תרומות
לוטוביסקה LUTOWISKA
ישוב עירוני בפולין
מחוז: לבוב
נפה: לסקו
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 2,125
· יהודים בשנת 1941: כ- 1,220
· יהודים לאחר השואה: כ-12
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
לאחר שפרצה המלחמה כבשו צבאות הגרמנים את לוטוביסקה ומיד התחילו לרדוף את היהודים. זקניהם של יהודים קשישים נגזזו ולא אחת נתלשו גם חתיכות-עור. ב"ימים הנוראים" הוצאו היהודים מבתי-הכנסת. הגרמנים ציוו עליהם לפרוש ספרי תורה ברחוב ולרקוד עליהם, או שנסעו על היריעות של ספרי-תורה באופנועים. ערב סוכות ת"ש נכנסו לעיירה צבאות הסובייטים. היהודים קיבלו את פניהם בשמחה. אך עד-מהרה נתגלו צדדיו השליליים של המשטר החדש: הלאמת החנויות ומפעלי התעשייה, חיסול המוסדות היהודיים, קשיי אספקת המיצרכים. מקצתם של יהודי לוטוביסקה עסקו בהברחה מעבר לגבול ההונגרי ואחד המבריחים נורה למוות. רדיפות מיוחדות נרדפו כמה מעשירי המקום ובעלי החוות החקלאיות; לא זו בלבד שרכושם הוחרם, אלא שנאסר עליהם לגור בלוטוביסקה. מר היה גורלם של הפליטים היהודים שהגיעו מאיזוריה המערביים של פולין: תחילה טעמו טעמה של דלות, ואחר-כך שולחו על-ידי השלטונות לירכתי רוסיה. משפרצה מלחמת רוסיה-גרמניה (22.6.1941) שוב נכנסו הגרמנים ללוטוביסקה. הוקם יודנראט וכיושב-ראש נתמנה הרב ד. ראנד. יהודי לוטוביסקה חויבו בעבודת-כפייה לצורכי הגרמנים בעיירה ובסביבתה. היישוב היהודי חוסל ביוני או ביולי 1942. באותה עת הגיעו ללוטוביסקה קבוצת אנשי גיסטאפו מאוסצ'יקי-דולנה, הוציאו את כל היהודים לשוק ועשו סלקציה. 800 נפש, רובם זקנים וילדים, הובאו לגבעה שמעל לכנסייה, אל קבר גדול שהכינו יהודים קודם לכן, ושם נורו ונקברו. בטבח זה נספה גם יושב-ראש היודנראט. לפי גירסה אחת, פנו הגרמנים אל הרב לפני הטבח ותבעו "למסור" להם 800 איש, ומשסירב - נורה. שרידי יהודי לוטוביסקה רוכזו ביולי או באוגוסט 1942 באוסצ'יקי-דולנה, שם פקד אותם גורל יהודי המקום: ב- 8.9.1942 הועברו כולם אל מחנה זאסלאוויה בנפת סאנוק ושם נרצחו, או שולחו ממחנה זה להשמדה בבלז'ץ. קבוצה קטנה של יהודי לוטוביסקה התחבאו ביערות הסביבה, ביחידות או בקבוצות. כמעט כולם נתגלו ונרצחו בידי השוטרים הגרמנים או האוקראינים, או בידי הפארטיזנים האוקראינים הלאומנים. יחידים בלבד נשארו בחיים. כתריסר יהודים תושבי לוטוביסקה מלפני המלחמה ניצלו הודות לשהותם בברית-המועצות.
כיישוב עירוני התפתחה לוטוביסקה במחצית הראשונה של המאה ה- 19. לגידולה סייעו, בין השאר, מיקומה בדרך המובילה לקארפאטורוס ולהונגריה וכן האחוזות בסביבה של משפחת הרוזן קונארסקי. במקום היו מתקיימים 12 ירידים גדולים בשנה, שנודעו בסחר שוורים שיובאו גם מהונגריה. חילופי הסחורות עם העורף החקלאי התקיימו ביום שוק מדי שבוע. היהודים התיישבו בלוטוביסקה מראשית התפתחותה כיישוב עירוני. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו רוב אוכלוסי העיירה האוכלוסים( הלא-יהודיים שכנו בעיבורי העיירה ועסקו בחקלאות בחלקות האדמה, במלאכה הקשורה בחקלאות (נפחים, עגלונים, חבתנים, ומקצתם עבדו כפועלים שכירים באחוזות האציל). עיקר עיסוקם של יהודי לוטוביסקה היה במסחר-השוורים, במסחר זעיר (בעלי חנויות קטנות ודוכנים בימי השוק), ברוכלות בכפרים הסמוכים ובמלאכה. בעיירה ובסביבה נמצאו מספר בעלי אכסניות, מוזגים וחוכרים באחוזות האציל. בסוף המאה ה- 19 רכשו מספר יהודי לוטוביסקה חלקות-שדה והתפרנסו על החקלאות. בתקופה ההיא נודע בסביבה מנדל ראנד בעל אחוזות יהודי, שעלה לארץ-ישראל ב- 1904 והקים בירושלים גוש בתים הידועים בשם "בתי ראנד" (נמסרו לאחר מותו ל"כולל גאליציה"). ב- 1928- 1930 התפרנסו מחקלאות 17 משפחות יהודיות (78 נפשות), וברשותן כ- 600 דונאם אדמה (מהם כ- 400 פלחה ו- 125 שדות מירעה), 13 סוסים ו- 51 ראשי בקר ולולי עופות. לפי האומדן שנעשה בשנים הנ"ל, על מנת לקיים את המשקים החקלאיים היו זקוקים האיכרים היהודים שבלוטוביסקה לתמיכה מיידית בסכומים ניכרים (70,000 זלוטי לרכישת קרקע נוספת, 10,000 לרכישת כלים לעיבודה ו- 9,000 זלוטי לרכישת בהמות וסוסים). סכומים בשיעור זה לא ניתנו ועל כן היתה פרנסתם בדוחק. גם פרנסתם של שאר תושבי לוטוביסקה היהודים היתה בדוחק, וב- 1929 ביקש רב העיר דאז, ר' מאיר ויינברגר, תמיכה דחופה מאת הארגון "עזרת תורה" שבניו-יורק לו לעצמו וכן לבני קהילתו שרוב רובם. עניים מרודים כדבריו. כנראה, שכבר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היתה קהילה מאורגנת בלוטוביסקה. רב העיר הראשון הידוע לנו הוא ר' יששכר ב"ר שמואל-זיינוועל בער; מלוטוביסקה עבר לכהן באוסצ'יקי ושם נפטר ב- 1859. את כסאו ירש ר' נפתלי מארילס (נפטר ב- 1890), ואחריו ישבו על כס הרבנות בני משפחתו בזה אחר זה: בנו ר' פנחס אלימלך בער ואחריו אחיו ר' יעקב-קופל מארילס. זמן מה כיהן בלוטוביסקה כרב או כמו"צ ר' לוי ב"ר יחיאל-מנחם מאנטר, שעבר בתחילת המאה ה- 20 לכהן כראב"ד בבלז. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 השתקע בלוטוביסקה וניהל שם את חצרו האדמו"ר ר' ישעיה-שלום רוקח, נכד לבית אדמו"רי בלז ורופשיץ. בין שתי מלחמות-העולם ישבו על כס הרבנות בלוטוביסקה ר' פנחס-אלימלך בער ור' קופל מארילס, וממנו ירש חתנו ר' מאיר וויינברגר. אחרון הרבנים בלוטוביסקה לפני פרוץ מלחמת- העולם השנייה היה ר' ירחמיאל ראטהויז. היישוב בלוטוביסקה קיים בית-כנסת בנוי-אבן ולידו "בית-כנסת הקטן", 2 בתי-מדרש בהם למדו הבחורים ביום ובעלי- בתים בערבים, וכן הקלויז של חסידי בית ריז'ין. בתחילת מלחמת-העולם הראשונה, נמלטו רוב יהודי לוטוביסקה על נפשם מאימת הצבאות הרוסיים. בספטמבר 1915 נאסרו 25 יהודי לוטוביסקה מהנותרים במקום, הואשמו בריגול והובאו כבולים לסאמבור. בדרך עונו קשה. מוכים ופצועים גורשו לפנים רוסיה, ואתם הרופא הנוצרי המקומי שמחה באוזני הרוסים על מעשה-עוול זה. בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם חלה, כאמור , ירידה במצבם הכלכלי של יהודי לוטוביסקה (בין השאר בשל צימצום הסחר בבהמות). אולם בו בזמן חלה תנופה בחיים הציבוריים והתרבותיים של היישוב היהודי. ב- 1921 הוקמה אגודה ציונית בשם השחר ושני ארגוני נוער - אחוה (1926) והנוער הציוני (1930). אגודת השחר הקימה ב- 1922 בית-ספר עברי משלים ובו 69 תלמידים שלמדו ב- 4 כיתות. באותה שנה הוקמה אגודת "הצפירה". במועדונה התקיימו ספריה. חוג לדראמה, הרצאות וקורסים ללימוד השפה העברית. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 הצביעו 71 שוקלים, מהם 8 בעד רשימת הציונים הכלליים, 1 - להתאחדות, 11 - לרביזיוניסטים ו- 15 בעד רשימת הראדיקאלים. במועצה המקומית היה הרוב בידי היהודים, אולם כראש המועצה כיהן פולני. בדרך-כלל שררו יחסים תקינים בין היהודים ובין שאר תושבי לוטוביסקה. ואולם היחסים נעכרו בשנים האחרונות קודם שפרצה מלחמת-העולם השנייה. אירעו אז מקרי התנכלות ביהודים, ובעיקר ברוכלים המחזרים על הכפרים, מצד הלאומנים האוקראינים, ולא אחת הושמע בפיהם האיום: "כשיגיע הנה היטלר נעשה בכם שפטים".