תרומות
פאביאניצה PABIANICE
עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לאסק
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 37,000
• יהודים בשנת 1941: 8,500-9,000
• יהודים לאחר השואה: כ-148
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
פאביאניצה נוסדה במאות 10- 11, אולם מעמד-עיר ניתן לה במחצית הראשונה של המאה ה- 14. עד 1793 היתה פאביאניצה קניינה של הכמורה בקראקוב. ב- 1602 ניתנה מידה לישוב פריווילגיה, שאושרה בידי המלכים הפולניים ב- 1606 וב- 1789; בין השאר נכלל בפריווילגיה איסור על מגורי יהודים יהודים בעיר. חרף האיסור הנ"ל הצליחו כ- 15 יהודים להתיישב בה. המשך זרימתה של אוכלוסיה יהודית לפאביאניצה בא לאחר חילונה של העיר, היינו בראשית המאה ה- 19, כשהתחילה העיר מתגלגלת במרכז של תעשיית-האריגים, ובמיוחד של תעשיית-הכותנה. אלא שהיו גם גורמים המכבידים על השתקעות יהודים בפאביאניצה, שכן חלו עליהם, בדומה לערים אחרות במלכות פולין, הגבלות בזכות המגורים (האיסור לגור ברובע נובה-מיאסטו). היו גם נסיונות להקים בפאביאניצה רובע יהודי (התוכנית של העירונים והחרושתנים המתישבים הגרמנים מ- 1859) אלא שהדבר לא יצא לפועל. הישוב היהודי הצעיר בפאביאניצה נפגע קשה במגיפת החולירע בשנים 1848- 1852, וקרבנותיה רבים היו. היהודים היו פעילים בתעשייתה של פאביאניצה מראשית קיומה. כבר בשנות ה- 20 למאה ה- 19 היו סוחרים יהודים בני ערים שונות מספקים כותנה לאורגים גרמנים, שהשתקעו אז בפאביאניצה במאוחר יותר נטלו לעצמם סוחרים-יהודים מתושבי העיר מונופולין על מסחר זה. המתיישבים הגרמנים הם שייסדו את המאנופאקטורות הראשונות, ואחר כך ייסדו Iתוא גם סוחרים יהודים, ורבים מהם עסקו באירגון תעשיית-הבית של מוצרי-כותנה. ב- 1848 פעלו בפאביאניצה 6 מאנופאקטורות של כותנה, מהן 3 של יהודים, וב- 1867 היו שם 15 מיפעלי- טקסטיל, ומהם קרוב לשליש בבעלות של יהודים; ב- 1913 נמצאו בפאביאניצה 10,000 נולים מכאניים, בקירוב, מהם 1250 בבתי-חרושת של יהודים. ליהודים היו שייכים בעיקר מיפעלי-התעשייה הקטנים יותר. ב- 1848 עבדו במיפעלים של היהודים, שהן כמחצית מכלל מיפעלי התעשייה בפאביאניצה רק 27.2% של הפועלים המועסקים בתעשייה המקומית. ב- 1867 פעלו 16 מיפעלי-אריגים, ושוויה של התוצרת השנתית ב- 11 מיפעלים השייכים ליהודים, וכן מספר הפועלים המועסקים בהם, פחותים היו מאשר ב- 5 המיפעלים האחרים, השייכים לחרושתנים גרמנים. אלא שמיפעלי היהודים, שהכילו רק 24.5% של הנולים והעסיקו רק 28% של כלל הפועלים, יצרו אז 41% מנפח תוצרת-הכותנה המקומית; היו אלה מיפעלים אשר יצרו חלק מתוצרתם בתחומם, וחלק יצרו למענם אומני-בית. על ידי כך נתאפשרה הגדלת הייצור בלי להאלץ לרכוש מיתקנים חדשים לבתי-החרושת ובלי להעסיק פועלים רבים יותר. משה ברוך ייסד ב- 1850, בקירוב, את הגדול במיפעלי- האריגים שייסדו יהודים. בעשורים הבאים נתרחב בית- החרושת שלו, ונתקיים כמיפעל חרושתי גדול עד פרוץ מלחמת העולם ה- II. מלבד בית-החרושת הנ"ל פעלו בסוף המאה ה- 19 ובמאה ה- 20 9 בתי-חרושת גדולים יותר לאריגי-כותנה, השייכים ליהודים. יהודי פאביאניצה לא היו מארגני הייצור בלבד, אלא גם יצרנים בפועל. ב- 1837 היו ביניהם 3 אורגים, ב- 1844 - 6, וב- 1848 12 אורגים. כן היו ביניהם צובעי-אריגים יצרני צמר-גפן וסרטים למיניהם. בשלהי המאה הפכה להיות אריגת-הכותנה לאחד העיסוקים הראשיים של יהודי פאביאניצה. הרוב בין האורגים היה שמור לאומני-הבית המייצרים בנולי-יד, ורק בראשית המאה ה- 20 התחילו הללו להשתמש בנולים מכאניים. ב- 1910, בקירוב, נוסד כאן קואופרטיב-אורגים יהודי, ובו 78 נולים מכאניים. מעטים היו היהודים בין פועלי המיפעלים הגדולים (אפילו בבעלותם של יהודים). ואחת הסיבות לכך היתה, שבגלל שמירת השבת לא יכלו היהודים לעבוד במיפעלים. לעתים התנגדו גם הפועלים הפולנים להעסקת יהודים: ב- 1913 פרצה שביתה בבית-החרושת של אורבאך רק מפני שהחרושתן קיבל לעבודה כמה פועלים-יהודים. לעומת זאת כבר הועסקו, החל בשנות ה- 40 למאה ה- 19, בבתי-החרושת בפאביאניצה יהודים רבים כעובדי-מינהל, ובעיקר כמנהלי-חשבונות. תחילה היה מועט בפאביאניצה מספרם של בעלי-מלאכה יהודים ופועלים בענפי-יצור אחרים. מספר זה גדל בשנים הסמוכות לפרוץ מלחמת העולם I-ה, וכן עלה מספר הסוחרים הזעירים. תחילה נשתייכו יהודי פאביאניצה אל קהילת לאסק, ורק ב- 1836 זכו לקהילה עצמאית, חרף התנגדותה של קהילת לאסק שדרשה מיהודי פאביאניצה השתתפות בתשלום חובותיה. השלטונות העניקו מעמד עצמאי לקהילת פאביאניצה בתנאי שימשיכו יהודי פאביאניצה להשתתף בחובות הנ"ל. לקהילת פאביאניצה השתייכו גם יהודים הגרים בכפרי הסביבה. ב- 1840 גרו בכפרים אלה 74 יהודים. השליטה בקהילה היתה על פי רוב בידי החרושתנים. לפעמים עורר הדבר את התנגדותם של הסוחרים. ב- 1840 קודש בית-העלמין היהודי, אולם רק לאחר השתדלות ממושכת קיבל ועד-הקהילה רשות לבנות בית- כנסת. לאחר התחלת הבנייה פתחו הכמרים הקאתוליים ובני עדתם במערכה, שתכליתה למנוע את גמר-הבניין. אולם השלטונות התירו לסיים את הבניין (חונך ב- 1847). חברות- הצדקה הראשונות של יהודי פאביאניצה נוסדו אך בראשית המאה ה- 20: ב- 1902 חברת מלביש-ערומים, וכעבור כמה שנים - ביקור-חולים, שנתגלגלה אחר-כך בלינת-הצדק. בעשורים הראשונים למאה ה- 19 לא השיגה ידה של האוכלוסיה היהודית המעטה בפאביאניצה אלא לפרנס דיין. עד השנים 1837- 1839 כיהן בתפקיד זה ר' יוסף ריס. ר' שמואל בן-אברהם, ששימש דיין בפאביאניצה החל ב- 1841, נתמנה לרב ב- 1846, וישב על כס-הרבנות עד סוף שנות ה- 60 למאה ה- 19. בתקופה זו העסיקה הקהילה היהודית גם את הדיין ר' דוד פיק, אשר עלה ב- 1865 על כס-הרבנות. עד סוף מלחמת העולם I-ה ישבו על כס הרבנות בפאביאניצה הרב פינקלשטיין ואחריו בנו דוד, הרב יעקב קוצ'ינסקי והרב חנוך הנוך. עד סוף המאה ה- 19 היו בתי-הספר היהודיים היחידים בפאביאניצה חדרים. רק בראשית המאה ה- 20 הופיעו בפאביאניצה כמה חדרים מתוקנים. בשנות ה- 70 וה- 80 נוסדו 4 בתי-הספר היסודיים- ממשלתיים ליהודים, אולם מעטים היו התלמידים בהם. קבוצה קטנה של מסיימי בתי-ספר אלה למדו בשלהי המאה בבית-הספר המקומי למסחר. בראשית המאה ה- 20 התחילו לפעול בפאביאניצה המוסדות ואירגוני התרבות הראשונים של היהודים. נוסדה ספרייה יהודית, על שם התורם, החרושתן פאוסט. כן נוסדו חברת הזמיר ו"חברה הדראמטית היהודית", שהתקיימה עד פרוץ מלחמת העולם ה- I. כניצנים ראשונים של השתתפות יהודי פאביאניצה בתנועות פוליטיות יש לראות את חלקם של קבוצת יהודי פאביאניצה במרד הפולני ב- 1863. אחד מהם, ישראל לייזר, נאסר בשל כך ב- 1864. אולם השתתפותם הפעילה של יהודי פאביאניצה בחיים הפוליטיים התחילה בקנה-מידה רחב ערב מהפכת 1905. ערניות ביותר היו בימים ההם חבורות האורגים אומני- הבית, שוליות-האורגים ובעלי-מלאכה אחרים. נוסדה במקום אגודת פועלי-ציון, ועד מהרה זכתה האגודה להשפעה ניכרת על החברה. פועלי-ציון פיתחו פעילות בשנים הקשות לאחר תבוסת המהפכה של 1905. ב- 1908 קראה המפלגה לאספה בבית-העלמין היהודי, וזו היתה הפעולה הפוליטית הראשונה בקנה-מידה המוני בקרב יהודי פאביאניצה. המשטרה אסרה אז 200 איש ממשתתפי האספה. בראשית המאה ה- 20 פעל בפאביאניצה גם הבונד. קבוצת יהודים נמנו עם האירגון המקומי של המפלגה הסוציאלדמוקרטית הפולנית ס.ד.ק.פ.ל., אבל במירב ההשפעה זכתה הסקציה היהודית של הסוציאליסטים הפולנים פ.פ.ס. עסקניה הראשיים של מפלגה זו היו בתקופת המהפכה של 1905- 1907: איצק קולסקי ("דער בלינדער איצק"), שנאסר ונדון לשמונה חודשי מאסר ולגירוש לסיביר לשלוש שנים ומחצה, וכן שמואל אורבאן, וולף קוכמן, אהרן קוכמן, לאה פוקס ואברם פאפיירניק. סדרת השביתות והמחאות של הפועלים היו מכוונות אז גם נגד כמה מהחרושתנים היהודים. בשלהי 1905 ביקשו קבוצות פועלים מקומיים יד אחת עם חוגי פושעים, לעשות פוגרום, ובכך עזרה להם המשטרה הרוסית. אלא שהמיליציה של פ.פ.ס. הרגו כמה אנשים מיוזמי הפעולה הזאת, ומחצו אותה בעוברה. הוועד המקומי של פ.פ.ס. פרסם ב- 5.2.1905 הצהרה הדורשת זכויות-אזרח שוות לכול, ללא הבדל דת ומוצא, וכן הבטחת התפתחות תרבותית חופשית לאוכלוסיה היהודית ולמיעוטים לאומיים אחרים. בזמן מלחמת העולם ה- I נוסדו בפאביאניצה אירגונים פוליטיים נוספים. ב- 1915 הוקמה אגודת הציונים. אגודה זו ייסד ד"ר יוסף שווארצוואסר, רופא שהשתקע בפאביאניצה, והוא ששימש מנהיגם של הציונים גם בשנים הראשונות לאחר המלחמה. ב- 1925 עלה לארץ ישראל, ושם נודע כרופא וכחוקר בתחום הביאוכימיה ומלבד זה עסק גם בבלשנות העברית. כן נוסדה בשנים אלו קבוצת צופים. חברי פועלי ציון ייסדו מועדון ובו התרכזו אז חיי התרבות ועזרת סוציאלית לנפגעי המלחמה. בבחירות למועצת העירייה ב- 1915 השתתפו כבר רשימות של פועלי ציון (הצביעו עליה 238 בוחרים) וכן של הבונד (לא זכתה באף קול אחד).
בין שתי המלחמות
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה הצטמצמו מאוד מקורות הפרנסה של היהודים, מפני שהתעשייה המקומית שיקמה באטיות את הפוטנציאל שלה מלפני 1914. גם בתקופה זו היו שייכים ליהודים בתי החרושת הקטנים בעיקר, שהעיסקו פועלים אחדים, ובסדנות המלאכה של יהודים עבדו שכירים מעטים. המיפנה המכריע בא רק ב- 1926, כאשר הודות לקוניונקטורה הכלכלית הטובה התחיל פיתוח התעשייה. נוסדו כמה בתי-חרושת של יהודים, ובבתי- החרושת הישנים הורחבה מערכת המכונות והתחילה העסקת פועלים-יהודים בקנה-מידה גדול יותר. ב- 1927 עבדו בכמה בתי-חרושת של יהודים, ביניהם אצל זילברשטיין וויינשטיין 253 פועלים, אצל פרייס - 151, ובבית-החרושת של בניו - 192 פועלים, וביניהם היו גם יהודים. התרחבו גם מיפעלי האחים ברוך. אולם על אף ההתעוררות המשקית שררה דלות בחלק של הציבור היהודי, שכן היה שכר הפועלים היהודים ומקצתם של בעלי-מלאכה נמוך מאוד. זאת ועוד יהודי פאביאניצה בדומה לשאר ערי התעשייה נפגעו קשה במשבר הגדול בשנים 1929- 1933. המצוקה פגעה בראש-ובראשונה בבתי-החרושת הקטנים יותר, השייכים בעיקר ליהודים, אשר בהם עבדו חלק ניכר של הפועלים היהודים. בשנים הבאות לא שופר מצבם של היהודים וזאת בגלל החרם הכלכלי שגבר. בשנות ה- 30 הגיעה לפאביאניצה קבוצה ניכרת של אוכלוסים יהודים מדולדלים מהעיירות הקטנות, שחיפשו פרנסה בתעשיית האריגים, אולם אך מעטים מהם הצליחו למצוא אמצעי-קיום. זמן קצר לאחר מלחמת העולם ה- I נוסדו כמה מוסדות כלכליים יהודיים, שראשוני הנהנים מהם היו בעלי-המלאכה והסוחרים הבינוניים והזעירים. אחד מהם, בנק לאשראי, שנוסד ב- 1919, קיבל תמיכה כספית מידי הג'וינט. מוסד אחר היה הקואופרטיב המסחרי של החייטים היהודים "סורוויט", שנוסד ב- 1926. הקואופרטיב סיפק צורכי- חייטות במחירים מוזלים לבעלי-המלאכה בענף ההלבשה. מלבד הסתדרות הציונים-הכלליים, פועלי-ציון -שנוסדו בפאביאניצה לפני 1919 -התחילו לפעול לאחר המלחמה המזרחי וכן הרביזיוניסטים (1927). מקבוצת הצופים היהודים, שפעלו בימי המלחמה, קמה הסתדרות הנוער הציוני בר-כוכבא, אשר הצטרפה אחר כך לתנועת השומר-הצעיר. במקום פעלו גם גורדוניה, צעירי מזרחי (הקימו הכשרה בשנות ה- 30). וב- 1927 נוסד בית"ר. על השפעתם של אירגונים ציוניים שונים בפאביאניצה מעידות, בין היתר, תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. מספר הקולות הרשימה 1929 1935 1937 1939 1. ציונים כלליים א' 60 152 144 79 2. ציונים כלליים ב' 5 1 1 24 3. המזרחי 200 265 330 291 4. תנועת המדינה היהודית 36 6 - 1 5. הליגה למען א"י העובדת - 252 94 156 6. פועלי ציון שמאל 5 - - 85 7. נוער ציוני כללי - - - 22 בפאביאניצה נתקיימו הסניפים של אגודת ישראל רבת ההשפעה (האגודה נתארגנה בפאביאניצה עוד בימי מלחמת העולם ה- I), ושל הבונד שבשנות ה- 30 עלתה פעילותו. בסוף שנות ה- 20 התחילה עולה השפעת הקומוניסטים. מנהיגם הוא ליאון פאקין- פעיל לשעבר בהשומר הצעיר. נמנה היה עם חבר- ההנהגה של ק.ז.מ.פ. (אירגון הנוער הקומוניסטי) באזור לודז', עשה מספר שנים בבתי-הסוהר, אחר כך היגר לצרפת, ושם נפל בימי מלחמת העולם II-ה כלוחם תנועת-המרי הצרפתית. הקומוניסטים היהודים פעלו בעיקר בתחום האיגודים המקצועיים, ואירגנו שביתות רבות בבתי-החרושת בפאביאניצה. בין היתר היתה השפעתם מכרעת באיגוד החייטים היהודים ומסיבה זו אסרה המשטרה ב- 1930 את פעולת האיגוד וכלאה 12 מחבריו. בימי השביתות ב- 1935 אסרה המשטרה רבים מהקומוניסטים. בהנהלת הקהילה היהודית ובמוסדותיה התחרו על השלטון הציונים ואנשי אגודת-ישראל. בבחירות לקהילה ב- 1918 היתה יד הציונים על העליונה. ב- 1924 זכו הציונים ב- 7 מאנדטים, ואילו האגודה ב- 5 בלבד. אולם שלטונות הנפה בתי-חרושת ובתי-מלאכה השייכים ליהודים ב- 1921 מספר המיפעלים מספר בני המעסיקים מספר המשפחה שכירים בלי( השכירים בלי( מספר מספר המועסקים בלי( בני משפחה בעל-המיפעל השכירים הענף המיפעלים בעל לעפימה) של םילעבה) ובני ותחפשמ) היהודים בניין 17 2 - - - עץ 9 2 1 1 1 כימיה 4 2 2 4 4 גומי 1 - 1 2 2 תעשיית מכונות 10 11 1 1 1 מתכת 6 6 - - - בגדים 161 28 80 147 140 נייר 2 - 1 1 1 מכבסות 10 - 2 3 2 עור 10 - 3 5 4 אריגים 299 60 170 885 408 שללו משני ציונים את זכות-החברות בהנהלת הקהילה, וכך בוטל ההפרש בין המאנדטים של הציונים ושל אגודת- ישראל. לאחר ערעורים רבים אצל השלטונות הוחזרו ב- 1927 לציונים המאנדטים הנ"ל. בבחירות ב- 1931 עלה בידי אנשי אגודת-ישראל להשתלט על ועד הקהילה. ובאשר לנציגות היהודית בעיריית פאביאניצה, ב- 1920 ישבו במועצת-העירייה 4 חברים יהודים. בבחירות ב- 1928 זכו מועמדי אגודת-ישראל ב- 3 מאנדטים, הגוש הציוני, גם הם ב- 3 מאנדטים, ופועלי- ציון שמאל לא קיבל אף מאנדט. ב- 1934 זכו כל הרשימות היהודיות ב- 4 מאנדטים בלבד. בבחירות של 1939 זכה הבונד ב- 2 מאנדטים (חבריו ישבו אז לראשונה במועצת- העירייה של פאביאניצה), ואילו הרשימה המשותפת של הציונים ואגודת הסוחרים, זכתה ב- 3 מאנדטים. הגימנסיה הדו-לשונית (בשפת הוראה פולנית ועברית) היתה מוסד-התרבות היהודי הראשון שנוסד לאחר מלחמת העולם ה- I. יזמה את ייסודה הקהילה היהודית, שבראשה עמדו בימים ההם הציונים. בשנת-הלימודים 1918/19 התחילו ללמוד בה 150 תלמידים, רבים מהם מחוגים מעוטי-יכולת, וחלק - מבני לאסק וזדונסקה וולה וממקומות מרוחקים יותר. אלא שהגימנסיה בפאביאניצה נתקלה בקשיים כספיים חמורים ועל כן נסגרה ב- 1925. בתקופה האמורה נתקיימו בפאביאניצה שני חדרי תלמוד-תורה; האחת בהשפעה אגודת- ישראל, והשנייה- בהשפעת המזרחי. אגודת-ישראל בנו בניין גדול לבית-הספר, ובו שוכנו כמה כיתות על 500 תלמידיהם. ליד חברת "הזמיר" הנ"ל, אורגנה תזמורת סימפונית ומקהלה. באמצע שנות ה- 20 נוסד ליד חברה זו חוג דראמטי. נידונה גם תוכנית להופכו לתיאטרון-חובבים, אך הדבר נמנע על ידי המצב הכלכלי הקשה בשנים 1929- 1933. "הזמיר" אירגן שיעורי ערב למקצועות שונים וכן ערבי ספרות ואמנות. ליד החברה נתקיימה ספרייה. ב- 1933 גברה השפעתם של הקומוניסטים בחברה וזו בהנהלתם המשיכה בפעולה תרבותית ענפה. המשיכה בפעולתה הספרייה על שם פאוסט, אשר החל ב- 1930 ניהלו אותה הרביזיוניסטים; היא היתה הוותיקה והגדולה בפאביאניצה בשנים הראשונות לאחר המלחמה יזמו הנוער הציוני תנועת-ספורט בפאביאניצה. הם ייסדו את איגוד-הספורט נשר, שלא האריך ימים, ובמקומו נוסד ב- 1923 איגוד מכבי. היתה בו סקציה לאיגרוף שרמתה גבוהה, ממנה יצא אחד מאלופי פולין, חיים זאוואדצקי וכן סקציות אחרות ואף תזמורת כלי-נשיפה. בשנים 1930- 1931 וב- 1938- 1939 הופיע בפאביאניצה שבועון "פאביאניצער צייטונג", בהשפעת הציונים. זמן-מה הופיע גם (ב- 1935) "פאביאניצער וואכנבלאט". השבועון יזם גם פעולות-תרבות, ואפילו ניגש לאיסוף חומר לתולדות היהודים בפאביאניצה. בתקופה זו עלתה חשיבותה של הקהילה ושל כסא-הרבנות בפאביאניצה, עד שגם אחיו של הרבי מגור, ר' מנחם מנדל אלטער, ביקש לעלות עליו. לאחר מלחמת-בחירות עיקשת ניצח הרב ב- 1923 את יריבו, הרב מיאזלובייץ. מן הראוי לציין שר' מנחם מנדל כנציג אגודת-ישראל ואחיו של אדמו"ר רב-השפעה נבחר ליו"ר אגודת הרבנים בפולין. הרב מנחם מנדל הנהיג בקהילת פאביאניצה כמה חידושים. בין השאר, אסר חגיגות משפחה מפוארות (חתונה, ברית-מילה וכדומה), ובימי המשבר של 1929- 1933 הורה לא לאכול דגים בשבת ולתת את הסכום הנחסך לעניים. שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת העולם ה- II עבר לקאליש, ועל כסא-הרבנות בפ, עלה בנו אברהם, מחבר הספר על מייסד שושלת האדמו"רים מגור, ר' איצ'ה מאיר אלטער "מאיר עיני הגולה". ר' מנחם מנדל אלטער נספה בעת השואה בטרבלינקה. יש אומרים, כי בדרך אל תאי-הגאזים עודד את צאן מרעיתו. מהלך סיפור בעם, כי ברגע מסויים ביקש מאחד היהודים כוס-מים תמורת חלקו בעולם-הבא. במים נטל את ידיו ופתח באמירת וידוי. הנדונים למוות חזרו בקול רם על דברי הווידוי. הדבר שימש עילה למשמר הגרמני לפתוח ביריות, ויהודים רבים נפלו על סף תאי-הגאזים. בין שתי המלחמות הפכה פאביאניצה להיות מרכז חשוב של החסידות. ישבו בה כמה אדמו"רים, נציגי שושלות נודעות. האדמו"ר מרוזפשה ר' עמנואל ולטפרייד (נכדו של ישעיה מפשדבוז') הגיע לפאביאניצה שנים אחדות לפני מלחמת העולם I-ה. עלה בידיו לעניין בחסידות אפילו אנשים המרוחקים ממנה מאוד, וביניהם סוחרים וחרושתנים. שנים אחדות לפני מלחמת העולם ה- II העביר את מקום-מושבו ללודז', ושם זכה לפרסום כ"אדמו"ר מפאביאניץ". נספה בתקופת השואה. בפאביאניצה ישב גם ר' דוד בורנשטיין, בעל "חסד לדוד", השלישי בשושלת הנודעה של אדמו"רי סוחאצ'ב. לפני מלחמת העולם ה-II השתקע בלודז'. נספה בווארשה בתקופת השואה. בין חסידי פאביאניצה קנו להם השפעה מרובה "בעלי-המופתים", האדמו"ר לבית ראדושיץ (מפורסם היה בסיגופיו), והאדמו"ר מקומארנו (לשושלת אדמו"רי גאליציה). מלבד חסידי האדמו"רים שנמנו היו שטיבלך של חסידי גור, חסידי אלכסנדר, ראדומסק וסוקולוב. בשטיבל של גור יסד ר' אריה הורוביץ שיעורי גמרא שיטתיים (חבורת הדף היומי), שהיו מקובלים מאוד בחוגי היהודים הדתיים בפאביאניצה בשנות ה- 30 הלכה וגברה האנטישמיות בפאביאניצה. עוד קודם לכן, ב- 1927, ניפצו האנטישמים את השמשות בבניין התלמוד תורה של אגודת ישראל. ב- 1934 התנפלו האנדקים על ההכשרה של צעירי מזרחי ועשו בה הרס רב. ב- 1937 הוצבו באורח שיטתי משמרות לפני חנויות היהודים, והיהודים שהתנגדו לכך, הואשמו ב"העלבת העם הפולני". עם התגברות החרם נסגרו 28 חנויות של יהודים בשנים 1936- 1937 בלבד. במקומם נפתחו בתי-עסק ובתי-מלאכה השייכים לנוצרים, ובתנאים אלה התחרו הללו על נקלה עם בתי-העסק הבינוניים והזעירים של היהודים.
השואה
צבאות הנאצים נכנסו לעיר ב- 8.9.1939. עם כניסתם ירו אנשי סיור גרמני ביהודי פוקס, שנקרה בדרכם. עבודת- הכפייה הראשונה של היהודים היתה איסוף גופות החללים בדרכי הסביבה וקבורתם. בראש-השנה ת"ש אירגנו הגרמנים קבוצות תושבים, אשר הרסו בפיקודם תוך שעות אחדות את כל פנימו של בית- הכנסת; נותרו הקירות החשופים בלבד. אחר כך התקינו בו אורווה. בראש-השנה וביום-הכיפורים צדו הגרמנים במשנה-חריצות יהודים לעבודה, והתעללו במיוחד באלה שנתפסו בתפילה: רדפו אותם ברחובות בטליתותיהם והכו עד זוב דם; ציוו עליהם לסתום תעלות-מיקלט, ותוך כדי כך אילצו אותם לשפוך עפר איש על רעהו. הטרדת היהודים היתה שכיחה ביותר ברחובות שבהם היו מגוריהם צפופים, ברחוב בוז'ניצ'נה ובקונסטאנטינובסקה. יהודי פאביאניצה הורשו לקנות בחנויות בשעות מסויימות בלבד, ואף אז היו מגרשים אותם הגרמנים מהתורים שליד חנויות המכולת. שעת העוצר ליהודים היתה- 17 (לפולנים - 22, לגרמנים - 24). בחשמלית העירונית ובינעירונית הורשו היהודים לנסוע בקרון האחרון בלבד; על גבי שאר הקרונות נתלה לפעמים שלט: "הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה". אותה כתובת עצמה הודבקה גם בכמה חנויות של גרמנים, וכן בפתח הפארק העירוני. בית-החרושת היהודי הראשון שהחרימו הגרמנים היה של אורבאך ושייניצקי, ואחריו הוחרמו בתי-החרושת של ז'ארסקי, בר, ויינשטיין, לידזבארסקי ואחרים. רוב הנולים הוחרמו: המשובחים שבהם נשלחו לגרמניה, והגרועים נשארו בפאביאניצה; הגרמנים יכלו לקנותם במחירים מגוחכים. בפירוק הנולים וניקויים עבדו 20 יהודים. מקצתם של בעלי- מלאכה יהודים הורשו להמשיך בעבודה בסדנותיהם, לאחר קבלת רשיון מיוחד. בראשית הכיבוש (1939 או ראשית 1940) הולקו בכיכר השוק 8 יהודים ויהודיה אחת, אשר "לא נתנו כבוד לדגל הגרמני". יהודים אחרים אולצו להלקותם. בספטמבר או באוקטובר 1939 דרשו השלטונות הגרמניים מההנהלה הזמנית של הקהילה היהודית להקים יודנראט ולבחור לו יושב-ראש. נציגי המפלגות הפוליטיות השונות וגופים ציבוריים ומקצועיים (ביניהם נציגי "לוין-וועבער מייסטער-פאריין" - איגוד האומנים-האורגים השכירים, אשר היתה לו השפעה ניכרת בפאביאניצה), התכנסו בחשאי בבית עו"ד יהושע אלטער, לשם קביעת המועמדים. נציגי האיגוד הנ"ל הציעו את אלתר, מטעם ארגונים אחרים הוצעו: וולף ילינוביץ' ויעקב לובראנייצקי. יודנראט ראשון זה- שלושת האישים הנ"ל -פעל שבועות אחדים בלבד. בראשית נובמבר 1939 ביצעו הנאצים מבצע טרור, כפי שעשו במקומות אחרים. ראשית ציוו לפנות למען הגרמנים גוש בתים ברחובות בוז'ניצ'נה-טושינסקה, שגרו בהם יהודים. שלושת חברי היודנראט השתדלו לבטל את הגזירה, אלא שנאסרו, והגרמנים ביצעו בעצמם את הפינוי הברוטאלי של הדיירים. קיימת גם גירסה, שחברי היודנראט נאסרו לאחר הלשנה של פולקסדויטש ופולני אחד, כי היודנראט עורך ישיבות-סתר וקושר קשר נגד הגרמנים. שלושת חברי היודנראט הועברו לגסטאפו בלודז', משם למחנה הריכוז ראדוגושץ', ואחר כך לבית-הסוהר בלנצ'יצה. שם נפטר לובראנייצקי. שני הנותרים נכלאו כנראה במחנה הריכוז דאחאו, ומשם לא הגיע כל סימן חיים מהם. על כן סתומה היא הידיעה שנתפרסמה ב"כרוניקה של גיטו לודז'", ובה נאמר, כי בימים 21.7.1941- 20 שהה בגיטו זה מר אלתר, חבר היודנראט בפאביאניצה, לשם ביקור בבית-חרושת לאריגים. לעומת זאת, אין שמו של אלתר נזכר בשום מיסמך אחר בין חברי היודנראט, או בין האנשים הנושאים בתפקידים החשובים בגיטו פאביאניצה בשנים 1940- 1942. לאחר חיסול היודנראט הראשון מינו הגרמנים כיושב ראש את עו"ד שפירא, אשר קידש מאמצים רבים להצלת האסירים הנ"ל. בתפקיד זה החזיק זמן קצר, ומסיבות לא ברורות תפס את מקומו כעבור זמן קצר יחיאל רובינשטיין. ב- 21.10.1939 ציווה ראש נפת פאביאניצה על רובינשטיין להרכיב יודנראט, תחילה היו בו תשעה חברים ולכל אחד מהם הוקצה תחום פעולה. אבל ראוי לציון, כי הרכב היודנראט היה משתנה, וכי השם "יודנראט" התכוון לעתים גם לאנשים שלא היו חברים בו, אך כיהנו בתפקידים חשובים בקהילה. במקורות נזכרים השמות הבאים של אישים בכירים במינהל היהודי: שמלקה שטיינהורן, יחזקאל קוכמן, מרדכי ברין - אספקה או ניהול מחסן האספקה המרכזי; יעקב שייניציקי -סעד; יחזקאל היימן -אספקה או סעד; יחיאל גלאס - מחלקת הכספים; אבא קופרוואסר - המשטרה היהודית ומחלקת העבודה; ישראל ילינוביץ', י. שטרן, א. גולדבלום - מחלקת העבודה; ש. אורבאך - מחלקת הבריאות; גולדבלום - בית-הדין; ליאון אורבאך - מזכירות ראשית; אברהם חמורה - מחלקת המינהל הכללי (מסים, המירשם האזרחי, בית-העלמין), למל מארוקו-דואר; דוד זולה - עניינים של אקראי. בסוף 1939 או בהתחלת 1940 ציוו הגרמנים לגרש 500 (או 1,000) יהודים מפאביאניצה. ייתכן, כי מספר יהודים עזבו אז את פאביאניצה "מרצון". את המועמדים לגירוש קבע היודנראט מתוך נתמכי סעד. לשם ציודם לדרך אירגן היודנראט איסוף בגדים ומיצרכי-מזון, נתן לכל איש סכום כסף קטן והזמין עגלות להעברתם לתחנה-הרכבת. הם שולחו לקאלושין (מחוז וארשה). שם כבר נמצאו פליטים או עקורים ממקומות אחרים, וראשי המינהל היהודי המקומי שיכנו את כולם בבתי-הכנסת, בטחנת-הקמח, בבורסקייה. אחדים מצאו דיור פרטי. כעבור זמן מועט חזרו מספר יהודים תושבי פאביאניצה באורח בלתי לגאלי אל עירם. הגיטו בפאביאניצה הוקם בפברואר 1940, כמעט בעת ובעונה אחת עם הגיטו בלודז', ומיד לאחר הקמת הגיטו בפיוטרקוב טריבונאלסקי. היה זה איפוא אחד הגיטאות הראשונים בפולין הכבושה. הוא הקיף את העיר העתיקה, ואת גבולותיו תחמו הרחובות: טושינסקה, סובייסקייגו, קאפליצ'נה, גארנצארסקה, שקולנה, מלינארסקה, קונסטאנטינובסקה ובאטורגו. הגיטו לא היה מגודר. בקרן רחובות-הגבול נקבע שלט ועליו מגן-דוד צהוב על רקע של תכלת. היהודים הורשו בעת העברתם לקחת מבתיהם כל מה שנותר עוד בידיהם מרכושם. בגיטו שררה צפיפות איומה, ומשפחות מספר נדחקו בדירה אחת. קרוב לוודאי שגרו בגיטו 8,000- 9,000 יהודים, אף על פי שהמספר הרשמי נמוך יותר: 7,700 בקירוב ב- 1940, 7,528 ב- 1941 (לאחר שנשלחו לעבודה 231), ו- 7,249 בסוף ספטמבר 1941 (לאחר שנשלחו לעבודה עוד 313). עם ה"בלתי-לגאליים" נמנו כמה מאות עקורים שחזרו מקאלושין, ואם להאמין להלשנות בעילום- שם של יהודים אל השלטונות הנאציים על היודנראט -היו שם גם כ- 1,000 פליטים מווארשה, פיוטרקוב ולודז' החל בשבועות הראשונים לכיבוש הועסקו היהודים בעבודות-כפייה. עוד לפני הקמת הגיטו דרשו השלטונות הגרמניים מהיודנראט לספק להם יום-יום מאות עובדים (גברים ונשים מגיל 14), לשם עבודות שונות בתחום העיר. בעבודות אלו התעללו ביהודים לעתים קרובות. אחת המחלקות הראשונות שהופעלו ביודנראט היתה מחלקת העבודה, שהכינה את רשימות המועמדים לעבודה וקראה להם להתייצב. הנקרא לעבוד רשאי היה לשלוח במקומו ממלא-מקום, שנשכר על ידו. תחילה לא שילמו הגרמנים לעובדים פרוטה, אך היודנראט נתן להם פיצוי מועט. חוץ מעבודה סדירה זו, הפעילו הגרמנים מזמן-לזמן מצודים "פראיים", שהיו תלאתם של היהודים גם בימי הגיטו. כבר בשבעת החודשים הראשונים לקיום הגיטו הפעילו מוסדות ובעלי-עסק גרמנים במרכז מסורתי זה של תעשיית האריגים והקונפקציה כמה וכמה בתי-חרושת מוחרמים מידי היהודים, והעסיקו בהם בעלי-מקצוע יהודים. השלטונות ציוו גם ליודנראט להפעיל סדנות שונות, ולקחת את המכונות הדרושות מידי היהודים. היודנראט יזם גם בעצמו פעולות מסוג זה, כדי למצוא מקורות-קיום לאוכלוסיה. רוב היהודים מסרו את המכונות מרצון, שכן קיוו להשיג על ידי כך תעסוקה. אצל אחרים החרים היודנראט את המכונות. הגרמנים החשיבו ביותר את תוצרתם של יהודי פאביאניצה. באוקטובר 1940 הורו שלטונות של המחוז לודז' להנהלה הגרמנית של הגיטו לודז' לדאוג להזמנות בשביל מיפעלי היהודים בפאביאניצה ולפקח על ההכנסות מייצור זה. בתקופת שיא-ההתפתחות של המיפעלים (במחצית 1941) פעלו בתוך הגיטו 10- 11 בתי-חרושת וסדנאות. החשובים שבהם היו שלושה בתי- החרושת לקונפקציה השייכים לפירמה "גינתר שווארץ" בלודז', המייצרים בעיקר הלבשה לחיל-האוויר ואהלים מתקפלים. עבדו בהם 1,200 יהודים, בקירוב. לא אחת ביקרו במיפעלים האלה פקידים גרמנים בכירים, ושיבחו אותם; בשעת ביקורים אלה הוכרז בגיטו עוצר ("שפרה"). מלבד אלה עבדו בגיטו למען מיפעלים גרמניים בלודז' ובפאביאניצה שני מיפעלי חייטות, מיפעל כובעים, מיפעל לבנים ומיפעל למתכת ואלקטרומכאניקה. בסך הכול הועסקו במיפעלי הגיטו בקביעות 1,200- 1,400 יהודים, גברים ונשים; כמה מיפעלים העסיקו גם אומני-בית. מלבד הייצור הקבוע קיבל הגיטו הזמנות של אקראי ממיפעלים קטנים יותר בפאביאניצה. היודנראט מצידו טרח להשיג הזמנות נוספות, ולפתח ענפי-ייצור חדשים, כגון פרוונות, ייצור מברשות, ייצור סנדלי-קש (שהיה עשוי להעסיק 150 נשים ו- 50 גברים נוספים). קרוב ל- 50 מקומות-עבודה מחוץ לגיטו (מוסדות גרמניים שונים) העסיקו באופן קבוע 450- 550 איש בייצור ובעבודה שחורה. רוב העובדים היהודים קיבלו שכר כלשהו אולם קרוב ל- 250 עבדו חינם בסדנאות הגיטו ובעבודות ציבוריות בתחומו, וכמה עשרות אנשים עבדו חינם במקומות-עבודה גרמניים הנ"ל מחוץ לגיטו (קיץ 1941). 180- 200 איש עבדו במינהל הגיטו בשכר. השכר ששילמו המוסדות הגרמניים ליהודים היה מינימלי: פועל בבית-חרושת השתכר 2- 12 מארק ברוטו לשבוע, ומסכום זה ניכו שלטונות העיר 70%, השאר נמסר ליודנראט לתשלום לעובדים, לאחר ניכוי 10% להוצאותיו הפנימיות. למשל, לאחר קבלת "שכר-היהודים" ממיפעל "גינתר שווארץ", שילם היודנראט בספטמבר 1941 לקופת העירייה 76,000 מארק, ומתשלומי מיפעלים קטנים - 2,000 מארק. בגיטו פעלה גם תעשיית-מלאכה ביתית, פרטית. בין בעלי-המלאכה לבין הלקוחות "האריים", תווכו שלטונות העיר, חילקו הזמנות וגבו לעצמם 70% מהשכר, אולם חלק ניכר של העבודה הפרטית בוצע באורח לא- לגאלי: היהודים קיבלו את ההזמנות מידי המזמינים (גרמנים או פולנים) במישרים, על פי רוב תמורת מיצרכי-מזון. אשר לאספקת-המזון של היהודים, הרי איפשר הגיטו הפתוח להבריח מיצרכים, ונוכח ההיצע הניכר לא היו מחיריהם גבוהים. היו גם בגיטו שחיטה לא-לגאלית וכן אפיית מאפה-לבן. הודות למקורות הכנסה, השיגה ידם של חלק מהיהודים לקנות מזון, שמקורו בהברחה. היתה גם חלוקת-מזון רשמית. עד שלהי 1940 הורשה היודנראט לקנות מיצרכים לגיטו מידי הסיטונאים בפאביאניצה, ללא צורך ברשיונות מיוחדים. החל ב- 14.1.1941 קבעו השלטונות תקנה, המקציבה ליהודים מזון לפי מספרם. פעמים הרבה ניתנו לגיטו מיצרכים פגולים. האספקה היתה מגיעה לגיטו באורח לא-סדיר, ועל כן לא נערכה גם במועדה חלוקת המזון מטעם מחלקת-האספקה של היודנראט. מחיר מנת- המזון בחלוקה נקבע על ידי היודנראט, שכן היה מוסיף למחיר היטל לצורכי המינהל היהודי. תחילה גבה היודנראט, ברשות השלטונות, מסים ישירים לצורכי הקהילה, אולם אחר כך - ושוב באישור השלטונות-עבר לשיטת ההיטל על מחיר המיצרכים. היטל זה, וכן הניכויים משכר-העבודה, היו מקורה העיקרי של הכנסת הקהילה. עד אוגוסט 1941 חולקו מנות-המזון לפי משפחות, ואחר כך הונהגו כרטיסי- מזון לכל נפש. לשם טיפול בעניי הגיטו (נמנו עמם בעיקר פליטים חסרי-כול, וביניהם "הבלתי-לגאליים", שלא הועסקו באורח רשמי ולא קיבלו כרטיסי-מזון) הקים היודנראט כמה מוסדות סעד. המטבח הציבורי חילק כ- 20,000 ארוחות-צהריים לחודש, מהן שליש עד מחצית חינם. מחלקת הסעד חילקה תמיכה כספית, ארעית וקבועה, וכן חילקה מיצרכים. לעניים ניתנו עזרה רפואית ותרופות חינם, והם שוחררו מתשלומים שונים. לחולים הזקוקים לדיאטה מיוחדת ניתנו במידת- האפשרות מיצרכים מתאימים. מדור הנוער של מחלקת הסעד טיפל ב- 150 ילדים, בקירוב, בני משפחות דחוקות או חסרי-פיקוח (אם האמהות עבדו בבתי-החרושת). הוקם למענם מעון; באולם גדול, המוסק בחורף, קיבלו הילדים השכלת-יסוד וארוחה של לחם וחלב. טיפלו בילדים קבוצת נוער ציוני, בהנהלת פדגוגית נודעת בפאביאניצה, הלה בירנבוים- שליווקוביץ'. מחלקת הנוער מינתה ביולי 1941 ועדת-בית- ספר, שתכננה הקמת בית-ספר יסודי בגיטו. עד אז למדו הילדים בקבוצות בדירות פרטיות, 12- 15 ילדים בקבוצה, וצורה זו של ההוראה בתנאי הגיטו היתה כה מוצלחת, מקיפה ומתמדת, שאפילו אנשי שרות-המודיעין של האירגון האנטישמי הפולני או.נ.ר. נאלצו להתבטא עליה בהוקרה (בהודעתם מ- 16.1.1942). ביולי 1941 - כפי הנראה, לפי צו השלטונות הגרמניים -אסרה מחלקת הנוער את המשך ההוראה בקבוצות. אך כמשתמע מהודעת או.נ.ר. שנזכרה לעיל, לא נפסקה ההוראה בקבוצות פרטיות בגיטו פאביאניצה, על אף האיסור. מחלקת הסעד קיימה בית-מושב-זקנים, שהוסיף לשכון בבניינו שמלפני המלחמה, ונתן מחסה ל- 50- 60 זקנים. יוזמה של סעד הפעילו ב- 1940 גם עסקני איגוד אומנים אורגים-שכירים האמור לעיל. הם פתחו בית-תה, שבו ניתן היה להשיג במחיר מועט מנת-להם ותה. המיצרכים ניתנו לבית-התה על ידי היודנראט. ב- 1941 נסגר בית-התה, מפני שמעונו נועד לבית-חרושת. עוד ביולי 1941 המשיכה לפעול בגיטו חברת-נשים מלביש-ערומים, אשר קרנה הדלה נאספה, כנראה, מתרומות פרטיות. בקיץ 1941 נתנה חברה זו למעון ילדים עניים הנ"ל 30 זוגות נעלי-עץ ו- 60 פריטי לבנים. על אף התנכלויותיהם של הגרמנים, המחמירות את מצב התברואה בגיטו (למשל, באוגוסט 1941 סירבו השלטונות העירוניים לסלק את האשפה מהגיטו), לא פרצו מגיפות, והתמותה לא היתה גבוהה יחסית: למשל, בתקופה 1.9.1941- 1.1 נפטרו 133 איש, ונולדו 52 ילדים. (והנה כמה מספרים לפי חודשים: ביולי 1941 - 21 פטירות, 11 לידות; באוגוסט 1941 - 13 פטירות, 6 לידות; בספטמבר 1941 - 17 פטירות, 7 לידות). לרשות מחלקת הבריאות עמדו מרפאה שקיבלה (ב- 1941) 10- 20 חולים ליום, בית-חולים של 20 מיטות ובית-מרחץ ציבורי. המחלקה אירגנה חיסון- חובה נגד אבעבועות וחיטוי הדירות. תרמו רבות לציבור הרופא היהודי, ד"ר שווידר, והמנתח הפולני, ד"ר מאייר, שבא יום-יום באורח בלתי-חוקי לגיטו וניתח בתנאים פרימיטיביים; מעניים לא לקח שכר-טרחה, ואפילו עזר להם בכסף והביא תרופות חינם. יש אומרים, כי הגרמנים הרגו אותו, בין השאר -על הושטת עזרה ליהודים. בסך-הכול הוציא היודנראט לסעד ולשרותי הבריאות 10,000- 12,000 מארק לחודש (1941), ובכלל זה לבית- החולים בלבד- 2,000. ראוי להזכיר את תמיכות של הג'וינט (למשל, ביולי 1941 - 900 מארק), וכן תרומות פרטיות קטנות. חרף אירגון העבודה בגיטו, עינו הגרמנים את היהודים במצודים לשם שליחתם למחנות-העבודה. מצוד ראשון כזה נערך ב- 22.5.1941. השוטרים הגרמנים, בסיוע השוטרים היהודים, חיפשו בבתים גברים צעירים, ובהעדרם - לקחו כבני-ערובה את בני-המשפחה. גבר אחד נהרג על ניסיון לברוח. ועדה רפואית גרמנית בדקה את הקבוצה, והחזירה כמה מהם לגיטו בשל מחלתם. משלוח זה, שמנה 231 איש, הועבר ב- 23.5.1941 לגיטו לודז', ולאחר שהייה של כמה ימים בבית-הסוהר המקומי, נשלחו האנשים ב- 26.5.1941 אל מחנות-העבודה. מקבוצה זו שרדו לאחר המלחמה קרוב ל- 40 איש. המצוד הגדול השני למחנות-העבודה נערך ב- 7.9.1941; הפעם שולחו מפאביאניצה 313 יהודים. כפי הנראה, נמשכו השילוחים לכל הפחות עד מחצית ינואר 1942, שכן הודעת או.נ.ר., הנ"ל, מ- 16.1.1942, מוסרת על 600 גברים ו- 180 נשים ששולחו מהגיטו אל המחנות בגליל פוזנאן, והיא מוסיפה, כי היהודים עצמם מציינים מספרים גבוהים יותר - 800 גברים ו- 280 נשים. בין השאר, פרצו השוטרים הגרמנים באחד הימים אל מיפעל-המתכת שבגיטו ושילחו למחנות עבודה את כל הנשים שהיו מועסקות שם. מלבד המצודים ערכה המשטרה הגרמנית תכופות חיפושי- בית בגיטו, והחרימה כל רכוש ומלאי-מזון. גזל רכוש נמרץ (מלבושים, כלי-מיטה ורהיטים, אפילו תנורים ניידים) נערך בחורף 1941- 1942 לטובת "עזרת-החורף הגרמנית". נשים גרמניות מיינו את הבגדים שנגזלו, והחייטים והתופרות היהודים תיקנו אותם. כיוון שאירעו גניבות במחסן ודינן מוות, היה היודנראט מתערב ומשתדל אצל השלטונות, ומספק מיד חפצים במקום החסרים. במבצע גזל זה הוציאו הגרמנים מהגיטו 15 עגלות של חפצים. כפי שאירע בגיטאות רבים אחרים, כוונה התמרמרותם של אוכלוסי הגיטו על התנאים הקשים שהטיל עליהם הכובש בראש-ובראשונה כנגד היודנראט, ובעיקר - נגד היושב- ראש שלו. יהודים רבים רחשו לו טינה על החרמת מכונות- התפירה, שילוח למחנות-העבודה, קריאה לעבודות ציבוריות, אי-העסקת כל המבקש לעבוד בבתי-החרושת בגיטו. כך, למשל, חברי ארגון האורגים היו ממורמרים, משום שנסגר בית-התה שלהם, ומנהיגיהם לא נתקבלו לעבודה בבית- חרושת לקונפקציה. חלק מהאוכלוסיה היהודית היו סבורים, כי היודנראט משתף-פעולה עם הגרמנים לרעת היהודים. רווחו שמועות על מעילות במזון ובכסף. ממורמרים רבים איימו כי יפנו בתלונה אל הגרמנים. ואכן, במארס-אפריל 1941 הגיעה אל השלטונות הלשנה של יהודים על רובינשטיין יו"ר היודנראט, באשמת ספסרות, אך השלטונות ביטלוה "בשל העדר הוכחות". אך הממורמרים המשיכו בתככים. בעיקר גברה התסיסה בין המועסקים אצל הגרמנים. במאי-יוני 1941 האשימו עובדי הנגריה שליד משרד ראש הנפה את רובינשטיין, כי באשמתו הם רעבים, שכן לא קיבלו כל מזון, אף על פי שהיודנראט כבר קיבל את קצובת- האספקה מידי השלטונות. פנייה אחרת בעילום-שם מ- 19.10.1941 תבעה להפסיק אפיית מאפה-לוקסוס ומכירתו בגיטו; האשימה את היודנראט במכירת קמח וסוכר במחירים מופקעים ובאגירת מיצרכים; האשימה אותו בשיכון מספר רב של פליטים מערים אחרות בגיטו, וביניהם "מוברחים" מגיטו לודז', שאותם העסיק כביכול היודנראט בבתי-החרושה, וסיפק להם מנות-מזון דשנות, מיוחדות, תוך קיפוח היהודים המקומיים. תלונה אחרת בעילום-שם דרשה מהגרמנים להבריא את היחסים בגיטו: "לשלוט חייב הצדק הגרמני". מחברי תלונה זו, הדורשים הרכב אחר של היודנראט, קבעו כי הם עובדים ברצון למען הגרמנים, אלא שתש כוחם, מפני שהיודנראט גונב את מזונם ומתעשר על חשבונם. התוצאה היתה, כי באוקטובר 1941 אסרה הקריפו את רובינשטיין ועוד 6- 7 חברי היודנראט (או פקידים בכירים). בעת ובעונה אחת נאסר הסיטונאי הגרמני של הנפה, קארל לייב, על שסיפק ליהודים כמויות מזון גדולות מהקבוע בנורמה הגרמנית. החקירה בעניין היודנראט לא העלתה דבר. העדים לא מסרו כל עובדות ממשיות, ולא אחת העידו לטובת הנאשמים. מאות עובדים במיפעלי הגיטו הביעו בכתב את אמונתם בחפותו של היודנראט, אשר - לפי דבריהם - כמה חברים קנטרנים הלשינו עליו. עניין סבוך זה הגיע אל בית-הדין המיוחד בלודז' ואל בתי- המשפט הבכירים בווארטגאו ובלודז,. חליפת המכתבים בין שלטונות אלה נמשכה עד קיץ 1942. לבסוף הוחלט לבטל את התביעה בשל העדר הוכחות ממשיות. אולם, כדי שלא לקבוע תקדים של זיכוי יהודים, שכן "צפוי זיכוי בלתי- רצוי", כפי שכתב הפרקליט העליון של לודז' במכתבו מ- 17.6.1942, לכן הציע לבטל את התביעה ולמסור את הנאשמים לידי הגסטאפו. ראש המחוז לודז' והפרקליט הכללי של פוזנאן הסכימו לכך. גורל הנאשמים היהודים נחרץ, ואכן לא יצאו חיים מידי הגסטאפו. גם הגרמני קארל לייב נפטר בתקופת החקירה. לא ידוע מי נתמנה ליו"ר היודנראט לאחר מאסרו של רובינשטיין - לאנדסמן או גולדבלום. כבר ב- 1941 הגו השלטונות הגרמניים תוכניות להפחתה נכרת של האוכלוסיה היהודית בפאביאניצה. בקשר לכך, כנראה, ציוו השלטונות לפתע ביולי 1941 לסגור בגיטו כמה מיפעלים של תפירת-פנתאות, ולהחזיר את המכונות למיפעלים גרמניים. באוגוסט 1941 דרשו השלטונות מהיודנראט להכין רשימות של כל חולי-הנפש והנכים בגיטו, וכן רשימה כללית של האוכלוסיה, ובה חלוקה למועסקים, ללא- מועסקים, ולילדים עד גיל 6. בספטמבר 1941 נאסר השימוש בטלפון בתחום הגיטו. פעולות אלו עוררו בין היהודים חרדה מובנת-מאליה. ב- 24.11.1941 פנה ראש נפת לאסק אל ראש-העיר בלחאטוב וביקש ממנו להכין מקומות מגורים ל- 2,000 שייעקרו מפאביאניצה. ראש-העיר השיב, כי אין לו אפשרות לקבל יהודים אלה בגלל הצפיפות בגיטו של בלכאטוב והחשש מפני מגיפת הטיפוס. בסופו של דבר, לא נתבצעה עקירה זו. בפברואר 1942 ערך הגסטאפו בדיקה רפואית של כל היהודים בגיטו. בגוף כל הגברים והנשים הבריאים בגיל 10 עד 60 הוטבעה האות A, ובגופם של השאר - ילדים קטנים, זקנים, חולים ורעי-מראה-האות B. מבשרת רעה היתה גם הירידה במספר ההזמנות הצבאיות לבתי- החרושת של הגיטו באביב 1942, והפנייתן באמצעות כמה בתי-עסק בפאביאניצה לגיטו לודז' בשבת, 16.5.1942 בבוקר, הודבקו בגיטו פאביאניצה כרזות הקוראות לכל היהודים להתייצב בשעה 16 לפני פתח בתיהם, לשם רישום התושבים, כביכול. בשעה היעודה הוליכו השוטרים הגרמנים את כל היהודים אל מגרש-הספורט השייך לבית-החרושת "קרושה אונד אנדר", בלי להרשות להם לקחת עמם דבר כלשהו מביתם. תחום הגיטו היה מוקף בכוחות המשטרה. גרמנים חמושים חיפשו בבתים. בדרך אל המגרש הכו והרגו ביריות את האנשים התשושים. 150 חולים בבית-החולים (מחשש בפני אקציה קיבל בית- החולים בימים האחרונים חולים רבים, מתוך תקווה להצילם מגירוש) נרצחו בו במקום. המון היהודים נדחו במגרש המגודר ונצטוו לעמוד, בגשם שוטף ולאור הזרקורים. בו בלילה, ואולי למחרת 17.5, התחילו השוטרים הגרמנים בסלקציה, כשהם מפרידים בין קבוצה A לבין קבוצה B לפי החותמות. בשעת פעולה זו התרחשו מחזות אימים: ילדים נעקרו מזרועות אמהותיהם והושלכו אל מעבר-לגדר אל הקבוצה B, ומשפחות הופרדו בכוח. כמה זקנים תשושים נורו במקום. אנשי קבוצה B הוצבו ליד מסילת-רכבת צדדית, וכשהגיעו קרונות-המשא, דחקו הגרמנים את הכול פנימה, כשהם משליכים שמה את הילדים והתשושים. פראותם של השוטרים הגרמנים באקציה זו היתה כה בלתי אנושית, עד שראש-העיר פאביאניצה ציין אותה בדו"ח אל ראש נפת לאסק כשגיאה טאקטית. הוא קבע, כי "בשעת השילוח הוכו היהודים בפומבי ללא כל צורך עד זוב דם. מכל מקום, משגה הוא יחס אכזרי זה והצגתו בפני העולם". בלילה ל- 17 או ל- 18 במאי יצא משלוח היהודים הראשון של קבוצת A- 2,400 או 2,700 איש - בחשמליות לגיטו לודז' משלוח שני של 950 איש, בקירוב יצא ללודז' בלילה הבא. בינתיים, עלה בידי יהודים מקבוצה A לשחד את השוטרים הגרמנים בחפצי-חן, והם הוציאו מהקרונות החונים עדיין במסילה הצדדית 150 ילדים וקשישים. הניצולים, שהצטרפו לקבוצה A, סיפרו על מספר רב של גוויות בקרונות. רכבת זו חנתה עוד זמן-מה במסילה הצדדית לאחר שיצאו החשמליות עם שארית קבוצה A. הכלואים בקרונות הוסעו אל מחנה המוות בחלמנו. אנשי פאביאניצה, שהגיעו לגיטו לודז' ללא כל חפצים אישיים, שוכנו בדירות משותפות. מיד התחילה שליחת הבאים למחנות העבודה, לפי המיכסות שדרשו השלטונות מגיטו לודז'. ב- 19.5 נשלחו 100 גברים מאנשי פאביאניצה כפי-הנראה אל המחנה בדומברובה ליד פאביאניצה; ב- 23.5- 38 גברים, וב- 26.5- 231 גברים, למחנות בגליל פוזנאן. משלוח אחרון זה התקשו השלטונות להשלים, שכן אנשי פאביאניצה נמלטו ממקומות-האיסוף והתחבאו, וכן תפרו על בגדיהם כוכבים צהובים בימין החזה ועל הגב, כסימניהם של יושבי גיטו לודז'. המשטרה היהודית בגיטו ערכה ב- 26.5 בערב מצוד ברחובות על אנשי פאביאניצה, אך תפסה רק מעטים מהם וצרפה אותם למחרת (27.5) למשלוח של 53 איש, למחנות עבודה. ב- 28.5 נשלחו עוד 50 מאנשי פאביאניצה לעבודה, כפי הנראה - לדומברובה. כדי להקל על תפיסתם של אנשי פאביאניצה המתעקשים, ערך המינהל היהודי של גיטו לודז' ב- 29.5 רישום כל הגברים מפאביאניצה בני 18- 50, חסרי-מקצוע וחסרי-תעסוקה בגיטו. אנשי פאביאניצה, שהתרגלו עד עתה לחופש יחסי בעירם, התנגדו לא רק למשטרה היהודית בגיטו לודז', אלא ברחו גם ממחנות- העבודה. ביולי 1942 כלאה המשטרה הגרמנית בבית-הסוהר של גיטו לודז' את יוסק גרינבוים בן ה- 16 מפאביאניצה, ואת שמעון מאקובסקי (או מארקובסקי), בן 45 (או 51), שברחו ממחנה- עבודה ליד פוזנאן. ב- 22.7.1942 נתלו השניים בפומבי בגיטו לודז'. בעלי-המקצוע מבין אנשי פאביאניצה לא נשלחו למחנות, אלא הועסקו בסדנות של גיטו לודז', וראשונים בהם - החייטים (150- 250). עד מהרה הוקם ועד-אנשי-פאביאניצה, ובו חברים פקידים בכירים מפאביאניצה וגולדבלום הנ"ל בראשם. לאחר חיסול הגיטו נשארו בפאביאניצה יהודים מעטים - 150 עד 190 - רובם חייטים, שעסקו בהשלמת הזמנות גרמניות. שלטונות פאביאניצה דרשו נוסף לכך, ב- 22.5.1942- 21 להחזיר מגיטו לודז' לפאביאניצה שלושה שענים וצורפים שננקבו בשמותיהם, ואכן חזרו האנשים. ב- 29.5- 28 יצא מגיטו לודז' לפאביאניצה ד"ר ליאון גלזר, כדי להושיט עזרה רפואית לקבוצת יהודים זו. תחום הגיטו בפאביאניצה פונה לחלוטין, ורכוש היהודים נאסף בתחילת אוגוסט 1942. לשם פיקוח על עבודות אלו, שנעשו בידי יהודים, נסעו כל יום מגיטו לודז' לפאביאניצה קבוצת שוטרים יהודים. שארית זו של יהודי פאביאניצה (186, ביניהם נשים וילדים מעטים) הועברו לגיטו לודז' ב- 10.8.1942. בדומברובה ליד פאביאניצה התקינו השלטונות במחצית הראשונה של 1942, בשטח בית-חרושת לא-פעיל, מחסן מרכזי לחפצים משומשים - 5 בניינים גדולים מלאים בגדים, נעליים, כלי-מיטה וחפצי-בית. הגרמנים הביאו לכאן במשאיות את רכוש היהודים מהגיטאות המחוסלים בווארטגאו וממחנה- המוות בחלמנו. ליד המחסן קם מחנה-עבודה הכפוף למינהל הגרמני של גיטו לודז'. כל יום נשלחו לכאן יהודים מגיטו פאביאניצה לעבודות מיון ותיקון, ולאחר חיסול גיטו זה באו צוותי- העובדים מגיטו לודז', מורכבים בעיקר מאנשי פאביאניצה ובז'ז'יני. בממוצע עבדו שם 250 יהודים. במחצית יולי 1942 ציווה הגסטאפו לערוך במחנה זו "מבצע מיוחד", וכפי הנראה הכוונה לבדיקה- והמבצעים היו פקידי המינהל הגרמני של גיטו לודז'. תמורת עבודה "מאוסה" וכרוכה בסכנת- הידבקות זו קיבלו הפקידים מנה מיוחדת של אלכוהול. מחנה זה היה קיים תקופה ארוכה יחסית, ועוד ב- 20.9.1942 נשלחו לשם מגיטו לודז' 10 מאנשי פאביאניצה גורלם של יהודי פאביאניצה שנשארו בגיטו לודז' היה כגורל שאר תושבי גיטו זה. גם בגיטו וארשה נמצאו כמה עשרות עקורים או פליטים מפאביאניצה. הם הקימו ועד של אנשי פאביאניצה לצורכי עזרה הדדית. הודות לפרוטקציה (אחד מאנשי פ. היה חבר ביודנראט בווארשה) ניהלו ב- 1940 מטבח משלהם למתן ארוחות זולות לבני פאביאניצה עניים וכמה עשרות ארוחות ליום אפילו חינם. את המיצרכים קיבלו מידי היודנראט. הוועד תמך גם בכסף בעניים ביותר. משהגיעה הידיעה על סכנת טיפוס בגיטו פאביאניצה, שלח לשם הוועד משלוח של נסיוב. מבין יהודי פאביאניצה שנמצאו בשטחים השייכים לברית-המועצות פעלו באירגון מחתרת בגיטו מינסק יעקב גרינשטיין ואשתו. הם צברו נשק, קיימו קשר עם הפארטיזנים, סייעו לאירגון קבוצות יהודים היוצאים מהגיטו אל הפארטיזנים, ובתקופת חיסול הגיטו הצטרפו בעצמם אל הפארטיזנים ביערות ביילורוסיה. לאחר המלחמה נמצאו בפאביאניצה קבוצת יהודים-שרידים. באוקטובר 1945 נמצאו שם 148 יהודים. הם הקימו ועד יהודי, שמקום מושבו בבניין הקהילה לשעבר, ומטבח צבורי הם סידרו ככל האפשר את שטח בית-העלמין היהודי, וערכו אזכרות. ב- 9.11.1947 נוסד שם סניף מקומי של האיחוד (ציונים כלליים). מספרם של יהודים אלה הלך ופחת, עד שהאחרונים מהם עזבו את העיר.
http://sf.tapuz.co.il/shirshur-325-131188194.htm
קישור לעיריה המקומית