לובלין LUBLIN

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: לובלין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
כ-157 ק"מ מוורשה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 122,000

·  יהודים בשנת 1941: כ- 42,830

·  יהודים לאחר השואה: כ- 300

תולדות הקהילה:
מידע כללי

ל', הגדולה בערי מזרח פולין, היא עיר נפה ומחוז. העיר ל' בנויה על גדות הנהר ביסטשיצה. במאה ה-12 היתה מקום יישוב מבוצר על דרך המסחר המוליכה לרומניה. במאה ה-13 נהרסה ל' כמה פעמים בעת פלישות הטטרים, הרותנים והיאדז'ווינגים (שבט ליטאי). במשך זמן מה היה היישוב בחסותם של נסיכי האליץ'. בשנת 1317 קיבלה ל' זכויות עיר מגדבורגיות מידי המלך ולדיסלאב לוקייטק. בנו, קז'ימייז' הגדול, הקיף את העיר חומה. הפריווילגיות שקיבלה העיר בשנת 1385 (מסחר חופשי עם הנסיכות הליטאית) ובשנת 1392 (חיוב הסוחרים לאחסן בעיר את הסחורות שהעבירו דרכה) סייעו להתפתחותה המהירה. בשנת 1474 היתה ל' למקום מושבו של נציג המלך (הווייבודה). לשיא פריחתה הגיעה במאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17, שהירידים שהתקיימו בה משכו אליהם סוחרים מכל פולין וגם מחוצה לה. באותה תקופה התפתחה בה גם המלאכה לסוגיה.
במאה ה-16 היתה ל' גם למרכז פוליטי. כאן התקיימו כינוסי השלאכטה (האצולה); בשנת 1578 קבעו בה את משכנם בית-משפט של הכתר ובית-דין לערעורים של "פולין-קטן", וב-1569 התכנס בה הסיים שאיחד את פולין וליטא תחת כתר אחד (זוהי "האוניה" הפולנית-ליטאית הנודעת). בל' ישבו סופרים ומשוררים שהיו ידועים זמנם (קוכנובסקי, ריי וכמה אחרים), והוקמו בה בית-דפוס ובית-חרושת לנייר.
במאות ה-16 וה-17 התגוררו בל' יותר מ-10,000 נפש והוקמו בה כמה פרברים. בתקופת "המבול" (מלחמות אמצע המאה ה-17 שניהלו בפולין הקוזקים, השוודים והמוסקובים) נגרמו לל' נזקים כבדים בנפש וברכוש. במשך זמן רב לא שוקמו ההריסות,ורק בשנת 1780 הוחל בעבודות השיקום. בשנת 1795 עברה ל' לריבונות אוסטריה, ב-1809 נכללה ב"נסיכות ורשה", ומשנת 1815 עד להקמת מדינת פולין העצמאית (בשנת 1918) היתה בתחומה של מלכות פולין הקונגרסאית.
במהלך המאה ה-19 התפתחה ל' והיתה למטרופולין של מזרח מלכות פולין; מספר תושביה גדל מ-7,000 בראשית המאה (בעת מלחמות נפוליאון) ל-56,000 בסוף המאה. במשך המאה ה-19 היתה בל' "יורידיקה וייניאווה" (אחוזה של אצולה, פרבר של ל' בסטטוס חוקי עצמאי). רק לקראת סוף המאה ה-19 החלה העיר להתפתח לקראת כלכלה מודרנית. אחרי שחוברה לרשת מסילות הברזל בשנת 1877 התפתחו מפעלי התעשייה הישנים והוקמו חדשים. במקביל התפתחו בעיר חיי התרבות והוקמו מוסדות תרבות וחינוך. בל' ישבו כמה סופרים פולנים ידועי שם - קראשבסקי, וינצנטי פול, בולסלאב פרוס ואחרים, וגם רבים מאנשי המחתרת הלאומית הפולנית בחרו לשבת בה.
במאה ה-20 לא חלו שינויים גדולים במבנה הכלכלי של ל', שנשארה בירתה של סביבה חקלאית. מלחמת העולם הראשונה שיתקה במידה רבה את התעשייה המקומית, ושיקומה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נמשך זמן רב. בשנות ה-20 וה-30 הוקמו בעיר כמה מפעלים חדשים שהיו קשורים לתעשיית המטוסים, וגם בתי-חרושת לצינורות וברגים, לטבק ולעולש (תחליף קפה). כמו-כן הורחבה התשתית העירונית (קווי ביוב ומים, תחנת חשמל, משחטה ועוד). ואולם במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה ל' נתונה בירידה מבחינה כלכלית ועל כל פנים בקיפאון כלכלי. מספר ה מובטלים בעיר הלך וגדל ונתרבו ההפגנות והשביתות של דורשי עבודה. תהליך ההתרוששות הקיף שכבות נרחבות של האוכלוסייה. המצוקה החמירה ביותר בעת המשבר הגדול של השנים 1929-1933, וגם לאחר מכן, עוד בשנת 1933, עלה מספר המובטלים (12,000) על מספר המועסקים בעיר. בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה לא היה כמעט גידול באוכלוסייה עקב ריבוי טבעי.
במאות ה-19 וה-20 היתה ל' מקום פעולה, בגלוי ובמחתרת, של תנועות פוליטיות וארגוני נוער. בשנת 1918, לאחר חידוש עצמאותה של פולין, הוקמה בל' מועצה של נציגי הפולנים שנטלה לידיה את השלטון על העיר והסביבה.
כבר ביום הראשון של מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר קשה. במשך שנות הכיבוש הגרמני נרצחו בה ראשי האינטליגנציה הפולנית. רבים נכלאו במבצר שבעיר על רקע פוליטי. מל' יצא בשנת 1941 המשלוח הראשון של 160 אסירות למחנה הריכוז ברוונסבריק. בשנת 1941 הוקם במיידאנק, לא הרחק מל', מחנה-ריכוז והשמדה, ששימש בתחילה מחנה מעצר ל-2,000 שבויי מלחמה סובייטיים. במחנה זה מצאו את מותם 360,000 בני-אדם לערך, רובם יהודים מפולין אבל גם מארצות אחרות באירופה הכבושה.
בתקופת הכיבוש הגרמני נהרסו בעיר רובעים שלמים וגם רוב מפעלי התשתית העירונית (כבישים, גשרים וכיו"ב). ל' היתה למרכז חשוב של ארגוני המחתרת הפולנית.
ב-24 ביולי 1944 שוחררה ל' בידי הצבא האדום, ובמשך 7 חודשים היתה בירתה של פולין החדשה. תהליך שיקומה היה מהיר; המפעלים שנהרסו שוקמו, הוקמו מפעלי תעשייה חדשים, ובד בבד הפכה ל' למרכז תרבות חשוב. הוקמו בה בתי-ספר גבוהים חדשים, ביניהם האוניברסיטה על-שם מריה סקלדובסקה-קירי,והורחבה רשת בתי-הספר התיכוניים לסוגיהם. גם התיאטרון והתזמורות חידשו את פעילותם. הספרייה על-שם לופאצ'ינסקי הורחבה והיו בה 200,000 ספרים. אבל משנות ה-60 הסתמנה דריכה במקום ואף נסיגה, כמו בשאר חלקי "פולין הסוציאליסטית". המשבר הגיע לשיאו בשנות ה-80 המאוחרות ונמשך גם בעידן החדש של הרפובליקה הפולנית, שקמה בשנים 1990-1991 לאחר התפוררותה של "הרפובליקה העממית הפולנית".

הקהילה היהודית עד גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649)

ראשוני היהודים בל' מוזכרים במסמכים מן המאה ה-15, אף שיש הסבורים כי יהודים יחידים היו בה עוד קודם לכן. בעיר עצמה גרו כמה יהודים, בהסכמת שלטונות העיר ולמרות צו המלך משנת 1535 שאסר על מגורי יהודים בל'. במאות ה-15 וה-16 התיישבו בעיר יהודים רבים והקימו רובע יהודי, מצפון ומצפון-מזרח לארמון ולמבצר. תמורת הזכות להתגורר ברובע חויבו היהודים בתשלום מס לאדוני המבצר. בשנת 1555 הורחבו גבולות הרובע היהודי; מושל לובלין סטניסלאב ונצ'ינסקי מסר לידי הקהילה היהודית שלושה מגרשים גדולים, באישורו של מלך פולין זיגמונט אוגוסט. אחד המגרשים האלה נועד לבניין בית-מטבחיים ואטליזים לבשר; השני, על הר הארמון בקרבת בית-הקברות הישן, נועד לשמש בית-קברות נוסף ; המגרש השלישי, בשיפולי ההר שעליו ניצב הארמון, נועד להקדש. תמורת המגרשים הללו התחייבה הקהילה לשלם מס שנתי בסך 12 מרקים ומכסה שנתית של חלב לנרות.
בשנת 1557 העניק המושל ונצ'ינסקי במתנה לד"ר יצחק מאי, רופא ידוע בל', מגרש גדול עם בריכה והתיר לו לבנות עליו. בשנת 1566 נבנה שם בית-הכנסת על-שם המהרש"ל, וב-1567 הוקמו כמה בניינים נוספים, שבאחד מהם נפתחה ישיבה. בשנת 1603 קיבל הסוחר יעקב בן אהרן מגרש מן המושל פירליי כדי להקים עליו בניינים וחנויות. הרובע היהודי הלך וגדל, מ-24 בתים בשנת 1550 ל-100 בתים בסוף המאה. הרחוב המרכזי ברובע היהודי היה רחוב שירוקה, שבו התרכזו חיי הציבור של הקהילה. לצד בית-הכנסת על-שם המהרש"ל ובית-המדרש, שכנו ברחוב שירוקה בית-תפילה נוסף, על-שם הפרנס אברהם בן חיים,מראשי "ועד דד' ארצות", והקלויז של "החוזה מלובלין". ברחוב פודזמצ'ה נבנה בית-כנסת שלישי, בית-הכנסת "לייפר" הקשור בשמו של שאול ואהל, שהאגדה מספרת עליו כי מלך על פולין במשך יום אחד, אך ויתר על שלטונו לטובת פולני. בשנת 1638 הקים צבי הירש, סוכן חצר המלכות ופרנס "ועד דד' ארצות", בית-כנסת על-שם אביו משה דוקטור ("דוקטור-שול"), גם הוא ברחוב שירוקה.
עם הזמן נעשה הרובע צר ליהודים ומקצתם ניסו לעקוף את הפריווילגיה "וה נון טולונדיס יודאיס" (הזכות שלא לסבול יהודים בתחומי העיר) שהעירונים הקפידו עליה, ולהעתיק את מגוריהם לאזורים אחרים בתוך העיר. אבל רק מעטים נענו וקיבלו היתר לעשות כן, וגם זאת רק לזמן מוגבל. בשנת 1655 פרצה דלקה ברובע היהודי ורוב הבתים עלו באש. שיקום הרובע נמשך שנים רבות. כאמור, אחרי "המבול" (מלחמות השנים 1648-1660) ניטל מל' מעמד הבכורה שלה. "ועד דד' ארצות", שנהג להתכנס בל' במאה ה-16, העתיק ב-1680 את מושבו לירוסלאב, שהתפתחה בעת ההיא והיתה למרכז חשוב של מסחר וירידים.
גם במאה ה-18 ובמחצית השנייה של המאה ה-19 לא חדלו היהודים מנסיונותיהם לזכות בהיתר ישיבה מחוץ לרובע היהודי, אך לרוב ללא הצלחה. בשנת 1761 גורשו ממרכז העיר היהודים שישיבתם שם לא היתה בהיתר, ולהוציא יחידים בני מזל נאלצו רובם לחזור ולהתגורר בצפיפות ברובע שלהם; מצב זה נמשך עד שפורסמו צווי הצאר מיוני 1862 בדבר ביטול ההגבלות על מגורי היהודים במלכות פולין הקונגרסאית.
הודות למעמדה כמרכז מסחרי חשוב כבר במאה ה-15, ומיקומה בצומת דרכי מסחר ממערב פולין לצפון ולדרום- מזרח המדינה, משכו הירידים של ל' המוני סוחרים יהודים מכל קצווי פולין ואף מחוצה לה. היהודים סחרו כמעט בכל הסחורות שנקנו ונמכרו בירידים. בשנת 1530/31 העבירו סוחרים יהודים דרך לשכת המסחר בל' 136 חביות יין, 503 שוורים, 15,000 אמות של בדים לסוגיהם, 47 גלילי משי, 38,297 פרוות ועורות, 5 עגלות טעונות ברזל, 82 אבני פלדה, 22,170 אמות של אריגים, וסחורות נוספות. בשנת 1584 הביאו סוחרים יהודים מקרקוב ליריד ל' 185 עגלות עמוסות בסחורות. קהילות פוזנן וקרקוב אף נהגו להחזיק בל' שליחים-בוררים שתפקידם ליישב את הסכסוכים שפרצו בין סוחריהן בעת הירידים. סוחרי ל', מצדם, עמדו בקשרים עם סוחרים גדולים מחוץ לפולין.
בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 נודע שמו של הסוחר יוסקה שכנוביץ' מל' (אביו של הש"ח, הוא ר' שלום שכנא הכהן), הודות לעסקי המסחר והחכירה שלו.יוסקה היה למוכס של המלך וממונה על המס ברייסן ובפודוליה.
הירידים של ל', שהתכנסו בהם נכבדי היהודים מכל קצווי פולין, היו עם הזמן לגרעין שסביבו צמח אחר-כך "ועד דד' ארצות". ואולם עד שרכשו לעצמם יהודי ל' את מעמדם במסחר היה עליהם להתגבר על מכשולים לא מעטים. בשנת 1518 נעתר המלך זיגמונט הראשון לעירונים ולמועצת העיר והורה לנציגו בל', יאן מפיליצה, להגביל את זכויות המסחר של היהודים בעיר. בשנת 1521 פרסם המלך צו שאסר על רוכלים יהודים לקנות מן האיכרים את התבואה שהובילו אל העיר. כעבור שנתיים פרסם הוראה אחרת שנועדה להשוות את זכויות הסחר של יהודי ל' לאלה של יהודי לבוב, פוזנן וקרקוב. כתב הזכויות הזה כלל שורה של הגבלות, לרבות איסור על עיסוק יהודים במסחר קמעוני והגבלות על עיסוקם במסחר סיטוני. כמו-כן נאסר אז על סוחרי ל' היהודים להחזיק חנויות, והותר להם רק להעמיד דוכנים ארעיים ברובע שלהם. על הנוצרים נאסר להשכיר ליהודים חנויות או דוכנים, וכל העובר על האיסור היה צפוי לקנס כספי. ואולם למרות האיסור נהגו יהודים לשכור בעיר דוכנים וחנויות בעת הירידים השנתיים.
בשנת 1531 התנהל משפט בין עיריית ל' לבין היהודים בענייני תשלום המס על אריגי ייבוא ; המלך פסק שהיהודים חייבים בהיטל הזה, אף-על-פי ששאר תושבי העיר היו פטורים ממנו. לעומת זאת היו גם מקרים שסוחרים יהודים שוחררו מתשלום מסים שונים, בהוראת המלך. כך למשל קיבלו היהודים בשנת 1530 פטור מתשלום מכס דרכים.
לרוב השתדלו היהודים להגיע לידי פשרה עם העירונים. בידי הנוצרים תושבי רובע פידזמצ'ה היתה הפריייילגיה של חכירת המונופול לייצר ולשווק יי"ש, בירה ותמד. בשנת 1590 נאסר על היהודים בפקודת המלך לעסוק במלאכות אלה, אבל היהודים מצאו דרך לעקוף את האיסור והגיעו להסכם עם העירונים, שתמורת תשלום מוסכם מראש יוכלו לעסוק במכירת משקאות חריפים שקנו מן הנוצרים. תמורת הזכות הזאת נדרשו היהודים לתת לכל חבר מועצת העיר מדי שנה בשנה 35 אמות של אריג משובח, ופעמיים בשנה ליטרא פלפל למזכיר ולשבעת חברי המועצה. על היהודים נאסר למכור לנוצרים לחם וקמח. תוקפו של ההסכם הזה חודש אחת לכמה שנים בידי שני הצדדים, באישור המלך. מפעם לפעם הוטלו על היהודים גזרות והגבלות חדשות. בהשפעת הישועים נאסר בשנת 1650 על רוקחים יהודים להכין תרופות ולמכרן. כעבור ארבע שנים, בשנת 1654, נאסר על כליזמרים יהודים להופיע בפומבי ללא היתר מיוחד משלטונות העיר.
במאבקם במסחר היהודי הסתייעו העירונים לא רק באמצעים חוקיים אלא גם באלימות. מפעם לפעם נהגו לפרוץ אל הרובע היהודי ולהשחית וגם לבזוז רכוש וסחורות. מקרה כזה אירע למשל בשנת 1623. היתה גם אלימות לשמה. בשנת 1646 התנפלו תלמידי ה"קולגיות" הכנסייתיות (שכונו גם "ז'אקים") על הרובע היהודי. במהלך המהומות נרצחו 8 יהודים, רבים נפצעו ו-20 בתים נבזזו מתכולתם. בשנת 1598 הופצה בעיר עלילת-דם ; שלושה יהודים תושבי ל' הואשמו ברצח ילד נוצרי לצורכי פולחן, וההמון עשה בהם שפטים ורצח אותם באכזריות. אנשי המסדר הישועי הקימו בל' בתי-דפוס משלהם, ובו נדפסו ואף הופצו ברבים דברי שטנה נגד היהודים.
גם בעלי המלאכה היהודים נאלצו לנהל מאבק קשה עם מתחריהם הלא-יהודים על הרשות לעסוק במלאכה. עוד בתקופה שלפני "המבול" קיבלו אגודות בעלי המלאכה הנוצריות פריווילגיות שאסרו או הגבילו את עיסוק היהודים במלאכה. בשנת 1535, למשל, השיג איגוד החייטים הנוצרים מן המלך צו שאסר על חייטים יהודים לעסוק במקצועם, ובשנת 1595 השיג איגוד האופים הנוצרים מידי המלך זיגמונט השלישי צו דומה, שאסר על יהודים לאפות לחם ולסחור בקמח. המלך האדוק הזה העניק גם פריווילגיות לאגודות הנגרים, הזגגים ושוזרי החבלים, שעל-פיהן נאסר לקבל לאגודות האלה כופרים, מינים ויהודים.
גם העירייה, הפטרונית הרשמית של האומנים, אישרה תקנות רבות שהיו מכוונות נגר בעלי המלאכה היהודים. במאות ה-17 וה-18 תיקנו אגודות בעלי המלאכה הנוצריות, באישורה של מועצת העיר, תקנות שנועדו לאסור על היהודים לעסוק בענפי מלאכה שונים, או להגביל את עיסוקם לתחומים שוליים. בעלי המלאכה הנוצרים גם השיגו מן הרשויות איסור על סוחרים יהודים לספק חומרי גלם לענפי מלאכה שונים.
ואולם במקרים לא מעטים ויתרו האגודות הנוצריות על חלק מן האיסורים וההגבלות תמורת תשלום ; דוגמה אופיינית לכך היא ההסכם משנת 1689 עם איגוד הטרסים (רוקמים בחוטי כסף וזהב). על-פי ההסכם הזה הותר ל-3 טרסים יהודים לעבוד ב-8 סדנאות, ו-13 מתווכים וספקים יהודים בענף הורשו לסחור ולספק חומרי גלם, למעט תשמישי קדושה נוצריים, רק לבעלי מלאכה לא-יהודים. בתמורה התחייבו היהודים לשלם לאגודה 100 זהובים לשנה ב-4 תשלומים ולקבל עליהם את פיקוחה של האגודה על סדנאותיהם. כמובן שבעלי המלאכה היהודים לא יכלו לעמוד בהגבלות המרובות והשתדלו לעקוף את האיסורים בכל הדרכים האפשריות, חוקיות ולא-חוקיות.
בשנת 1600 פרשה קבוצה של בעלי מלאכה (חייטים) נוצרים מן האגודה שלהם ואנשיה הקימו אגודה נפרדת בפודזמצ'ה (מקום שבו הותר ליהודים לגור). לאגודה החדשה התקבלו גם 24 חייטים יהודים תמורת תשלום שנתי. ומכיוון שמספר החייטים היהודים בפועל עלה בהרבה על מספרם של אלה שהתקבלו לאגודה, ומכיוון שגם הם היו זקוקים לפרנסה, עסקו רבים מהם במלאכה באורח בלתי-חוקי, דבר שגרם לסכסוכים ולמהומות אלימות. בשנת 1781 נחתם הסכם חדש שעל- פיו גדל מספר היהודים שהורשו לעסוק במלאכת החייטות ל-42. עם זאת, גם בהסכם החדש נכללו שוב ההגבלות וההתחייבויות הישנות שחלו על החייטים היהודים. בשנת 1792 ערכו הצדדים הסכם חדש ביניהם, אולם גם הוא לא שם קץ לסכסוכים. האגודה הנוצרית המשיכה להתלונן שהיהודים מפגרים בתשלומיהם ושהם מקבלים לחברתם יהודים שבאו מערים אחרות. בשנת 1805 התאחדו שתי אגודות החייטים בעיר,וכעבור 15 שנה עלה מספר החייטים היהודים באגודה המשותפת על מספר הנוצרים. אבל נותרה בעינה הגבלה אחת: היהודים לא יכלו להיבחר למועצת האגודה. בשנת 1832 הוסרה גם הגבלה זו, ושני יהודים נבחרו להנהלת האגודה.
מאבק דומה ניהלו גם בעלי מלאכה יהודים אחרים. לדוגמה, בשנת 1595 קיבלו האופים הנוצרים פריווילגיה מנציג המלך שעל-פיה נאסר על יהודים הסחר בקמח ובדברי מאפה. הפריווילגיה הזאת אושרה מחדש בשנת 1611 בידי המלך זיגמונט השלישי, ואחר-כך אושרה עוד כמה פעמים בידי מלכי פולין שבאו אחריו. ואולם לאחר מאבק קשה שניהלו האופים היהודים נמצאה בפריווילגיה הזאת פירצה ; התברר שמותר ליהודים לעסוק באפייה לצורכיהם שלהם, והיהודים ניצלו את הסעיף הזה בהסכם גם לעסקים שחרגו מתחום המותר.
יחסם של שלטונות המלוכה והעיר אל המלאכה היהודית היה נוקשה בהרבה מן היחס אל המסחר היהודי. הסיבה היתה פיסקלית בעיקרה : המסחר היהודי היה מקור חשוב להכנסות המלוכה והעיר, ולפיכך הסכימו השליטים לפשרות והיו מוכנים לאפשר את קיומו של המסחר היהודי, אם גם בהגבלות שונות. ואולם חרף הקשיים והמגבלות התרחב העיסוק של יהודי ל' במלאכה וגדל מספר המקצועות שיהודים חדרו אליהם. על-פי מפקד 1764/5 נרשמו בל' 38 בעלי מלאכה בסך הכל, וביניהם 9 שמקצועם לא הוגדר. כעבור יותר מ-20 שנה (בשנת 1786) נרשמו בל' 30 חייטים (ובהם רק 12 נוצרים); 30 סנדלרים (בעלי בתי-מלאכה בלבד, בלי השוליות והתלמידים); 30 זגגים (בתוכם רק נוצרי אחד); מספר לא ידוע של צורפים, שכמעט כולם היו יהודים (מוזכרים רק שני נוצרים) ; ופרוונים, שביניהם היה מספר היהודים גדול פי ארבעה ממספר הנוצרים. הפחחים וצורפי הנחושת היו כולם יהודים, וכך גם הכורכים והחבתנים.
נוסף על המסחר והמלאכה שלחו היהודים ידם בעסקי אשראי ובחכירת מונופולין ממלכתיים ועירוניים (מסים והכנסות ציבוריות). כמה מן המוכסים והחוכרים היהודים עלו לגדולה וצברו הון רב. כבר נזכר כאן יוסקה שכנוביץ', שחי בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 והיה חוכר ראשי של הכנסות המלך ב"פולין-קטן" וברייסן. לאחר מותו (בשנת 1507) ירשה אשתו גולדה את עסקיו וניהלה אותם, ואחריה המשיך בכך בנה פסח יוסקוביץ (אחיו הצעיר, שכנא, נודע כגדול רבני לובלין). עסקי אשראי גדולים ניהלו במאה ה-16 הרופא יצחק מאי והאחים משה ויואל. סכומי העסקאות הגיעו ל-5,000 זהובים, 4 סכום עצום בימים ההם. בשנת 1604 חכר פרנס הקהילה, משה דוקטורוביץ' (בנו של רופא), את מס היהודים ב-20 ערים במחוזות בלז וחלם.
המאבק שניהלו יהודי ל' על הזכות להתפרנס היה קשה פי כמה וכמה בגלל נטל המסים הכבד - מסי מלוכה, מסים עירוניים ושאר היטלים ותשלומים רגילים ומיוחדים - ארנונה לבעלי האחוזות (יורידיקות ליד ל') והצורך המתמיד להעניק מתנות לפקידי המלך, לאגודות בעלי מלאכה, לכמרים, לבתי-ספר ?שועיים ועוד ועוד.
מלבד מס-גולגולת (זהוב אחד לנפש לכל יהודי שגילו יותר משנה ; במאה ה-18 הועלה המס עד 3 זהובים), שילמו יהודי ל' ב-1640 לאוצר המלך. (באמצעות הסטרוסטה) 700 זהובים לשנה. על הסכום הזה נוספו גם מס שנתי לוויבודה (בערך 300 זהובים לשנה), תשלומים להחזקת חצר המלך ופמלייתו בעת טועברו דרך ל', ומס שנקרא "שוס מלכותי" על בתים ומגרשים. יהודי ל' השתתפו בפירעון החובות הציבוריים של הממלכה "בהתנדבות" (יש שחלקם בפירעון חובות אלה הגיע עד 60,000 זהובים).
סדרה שלמה של מסים ישירים ועקיפים שילמו יהודי ל' לעירייה ולמועצת הרובע היהודי פודזמצ'ה. החנוונים, בעלי המלאכה ובעלי הבתים שילמו היטלים על סחורות, מס לוויות, מס משקאות, מס שוק, מס ייבוא ועוד כהנה וכהנה. מלבד כל אלה שילמו היהודים גם מסים לקהילה - מס ישיר ("סכום") ומסי עקיפין למיניהם ("חזקה", "מערופיה" ועוד). נטל התשלומים שחויב בו כל בית-אב יהודי היה גבוה מאוד ורבים לא יכלו לעמוד בו.
בזמן המלחמות הוטלו על היהודים מסים והיטלים כפולים ומכופלים. היהודים שילמו את רוב הקונטריבוציות שהטילו האויבים על העיר הנתונה במצור ואת דמי הפדיון לכובש, אלפים ורבבות של זהובים. בשבת 1676 תבעו היהודים לשלם 8,000 זהובים להוצאות הצבא. בשנת 1698 השתתפו היהודים בהוצאות שיפוץ בית העירייה ושילמו 4,000 זהובים. סכומים גדולים נדרשו גם למימון הספקת המים העירונית ושאר צורכי העירייה. במסמכים של הזמן אין כמובן זכר לדמי דמי ששולמו לפקידים, לאגודות הסוחרים ולאגודות בעלי המלאכה.
למסי העיר לא היה בסיס משפטי, שכן היהודים לא נחשבו תושבי העיר, אולם העירייה והאגודות של הנוצרים לא התחשבו בחוק. לא הועילו גם הערעורים שהגישו היהודים לחצר המלך. לפיכך רבו חובות היהודים, ובמשך שנים רבות (עד תחילת המאה ה-19,לאחר חלוקת פולין) לא זו בלבד שלא עלה בידי הקהילה לפרוע את הקרן של החובות, היא גם לא עמדה בתשלומי הריבית והריבית דריבית לנושים (אצילים, אנשי הכנסייה והעירוניים).
קהילת ל' נחשבה החשובה מבין קהילות פולין, בגלל היותה מרכז תורה ותרבות. כאמור, כמעט כל גדולי הרבנים של פולין בזמנים ההם כיהנו במשך זמן קצר או ארוך כרבני ל'. בשנת 1475 הגיע לל' ר' יעקב מטרידנט (נפטר ב-1541), וישיבתו בה האדירה את המוניטין שיצאו לקהילה.
גדולי הרבנים של פולין בכל התקופות פיארו את כס הרבנות בל'. הראשון שבהם היה ר' יעקב הלוי (נפטר ב- 1541). יורשו בתפקיד, ר' שלום שכנא הכהן (כבר בשנת 1520 ישב בל'), היה לא רק רב ראשי בתוקף השלטון אלא גם עשיר מופלג וממונה מטעם השלטון גם על הפעילות הציבורית והכספית של בני הקהילה. בישיבה שהקים בה למדו כמעט כל גדולי ההלכה שפעלו בפולין במאה ה-16 (ביניהם הרמ"א). בשנת 1541 התמנה ר' שכנא בהוראת המלך לרבה הכולל של מדינת "פולין-קטן". מצבתו בלובלין נותרה שלמה. לאחר פטירתו (1559) ירש בנו, ר' ישראל, את כסאו. אז הוקמה בל' ישיבה נוספת ובראשה עמד ר' שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), שספריו "ים של שלמה" ו"חכמת שלמה" הם אבני יסוד של התלמוד וההלכה. הרמ"א והמהרש"ל נחשבו גדולי הפוסקים בזמנם. המהרש"ל היה אחד המייסדים של "נוסח פולין" ביהדות. אחרי פטירתו (בשנת 1574) ירש את תפקיד הרב וראש הישיבה חתנו, ר' שמעון וולף אוירבך ב"ר דוד טבלה, אף הוא מגדולי הדור.
בסוף ימיו כיהן כרבה של פראג ונפטר שם (ב-1632). אחריו כיהן כרבה של ל' ר' מרדכי יפה "בעל הלבושים" - מגדולי פרשני ההלכה והפוסקים ומייסד "ועד דד' ארצות" (נפטר ב-1612). בשלהי המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 ישב על כס הרבנות בעיר ר' יצחק ב"ר נטע הכהן שפירא (נפטר ב-1623). מבין תלמידיו של המהרש"ל ישב על כס הרבנות של ל' ר' יהושע פאלק. מוניטין יצאו גם לר' מאיר ב"ר גדליה (המהר"ם מל'), ששימש ראש מתיבתא ורב דמתא בל' (נפטר ב-1616). מבין שאר רבני ל' במאה ה-17 ראוי להזכיר את ר' שמואל אליעזר ב"ר יהודה אידלס (המהרש"א, בשנים 1614-1625); ר' יואל יפה סירקש; ר' נפתלי ב"ר יצחק הכהן; ר' אפרים זלמן שור הראשון, מחבר "תבואות שור" (נפטר ב-1634); ר' אברהם הלוי אפשטיין (משנת 1638); ור' יעקב ב"ר אפרים נפתלי הירש.
גם במחצית השנייה של המאה ה-17 פעלו בל' כמה מגדולי הרבנים: ר' נפתלי ב"ר יצחק כ"ץ, חתנו של המהר"ל מפראג (נפטר ב-1650); ור' השל, בנו של הרב הקודם ר' יעקב, ששמו היה לסמל החכמה והחריפות היהודית ובפי העם הוא נקרא הרבי ר' השל (נפטר ב-1652); ר', אהרן שמעון שפירא (נפטר 1680); ר' משה,חתן המהרש"א ומחבר "מהדורא בתרא", ובנו ר' ישראל איסר (נפטר ב-1692); ר' צבי הירש ב"ר זכריה מנדל (נפטר ב-1690) ; ר' מרדכי זיסקינד מחבר "שו"ת מהר"ם זיסקינד"; וכמה רבנים נוספים.
קולם של רבני ל' נשמע בפסקי הלכה ברחבי פולין וגם מחוצה לה. בשנת 1587 הוקמה בל', בהיתר מיוחד מן המלך זיגמונט אוגוסט, ישיבה וסמוך לה בית-מדרש. ראש הישיבה הראשון, ר' יצחק מאי, לא היה כפוף לרב דמתא. בכל הנוגע לעניינים הפנימיים של הקהילה קבעו ופסקו הפרנסים והרבנים על-פי הדין העברי. בשנת 1631 שב ואישר הווייבודה פטרו טארלו את זכותם של יהודי ל' לנהל את חייהם על-פי חוקי דתם, ולעמוד למשפט בעניינים שבין יהודי ליהודי בפני בית-דין יהודי. רק משפטים שביסודם עמד ערעור ומשפטים שבהם צד אחד היה לא-יהודי נידונו בפני בית-הדין של הווייבודה או של המלך.
ל' תופסת מקום חשוב בתולדות הדפוס העברי בפולין. כבר בשנת 1547 נדפסו בה ספרי קודש בעברית, בדפוס שייסדו בני משפחת שחור. המרפיס הראשון בעיר, יוסף, הוריש את בית-הדפוס שלו לבתו חנה ולבעלה יצחק. בשנת 1559 קיבלו חנה ובעלה פריווילגיה מלכותית לקיים בידיהם מונופולין על הוצאת ספרים עבריים ושיווקם. אך למרות הפריווילגיה הזאת הוקם לא הרחק מל', בקונסקיבילה, בית-דפוס נוסף. שני בתי-הדפוס האלה לא התקיימו זמן רב. בשנת 1566 קיבלו שני יהודים, אליעזר בן יצחק ויוסף, פריווילגיה מלכותית להקים בית-דפוס, אולם מפעלם לא החזיק מעמד זמן רב. בשנת 1578 קיבל קלונימוס יפה, בנו של הרב מרדכי יפה "בעל הלבושים", רשות מן המלך סטפאן באטורי להקים בית-דפוס. המפעל של קלונימוס עבר בירושה לצאצאיו, פעל בהפסקות קצרות גם בתחילת המאה ה-19, ונדפסו בו לא מעט ספרים. בשנים 1550-1690 יצאו לאור בבית-דפוס זה לא פחות מ-103 ספרים. ריבוי בתי-הדפוס בל' מעיד על מעמדה של הקהילה כמרכז רוחני חשוב של קהילות ישראל בפולין.
בל' ישבו ופעלו רופאים שיצאו להם מוניטין בפולין ומחוצה לה. בתחילת המאה ה-16 ישב בעיר רופא יהודי,יחזקאל, שתמורת שירותיו פטר אותו המלך אלכסנדר יאגלו מתשלום כל המסים. רופא יהודי נוסף, ד"ר יצחק מאי, מילא גם תפקיד חשוב בקהילה. כאמור, בשנת 1557 קיבל ד"ר מאי מתנה מגרש להקמת בית-תפילה וישיבה. בזמנו ישב בל' רופא נוסף, משה דוקטור ; בנו צבי הירש (וולון בפולנית) היה פרנס הקהילה וסוכן בחצרות המלכים זיגמונט השלישי ואזה וולדיסלאב הרביעי. בסוף המאה ה-16 ישבו בל' הרופאים שלמה לוריא (קרובו של המהרש"ל), שחיבר את ספר הרפואה "לוח חיים";שמואל בן מתתיהו, ומשה מונטאלטו מצאצאי משפחת אנוסים נודעת בפורטוגל, שנשא בתואר "רופא ויועץ למלך צרפת" (נפטר ב-1637). מצבתו עור עומדת כיום בל'. אביו אליהו חזר ליהדות ושימש רופאם של מלכי צרפת היינריך הרביעי ולודוויג השלושה-עשר. במאה ה- 17 התפרסם בל' הרופא חיים (פליקס) ויטאליס, שלמד בפדואה (איטליה) ושימש רופא החצר של המלך מיכאל קוריבוט וישניובייצקי. המלך העניק לו את הסמכות לבחון את כל הרופאים היהודים. במחצית השנייה של המאה ה-17 יצאו כמה מבני קהילת ל' ללמוד רפואה בפדואה. הידועים ביניהם היו אברהם שפירא ומשה ישראל פולאק בן יצחק.
ליד הקהילה התקיימו חברות וועדים לסעד ועזרה הדדית וגם לענייני חינוך ותרבות. גם בל', כמו בשאר קהילות ישראל בפולין, עמדה בראש החברות היהודיות חברת "גומלי חסד של אמת" (כלומר, חברה קדישא). היתה זו חברה סגורה ומיוחסת, ולא כל אחד יכול היה להתקבל אליה. בידי החברה קדישא, ובאמצעותה גם לקהילה, היו אמצעים להטיל על בני הקהילה משמעת ודרכי מוסר. הי היה להזהיר את העבריין שירשמו אותו בספר השחור של החברה (כלומר, שבבוא יומו לא יתעסקו בקבורתו) כדי שיחזור מסורו. העברות שנזכרו בהקשר זה היו הלשנה, הפרת זכויות ה"חזקה", פנייה לערכאות הגויים ועוד. בין יתר התפקידים (נוסף על תפקידה העיקרי, גמילת "חסד של אמת") קיבלה החברה על עצמה את אירוח המשולחים, המגידים והדרשנים, המחברים ודורשי ה"הסכמות" מארצות רבות שהגיעו לקהילת ל', והחברה קיימה על חשבונה "אכסניה לבעלי דרוש". בשנים 1690-1760 נרשמו בפנקס החברה אורחים מאיטליה, מתורכיה, מפראג, ממורוויה (מעהרין), מבלגרד ומבודפשט, מלבד אלה שבאו מכל קצות פולין. נוסף על החברה קדישא מוזכרות בפנקסים של המאה ה-18 החברות "נר תמיד", "ביקור חולים", "רודפי צדקה", "חברת ז' הקרואים". חברת "נר תמיד" פעלה בכל בית-תפילה.
הילדים היהודים למדו בחדר מפי מלמדים פרטיים. בל' היתה ישיבה; בראשה עמד רב העיר והיא נתמכה בידי ועד הקהילה. בחורי הישיבה, שחלקם לא היו ילידי ל' אלא באו מכל קצות פולין, נתמכו בידי ה"בעלי בתים", התארחו בבתיהם ואכלו "ימים" על שולחנם, בכל יום בבית אחר.
במאות ה-16 וה-17 התכנס בל' "ועד דד' ארצות" (עד 1680, עת הועבר כאמור לירוסלב). רבה של ל', ר' יהושע פאלק-כהן, היה פרנס הוועד וגם חיבר את התקנון שלו. בל' היה מקום מושבו של בית-הדין היהודי העליון בפולין, שנתן בין השאר את ההיתרים להוצאתם לאור של ספרים עבריים. בין אלה היתה גם מהדורה של התלמוד הבבלי (1559-1580), שנדפסה לצורכי הלימוד בבתי-מדרש ובבתי-ספר יהודיים (חדרים-ישיבות) בפולין.

מתקופת "המבול" עד לחלוקת פולין

בשנת 1655 עלו על ל' הטמאן הקוזקים ז'ולטארנקו והווייבודה המוסקובי פיוטר איוואנוביץ'. לאחר מצור ממושך נכבשה העיר. הכובשים הטילו עליה קונטריבוציה של 10,000 זהובים ובתמורה הבטיחו הקוזקים לא להטריד את תושביה. ואולם הם לא קיימו את הבטחתם. קודם כל פרצו אל הרובע היהודי, רצחו כ-10,000 יהודים (ביניהם גם פליטים מן הסביבה שחיפשו מחסה בעיר הבצורה) ובזזו את כל הבא ליד. קבוצת יהודים התעטפה בטליתות וביקשה מן הצוררים לקבור אותם חיים בבית-העלמין היהודי (על מנת לבוא לקבר ישראל) ; הרוצחים מילאו את בקשתם. שמותיהם של הנרצחים חרותים על החומה המקיפה את בית-העלמין. תיאור המאורעות האלה נכתב בספר "חסד שמואל" (אמסטרדם 1699), שחיבר ר' שמואל בן דוד. הטבח התרחש בחג הסוכות,ומשום כך היה נהוג בל', במשך שנים רבות, להתאבל בו.
ההרס שגרמו הקוזקים לעיר לא נמחק זמן רב, ורק בתחילת המאה ה-19 חזר מספר התושבים לקדמותו, כפי שהיה לפני "המבול" (4,000 נפש). הירידה הכלכלית שבאה בעקבות התנפלות הקוזקים נמשכה עד אמצע המאה ה-19 ; רק אז החלה העיר להתאושש.
לאחר שנסתיימו מאורעות הדמים פרסם המלך, כמקובל במקרים כאלה, מספר צווים במטרה להקל על הניזוקים,ובהם נזכרו גם היהודים. בצו משנת 1669 הותר ליהודים לסחור בתוך החומות ומחוצה להן. כמו-כן הותר לקהילה וליחידים לרכוש בתים וחנויות וגם מגרשים לבנייה. בשנת 1679 ביטל המלך יאן סובייסקי את האיסור הישן והתיר ליהודים לסחור בתוך החומות, למעט בימי החג של הנוצרים. בשנת 1675 פרסם הסטרוסטה דנילוביץ' צו ובו נטל תחת חסותו את יהודי ל' ו"את המעט שבידיהם". בשנת 1696 אישר המלך מחדש את זכותם של היהודים לסחור בתוך החומות, בדומה לסוחרים נוצרים.
אלא שימי החסד האלה לא ארכו. בתקופת ה"ריאקציה הקתולית", במחצית הראשונה של המאה ה-18, חידשו העירוניים את מאמציהם לדחוק את רגלי קקיהודים מן המסחר ואןי לגרשם מן העיר. שוב נשמעו קולות הקוראים להתנכל להם. בשנת 1720 הוציא המלך אוגוסט השני צו ובו הואשמו היהודים על רקע כלכלי וגם דתי (שהם לועגים כביכול לדת הנוצרית), ומשום כך נאסר עליהם כליל המסחר והם נצטוו לעזוב את מקומות המגורים ששכרו "בעורמה" מן הנוצרים בעיר.
המלך האחרון של ממלכת פולין, סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי, אישר אמנם בשנת 1769 את ה"פריווילגיות" שניתנו ליהודי ל' בעבר, אולם בשנת 1780 פרסם אותו מלך עצמו צו האוסר על היהודים אחת ולתמיד לגור ולסחור בל' ובפרבריה. מצב זה נמשך עד לכיבושה של העיר בידי האוסטרים בשנת 1795.
תקופה זו עמדה גם בסימן הירידה בחיי הפנים של קהילת ל', שהיתה שקועה בחובות ולא היה בידה לשלם את הריבית דריבית על ההלוואות שנטלה, ובוודאי שלא לפרוע את הקרן. מעמדה של הקהילה ירד פלאים, ויחידים וקבוצות החלו להתנהג בהפקרות עד כדי אנרכיה. רבים חדלו לשלם את מסי הקהילה והתחמקו מתשלום הסכומים שהתחייבה הקהילה לשלם לשלטונות. כמו-כן לא שמרו על ה"חזקה" בענייני מסחר ומלאכה; בעקבות זאת השתררה תחרות פרועה, שפגעה בפרנסתם של רבים. מפירי הסדר שמו את מבטחם בבעלי האחוזות שבסביבת העיר, שבשטחם התגוררו. ועד הקהילה פנה למלך אוגוסט השלישי והתלונן בפניו על המצב. המלך הרשה לוועד הקהילה להפעיל כוח ואף לעקל חפצים כדי לגבות את המסים. החברה קדישא פרסמה נרוז ובו הזהירה את יהודי ל' שתיאבק בכל האמצעים נגד מפירי הסדר, המלשינים ואלה הפונים לערכאות הגויים. גם הפעם, כבעבר, איימה החברה על הסוררים לרשום את שמם ב"ספר השחור": הם לא יובאו לקבר ישראל ולא יועילו להם האפוטרופסים מבני האצולה.
המחצית השנייה של המאה ה-18 מבשרת את התפשטות החסידות. בראשית המאה ההיא עדיין כיהנו בל' רבנים "מתנגדים" דוגמת ר' יעקב חיים (נפטר ב-1769), בנו של הגביר הגדול ר' אברהם בן חיים, שעמד בראש "ועד דד' ארצות" ובחן את הבעל שם טוב אם הוא יודע ללמוד. אחרי ר' יעקב כיהן בל' ר' שאול מרגליות (נפטר ב-1788), שאמנם לא היה בעצמו חסיד אבל אביו, ר' מאיר מרגליות, השתייך לחבורתו של הבעש"ט. אין ספק שרק בתקופתו יכול היה ר' יעקב יצחק הורביץ, "החוז המלובלין", לקבוע את מושבו בל' ולהפכה ל"ירושלים של החסידות". המונים צבאו על בית-מדרשו, וכל הדור הבא של צדיקי פולין הם מתלמידיו. "החוזה" הכתיר אדמו"רים ידועי שם וראשי שושלות חסידיות ברחבי פולין (ביניהם את אבות השושלת הדינובאית, ר' צבי אלימלך שפירא ובנו ר' דוד ; את ר' שלום רוקח, אבי שושלת אדמו"רי בלזא ; ורבים אחרים).
נגד החסידים יצא הרב רמתא, ר' עזריאל הורוביץ המכונה "ראש ברזל" (נפטר ב-1819). הסכסוך בין החסידים ל"מתנגדים" החליש את הקהילה. עם מותו של "החוזה" ירדה ל' ממעמדה כמרכז החסידות.

יהודי ל' מסוף המאה ה-18 עד שנת 1918

בתקופת הנדונה התחלפו כמה פעמים השליטים שבתחומם נכללה גם ל', אולם מצבם החוקי והאזרחי של היהודים כמעט לא השתנה; לא האוסטרים וגם לא שלטונות "נסיכות ורשה", שכללה בחוקה שלה את עקרון השוויון של כל אזרחיה, לא העניקו ליהודים שוויון ולא ביטלו את קיפוחם. תקופת "עשר השנים", שבהן הושהתה השוואת זכויותיהם של היהודים לאלה של שאר האזרחים "עד שייטיבו את דרכיהם", נמשכה עד שנת 1862. גם השליטים שבאו אחריהם במלבות פולין הקונגרסאית לא שינו את מעמדם החוקי והאזרחי של יהודי המלכות ובתוכם של יהודי ל'. הפריווילגיות של אוגוסט השני (משנת 1720)ושל סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי (משנת 1780), שבהן נקבע שליהודי ל' מותר לשבת ישיבת קבע ב"עיר היהודית" פודזמצ'ה וגם בשכונות הנבדלות ממקומות המגורים של הנוצרים בשערי העיר, נשארו בתוקפן עד שבוטלו כל ההגבלות על מגורי יהודים במלכות פולין בצווי הצאר מיוני 1862.
בימי המרד הפולני של 1863 הצטרפו יהודים מתושבי העיר אל המורדים.
משנת 1765 ועד סוף שנות החמישים של המאה ה-19 גדל מספר התושבים היהודים בל' פי חמישה ויותר. עיקר התוספת באה מן הריבוי הטבעי, אבל לפחות את חלקה יש לזקוף לזכות ההגירה, החוקית והבלתי חוקית, של יהודים מערי השדה. מאז שבוטלו ההגבלות (בשנת 1862) ועד סוף המאה ה-19 גדל מספר התושבים היהודים בל' מ-8,747 (בשנת 1857) ל-23,586 (בשנת 1897). גידול נוסף היה בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20; ב-1921 עלה מספר היהודים בעיר ל-37,337 וחלקם באוכלוסייה הגיע ליותר ממחצית.
מן המחצית השנייה של המאה ה-19 החלו יהודי ל' להתיישב ב"עיר הישנה" שבין החומות. במרוצת הזמן, עם צאתם של הפולנים שהעדיפו להתגורר מחוץ לחומות, הפכו בה לרוב ו"העיר הישנה" הפכה אפוא לגטו חדש.
בתקופה זו התפרנסו יהודי ל' בעיקר ממסחר זעיר וממלאכה. היו זמנים שמספר בעלי המלאכה אף עלה על מספרם של העוסקים במסחר. סביבתה של ל' היתה חקלאית. עד שנת 1864 היו רוב תושבי הכפרים צמיתים עניים הקשורים לאדמה, וכוח הקנייה שלהם היה לפיכך מצומצם. רובם הסתפקו בתוצרת המשק שלהם לכלכלתם ונזקקו רק מעט לסחורות קנויות. אחד הענפים שנשען על איכרי הסביבה היה ייצור משקאות חריפים ומכירתם, ועליו התחרו בתקופה ההיא החוכרים היהודים ובני האצולה שהתרוששו. מעט הכלים שנדרשו איכרים, בעיקר כלי ברזל, לא היה בהם כדי לעודד הקמת תעשייה או פיתוח המסחר.
המוצר החקלאי העיקרי היה הדגן, והמסחר בו סיפק פרנסה ליהודים רבים. הם קנו תבואות בירידים או על-ידי מתווכים וספקים מידי בעלי האחוזות, שיווקו אותן בוורשה או השיטו אותן ברפסודות לנמל דנציג (גדנסק) על-מנת למכרן בחוץ-לארץ. מוצרים חשובים נוספים בהם סחרו היו עורות של בהמות, זיפי חזיר (למברשות), ועצים שנכרתו ביערות הסביבה. גם סחורות אלה שווקו בוורשה או יוצאו לחוץ-לארץ.
ואולם רוב היהודים שעסקו במסחר היו לא יותר מסתם חנוונים זעירים או רוכלים שסבבו בכפרי הסביבה עם מרכולתם (מיני סדקית: מחטים, כפתורים וכו', בדים זולים ועוד). בתמורה קנו בכפר ביצים, עופות, נוצות וכדומה. הסביבה הכפרית הענייה קבעה את מצבו הדל של הסוחר היהודי בל' ואת היקף מסחרו. במצב זה לא חל שינוי גדול לאחר שחרור האיכרים מן הצמיתות. חלקות השדה הקטנות שניתנו להם לא יכלו לשמש בסיס להתפתחותה של חקלאות המסוגלת לייצר עודפים למכירה.
מסיבות אלה גם לא התפתחה בל' תעשייה של ממש, וחלקם של היהודים בתעשייה הזעירה המוגבלת בהיקפה נשאר מצומצם ; מתוך 27 מפעלי התעשייה הגדולים רק 3 היו בידי יהודים. דוב המפעלים המקומיים עסקו בעיבוד התוצרת החקלאית.
לעומת זאת גדל בתקופה זו חלקם של יהודי ל' במלאכה. יעיד על כך המשך קיומן של כל חברות בעלי המלאכה שנוסדו במאות הקודמות. בראש, מבחינת המספר והארגון, עמדו החייטים והפרוונים. לקראת סוף המאה ה-19 התקרבו אליהם בפעילותם המגוונת הזבנים. לא היתה מלאכה שלא היה בה ייצוג יהודי נכבד. על-פי רוב היו הלא-יהודים מיעוט בין המועסקים במקצוע.
בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 נוסדו בל' שלוש קופות גמ"ח. בשנת 1906 הן מנו יחדיו 1,200 חברים (בעלי מלאכה וסוחרים זעירים) והון היסוד שלהן הגיע ל-91,000 רובל. גם הפקידים והסוחרים הזעירים ייסדו ארגון דומה, שנקרא "איגוד לעזרה הדדית של פקידים וסוחרים זעירים בני דת משה".
כאמור, במחצית השנייה של המאה ה-18 הורע מצבו של ועד הקהילה היהודית בל' עקב החובות שהלכו וגדלו, ומשום כך גברה תלותו של הוועד במושלים המקומיים, שהיו גם הנושים העיקריים של הקהילה. התערבות הווייבודה והסטרוסטה בחיי הקהל היתה לדבר שכיח. חכירת מסי הקהילה היתה נתונה לאישורו של הווייבודה.
בקהילה עצמה פרצו סכסוכים שלא פעם הגיעו אף לערכאות הגויים. התנהל בה מאבק מתמיד בין הסוחרים העשירים (ששלטו בוועד הקהילה) ובין הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. גם כס הרבנות, שהיה כאמור אחד החשובים בפולין כולה, לא ניצל מפגיעתם הרעה של הסכסוכים, והיושבים עליו היו לנושא של מריבות אין קץ. הסכסוכים שפרצו על רקע המצב הכספי הקשה התגברו עוד יותר לאחר חדירת החסידות.
מי שהפיץ את החסידות בל' היה כאמור ה"חוזה מלובלין", ר' יעקב יצחק הורוביץ. בימיו התפלגה הקהילה לשני מחנות: תחילה גברה ידם של ה"מתנגדים", בהנהגתו של ר' עזריאל הורוביץ "ראש ברזל" (נפטר ב-1819), אבל אחרי מותו התחזקו החסידים, והם שקבעו את בחירתו של החסיד ר' יהושע השל באב"ד מטרנופול לרבה של ל'. ואולם ר' יהושע לא היה מקובל על יהודי העיר ; שלושה אחים מראשי הקהל (מן ה"מתנגדים") פתחו במאבק נגדו, וב-1826 הוא נאלץ לוותר על משרתו. מאותה שנה עד לפטירתו ב-1843 כיהן כרב דמתא ר' משולם זלמן אשכנזי, שהיה "מתנגד", אבל ידע גם להתהלך עם החסידים. עם פטירתו התחדש המאבק על כס הרבנות בל'. גם הפעם ניצחו ה"מתנגדים". לרב העיר נבחר ר' דב בריש אשכנזי מחבר "נודע בשערים',. הוא הלך בדרכי קודמו והיה מקובל על כל בני העיר. בימיו נבנה בית-המדרש החדש על שם "הפרנס" והחלו ברישום "פנקס" מיוחד לו. אחרי פטירתו (בשנת 1852) נבחר לרבנות בנו, ר' יהושע השל אשכנזי, שנלחם מלחמת חרמה בחסידות שחזרה והתבססה בל' (עם בואו של ר' יהודה לייב אייגר שהקים שושלת לובלינית חדשה). השושלת הלובלינית נמשכה עד לשואה על-ידי הבן, ר' אברהם אייגר, והנכדים ר' עזריאל מאיר ור' שלמה, האחרונים לשושלת (שניהם נפטרו בימי הכיבוש הגרמני, הראשון ב-1940 והשני ב-1941).
בשנת 1868 נבחר רב חסידי גם למשרת רב העיר - ר' שניאור זלמן לאדיןר בעל "תורת חסד". ב-1892 הוא עלה לארץ-ישראל ובמקומו בא "מתנגד" - ר' הלל אריה ליפשיץ, ששמר על יחסים טובים עם הפסידים. נגדו הועמדו שני מועמדים חסידיים - ר' גרשון חנוך' מרדזין ור' מאיר יחיאל מאוסטרובייץ, אבל הרב ליפשיץ ניצח, שכן היה גם בעל השכלה רחבה.
בתקופה זו קבעו את מושבם בל' כמה אדמו"רים: ר' צדוק הכהן, שירש חלק מחסידיו של ר' יהודה לייב אייגר והתפרסם כגאון וגדול במחשבת ישראל; ר' משה מרדכי טברסקי, מחבר "מאמר מרדכי", וכמה אחרים.
בשנת 1910 נבחר לרב ר' אליהו קלצ'קין (אביו של פרופ' יעקב קלצ'קין). ב-1925 הוא עלה לארץ-ישראל, השתקע בירושלים ונפטר בה ב-1932. הוא חיבר כמה ספרים חשובים, שנזכרים בספרו האחרון "דברים אחדים".
נוסף על מוסדות הקהילה, החברות ובתי-הכנסת שהוזכרו לעיל, מן הראוי למנות עוד כמה מוסדות שהוקמו ופעלו במאה ה-19. בשנת 1886 הוקם בית-חולים יהודי, ובסוף אותה מאה היו בו 90 מיטות. לקהילה היו גם בית-זקנים ובית-יתומים, ופעלו חברות צדקה למיניהן כמעט בכל רובע ושכונה יהודית וליד בתי-התפילה.
לקראת סוף המאה ה-19 למדו ילדי הקהילה - 800 בנים ומאה בנות - ב-43 חדרים פרטיים. ליד הקהילה פעל גם תלמוד-תורה לילדי עניים. באותה תקופה נוסדו בעיר בתי-ספר פרטיים לא-יהודיים, תחילה לבנות ואחר-כך גם לבנים. שפת ההוראה בהם היתה רוסית או פולנית. במוסדות אלה למדו גם ילדים יהודים. בשנות ה- 90 של המאה ה-19 הוקם למען ילדי ישראל בית-ספר ממלכתי בן 4 כיתות בבניין הקתדרלה הקתולית.שפת ההוראה בבית-ספר זה היתה רוסית. בשנות השיא למדו בו 300 תלמידים לערך. בית-הספר נסגר עם נסיגת הרוסים מן העיר בשנת 1915. בשנת 1897/8 נפתחו בעיר שני בתי-ספר יסודיים ששפת ההוראה בהם עברית (לפי שיטת "עברית בעברית"). אחד מהם, של פינס, התקיים עד שנת 1907, ואילו השני המשיך לפעול עד מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1913 נוסד גם בית-ספר "יבנה", שנסגר בשנת 1923 בגלל מחסור בכסף ובעקבות עלייתו של המנהל, שמואל רוטשטיין, לארץ-ישראל.
מלבד אלה היו בל' גם בתי-ספר ממלכתיים לילדי ישראל. ראשיתם היתה בתקופת הכיבוש האוסטרי והם המשיכו לפעול גם בשנות ה-03. מכיוון שהיו סגורים בימי שבת ובחגים הם נקראו "שבסובקה". מוסד תרבות חשוב ורב-פעלים היתה אגודת "הזמיר" (הוקמה בשנת 1908), ששמה לה למטרה לטפח בקרב הנוער היהודי את הזמר העברי ולהפ"ן את הספרות היפה. ליד "הומיר" היתה ספרייה של ספרים ביידיש, בעברית,בפולנית וברוסית, הספרייה הציבורית היהודית המודרנית הראשונה בל'. כמו-כן פעלו ליד האגודה הזאת חוג חובבי דרמה, שהציג מחזות יהודיים קלסיים בל' ובערי השדה, וגם תזמורת. באולמי "הזמיר" התקיימו הרצאות בענייני דיומא וגם בנושאי יהדות. חלק מן המרצים הגיעו אף מוורשה הבירה. בשנת 1910 נוסדה בל' אגודת "חובבי שפת עבר", שקיימה קורסים לעברית ועסקה גם בהפצת הספר העברי. בימי מלחמת העולם הראשונה התפרקה האגודה הזאת ונכסיה, לרבות הספרייה, עברו לרשות ה"בונד".
בשלהי המאה ה-19 הופיעו גם בל' החוגים הראשונים של "חובבי ציון" ; תחילה היה לפעילות זאת יותר אופי חברתי מאשר פוליטי. בתחילת המאה ה-20 התארגנו בל' קבוצות קטנות של ה"בונד". בשנת 1903 הופצו בחוצות העלונים הראשונים של ה"בונד", ובשנת 1904 נוסד סניף ה"בונד" הראשון. בשנות המהפכה של 1905 גדל מספר חברי ה"בונד" והם ארגנו הפגנות ושביתות. גדלה גם פעילותם של החוגים היהודיים שליד PPS (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). ברחובות העיר הופצו עלונים וגם חוברות מהפכניות ביידיש. הופיעה גם קבוצה קטנה של אנרכיסטים יהודים. בעקבות פעולת ה"בונד" הוגלו כמה מחבריו לסיביר. סוכן משטרה יהודי נרצח, ובעת הלווייתו קמה מהומה עד שהגיעו הקוזקים והשליטו סדר.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביא עמו גילויי אנטישמיות מצד השלטונות הרוסיים, שהאשימו את היהודים בבגידה ובסיוע לאויב. הם הרשו לקוזקים מחיל המצב לבווז רכוש של יהודים ולהתחמק מלשלם בעבור סחורות שנטלו מסוחרים יהודים. כמה יהודים מתושבי העיר הוגלו לפנים רוסיה. צרה אחרת, שפגעה במשפחות יהודיות רבות, היה הגיוס הכפוי לצבא. צעירים יהודים רבים גויסו ועד מהרה החלו להגיע למשפחות המגויסים הודעות על נפילת יקיריהם או על פציעתם בקרב. עם התקרב החוית זרמו לל' פליטים רבים. כלכלת העיר שותקה, ורבים מן היהודים נותרו ללא עבודה ופרנסה.
ביולי 1915 נסוגו הרוסים מן העיר והאוסטרים נכנסו אליה. לפני הנסיגה קרא אליו המפקד הרוסי של העיר את המהנדס טומורוביץ, מנכבדי העיר, והטיל עליו לארגן מילציה לשמירת הסרר בעיר. טומורוביץ, ליברל ידוע, פעל גם להקמת מיליציה ברובע היהודי ("הקומיסריאט ה-6"). בראש המיליציה היהודית הועמד מארגנה ברנארד גלובינקי. המיליציה מנתה בערך 200 איש מגיל 18 ומעלה שעברם ללא דופי. המיליציונרים היו חמושים באקדחים. ליד המיליציה הוקם בית-דין אזרחי וכיהנו בו כשופטים כמה עורכי-דין יהודים ידועי שם. המיליציה,שאנשיה היו מתנדבים, פעלה ללא דופי וזכתה להוקרת הציבור. בסוף נובמבר 1915 פורקה המיליציה של המתנדבים ובמקומה הוקמה מיליציה שהורכבה משכירים. רבים מחברי המיליציה המתנדבת עברו אל החדשה.
בתקופת הכיבוש האוסטרי חידשו והרחיבו את פעולתם הארגונים הפוליטיים הקיימים ונוסדו ארגונים יהודיים חדשים, תנועות נוער וחברות.
ועד הקהילה והארגונים היהודיים למיניהם פתחו בתקופה זו מטבחים ציבוריים שבהם חולקו ארוחות חמות ומזון לנזקקים, ובמיוחד לילדים.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

עם שוך הקרבות ולאחר שהוכרז על הקמת מדינת פולין העצמאית המחודשת בנובמבר 1918, קיוו גם יהודי ל',כשאר היהודים בפולין, לעתיד טוב יותר במדינה החדשה. יהודי ל' התכוננו לשקם את ההריסות וציפו לנורמליזציה של חיי הכלכלה, המדינה והחברה.
אולם כבר בשנת 1919 התרחשו בעיר מאורעות שהותירו אצל היהודים משקע מר. באחד מימי ה' בשבוע (שהיה יום שוק) התפרעו המתגייסים לצבא הפולני, היכו יהודים עוברי אורח, הרסו חנויות של יהודים ואף בביזה שלחו את ידם. בני נוער יהודים התארגנו להגנה עצמית ובתחילה אף עלה בידם להדוף את הפורעים ; אבל אחרי הצהריים התפרצו אל זירת המאורעות ברחוב לוברטובסקה כנופיות גדולות של קצבים וסתם ארחי-פרחי ובידיהם סכיני קצבים, מוטות ברזל וכלי משחית אחרים, והחל פוגרום שנמשך עד הערב. המשטרה לא התערבה. ראשי הקהילה היהודית נפגשו עם ראש העיר, ורק או ניתנה למשטרה פקודה לשים קץ לפוגרום. תוצאת ההתפרעות היתה 60 יהודים פצועים ששלושה מהם מתו, והרס רב בחנויו ובבתים. כך נכנסה גם ל' היהודית לחוג קהילות ישראל בפולין שהיו קרבן לפרעות בשנים 1918-1919, לאחר קום פולין לתחייה.
בתום הפרעות ניגשו יהודי ל' לשקם את עסקיהם ואת מוסדות הקהילה. בראש דאגתם עמד המצב הכלכלי המעורער עקב המלחמה. בשנת 1921, לאחר שנתיים של פעולות שיקום, טרם חודשה העבודה ב-57 מתוך 1,714 בתי-המלאכה ובתי-העסק שבבעלות יהודים, חלקם בתי-מלאכה שלא העסיקו שכירים. המפעלים שהחלו לעבוד: 1,657 במספר, היו ברובם מפעלים זעירים שהעסיקו יחדיו 4,871 איש, כמחציתם (2,366 עובדים, 48.5 מכלל המועסקים) היו בעלי מפעלים ובני משפחותיהם. השאר היו פועלים שכירים (2,068 יהודים ו-437 לא-יהודים). רוב המפעלים עסקו בייצור בגדים (חייטות לפי מידה וקונפקציה) וכובעים (לפי הזמנה ולחנויות), וגם בתי- מלאכה לפרוונות, לסנדלרות ולעיבוד עורות. יחדיו הם העסיקו 2,444 איש, מהם 1,031 בעלי מפעלים או בעלי מלאכה יחידים, 394 בני משפחותיהם, 997 שכירים יהודים ורק 22 לא-יהודים. את המקום השני תפסו 139 מפעלי מזון שבהם הועסקו 804 איש, יותר ממחציתם שכירים (424 יהודים ו-129 לא-יהודים). שאר המפעלים ובתי-המלאכה עסקו במגוון גדול של ענפי ייצור - תעשיית העץ, הבניין וכו'. מספר המועסקים בהם לא היה גדול בהשוואה למגזרים המובילים (ביגוד ומזון). רוב המועסקים בייצור ובעיקר השכירים היו גברים; מקצת השכירים היו ילדים (116 יהודים ו-34 לא-יהודים). מרבית המפעלים ובתי-המלאכה פעלו רק בחלק מימות השנה (העבודה בבניין שותקה בחורף, וגם ייצור הבגדים היה עונתי). בעונות "מתות" חיכו השכירים המובטלים ובעלי מלאכה יחידים ל"זמנים טובים יותר". בין הפועלים במפעלי התעשייה הגדולים היו רק יהודים מעטים, אם משום שלא רצו להעסיקם ואם משום שהיהודים עצמם לא רצו בכך (שכן המפעלים עבדו גם בשבתות ובחגי ישראל). יהודים לא התקבלו לעבודה במשרדי הממשלה ובמוסדות העירייה, בתחבורה הציבורית ואף בניקוי הרחובות.
תחום התעסוקה השני בחשיבותו אצל יהודי ל', לאחר מלאכה ותעשייה זעירה, היה המסחר לסוגיו - סיטוני, קמעוני, רוכלות והחזקת דוכנים בשווקים. רוב העוסקים במסחר היו סוחרים זעירים, שהעמידו דוכנים בשווקים או סבבו עם מרכולתם ברחובות העיר ובכפרי הסביבה. כמות הסחורה וכמובן המחזור הכספי שלהם היו מצומצמים. לקוחותיהם היו האיכר פולני או הפועל, שנמנו עם שכבות המצוקה וסבלו גם הם מן האבטלה. רוב האיכרים ניהלו משק אוטרקי וייצרו בעצמם כמעט את כל צורכיהם, אם כי היו מוצרים שנאלצו לקנות בחוץ כגון טבק, מלח, אלכוהול וגפרורים, שהיו מונופולין של המדינה. מדיניות הממשלה היתה לדחוק את רגלי היהודים מעיסוק וממסחר בסחורות המונופולין.
ענף אחד היה כעין מונופולין יהודי: תעשיית העור. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה היו כ-95% מן הייצור והעיבוד של מוצרי עור בידי יהודים. בשנת 1939 הועסקו בבית-החרושת הגדול בעיר לעיבוד עורות 150 פועלים, 75 מהם יהודים. המחזור השנתי של כל המפעלים בענף הזה הגיע ל-20 מיליון זלוטי (4 מיליון דולר לערך). בבעלות יהורים היו גם משרפת יי"ש, מבשלת בירה, בתי-חרושת ללסנים, טחנות קמח, ובית-חרושת לסיגריות ומוצרי טבק, שהוקם ב-1860 וכשהיה ,בשיאו העסיק 400 פועלים, כולם יהודים. אחרי המלחמה עוקל בית-החרושת הזה לטובת המונופולין הממלכתי, ועובדיו היהודים פוטרו.
דווקא הענפים שבהם היו היהודים רוב נפגעו יותר מאחרים בעתות משבר. על-פי רוב היו לא רק השוליה והזבן היהודי קרבן לאבטלה, אלא גם בעל בית-המלאכה עצמו (רובם עבדו ללא פועלים). הם לא היו זכאים לדמי אבטלה ולא היו רשומים בקופת-חולים, ולפיכך לא יכלו בני משפחותיהם לקבל עזרה רפואית.
בראשית שנות ה-20 ניגשו היהודים, בל' כבמקומות אחרים, לשקם את מוסדות העזרה ההדדית והסעד שהיו קיימים עד מלחמת העולם הראשונה ולהקים מוסדות חדשים. בתקופה שבין שתי המלחמות היו בל' 10 קופות גמ"ח ליד בתי-תפילה וליד מפלגות ואיגודים מקצועיים.הגדולה שבהן הוקמה מיד עם תום המלחמה בידי "ועד ההצלה". בשנות ה-30 הגיע ההון העצמי של הקופה ל-140,000 זלוטי והמחזור השנתי שלה היה יותר מ-11 מיליון זלוטי. הקופה נתנה הלוואות בריבית נמוכה,ולעתים ללא ריבית, בעיקר לבעלי מלאכו; ולסוחרים זעירים. לא פעם היתה הלוואה זו האמצעי היחיד לחידוש מלאי הסחורה של החנווני והרוכל או לחידוש ציוד העבודה של בעל המלאכה. כמו-כן הוקמו בל' בתקופה זו 10 בנקים יהודיים. הראשון ביניהם, "קופת הלוואה וחיסכון", נוסד עוד בסוף המאה ה-19 או בראשית המאה ה-20. מאוחר יותר נוסדו גם "חברה לעזרה הדדית לפקידי מסחר וסוחרים זעירים בני דת משה", "הבנק הראשון לבעלי מלאכה", "בנק הסוחרים", "בנק בעלי בתים" ו"בנק שיתופי". גם הפועלים הקימו מוסדות עזרה הדדית משלהם, ליד האיגודים המקצועיים. אחדים מהם נוסדו עוד בתחילת המאה ה-20 במסגרת החברות שהתקיימו מכבר. בשנות ה-20 התנהלה בל' פעילות מקצועית מאורגנת וענפה, שהקיפה את מרבית הפועלים היהודים. אחד האיגודים המקצועיים הבולטים במספר החברים ובהיקף הפעילות היה איגוד פועלי המחט, שנוסד עוד בשנת 1915. אחריו קמו איגודים נוספים, גם הם גדולים למדי, של רצענים, של פועלי הדפוס, של הכובענים, הבורסים, הנגרים, הקצבים, הסבלים, פועלי המאפיות ועוד. הגדול שבהם, "האיגוד המאוחד של פועלי העור", מנה כ-500 חברים; באיגוד עובדי הטקסטיל היו בערך 200 חברים.
קהילת ל' התפארה במוסדות הסעד, הצדקה והעזרה שלה. מוסד מפורסם היתה חברת "אחיעזר", שבערב שבת ובערבי החגים חילקה מצרכי מזון למאות מבני דלת העם שבעיר. המימון לפעולותיה בא מתרומות של בני הקהילה (בפורים, בערב יום כיפור ובחתונות). החברה גם החזיקה מטבח ציבורי לנצרכים. חברת "לינת צדק" סיפקה לחולים חסרי אמצעים טיפול רפואי ותרופות חינם אין כסף וחבריה סייעו למשפחות בשמירה ליד מיטת החולה. בשנת 1919 נוסדה חברת "זכרון-נס", שסייעה לנכי-מלחמה,להורים שכולים וליתומים. מקורות הכנסותיה היו מכירת עליות לתורה, "קערות נדבה" שהוצבו בחתונות וכיו"ב.אנשי חברת "שבתא טבא" נהגו לעבור בימי ו' ברובעים היהודיים ולאסוף חלות בעבור הנזקקים. חברת "הכנסת אורחים" דאגה לעוברי-אורח עניים למקום לינה; מדי לילה לנו באכסנייתה עשרות אנשים. מלבר המוסדות האלה פעלו בקהילה חברות נוספות של מתנדבים כגון "ביקור חולים", "תומכי עניים", "הכנסת כלה" ואחרות.
בשנת 1923 הוקם בל' סניף של טא"ז (ארגון הבריאות היהודי בפולין). פעילותו של סניף טא"ז בל' הקיפה תחומים רבים ומגוונים. במרפאות החברה עבדו 22 רופאים; היו שם תחנת רנטגן ומכון לריפוי חשמלי. טא"ז קיימה תחנת ייעוץ לנשים ומטבח חלב, ואף תמכה בארגוני ספורט יהודיים והעמידה לרשותם מגרש לאימונים. בכל קיץ ארגנה טא"ז קייטנות לתלמידי בתי-הספר. ב-1942, השנה הראשונה להפעלת הקייטנות, נהנו מהן 300 ילדים ; בשנת 1939 הגיע מספר הילדים הנופשים ל-1,200.
מוסד אחר שהקהילה היתה גאה בו היה בית-החולים היהודי. הוא נוסד כאמור בשנת 1886, ובימי מלחמת העולם הראשונה כמעט לא ניתן לו לפעול. אבל לאחר שנסתיימה המלחמה שוקם המוסד במהירות, בעזרתם של יוצאי ל' באמריקה, ומאז הלך והתרחב. היו בו 30 מיטות לגברים ו-26 לנשים ונפתחו בו מחלקת רנטגן, מעבדה בקטריולוגית ומרפאה לריפוי בהקרנות קוורץ. בשנות ה-30 האחרונות נפתחו גם מחלקת ילדים, שהיתה ידועה ברמתה הגבוהה, ומכון להידרותרפיה. בבית-החולים התקיימו מדי שבוע בשבוע הרצאות וסימפוזיונים שהשתתפו בהם רופאים יהודים מל' ומסביבתה.
בין שתי מלחמות העולם התפתחה בל' פעילות ערה של מפלגות ותנועות נוער יהודיות. בראש המפלגות צערו הציונים לזרמיהם השונים. כאמור, את תחילת הפעילות הציונית בל' יש לראות בקבוצות "חובבי ציון", שקמו בשלהי המאה ה-19. ההסתדרות הציונית התארגנה בל' בתקופת הכיבוש האוסטרי (1915-1918) ופעילותה גברה לאחר הצהרת בלפור (ב-1917). לאחר שנקבע המנדט על ארץ-ישראל נערכו בקהילה חגיגות, וכל חנויות היהודים נסגרו. באותו זמן התארגן הנוער בתנועת "צעירי ציון", שסניפה בל' התקיים עד שהתנועה התפלגה ל"צעירי ציון צ"ס" ול"פועלי ציון שמאל". ב-1920 נוסד בעיר סניף "החלוץ". בבית ההסתדרות הציונית בל' נפתחה ספרייה והתקיימו הרצאות ושיעורי ערב. הציונים בל' היו פעילים בכל תחומי החיים הפוליטיים והחברתיים, השתתפו בבחירות לבית-הנבחרים הפולני (הסיים) ונבחרו למועצת העיר, וכמובן לוועד הקהילה.
בשנת 1924 נוסדה "הליגה למען ארץ-ישראל העובדת", שהשתתפו בה "פועלי ציון צ"ס", "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "פרייהייט" (דרור) ו"הפועל". בשנת 1929 נוסד בל' ארגון "העובד", שאיגד בתוכו את בעלי המלאכה, ובפרט את אלה מביניהם שהתעתדו לעלות לארץ ישראל. לאחר הפילוג שהיה ב"פועלי ציון" בשנת 1921 נשארו רוב חברי הסניף של ל' נאמנים לאגף השמאלי של המפלגה. למפלגה זו היתה השפעה בחוגי התלמידים והסטודנטים; לתנועת הנוער שלה, "יוגנט", היו בל' 140 חברים בערך. בשנות ה-30 המאוחרות,כשבכל פולין השתררו הלכי-רוח לאומניים-פשיסטיים, נרדפה המפלגה בידי השלטונות (שראו בחברי "פועלי ציון שמאל" קומוניסטים מוסווים), ובשנים 1936-1937 אף נאסרו אחדים מחברי הסניף בל'. מבין תנועות הנוער הציוניות בלטה "השומר הצעיר". הקן שלה בל' נוסד בשנת 1916, ובין שתי מלחמות העולם גדל במספר חבריו ובהיקף פעילותו ואף הקים קיבוץ הכשרה. בל' התקיים גם קן גדול ופעיל של "הנוער הציוני" (תנועת הנוער של "הציונים הכלליים"). בשנת 1927 נוסד ארגון ילדים על-שם בורוכוב, )'יונגבור", שהיה פעיל בתחומי החינוך, ההסברה והצופיות.
סניף "המזרחי" בל' נוסד בשנת 1903, ובתום מלחמת העולם הראשונה התארגן מחדש. מרכז הפעילות של "המזרחי" היה בבית-הכנסת "המזרחי" שברחוב נובורובנה, ואילו להרצאות ולוויכוחים שכרו פעם בשבוע את האולם של "הזמיר". חברי "המזרחי" ייסדו בעיר בית-ספר "יבנה", וממנו יצאו כמה מחזורים של בוגרים. ליד "המזרחי" פעלה תנועת "צעירי המזרחי", שהקימה כמה מרכזי הכשרה מחוץ לעיר. בשנות ה-20 הראשונות נוסדו גם סניפי "הפועל המזרחי" ו"החלוץ המזרחי".
התנועה הרוויזיוניסטית (לימים הצה"ר) היתה פעילה בל' משנת 1925. תחילה נוסד במקום סניף "השחר", וכעבור שנה נוסדה תנועת הנוער בית"ר. התנועה הרוויזיוניסטית בל' ובגליל לובלין הלכה והתרחבה, ובשנת 1934 היו לה בערך 50 סניפים. באותן שנים גדלה גם "ברית החיל" - אחת הורועות החשובות של התנועה. בקן בית"ר היו חוגים של חובבים (לדרמה, לספרות ועוד) וגם תזמורת כלי נשיפה. מדי שנה קיימה בית"ר מחנות קיץ, שבהם חינכו את הנערים והנערות לקראת עלייה לארץ-ישראל. אל כינוסי התנועה הרוויזיוניסטית בל' באו נואמים מהנהגת התנועה הכלל-פולנית והכלל- עולמית (ביניהם גם זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין). באספות השתתפו המוני-עם.
ואולם לא כל יהודי ל' השתייכו למחנה הציוני. עד 1914 פעל ה"בונד" בעיר במחתרת, אבל תחת הכיבוש האוסטרי (1915-1918) חודשה פעילותו. בתקופת המלחמה שרר מחסור במזון עד כרי רעב, ולפיכך פתחו חברי ה"בונד" מטבח ציבורי והקימו קואופרטיבים של צרכנים ובית-מאפה, שעבדו בו 10 פועלים. אנשי ה"בונד" היו פעילים גם בתחום התרבות, ובין השאר ייסדו ספרייה (על שם גרוסר), מקהלה וחוג חובבי דרמה. בשנת 1917 התקיימה בל' "הוועידה הלובלינית", שבה הוחלט על ניתוק מן ה"בונד" שבאימפריה הסומייטית ועל עצמאות מלאה של ה"בונד" הפולני. בנובמבר 1918, לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה, הוקמה בל' מועצת פועלים, וגם ה"בונד" הצטרף אליה. באותו זמן היו בל' פרעות ביהודים, וכדי להתגונן מפניהן הוקמה מיליציה של חברי PPS פולנים ויהודים. ב-1920, בימי מלחמת פולין ברית-המועצות, אסרו השלטונות הפולניים אחדים מפעילי ה"בונד" בל'. אחרי המלחמה היתה ל"בונד" השפעה רבה במועצה המרכזית של האיגודים המקצועיים היהודיים בל' והיו לו בה 5 נציגים. גם ברוב האיגודים המקצועיים היהודיים היה ל"בונד" רוב, בעוד של"פועלי ציון" ולקומוניסטים היה בדרך כלל רק נציג אחד. גם לתנועות הנוער והילדים של ה"בונד" "צוקונפט" ו"סקיף" היו בל' סניפים גדולים ופעילים.
אחדים מיהודי ל' היו חברים במפלגה הקומוניסטית, שהיו לה בעיר כמה תאים בלתי לגליים. לעתים קרובות פעלו חברי המפלגה לשם הסוואה בתוך מפלגות הפועלים היהודיות האחרות ("פועלי ציון" וה"בונד"). הם היו פעילים בעיקר בארגון הפגנות ושביתות ובתחום ההסברה. בשנות ה-30 נאסרו כמה פעילים קומוניסטים יהודים ונשפטו למאסר. מאימת המאסר נמלטו קומוניסטים רבים לחוץ-לארץ, ובייחוד לצרפת, ושם המשיכו לקיים ביניהם קשרים ועזרה הדדית.
בל' פעלו גם "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" ותנועת הנוער "צעירי אגודת ישראל". רוב חברי ה"אגודה" נמנו עם החסידים לזרמיהם השונים. פעילותה של ה"אגודה" התמקדה בעיקר בוועד הקהילה ובתחום החינוך הדתי.
עד 1932 היו רוב חברי ועד הקהילה בל' נציגי הדתיים, ורק מקצתם באו מקרב "הנאורים" (כפי שנקראו אז החילוניים). ועד הקהילה היה מורכב ממועצה ומוועד (הנהלה). בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נבחרו חברי הוועד בבחירות דמוקרטיות למחצה; לנשים לא ניתנה זכות הצבעה, והיו גם הגבלות הקשורות לגיל הבוחרים ולמצבם הכלכלי. משנת 1932 התקיימו הבחירות לפי רשימות מועמדים שהרכיבו המפלגות. באותה שנה השתתפו בבחירות כמעט כל המפלגות היהודיות שהיו להן סניפים בל', פרט ל"בונד" שהחרים את הבחירות.לוועד הקהילה נבחרו בשנה ההיא 5 נציגים של "אגודת ישראל" והחסידים, נציג אחד של "הציונים הכלליים", אחד מ"פועלי ציון צ"ס", אחד מ"פועלי ציון שמאל", אחד מן "המזרחי", אחד מן המפלגה הפולקיסטית (העממיים), שניים מרשימת בעלי המלאכה ואחד מרשימת "המתבוללים". כיושב-ראש מועצת הקהילה נבחר תחילה עורך-הדין מ' אלטן, אלא שהשלטונות הפולניים לא אישרו את בחירתו ולפיכך נבחר במקומו י' זילבר. ליושב-ראש הוועד (ההנהלה) נבחר עורך-דין א' לוינסון ("מתבולל") ;הוא כיהן בתפקידו שנה בלבד, אחר-כך התפטר ובמקומו בא ש' הלברשטאט, איש "אגודת ישראל".
בשנת 1930 נבחר לרבה של ל' ר' מאיר שפירא, (1886-1933), שייסד בה את הישיבה הגדולה ביותר בפולין, "ישיבת חכמי לובלין,'. הרב שפירא, מראשי "אגודת ישראל", קנה לו שם כנואם מזהיר, והיה גם חבר הסיים הפולני. הרב מאיר שפירא היה זה שהנהיג את לימוד "הדף היומי" בכל תפוצות ישראל. אחרי פטירתו לא נבחר רב ראשי לעיר ובני הקהילה הסתפקו בדיינים.
בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 הראשונות היה מצבה של הקהילה בכי רע. העיקו עליה חובות כבדים, והכנסותיה, שבאו בעיקר מן השחיטה הכשרה, מתשלומים בעבור חלקות קבר בבית-העלמין וממסים ישירים (מס ה"סימפל"), לא כיסו את ההוצאות : משכורות כלי-הקודש (במשרד הרבנות היו רב וחמישה דיינים ועור כמה "רבנים זוטא" בפרברי העיר) וההקצבות למוסדות דת שונים ולתלמוד-תורה, ל"ישיבת חכמי לובלין", לבית-היתומים,לבתי-ספר ששפת ההוראה בהם יידיש ולסעיפים רבים נוספים. עקב הקשיים הכלכליים לא שולמו ההקצבות בזמן ומוסדות הקהילה פעלו ברמה נמוכה. בית-היתומים, למשל, פעל כמעט ללא השגחה, הילדים היו מוזנחים ומקצתם אף יצאו לתרבות רעה ; גם בית-הקברות היה מוזנח ולעתים הוצף מים, ולא נותרה בו קרקע פנויה לקברים חדשים.
ב-1932, לאחר שנבחר ועד הקהילה החדש, ניגשו חבריו לערוך ריאורגניזציה שלמה ומקיפה. נקבעו שעות עבודה ושעות לקבלת קהל; הוכנסו משמעת וסדר בגביית המסים; בבתי-הכנסת נעשו שיפוצים (בייחוד בזה של המהרש"ל), ונקבע גובה ההקצבות והמועדים שבהם ישולמו למוסדות הנתמכים.
בבחירות 1939 נבחרו לוועד גם נציגי ה"בונד". אז פקד את הקהילה משבר חמור בגלל דרישת השלטונות לתת לשוחטים מעמד של פקידים. הקצבים ניצלו את המצב והפסיקו לשלם דמי שחיטה, מהלך שפגע קשה בהכנסות הקהילה. אחת ההחלטות האחרונות של ועד הקהילה לפני השואה היתה החלטה מ-7 באוגוסט 1939, להעניק לבית-החולים היהודי הקצבה בסך 6,000 זלוטי, ולהנפיק שטרי מלווה על סך 30,000 זלוטי כדי לאפשר פעילות נורמלית של הוועד ומוסדותיו המסובסדים.
יהודי ל' היו מיוצגים במועצת העיר באמצעות רשימות מפלגתיות. בבחירות 1927 נבחרו למועצה 16 יהודים, דהיינו שליש מכלל חברי המועצה (רובם מן ה"בונד").בישיבות המועצה העלו החברים היהודים תביעות בשם מוסדות הקהילה ותושבי ל' היהודים, והתריעו על כל מקרה של הפליה.
בל' התקיימו מקדמת דנא חדרים שלמדו בהם חומש, משנה ותלמוד. בני העניים למדו בתלמוד-תורה שהחזיקה הקהילה. בחורים מתבגרים למדו בבתי-מדרש ובערבים, לאור נרות, התקיימו שיעורי גמרא, משנה או פרשת השבוע בעבור מבוגרים ונשואים, שהיו ביניהם גם למדנים מובהקים.
בתקופה שבין שתי המלחמות פעלו בל', כבשאר מקומות בפולין, כמה בתי-ספר עממיים ממלכתיים לילדי ישראל מסוג "שססובמה". בתקופת פולין העצמאית נוספו עוד שלושה בתי-ספר מסוג זה.
בשנות ה-20 הראשונות הוקם בעיר בית-ספר עברי של רשת "תרבות", שהיה עד מהרה לאחר ממוסדות החינוך החשובים בקהילת ל'. בראשית שנות ה-30 פקד את בית-הספר הזה משבר כספי, ובשנת 1932 כמעט שנאלץ לפנות את הבניין שבו שכן. ואולם הנהלת בית-הספר ידעה להתגבר על המשבר. בשנים 1934-1936 גדל מאוד מספר התלמידים של "תרבות" ורבו בו הכיתות המקבילות, עד רמת הכיתה השביעית. לאחר שעות הלימוד הרשמיות התקיימה בבניין בית-הספר פעילות חברתית ותרבותית מגוונת לילדים ולמבוגרים, חוגים לדרמה,מקהלה וכיו"ב.
בתום מלחמת העולם הוקם בהדרגה, כיתה אחר כיתה עד כיתה ז', בית-ספר "יבנה" מייסודה של "המזרחי". בבית-הספר הזה למדו הילדים לימודי קודש בעברית וגם את השפה הפולנית ואת ההיסטוריה של פולין (בפולנית).
בשנת 1926 נפתח גם בית-ספר לבנות של רשת "בית-יעקב" מייסודה של "אגודת ישראל". כל מגמות הלימוד בבית-הספר, לימודי קודש וגם לימודי החול, זכו להכרת השלטונות. בבית-הספר הזה למדו בערך 200 תלמידות.
בתקופת מלכות פולין הקונגרסאית היו כידוע הגבלות על קבלת תלמידים יהודים לבתי-הספר התיכוניים. בשנת 1915, תחת הכיבוש האוסטרי, הוקמה בל' הגימנסיה של ש' שפר (על שם מייסדה). אמנם שפת ההוראה בה היתה פולנית, אבל העובדה שרוב התלמידים (וגם המורים) היו יהודים העניקה לבית-הספר אופי יהודי, אם גם מתבולל. ליד הגימנסיה הזאת נוסדה "קופת עזרה" בעבור תלמידים נזקקים. הגימנסיה של שפר התקיימה עד 1930.
מבין מוסדות החינוך היהודיים היתה "ישיבת חכמי לובלין" מקור גאווה לבני הקהילה. אבן-הפינה לבניין הישיבה המפואר נורתה בשנת 1924, והבניין הושלם ונחנך בשנת 1930. פאר ישיבות פולין התנהלה בתנאים דומים כמעט לאלה של אוניברסיטה מודרנית; לידה התקיימה פנימייה, ולפיכך יכלו לבוא ללמוד בה בחורי-ישיבה מרחבי פולין וגם מחוצה לה. הישגים נכבדים רשמה לעצמה הקהילה היהודית של ל' בתחום העיתונות היהודית. חשוב במיוחד היה העיתון היידי "לובלינער טאגבלאט". מייסדיו היו אנשי ה"פאלקספארטיי" (מפלגת העממיים). העורכים הראשונים היו ש' סטופניצקי וברוך צוקרמן. בימי חול היו בעיתון 4 עמודים ובערבי שבת וחג - 8. מבחינת ההשקפה הפוליטית היה ה"לובלינער טאגבלאט" קרוב ל"בונד". גם ה"בונד" הוציא כתב-עת משלו, השבועון "לובלינער שטימע". עורכו היה לודוויג רכטשאפט. מפעם לפעם הופיעו בל' גם ביטאונים חד-פעמיים מטעם מפלגות שונות.
בשנת 1937 נוסדה בל' להקת תיאטרון חובבים,לובלינער יידישע דראמאטישע סטודיע", שהעלתה על הבמה בהצלחה מספר פעמים את מחזהו של אלתר קאצ'יזנה "הדוכס".
דמות חשובה בחיי התרבות של ל' היה יונטיל הכלי-זמר, שניגן בכישרון רב בכינור ועסק גם בהלחנה ובחזנות. הופעותיו משכו רבים מיהודי ל'.
גם בל', כמו בבשאר מקומות בפולין, חלה בשנות השלושים הסלמה באנטישמיות, בייחוד לקראת סופן. על ההפליה לרעה של יהודים במסחר ובמלאכה נוסף בתקופה זו גם חרם על חנויות ובתי-עסק של יהודים, הארגונים האנטישמיים הציבו שמירה בפתחי החנויות כדי להרתיע לקוחות לא-יהודים מלהיכנס אליהן. רוכלים יהודים שפקדו את השווקים בערי השדה נפלו קרבן לא פעם למעשי בריונות - סחורתם הושחתה ובכמה מקרים אף הוכו. במיוחד התבלט בתעמולה האנטישמית הארסית שלו עורך-הדין מאייבסקי, חבר מפלגת ONR (מחנה הלאומנית הרדיקלים) הימנית-פשיסטית. מאייבסקי הפ"ו בקרב האוכלוסייה עלוני שטנה אנטישמיים ובהם קרא לגרש את היהודים מפולין. בהפגנות אנטישמים שנערכו בל' צעדו בראש הסטודנטים של האוניברסיטה הקתולית המקומית, בעידודו של רקטור האוניברסיטה, הכומר קרשינסקי, שיצא גם הוא נגד היהודים בחוברות שטנה. הסטודנטים השמיעו ססמאות אנטישמיות באין מפריע,ניפצו שמשות בבתי-עסק ובבתי מגורים של יהודים ולא פעם גם היכו יהודים עוברי-אורח. העיתון המקומי "גלוס לובלסקי" (קול לובלין) היה לשופרם של האנטישמים בעיר ותעמולת ההסתה גדשה את דפיו.
בפעולות החרם על המסחר והמלאכה של היהודים בל' השתתפו גם תושבים מחבל פוזנן,,שהיה להם ניסיון רב בהפעלת צעדים שנועדו לדחוק את רגליהם של היהודים מן הכלכלה; הם סייעו למקומיים להקים קואופרטיבים למסחר ולמלאכה "על טהרת הפולנים", שהתחרו בבעלי העסק ובבעלי המלאכה היהודים. ערב מלחמת העולם השנייה נתרבו בעיר היהודים חסרי הפרנסה, ואפילו יהודים שהיו בעבר אמידים הפכו לנזקקים שנתמכו מקופת הקהילה. האווירה היתה רוויית מתח, ובעיר ריחפה תחושה של אסון מתקרב.

בימי מלחמת העולם השנייה

פרוץ מלחמת העולם ב-1 בספטמבר 1939 הפתיע את תושבי ל'. העיר היתה אחוזת חרדה. אלפי פליטים נהרו אליה ממערב פולין והשתכנו במחנות שהוקמו בשדות שסביב העיר. השלטונות וארגונים למיניהם פרסמו הודעות סותרות; הוחל בגיוס לצבא הפולני; דרך ל' זרמו המוני חיילים לכיוון החזית. לפני חנויות המזון והלחם וגם לפני מקורות מים השתרכו תורים ארוכים, וכל זה תוך הפצצות בלתי פוסקות של חיל-האוויר הגרמני, שהחלו כבר ב-2 בספטמבר.
ב-9 בספטמבר, לאחר הפצצה קשה במיוחד, עזבו את ל' ראש העיר ועמו רוב צמרת השלטון והפקידים הבכירים, המשטרה ומכבי האש, וברחו מזרחה. למחרת, 10 בספטמבר, מינה מושל המחוז ראש עיר חדש, את רומאן שלאסקי. כעבור כמה ימים, ב-14 בספטמבר, נסוג הצבא הפולני מן העיר. עוד באותו יום הקים שלאסקי ועד הגנה עירוני בפיקודו של פיוטר בארטוק. הוועד קרא לתושבי העיר להתייצב מיד להגנה על עירם. הוחל בחפירת תעלות מגן סביב העיר. גברים מכל הגילים גויסו לשני גדודי הגנה שארגן הוועד. בין הלוחמים היו גם יהודים. הצבא הרוסי לא הגיע לל', אף שהגיע לרוב היישובים האחרים שבין הנהרות ויסלה ובוג.
ב-17 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את ל' מכיוון הכביש המוביל לקרשניק. המגינים השיבו אש. קרבות עזים התנהלו סביב בניין הבובולאנום בגן סאסקי, בקסרקטין של הלגיון הפולני השמיני, בפרבר רורי יזוויצקיה ובשטח בית-הקברות. במהלך הקרבות נפלו שני מפקדי הגדודים ועמם לוחמים נוספים ; נהרגו גם כ-100 גרמנים. עם שקיעת החמה נסוגו הגרמנים, אבל אור ליום 18 בספטמבר, לאחר לילה של הפצצות בלתי פוסקות מן האוויר והפגזות של תותחים, נכנס הצבא הגרמני לל'.
במהלך ההפצצות והלחימה נהרגו בל' כ-1,000 בני אדם וכמה אלפים נפצעו; נהרסו בתים, ביניהם 268 בתי מגורים ובהם כ-2,000 דירות, ו-6,500 בני אדם נותרו ללא קורת גג. על חסרי הדיור נוספו 12,000-15,000 פליטים שהגיעו אז לל', ונזקקו גם הם למקום מחסה. גם מערכות המים והביוב בעיר נהרסו כליל; התחבורה הציבורית שותקה, מחירי המזון האמירו והשגתו היתה כרוכה בסכנה. עקב ההרס חדלו מוסדות רבים לפעול.
בבוקר הראשון לכיבוש הוציאו החיילים הגרמנים 2,000 צעירים פולנים ויהודים מבתיהם והחזיקו אותם במעצר בקסרקטין שעל הדרך לקרשניק. אחדים מהם מתו במעצר והאחרים שוחררו כעבור ימים אחדים. בימים שלאחר מכן הרבו הגרמנים לסרוק את בתי התושבים בחיפושים אחר חיילים פולנים ונשק וחטפו אנשים, בעיקר יהודים, לעבודת כפייה. העבודה היתה מלווה לא פעם בהשפלות ובעינויים. עוד לפני סוף ספטמבר הטילו השליטים החדשים על יהודי ל' קונטריבוציה בסך 150,000 זלוטי.
רשמית הועברה ל' לממשל האזרחי רק ב-1 בנובמבר 1939, אבל למעשה כבר בתחילת אוקטובר הוקמו בה משרדים אזרחיים ראשונים, שהחשוב מביניהם היה משרד העבודה הגרמני ("ארבייטסאמט"), שעסק בגיוס של עובדי כפייה. ב-26 באוקטובר 1939 הוקם בשטחי פולין הכבושים הגנרל-גוברנמן ול' נכללה בו כבירת דיסטריקט לובלין. המחוז החדש כלל כמעט את כל השטח שהיה בתחומי מחוז לובלין לפני המלחמה, להוציא את נפת שיידלצה וחלק מנפת לוקוב, שהועברו למחוז ורשה. במקומם צורפו למחוז החדש קהילות כפריות ממחוזות לבוב וקרקוב לשעבר - בלז'ץ, בלז, צ'יישנוב ואולנוב. בראש המחוז הועמד מושל.
ב-9 בנובמבר 1939 נתמנה לראש המשטרה והס"ס במחוז ל' אודילו גלובוצ'ניק. כניסתו לתפקיד סימנה את ראשיתו של גל טרור בלתי פוסק נגד האוכלוסייה המקומית - מעצרים, עיקולים, הלקאות, הוצאות להורג. בייחוד סבלה האינטליגנציה הפולנית, שהגרמנים ראו בה גורם מסוכן שיוכל להנהיג תנועת התנגדות נגדם. גלובוצ'ניק, שהיתה לו קרבה לראש המשטרה והס"ס הימלר ומלבד זה גם ניחן באישיות אכזרית, קנה לעצמו מעמד מיוחד בהייררכיה הנאצית. מסוף 1941 הוא היה ממונה על בניית מחנות ההשמדה מיידאנק, בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה וב-1942 פיקד על השמדת היהודים בגנרל-גוברנמן. ראשונים נרצחו יהודים מדיסטריקט לובלין. גלובוצ'ניק נשאר בתפקידו עד אוגוסט 1943 ; אחר-כך בא במקומו קצין הס"ס יקוב שפורנברג, אבל אז כבר גורשו רוב היהודים מן המחוז למחנות השמדה. בראש משטרת הביטחון (סיפ"ו) והס"ד עמד מאז יולי 1941 יוהאנס מילר.
העירייה הפולנית, בראשותו של שלאסקי, המשיכה לפעול גם תחת שלטון הכיבוש. בסוף פברואר 1941 החרימו הגרמנים את כל כספי העירייה, מהלך שהקשה מאוד על המשך עבודתה.
הנאצים ייחסו למחוז לובלין חשיבות אסטרטגית עליונה, הן משום שגבל בברית-המועצות והן בשל ריחוקו מארצות מערב אירופה. יתר על כן, בהיותו אזור כפרי שימש השטח הזה עורף חקלאי של חבל הגנרל-גוברנמן כולו. אבל היטלר, הימלר ועמם גלובוצ'ניק תכננו לנתק את גליל לובלין מן הגנרל-גוברנמן ולהפוך אותו לאזור ניסוי לשם "טיפול" באוכלוסיות השונות, לקראת ההסדר הדמוגרפי החדש שרצו ליצור בפולין ושעיקרו עקירת האוכלוסייה המקומית כדי לפנות מקום לגרמנים אתניים. מחוז לובלין נועד לשמש אזור חיץ מפני הסובייטים, שירוכזו בו אוכלוסיות בלתי רצויות וגם לניסוי דרכי לחימה בפרטיזנים. לפיכך הוצבו במחוז לובלין למן ההתחלה שוטרים רבים, יחידות צבא וגם יחידות עזר צבאיות למחצה, שמנו יחדיו בין 50,000 ל-120,000 בני אדם. בפברואר 1941, לקראת הפלישה לברית-המועצות,החלו הגרמנים להזרים לל' ולסביבתה כוחות צבא גדולים במיוחד, ומשהחלה הפלישה הפך אזור לובלין לשטח מעבר של הצבא הגרמני בדרכו מזרחה, וגם לאזור שבו מוקמו המחנות לשבויי מלחמה סובייטיים.
בסוף ספטמבר 1939 תכננו הגרמנים להקים במחוז לובלין "רזרוואט" (שמורה) בעבור יהודים שיגורשו מגרמניה ומארצות שנכבשו וסופחו לרייך הגרמני כמו אוסטריה וצ'כיה, וגם מן הגנרל-גוברנמן עצמו. תכנית זו קיבלה את השם "רזרוואט ניסקו-לובלין". הנאצים התכוונו לפנות מן האזור את האוכלוסיות הפולנית והאוקראינית ולהביא במקומם יהודים, שיועסקו בין היתר בבניית סוללות מגן לאורך הגבול עם ברית-המועצות. באוקטובר 1939 הובאו לניסקו כ-5,000 יהודים מקטוביצה, מווינה ומאוסטרווה מורבסקה; אבל בפברואר 1940 בוטלה התכנית למעשה, בשל "קשיים טכניים". במרס 1941 השתנו הנסיבות והתכניות. אז גורשו מלובלין לערי השדה של מחוז לובלין 10,000 יהודים, כעין חזרה כללית לקראת הגירוש הגדול למחנות ההשמדה שבא בשלב מאוחר יותר.בסוף 1939 ובתחילת 1940 היתה ל' לתחנת מעבר לאלפי מגורשים מאזורי פולין המערבית שסופחו לרייך, לקראת פיזורם ביישובי דיסטריקט ל'. בכל תקופת שהייתו של גלובוצ'ניק באזור גילו הוא ועוזריו כושר ארגון וביצוע יוצא מן הכלל ונחשבו בעיני הצמרת הנאצית "מומחים" בנושא ; מעשיהם "הצטיינו" כמובן באכזריות הרבה.
ב-25 באוקטובר 1939 ביקר בל' ארתור סאיס-אינקווארט, אז ממלא-מקומו של מושל הגנרל-גוברנמן פרנק. בביקורו חשף את תכניותיהם של הגרמנים בכל הנוגע ליהודים ולפולנים בגנרל-גוברנמן. לדבריו, התעתדו הגרמנים לחסל את אנשי הרוח הפולנים ולגייס פועלים כשירים לעבודת כפייה לטובת הרייך ; שאר הלא-יהודים עתידים היו, על-פי התכנית, למות מוות טבעי, עקב תנאי החיים הקשים מנשוא הצפויים להם ; היהודים יועדו כולם להמתה במחנות השמדה.
אשר לל' העיר, כבר בראשיתו של הכיבוש פיתחו הגרמנים את הרעיון שהיא למעשה עיר גרמנית ומן הראוי להחזירה לחיק המולדת. כדי להשיג יעד זה תכננו לבנות בעיר שכונה גרמנית, וכבר בינואר 1940 פרסמו ברבים את תוואי גבולותיה של השכונה העתידה לקום. לאחר מכן נזנחה התכנית אך היא עלתה מחדש בינואר 1942, כשבברלין דנו ביישובם של 60,000 אנשי ס"ס בל'. באותו חודש נאסרה התיישבות של פולנים בל' בנימוק ששוררת בה צפיפות יתר. במרס 1942 דרש הימלר ממושל הגנרל-גוברנמן פרנק לשפץ את העיר העתיקה של ל' ולמסור אותה לרשותם של משרדי ממשלה גרמניים.
לקהילה היהודית בל' ייחסו הגרמנים חשיבות רבה ואף מוגזמת; הם האמינו שהיא זוכה למעמד מיוחד בעולם היהודי, בזכות "ועד דד' ארצות" שישב בה במשך 200 שנה כמעט, וגם בזכותה של "ישיבת חכמי לובלין", שהכשירה רבנים לכהונה בקהילות רבות ברחבי אירופה. במשך שלוש שנות קיומה האחרונות של קהילת ל' חלו שינויים גדולים במספר היהודים. התזוזות התכופות של בני אדם ממקום למקום שינו את המצב מדי יום ביומו. המספרים דלהלן מבוססים על נתוני היודנראט וארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית), וכוללים הן פליטים שהגיעו לל' ופוזרו אחר-כך במקומות שונים במחוז והן את היהודים שנכלאו במחנה ליפובה שבתחומי ל':
1.9.1939 כ-40,000 ינואר1941 43,195
25.10.1939 37,054 25.4.1941 34,149
21.2.1940 40,534 דצמבר 1941 כ- 36,000
1.9.1940 42,130 סוף אפריל 1942 כ- 4,000

לנתונים אלה ראוי להוסיף גם את נתוני התמותה: בשנת 1939 נפטרו בל' 663 יהודים; בשנת 1940 עלה מספר הנפטרים ל-1,224 ; בשנת 1941 - 1,430 ; ובין 1 בינואר ל-20 באפריל 1942 נפטרו 1,472 בני-אדם.
בל', שלא כמו במקומות אחרים בפולין, נשארו בעיר כמעט כל חברי ועד הקהילה היהודית שנבחר בשנת 1936, רק ארבעה מהם ברחו עם פרוץ המלחמה. לפיכך המשיך הוועד לפעול גם תחת הכיבוש הגרמני, ואף הגביר את פעילותו עם בואם לל' של המוני פליטים יהודים ממערב פולין. בהתקרב הגרמנים אל העיר, כשההפצצות גברו ומספר הקרבנות בנפש והנזקים ברכוש גדלו, נטלה הקהילה על עצמה את ריב עבודת הסיוע. בספטמבר - אוקטובר 1939 הוקמו בעיר בתי-מחסה ראשונים לפליטים ולחסרי-בית, נפתחו מטבחים עממיים והוגשה לנזקקים עזרה כספית ורפואית. לפעולות ועד הקהילה הצטרפו אנשי טא"ז, "צנטוס" ומתנדבים.
לפיכך ראו הגרמנים בהנהגת הקהילה של ל' את נציגות היהודים, והפנו אליה את דרישותיהם - לספק להם עובדי כפייה, כסף, זהב, דירות, רהיטים וכיו"ב. באמצעות ההנהגה גם הוטלו על הציבור היהודי הגזרות למיניהן, וחבריה נדרשו לפקח על ביצוען. חברי ועד הקהילה האמינו שאם ימלאו בקפדנות אחר הוראות הגרמנים יעלה בידם להציל את יהודי ל'. ואולם הם נשארו בתפקידם זמן קצר. בסוף 1939 דרשו הגרמנים להגיש להם רשימה של 24 איש שיהיו יודנראט. הרשימה הוגשה לגרמנים ב-7 בינואר 1940, וב-25 בינואר הם אישרו את הרכבה. יושב-ראש היודנראט היה המהנדס הנריק בקר ושני סגניו היו ד"ר מרק אלטן ושלמה קסטנברג. חברים נוספים של נשיאות היודנראט היו שלמה הלברשטאט ומאוריצי שלאף. כל אנשי היודנראט היו פעילים בעבר בקהילה ובארגונים יהודיים שונים כגון "אורט", טא"ז, ציש"א ואחרים והשתייכו לקשת רחבה של מפלגות פוליטיות יהודיות. היודנראט המשיך את דרכה של הנהגת הקהילה בתחילת הכיבוש. האיש הבולט ביודנראט היה עורך-הדין ד"ר מרק אלטן, ציוני וקצין לשעבר בצבא האוסטרי, שכבר מתחילת הכיבוש היה לאיש-קשר בין הקהילה לגרמנים. הוא ידע כיצד לדבר אתם, וכנראה שבמשך זמן רב גם האמין להבטחותיהם.
במסגרת היודנראט פעלו מחלקות שונות, שהוקמו בזו אחר זו על-פי הצורך - מחלקת דיור, מחלקה לגיוס עובדי כפייה, מחלקת כספים ומחלקות מרשם התושבים, בריאות, דואר, ייעוין משפטי, הגירה. בשלהי 1940 או בתחילת 1941 הוקמה גם בל', כמו במקומות אחרים, משטרה יהודית. בהתחלה היו בה רק 10 שוטרים. כמו-כן הוקמו וערות קבועות וזמניית כגון ועדת עזרה לעניים, ועדה לשבויי מלחמה יהודים, ועדה לפליטים, ועד עזרה ליהודים מקומיים שנשלחו למחנות עבודה. בחסותו של היודנראט חידשו את פעילותם גם ארגונים ומוסדות יהודיים ישנים כדוגמת "צנטוס", טא"ז, בית-החולים היהודי, בית-היתומים ובית-הזקנים. בהנהלות כל הגופים הללו ישבו נציגים של היודנראט.
במשך יותר משנה עבדו חברי היודנראט ללא שכר. כמה מהם היו אנשים אמידים ; אחרים, כמו ד"ר אלטן, המשיכו לעבוד במקצועם. רק בסוף ספטמבר 1940 הוחלט לשלם לחברי היודנראט משכורת חודשית קבועה בסך 300 זלוטי, כדי שיוכלו להתמסר לתפקידם הציבורי. אנשי היודנראט עמדו תחת לחץ מתמיד, הן מצד הגרמנים, שהציבו בפניהם דרישות חדשות לבקרים, והן מצד היהודים, שראו בהם את נציגיהם הרשמיים והמוכרים ופנו אליהם לעזרה במצוקתם. לא פעם הושפלו חברל היודנראט, נאסרו ואף חולקו. בנובמבר 1940 נעצר חבר היודנראט אהרן באך, איש ה"בונד" לשעבר, ומת בכלא לאחר עינויים.
נשיאות היודנראט, שמנתה 4 חברים (ע' לעיל) ויושב-ראש, ריכזה בידיה את רוב הסמכויות ולעתים קרובות פעלה על דעת עצמה, מבלי להתייעץ במליאת היודנראט. עקב כך פרצו לא פעם סכסוכים ; היו חברים שביקשו להתפטר בשל כך מן היודנראט אבל רובם לא מימשו את איומיהם. מצבו הכספי של היודנראט היה מלכתחילה קשה. הדרישות הכספיות של הגרמנים נתרבו מיום ליום, ובה בשעה גבר העוני בקרב היהודים. רוב הכנסותיו של היודנראט בשנים הראשונות באו מתשלומי יהודים בתמורה לפטור מעבודת כפייה (בשנת 1940 הגיעו תשלומים אלה ל-450,000 זלוטי), מתרומות של בעלי אמצעים, שאליהם פנו חברי היודנראט לעתים תכופות, וממסים שונים שנגבו מכלל היהודים. מדי פעם התקבלו סכומי כסף גם מארגוני עזרה יהודיים כמו הג'וינט ולאחר מכן מארגון יס"ס בקרקוב.
עם פרוץ המלחמה הגיעו חובותיה של הקהילה ל- 200,000 זלוטי. כבר באוקטובר 1939 נאלצה הקהילה לשלם לשלטונות סכום עתק, 300,000 זלוטי, ובנובמבר שילמה עוד 342,535 זלוטי. בדצמבר הוטלה על היהודים קונטריבוציה שלישית בסך 280,000 זלוטי, ובפברואר 1940 הוטלה עוד קונטריבוציה. נוסף על הקונטריבוציות לשלטונות המחוז נדרשו היהודים לעתים מזומנות, בלחץ ובאיום בעינויים, לשלם סכומי כסף שונים לארגונים, לקבוצות ואף לגרמנים יחידים. בסוף אוקטובר 1939 מסרו היהודים לשלטונות דברי הלבשה והנעלה, פרוות ומצרכי מזון. בשנת 1940 חויבה כל משפחה יהודית בל' למסור לשלטונות 4 ק"ג נחושת. מ-18.9.1939 עד 1.8.1940 שילם היודנראט לגרמנים יותר מ-1,500,000 זלוטי בתוספת 2 ק"ג זהב ו-17.5 ק"ג כסף, ולא נותר לו כסף לתשלום משכורות העובדים או לצורכי סעד. משום כך פרצו לא פעם יהודים רעבים למשרדיו והתפרעו. חברי הנהגת הקהילה, ואחריהם גם אנשי היודנראט, העזו לא פעם להתווכח עם הגרמנים ולהעלות בקשות משלהם. מאוקטובר 1939 עד ספטמבר 1940 הגיש היודנראט לשלטונות 5 תזכירים, ובהם ביקש להפריך את האגדה על עושרם האגדי של היהודים והדגיש שבמציאות רובם בעלי מלאכה, פועלים וסוחרים זעירים קשי יום, שאלפים מהם נזקקים לסעד. היודנראט גם מחה על החטיפות לעבודות כפייה והחרמות רכוש, ועל פרעות במקומות אחדים במחוז. באחד התזכירים דרש היודנראט שהנשלחים לעבודות כפייה לא יהיו קרבן לנגישות. כמו-כן ביקש לקצר את שעות העוצר ליהודים ולאפשר פתיחת בתי-הספר יהודיים. ב-4 ביולי 1940 ביקש היודנראט מן הגרמנים שלא להפלות לרעה יהודים לעומת הפולנים, להתיר ליהודים לעסוק במסחר, להפסיק את פינוי היהודים מדירותיהם ואת הפקעת חנויותיהם ומפעליהם ולהחזיר להם את רכושם שהוחרם עד אז. כמו-כן התלונן היודנראט על הכפילויות במנגנון המינהל הגרמני וביקש להכיר בקיומה של הקהילה היהודית ולכוף אותה למרות אחת, כדי לשים קץ למצב שבו כל משרד גרמני הפנה ליודנראט דרישות שונות על דעת עצמו. מובן מאליו שהתזכירים הללו נותרו ללא מענה, אך יש בהם כדי להעיד על אומץ הלב או על התמימות שגילו אנשי היודנראט במגעיהם עם הגרמנים.
באוקטובר 1939 הוטלה על יהודי הגנרל-גוברנמן, גברים בני 14-60 ונשים מגיל 15, חובת עבודת כפייה (מאוחר יותר הוקדם גיל הגיוס לעבודה ל-12-13. על-פי מפקד היהודים שערך משרד העבודה הגרמני באותו חודש נמצאו בל' 12,444 גברים ו-15,479 נשים בגיל העבודה,ביניהם 4,739 בעלי מלאכה, 3,339 פועלים מקצועיים, 2,338 סוחרים למיניהם, 293 בעלי בתים להשכרה, 117 בעלי מקצועות חופשיים ו-84 תעשיינים. מפקד מאוחר יותר, מפברואר 1940, מלמד ש-10,330 מבין 28,806 היהודים ה"כשירים לעבודה" היו חולים.
מאוקטובר 1939 עבדו מאות מיהודי ל' בהקמת מחנה עבודה ברחוב ליפובה 7, ולאחר מכן הם הועסקו במחנה עצמו ובבתי-המלאכה שנפתחו בו. המחנה הוקם ביזמתו של ראש המשטרה והס"ס גלובוצ'ניק והשתייך למפקדת הס"ס והמשטרה במחוז ל' (ראה להלן). החל מיולי-אוגוסט 1940 עבדו יהודים במחנה נוסף, שהוקם בשדה-התעופה לשעבר של מפעל המטוסים "פלאגה- לשקייביץ'" ; בפברואר 2491 עבר המחנה הזה לידי הס"ס. יהודי ל' הועסקו גם במקומות עבודה אחרים, בין היתר במפעלים שהוחרמו מיהודים. כ-200 יהודים עבדו בחקלאות במשקי איכרים באזור ל'.
בשנים 1940-1944 ייסדו הגרמנים במחוז ל' 161 מחנות עבודה, ביניהם 711 מחנות ליהודים מרחבי הגנרל-גוברנמן. חמישים מבין המחנות האלה הוקמו בשנת 1940,ואילו רוב האחרים הוקמו בשנת 1941. ב-35 מהם עבדו יהודים בהכשרת קרקע חקלאית ובהשבחתה; ב-7 מהם עבדו בביצורים לאורך הגבול עם ברית-המועצות. בינואר 1940 נשלחה קבוצה ראשונה של יהודים מל' לעבודות שטח בהרובי:שוב (ע"ע) ; באפריל-מאי של אותה שנה עבדו בחלם (ע"ע) יותר מ-60 יהודים בני ל' ; ביוני היו בטישובצה (ע"ע) כ-350 יהודים מל' ; הקבוצה הראשונה שגויסה לעבודות ביצורים בבלז'ץ יצאה מל' ב-28 במאי 1940, ובאוגוסט 1940 נשלחו לשם עוד 1,362 יהודים, שנתפסו ברובם בסריקות בל' ובסביבתה. ב-18 באוגוסט 1940 שילחו הגרמנים לבלז'ץ גם 6 מחברי היודנראט של ל' ו-95 פקידים שעבדו בו, אך הודות להשתדלויותיו של יושב-ראש היודנראט הנריק בקר שוחררו ששת החברים ;גורלם של הפקידים אינו ידוע לנו. מחנה העבודה בבלז'ץ נסגר בסוף 1942.
בתמורה לעבודתם קיבלו עובדי הכפייה בתחילה ממעסיקיהם תשלום זעום - שני זלוטי ליום. תנאי העבודה היו קשים מאוד והיחס אל העובדים היה על-פי רוב אכזרי, ולפיכך השתמטו רבים מהתייצבות לעבודה. היודנראט אפשר לעובדים להשתחרר מעבודות הכפייה תמורת תשלום, אבל הגרמנים ערכו סריקות ומצודים בלתי פוסקים אחר יהודים ואף חטפו אנשים ברחובות. במחצית הראשונה של 1941 הוקמו בל' שני מחנות עונשין ליהודים ובסוף יולי הוקם מחנה עונשין שלישי. בליל 12 בדצמבר 1941 ערכו כוחות המשטרה סריקות בבתי היהודים ועצרו 320 איש בתואנה שהשתמטו מן העבודה. 170 מהם שוחררו לאחר שנבדקו תעודותיהם ו-150 הנותרים שולחו למיידאנק. רובם, למעט 17 איש, נספו שם (ראה להלן).
מלבד החרמות הרכוש והקונטריבוציות, עבודת הכפייה ומערכת העונשין, הוטלו על היהודים שורת גזרות קשות ומשפילות, שראשיתן עוד בשבועות הראשונים לכיבוש.ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן-דוד, וכעבור שבוע לערך נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 חויבו היהודים לענוד על בגדיהם מלפנים ומאחור טלאי צהוב בצורת מגן-דוד. לאחר מכן בוטלה חובת הסימון על הגב, וכעבור זמן מה הוחלף הטלאי על החזה בסרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול. ב-4 ברצמבר 1939 פשטו כוחות משטרה על הרחוב הראשי ברובע היהודי, רחוב לוברטובסקה, ובזזו את חנויות היהודים. תכופות גם נתפסו יהודים ברחוב והוכו, בתואנות שונות ומשונות. בשלהי 1939 וב-1940 הלכו ותכפו הגזרות. היהודים שהתגוררו ברחובות מרכזיים פונו מדירותיהם ומאז נאסר על יהודים להימצא ברחובות אלה. כמו-כן נאסר על היהודים לצאת מן העיר, לעסוק במסחר, לפנות לרופאים אחרים, להשתמש בתחבורה ציבורית, לבקר במקומות בילוי ותרבות בעיר וכיו"ב. חנויותיהם, מפעליהם ובתי-המלאכה שלהם הוחרמו, כאמור, ורוב היהודים נותרו ללא מקור פרנסה.
על כל אלה נוספו גם פגעי מזג האוויר. החורף של 1939/40 היה קשה מן הרגיל, הטמפרטורות צנחו אל מתחת ל-36 מעלות מתחת לאפס. שרר מחסור חמור במזון, בבגדים, בפחם ובעצי הסקה. בשנה הראשונה לכיבוש טיפל היודנראט ב-10,000 נזקקי סעד מבני ל', ומלבדם נזקקו לסיוע אלפי פליטים יהודים שהובאו לל, מן השטחים שסופחו לרייך הגרמני. בדצמבר 1939 היו בל' כ-5,000 פליטים מלודז', משיירדז', מקליש וממקומות נוספים. ועד העזרה לפליטים שהקימה הנהגת הקהילה פתח 43 בתי-מחסה ששוכנו בהם 2,400 בני אדם. הפליטים קיבלו עזרת-מה במזון, בביגוד ובכסף וגם ארוחות חמות בשני מטבחים שפתחה הקהילה עוד בספטמבר 1939.בפבוואר 1940 הגיעו לל' עוד 1,200 מגורשים משצ'צ'ין, רובם מבוגרים וקשישים. מסעם לל' היה ארוך ומייגע, רבים מהם קפאו למוות ברכבת, ורבים אחרים סבלו מפגיעות כפור. בבית-החולים היהודי התקיימו מדי יום ביומו מאות ניתוחים של אברים קפואים, ומספר הפטירות בקרב הפליטים האלה היה 7-8 ביום.
בינואר 1940 חידש ארגון העזרה לילדים "צנטוס" את פעילותו בל', ובפברואר-מרס פתח שלושה מטבחים שסיפקו ארוחות חמות מדי יום ביומו ל-2,000 ילדים. מספר הארוחות שחולקו במטבחי "צנטוס" מאפריל עד אוגוסט 1940 הגיע ל- 309,587. בל' היתה גם מרפאה של טא"ז. מפברואר עד ספטמבר 1940 חוסנו במרפאה 32,000 יהודים נגד טיפוס וכולרה ו-44,903 איש קיבלו בה טיפול רפואי חינם אין כסף. בבית-החולים היהודי, שהיו בו 100 מיטות, אושפזו בשנה הראשונה לכיבוש (עד 1 בספטמבר 1940) 2,107 חולים; 317 מהם נפטרו. גם ארגון יס"ס סייע ליהודי ל' מאמצע 1940 ואילך, ככל הנראה באמצ:ות היודנראט. סגן יושב-ראש היודנראט ד"ר מרק אלטן הוא שניהל את פעולות הסיוע מטעם יס"ס, ומלבד זאת שימש יועץ לענייני עזרה סוציאלית יהודית למושל מחוז לובלין. בינואר 1941 נערך בל' ארגון מחדש של עבודת הסעד בקרב היהודים, ונראה שאז- הופסקה פעילותם העצמאית של ארגוני העורה היהודיים למיניהם ותפקידיהם הועברו לירי היודנראט.
נוסף על המוסדות הנ"ל היו בל' בשנת 1941 גם שני בתי-חולים למחלות מדבקות, בית-יתומים ובו 120 ילדים ובית-מחסה לנכים, שהוקם בספטמבר 1941.
הגירוש של מרס 1941 והקמת הגטו. עוד בסתיו 1939 גירשו הגרמנים יהורים רבים מרירותיהם, ומשפחות שלמות נאלצו להעתיק את מקום מגוריהן ע1וב ושוב. עד יוני 1940 התרוקן מרכז העיר מיהודים, ובינואור 1941 היו 58% מיהודי ל' מרוכזים ברובע היהודי, בחלקה הצפוני של העיר העתיקה. כהכנה להקמת הגטו החליטו השלטונות לגרש חלק מיהודי ל' לערים ולעיירות אחרות במחוז, בנימוק שהצפיפות בעיר רבה.
אור ליום 10 במרס 1941 פרצו אנשי ס"ס וכוחות עזר אוקראיניים לבתים ברובע היהודי, הוציאו את האנשים ממיטותיהם ונתנו להם אורכה של 01 דקות כדי להתלבש ולפנות את הדירות. אחר-כך נלקחו כולם למקום הריכוז, הועלו על עגלות ועל רכבות ופוזרו בכמה ערים שנבחרו לשמש מקומות ריכוז לפליטים יהודים מכל האזור - שיו'ב, לובוטוב (ע' ערכיהן) וכמה מקומות נוספים. משם הם פוזרו ב-100 יישובים קטנים באזור. לא מעט יהודים נפצעו במהלך הפינוי, ואחדים אף נורו למוות בידי השוטרים. במשך ארבעה ימים (10-13 במרס 1941) פונו מל' 9,200 יהודים, ועך סוף מרס עזבו את ל' "מרצון" עוד 650 משפחות (2,300 איש לערך). הריכוז הגדול ביותר של פליטים מל' - 3,200 נפשות - היה בסוסנוביצה (ע"ע) הסמוכה לפרצ'ב, יישוב קטן שישבו בו מקודם רק 412 יהודים). לשיידלצה (ע"ע) גורשו 2,300 מיהודי ל' ולריובייץ (ע"ע) - 1,250. קבוצות של יהודים מל' הובאו גם למייכוב, לצ'מיירניקי ולקז'ימייז'-דולני (ע' ערכיהן). עד סוף 1941 עזבו את ל' "מרצון", ובפיתוי של מענק כספי מן היודנראט, עוד 2,000-3,000 יהודים, ומספרם הכולל של המפונים מן העיר ממרס ועד דצמבר 1941 נאמד ב-12,000-15,000 נפש. מקצתם חזרו אחר-כך לל'.
ב- 24 במרס 1941 הוציא מושל מחוז לובלין ארנסט צרנר צו ובו הורה לכונן לאלתר גטו בשטח הרובע היהודי בל'. גבולות הגטו היו הרחובות קובלסקה פינת לוברטובסקה ממורח לוחוב קרבייצקה, ולאורך רחוב זה דרך רחוב שיינה ער רחוב קלינובשצ'יזנה, משם מערבה עד פינת רחוב פראנצ'ישקנסקה, לאורך רחוב פראנצ'ישקנסקה עד פינת רחוב אוניצקה, לאורך רחוב אוניצקה עד רחוב לוברטובסקה, ולאורכו של רחוב לוברטובסקה דרומה חזרה עד רחוב קובלסקה. כנראה שמאוחר יותר נוספו לגטו נמה רחובות וגבולו הדרומי היה אז רחוב גרודזקה עד לכיכר השוק (רינק). בגטו נקבעו כמה שערים, ברחובות קובלסקה וצירלניצ'ה. צרנר הורה על פינוי כל הפולנים שהתגוררו בשטח הגטו עד 10 באפריל 1941, והיהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לעבור אליו עד 15 באפריל. יהודים אחדים המשיכו להתגורר מחוץ לגטו, בחלק הארי של העיר, גם לאחר תאריך זה, באישור השלטונות. בחורף 1941/2 הוקף הגטו בגדר תיל, וכבר ב-9 בדצמבר, עוד בטרם הוקמה הגדר, נאסר על היהודים לצאת מן הגטו וכל העובר על ההוראה היה צפוי לעונש מוות. ואכן, ב-4 במרס 1942 הוצאו להורג 11 יהודים שנתפסו ללא רישיון בצד הארי.
ובינתיים התרגשה על יושבי הגטו צרה חדשה. בסוף דצמבר דרשו הגרמנים מן היהודים את דברי הפרווה שנותרו ברשותם ; כל המסתיף פרווה היה צפוי לעונש מוות. תוך ימים אחדים נמסרו לגרמנים יותר מ-7,800 פרוות, 1,200 מעילים, 700 פרוות כבש, 5,200 צווארוני פרווה, וגם כפפות, כובעים ופיסות פרווה. ואולם ראש המשטרה והס"ס במחוז, אודילו גלובוצ'ניק, הכריז שכמות הפרוות שנאספה אינה מספקת, וכעונש דרש ב-31 בדצמבר 1941 גם כמות גדולה של צמר ובדי צמר שהיודנראט נצטווה לאסוף במשך יום אחד. חמישה חברי היודנראט נלקחו כבני ערובה, הוכו והוחזקו במשך הלילה יחפים בקור ובשלג, בחצר מחנה העבודה בליפובה 7. ב-2 בינואר 1942 מסרו חברי היודנראט לגרמנים 3,776 ק"ג צמר וברי-צמר. כעבור יומיים נדרש היודנראט למסור לגרמנים גם כמות גדולה של מסרגות.
גטו א' נועד להכיל 25,000 יהודים, אבל למעשה הועברו אליו כ-34,000 בני אדם. "המרכז המסחרי" של הגטו, רחוב צירלניצ'ה, המה רוכלים, מבוגרים וילדים, שמכרו הכל - גפרורים, ממתקים, מציתים, סיגריות, סרטי זרוע. היו גם חנויות לממכר פירות, אבל המחירים היו גבוהים ביותר. בגטו עבדו סנדלרים רבים, שהתגוררו בדרך-כלל עם משפחותיהם הגדולות בדירות-מרתף צפופות. לרוב הצטופפו כ-4-6 נפשות בחדר אחד. חלק מן ה"דירות" לא היו אלא כוכים חסרי אוויר, בלי מים זורמים וללא מתקנים סניטריים ראויים. הצפיפות והרעב גרמו להתפרצות מחלות ומגפות. ביוני 1941 השתוללה בגטו מגפת טיפוס הבהרות, והתמותה עלתה מ-69 מקרי פטירה ביוני ל-205 פטירות בנובמבר ול-300 בדצמבר 1941. מיד כשנתגלה מקרה חדש היו מבודדים את כל בני משפחת החולה ולא התירו לאיש לצאת מן הדירה או להיכנס אליה. ביולי 1941 דרשו השלטונות הגרמניים מן היודנראט להקים בגטו בית-חולים למחלות מדבקות, ועד מהרה הוקם בית-חולים מאולתר, שהועבר באוקטובר לבניין ששכן בו בעבר בית-הספר על שם י"ל פרץ. בראשית אוקטובר החמירה המגפה וקרוב למחצית הבתים בגטו, 130 במספר, היו נתונים בהסגר. תפוסת בית-החולים ב"בית פרץ" הוגדלה אך גם זה לא הספיק, וב-10 בדצמבר 1941 הוקם בית-חולים שני למחלות מדבקות. ביולי 1941 הקים היודנראט שירות תברואה בן 400 איש ויחידת חיטוי וטיהור מכינים שמנתה 200 איש. גם המשטרה היהורית שיתפה פעולה. כל תושבי הגטו אולצו להתקלח לפחות פעם בשבוע בבית-המרחץ הציבורי. כדי לממן את המאבק במגפה הטיל היודנראט על כל משפחה בגטו מס בשיעור 2-20 זלוטי. היודנראט וארגון יס"ס בקרקוב מימנו חלק מן ההוצאות המיוחדות, וגם יהודים בעלי אמצעים נתבקשו לתרום. אבל חרף כל המאמצים לא פסקה המגפה, ובתי-החולים מלאו חולים למעלה מתפוסתם ; במיטה אחת שכבו לפעמים 4 חולים, ושרר מחסור בתרופות, בחומרי חבישה ובציוד רפואי. החיטויים המתמידים, גילוח החולים ורחיצתם, החלפת לבנים וכדומה לא הועילו, הכינים היו בלתי מנוצחות. רק בפברואר 1942 שככה המגפה.
באמצע ינואר 1942 הוקם ברחוב ברובארנה, ב"בית החייל" לשעבר, סחנה עבודה שלישי שבו הועסקו 450 נשים במריטת נוצות. רובן היו יהודיות שנתפסו בסריקות שערכו הגרמנים בגטו, אך היו ביניהן גם אסירות יהודיות ופולניות, ואף ילדות בנות 12. ב-31 בינואר 1942 הועברו כ-300 נשים לצריפים בשדה התעופה "פלאגה-לשקייביץ'" והמשיכו שם בעיסוקן. כשנגמרה העבודה שחררו הגרמנים חלק מהן. כנראה שבמחנה נותרו עוד כ-100 עצירות. מאוחר יותר הוקם במקום מפעל למיון, ניקוי, חיטוי ואריזה של חפצי הקרבנות ממחנות מיידאנק, בלז'ץ וסוביבור. במפעל הועסקו נשים מגטאות הסביבה או מטרנספורטים של יהודים שגורשו מאוסטריה, מגרמניה ומארצות אחרות. בנובמבר 1942 הובאו למפעל כ-4,000 יהודיות ממיידאנק, שהועסקו בעבודות משק המחנה וגם בעבודות פיזיות קשות כמו סלילת כבישים. בשטח שדה התעופה היה גם מחנה עבודה לגברים. דרכו עברה מסילת הברזל, וסביר להניח שעצירי המחנה הזה הועסקו במיון רכוש היהודים המגורשים וכי משם נשלחו החפצים הישר לגרמניה. ייתכן שבשדה-התעופה נערכו גם סלקציות של קבוצות יהודים ששולחו למחנות ההשמדה בלז'ץ וסוביבור. המחנה בשדה התעופה חוסל בסתיו 1943.
ב-22 בפברואר 1942 הוקם בל' גטו שני, גטו ב', בין הרחובות ריבנה, קובלסקה, רינק, קרבייצקה עד פודוואלה, משם לאורך פודוואלה לרחוב גרודזקה ולאורכו, וחזרה לרחוב ריבנה. גטו ב' יועד ליהודים שעבדו במפעלים ובמוסדות גרמניים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל, והמעבר מגטו לגטו הותר רק דרך השער שברחוב פודוואלה ובהיתר מיוחד.
הגירוש למחנה ההשמדה בלז'ץ. יהודי ל', היו הראשונים שהושמדו בהמוניהם במסגרת "מבצע ריינהארד", שבראשו עמד ראש הס"ס והמשטרה במחוז לובלין אודילו גלובוצ'ניק. במחצית הראשונה של מרס 1942 נצטוו העובדים היהודים לבוא ולהחתים את פנקסי העבודה שלהם במשטרת הביטחון ("סיפו"). בליל 17 במרס הדדיעו הגרמנים ליודנראט על כוונתם לגרש את היהודים מל' (על-פי עדויות אחדות התחיל הגירוש עוד לפני ההודעה הרשמית של השלטונות). הגטו הוקף באנשי ס"ס ובשוטרים גרמנים ואוקראינים. לפני עלות השחר נקראו תושבי רחוב אוניצקה וסביבתו, בחלק הצפוני של הגטו, להתייצב בחוץ עם בני משפחותיהם לבדיקת תעודות העובד שבידיהם. ברחוב הוצבו שולחנות ופקידים גרמנים בדקו את התעודות. יהודים מגטו א' שהיו בידיהם תעודות עובד תקפות הועברו לגטו ב', שהורחב במקצת, ואילו יהודים מגטו ב' שלא היו להם תעודות כאלה הועברו לגטו א'. מדי יום ביומו ריכזו הגרמנים כ- 1,400 גברים, נשים וטף, בבית-הכנסת על-שם המהרש"ל שבגטו א', הובילו אותם לקרונות משא שחנו במסילה צדדית, סמוך לבית-המטבחיים העירוני, ומשם שילחו אותם לבלז'ץ. תחילה יצאו הטרנספורטים בלילות, אבל כעבור כמה ימים נעשה הדבר גם בשעות היום. בין המגורשים להשמדה היו גם בעלי תעודות עובד תקפות שנתפסו באקראי. היהודים המבוהלים נדדו מרחוב לרחוב בתקווה כי יצליחו לחמוק מן הגירוש ולזכות ביום נוסף של חיים. היו שהסתתרו במחבואים למיניהם, אבל הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות, בית אחר בית, רחוב אחר רחוב. אנשים חולים וחלשים נרצחו במקום. לאחר שחלק זה או אחר של הגטו נתרוקן מיושביו היו הגרמנים חוזרים ומחפשים בו שוב ושוב כדי לוודא שאיש לא נותר שם, וכל מסתתר שנתפס נרצח במקום. רק לאחר שהגיעו למסקנה שהאזור שנסרק אכן ריק מיהודים היו סוגרים אותו ומציבים שם שמירה. בבית-המחסה שברחוב יאטצ'נה רצחו הגרמנים 70 זקנים במיטותיהם ;מבית-היתומים הם הוציאו 80-100 ילדים, הסיעו אותם במשאיות אל מחוץ לעיר ושם רצחו את כולם. גורל דומה זומן לחולים שהיו מאושפזים בבתי-החולים של הגטו וגם לאנשי הסגל (חלק מן הרופאים והאחיות ניצלו).
ב-31 במרס 1942 החליפו הגרמנים את "תעודות החיים" שחולקו בעבר ליהודים בעלי תפקידים בתעודות אחרות, שעליהן הוטבעה האות J בתוך מגן-דוד. באותו יום פיזרו הגרמנים את היודנראט ושילחו כמה מחבריו לבלז'ץ. במקומם מינו יודנראט חדש בן 12 חברים,שישה מהם מן היודנראט הקודם. לראש היודנראט החדש נתמנה ד"ר מרק אלטן וסגנו היה איזאק קרשמן. גם אנשי המשטרה היהודית לא ניצלו מגירוש; 35 מתוך 113 השוטרים גורשו לבלז'ץ, והגרמנים הודיעו להנהגה החדשה שבכוונתם לשלוח לשם שוטרים נוספים לקראת סופה של האקציה.
ב-2 באפריל 1942 הקצו הגרמנים ליודנראט לאותו חודש רק 2,500 כרטיסי מזון. בחודש ההוא דרשו מן היודנראט קונטריבוציה בסך 800,000 זלוטי וגם כמות גדולה של זהב, והבטיחו שלאחר שישולם הכסף ייפסקו הגירושים. כנראה שב-7 באפריל אכן מסרו שלושה מחברי היודנראט לידי הגרמנים את הסכום הנדרש, אבל השילוחים לבלז'ץ לא הופסקו ושלושת השליחים עצמם נרצחו. האקציה המתמשכת הופסקה רק באמצע אפריל. עד אז הושמדו בבלז'ץ כ-30,000 מיהודי ל', ועור כ-2,500 נרצחו בל' ובסביבתה.
המחנה ברחוב ליפובה 7.לפני מלחמת העולם השנייה היה ברחוב ליפובה 7, מול בית-הקברות הקתולי, מגרש ספורט של ארגון הספורט האקדמי בל'. בתחילת הכיבוש נהגו הגרמנים לערוך שם סלקציות, תחילה של שבויי מלחמה פולנים ואחר-כך של יהודים שהשתמטו מעבודת הכפייה ונתפסו. בסוף 1939, כאמור, הקים גלובוצ'ניק במגרש הספורט מחנה עבודה ליהודים, בפיקוחו של ראש המשטרה והס"ס בל'. על המגרש הוקמו צריפים ובהם הותקנו בתי-מלאכה של חייטים, סנדלרים, נגרים ושענים וגם מפעלים קטנים שייצרו בהם טול וארגזים. בתחילה עבדו בכל בית-מלאכה רק 31 עובדים קבועים, תושבי ל', ובראשם מנהל עבודה. העובדים האלה הוסיפו להתגורר בדירותיהם שבעיר. נוסף על העובדים הקבועים הובאו למחנה מדי יום ביומו יהודים שנתפסו בידי הגרמנים לעבודה או נשלחו מטעם היודנראט. מחמת המחסור בעובדים הביאו הגרמנים למחנה גם יהורים מסביבות ל', ששוכנו בצריפים בשטח המחנה. בינואר 1940 עבדו במחנה כ-1,200 יהודים אזרחים, ומלבדם גם 200 פולנים שריצו שם עונשי מאסר לאחר שנתפסו בסחר בלתי חוקי ובעברות כלכליות שונות אחרות.
החל מדצמבר 1940 ובמהלך 1940 הובאו למחנה ליפובה אלפי שבויי מלחמה יהודים שלחמו בצבא הפולני. בראשית פברואר 1940 באו 1,367 שבויים. מן הקבוצה הזאת הפרידו אנשי הס"ס מאות שבויים (630 או 880, אם נסתמך על מקורות שונים), והריצו אותם יחפים וערומים למחצה, בשלג ובקור, לכיוון ביאלה פודלאסשה (ע"ע). בדרך ירו בנחשלים במקלעים, הרגו את חלקם, וגם את הפצועים הרגו ביריות אקדח. באחת התחנות בדרך, כשעצרו ללינת לילה, רצחו עוד כ-100 איש. רבים מאנשי הקבוצה הזאת קפאו למוות בדרך. כשהגיעו אל העיירה שרצ'ב נותרו בחיים רק כ-300 איש. יהודי העיירה פדו אותם מידי השוטרים בזהב, אבל בכל זאת נאלצו לשלחם לביאלה פודלאסקה ולפיכך שכרו בעבורם מזחלות רתומות לסוסים.
עד אביב 1940 (וגם בהמשך השנה) שוחררו כ- 3,200 שבויי מלחמה יהודים (רובם ככולם חיילים פולנים לשעבר) לבתיהם, שהיו מפוזרים ברחבי הגנרל-גוברנמן.
שבויים משטחי פולין שסופחו לרייך הגרמני הובאו גם הם בתחילה לגנרל-גוברנמן, נדרשו להצהיר כי לא ישובו עוד למקומות מוצאם ושוחררו גם הם, באיום של עונש מוות אם יפרו את הבטחתם. במחנה נותרו שבויים שמוצאם מאזור הכיבוש של ברית-המועצות במזרח פולין. הגרמנים נטלו מהם את התעודות ולא הכירו בהם כבשבויי מלחמה. השבויים האלה הועברו למחנה בליפובה. הדאגה לכלכלתם של השבויים במחנה הוטלה על יהודי ל', שהקימו לצורך זה שתי ועדות עזרה - האחת של היודנראט והשנייה של הציבור. חברי הוועדות אספו למען השבויים כסף, בגדים, תרופות ושאר מצרכים חיוניים, אך בראש ובראשונה השתדלו למצוא משפחות יהודיות בתחומי הגנרל-גוברמן שייאותו לאמץ את השבויים ממזרח פולין, כדי לאפשר את שחרורם מן השבי. ואכן מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה, רוב השבויים היהודים השתחררו מן המחנה עד יוני 1940. לפני צאתם לדרך צוידו המשוחררים בבגדים אזרחיים ובמעט כסף.
חלק מן העצירים במחנה עבדו בתי-המלאכה וחלקם הועסקו בבניית צריפי מגורים וקסרקטין לשומרים במחנה, בניין למינהלה, מוסכים, מגרש חניה וכו'. במשך תקופה קצרה, באוגוסט-ספטמבר 1940, היה המחנה בליפובה 7 למחנה מעבר לאלפי גברים יהודים מאזורי ורשה, רדום וקרקוב שגויסו לעבודת כפייה במחוז ל'. במשך שבועות אחדים, מ-14 באוגוסט עד 7 בספטמבר, הגיעו אל המחנה יותר מ-15,000 יהודים. ואולם כעבור ימים מעטים הם פוזרו בעשרות מחנות קטנים שהוקמו בכל המחוז, שם עבדו בתנאים קשים ביותר בטיוב קרקע, בסלילת כבישים ובהקמת ביצורים לאורך הגבול עם ברית-המועצות.
לקראת סוף 1940 שחררו הגרמנים מן המחנה את כל העובדים האזרחים והותירו בו רק שבויים. בדצמבר הובאו לשם יותר מ-500 שבויי מלחמה יהודים חדשים, ובסוף ינואר 1940 הובאו עוד כ-2,000 שבויים יהודים, רובם ילידי מזרח פולין (האזור שבשליטת ברית-המועצות).מאז היה המחנה בליפובה 7 המחנה העיקרי לחיילים יהודים ששירתו בצבא הפולני ולשבויי מלחמה שנפלו בידי הגרמנים. בפברואר 1941 העבירו הגרמנים את האחריות לכלכלת יושבי המחנה מן היודנראט לידי מפקדת הס"ס והמשטרה של ל'. במחנה ישבו אז כ- 2,000-3,000 עצירים. רובם המשיכו לעבוד בסדנאות ובעבודות בנייה בשטח המחנה. כ-600 מיושבי המחנה הועסקו בעבודות חוץ, כגון הכשרת שטח למחנה חדש ליד בית-הקברות הקתולי, ואחרי הפלישה לברית-המועצות - בהקמת מחנה מיידאנק. אז כנראה גם החלו הגרמנים להעסיק קבוצות שבויים בכמה בתי-חולים צבאיים שלהם שהוקמו בל' ובסביבתה. בשלהי 0491 החלו בתי-המלאכה במחנה ליפובה 7 לייצר למען התעשייה הצבאית הגרמנית, ובאמצע 1941 הועברו לחסותה. מדצמבר 1941 שמרו על המחנה 7 שוטרים ממיידאנק, ומספטמבר 1943 היה המחנה ברחוב ליפובה לסניף של מחנה מיידאנק.
שומרי המחנה הגרמנים, מהם בעלי עבר פלילי, התעללו בעצירים להנאתם ואף המציאו שיטות אכזריות במיוחד כדי לגרום למותם. מפקד המחנה, דולף, ירה בקבוצות של שבויים בתת-מקלע במחנה פיאסקי. כמה וכמה פעמים הוצאו יהודים להורג בתלייה. על-פי עדות אחת נרצחו כמה עצירים במכות חשמל. גלובוצ'ניק הנהיג שיטת ענישה קבוצתית? בכל פעם שעצירים ברחו מן המחנה הוצאו להורג קבוצות של שבויים - 10 איש לכל עציר שברח. מדי פעם בפעם ערכו הגרמנים סלקציות בקרב העצירים. בדצמבר 1942, למשל, הופרדו מקרב יושבי המחנה 300 איש ושולחו להשמדה במיידאנק.
כאמור, רוב השבויים היהודים שהובאו למחנה ליפובה בשלהי 1940 ובראשית 1941 היו בעבר תושבי מזרח פולין ולפיכך נשללו מהם כל זכויותיהם כשבויי מלחמה.אבל השבויים סירבו להשלים עם הגזרה הזאת. הם בחרו לעצמם מנהיגים והקימו קופה ציבורית. מנהיגם הנבחר הראשון, ד"ר קרויט, גורש למחנה ריכוז מפני שסירב לדרישותיהם של הגרמנים. המנהיג השני, בראנדל, התקשה לעמוד בלחצים שהפעילו עליו הגרמנים וברח אל הפרטיזנים. באביב 1941 בחרו השבויים במנהיג שלישי, רומאן פישר. הוא גילה כושר מנהיגות ורוח איתנה במגעיו עם מפקדי המחנה. פישר ארגן את השבויים בשלושה גדודים שנחלקו ל-31 מחלקות בנות 100-120 איש. בראש כל גדוד וכל מחלקה הועמד מפקד. באביב 1942 נוספו שתי מחלקות של עצירים-אזרחים, בעלי מקצוע שהוצאו מטרנספורטים של יהודי גרמניה למחנות השמדה במחוז לובלין. אחר-כך נוספו גם עובדים אזרחים מקרב יהודי האזור. השבויים ניקו את המחנה והשליטו בו סדר. למרות הוראה מפורשת של הגרמנים סירבו לפשוט את מדי הצבא שלהם והשתדלו לשמור על הופעה צבאית מסודרת ככל האפשר. אנשי כל מחלקה השתדלו לגור יחד בצריף ונהגו להתייצב יחד למסדרים. ואולם דרישתם שהיודנראט בל' לא יתערב בענייניהם ויניח להם לנהל בעצמם את חייהם גרמה לסכסוכים ביניהם לבין היודנראט. ממפקד המחנה הגרמני דולף דרשו העצירים כי יביר בהם כשבויי מלחמה. הם סירבו לענוד סרט זרוע עם סימן היכר יהודי כשאר היהודים, ועד לחיסול המחנה ברחוב ליפובה נהגו לצעור לעבודה דרך רחובות ל' מסודרים בשורות, כחיילים פולנים, ועל כך זכו להערכה רבה מצד וזושבי העיר הפולנים. באביב 1942 נשמעו השבויים היהודים ממחנה ליפובה להוראות הגרמנים ונטלו חלק בחטיפת יהודים מל' לעבודת כפייה. ב-17 באוגוסט .1942 הוציאו הגרמנים במפתיע מאות שבויים ממחנה ליפובה והובילו אותם למיידאנק. משהבחינו האנשים לאן מוליכים אותם תקפו הסנדלרים שביניהם בסכינים שנטלו עמם ממקום עבודתם את שומריהם והצליחו לפצוע ואף להרוג אחדים מהם. בתגובה פתחו הגרמנים באש, הרגו כ-80 איש והצליחו להשתלט על האחרים. כל השבויים שלא נהרגו בתקרית הירי הובלו למיידאנק ונספו שם.
זמן קצר אחרי האירוע הזה התארגנה במחנה קבוצה בת 40 איש, בפיקודו של רסלר. הם הצטיידו בנשק ובכסף, הצליחו לברוח ליערות ינוב וניסו ליצור קשר עם פרטיזנים פולנים ולהכשיר את הקרקע לבריחת קבוצות נוספות.לרוע המזל הם נתקלו בפרטיזנים פולנים אנטישמיים, ששכנעו אותם להיכנס לבונקר אחד ובתוכו רצחו אותם, למעט שניים שהצליחו להימלט מן הטבח ושבו לל'.
בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר 1942 יצאו ליערות עוד שלוש קבוצות שמנו יחדיו 55 לוחמים. אחד ממפקדיהם, כגנוביץ, נהרג בהיתקלות עם גרמנים. הנהגת השבויים במחנה ליפובה תכננה בריחה המונית. המועד נקבע ל-14 בנובמבר, אבל ההתקוממות לא יצאה אל הפועל שכן לאחר הבריחה האחרונה הגבירו הגרמנים את השמירה על המחנה. כאמצעי זהירות החזירו הגרמנים למחנה כ-200 שבויים שעבדו מחוצה לו. בדרך אמנם הצליחו מקצתם לברוח, אבל רוב הבורחים נתפסו ונורו למוות. בדצמבר 1942 ברחו 15 שבויים נוספים, אך כולם נתפסו ב-14 בחודש באזור קרשניק ונרצחו.
בראשית 1943 הורו המנהיגים לעצירים במחנה להתכונן למרד, לנוכח שמועות שעומדים להעביר את המחנה מחסותו של גלובוצ'ניק לפיקודו של מפקד מחנה מיידאנק. במשך 6-7 שבועות היו העצירים בכוננות, אבל הפיקוד על המחנה לא הועבר בסופו של דבר. בתחילת מרס 1943 עצרו הגרמנים כמה ממנהיגי השבויים, ופישר בראשם, וחקרו אותם בעינויים. גם הפעם הזאת התכוונו העצירים לפתוח במרד, אבל חזרו בהם לאחר שעוד באותו לילה שוחררו מנהיגיהם. ב- 30 במרס ברחו מן המחנה 30 שבויים. רק מחציתם הגיעו אל הפרטיזנים. גם רומאן פישר ברח ביום ההוא, הגיע לוורשה ויצר קשר עם פרטיזנים פולנים מ"ארמייה קריובה", אבל לא היו לכך תוצאות של ממש. במחנה החלו שוב לאגור נשק, אבל בתחילת אוקטובר ערכו הגרמנים ביקורת פתע והנשק נתגלה. מאחד מבתי-המלאכה לעיבוד עורות ברחו 10 חברי מחתרת ; מקצתם היו חמושים. משהגיעו לאזור בלז'יצה הם פגשו בפולנים חמושים שהציגו את עצמם כחברי "ארמייה קריובה". לפתע פתחו הפולנים באש והרגו 6 יהודים. ארבעת הנותרים הצליחו להימלט, פגשו אחר-כך בפרטיזנים יהודים והצטרפו אליהם.
המחנה ברחוב ליפובה 7 חוסל ב-3 בנובמבר 1943.בדרכם למיידאנק פרצו השבויים את שרשרת השומרים והחלו לברוח, אבל השמירה היתה הדוקה ורובם נורו במקום. הנותרים נרצחו במיידאנק.
אחדים מן השבויים היהודים במחנה ליפובה שהצליחו להצטרף אל הפרטיזנים - יחיאל גרינשפן, שמואל יגר, מייצ'יסלאב גרובר, חיים וולף וכמה אחרים - היו ללוחמים נועזים ולמפקדים ששמם נודע לתהילה.
הגטו במיידאן טטרסקי. ב-14 באפריל 1942 הודיע ליודנראט מפקד הס"ס שטורם, אז הממונה על יהודי ל', כי אחרוני היהודים בעיר יועברו ב-17 באותו חודש לפרבר מיידאן טטרסקי ושם יוקם למענם "גטו לדוגמה". בערך 7,000 יהודים, כמחציתם חסרי תעודות, הועברו אל ה"גטו לדוגמה" במיידאן טטרסקי, פרבר מדרום-מזרח לל', שממנו נשקף מחנה המוות מיידאנק המרוחק משם קילומטרים ספורים. היו שם רק כמה בתי עץ חד-קומתיים, ולרוב היהודים לא נמצא מקום מגורים והם נאלצו לבלות את הלילות תחת כיפת השמים. בליל 20 באפריל ערך היודנראט מפקד, ובבוקר הוציאו הגרמנים את כל היהודים אל מחוץ לשטח הגטו המגודר וריכזו אותם בכיכר, ליד מפעל המטוסים לשעבר "פלאגה-לשקייביץ'", לבדיקת התעודות. בערך 3,800 בעלי תעודות וגם חלק מבין חסרי התעודות הוחזרו אל הגטו. השאר, כ-1,200 איש, הובלו בריצה למחנה מייראנק ושם נדחסו כולם לתוך כמה צריפי עץ. על-פי עדותה של אווה באך, שניצלה, היתה הצפיפות בצריפים כה גדולה שהאנשים חשו כאילו הם תלויים באוויר. הגרמנים לא סיפקו לכלואים מזון ואף לא מים. כולם היו מוכי כינים וער מהרה החלו להתנהג כחיות פרא. במשך חמישה ימים היו הגרמנים באים בכל בוקר ומוציאים מן הצריפים את החיים ואת המתים, הובילו אותם במשאיות ליער שליד הכפר קרמפי"ן ושם ירו בכולם.
על-פי רשימות היודנראט נותרו במיידאן טטרסקי בסוף אפריל 1942 כ-3,300 יהודים. רק 1,800 מהם גרו בבתי עץ למגורים, האחרים מצאו לעצמם מחסה בעליות-גג,במחסנים, באורוות, באסמים וכיו"ב. דווקא בשנה ההיא ירדו באוור הזה גשמים עזים שלא פסקו כמעט, ורבים מן היהודים נותרו חשופים לגשם ולקור.
על מספר היהודים במיידאן טטרסקי ניתן ללמוד מנתונים על מספר כרטיסי המזון שהונפקו להם. במאי חולקו ליושבי הגטו 4,042 כרטיסי מזון, ביוני 4,316 כרטיסים, ביולי 4,323, באוגוסט 4,396 ובספטמבר -3,957 כרטיסי מזון. ואולם מלבד היהודים שקיבלו כרטיסי מזון היו בגטו גם יהודים "בלתי לגליים" במספר לא ידוע, רובם ניצולי האקציות בל' ובסביבתה וחלקם פליטים מוורשה. היהודים שנכלאו במיידאן טטרסקי עבדו במקומות עבודה שונים בל' או בגטו עצמו. רחובות הגטו היו נקיים, הבתים היו מסודרים, וליד רוב הבתים היו גינות. אחדים מן המעבידים הקימו בעבור עובדיהם צריפי מגורים. במקום פעלו בית-חולים כללי, בית-חולים למחלות מדבקות ובית-מרקחת, וגם גן-ילדים. הוקם ועד עזרה יהודי שקיבל מעט סיוע מארגון יס"ס בקרקוב. בגטו היתה אפילו מסעדה פרטית שבעליה, שמאי גראייר, היה מלשין של הגרמנים ואף סייע להם בעת האקציות.
בלילות היו הגרמנים, בפיקודו של הממונה לענייני יהודים בל', הרמן ורטהוף, עורכים סריקות בבתים בחיפוש אחר יהודים "זרים" ניצולי אקציות ממקומות אחרים בפולין.
ואולם הרגיעה היחסית שהיתה מנת חלקם של היהודים במיידאן טטרסקי לא ארכה. ב-2 בספטמבר 1942 כיתרו אנשי ס"ס את הגטו, ריכזו את היהודים בכיכר, ושם הוציאו מן השורות בערך 1,000 איש, שמהם הפרידו הגרמנים 500 נשים, ילדים וזקנים ושלחו אותם למיידאנק.הם נרצחו עוד בדרך לשם, ליד הכפר קרמפי"ן.האחרים, גברים ונשים צעירים "כשירים לעבודה",נשלחו לעבודות שונות. ב-25 באוקטובר 1942 נערכה בגטו אקציה נוספת. הפעם שולחו למיידאנק כ-1,000 יהודים ובהם גם בעלי תעודות עובד של משרד העבודה הגרמני בל'.
ב-9 בנובמבר 1942 חוסל ה"גטו לרוגמה" במיידאן טטרסקי. כל יושביו 2,350 במספר, הובלו בריצה למיידאנק ושם נרצחו כל הילדים, הזקנים, החולים והחלשים ן הצעירים נלקחו לעבודות שונות. ביום הגירוש מן הגטו הוציאו הגרמנים להורג בירייה את יושב-ראש היודנראט ד"ר אלטן, את מפקד המשטרה היהודית מונייק גולדפרב וגם את שמאי גראייר. הם השאירו בגטו הנטוש כמה עשרות יהודים שנצטוו לנקות את השטח ולאסוף ולמיין את חפציהם של המגורשים ולרכזם במחסני הס"ס. מיד אחרי הגירוש של 9 בנובמבר פתחו הגרמנים בסריקות קפדניות, וכל יהודי מסתתר שנתפס נרצח בו במקום. בסוף נובמבר 1942, עם סיום עבודת האיסוף והמיון של רכוש המגורשים, גורשו גם היהודים שהועסקו בכך למיידאנק ונרצחו שם.
חיסול מחנות העבודה בל' ובסביבתה.אחרי שחוסל הגטו במיידאן טטרסקי עוד נותרו בל' כמה מחנות עבודה גדולים וקטנים שהיו בהם יהודים: כאלה היו המחנה בליפובה 7, שעבדו בו יהודים, שבויי מלחמה וחיילים של צבא פולין שנשבו בסוף 1939; המחנה בשדה התעופה של מפעל "פלאגה-לשקייביץ'" לשעבר;ומחנה בפיקודו של איש הם"ס זיגל, שהיו בו בתי-מלאכה למוצרי קוסמטיקה, לחייטות ולתפירת חזיות. יהודים עבדו גם במפעל לסמרטוטים של גרמני ושמו קרמין, בבתי-מלאכה לעיבוד עורות (רובם היו שייכים בעבר ליהודים) ובמפעל טבק שהיה מונופולין ממשלתי, וכמה קבוצות קטנות של יהודים עבדו והתגוררו במקומות עבודה זעירים אחרים. גם בבתי-המלאכה שבתוך בית-הסוהר שבמצודת ל' הועסקו כ-300 יהודים שהובאו לשם מן הגטו במיידאן טטרסקי, בהדרכתם של בעלי מקצוע מעולים. בתי-המלאכה האלה היו תחת חסותו של גלובוצ'ניק וייצרו למען אנשי צמרת הממשל הגרמני בל'.
במאי 1943 חיסלו הגרמנים את רוב המחנות הקטנים ושילחו את היהודים שעבדו בהם למיידאנק. רק יחידים הצליחו להימלט וניצלו.
ב-3 בנובמבר 1943 רצחו אנשי הס"ס ועוזריהם במחנות טרווניקי, פוניאטובה ומיידאנק את שרידי היהודים ממחוז ל'. במיידאנק נרצחו ביום ההוא 18,400 יהודים מל' וסביבתה, ביניהם גם עצירים ממחנה ליפובה 7 וממחנה הס"ס בשדה-התעופה לשעבר. מבצע הרציחות הזה כונה בפי הגרמנים "חג הקציר".
גם לאחר הרצח הגדול האחרון במיידאנק נותרו במצודה בל' יהודים שעבדו בבתי-המלאכה שם. מספרם פחת, שכן חלקם נפטרו בכלא (על-פי רשימות נפטרו במצודה מ-1940 עד יולי 1944 יותר מ-150 יהודים, ורבים אחרים נרצחו שם או שולחו למיידאנק). הגירושים למחנות המוות הוגברו בראשית 1944, עם התקרב הצבא האדום לגבולה המזרחי של פולין לשעבר. בפברואר 1944 שולחו למיידאנק 150 יהודים אזרחי ברית-המועצות. אפשר שהיו אלה בעלי מלאכה מן המחנה בליפובה 7 שעבדו בבתי-המלאכה שבמצודה.ב-20 ביולי 1944 הורה ראש הס"ס והמשטרה בגנרל-גוברנמן להעביר אסירים מבתי-הסוהר למחנות-ריכוז, ועם התקרב הצבא האדום להרוג מיד הן את האסירים והן את היהודים שעדיין עבדו בשביל הצבא. על סמך הצו הזה שולחו ב-12-19 ביולי 1944, הימים האחרונים לשלטונם של הגרמנים בל', 1,150 בני אדם מן המצודה למיידאנק ונרצחו שם מיד עם בואם. ב-22 ביולי 1944 עוד נותרו במצודה כ-1,400 אסירים. בבוקר היום ההוא רצחו אנשי גסטאפו בפיקודו של ורטהוף יותר מ-450 אסירים במצודה. הראשונים לרצח היו 60 יהודים, רובם בעלי מלאכה אבל גם 5 ילדים מני 4-5. שעתיים לאחר הרצח הזה החלו הגרמנים לסגת מל'.
 

מחנה ההשמדה מיידאנק

לאחר הפלישה לברית המועצות החליטו שלטונות הרייך הגרמני להקים ליד ל' מחנה גדול לשבויים סובייטים. באוגוסט 1941 נשלחו עצירים ממחנה ליפובה לבנות את המחנה בפרבר מיידאנק שבדרום-מזרח ל', על הכביש לזמושץ' ולחלם. בסתיו הוקף המחנה בגדר תיל חשמלית כפולה, לאורכו הוקמו 18 מגדלי שמירה וביניהם הותקנו 130 פנסים גדולים. בראשית ספטמבר 1941 הובאה למחנה החדש קבוצה ראשונה של אנשי ס"ס שנבחרו לאייש את סגל המחנה. היה להם ניסיון קודם ממחנות בוכנוואלד, גרוס-רוזן ואחרים. באוקטובר הובאו למחנה השבויים הואשונים, כ-2,000 חיילי הצבא האדום. השבויים המשיכו בבניית המחנה בתנאים בלתי אנושיים, רעב, קור עז, זוהמה ומחלות, וספגו מכות אכזריות מידי השומרים. תוך חמישה שבועות מאז בואם נספו רוב השבויים.
ב-12 בדצמבר 1941 הובאה למייראנק קבוצה ראשונה של יהודים, 150 איש שנתפסו במהלך מצוד שנערך בגטו ל' (ע' לעיל). עד 6 בינואר 1942 נותרו בחיים רק 17 מהם, ושוחררו מן המחנה בהוראת משרד העבודה הגרמני בל'. מ-22 בפברואר עד 9 בנובמבר 1942 נרצחו במיידאנק לפחות 4,000 יהודים מל'.
מתחילת 1942 נבחר מחנה מיידאנק לשמש מחנה ריכוז והשמדה ל"אויבי הרייך השלישי" וליהודים. הוקמו בו 7 תאי גז ושתי משרפות, קטנה וגדולה, שניתן לשרוף בהן 1,000 גופות ביממה. מלבד היהודים והשבויים הסובייטיים נכלאו במיידאנק רבבות פולנים מכל שכבות החברה, ובהם גם מגורשים מזמושץ' (ע"ע) וסביבתה (אזור שנבחר בידי הגרמנים ליישב בו את בני עמם), וגם אסירים פוליטיים ואחרים מארצות אירופה המערבית ומברית-המועצות. לעתים הגיע מספר העצירים במחנה ל-40,000, ומעריכים שבסך-הכל עברו במיידאנק כחצי מיליון בני אדם וכ-360,000 מהם נספו - 40% לערך בהוצאות להורג המוניות ליד בורות, והאחהים הומתו בתאי הגז ובמכוניות גז. על-פי האומדן נרצחו במחנה ההשמדה מיידאנק 130,000-200,000 יהודים - 58% מהם תושבי פולין ויתרם מארצות אחרות באירופה. מספרם המדויק של הנספים אינו ידוע לנו משום שבמחנה זה לא רשמו את משלוחי היהודים מיד עם בואם.
מקהילת ל', שמנתה ערב המלחמה יותר מ-40,000 יהודים, ניצלו בתוך שטח הכיבוש הגרמני רק 230 נפש, מקצתם בעזרתם של פולנים שסיכנו את חייהם למענם. כך למשל הסתירה אשת המהנדס סביצקי בביתה בל' 4 ילדים יהודים; גווידון סוקולובסקי ואשתו סייעו להציל את בני הזוג גולדברג וכמה אחרים: בת כפר ליד ל', מנצ'ינה שמה, הסתירה בביתה והצילה אם יהודייה ובתה, ששם משפחתן פיירשטיין, משפחת פייקוטובסקי, שגרה ליד המחנה בליפובה 7, עזרה לציפורה פישר ; רישרד פוסטוביץ וסטפאניה פארצ'ינסקה הצילו את אידה גליקשטיין-ירקוני ואת בתה בת הארבע; שני ילדים ממשפחת לינד ניצלו בידי צעירה ושמה זופיה מולודבסקה, שהצליחה להבריח אותם עם חיסול הגטו בל' לוורשה וגידלה אותם שם עד השחרור; פולנים הצילו גם את בנותיהם של ד"ר האברברג ושל עורך-הדין שלאף.על-פי המידע החלקי שבידינו נתפסו כמה עשרות פולנים שסייעו ליהודים, הועברו למצודה של ל' ונידונו למוות; נראה שהיו מצילים נוספים שעליהם אין לנו מידע. אחד המצילים, בולסלאב דומברובסקי מן הכפר סמוקלנסקי, הוצא להורג בינואר 1943 יחד עם 27 יהודים שניסה להצילם.
פולנים אחדים מל' וסביבתה זכו אחרי המלחמה בתואר "חסיד אומות העולם" מטעם יד ושם בירושלים. בין אלה היו סטפאניה פארצ'ינסקה, זופיה מולודבסקה, קז'ימייז' בוגוצקי, משפחת דודז'יאק מן הכפר קייטנובקה, משפחת פודשיאדלו, הלנה ברודה ובעלה, ואחרים.
 

אחרי השחרור

ב-24 ביולי 1944 שוחררה ל' בידי הצבא האדום, ועד ששוחררה ורשה בינואר 5491 שימשה בירתה הזמנית של פולין. בל' ישבו הממשלה הפולנית הזמנית ו"הוועד הפולני לשחרור העם", ומאוגוסט 1945 פעל לידו גם ועד יהודי, בראשותו של הרופא ד"ר שלמה הרשנהורן מל'. כבר ביום הראשון לכינונו, ב-8 באוגוסט 1944, ערך הוועד רישום של היהודים במקום. נפקדו כ-300 יהודים, רק 15 מהם בני ל' לשעבר. עד סוף אוגוסט הגיע מספר היהודים בעיר ל-1,200 ובהם 200 ילדים; ב-17 בספטמבר 1944 היו בעיר 2,000 יהודים וב-31 בדצמבר 1945 עלה מספרם ל-4,553 מהם 200 פליטים ששבו מברית-המועצות; ב-30 ביוני 1946 היו בל' 6,662 יהודים, מהם 824 שחזרו מברית-המועצות. רוב היהודים הגיעו לל' במצב בריאות ירוד, מורעבים, יחפים וללא בגדים וכסף וקורת גג. הוועד היהודי טיפל בעיקר ביהודים בני המקום. בנובמבר 4491 החל לפעול בל' גם "הוועד המרכזי של יהודי פולין", שהיה מורכב מנציגי כל הזרמים הפוליטיים בקרב שארית הפליטה בפולין. יחסה של ממשלת פולין ליהודים היה אוהד, אך יכולתה לסייע היתה מעטה. עזרה כלשהי במזון, ביגוד וכסף קיבלו היהודים כבר בימים הראשונים לאחר השחרור, ובאוקטובר 1944 נפתח למענם מטבח ציבורי שסיפק מדי יום ביומו ארוחות.
זמן קצר אחרי הקמתו החל הוועד היהודי בל' לעסוק גם בגביית עדויות של ניצולים ובאיסוף חומר היסטורי אחר על חיי היהודים תחת הכיבוש הגרמני ועל השמדתם.
בחודשים הראשונים שאחרי השחרור הצליחו רק מתי מעט יהודים למצוא לעצמם מקומות מגורים של ממש; רוב היהודים נאלצו להסתפק במקומות מגורים מאולתרים - בטחנת קמח בפיאסקי, באכסניה של "הצלב האדום" הפולני וב"בית פרץ". מיטות וכלי מיטה לא היו בנמצא והאנשים ישנו על הרצפה החשופה, בתנאי תברואה גרועים מאוד. רבים הסתובבו ברחובות ולנו במקומות מזדמנים, מדי לילה במקום אחר. ההבטחות שעד פברואר 1945 יימצא פתרון לבעיית המגורים לא מומשה. לרשות היהודים הועמדה דירה אחת ויחידה בת שני חדרים, שיועדה לשמש משכן לבית-יתומים. באמצע 1945 כבר היה בל' בית-יתומים, שקלט 140 ילדים, אבל עוד באותה שנה הועבר המוסד מערבה.
באמצע 1946 כבר היו חיי היהודים מאורגנים יותר. נפתחו בית-ספר יהודי שלמדו בו 55 ילדים, גן-ילדים שביקרו בו 24 ילרים ומעון יום ל-25 ילדים. כמה מניינים התכנסו לתפילה בציבור בדירות פרטיות. שני בתי-העלמין היהודיים שברחובות אוניצקה ושיינה שופצו, וב"בית פרץ" התקיימו פעולות חברה ותרבות. בעיר פעלו שני קואופרטיבים יהודיים - של חייטים ושל מברשתנים (בשניהם יחדיו עבדו 42 איש) - ומאפייה שהעסיקה 15 פועלים. מלבד אלה עבדו בעיר 20 בעלי מלאכה עצמאים, כמה רופאי שיניים ומספר עורכי-דין יהודים.
באותה תקופה רצחו לאומנים פולנים יהודים אחדים בל' ובסביבתה. מפחד הלאומנים ברחו היהודים מן היישובים הקטנים לערים גדולות וגברה בקרבם הנכונות להגר מפולין. ועם זאת, עד 1968 עדיין נותר בל' יישוב יהודי ופעל בה סניף של אגודה יהודית לתרבות, אבל אחרי 1970 נשארו בל' רק קומץ יהודים ואין בה חיי קהילה יהודיים