ד' ניסן ה'תשפ"ב

לודביפול LUDWIPOL

עיירה בפולין
נפה: קוסטופול
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 1,239

·  יהודים בשנת 1941: כ- 916

·  יהודים לאחר השואה: כ- 40

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

ראשיתה של לודביפול היתה בכפר סלישץ' גדול, שהיה קרוב למבצר ולכפר הובקוב. באמצע המאה ה- 18, לאחר שחרבה הובקוב, החל בעלי המקום, האציל בייז'ינסקי, ליישב את הכפר סלישץ' גדול והסב את שמו ללודביפול - על שם אשתו לודביקה. המחצית השנייה של המאה ה- 19 התפתחה לודביפול לעיירה בעלת מסחר ער, הודות לנהר סלוץ' שעבר בעיבורה ושימש דרך תחבורה נוחה. היו אז בעיירה בית-חרושת לנייר, 10 חנויות של יהודים ונתקיימו בה שלושה ירידים שנתיים. בלודביפול היו ארבעה בתי-כנסת, שניים מהם בנויים מלבנים. בראשית המאה ה- 20 הגיעו לכאן הסוציאליזם, שנאמניו ארגנו חוגים חשאיים וניהלו פעולות השכלה והסברה, ותנועת חיבת-ציון, שעסקניה פתחו חדר מתוקן, ספרייה ציבורית וחוגים ללימוד עברית. במלחמת האזרחים, שבאה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, סבלו יהודי לודביפול כמה פעמים מנחת זרוען של כנופיות פורעים שהתעללו וסחטו דמי-כופר. בשלהי המלחמה פרצה בעיירה שריפה גדולה ורוב בתיה עלו באש. בעקבותיה באה מגיפת טיפוס שהפילה חללים רבים. בשנת 1918 פתח המורה סגל בית-ספר עברי, אך זה לא החזיק מעמד בשל חילופי השלטון התכופים. כרב העיירה כיהן ר' מרדכי מרקל.

 

בין שתי המלחמות

לאחר שהתייצב השלטון הפולני נעשו פעולות רבות, בסיוע ה"ג'וינט" והקהילות הסמוכות, כדי לשקם את חייהם של יהודי העיירה. הפרנסות העיקריות היו מסחר זעיר ומלאכה. מלבד אלה פעלו כמה מפעלים זעירים להפקת שמן, שעבדו בהם בעליהם ובני משפחתם. בסביבה היתה גם מנסרה שבעליה יהודים. הפעילות הכלכלית נתמכה בקופת גמ"ח שהוקמה בסיוע כספי ה"ג'וינט". בבחירות לוועדי הקהילות שנערכו בשנת 1928 צורפה לודביפול לקהילת קוסטופול, ונציגיה ישבו בוועד הקהילה המקובצת שם. בחורף של שנת 1921 נפתחו בלודביפול שתי כיתות של בית- הספר העברי שסונף למרכז "תרבות". הכיתות נדדו בבתים פרטיים ונסגרו בשל כך מדי פעם בפקודת השלטון הפולני, עד שזכה בית-הספר, בסוף שנות העשרים, לבניין משלו. בשנות ה- 30 היו בו שבע כיתות. משנת 1927 התקיים לידו גן-ילדים עברי. בשנת 1937 נוסד ליד בית-הספר "תרבות" בית-ספר מקצועי למלאכה. ליד בית-הספר היתה ספרייה ציבורית והתקיימה פעילות תרבותית בצורת חוגים, הרצאות וחוג חובבים לדרמה, שההכנסות מהצגותיו סייעו לקיום מוסדות החינוך. בית-הספר העברי והמקצועי התקיימו עד ספטמבר 1939. בראשית שנות העשרים נוסדו "החלוץ" ו"השומר הצעיר", ומאוחר יותר "גורדוניה" ובית"ר". בשנות השלושים קיימה "גורדוניה" קיבוץ הכשרה בלודביפול. בשנת 1936 סגרו השלטונות את קן "השומר הצעיר" בתואנה שהוא שמאלני ומסוכן ליישוב ספר הקרוב לגבול עם ברית- המועצות. חבריו המשיכו בפעילות במסגרת "החלוץ הצעיר". בבחירות לקונגרס הציוני הי"ח (1933) הצביעו 243 איש. רשימת ארץ-ישראל העובדת קיבלה 153 קול; המזרחי - 54; ברית הרוויזיוניסטים - 25; הציונים הכלליים - 11. לקונגרס הציוני הי"ט (1935) היו 253 בעלי זכות בחירה, אך לא ידועה התפלגות המצביעים. לקונגרס הציוני הכ' (1937) הצביעו רק 74 איש. רשימת ארץ-ישראל העובדת קיבלה - 40 קולות; המזרחי - 22; הציונים הכלליים - 12.

 

במלחה"ע ה - II

כשפרצה מלחמת ברית-המועצות-גרמניה והתחילה נסיגת הצבא האדום עודד המפקד הצבאי בלודביפול את היהודים לברוח. ואמנם, רבים מן הפקידים היהודיים, וגם בני נוער לא מעטים, יצאו מזרחה. ב- 6 ביולי 1941 נכנסו ללודביפול יחידות הצבא הגרמני. ניסיונם של נציגי היהודים לקבל את הגרמנים בלחם ומלח נתקל בבוז ובדחייה מוחלטת. במשך 24 שעות ערכו האוקראינים המקומיים פוגרום ביהודים ובמהלכו שדדו, התעללו ואנסו. כעבור 5 ימים, עקב הלשנה מצד אוקראינים, נאסרו 8 יהודים, הואשמו שהם קומוניסטים והוצאו להורג. כבר בימי הכיבוש הראשונים נצטוו יהודי לודביפול לשאת את אות ההיכר היהודי ולצאת לעבודות כפייה. הוקמו יודנראט ומשטרת-סדר יהודית. ב- 13 באוקטובר 1941 נצטוו היהודים לעבור לגטו שכלל רחוב אחד ובו 50 בתים. באלה הצטופפו בערך 1,500 נפש. בתוך הגטו היתה הפרדה בין העובדים למשפחותיהם. חברי היודנראט ובני משפחתם וקבוצה קטנה של בעלי-מקצוע נדרשים שוכנו מחוץ לגדר הגטו. היהודים הועבדו בסלילת כביש מלודביפול לברזנה, במנסרה, בחקלאות ובשירותים. ב- 14 באפריל 1942 הוטל על היהודים תשלום כופר בזהב, בכסף ובסחורות. פרט לרציחות של יחידים שביצע הלאנדווירט הנפתי בעת ביקוריו באתרי הסלילה של כביש לודביפול-ברזנה, לא היו אקציות. יהודי לודביפול סבלו מרעב, משום שהמנה היומית שקיבלו כללה מרק ו- 120 גרם לחם לנפש. בגלל הצפיפות הרבה פרצו מחלות ומגיפות. בי"ב באלול תש"ב (25 בספטמבר 1942) רוכזו יהודי לודביפול, הובלו לקסרקטין שביער הסמוך לעיירה ושם, ליד בורות שהוכנו מראש, נורו כולם למוות. בעת החיסול הצליחו 300 עד 350 יהודים, רובם צעירים, לברוח. בסמוך לפני המועד הנזכר לעיל התארגנה קבוצת צעירים ותכננה לפרוץ ביום החיסול את גדרות הגטו ולארגן בריחת המונים. הם הצטיידו במעט נשק שנרכש מפולני וערכו תכניות מתאימות. התכנית לא הוצאה אל הפועל בגלל איומי היודנראט על חברי הקבוצה וגם בגלל הלשנה של הנוצרים. שניים מאנשי הקבוצה (האחים הניבוד), שנתפסו והובלו לקוסטופול, התנפלו בדרך על השוטרים האוקראיניים שליוו אותם וברחו ליער. מאוחר יותר הצטרפו לקבוצה של פרטיזנים אוקראיניים לאומניים ואלה רצחו אותם. רוב הבורחים מאקציית החיסול התרכזו בעבר המזרחי של נהר הסלוץ', ביערות לווצ'ה, ונעזרו שם בכפריים פולניים. מאוחר יותר התארגנו במחנות אזרחיים קטנים בחסות יחידות פרטיזנים סווייטיות. הצעירים מביניהם הצטרפו בהדרגה ליחידות של קובפאק, מדביידייב, שיטוב ולגדוד על-שם קירוב. לודביפול שוחררה ב- 10 בינואר 1944. מן היערות יצאו 40 איש בערך. כיוון שהעיירה היתה שרופה עברו הניצולים בעיקר לרובנה. מאוחר יותר הסב השלטון הסווייטי את שמה של לודביפול לסוסנובוייה.