"א בל' בית-ספר עממי ושני גני-ילדים, אולם ההשתתפות בהם היתה קטנה ביותר והם נסגרו. מטעם המזרחי היה קיים בית-ספר עממי עברי דתי בשם מת"ת (מציון תצא תורה). בראשית שנות ה-20 יסדה מפלגה זו בית-מדרש למורים "תחכמוני". אך הנסיון לא עלה יפה והמוסד נסגר.
רשת עניפה של מוסדות תינוך הוקמה על-ידי אגודת ישראל בל'. מטעמה פעלו בתי-ספר לבנות "בית יעקב" ובתי-ספר לבנים "יסודי תורה". במוסדות אלה למדו לימודי קודש וכן לימודי חול לפי תוכנית מינימום של בתי-ספר עממיים ממשלתיים. ילדי ישראל למדו גם במוסדות חינוך נוספים: "מרביצי תורה" - תלמוד תורה; מחזיקי לומדי תורה - ישיבה של חסידי בלז; ישיבת "עץ חיים" - הישיבה העירונית על-יד תלמוד תורה; "מתיבתא אור תורה" - ישיבה לצעירי אגודת ישראל. כל המוסדות הללו נתמכו על-ידי הקהילה היהודית בל'.
בתחילת שנות ה-20 היתה חסרה בל' מסגרת ארגונית מרכזית לחינוך העברי. הנוער היהודי הלאומי שהיה מעוניין באותה עת בלימוד עברית, עשה זאת בעיקר בחוגים שליד המפלגות הציונית ותנועות-הנוער. ב-1924 התחיל לפעול בעיר סניף של "תרבות", וכבר באותה שנה נפתחו 30 קורסים לעברית שלמדו בהם כ-1,500 תלמידים. ב-1926 הקימה "תרבות" "אוניברסיטה עממית", בה למדו מבוגרים מקצועות שונים בלימודי יהדות. כן פתחה "תרבות" "מועדון עברי", שהפך למרכז תרבותי חשוב לאינטליגנציה היהודית בעיר שטיפח את לימוד העברית וספרותה.
בשנות ה-30 פיקחה "תרבות" על סמינריון למורים, שהוזכר לעיל, ועל קורס מינריוני לגננות. מסיימי הלימודים במסגרות הנ"ל נתקבלו כחברים להסתדרות המורים העברים בגאליציה המזרחית. חלק ניכר מתלמידי הסמינריונים הללו עלו לארץ ישראל ושימשו מורים וגננות ברשת החינוך העברי. בין הדמויות הפעילות ב"תרבות" בל' בלטו משה לדר, אליעזר פורמן, נפתלי זיגל, ש. פדרבוש, אלימלך מילר, ישראל וינלז, מ. לזר ומשה ברניק.
רשת החינוך היהודי היתה נתונה בקשיים תקציביים קשים. גם חלק מהתלמידים היהודים סבלו ממחסור, ולכן אורגן, כאמור, ליד כל מוסד מפעל מילגות וסיוע חומרי. ליד ועד הקהילה היתה קיימת ספרייה עשירה להשאלת ספרי לימוד לתלמידים נזקקים. בל' פעלה אגודה של "שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים" בראשותו של מיכאל רינגל. ליד האגודה נוסד "חוג למדעי היהדות", ובו נתקיימו הרצאות ופגישות שבהן נטלו חלק גם כמרים ופרופסורים של האוניברסיטה הלבובאית. מטעם האגודה פעלה ועדה בוחנת בשביל הסטודנטים שרצו לעלות לארץ-ישראל וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. לבוגרי האוניברטיטה בל' ניתנה האפשרות לעלות במסגרת הסרטיפיקאטים שניתנו ל"תלמידי מחקר". ואמנם בשנים 1936-1934 עלו בדרך זו ארצה 187 סטודנטים ובוגרי האוניברסיטה.
בל' המשיך לפעול בין שתי מלחמות העולם המועדון "טוינבי-האלה" שבו נתקיימו בשביל הציבור היהודי הרצאות על נושאים שונים. אף הושמעו שם הרצאות בעברית.
הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה בל' נתקלו בקשיים גוברים והולכים גם מבחינה פורמאלית, כאשר הופעל נגדם "נומרוס קלאוסוס", וגם בשל ההתנכלויות מצד הסטודנטים הפולנים. כך, למשל, ב-1932 נתקבלו לטכניון על כל מחלקותיו 42 יהודים מתוך 392 כלל הסטודנטים, וזאת בשעה שהיהודים כבר היוו כ-%30 מכלל האוכלוסיה בעיר. כדי להגן על זכויותיהם הקימו הסטודנטים היהודים במוסד הנ"ל "אגודה לעזרה הדדית של סטודנטים יהודיים בפוליטכניון הלבובאי". מספר הסטודנטים היהודים לקראת סוף שנות ה-30 קטן והלך, ומוסדות להשכלה גבוהה הפכו לזירה של התפרצויות אנטישמיות קיצוניות.
רוב ילדי ישראל בל' בשנים 1939-1918 למדו בבתי ספר פולניים ממלכתיים, ובכללם שתי גימנסיות. המסורת של חינוך חובה וביקור במוסדות חינוך ממלכתיים, שראשיתה בתקופת השלטון האוסטרי, נמשכה בל' גם בתקופת פולין. בל' נתקיימו 3 בתי-ספר עממיים-ממלכתיים מסוג "שאבאסובקה". בבתי-ספר פולניים ממשלתיים אחרים הונהגו "לימודי דת" - בשביל תלמידים יהודים, בדרך-כלל שעתיים בשבוע.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נעשו מאמצים לחדש את עבודתן של להקות התיאטרון המקומיות, וגם לארח להקות מבחוץ. בשנים שבין 1928-1922 שהתה במקום בפרקי זמן ממושכים "הלהקה הווילנאית". כן הופיע בל' לעתים קרובות "התיאטרון היהודי האומנותי הווארשוואי" - "וויקט". מסוף שנות ה-20 ובראשית שנות ה-30 לא עלה בידי השחקנים המקומיים, שהתרכזו סביב התיאטרון של גימפל, לקיים הצגות תיאטרון קבועות ורצופות.
בתקופה הנדונה היה קיים בל' תיאטרון מקומי נוסף - "מאסקע". היה זה תיאטרון אוואנגארדי, ששימש מסגרת לשחקנים צעירים ולנסיונות מודרגיים בתחום הבמה. את עבודתו של תיאטרון זה ליוו חוגים יהודיים לבובאיים בשדה הספרות והאמנות וביניהם: ישראל אשנדורף, נחום בומזה, יעקב שודריך, ס. פרידמן, נחמן בליץ וי. נאכט. תיאטרון "מאסקע" העלה שורה של מחזות קלאסיים ביידיש.
ב-1922 נעשה נסיון להקים בל' תיאטרון עברי. צוות השחקנים העלה מספר הצגות, אולם חדל להתקיים ב-1925. באגודה הציונית צעירי יהודה פעל חוג לדראמה. ב-1922 הוקמה גם סדנה דראמאטית, שביקשה להכשיר שחקנים בשביל תיאטרון עברי בגאליציה המזרחית. ביוזמת חברי הסדנה הוצג המחזה "ילדי השדה" מאת פ. הירשביין. לא בשלו עדיין התנאים לגיבושו של תיאטרון עברי קבוע בל'.
ל' היתה בין שתי מלחמות העולם למרכז חשוב לעתונות יהודית, מקומית ואיזורית, ויוזכרו כאן מספר פירסומים: "טאגבלאט", שהתחיל להופיע עוד ב-1904, התקיים עד 1926 ואז הסב את שמו ל"מארגען". עם עורכיו נמנו: א. רוטפלד, י. אינזלר, פ. רוטנשטרייך ומ. רינגל. בשנים 1939-1932 יצא "דער נייער מארגען" ועורכיו היו נפתלי הויזר ומ. רבינוביץ; ב-1919 נוסד היומון "כווילה" (בשפה הפולנית) ולו גם מהדורת-ערב "כווילה ווייצ'ורנה". והופעתם נמשכה עד מלחמת העולם השנייה. העורך הראשון של "כווילה" היה גרשון ציפר, ואחר-כך הנריק השלס; כתב-עת "אופינייה" יצא בראשית שנות ה-30 ואחר-כך עבר לווארשה; "אונדזער ווארט" (1928-1927) בעריכתו של ק. בלאט; "לעמברגער טאגבלאט" (1932-1931) - העורך ה. לאנדסגרג; "ציוניסטישע וואך" (1937-1933) העורך אברהם סטופ ; "דער יודישער לאנדווירט" (1939-1933), העורך ל. ואהרזאגר; "יודישע בלעטער" (1928-1927), בעריכתם של ש. פדרבוש, א. קופפרשטיין, מ. רייך; "יודישע ביהנע" (1923-1922), העורך אנזלם קליינמן.
ארגוני-הספורט מלפני המלחמה, "דרור" ו"חשמונאי", הרחיבו את פעילותם. ב"חשמונאי" היו סקציות לכדורגל, הוקי, שחייה, טניס, סקי, איגרוף, מרוצי אופניים וקבוצות להתעמלות לכל הגילאים. כן היו בל' באותה תקופה מועדוני ספורט נוספים: יוטשנקה, רקורד, הפועל, מכבי, הכוח וקבוצות ספורט רבות ליד תנועות-הנוער והארגונים המפלגתיים.
בין אנשי מדע, תרבות ואמנות שחקרו, הורו ויצרו בעיר יצויינו שמותיהם של מאוריצי אלרהאנד - משפטן נודע, דיקאן הפאקולטה למשפטים באוניברסיטת לבוב; הרמן שטרנבאך - גרמניסט, כתב על הבעיה היהודית בספרות ובתרבות הגרמנית; וילהלם ברבש - פולניסט; משה פלד - סופר ומורה עברי; זאב וואשיץ - מורה עברי, מומחה לשירה ולספרות ימי הביניים; זיגמונט שור - סאטיריקן; יעקב שאל - היסטוריון; דבורה פוגל - מורה ומשוררת; יששכר מדפיס - היסטוריון; יהושע טילמאן - מורה, סופר והיסטוריון; אברהם רוט - מנהל בית-הספר התיכון למסחר; בן-ציון סיוואק - מראשוני המורים העברים בעיר ובאיזור. בין הציירים בלטו ארנו ארב, מארטין קיץ, אמיל קונקה וו. ואכטל.
גילויי האנטישמיות בל' לא פסקו בין שתי מלחמות העולם ולעתים קיבלו הללו אופי פוגרומיסטי. ביוני 1924 נהרס דפוס היומון "כווילה", ועובדרו הוכו מכות נמרצות. ב-5.9.24 נעשה בל' נסיון להתנקשות בחייו של נשיא פולין ס. וויצ'כובסקי, החוגים האנטישמים העלילו על סטודנט יהודי, ס. שטייגר כמתנקש. בעקבות פרובוקאציה זו שטף גל של אנטישמיות אלימה את העיר. בטכניון היו התפרעויות אנטישמיות, ולשיאן הגיעו בנובמבר 1931, כאשר סטודנטים יהודים גורשו מחדר ההרצאות. מקרים דומים היו גם במוסדות אחרים להשכלה גבוהה; בשנות ה-30 הציבו סטודנטים ותלמידי גימנסיות משמרות ליד חנויות יהודיות וקראו לחרם על המסחר היהודי; ב-1937 רבו מקרים של פגיעות פיסיות ביהודים ברחובות העיר וכמה מהם נדקרו בסכינים. התנכלויות מסוג זה נמשכו עד ספטמבר 1939.
 

א. התקופה הסובייטית (ספטמבר 1939 - יוני 1941)

משפרצה מלחמת-העולם השנייה ולאחר שהתמוטט השלטון הפולני החמיר המצב בעיר. זו ההפצצה והופגזה על-ידי הגרמנים, שהטילו עליה מצור חלקי, והיהודים נטלו חלק בהכנות להגנתה. ואולם עם חציית הגבול המזרחי של פולין על-ידי יחידות הצבא האדום ב-17.9.1939 והתקרבותן לל' ממזרח, הוסרה הסכנה של כיבוש העיר בידי הגרמנים. בהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות לחלוקתה של פולין, נסוגו הגרמנים מערבה והסובייטים השלימו את כיתור העיר ב-20.9.1939. ב-22.9.1939 נכנעו הפולנים למפקדי הצבא האדום באיזור. האוכלוסיה היהודית קיבלה את הסובייטים ברגשות מעורבים: מצד אחד הורגשה הקלה בשל הרחקת האיום של הכיבוש הנאצי, ומצד אחר ליוו את היהודים החששות ואי-הוודאות לגבי יחסם של השלטונות הסובייטים אל החיים היהודיים הלאומיים-דתיים ואל הכלכלה היהודית. בייחוד הורגש אי-שקט בין השכבות האמידות ובקרב פעילי המפלגות הפוליטיות.
בל' הוקמה הנהלה זמנית, וכן מיליציה עממית, לשמירה על הסדר בתקופת התבססותו של השלטון הסובייטי; בשבועות הראשונים בלט אחוז ניכר של יהודים בשורות המיליציה.
ב-26.10.1939 התכנסה בל' "אסיפה עממית של אוקראינה המערבית" והוחלט בה על הצטרפות לאוקראינה הסובייטית כחלק מברית-המועצות. מבין 160 צעירים ל"אסיפה העממית" שנבחרו בל' 2 מהם בלבד היו יהודים. בנובמבר 1939 פורקו מוסדות הקהילה היהודית ורכושה הועבר למינהל עירוני. כן הועברו למערכת שרותים כללית כל המוסדות הציבוריים שהיו בניהול הקהילה, כגון: בית-החולים היהודי, בתי-ספר, בתי-יתומים ומושבי-זקנים.
עם כניסתם של הסובייטים נאסרה קיומן ופעילותן של מפלגות פוליטיות ותנועות-נוער יהודיות. כבר באותו זמן נאסרו בעיר מספר עסקני ציבור יהודים, בעיקר מנהיגים מקומיים של הבונד - ק. איינייגלר ועוד. כן נאסר בלבוב בראשית 1940 א. זומרשטיין, שהיה ציר בסיים הפולני ועתה שהה בה כפליט. ואולם הגל העיקרי של מאסר אנשי ציבור יהודים בא באפריל 1940. אור ליום 14 באפריל ובימים הסמוכים לאחריו נאסרו בל': משה רייך, יו"ר המזרחי בגאליציה המזרחית ומנהל הקק"ל באיזור; שאול לאנגאנס, מנהל משרד הארץ-ישראלי בל' ומראשי ההסתדרות הציונית בגאליציה המזרחית; משה לזר, יו"ר "תרבות" בגאליציה המזרחית וציר מטעם איזור ל' בסיים הפולני; סולומון לדר, סגן יו"ר ההנהלה של ההסתדרות הציונית בגאליציה המזרחית; ליאון ויינשטוק, מעורכי העיתון "כווילה"; נ. שרגר, מראשי ההתאחדות; ויקטור חיות, סגן ראש העיר, יו"ר ועד הקהילה לשעבר, ורבים אחרים. כולם הואשמו בפעילות פוליטית אנטי-סובייטית קודם המלחמה והוגלו לפנים ברית-המועצות. בל' עצמה נחקרו אנשי ציבור רבים אחרים והם היו נתונים למעקב מתמיד. בין הנאסרים והמוגלים באפריל 1940 היה גם מספר בעלי מפעלים וסוחרים אמידים. פגיעות בקבוצה זו השתקפו גם בתהליך הענקתן של תעודות-זהות לאזרחים בשטחים המסופחים. חלק מבעלי תעודות-זהות ובהן סעיף 11 הנודע נאלצו לנטוש את ל' ולעבור לערי-שדה בגאליציה המזרחית.
עם זרם הפליטים במהלך אירועי המלחמה הגיעו לל' חברי תנועות נוער ציוניות ממערב פולין. מהם שהגיעו בקבוצות מאורגנות ומהם כיחידים, ותוך זמן קצר נוצרו קשרים עם חברי תנועות-הנוער במקום. כאמור, נאסרה כל פעילות פוליטית יהודית לאומית, ולכן הקשרים הללו והנסיונות להתארגנות בתנאים החדשים נשאו אופי מחתרתי.
מתוך הערכה שלא נותרה עוד שום אפשרות להמשיך בפעילות ציונית בשטח הנתון לשליטה סובייטית, ומתוך הרצון להגשים את רעיון העליה לארץ-ישראל - חיפשו אנשי תנועות הנוער, בעיקר מבין הפליטים, אפשרות לצאת את גבולות ברית-המועצות באופן בלתי-חוקי. ל' הפכה איפוא לאחד המרכזים של התארגנות זו במטרה להגיע לגבול רומניה. מל' נשלחו חברי השומר הצעיר ודרור לקולומיאה, כדי לבדוק את האפשרות לגנוב את הגבול באיזור זה. רק יחידים הצליחו לעבור לרומניה, ואילו רבים נאסרו והוגלו לפנים ברית-המועצות. מאוחר יותר נעשו הנסיונות לצאת מל' ומאיזור גאליציה המזרחית צפונה לווילנה, שבאותה עת היתה עדיין בתחום ליטא העצמאית, ואמנם כמה עשרות חברים נמלטו באופן בלתי-חוקי בדרך זו.
היו גם חניכי תנועות-נוער ציוניות במקום שהתארגנו להמשך פעילות מחתרתית בתחום החינוך וההסברה. פעילות מסוג זה פיתחו אנשי השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני וגורדוניה. בקרב חברי תנועות הנוער, ובעיקר בין חברי השומר הצעיר, התנהל ויכוח נוקב על העמדה שיש לנקוט כלפי המשטר החדש, בעוד הם נקרעים בין האהדה למשטר הסובייטי לבין הנאמנות לרעיון הציוני. בסופו של דבר המשיכו בפעילות מחתרתית, ובדומה לחברים בתנועות אחרות הפיצו עלונים וקיימו עבודה חינוכית-לאומית. בראשית נובמבר 1940 פתחו השלטונות במאסרים בין פעילי השומר הצעיר. לאחר חקירות קשות התקיים במארס 1941 משפט והנידונים הוגלו לברית-המועצות. גם ביוני 1941 נעשו מאסרים בין פעילים ציונים.
השלטון הסובייטי הביא לידי תמורות מפליגות בכל הבסיס והמיבנה של הכלכלה היהודית גם בל'. בתקופה זו בוטלו הבעלות על הרכוש וכן היוזמה הפרטית בכלכלה, והייצור ברובו המכריע הפך לממלכתי. בעקבות ההחלטה על הלאמת הבנקים, התעשייה הכבדה, הקרקעות וכל המיפעלים הגדולים באיזור כולו, החלטה שנתקבלה ב-26-28.10.1939, הולאם גם רכושם של יהודי ל' בענפים אלה. גם קופות גמ"ח נסגרו, ופעילי ציבור יהודים המשיכו בארגון עזרה הדדית באורח בלתי רשמי, בעיקר סביב בתי-הכנסת. בעלים הורחקו ממפעליהם המולאמים, או שהועסקו בהם כמנהלי העבודה. על בעלי רכוש לשעבר הוטלו הגבלות אדמיניסטראטיביות שצימצמו את חופש התנועה שלהם. הם נתקלו בקשיים בהשגת עבודה, ומהם, כאמור, אף נאסרו והוגלו. באביב 1940 הוחל בהלאמת בתים פרטיים גדולים, והדבר פגע בבעלי-בתים יהודים. פעילותם הכלכלית של סיטונאים וסוחרים גדולים בל' הופסקה כבר בשבועות הראשונים לשלטון הסובייטי. בתחום המסחר הקימעונאי היה התהליך איטי יותר. תחילה נצטוו הסוחרים הזעירים לפתוח את החנויות ולמכור את הסחורה במחירים מלפני סטפמבר 1939. אבל מאחר ולא היו שום מקורות-אספקה רשמיים לסוחרים הפרטיים, הרי גרם הצו למכירת המלאי, ולמעשה לחיסולו ההדרגתי של המסחר הפרטי. כן הוטלו על בעלי מכולות מיסים כבדים וגם דבר זה גרם לסגירת החנויות. בסוף דצמבר 1939 הוצא מן המחזור המטבע הפולני, והדבר רושש את היהודים שהצטבר אצלם כסף זה.
בעלי-מלאכה יהודים בל', הסוחרים הקמעונאים לשעבר ובעלי מיפעלים קטנים השתלבו לרוב בשרותים ממלכתיים או נכנסו לקואופרטיבים שנתארגנו על-ידי השלטונות. בכמה וכמה קואופרטיבים בל' היוו היהודים רוב ובמיוחד באותם ענפי הייצור והשירותים שגם לפני המלחמה בלט בהם משקלם, כגון חייטות, סנדלרות, ספרות, תעשיית מזון ואפייה.
יהודים בעלי מקצועות חופשיים הועמדו לפני שינויים מהותיים בתקופת השלטון הסובייטי. מערכת השיפוט הפולנית פורקה והושתתה עתה על יסודות חדשים, ורוב עורכי-הדין היהודים בל' לא יכלו להשתלב בה ונאלצו לחפש עבודה בשירותים עירוניים. על הרופאים נאסרה הפראקטיקה הפרטית. מהנדסים יהודים הועסקו כולם במפעלים ממשלתיים.
השלטונות הסובייטיים ניסו לפתור את בעיית חוסר העבודה גם בקרב יהודי ל' - תופעה שהיתה נפוצה מאוד לפני המלחמה. כ-27,000 מובטלים יהודים סודרו במקומות העבודה בעיר עד לאביב 1940, ולאחרים הוצע לצאת לעבודה בשטחי אוקראינה הסובייטית. האחרונים הופנו בעיקר לאיזור התעשייה והמכרות באגן הנהר דון, אולם תוך זמן קצר החלו יהודי ל' שהתנדבו לעבודה באיזורים אלה לחזור לל', מאחר שלא יכלו לעמוד בתנאים הקשים ששררו שם.
בחודשים הראשונים לשלטון הסובייטי, בסוף 1939 ובראשית 1940, תפסו היהודים' בל' תפקידי-ניהול חשובים במשק ובמינהל, אולם במהלך 1940, עם הגברת תהליך ה"אוקראיניזאציה", הורחקו רבים מבין היהודים מתפקידים בכירים ובמקומם נתמנו אוקראינים מקומיים או פונקציונרים רוסיים. עם זאת המשיכו יהודי ל' לכהן בכל הדרגים של המינהל, ובעיקר בדרג הבינוני והנמוך.
בתקופה הסובייטית עבר על יהודי ל' תהליך של התרוששות. רובם השתייכו לשכבה רחבה, שהשכר הממוצע שלה היה כ-300 רובל לחודש ואף למטה מזה. אספקת המיצרכים בשנים 1941-1939 לא היתה תקינה והעובדים, וביניהם גם היהודים, נזקקו לעיתים קרובות ל"שוק השחור", שם היו המחירים גבוהים ביותר. ואכן המשכורות לא תמיד הספיקו למחייה. בתקופה הנדונה התפתחה תופעה, שלא היתה מקובלת בקנה-מידה נרחב בקרב משפחות יהודיות: יציאתה של האשה לעבודה שכירה מחוץ לבית. ואמנם על-ידי הצטרפות מפרנס נוסף הוקל במעט גם מצבה הכלכלי של המשפחה.
ל' היתה אחד המרכזים הגדולים במזרח פולין שהתקבצו בו יותר מ-100 אלף פליטים יהודים אשר נמלטו במהלך המלחמה משטחי מערב פולין שהיו כבושים בידי הגרמנים. זרם הפליטים המשיך להגיע לל' גם לאחר שנקבעו גבולות בין השטחים שבשליטת הסובייטים ובין אלה שבידי הגרמנים באוקטובר 1939. בנובמבר חסמו הסובייטים את הגבול בפני הפליטים, והללו שנמצאו בל' סבלו ממצוקת דיור ונתקלו בקשיים בהשגת עבודה. נוסף על כך הכביד מאוד הניתוק בין הפליטים ובין בני משפחתם שנשארו במערב.
הצו מיום 29.11.1939 איפשר גם לפליטים לקבל אזרחות סובייטית, אך רבים מביניהם סירבו לקבל את האזרחות, מאחר שהיו סבורים שהדבר עלול לפגוע באפשרות להתאחד בעתיד עם בני משפחותיהם שנשארו בתחום הגרמני. באביב 1940 נערך רישום של פליטים, והללו שהביעו את רצונם לחזור לשטח הגרמני נחשבו כבלתי-לואליים בעיני השלטונות. ב-30.6.1940 בא הגירוש הגדול של פליטים שלא קיבלו אזרחות סובייטית. בל' נמשך מיבצע זה 4 יממות, ולביצועו גויסו יחידות ה-נ.ק.וו.ד. במחוז כולו, פעילי המפלגה ופונקציונרים סובייטים משירותים ממלכתיים. הוכנו מראש משאיות ועגלות להעברת המגורשים למקומות ריכוז ומשם לתחנת הרכבת. חוליות בנות 3 איש כל אחת פקדו את הבתים שבהם התגוררו הפליטים ואספו את אלה לפי הרשימות שבידיהן. המיועדים לגירוש הוכנסו לקרונות-רכבת, ובתנאים קשים ביותר הוגלו לפנים ברית-המועצות. מן העיר ל' גורשו באותו יום יותר מ-70 אלף פליטים. גם בחודשים שלאחר-מכן נמשכה הגליית פליטים מל', אולם בהיקף מצומצם יותר.
עם פיזור מוסדות הקהילה בל' על-ידי השלטונות הסובייטיים, נשארו בתי-הכנסת התחום היחיד שבו הותרה באופן רשמי התכנסות יהודית ציבורית, אם כי בתנאים אחרים לגמרי מאלו שלפני ספטמבר 1939. השלטונות ניהלו תעמולה אנטי-דתית והטילו על בתי-הכנסת מיסים כבדים. כך, למשל, הוטלו על בית-הכנסת ל"נאורים" מיסים בסך 125 אלף רובל לשנה, ועל "בית הכנסת הגדול" דחוץ לעיר - 100 אלף רובל מיסים. לעיתים, בגלל חוסר אפשרות לשלם את המיסים, נסגרו בתי-הכנסת בעיר, אולם על-פי-רוב עשה ציבור המתפללים כל שביכולתו כדי לעמוד בנטל המיסים ולהבטיח את קיומם של בתי-הכנסת. כן נערכו מניינים בבתים פרטיים.
בתקופת השלטון הסובייטי בשנים 1941-1939 נועדו לבתי-הכנסת תפקידים נוספים והם הפכו למוקד חשוב בארגון עזרה לבני הקהילה ולפליטים. הציבור בבית-הכנסת המשיך לדאוג ליתומים, אלמנות, קשישים והכנסת-כלה.
עם הפסקת עבודתה של הקהילה היהודית בעיר בוטל גם מעמדם הרשמי-משפטי של רבני ישראל. בעקבות זה ניטלה מהם הזכות לרישום לידות והתוקף הרשמי לעריכת נישואין. גם הרבנים נדרשו לשלם מיסים בין 1,000 ל-5,000 רובל לשנה. עול פרנסתם של המשמשים בקודש הוטל עתה על ציבור המאמינים.
בתי-העלמין היהודים הועברו לרשות המינהל העירוני, והמטפלים בהם הפכו לעובדי עיריה. אולם חוץ משינוי פורמאלי זה לא התערבו השלטונות באורח עריכת ההלוויות.
למרות ההגבלות התארגנו בני הקהילה לאבטחת כל הצרכים הדתיים בכוחות עצמם: נמשכה באופן פרטי השחיטה הכשרה, הוכנו מצות לפסח, וביוזמת יהודי ל' הובאו ב-1940 אפילו אתרוגים מאיזור קאווקאז.
הסובייטים התייחסו תחילה בסובלנות מסויימת לקיום "חדרים", אך ב-1940 הטילו עונשים על מספר יהודים שניהלו "חדרים". יחד עם זאת נמשכו לימודי תורה של ילדי ישראל. בתקופה הסובייטית התמידו בתלמוד תורה עשרות רבות של צעירים בישיבה הגדולה "מתיבתא". כן התקיימו בעיר מספר ישיבות נוספות. לעתים קרובות יצאו בחורי-ישיבה לעבודה, וחזרו ללימודיהם בשעות אחר-הצהרים והערב. גם בבתי המדרש נמשכה המסורת של לימוד תורה. את היהודים הדתיים העסיקה הבעיה כיצד לשמור על קדושת השבת וחגי ישראל, ועל אף האיסור להעדר מן העבודה בימים אלו, נעשו מאמצים לקיים מצוות ישראל: אנשים השכימו להתפלל קודם צאתם לעבודה; במקומות העבודה שהיה בהם ריכוז גדול של יהודים נקבעה בהסכמת השלטונות, בחודשים הראשונים לשלטון הסובייטי, השבת ליום מנוחה שבועי. בחגים לא יצאו יהודים דתיים לעבודה, על אף הסיכון הכרוך בכך.
תוך זמן קצר לאחר כניסת הצבא האדום לל' התחיל תהליך סובייטיזאציה של מערכת החינוך. השלטונות יזמו הקמת בתי-ספר בשפת הוראה יידיש. בבתי-ספר יהודיים-לשעבר זומנו התייעצויות הורים, כדי לעמוד על רצונם לקיים לימודים ביידיש ואמנם חלק מן ההורים הביע את רצונו ביידיש כשפת-הוראה. בשנת הלימודים 1940-1939 נוסדו בל' כ-20 בתי-ספר ביידיש, חלקם תיכוניים (של 10 שנות לימוד) ועממיים (של 7 שנות לימוד), ולמדו בהם יותר מ-5,000 תלמידים. בבתי-הספר ביידיש הונהגו תוכניות-לימודים סובייטיות. משרד החינוך עמד בפני קשיים למצוא ולהכשיר סגל הוראה שישלוט ביידיש בכלל, וביידיש הסובייטית בפרט, ושיסתגל לנורמות החינוך הסובייטי. כמה מן המורים הוותיקים עברו להורות ביידיש. בל' פעל ב-1940 סמינר למורים, שהיה צריך לספק כוחות-הוראה לבתי-הספר ביידיש בעיר ובאיזור, אלא שהיו חסרים ספרים מתאימים ביידיש והדבר גרם קשיים לתלמידים ולמורים. נעשו נסיונות להביא ספרים אלה מברית-המועצות, אבל בדרך זו פתרו את הבעיה רק במקצתה. בהערכת יחסם של תלמידים יהודים אל החינוך הסובייטי ביידיש ניתן היה להבחין בין שתי קבוצות: תלמידים שלמדו לפני המלחמה בבתי-ספר יהודיים-לאומיים על כל גוניהם, ותלמידים שבאו אל בתי-הספר ביידיש מבתי-ספר כלליים. הקבוצה הראשונה התלבטה בקשיי הסתגלות, שמקורם במעבר ממוסדות שטיפחו ערכים לאומיים למערכת חינוך שמלכתחילה התעלמה מערכים אלה ובאופן הדרגתי יצאה חוצץ נגדם. ואמנם הורגשה מתיחות בימי חגים לאומיים או דתיים, ולא אחת נערכו פגישות חשאיות של תלמידים יהודים לציון אירועים לאומיים. גם תלמידים שומרי מצוות עמדו בפני קשיים כיצד לשמור על קדושת השבת וחגי ישראל. אף נושא זה עורר מתיחות רבה בקרב תלמידים אלה והוריהם.
אולם כבר במהלך שנת הלימודים 1940-1939 חל מיפנה ביחס השלטונות הסובייטיים אל החינוך ביידיש. במספר בתי-ספר החלו כבר בחודש פברואר 1940 להורות מספר מקצועות באוקראינית, וצומצם היקפה של שפת היידיש למקצוע לימוד של לשון נוספת בלבד. תופעה זו גברה בשנת הלימודים 1941-1940 כאשר השלטונות הסובייטיים העבירו מספר תפקידי ניהול בולטים מידי מחנכים יהודים לידי אוקראינים וסגרו חלק ניכר מבתי-הספר ביידיש בעיר. בין שאר הנימוקים לביטול יידיש כשפת הוראה הצביעו הסובייטים על העובדה שאין מוסדות להשכלה גבוהה בשפה זו ולכן אין ליצור קשיים לילדים. נימוק זה עמד גם לנגד עיניהם של הורים יהודים, כאשר החליטו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר כלליים. ואכן גם בשנת הלימודים 1940-1939 ואין צריך לומר ב-1941-1940, למדו רוב ילדי ישראל במוסדות חינוך כלליים.
השינוי הבולט ביותר בתחום זה ניכר בחינוך הגבוה. אוניברסיטת לבוב, המכונים הטכנולוגיים והפדגוגיים, הקונסרבטוריונים וכל הקורסים להשכלה גבוהה פתחו את שעריהם בפני היהודים. ההגבלות שהיו נהוגות כלפי היהודים לפני ספטמבר 1939 הוסרו. גם תנאי הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה היו נוחים, ודבר זה איפשר לכל חסרי ההשכלה הפורמלית המושלמת להתחיל בלימודים. היהודים ניצלו את האפשרויות הללו, ואמנם ניתן היה למצוא אחוז גבוה של סטודנטים יהודים בכל המוסדות. כך, למשל, בבית-הספר לרפואה בל' למדו כ-%30-%40 יהודים. גם בסגל האקדמי גדל מספר היהודים. היו רק מקרים מעטים של סירוב לקבל יהודים ללימודים גבוהים בגלל "מוצא בורגני", או בשל פעילות ציונית או אנטי-סובייטית לפני המלחמה.
בשנים 1941-1939 הפכה ל' למרכז חשוב של פעילות תרבותית ביידיש. נטלו בה חלק אנשי ספרות מקומיים, וכן פליטים שהגיעו ממערב פולין במהלך מאורעות המלחמה. בל' היו ופעלו באותה תקופה סופרים ומשוררים אלה: אלתר קאציזנה - אחת הדמויות המרכזיות בספרות יידיש בפולין, מחזאי, מסאי, מספר ומשורר, שימש יועץ אמנותי לתיאטרון הממלכתי היהודי ופיתח עבודה ספרותית עניפה; ישראל אשנדורף - השתייך קודם 1939 לקבוצת משוררים צעירים שהתרכזו סביב כתב-העת הספרותי בל' "צושטייער". ביצירותיו בלטו מוטיבים סוציאליים. בתקופה הסובייטית כתב מחזה "בוטווין" שעניינו קומוניסט יהודי שהתנקש באיש המשטרה ומצא את מותו בתלייה; לייבוש (ליאון) דרייקורס - ממשתתפי העיתון "דאס טאגבלאט" ונמנה גם עם עורכי "נאש פשגלונד". עתה כתב מחזה "דאבאשעס אייניקלעך" על דמות אגדית למחצה של שודד ומנהיג איכרים בהרי הקארפאטים, שהזכירה את הקירבה כביכול בין דובוש לבין הבעש"ט; ירחמיאל גרין - עבד על המחזת ספרו "די וועבער פון קאלאמאי", שהבליט את מאבקם של האורגים היהודים באיזור קולומיאה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כן כתב גרין ב-1940 קומדיה "כעלעמער חכמים"; ל. דרייקורס ונ. בומזה - סיימו באביב 1941 כתיבת קומדיה "יעקל קייסר"; נחמן בליץ פירסם בינואר 1941 סיפור "הערשעלעס ערשטער ארויסטריט" ובו תיאר את השתלבותם של היהודים בשטחים שסופחו על-ידי הסובייטים; רחל קורן - משוררת שתיארה ביצירותיה לפני המלחמה את חיי האיכרים היהודים ובמאי 1940 פירסמה שירים שבהם הדגישה את השינוי לטובה שחל בחיי היהודים בהשוואה לתקופה הפולנית; דוד קניגסברג - משורר לבובאי, כתב סוניטות ביידיש ובהן נתן ביטוי למצוקה היהודית בעיירות גאליציה המזרחית בין שתי מלחמות העולם. היה מאוהדיו המובהקים של המשטר הסובייטי; יעקב שודריך - שהוגדר כ"משורר פרולטארי". ביצירותיו בלטו נימות מהפכניות, ולאחר 1939 - מוטיבים סובייטיים ברורים. משה שימל - כתב בעבר ב"נאש פשגלונד" ולכן נתקל בהסתייגות מצד הסובייטים, אולם במרוצת הזמן התחיל לפרסם שירים ברוח המשטר החדש ונתקבל לאגודת הסופרים שבעיר.
נוסף על היוצרים הנ"ל פעלו בל' בשנים 1941-1939 סופרים, משוררים ואנשי רוח: ש. י. אימבר, בר שנפר, ס. פרידמן, הרש וובר, ה. ל. ז'יטניצקי, יהושע פרלה, א. מ. פוקס, דבורה פוגל, יוסף רובינשטיין ואחרים. באיגוד הסופרים בל' נמצאו קרוב ל-50 יהודים, שנתארגנו בסקציה יהודית נפרדת ובמסגרתה התנהלה פעילות תרבותית עשירה. אולם בתהליך ההסתגלות לערכים ולגישות המקובלים בספרות הסובייטית נתקלו היוצרים בתופעות, שלא היו מוכרות להם לפני המלחמה. אלתר קאציזנה שקד על הצגת מחזהו "דעם יידנס אפערע". אך יצירה זו המתארת גורל משפחת האנוסים היהודים בפורטוגל במאה ה-18, נתקבלה בהסתייגות על-ידי החוגים הסובייטים והוגדרה כ"אידיאליסטית" וכנוטה ל"נאציונאליזם". לש. י. אימבר היו קשיים להתקבל לאיגוד הסופרים בשל השקפותיו קודם המלחמה. אף יעקב שודריך, שנחשב לקומוניסט, הואשם בטרוצקיזם ובסטיות מן הקו הרשמי.
כבר בתחילת אוקטובר 1939 התארגנה בל' להקה של שחקנים יהודים שהורכבה מחברי התיאטרון של גימפל ואנשי הסטודיו "מאסקע". ברשות השלטונות הסובייטיים התחילה להקה זו להופיע באולם התיאטרון "קולוסיאום" והעלתה, בין היתר, מחזה של י. ל. פרץ.
בנובמבר 1939 נוסד בל' תיאטרון יהודי ממלכתי. אל להקת שחקנים מקומיים הצטרפו אנשי הבימה מבין הפליטים שמצאו מקלט בעיר, וכך נכללו בין שחקני התיאטרון בל' דמויות ידועות משדה התיאטרון היהודי בפולין: שמחה נתן ורעייתו נעמי, אדם דומב, מאיר מלמאן, יצחק קלרמאן, יעקב מאנדלבליט, סוניה אלטבאום, פסח קרמאן, אייזיק רוטמאן, פרל אוריך ורבים אחרים. במרכזה של קבוצה זו עמדה אידה קאמינסקה שנמלטה מווארשה והיא שימשה מנהלת כללית של התיאטרון עד לאביב 1940. במועד זה עבר ניהול התיאטרון לידי אנשים סובייטים ואידה קאמינסקה שמרה על התפקיד כמנהלת אמנותית. באמצע 1940 צורפה לתיאטרון קבוצת שחקנים יהודים מדוניפרופייטרובסק, לאחר שהתיאטרון היידישאי שם נסגר. השלטונות סבורים היו שעל-ידי צירוף שחקנים אלה יוגבר תהליך הסובייטיזאציה של התיאטרון היהודי בל'. בין המחזות שהוצגו בשנים 1941-1939 נכללה שורה של מחזות יהודיים קלאסיים, כגון - "מירעלע אפרת" ו"חאסיע די יתומה" של י. גארדין; "דער אויצער", "אקציעס" ו"גאלד גרעבער" של שלום עליכם; "3 שוועסטערס" של י.ל. פרץ; "לא תחמוד" של א. גולדפאדן ועוד. במרוצת הזמן שולבו ברפרטואר גם מחזות סובייטיים וביניהם "משפחת אוואדיס" לפרץ מרקיש. אולם עדיין היה גדול מספרם של מחזות יהודיים קלאסיים שכן מתוך 17 מחזות שהועלו על בימת התיאטרון היהודי הממלכתי בל' בשנים 1941-1939 - 11 מהם הוצגו לפני הציבור היהודי בפולין קודם למלחמה. עם זאת, לקראת 1941, החלו השחקנים בהכוונת השלטונות, לעבוד יותר על הכנת מחזות סובייטיים.
קודם המלחמה היתה ל' משופעת בספריות ציבוריות. ואולם משבאו הסובייטים נסגרו הספריות היהודיות ונערכה בהן בדיקת ספרים. הללו שנמצאו "לא ראויים" לקריאה, לפי עקרונות המשטר החדש הוצאו ונגנזו. בעיקר הוצאו כל הספרים העברים. השלטונות חיסלו למעשה ספריות יהודיות נפרדות והספרים שהוגדרו כמתאימים לקריאה הועברו לספריות כלליות. בחנויות ניתן היה להשיג רק ספרים ביידיש מפרי עטם של סופרים יהודים סובייטים. אבל גם אספקתם לא היתה תקינה.
העתון היהודי בשפה הפולנית "כווילה" חול להופיע בספטמבר 1939. בסוף 1939 יצא לאור לזמן קצר בלבד ובאורח לא קבוע כתב-עת "דער ארבייטער" ועורכו היה דוד קניגסברג. מאז ועד יוני 1941 לא היה קיים בעיר יומון ביידיש, גם לא פירסומים קבועים אחרים בשפה זו. העיתון היידישאי המופץ בעיר היה בעיקר "דער שטערן" מקיוב. רק באביב 1941 הוחל בהכנות לקראת הוצאת עיתון יומי בל' ביידיש. הגליון הראשון של "לעמבערגער שטערן" הופיע 1.6.1941, אך קיומו נקטע עם פרוץ המלחמה בין ברית-המועצות וגרמניה ב- 22.6.1941.
ב. השואה

1 . הימים הראשונים של הכיבוש הגרמני

ב-30.6.1941, שבוע ימים בלבד לאחר שפרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית לבין ברית-המועצות, נכבשה ל' בידי הצבא הגרמני, בו ביום החלו פרעות באוכלוסיה היהודית. בימים הראשונים נרצחו יהודים בידי "איינזאץ-גרופה C", שנשלחה לפעולות-השמדה בתחום גאליציה המזרחית ועל-ידי הלאומנים האוקראינים. התואנה לעריכת הפוגרום ביהודי ל' באותם ימים שימשה העלילה, שנפוצה בזדון על-ידי הגרמנים והאוקראינים, ואשר לפיה נטלו היהודים חלק ברצח אסירים פוליטיים שנטבחו על-ידי הסובייטים קודם נסיגתם, וגוויותיהם נמצאו במרתפי נ.ק.וו.ד. מ-30.6.1941 עד 3.7.1941 נחטפו איפוא יהודים בחוצות העיר, הובלו למקומות ריכוז במספר בתי-הסוהר ונרצחו באכזריות רבה. קציר הדמים ב-4 ימים אלה הסתכם בכ-4,000 איש. בין הנרצחים הרב יחזקאל לוין ועורך העיתון "כווילה" הנריק השלס. הרב יחזקאל לוין יצא אל המטרופוליט א. שפטיצקי וביקשו להשפיע על האוקראינים, בני עדתו, שהללו יפסיקו את הפרעות. אמנם שפטיצקי נענה לבקשתו והוציא כרוז בנדון אל האוקראינים, אך השפעתו לא היתה רבה. לרב לוין הציע שפטיצקי להסתתר בביתו עד יעבור זעם, ואולם הלה סירב בציינו שמקומו עם בני קהילתו, ואמנם בדרך נרצח בידי האוקראינים.
ב-8.7.1941 פורסמה הוראה, שכל היהודים בל' מגיל 14 יענדו על זרועם הימנית סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול. בהוראה זו נקבעה ההגדרה מיהו יהודי; היא התבססה בעיקרה על חוקי נירנברג.
משך בל חודש יולי 1941 נמשכו הרציחות של פעילי ציבור יהודים. בעיקר נפגעו אז אנשים שהואשמו באהדה למשטר הסובייטי. בימים 25-27.7.1941 נרצחו כ-2,000 יהודים נוספים בידי האוקראינים. פרעות אלה כונו בשם "ימי פטלורה", כאשר האוקראינים, בהסכמתם של הגרמנים, רצו על-ידי רצח המוני זה לציין את זכרו של הטמאן פטלורה, שנהרג על-ידי שלום שווארצבארד ב-26 במאי 1926 בפאריס.

2. הקמת היודנראט; גזירות בחודשים יולי-נובמבר 1941

ב-22.7.1941 פירסם ראש העיר האוקראיני י. פולאנסקי הוראה בדבר הקמת ועד זמני לקהילת יהודי ל' בהרכב של 7 אנשי-ציבור יהודים בולטים, ובראשם יוסף פרנס. קדמו להקמתו של ועד זמני זה מגעים בין הגרמנים והאוקראינים לבין ראשי הציבור היהודי. שלטונות הכיבוש הפעילו לחץ להכללתם של מנהיגים ידועים לוועד. תפקיד יו"ר הוועד הוצע, בין השאר, למ. אלרהאנד, אך הוא סירב. כן היו פניות אל אברהם קופרשטיין, ממנהיגי המזרחי, אולם אף הוא דחה הצעה זו. המאמצים להרכבת הוועד היהודי נעשו תוך לחץ גרמני כבד. היוזמות למציאת מועמדים מתאימים באו מצד מנהיגים יהודים מקומיים שחיפשו אנשים שיהיו מסוגלים למלא תפקיד קשה ואחראי זה לא רק במילוי הוראות הגרמנים אלא גם בשירות הקהילה. בין הפעילים למציאת מועמד מתאים לראש הוועד היה אברהם רוטפלד, מנהיג הציונים הכלליים בגאליציה המזרחית, והוא שיכנע את יוסף פרנס לקבל תפקיד זה. יוסף פרנס היה עורך-דין ידוע, קצין בצבא האוסטרי לשעבר ואישיות מכובדת. הוא קיבל על עצמו את התפקיד של יו"ר הוועד היהודי מתוך הערכה, שניתן יהיה לעזור לבני הקהילה במצוקתם. מראשית צעדיו הצטיין בעמידה גאה מול הלחץ הגרמני ועל כך שילם אחר-כך בחייו. עם חברי הוועד היהודי נמנו: אברהם רוטפלד, איזידור גינסברג, יהושע ארליך, יצחק זיידנפראו ונפתלי לנדאו.
חודש יולי 1941 עמד בסימן הענקת אוטונומיה פנימית נרחבת לאוקראינים, ואולם היתה זו תופעה זמנית בלבד, שכן ב-1.8.1941 הוכרז על סיפוחה של גאליציה המזרחית לגנראל-גוברנמנט. בעקבות שינוי זה הפך הוועד היהודי הזמני באורח רשמי ליודנראט ומספר חבריו הורחב.
בתחילת אוגוסט 1941 הוטלה על יהודי ל' הקונטריבוציה הראשונה בסך של 20 מיליון רובל; את הכסף נצטוו למסור תוך 10 ימים. כן עצרו הגרמנים כ-1,000 בני-ערובה מבין נכבדי הקהילה להבטחת מילוי הוראה זו ולשם הטלת אימה על הציבור היהודי. היודנראט פעל לדחיית מועד התשלום ולגיוס הכספים הדרושים. למטרת איסוף הכספים הוקמו ועדות ציבוריות להערכת המיכסות שעל יהודי העיר לשלם. הסכום נאסף בקשיים רבים בשל מחסור חמור בכסף. אנשים נאלצו למכור חפצים ודברי-ערך למילוי המיכסות. עם זאת ב-8.8.1941 כבר שולם השיעור הראשון של המיכסה ועד אמצע אוגוסט - הסכום כולו. למרות שיהודי ל' שילמו את הקונטריבוציה במועד, לא שוחררו בני-הערובה ועקבותיהם נעלמו. כפי הנראה, נרצחו.
בחודש אוגוסט גובשה המסגרת הארגונית של היודנראט, מספר מחלקותיו הגיע ל-23 וביניהן מחלקת העבודה ומחלקת השיכון. הראשונה עיסוקה העיקרי היה אספקת אנשים לעבודות-כפייה; האחרונה - קודם להקמת הגיטו היה על אנשיה לדאוג לסידור משפחות יהודיות שהוצאו מדירותיהן אשר הועמדו לרשות אנשי הצבא הגרמני, ואולם עם התחלת ריכוז בני הקהילה ברובע היהודי, היה צורך למצוא סידור לאלפי משפחות שהיו נתונות בתנאי צפיפות איומים. מחלקות אחרות טיפלו בארגון עזרה לנזקקים, בשמירה על נקיון הציבור ובריאותו. ואכן לצד הניסיון להקל על מצב הקהילה בתנאים הנתונים, היה על היודנראט למלא דרישות של הגרמנים. מחלקת האספקה ביודנראט היתה מספקת לגרמנים חפצים שונים כגון רהיטים, כלי בית, שטיחים, מצרכי מזון נדירים, מלבושים ועוד. היה זה שוד גלוי של האוכלוסיה היהודית. מעריכים את ערכם של החפצים שסופקו לגרמנים בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1941 ביותר מ-25 מיליון רובל.
במקביל לגזל הרכוש המשיכו הגרמנים בחודשי הקיץ 1941 בהרס נכסי הדת והתרבות היהודיים. בהדרגה הם העלו באש בתי-כנסת מפורסמים בעיר כמו "טורי זהב", "בית-הכנסת לנאורים", בית-המדרש הגדול ברחוב בואימוב, בית-הכנסת מיסודם של בעלי מלאכה ברחוב בלאחארסקה ועוד. כן הוחל באותה תקופה בהרס בתי-העלמין היהודים ובשימוש במצבות לסלילת כבישים ולמטרות בניין אחרות.
ב-1.9.1941 הופיע העלון הראשון של היודנראט "ידיעות היודנראט בלבוב לאוכלוסיה היהודית". עורכיו של העלון הכריזו על הוצאת סידרה של 10 גליונות, אך למעשה יצאו רק 3. מתוך העלון ניתן היה ללמוד על כוונתו של היודנראט לחדש עבודה חינוכית מאורגנת בין יהודי ל'. לנגד עיניהם של ראשי היודנראט עמדו הנסיונות, שנעשו בגיטאות שבמערב פולין לארגן פעילות חינוכית לילדי ישראל. בראש מחלקת החינוך ביודנראט עמדו אברהם רוט וצציליה קלאפטן - עליהם הוטל התפקיד לתכנן ולהכין מסגרות-חינוך מתאימות תוך הדגשת החינוך המקצועי. אולם בשל החרפת מדיניות ההשמדה הגרמנית וגל האקציות התכופות שפקדו את הקהילה לא נתאפשרה שום פעילות חינוכית מאורגנת. כן הובא לידיעת הציבור היהודי באמצעות "הידיעות" על כוונתו של היודנראט לשפץ מספר בתי-כנסת כדי להעמידם לרשות ציבור המתפללים, אך כוונה זו הופרה על-ידי הגרמנים.
בסתיו 1941 החמירה מאוד בעיית עבודת-הכפייה. יום-יום נאלצו אלפי יהודים לצאת לעבודות מפרכות בסלילת כבישים, בבניית גשרים, במחנות צבא ובתחנות משטרה. וכך רעבים ותשושים הם הפכו למטרה של התעללויות והשפלה. רבים מהם מצאו את מותם במהלך העבודה. נוסף על מחלקת העבודה ביודנראט שהוטל עליה לספק יהודים לעבודת כפייה, עסקה גם לשכת העבודה הגרמנית במישרין בחטיפות היהודים.
במסגרת היודנהאט פעלה מתחילת חודש אוגוסט קבוצת סדרנים שתפקידה היה להבטיח התייצבותם של היהודים לעבודת-הכפייה. בספטמבר 1941 אורגנה המשטרה היהודית. בעת היווסדה היתה זו אחת המחלקות של היודנראט, אך במרוצת הזמן נסתמנו בה מגמות לניתוק מחסות המועצה. בין תפקידיה היו שמירה על הסדר והניקיון ברחובות היהודים, החרמת חפצים כדי לספק דרישות הגרמנים, ריכוז האנשים וליוויים למקומות העבודה. בראש המשטרה היהודית בראשית קיומה עמד ברוך רויזן, לשעבר קצין מילואים בצבא הפולני, והיא מנתה כמה עשרות איש. במרוצת הזמן גדל המספר ל-500 ויותר.
תקופת כהונתו של ד"ר יוסף פרנס כיו"ר היודנראט נמשכה עד סוף אוקטובר 1941. כאשר נדרש ד"ר פינס לספק אנשים למחנה עבודה, שהפך במשך הזמן למחנה יאנובסקה הידוע, סירב בתוקף. מייחסים לו את הדברים הבאים: "... כל עוד אני מכהן כיו"ר היודנראט, שום פקיד במנגנון המועצה ושום שוטר יהודי לא יתן יד למילוי דרישה זו. אנשים לא אתן ..." בשל מדיניותו העקבית כלפי הגרמנים ובעקבות סירובו למסור להם אנשים, נאסר פרנס ונרצח. במקומו מינו הגרמנים ליו"ר היודנראט את סגנו, אברהם רוטפלד.

3. חורף 1942-1941 - ראשית הרובע היהודי; מאבק ברעב ובחולי

ב-8.11.1941 הודיעו השלטונות הגרמנים על הקמת הגיטו. הם ציוו על היהודים לנטוש את כל חלקי העיר ולהתרכז בפרברים זאמארסטינוב וקלפארוב שהוכרזו כאיזור הגיטו. היו אלה שכונות עוני, שבהן תנאי הדיור והתברואה היו קשים ביותר. על היהודים היה לעבור לתחום הגיטו עד ל-15.12.1941. ואמנם זרם יהודים מבוהלים על מיטלטליהם החל לנוע בכיוון איזור זה. המעבר לגיטו הותר רק דרך רחוב פלטבנה ושם, מתחת לגשר מסילת הברזל, עמדו משמרות המשטרה הגרמנית והאוקראינית, התעללו ביהודים העוברים וגזלו את שארית רכושם. נוסף על כך עשו סלקציה והוציאו מתוך קהל היהודים הנכנסים לגיטו אותם שנראו קשישים וחולים. הללו נאספו אל קסקרטין ישן שהיה בקירבת מקום, שם היו נתונים להתעללויות נוספות ורבים מהם נרצחו. אחרים הועברו לבית-הכלא ברחוב לונצקי ומשם הובלו ליערות הסמוכים לל' ונרצחו. באקציה זו, המכונה "אקציית גשר המוות", נספו כ-5,000 יהודים.
עד 15.12.1941, מועד שנקבע לסגירת הגיטו, לא הספיקו רבבות מיהודי העיר לעבור לאיזור המיועד. כיוון שכך, אחזה בהם חרדה שיהיו צפויים לעונשים כבדים. אך הסתבר שגם הגרמנים לא סגרו את גבולות הגיטו, הסתפקו, בשלב זה, בריכוז מספר גדול של היהודים ברובע זאמארסטינוב וקלפארוב, והתירו לאלה שלא היה סיפק בידם לעבור, להישאר במקומות מגוריהם. יש הסבורים, שמלכתחילה לא היה בכוונתם של הגרמנים להקים גיטו סגור במועד זה, ובאמתלה של מעבר לגיטו תיכננו הגברת שוד הרכוש היהודי ומסע הטרור והרצח. הגיטו בל' הוקם מאוחר יותר, בספטמבר 1942.
בחורף 1942-1941 סבלו יהודי ל' מרעב, קור ומגיפות. מצבם הכלכלי כבר נתערער בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי. הם נושלו ממקומות העבודה ורובם עבדו בעבודת כפייה שלא יכולה היתה לשמש בסיס לקיום כלכלי כלשהו. לפי הצו מ-6.8.1941 נאסר על היהודים לעסוק במסחר וברוכלות ברחובות המרכזיים של העיר, ומצד אחר הקונטריבוציות והחרמות-הרכוש רוששו את הציבור. באופן רשמי חולקו ליהודי ל' בחורף 1942-1941 מנות רעב אלו: 700 גראם לחם לשבוע, 400 גראם קמח לחודש, 100 גראם סוכר לחודש. למעשה גם מנות-רעב אלו חולקו רק לעתים רחוקות. היודנראט ארגן מטבחים ציבוריים וחילק אלפי מנות מרק חם. בהושטת עזרה לנזקקים השתלב גם סניף של י.ס.ס. בעיר. מטעמו נפתחו שלושה מטבחים וסופקו כ-10,000 ארוחות ליום. מאמצים אלה הקלו במקצת על המצוקה.
בגלל הרעב וצפיפות הדיור פשטו גם מגיפות. בעיקר נפגעו בני הקהילה מטיפוס-הבהרות. היודנראט ארגן שירות רפואי ענף כדי לצמצם את ממדי המגיפה. צוות של כ-80 רופאים יהודים ניסה להתמודד עם מוקדי המחלה. באיזור זאמארסטינוב, שבו התגוררו אלפי יהודים הוצמד רופא קבוע לכל גוש של בניינים. כן הוקמו 8 תחנות לטיפול בענייני תברואה, 2 בתי-חולים ובהם 250 מיטות בכל אחד, 5 מרפאות. ראשי מחלקת הבריאות ביודנראט תכננו את הקמתם של 2 בתי-חולים נוספים למחלות מידבקות, אבל כיוון שגבר תהליך ההשמדה לא נתממשה התוכנית. הגרמנים הכשילו את יוזמות היהודים לצמצם את ממדי המגיפות, שכן רצו בדרך זו להגדיל את היקף התמותה בקרב האוכלוסיה היהודית. כן ניהלו הגרמנים תעמולה בקרב האוכלוסיה הלא-יהודית, שלפיה הוצגו היהודים כמפיצי מחלות מידבקות; על-ידי כך ביקשו להביא לבידודם המוחלט של האחרונים. נמנע מן היהודים להשיג אמצעי-חיסון בבתי-מרקחת כלליים; ברובע היהודי לא נמצא אפילו בית-מרקחת אחד. עם זאת ניסו היהודים להתגבר על מצב קשה זה. בתחום המאבק במגיפות חשובה במיוחד היתה עבודתו של באקטריולוג מפורסם, פרופ' לודויג פאלק, שעלה בידו בתנאים פרימיטיביים ביותר לפתח תרכיב חיסון נגד טיפוס-הבהרות, ובכך תרם להקלת סיבלם של בני קהילתו.
ב-4.1.1942 החלה "אקציית הפרוות". היהודים נדרשו למסור לגרמנים פרוות, מלבושי סקי וסוודרים. אי-ציות לפקודה גרר עונש-מוות.
בסתיו ובחורף 1942-1941 החלו השילוחים של יהודי ל' למחנות-העבודה באיזור: לאצקי מורבני, הרמאנוב, וינניקי, יאקטורוב, קאמיונקה סטרומילובה, סקולה. תחילה השתדלו אנשי היודנראט ובני המשפחה לשמור על הקשר עם המגורשים למחנות, אך עד מהרה נותק כל מגע עמהם. מתוך הידיעות שהגיעו לל' התברר שרבים מצאו במחנות אלה את מותם מעבודה מפרכת, מרעב וממחלות, ומהתעללות השומרים הגרמנים והאוקראינים.
בחורף 1942-1941 הוחל בפעילות קדחתנית למציאת מקומות עבודה קבועים. סבורים היו שיהודים אשר יוכלו להוכיח שהם מועסקים במקומות עבודה חיוניים יזכו למידה מסויימת של חסינות מפני חטיפות לעבודת-כפייה ומפני השילוחים למחנות העבודה. יהודים בעלי אישורים ממקומות עבודה קיבלו מעמד של "חיוניים מבחינה כלכלית" ואכן ארגן היודנראט בתי-מלאכה בתחומים שונים, כגון סנדלרות, חייטות ונגרות, - בתי-מלאכה אלה סיפקו מוצרים לשוק המקומי ולמחסני הצבא הגרמני. בראשית 1942 הוקמו בל', גם ביוזמת אנשי התעשייה הגרמנים ותוך שיתוף עם היודנראט, מפעלים גדולים שהעסיקו אלפי יהודים. עם המפעלים הגדולים נמנו "סדנאות עירוניות" שבמחלקותיהן עבדו אלפי יהודים; המפעל לאיסוף פסולת וגרוטאות שבו הועסקו כ-3,000 איש; האחרון זכה למעמד מונופוליסטי בכל איזור גאליציה המזרחית באיסוף שברי זכוכית ומתכת. הגרמנים ייחסו חשיבות גדולה למפעל זה, ובמשך תקופה מסויימת הוענקו לעובדיו היהודים תוויות - שבזכותן נמנעו אנשי הגיסטאפו מלפגוע בהם. כן הועסקו מאות יהודים בתעשייה לעיבוד עץ בעיר ובבתי-מלאכה של הרכבת. גם מפקד המשטרה והאס.אס. בגאליציה המזרחית, פ. קאצמאן, ידע את חשיבותם של בעלי-המלאכה היהודים בכלכלת העיר ובאיזור כולו. אך בסופו של דבר לא השיקולים הכלכליים הכריעו, ובמהלך האקציות ב-1942 נפגעו גם בעלי אישורים ממקומות העבודה ה"מוגנים".
בפברואר 1942 מת ממחלת לב היו"ר השני של היודנראט, אברהם רוטפלד. רוטפלד היה היושב-ראש היחיד בל' שמת מוות טבעי. במקומו מינו הגרמנים את חבר היודנראט הנריק לאנדסברג, איש ציבור מלפני המלחמה ועו"ד ידוע בעיר.

4. האקציה של חודש מארס 1942

בסוף פברואר 1942 נודע ליהודי ל' על תוכניתם של הנאצים לגרש 30,000 יהודים מן העיר. הגרמנים היו מעוניינים להפיץ שמועות, שמדובר בהעברת יהודים "לעבודה במזרח", ואולם הציבור היהודי שאלפים מבניו כבר נרצחו בחודשים הראשונים לכיבוש הנאצי סירב להאמין לשמועות אלו. במיוחד גבר החשש, לאחר שהיודנראט נצטווה להכין רשימות מועמדים לגירוש מבין "אלמנטים אסוציאליים", זקנים וחולים.
בתחילת חודש מארס גברה איפוא התסיסה בקרב יהודי ל' והתנהל ויכוח נוקב האם יש להיענות לדרישת הגרמנים ולהכין את הרשימות הנדרשות וכך להקל על מלאכתם, או שמא להתנגד לכל מעשה העשוי להתפרש ככניעה ללחץ הגרמנים. לנגד עיניהם של המתנגדים להכנת רשימות האנשים לגירוש ולכל גילוי אחר של מגע עם הגרמנים בנושא הגירוש עמדה התנהגותו המופתית של יוסף פרנס שסירב, כאמור, למסור אנשים אפילו למחנה העבודה. המחייבים מגע עם הגרמנים בהכנת הגירוש סברו, שבדרך זו ימנעו את מעורבותן הישירה של המשטרות, הגרמנית והאוקראינית, באקציה ויצמצמו את היקף האסון. מכל מקום משלחת של 4 רבני ל', ובראשם הרב דוד כהנא, התייצבה לפני ה. לאנדסברג, יו"ר היודנראט, וביקשה להניאו מלשתף פעולה עם הגרמנים ולא למסור רשימת אנשים לגירוש. הרבנים התבססו על הרמב"ם - "יורה דעה", ה"ב ס' קנ"ז, שלפיה אין למסור בני-ישראל בידי עכו"ם. ה. לאנדסברג לא נתן תשובה ברורה וטען שאין בכוחו של היודנראט לשנות את פני הדברים, אך למעשה היטה את ההכרעה לצד הכניעה ללחץ הגרמני.
אור ליום 19 במארס יצאו קבוצות בנות 5 איש, מורכבות מפקידי היודנראט והשוטרים היהודים, וחיפשו לפי רשימות מוכנות מראש את הנדונים לגירוש. מאחר שהידיעות על התחלת האקציה נפוצו בעוד מועד, לא נמצאו חלק מן המיועדים לגירוש בביתם וחוליות המחפשים חזרו בידיים ריקות. יש המציינים שכמה מפקידי היודנראט והשוטרים היהודים לא עשו מאמצים מיוחדים למציאת האנשים שנכללו ברשימה. חוליות מסוימות היו חוזרות לפנות-בוקר למשרדי היודנראט ומודיעות שהאנשים לא נמצאו בבית, או שבידיהם אישורים ממקומות-עבודה "מוגנים". ואמנם הסתייגותם של כמה מאנשי היודנראט והשוטרים היהודים נתנה את אותותיה, והמיכסות לגירוש לא נתמלאו. בעקבות זה כינסו הגרמנים בדחיפות פגישה, שבה השתתפו מפקדי המשטרה היהודית ושני חברי היודנראט שהיו אחראים לאיסוף האנשים לגירוש - יוסף הוך ול. יפה. בפגישה זו הודיעו הגרמנים, שאם לא ימולאו המיכסות יגורשו מן העיר 100 אלף יהודים. אף נקבע שכל שוטר יהודי שיתחמק מלהביא אנשים לגירוש יצורף הוא ומשפחתו לשילוח. איום זה של הגרמנים פעל את פעולתו וקצב איסוף האנשים גבר. אך גם מצב זה לא השביע את רצונם של הנאצים, ולקראת סוף מארס נטלו על עצמם הגרמנים והאוקראינים את ניהול האקציה.
המיועדים לגירוש רוכזו בבית-הספר ע"ש סובייסקי. שם ישבה ועדה מורכבת מגרמנים ונציגי היודנראט ועשתה סלקציה. הכשירים לעבודה ובעלי האישורים ממקומות-עבודה שוחררו ונשארו לפי שעה בל', האחרים - כ-15,000 במספר - הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ.
הגרמנים לא עברו בשתיקה על הסתייגותם של אותם שוטרים יהודים משיתוף פעולה מלא באקציה הנ"ל, ובראשית אפריל נעשה "טיהור" בשורות המשטרה. כ-200 שוטרים נשלחו איפוא חלקם לבלזץ והאחרים - למחנה-העבודה ביאקטורוב. כן פוטרו ממנגנון היודנראט הפקידים שנמנעו מליטול חלק בגירוש.
מינואר 1942, ובמיוחד במהלך האקציה של חודש מארס, הרחיבו את פעולתן שתי מסגרות יהודיות בעלות צביון משטרתי: "זונדרדינסט" ("המחלקה היהודית המיוחדת") ו"קריפו" ("המשטרה היהודית לעניינים פליליים"). שתי היחידות הללו הוקמו במישרין על-ידי הגרמנים, ולא היה להן כל קשר עם היודנראט והמשטרה היהודית. לשורותיהן גייסו הגרמנים בעיקר את אנשי העולם התחתון. בראש היחידות האלה עמד מאקס גוליגר-שפירא, שמילא תפקיד מביש בתקופה טראגית זו של קהילת ל'. אנשי ה"זונדרדינסט" וה"קריפו" היהודים טיפלו באנשים שנחשדו על קירבתם לשלטון הסובייטי בשנים 1941-1939, במחזיקי דולרים ובעוסקים בשוק השחור. אך למעשה הם הפילו חיתתם על אנשים נקיים מכל חשד ורק כדי לסחוט כספים. ליחידות אלה היה בית-כלא משלהן, ולאחר "חקירות" היו מעבירים את ה"חשודים" לידי הגרמנים. לעתים יכלו האנשים להשתחרר תמורת כסף רב בטרם נמסרו לגיסטאפו.

5. בין אקציה לאקציה אפריל-אוגוסט 1942

החודשים אפריל-אוגוסט 1942 עמדו בסימן של המשך המאמצים להבטחת הקיום היהודי. אף על פי שהאקציה במארס הוכיחה שהאישורים ממקומות-העבודה לא הבטיחו תמיד חסינות מפני הגירושים, בכל זאת סברו יהודי ל' שאם יש סיכוי כלשהו להישארות בעיר, הרי אחת האפשרויות הקלושות לכך היא עבודה במפעלים היוניים לגרמנים. ואמנם רבו בחודשי האביב והקיץ של 1942 נסיונות להשתלב במקומות עבודה. לאחר האקציה של מארס נערך מיפקד האוכלוסיה היהודית, ולעובדים במקומות-עבודה חיוניים שייצרו בעיקר לצורכי הצבא הוענקו סרטים מיוחדים עם ציון האות A. רבו אז הנסיונות בקרב יהודי ל' להציל את נפשם באמצעות "ניירות אריים". תמורת כסף רב הושגו תעודות מזויפות ויחידים, לעתים אף משפחות שלמות, ניסו לטשטש את זהותם היהודית. לרוב השתדלו היהודים, שהשיגו "ניירות אריים" לעזוב את ל' מחשש שיתגלו על-ידי מכריהם הנוצרים. ואולם אנשי המשטרה הגרמנית, סוכני המשטרה - אוקראינים ופולנים - וסתם סחטנים ארבו לבעלי "ניירות אריים" בתחנות-הרכבת, כדי לסכל אפשרות הצלה בדרך זו או לפחות לסחוט ממון מקרבנותיהם. מספר צעירים יהודים מל' יצאו בעזרת תעודות מזויפות לעבודת-כפייה בגרמניה, וקיוו בדרך זו להציל את חייהם. בל' התארגגו קבוצות של צעירים יהודים כדי להגיע אל הגבול עם הונגריה ולחצותו דרך הקארפאטים. רק מעטים הצליחו להגיע להונגריה, רבים נפלו בידי המשטרה הגרמנית והאוקראינית בדרכם אל הגבול או בסמוך לו. יהודים אלה נפלו קרבן למארבים שהוצבו במקומות מעבר בהרי הקארפאטים או כתוצאה מהלשנה. קבוצה אחרת ניצלה בסיועו של המטרופוליט היווני-קאתולי אנדרי שפטיצקי שהעניק להם מיקלט ומחסה במנזרים. ואולם לאחר שאפשרויות ההצלה שצויינו לעיל היו חסומות בפני רוב רובו של הציבור היהודי, ניכרה תנועה גדולה של הכנת מקומות-מחבוא לכשיפרצו האקציות, ואכן ניבנו מחבואים במרתפים ובעליות-גג ונוצלו המקומות שבהם ניתן היה להסתתר, ואפילו לכמה ימים, עד יעבור זעם.

6. פעילות חינוך ותרבות

כאמור, לא עלה בידי היודנראט לפתח עבודה חינוכית רשמית, כפי שהיה מקובל במשך תקופה מסויימת במספר גיטאות גדולים בפולין הכבושה. בל' לא נתקיימו אירועי-תרבות פומביים, ומצב זה מוסבר בעובדה, שקהילת ל' היה נתונה לגל רצוף של פרעות שנמשכו והלכו למן הפוגרום הראשון עם כניסת הגרמנים, בין האקציות הגדולות, ועד חיסול הקהילה. אכן חסרו בל' פרקי-זמן "שקטים" יחסית שהיו עשויים לאפשר פיתוח פעילות חינוכית-תרבותית רשמית כלשהי.
בל' חיו אנשי-תרבות יהודים שיצרו בפולנית, עברית ויידיש. חלקם נמלטו לברית-המועצות ביוני 1941; ואילו רובם מצאו את מותם כבר בפוגרומים של קיץ 1941, מהם שנספו באקציות הגירוש להשמדה ובחחנה יאנובסקה.
עם זאת התארגנו באורח בלתי רשמי צעירים יהודים, שהתכנסו בבתים פרטיים והמשיכו ללמוד ולהרחיב את השכלתם. לעתים שותפו בקבוצות-לימוד אלו מורים ומחנכים יהודים ותיקים. כן נערכו פעולות חינוך ותרבות בקרב שרידי תנועות הנוער, שחבריה קיימו קשר ביניהם.
נמשכה גם פעילות תרבות לא-רשמית. באחד ממשרדי היודנראט נערכו ערבי-ספרות. בין היוזמים היה הנריק גראף ונטלו בהן חלק עובדי מערכת העיתון "כווילה" לשעבר, וכן סופרים ומשוררים, אשר קראו מיצירותיהם. מציינים שהמשורר משה שימל קרא שם משיריו. כן הושמעו שם יצירות על נושאים אקטואליים, וביניהן קטעי סאטירה על עבודת היודנראט. ידוע גם על קיום פעילות תרבותית בין עובדי התברואה והניקיון ביודנראט. כל המיפגשים הללו, ששיקפו את כמיהתו של הציבור היהודי לשמור על גחלת היצירה התרבותית גם במציאות קשה זו, פסקו בשל האקציות ההמוניות. בגיטו ל' המשיכו ביצירתם יעקב שודריך, דוד קניגסברג, ירחמיאל גרין ואשתו הלנה - עד אשר השיגה גם אותם יד הרוצחים. קבוצת היסטוריונים יהודים בל', וביניהם יעקב שאל, עסקו באיסוף החומר על קורות יהודי העיר בעת הכיבוש הנאצי. עם מותו של י. שאל באקציה של אוגוסט 1942 אבד גם החומר שאסף.

7 . האקציה הגדולה; אוגוסט 1942

בקיץ 1942 גברו הפגיעות ביהודי העיר. ב-8.7.1942 הוצאו מבתיהם כ-7,000 איש שלא היו בידיהם אישורים ממקומות עבודה. היו אלה בעיקר נשים וזקנים. הם הובלו למחנה יאנובסקה ושם נרצחו. באמצע יולי הוטלה על יהודי ל' קונטריבוציה נוספת. ב-5.8.1942 בוטל משרד העבודה הגרמני לענייני היהודים, שהיה שלוחה של המימשל האזרחי, והטיפול בכל הנושאים הקשורים באוכלוסיה היהודית עבר מעתה לידי המשטרה הגרמנית וה-אס-אס. באותם הימים נערך שוב מיפקד של כוח העבודה היהודי; על האישורים שהיו בידי העובדים היהודים הוטבעה חותמת מיוחדת מטעם ה-אס. אס. לפי רישום זה מוינו היהודים שוב ל"חיוניים" ול"בלתי חיוניים". ב-10.8.1942 פרצה האקציה. פ. קאצמאן, מפקד המשטרה וה-אס. אס. בדיסטריקט גאליציה, פקד אישית על יחידות המשטרה הגרמנית, הגיסטאפו והמשטרה האוקראינית שניהלו את מיבצע הגירוש. הגרמנים ועוזריהם שמו מצור על הרחובות והבתים שהתגוררו בהם היהודים, היו כולאים את הנידונים לגירוש בקבוצות ומעבירים אותם למחנה יאנובסקה. מאות רבות נרצחו במקום, וממחנה יאנובסקה שולחו הקרבנות למחנה ההשמדה בבלז'ץ.
אם באקציה של מארס 1942 ניסו הגרמנים להסוות את מטרתו האמיתית של הגירוש, הרי עתה ידעו הכול שהרכבות מגיעות לאיזור בלז'ץ ואין חוזר משם. ואכן הפעם עשו היהודים כל שביכולתם כדי להסתתר במחבואים או להתפזר ברחבי העיר והסביבה. לרוב עלה בידי הגרמנים למצוא את המתחבאים במקומות-סתר ובאיזורים ה"אריים" של ל', וזאת בעזרתם הפעילה של חלק מהאוכלוסיה האוקראינית והפולנית.
במהלך האקציה התפרצו יחידות הגיסטאפו למקומות-העבודה שבהם היו מרוכזים היהודים והוציאו את האנשים שבאישוריהם לא הוטבעה חותמת המעידה על "חיוניותם". בין מקומות העבודה שנפגעו היו "הסדנאות העירוניות"; כ-3,000 מעובדיהן היהודים נשלחו להשמדה. אכן, לא כובדו האישורים, וכל מי שנזדמן לידי המרצחים הובל למקום הריכוז במחנה יאנובסקה ומשם להשמדה.
כבר מראשיתה התנהלה האקציה ובוצעה על-ידי הגרמנים במישרין; הפעם לא מילא היודנראט תפקיד פעיל כלשהו. הגרמנים הפעילו ישירות חלק מן השוטרים היהודים ששולבו בהטלת מצור על הבתים, והללו אספו את הנתפסים וליוו אותם, תחת השגחתם החמורה והצמודה של הגרמנים ועוזריהם האוקראינים, למקומות-ריכוז. אולם היו גם מקרים ששוטרים יהודים הצילו את בני קהילתם, שוטרים אחדים עזבו את המשטרה במהלך האקציה, ורבים מהם גורשו להשמדה יחד עם משפחותיהם.
האקציה נמשכה קרוב לשבועיים ונסתיימה ב-23.8.1942. מספר היהודים באקציה זו ששולחו להשמדה היה כ-50,000 איש. מעריכים שמספר היהודים שנותרו בל' בסוף אוגוסט 1942 היה כ-50 אלף, מתוך 160 אלף יהודי העיר שהיו בה בתחילת הכיבוש.

8. ריכוז סופי בגיטו וסגירתו; ספטמבר 1942

עם סיום האקציה הגדולה באוגוסט הודיעו הגרמנים על ריכוז כל שרידי הקהילה שעדיין התגוררו מחוץ לרובע היהודי בגיטו ועל סגירתו המוחלטת של זה. המועד האחרון להעברה לגיטו נקבע ל-7.9.1942. תחום הגיטו צומצם בהרבה בהשוואה למה שנקבע בסוף 1941, והקיף רק חלקים מן הפרברים קלפארוב וזאמארסטינוב. ואלה היו גבולות הגיטו: מצד דרום - סוללת פסי הרכבת שעברה בקירבת מקום; ממערב - רחוב זאמארסטינובסקה, מן הגשר שתחת מסילת הרכבת עד לבית מס' 105; מצפון הפריד הנהר פלטב בין הגיטו לחלקים אחרים של העיר וממזרח שימשו הרחובות טטמאיר ווארשאבסקא גבולות הגיטו. משרדי היודנראט עברו מרחוב סטארוטאנדטנה לרח' לוקייטק.
התנאים באיזור שנועד לשמש גיטו ולקלוט קרוב ל-50 אלף איש היו קשים ביותר. אפילו בחודש ספטמבר לא פונו כל התושבים הלא-יהודים שהתגוררו עדיין באיזור זה, וכך נוצרה מתיחות רבה בינם לבין היהודים הנכנסים. המיבנים היו רעועים מאוד, והדיירים הלא-יהודים שפינו את הדירות השחיתו אותן. מחלקת הדיור של היודנראט ניסתה לווסת את זרם הנכנסים לגיטו לחלק את הדירות לפי קריטריונים מסוימים, אך הדבר לא עלה בידה והוטל על היהודים להסתדר בכוחות עצמם. האשמות כבדות הוטחו כלפי מחלקה זו בדבר מעשי שוחד וטובות הנאה בעת חלוקת מקומות מגורים בגיטו. עשרות אנשים נאלצו להתגורר בחדר אחד, בכל בקתה, במחסנים, בחדרי מדרגות ובעליות-גג. הוקמו סככות ארעיות, כדי להבטיח לאנשים מחסה כלשהו מפני החורף המתקרב.
בטרם נסגרו גבולות הגיטו היו יושביו עדים לפרשת רצח נוספת, בראשית ספטמבר 1942 נפוצה שמועה שחייל גרמני נהרג בידי יהודי, ולפי מקור אחד היה זה שוטר יהודי שפגע בו. אנשי ה-אס. אס. והמשטרה הגרמנית פרצו למשרדי היודנראט והמשטרה היהודית, הוציאו משם פקידים בכירים ושוטרים והחלו בהכנות לתלייתם ברחוב הראשי של הגיטו. הנריק לאנדסברג, יו"ר היודנראט, נאסר כשבועיים קודם-לכן והוהזק בבית-הכלא. התואנה הרשמית למאסרו היתה שבמחסני היודנראט נמצא מלאי של סחורות שנועד לשוק השחור. לפי מקור אחר, נאסר לאנדסברג בגלל קשרים שקשר עם חוגי המחתרת הפולנית בעיר. מכל מקום, הגרמנים הוציאו אותו מבית-הכלא וצרפוהו לאותה קבוצה של פקידי היודנראט והשוטרים שהוחלט לרצחם. ואמנם ניתלה לאנדסברג יחד עם קבוצה גדולה של אנשי היודנראט ושל 11 שוטרים מעל המרפסות של בניין היודנראט במרכז הגיטו; גופותיהם הוצגו לראווה במשך ימים רבים.
במקומו של לאנדסברג מונה ליו"ר היודנראט אדווארד אברזון. איש זה, שלא היה מבין עסקני-הציבור הבולטים קודם המלחמה, הוגדר על-ידי עדים כאדם הגון ומסור לענייני הקהילה, אלא שלא היה בכוחו לעמוד נגד הלחץ הגרמני. כן חלו שינויים בהרכבה האישי של המועצה היהודית. הגרמנים צירפו ליודנראט אנשים, שנטו יותר להיכנע לתכתיבים ולהשלים עם מדיניותם. כך סופח ליודנראט יוסף הוך, ראש מחלקת המנגנון במועצה, שנחשב למקורב לחוגים הגרמנים. צעד נוסף בכיוון זה היה צירופם של מפקד המשטרה היהודית - ברוך רויזן וסגנו מרגולין - פליט מווינה - להנהלת היודנראט. באותה תקופה נתרופף מאוד מעמדה הציבורי של המועצה היהודית בעיני תושבי הגיטו. את מקומה של גישה אחראית להקלת מצבה של הקהילה תפסה עתה הנטייה להבטחת טובתם האישית של חברי היודנראט והמשטרה היהודית.
גיטו ל' הוקף בגדר-עץ, והיציאה ממנו הותרה רק דרך שער שנשמר היטב על-ידי יחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית. גם לאורך הגדר סיירו משמרות המשטרה וקבוצות סוכניה, כדי למנוע יציאה מן הגיטו והברחת מזון. ואכן מצב האספקה הורע ביותר. מנות-הרעב הקצובות לא איפשרו קיום כלשהו. חלק מתושבי הגיטו ויתרו אף על כרטיסי מזון, משום שלא רצו להרשם במשרדי היודנראט מחשש שהרשימות עלולות לשמש בסיס לגירושים נוספים. מחירי מזון בגיטו האמירו. המבריחים, שנתפסו בעת גניבת חומת הגיטו, הועברו למחנה יאנובסקה ורבים נהרגו במקום. קבוצות העובדים שהועסקו מחוץ לגיטו ניסו להבריח מזון פנימה בעת שובם מהעבודה, אולם לעתים קרובות נערכו חיפושים אצלם ליד שער הגיטו והאנשים שבידיהם מיצרכי מזון נלקחו מיד לבתי-כלא או למחנות, שירותי הבריאות שהיו קיימים לפני סגירת הגיטו ושרתו נאמנה את הקהילה היהודית חוסלו באקציה הגדולה של חודש אוגוסט. בגיטו לא היה אפילו בית-חולים אחד או בית-מרקחת, מרפאה קטנה אחת לא היה בכוחה להיענות לצרכים הדחופים של האוכלוסיה היהודית. ואמנם התפשטו מגיפות ובמיוחד טיפוס-הבהרות, שהפילו קורבנות רבים. מתוך הניסיון המר שנלמד באקציה באוגוסט, שבה חוסלו בתי-חולים יהודיים על החולים שבהם, נמנעו עכשיו המשפחות להודיע על קרוביהם החולים. גם הרופאים שבגיטו השתדלו לא לרכז את החולים במקומות בידוד גלויים, מחשש שכל פגיעה נוספת ביהודי ל' תביא קודם כל לחיסולם של החולים. ואכן התפתח טיפול רפואי בהסתר, הרופאים הושיטו עזרה מאורגנת לחולים בבתיהם, ולמטרה זו הוכנו אפילו מחבואים מיוחדים כדי לשמור על החולים בעת התפרצותם של הגרמנים לגיטו.
ב-18.11.1942 ערכו הגרמנים מיפקד חדש, והוחל בסימון העובדים באותיות לפי הקריטריונים של "חיוניות" למשק המלחמה הגרמני. לעובדים במפעלים שייצרו בשביל הצבא ניתנו תוויות פח ועליהן האות "W" או סרטים ועליהם האות "R". כ-12,000 איש קיבלו את הסימנים הללו, ובאשר לאחרים, היה ברור שגורלם נחרץ לגירוש ולהשמדה כבר בתקופה הקרובה. ואמנם בסוף נובמבר 1942 הוצאו מן הגיטו בין 5,000 ל-7,000 איש. חלקם הועברו למחנה יאנובסקה, וחלקם שולחו במישרין להשמדה בבלז'ץ.
ליודנראט החדש בראשותו של א. אברזון לא היתה שום השפעה על הנעשה בגיטו. איש מבין חברי היודנראט לא קיבל אישורים המעידים על "חיוניותם", ולכן ברור היה שימיהם ספורים.
בנובמבר 1942 הופרדו העובדים במפעלים משאר התושבים שלא הוכרו כ"חיוניים". בעלי התוויות "W" ו-"R" רוכזו בתחומים מיוחדים בגיטו והוכנסו לגושים של בתים לפי מקומות העבודה. אורח החיים באיזורים אלה התחיל לקבל יותר ויותר צביון של מחנה. בשעות הבוקר היו נערכים שם מיפקדים וקבוצות של עובדים היו יוצאות באופן מאורגן לעבודה וחוזרות בצורה דומה בשעות מאוחרות. לפי שעה הותר לעובדים אלה להתגורר באותם הבתים יחד עם משפחותיהם.
שאר אוכלוסיית הגיטו שוכנה במקומות שהתנאים בהם היו גרועים ביותר, והיתה חיה בחרדה מתמדת שבכל יום עלולה להתחיל אקציית חיסול. אספקת מזון רשמית לחלק זה של תושבי הגיטו בוטלה לגמרי. אלפי אנשים העדיפו שלא להתפקד, וכך נוצרה התופעה של "בלתי חוקיים". הגרמנים היו עורכים מדי פעם מצוד אחרי "בלתי חוקיים" אלה וסוף 1942 עמד בסימן הוצאתם להורג של מאות יהודים שנמנו עם קבוצה זו.

9 . מחנה העבודה - יולאג

בינואר 1943 חל שינוי במעמדו הרשמי של הגיטו והוא הפך למחנה עבודה, ניהול היולאג בל' עבר במישרין לידי אנשי האס. אס. בראשית ינואר 1943 הוצאו להורג כ-10,000 יהודים "בלתי חוקיים" נוספים שנמצאו עדיין ביולאג.
ב-30.1.1943 נקראו כל אנשי הנהלת היודנראט להתייצב עם משפחותיהם במגרש המיפקדים. יו"ר היודנראט א. אברזון ועוד שישה חברי המועצה התייצבו, הם נעצרו ונרצחו. אחרים העדיפו להסתתר, אך כולם נתפסו אחר-כך והוצאו להורג. לפי שעה, השאירו הגרמנים בחיים, את ל. יפה, מנהל מחלקת הדיור ביודנראט, ואת יוסף הוך, שנחשבו לצייתנים יותר בביצוע הוראות הגרמנים. בזה חוסל למעשה היודנראט בל'. שוב לא היו זקוקים הגרמנים למסגרת יהודית, שתמלא תפקיד ציבורי כלשהו. חלקם של היהודים בניהול היולאג היה דומה במידת-מה לזה המקובל במחנות אחרים; בראש כל בלוק שבו התגוררו עובדי מפעל מסוים עמד "אובריודה", שניתן לו תפקיד של משגיח מטעם שלטונות האס. אס. הוא היה אחראי לבואם של האנשים לעבודה ולמניעת הסתננותם של ה"בלתי-חוקיים" לתחום הבלוק. המשמעת ביולאג היתה אכזרית. המיפקדים קודם היציאה לעבודה נערכו בשעות מוקדמות של הבוקר והיו מלווים במעשי התעללות. החולים שלא יכלו לצאת לעבודה הועברו למחנה יאנובסקה וחוסלו שם. אחרי המיפקדים יצאו לעבודה בתורים ארוכים וחוזרים רעבים ותשושים ליולאג. במשך היום ליוותה את העובדים דאגה עמוקה לגורל בני משפחותיהם שנשארו במחנה. ואמנם פגעו הגרמנים בשיטתיות בנשים, ילדים וחולים. בשעות היום היו נכנסים המפקדים הגרמנים של היולאג לבתים ובתואנות שונות התעללו בנמצאים שם. הוצאה להורג של נשים היתה תופעה שכיחה. הימצאותם של ילדים ביולאג היתה אסורה, והללו שנמצאו נרצחו במקום.
במחנה נותרו עדיין יחידות של שוטרים יהודים. הללו עסקו בשמירה על הנקיון, השתתפו בבדיקת הנוכחות בשעת המיפקדים בבקרים וליוו את העובדים לעבודה. ב-13.2.1943 נתקיימה סלקציה בקרב השוטרים. כ-200 הושארו במחנה, ואילו האחרים עם משפחותיהם חוסלו באיוור פיאסקי (איזור החולות) שבקירבת העיר. ב-17.3.1943 הוצאו שוב מיולאג כ-1,500 יהודים. רבים נורו במקום. כן היו תליות פומביות. באמצע מארס 1943 פגע יהודי באיש ה-אס. אס. והמקרה שימש תואנה למעשי רצח ושילוחים להשמדה. בסוף מארס 1943 גורשו לאושוויץ כ-800 איש נוספים.

10. גילויים של פעילות מחתרתית והתארגנות ללוחמה

גילויים של פעילות מחתרתית מאורגנת נסתמנו בל' אחרי האקציה של אוגוסט 1942. המסגרות היהודיות הציבוריות, שהיו עשויות לשמש בסיס להתארגנות ולפעילות מחתרתית, נפגעו קשה בתקופת השלטון הסובייטי בשנים 1941-1939. רבים מבין פעילי ציבור וחברי תנועות הנוער נאסרו באותן שנים. אחרים נאלצו לעזוב את העיר כדי לטשטש את עקבותיהם. צעירים לא מעטים מבין חברי תנועות הנוער גויסו ב-1941-1940 לצבא האדום; אחדים מהם גם ניסו להימלט לבריה"מ לאחר שפרצה המלחמה עם גרמניה. בחודשים הראשונים לכיבוש הגרמני נעשו נסיונות להתארגנות מחודשת של גרעיני תנועות-הנוער, ביניהן קבוצות של חניכי השומר הצעיר, דרור והנוער הציוני.
גם הפרעות והאקציות פגעו בקבוצות צעירים בשלבי ההתארגנות, ורבים נספו עוד בטרם בשל רעיון ההתנגדות. כך, למשל, באקציה של אוגוסט 1942 סבלה אחת הקבוצות שעלתה על דרך של גיבוש ארגון לוחם, אבידות כבדות. מתוך כ-40 צעירים נתפסו כ-30 מחבריה ונשלחו להשמדה.
אף גורמי-חוץ לא הקלו על התפתחות תנועת ההתנגדות היהודית. יחס עויין של הסביבה צימצם את האפשרויות של יציאה מחוץ לגיטו. בל' פעלו חוגי מחתרת פולנית של "ארמיה קראיובה", שהיו כפופים לממשלה הגולה בלונדון, אך יחסם אל היהודים ואל תנועת ההתנגדות היהודית היה שלילי. מצד אחר, ארגון ה"ארמיה לודובה" הקשור בשמאל הפולני היה רופף ולא היה מקום לצפות לעזרה ממקור זה.
האוכלוסיה האוקראינית, ולעתים גם הפולנית, התנכלה ליהודים, להוציא מקרים מעטים לערך של עזרה ליחידים. קבוצות של הלאומנים האוקראינים "באנדרה" רצחו כל יהודי שחיפש מיקלט ביערות בסביבה ונפל בידיהם. תנאים אלה לא סייעו להתהוות תנועת ההתנגדות היהודית בל'. עם זאת, לאחר אוגוסט 1942 קיבל רעיון המרי והתנגדות כמה ביטויים מוחשיים יותר. יצויין כי מדובר בפעילות של קבוצות ולא בתנועת התנגדות כללית ומקפת.
בסתיו 1942 השיגה קבוצה של צעירים יהודים מאנשי מנגנון היודנראט נשק והחלה להתאמן במרתפי המועצה. היו אלה בעיקר חברי תנועות נוער ציוניות לשעבר. אין ידיעות מה עלה בגורלה של קבוצה זו, אך לכלל הקמת יחידות לוחמות לא הגיעו. לקראת סוף 1942 התארגנו קבוצות ליציאה מן הגיטו ליערות באיזור, כדי ליצור שם מוקדים ללוחמה בגרמנים. נסיונות אלה לא הצליחו, ורוב האנשים נתפסו בידי הגרמנים והאוקראינים וחוסלו במקום. רק מעטים חזרו לגיטו. אחת הקבוצות היתה מארגנת יציאה של צעירים ליערות בסביבות ברודי. כל כמה ימים היו הללו יוצאים במכונית מיוחדת שנהג בה פולני. פעם אחת הוקפה המכונית על-ידי הגרמנים בהיותה עוד בתחום העיר, ובקרב שפרץ נהרגו כמה שוטרים גרמנים ורוב חברי הקבוצה. ישנה סברה שהיתה זו בגידת הנהג הפולני. בעקבות תפיסת חברי הקבוצה היו מאסרים בגיטו. בין הנאסרים היו חברי המחתרת, אך חרף העינויים שעונו איש מהם לא נשבר.
בגיטו עצמו השתדלו אנשים נוספים להשיג נשק ולהקים תאים של לוחמים. חוגים אלה התחילו גם להוציא עיתון-מחתרת, שקרא להתנגדות לגרמנים ועוזריהם. עורכו של הפרסום הזה היה מיכאל הופמאן. בין הפעילים בהדפסתו אברהם וארמאן, מאנשי השומר הצעיר. מעלון מחתרתי זה יצאו רק ששה גליונות, והיו בו ידיעות על המצב בחזית וכן רשימות על המתרחש בגיטו. חברי המחתרת העמידו את שרידי הגיטו על הסכנות הצפויות להם ועודדו אותם למרי נגד הנאצים.
מוקד נוסף להתארגנות ללוחמה נגד הגרמנים היה בקרב יחידה אחת של המשטרה היהודית. גולדברג, קצין במשטרה היהודית, יזם רכישת נשק והחל באימון של קבוצת שוטרים יהודים. כאשר נודע הדבר לסוכני הגרמנים מבין אנשיו של מאקס גוליגר, איימו הם על השוטרים היהודים הללו בהסגרתם לידי הגיסטאפו. לפי מקור אחר הצליח גולדברג לצאת עם הקבוצה שלו ליערות הסביבה ולהצטרף ליחידה פארטיזאנית שפעלה באיזור. לפי אותו מקור, נשלח גולדברג מטעם המיפקדה הפארטיזאנית לארגון מרד ביולאג, אך נתפס ונהרג בידי הגרמנים.
במחנה העבודה ברחוב צ'ווארטאקוב נמצאו מספר צריפים, ששוכנו בהם כמה מאות יהודים אשר הועסקו בשרותים שונים בשכונת מגורים של אנשי ה-אס. אס. בקרב אנשי מחנה זה ארגן טאדק דרוטורסקי קבוצת מחתרת שהשיגה נשק ותיכננה יציאה ליערות. במארס 1943 עלו הגרמנים על עקבותיה של קבוצה זו, ובמהלך בדיקתן של תעודות ירה טאדק דרוטורסקי באיש הגיסטאפו והרגו. כתגמול על כך רצחו הגרמנים בו במקום 40 יהודים מבין העובדים במחנה צ'ווארטאקוב, וכן נהרגו מאות יהודים ביולאג. אף נתלו שוב מספר שוטרים יהודים.
בחודש מאי 1943 החליטה קבוצת עובדי כפייה יהודיים בשדה התעופה בסקנילוב להתארגן להגנה, כשינסו לחסלם, והחלה להצטייד בנשק. דבר זה נודע לגרמנים שערכו חיפושים כדי לגלות את הנשק החבוי. ואמנם נמצא אקדח אצל אחד מחברי קבוצה זו. למרות העינויים לא מסר האיש את שמות אנשי קבוצתו.
באפריל 1943 מסר ד"ר באלק, קצין במשטרה היהודית, לאנשי המחתרת ביולאג, כי בקרב המשטרה היהודית מתארגנים גרעיני התנגדות נגד הגרמנים בעת אקציית החיסול. באלק הדגיש, שבין השוטרים נמצאים בעלי ניסיון צבאי, ועובדה זו עשויה לעזור לארגון ההתנגדות. פעילי המחתרת סבורים היו, שיש בסיס כלשהו לשיתוף-פעולה, ולפיכך הכניסו כמה מקציני המשטרה בסוד תוכניותיהם. ב-4.5.1943 הורגשה תכונה מיוחדת בגיטו. השוטרים היהודים הועמדו ליד גדרות הגיטו מבפנים, במרחק קטן זה מזה. הגיטו הוקף מבחוץ על-ידי יחידות המשטרה הגרמניות והאוקראיניות, וליד שער היציאה נתקיימה סלקציה. השוטרים היהודים הבטיחו לאנשי המחתרת שאין זו אקציה אלא בדיקה שיגרתית, ולכן החליטו חברי המחתרת להתפזר ולהצטרף לקבוצות-הפועלים שעמדו לצאת לעבודה מחוץ לגיטו. אולם מיד נכנסו הגרמנים לגיטו והקיפו את קבוצות העובדים בהן נמצאו לוחמי המחתרת. חלק מן הבחורים ניסו להתפרץ דרך הגדרות מחוץ לגיטו, ובעקבותיהם נמלטו גם יהודים אחרים שקצתם אף הצליחו בכך. המחתרת היהודית ראתה בהתנהגות זו של המשטרה היהודית הפרת-אמון ונמנעה מלקיים עמה מגע כלשהו.
שוטרים יהודים רבים הכינו לעצמם בונקרים ובהם מזון ונשק, אבל רק כאמצעי להגנה עצמית, למקרה שהגרמנים יתחילו לחסל את יולאג, ולכן לא נוצר כל בסיס לשיתוף פעולה בינם לבין המחתרת, אשר ראתה בהתנגדות בעיה ציבורית.
בחודש מאי 1943 גברו המאמצים של קבוצות צעירים לפרוץ את חומות היולאג ולהגיע ליערות כדי ליצור קשר עם הפארטיזאנים שפעלו באיזור, או לפתח לוחמה פארטיזאנית עצמית. גם אז רוב הנסיונות הללו לא הצליחו. באחת הקבוצות אשר ניסתה להגיע ליער היה המשורר יעקב שודריך, שהיה מפעילי המחתרת היהודית בגיטו ל'. הוא מצא את מותו ביער, בסביבות העיר.
עם התחושה שימיו של יולאג ספורים ולאחר שהנסיונות לצאת מן הגיטו לא הצליחו לרוב ואף לא היה בהם משום מוצא לציבור כולו, נמשכו ביתר שאת, בחודשי אפריל-מאי 1943, העבודות להכנת מקומות-סתר בשטח הגיטו עצמו. לצורך זה נבנו בונקרים מוסווים היטב, ובמידת האפשר רוכז בהם מלאי של מזון ומים כדי לאפשר למתחבאים שהייה לתקופה ארוכה יותר. ביטוי לתושיה בתחום זה נתן גנראל ה-אס. אס. פ. קאצמאן, כאשר תיאר את המצב בגיטו: "... היהודים השתדלו להתחמק בכל האמצעים מן הגירוש. לא רק שניסו לברוח מן הגיטו, אלא הסתתרו בכל פינה, בצינורות, בארובות הבתים, בביבים ובתעלות. הם בנו סוללות במסדרונות מתחת לאדמה, הרחיבו מרתפים והפכום למינהרות, חפרו חפירות מתחת לאדמה ויצרו מחבואים מוסווים באמנות רבה בעליות הבתים, במחסני עצים, בסככות, בתוך רהיטים ..."
אולם מלבד הרצון למצוא מיקלט בעת צרה ריכזו יהודים רבים בבונקרים נשק להגנה ולתקיפת הנאצים ועוזריהם כאשר יגלו אותם. ואמנם הופעל נשק זה בעת חיסול היולאג.

11. חיסול הגיטו-יולאג

בחודש מאי 1943 גבר רצח שרידי הקהילה שנמצאו עדיין ביולאג. מהם היו מובלים ל"פיאסקי" בקירבת העיר והוצאו שם להורג בירייה, ומהם שהועברו למחנה יאנובסקה. גם בניצול כוח העבודה היהודי חלו שינויים. נעשו סלקציות במקומות העבודה, ומספר העובדים היהודים במפעלים שונים הוקטן באורח קיצוני. בחודש מאי נסגרו לעתים קרובות להלוטין שערי היולאג, וקבוצות העובדים לא הוצאו כלל לעבודה. בקרב היהודים רווחה הסברה, שגם התועלת הכלכלית שהגרמנים הפיקו במשך חודשים רבים מכוח-העבודה היהודי אין בה יותר כדי למנוע את ההשמדה הסופית, ואין באישורים ממקומות העבודה כדי להבטיח חסינות כלשהי. אכן הנשים והילדים הבודדים שנותרו עדיין ביולאג נרצחו באותם הימים ללא כל הבחנה. בסוף חודש מאי לא חזרו ליולאג קבוצות-העבודה שהועסקו במפעלים מחוץ לגיטו, אלא הובלו ישירות למחנה יאנובסקה. ב-1.6.1943 החלה אקציית החיסול של היולאג. יחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית נכנסו לגיטו מכמה כיוונים כדי למנוע בריחת התושבים מעבר לגדרות, אל הצד ה"ארי" של העיר. אולם הפעם נתקלו הגרמנים בהתנגדות. מחלונות הבתים ומעליות-הגגות נורו יריות והושלכו רימונים ובקבוקי תבערה. בין מוקדי ההתנגדות בעת חיסול היולאג בלט הבונקר ברחוב לוקיטק 20; התבצרה בו קבוצת יהודים ולחמה בנאצים עם נשק ביד. הקרב נמשך כשעתיים, ובמהלכו נהרגו 5 גרמנים ואוקראינים. בשלב זה נסוגו הגרמנים משטח המחנה ונקטו שיטה אחרת. הם נרתעו מלהיכנס ישירות לבתים כדי להוציא מתוכם את המסתתרים, אלא החלו בפיצוץ הבתים או בהצתתם, במטרה להשמיד את הנמצאים במקום, או להבריחם מתוך המחבואים החוצה. בשלב אחרון זה של גיטו ל' היו בו כ-20,000 איש ובתוכם כ-12,000 רשומים וכ-8,000 "בלתי חוקיים". כ-7,000 גברים נתפסו במהלך אקציית החיסול והועברו למחנה יאנובסקה, שם מצאו את מותם כעבור זמן קצר. גברים ונשים שניסו להתנגד או להימלט נורו במקום, ועם סיום האקציה נמצאו בשטח המחנה גוויותיהם של 3,000 יהודים. רבים העדיפו להתאבד מליפול חיים בידי הנאצים ועוזריהם. באכזריות רבה נרצחו ילדים. מהם שהושלכו חיים לתוך הבתים הבוערים ומהם שראשיהם נופצו אל קירות הבתים או אל עמודי-החשמל. לפי מקורות גרמניים, נהרגו בעקבות ההתנגדות היהודית 9 אנשי המשטרה הגרמנית ו-17 נפצעו. חיסול הגיטו נמשך עד ל-20.6.1943, אולם עוד שבועות אחדים לאחר-מכן עדיין נמשכו החיפושים אחר שרידי היהודים, שהצליחו בכל זאת להתחבא בין חורבות הגיטו. לשם כך השתמשו הגרמנים בגז מדמיע, או שהציפו את המקומות החשודים במים. כן הוגבר המצוד אחר היהודים ששוטטו בצד ה"ארי", או שמצאו מקלט אצל מכריהם הלא-יהודים. הנאצים חזרו והודיעו, שכל מי שיתן מחסה ליהודים צפוי לעונש מוות, ואמנם היו מקרים של הוצאות להורג של כמה תושבי העיר שהסתירו יהודים.

12. מחנה יאנובסקה

בחודש אוקטובר 1941 הוקם ברחוב יאנובסקה מחנה, שהפך תוך זמן קצר לאחד המקומות הידועים במערכת מחנות עבודת-כפייה-והשמדה. את המחנה הזה עברו 400,000-300,000 יהודי ל' וגאליציה המזרחית, ובו מצאו את מותם כ-200,000 יהודים, ביניהם אלפים של בני קהילת ל'.
ברחוב יאנובסקה מס' 142-132 היה קודם המלחמה בית-חרושת (בבעלות יהודית) לייצור מכונות. בספטמבר 1941 עברו המיבנים שלו לשליטת אנשי ה-אס. אס. שהפעילו במקום בתי-מלאכה לייצור בשביל משק המלחמה הגרמני. בהדרגה הורחבו בתי-מלאכה אלה וכן הוקמה רשת של בתי-חרושת שהיוו חלק מקונצרן של "בתי מלאכה גרמניים לתחמושת" - ד.א.וו. תחילה ראו יהודי ל' במפעלים אלה דבר שיגרתי, ואפילו מקום-עבודה מועדף, משום שרשיונות-העבודה שניתנו שם העניקו חסינות מפני חטיפות לעבודת כפייה אחרת. מספר הפועלים היהודים שעבדו במיפעלים אלה גדל בהתמדה: מ-350 יהודים בסוף ספטמבר 1941, עד ל-580 בסוף אוקטובר. כבר בראשית אוקטובר 1941 הוקף שטח המפעלים בגדר תיל והפך למחנה סגור. הוא חולק לשני חלקים: (א) מחנה-מעבר, שאליו הובלו יהודים לסלקציה נוספת על זו שכבר נערכה במקומות ריכוז אחרים בל' ובערי-השדה של גאליציה המזרחית. בגמר הסלקציה שולחו בדרך כלל רוב היהודים להשמדה בבלז'ץ, או למקומות השמדה אחרים בקירבת העיר. בעלי מקצוע שהיו, לפי שעה, חיוניים למשק הגרמני, הופרדו והועסקו בייצור מלחמתי. (ב) המפעלים של ד.א.וו, שנמצאו בחלק זה.
בחודש מארס 1942, במהלך האקציה בל' הובלו למחנה יאנובסקה כמה מאות נוספות של יהודים, השטח הורחב והמשטר בו הותאם למקובל במחנות הריכוז הנאציים. האסירים שוכנו בצריפים רעועים ובתנאי צפיפות איומים וסבלו מרעב מתמיד. מנת מזון יומית כללה 150-100 גראם לחם וכן צלחת של מרק גרוע ביותר. במחנה התפשטו מחלות מידבקות, והתמותה בעקבות הרעב, המחלות והעבודה המפרכת היתה גדולה. כן נספו יהודים רבים בתוך המחנה כתוצאה ממעשי התעללות ורצח של אנשי ה-אס. אס.
ממועד הקמת מחנה יאנובסקה בסתיו 1941 ועד לחודש אוגוסט 1942 נעשו מאמצים מצד היודנראט ויהודי ל' להקל את סבלם של הכלואים בו. היו אף נסיונות להגיע להסדר עם הנאצים להחלפת קבוצות אסירים. בדרך זו קיוו לקבל את התשושים ואת החולים במטרה להציל אותם ממוות בטוח. אולם לאחר שהוברר שלהצעה זו אין סיכוי להסדר מסוג זה, התרכזו המאמצים בתחום אספקת מזון לאסירים. משניתן שוחד למפקדי המחנה הותר בתקופות מסוימות, עד אוגוסט 1942, לשלוח מזון לאסירים. אך גם במקרים אלה לא נמסר המזון שנאסף על-ידי היודנראט ובני המשפחה לאסירים. היה צורך לשולחו באופן מרוכז, וחלק הארי ממשלוחי המזון גזלו אנשי האס. אס. לעצמם; ורק שיירים בלבד הועברו לכלואי המחנה.
באקציה הגוולה של אוגוסט 1942 הוכנסו שוב למחנה אלפים של יהודי ל'. התנאים במחנה בתקופה זו הוחמרו עוד יותר. יש המעריכים שבחודשים ספטמבר-אוקטובר 1942 מתו בממוצע יותר מ-50 איש ליום מטיפוס-הבהרות.
במחצית הראשונה של 1943 קיבל המחנה יותר ויותר צביון של מחנה-השמדה. היציאות לעבודת-כפייה מחוץ למחנה הצטמצמו, תקופות כליאתם של האסירים נתקצרו ורובם היו מובלים ישירות למקומות ההוצאה להורג. אחת מפעולות ההשמדה ההמוניות והאחרונות במחנה היתה באמצע מאי 1943; במהלכה מצאו את מותם כ-6,000 אסירים יהודים, מרביתם אנשי ל'. על הסאדיזם של הנאצים במחנה יאנובסקה מצביעה העובדה, שהם ארגנו תזמורת מבין אסירים-מוסיקאים וזו ליוותה אותם במלאכת ההשמדה.
על אף טרור-האימים, שהופעל במחנה, היו גם בו גילויים של התנגדות ונסיונות לארגון מרד. יהודי ל' מבין האסירים, מילאו בהם תפקיד בולט. כדי לחזק את כוח עמידתם של האסירים התפתחה ב-1942 רשת עניפה של עזרה הדדית במחנה, שבראשה עמד צעיר לבובאי רישארד אקסר. בחלק מן המחנה בו שכנו מפעלי ד.א.וו. ניהלו את הפעולה העיתונאי דוד פרנקל וכן אברהם וארמאן. עזרה הדדית זו הפכה במרוצת הזמן לבסיס של תנועת המחתרת וההתנגדות במחנה. חשיבות מיוחדת נועדה להושטת סיוע לחולים בעת מחלתם, כדי לאפשר להם להבריא ובדרך זו למנוע פגיעה מיידית בהם. במסגרת התארגנות מחתרתית במחנה יש לכלול גם את המאמצים לקיים פעילות תרבותית. בפגישות שנערכו בסודיות רבה הוקראו קטעי יצירות ספרותיות, ולאחר-מכן הודפס חומר זה והופץ בין חוגים נוספים של אסירים. במחנה המשיכו אנשי ספרות בכתיבה, ביניהם ירחמיאל גרין ורעייתו וכן זיגמונט שור.
לקראת אמצע 1943, כאשר גברה התחושה שגם מחנה יאנובסקה עומד בפני חיסול, נעשו הכנות לארגון קבוצות להתנגדות מזויינת. חברי המחתרת ניצלו את היוצאים לעבודות חוץ והבריחו נשק לתוך המחנה. הגרמנים ערכו מדי פעם חיפושי-פתע אצל החוזרים למחנה, כדי לגלות את הנשק ולעלות על עקבות אנשי המחתרת. אמנם התנגדות מזויינת מקפת במחנה עצמו לא פרצה, אך הנשק הופעל נגד הגרמנים ועוזריהם, בשעה שהאסירים הובלו למקומות ההוצאה להורג בקירבת העיר. כן היו נסיונות של בריחה מן המחנה ליערות בסביבת ל', אך ברוב המקרים הוסגרו הבורחים בידי הגרמנים על-ידי לא-יהודים, שהיו אמורים לסייע להם להגיע ליעדם.
קבוצה אחת של אנשי המחתרת, ובראשה אברהם וארמאן, עסקה באופן מאורגן בהושטת עזרה ליהודים שהמשיכו להסתתר בין חורבות היולאג אחרי חיסולו ביוני 1943. חברי קבוצה זו השתדלו לחדור לפלוגות העבודה, שטיפלו בריכוז הרכוש היהודי בשטח הגיטו. תוך כדי עבודה הם חיפשו את אחרוני תושבי הגיטו, שהסתתרו בבונקרים ובמחבואים ולא נתגלו לפי שעה, וסיפקו להם מים ומזון. לעתים סייעו להם לעבור לצד ה"ארי" בתקווה למצוא שם מקלט כלשהו.
בחודש נובמבר 1943 התחילו הגרמנים בחיסול מחנה יאנובסקה. יש הסוברים שהגרמנים הקדימו את המועד; בהתבססם על הידיעות, שבקרב האסירים נערכו הכנות למרד כללי, הם רצו למנוע את ההתפרצות ולדכאה באיבה. עם זאת היו במהלך פעולות החיסול בשבוע האחרון של נובמבר התנגשויות בין הנאצים ועוזריהם לבין קבוצות אסירים, ואחדים מן האחרונים אף הצליחו להימלט מחוץ למחנה ולהגיע ליערות הסמוכים. כן פרצה באותם הימים התמרדות בפלוגת העבודה היהודית במחנה לישייניצה, שהורכבה ביוני 1943 מאנשי ל' - כלואי מחנה יאנובסקה - והועסקה בטשטוש עקבות הרציחות של הגרמנים. הקבוצה מנתה כ-150 איש והיתה ידועה בשם "בריגאדת המוות". על אנשיה הוטל התפקיד לאסוף גוויות היהודים משטח הגיטו ההרוס ומתוך מחנה יאנובסקה ולשרוף אותן. ב-19.11.1943 התקוממו אנשי הקבוצה ותקפו את שומריהם. בקרכ שהתפתח דוכא נסיון המרידה, אך מספר ניכר של האסירים הצליחו להימלט. חלקם הגדול של הנמלטים נתפסו ונהרגו אחר-כך, ורק מעטים ניצלו.
אחרי חיסול כל האסירים היהודים ביאנובסקה הוחזקו בו ב-1944 בעיקר עבריינים פליליים לא-יהודים. באביב 1944 רוכזו במחנה קבוצות קטנות של בעלי-מקצוע יהודים, שנתגלו ונתפסו ברחבי ל' ונחשבו עדיין "חיוניים" למשק המלחמה הגרמני. אולם עם התקרבות החזית הסובייטית ביוני 1944 נרצחו רובם במקום, ורק מעטים הועברו מערבה למחנות אחרים.
המצוד אחר היהודים המסתתרים נמשך בל' עד לימים האחרונים של הכיבוש הגרמני. רבים נפלו קרבן להלשנות מצד האוכלוסיה הלא-יהודית שהסגירה אותם בידי הגרמנים.

13. לאחר השחרור ב-1944

לאחר קרבות בקירבת העיר ובפרבריה נכבשה ל' בידי הצבא הסובייטי ב-22.7.1944. תוך זמן קצר החלו להתאסף בעיר שרידי הקהילה היהודית וביוזמתם אורגן ועד יהודי שמטרתו היתה לסייע לניצולים בסידור ראשוני כגון: אספקת מזון, עזרה רפואית וחיפוש קרובים. בין הניצולים נמצאו המסתתרים בצד ה"ארי" ובמחבואים, וכן החוזרים מן היערות. כן החלו להופיע בל' יהודים בני העיר, ששהו בברית-המועצות בעת המלחמה. אולם גם לאחר שהעיר שוחררה לא חלפו לגמרי הסכנות שארבו לניצולים. בעיר ובסביבתה המשיכו לפעול לאומנים אוקראינים, מאנשי "באנדרה" והמחתרת הפולנית מיסודה של "ארמיה קראיובה", ומאבקם נגד השלטון הסובייטי לא מנע מהם לפגוע גם ביהודים. ואומנם בחודשים האחרונים של 1944 ובמחצית הראשונה של 1945 נרצחו מספר יהודים.
הוועד היהודי בעיר ערך רישום הניצולים, ולפי הנתונים שנאספו נמצאו בל' עד סוף ספטמבר 1944 כ-3,400 יהודים, מהם:

#1#נשים בגיל #2#60-20 שנה - 2,080
#1#גברים בגיל #2#55-18 שנה - 1,215
#1#קשישים למעלה מגיל #2#55 שנה - 20
#1#ילדים ונוער עד #2#18 שנה - 85

%60 מן הנרשמים היו בעלי-מלאכה, סוחרים ופקידים לפני המלחמה; %15 היו בעלי מקצועות חופשיים. בקבוצה זו היו 32 רופאים, 8 רופאי שיניים, 42 עורכי-דין, 27 מהנדסים, 16 מורים, 9 שחקנים.
רישום נוסף ערך הוועד היהודי בחודש נובמבר 1944. במועד זה נתפקדו רק 2,571 יהודים, ביניהם 134 ילדים. נראה, אפוא, שרבים מן הנרשמים בשבועות הראשונים לשחרור העיר לא נשארו בה, לאחר שלא ראו כל אפשרות לשקם את חייהם במקום. יצויין גם שרק 823 יהודים מתוך הציבור הנ"ל היו ילידי ל'; אחרים היו ניצולי ערי-השדה שהעדיפו מטעמי ביטחון אישי להתרכז בעיר גדולה, שם נמצאה קהילה יהודית גדולה יחסית.
כאובה במיוחד היתה בעיית הילדים היהודים שהוסתרו בתקופת הכיבוש הגרמני על-ידי הוריהם אצל משפחות נוצריות. לאחר שרבים מבין הורים אלה נספו, לא תמיד ניתן היה לאתר את עקבות הילדים, גם כאשר נודע מקום הימצאם. לא בכל מקרה הסכימו הנוצרים להחזירם. הוועד היהודי טיפל בגילוי הילדים הללו, בריכוזם ובהעברתם לידי היהודים.
הציבור היהודי השיג את הסכמת השלטונות הסובייטיים לפתיחתו של בית-הכנסת ברחוב ונגיילנה ונערכו בו תפילות בימי החגים. ב-1945 אסרו הסובייטים את המשך פעילותו של הוועד היהודי, משום שמבחינה עקרונית שללו התארגנות יהודית ציבורית נפרדת.
במסגרת ההסכם לריפאטריאציה בין ברית-המועצות לפולין העדיפו רובם של יהודי ל' לשמור על אזרחותם הפולנית, ובתקופה שבין אוקטובר 1944 לבין סוף 1945 עזבו את העיר בדרכם מערבה. בפולין התרכזו שרידי קהילת ל' במספר ערים מרכזיות כמו קראקוב, וורוצלאב, ובמספר ישובים בשלזיה העילית והתחתית. מספר ניכר מבין ניצולי ל' עלו לישראל ושיקמו בה את חייהם. אחרים היגרו לארצות אירופה ומעבר לים.
באמצע שנות ה-60 נמצאו בל' כ-28,000 יהודים, אך רובם ככולם יהודים מפנים ברית-המועצות, למעט כמה עשרות משפחות משרידי קהילת ל' המקורית. ב-1962 נסגר בפקודת השלטונות הסובייטיים בית-הכנסת היחיד בעיר, והחיים היהודיים הציבוריים בל' פסקו. היישוב היהודי הקיים מנהל את חייו כדרך שמנהלים חייהם שאר ריכוזי היהודים בברית-המועצות.