קולומיאה KOLOMYJA

עיר בפולין

מחוז: סטאניסלאבוב

נפה: קולומיאה

אזור: גאליציה המזרחית

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ- 31,708

•  יהודים בשנת 1941: כ- 14,332

•  יהודים לאחר השואה: אחדים ניצלו

תולדות הקהילה:

בין שתי המלחמות

במלחמת-העולם הראשונה נפגעה קשה הכלכלה היהודית בעיר. מספר ניכר של מיפעלים נהרסו כליל או שפסקו לפעול, ביניהם טחנות-קמח, בית-זיקוק, מנסרות. בית-חרושת לרעפים, מפעל ללבנים וכן מחסנים ליצוא שליד תחנת הרכבת. משנסתיימה המלחמה התחיל תהליך הדרגתי של שיקום הכלכלה היהודית, אך נוצרו קשיים חדשים שמקורם במשברים כלכליים ובמדיניות השלטונות הפולניים כלפי המיעוט היהודי. ב- 1921 נמצאו בקולוביאה 499 מפעלים יהודים שהועסקו בהם 1,362 איש, מתוכם קרוב 90%-ל יהודים. בין המועסקים היהודים היו בעלי-המפעלים ובני-משפחותיהם כ-47% וכ-53% פועלים שכירים. להלן פירוט המפעלים לפי ענפיהם: #1# הענף #2#מס' מפעלים

#1# תעשיית מתכת #2# 21

#1# ייצור מכונות ומכשירים #2# 20

#1# תעשיית עץ #2# 27

#1# תעשיית מוצרי גומי #2# 1

#1# עיבוד עורות #2# 10

#1# תעשיית טקסטיל #2#8

#1# תעשיית הלבשה #2# 265

#1# תעשיית נייר #2# 3

#1# תעשיית מזון #2# 58

#1# תעשייה כימית #2# 4

#1# תעשיית בניין #2# 60

#1# מפעלים לגראפיקה #2# 3

#1# מפעלים לניקוי #2# 19

#1# סה"כ #2# 499

השוואה של מספר המפעלים לבין מספר המועסקים מלמדת, שהיו אלה לרוב מפעלים קטנים ובתי-מלאכה. המספר הגדול ביותר של שכירים עבדו בקונפקציה - 557 איש; בתעשיית בניין - 171; בתעשיית מזון - 161 ובתעשיית עץ - 103. בשנות ה- 20 חלו שינויים בפעילות הכלכלית היהודית; נוספו מפעלים חדשים, חודש הייצור במפעלים שנפגעו בעת המלחמה וגדל מספר המועסקים. בית-חרושת מודרני לתחרים העסיק 200 צעירות יהודיות. נוסף על-כך היו בעיר כ- 30 בתי-מלאכה קטנים לייצור תחרה. בקואופרטיב לעשיית תחרה "מרובקה" ("נמלה") היו מאורגנות עשרות רבות של נערות יהודיות. כ- 200 סוחרים התפרנסו ממכירת התחרה בעיר וברחבי פולין. בית-חרושת לווילונות ולכיסויי-מיטה, בבעלות משפחת הורוביץ, היה הגדול מסוגו בעיר ובסביבה והעסיק כ- 400 עובדות, רובן יהודיות. 12 מאפיות בבעלות יהודית סיפקו לחם לכל תושבי העיר, 60%-ו של הפועלים השכירים בהן היו יהודים. בורסקאות ואריגת טליתות, דפוס, נגרות ומסגרות סיפקו פרנסה למספר ניכר של בני הקהילה. בקולוביאה בלט מספרם הגדול של בעלי מקצועות חופשיים, ביניהם יהודים. בשנים שבין שתי מלחמות-העולם היו בעיר כ- 35 רופאים וכ- 45 עורכי- דין יהודים. סוחרי קולוביאה היהודים ייצאו ביצים לפולין כולה ואף מחוצה לה. כן המשיכו יהודי קולוביאה בשנים 1918- 1939 לעסוק בענפי מסחר שתחילתם בתקופות הקודמות. מסחר בתבואה, בקטניות ובעצים. מספר משפחות ריכזו מסחר בעופות לצרכים הפנימיים של הקהילה וליצוא. קואופרטיב "חמאה", שנוסד ב- 1932, עסק בייצור מוצרי חלב. קואופרטיב "פרות" קנה ושיווק פרות, בהם היתה סביבת קולוביאה משופעת. יהודי קולוביאה סבלו קשה מתחרות של רשת הקואופרטיבים הפולניים "רוזווי" ומצד הקואופרטיבים האוקראיניים. בשנה אחת, ב- 1933, הוקמו 3 קואופרטיבים אוקראינים. ב- 1928 פירסמו השלטונות העירוניים הוראה, שבאה לחסום את דרכם של האיכרים לכיכר השוק. ביצוע ההוראה הוטל על מכבי-האש, אשר הקימו מחסומים למטרה זו. צעד זה נועד לגרום לנישולם של הסוחרים היהודים בשוק מפרנסתם, ואולם לאחר התנגדותו של הציבור היהודי בוטלה ההוראה. ב- 1933 ניסו השלטונות הפולניים להעביר את מקום השוק לפרבר העיר. מעשה זה העמיד שוב בסכנה את פרנסתם של כ- 400 סוחרים יהודים שהיו להם דוכנים וחנויות בשוק. אבל גם במקרה זה נדחתה הגזירה בעקבות מחאתם הציבורית של היהודים. ב- 1932 פרצה שביתה נגד מס שלטים גבוה שהוטל על ידי העיריה. סוחרים יהודים הורידו את כל שלטיהם לאות מחאה, וכתוצאה מכך הורד שיעור המיסים. בשנות ה- 30 גברו הקשיים הכלכליים של יהודי קולוביאה. מספר מחוסרי העבודה גדל ורבו הנזקקים לתמיכה ולסעד. ב- 1937 התמוטט מפעל גדול של הלר לטווייה, ומשפחות רבות נותרו בלא פרנסה. משבר פקד את ענף המלונאות, המסעדות ובתי המזיגה. כבר ב- 1924 נסגרו 50 מתוך 388 בתי-מרזח בבעלות יהודית ותופעה זו נמשכה גם בשנים שלאחר-מכן. כדי לשקם את הכלכלה היהודית אחרי מלחמת-העולם הראשונה ועל מנת לאפשר לאנשי התעשיה, המלאכה והסוחרים היהודים לעמוד בתנאי הלחץ והתחרות, הוקמה בקולוביאה רשת של בנקים וקופות לגמילות חסדים. ב- 1919 נוסד בקולוביאה "בנק קואופרטיבי". בעזרת הגוינט. סמוך לאותה עת קמה גם קופת גמילות חסדים - אף היא בתמיכת הג'וינט. כן היו בעיר בנק "אגודה לאשראי" ו"בנק מסחרי" שהיה מבוסס על מניות חברים והיו רשומים בו ב- 1934 150 חברים. על היקף פעולותיה של קופת גמילות חסדים ניתן ללמוד מנתונים אלה: 1934/1933 1935/1934 1936/1935 1937/1936 סכום ההלוואות 3,426 3,439 2,992 8,357 מספר ההלוואות 42 46 40 113 בעלי-מלאכה בקולוביאה היו מאורגנים ב- 3 אגודות עיקריות: "יד חרוצים" , "אחדות" ו"בעלי מלאכה". גם פועלים שכירים הקימו איגודים מקצועיים וביניהם בלט איגוד עובדי ההלבשה (בהשפעת הבונד), עובדי אפייה (בהשפעת פועלי ציון) ופקידים. ב- 1937 חידש את פעולתו לאחר הפסקה ארוכה איגוד הסוחרים הזעירים. המשברים הכלכליים שפקדו את קהילת קולוביאה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הגבירו את מצוקתן של שכבות עממיות רחבות, ולכן התעורר הצורך לארגן ולהרחיב את מיפעלי העזרה לנזקקים והעזרה ההדדית. במטבח הציבורי המרכזי, שהוקם ב- 1921, נעזרו באותה שנה כ- 2,000 יהודים. במרוצת השנים היה צורך להרחיב את היקף הסיוע, שכן ב- 4 חודשים של 1932 חולקו 26,947 ארוחות. באמצע שנות ה- 30 התארגנו המחלקה לעזרה סוציאלית בקהילה וחוגי ציבור שונים לפתיחת מטבחים עממיים נוספים. ב- 1938 חילק אחד מן המטבחים הנוספים האלה 400 ארוחות ביום. כדי לרכז את המאמצים להושטת הסיוע לנזקקים הוקמה ב- 1936 אגודת "צדקה לעניים". ארגון "אופייקה" שנוסד עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה המשיך בעבודתו, וטיפל במיוחד בתלמידי בתי-ספר. הוא חילק בגדים ונעליים, ארוחות חמות, וכן סיוע בהשתתפות בשכר-לימוד. בראשית שנות ה- 20 הוקם בית-יתומים ומושב-זקנים. בית-החולים היהודי שבהחזקת ועד הקהילה טיפל במיוחד בשכבות חברתיות חלשות, שלא היה בידן לקבל טיפול רפואי פרטי. ליד בית-החולים פעלו מרפאות חוץ ותחנה לאם ולילד. ארגון ט.א.ז. פתח אף הוא מרפאה וכן תחנת- יעוץ לבעיות בריאות. האגודה ל"עזרה הדדית לאקדמאים" סייעה לסטודנטים יהודים ולבוגרי מוסדות השכלה גבוהה, שנתקשו למצוא עבודה ולא יכלו לשאת בתשלום עבור הלימודים. בשנות ה- 30 יזמה קבוצת עורכי-דין מקולוביאה את הקמתה של אגודה לתמיכה חומרית ומשפטית באלמנות ויתומים. עם בואם של פליטים יהודים מגרמניה ב- 1938 נוסד ועד למציאת מקומות מגורים ולמתן עזרה להם. בשנות מלחמת-העולם הראשונה התרופפה הפעילות הציונית בקולוביאה, ואולם כבר בשלהי המלחמה חזרה התנועה הציונית על כל זרמיה לעבודה סדירה להקמת סניפים ולהגברת ההשפעה בוועד הקהילה ובמועצת העיריה. עם סיום המלחמה הוקם מחדש הוועד המקומי של ההסתדרות הציונית, ובראשו עמד ד"ר שלמה רוזנהק. המועדון הציוני המרכזי "בית ישראל" נפתח מחדש, התקיימו בו שיעורים ללימוד עברית ותנ"ך וכן נערכו בו הרצאות. בעיר פעלו כל המפלגות הציוניות: ציונים כלליים, התנועה הרביזיוניסטית, התאחדות, פועלי ציון שמאל והמזרחי. אחרי 1933 פעלה בקולוביאה מפלגת המדינה. קבוצת עולים ראשונה היתה של אנשי התאחדות שעלתה ב- 1925 ארצה. ביוזמת התאחדות הוקם בקולוביאה ארגון בעלי-מלאכה ציונים, לאחר שאגודת בעלי-מלאכה "יד חרוצים" היתה נתונה להשפעת פ.פ.ס. ב- 1934 ייסדו חברי התאחדות בקולוביאה קבוצת הכשרה של "ויתקיניה". פועלי ציון שמאל ארגנה לידה בראשית שנות ה- 20 קן של נוער "יוגענד", אך ב- 1932 אסרו השלטונות הפולניים את קיומו בנימוק שלא היה רשום כחוק. המועדון ע"ש פרץ של פועלי ציון שמאל נסגר ב- 1932 בתואנה שהתנהלה בו פעילות קומוניסטית. בקולוביאה יצאו לאור שני עתונים ציוניים: "נאש גלוס" בפולנית של הציונים הכלליים ו"אונדזער שטימע" של התאחדות. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים ציונים התאחדות-הליגה רביזיוניסטים צי השנה כלליים מזרחי למען א"י העובדת מפלגת המדינה ראדיקא ל 1927 76 182 128 2 - 1931 227 112 231 81 41 1933 337 125 464 2 173 1935 780 213 892 25 11 1939 630 107 485 -

במלחה"ע ה - II

ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה בין גרמניה לפולין בספטמבר 1939, כבר הגיעו לקולוביאה פליטים שנמלטו מפני הצבא הגרמני המתקדם. בשל קירבתה אל הגבול הרומני היתה קולוביאה למרכז ולתחנת מעבר לאלפי פליטים, ביניהם נמצאו יהודים רבים. הקהילה המקומית ושיטה סיוע לפליטים היהודים. ב- 17.9.1939 נכנסו לעיר יחידות הצבא האדום, ויהודי קולוביאה קיבלו אותן ברגשות מעורבים. מצד אחד הורגשה הקלה משום שנמנע הכיבוש הנאצי, אך מצד אחר עלו החששות מפני תמורות בתחום הפוליטי החברתי הכלכלי והדתי. פעילותם של מוסדות הקהילה הופסקו, וכן הופסקה פעילותם של המפלגות והארגונים הציבוריים. בסתיו 1939 בלט מספר היהודים במוסדות המימשל העירוני ובשורות המיליציה. באמצע 1940 הוחלף רק חלק מהם באוקראינים מקומיים וברוסים. באביב 1940 הוחל בחלוקת תעודות-הזהות, ומספר ניכר של יהודים אמידים לשעבר ופליטים בקולוביאה הוגבלו בחופש המגורים שלהם בעיר מחוזית, בקירבת הגבול וסמוך למיתקנים צבאיים. אמנם השלטונות הסובייטיים בקולוביאה לא תמיד מימשו את ההגבלות הללו, אבל האיום הזה ריחף כל העת על ראשם של בעלי תעודות- זהות מסוג זה. חלק מן הפליטים היהודים סירבו לקבל אזרחות סובייטית, והם הוגלו בסוף יוני 1940 לברית- המועצות. מפעלים גדולים ובינוניים הולאמו; רק לבעלי-מלאכה שעבדו בעצמם בסדנאותיהם הותר להמשיך, לפי שעה, בעיסוקיהם. אולם בסוף 1940 הוגבר הלחץ עליהם להצטרף לקואופרטיבים. המסחר היהודי הסיטוני הופסק לאלתר והמסחר הקמעוני הפרטי צומצם באורח הדרגתי. בתחילת 1941 נמצאו בקולוביאה רק קיוסקים פרטיים מועטים בבעלות יהודית. בשנת הלימודים 1939- 1940 התקיימו בקולוביאה 8 בתי-ספר ששפת ההוראה בהם היתה יידיש, אך בשנת הלימודים 1940- 1941 הפכו חלק מהם לבתי-ספר אוקראינים. קולוביאה היתה אחד ממרכזי הפעילות המחתרתית של תנועות-נוער ציוניות בגאליציה המזרחית בתקופה הסובייטית בסוף 1939 וב- 1940. בפעילות זו נטלו חלק מפעילי תנועות-נוער מקומיים, מערים אחרות באיזור ומבין הפליטים שהגיעו ממערב פולין - ועיקרה נסיונות לעבור את הגבול לרומניה ומשם לצאת לארץ-ישראל. חוליות לבדיקת האפשרויות לחצות את הגבול יצאו מקולוביאה להורודנקה, לשניאטין ולקוטי הסמוכות. אולם הנסיונות לגנוב את הגבול לא עלו יפה ורק כ- 10 איש נמלטו בדרך זו. עשרות חברים נתפסו על-ידי השלטונות הסובייטיים, נאסרו והוגלו לאזורים מרוחקים בברית-המועצות. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות נמלטו מזרחה כמה מאות מיהודי קולוביאה, בעיקר צעירים ופעילים במוסדות סובייטים. חלק מן הנמלטים חזרו העירה כעבור מספר ימים לאחר שדרכי הנסיגה נותקו על-ידי הצבא הגרמני. ב- 30.6.1941 נסוג הצבא הסובייטי מן העיר, מלווה יריות מצד הלאומנים האוקראינים המקומיים. אחרי יומיים של העדר כל שלטון, שבמהלכם התפרעה בעיר האוכלוסיה האוקראינית המקומית, נכנסו לקולוביאה יחידות הצבא ההונגרי. כבר בימים הראשונים לשלטון החדש נצטוו היהודים מגיל. 12 ומעלה לענוד סרט לבן ועליו מגן-דוד. כן הוטלו על היהודים הגבלות תנועה. הוחל בהחרמת רבוש ובחטיפות לעבודת-כפייה. אמנם המושל הצבאי ההונגרי ריסן במידת-מה את האוקראינים, אך הללו מצאו בכל זאת דרכים שונות כדי לפגוע ביהודים. אף-על-פי שקולוביאה היתה נתונה עדיין לניהול המימשל הצבאי ההונגרי, הגיעו ב- 24.7.1940 לעיר יחידות האס. אס. וריכזו כ- 2,000 איש בגן העירוני. אנשי ה-אס.אס. דרשו להסגיר לידיהם 2 יהודים, שהעליבו כביכול חיילים גרמנים. כאשר לא נמצאו בין היהודים "האשמים", הודיעו הגרמנים שיוציאו להורג כל יהודי עשירי מבין המרוכזים בגן. כדי למנוע טבח המוני החליטו 2 יהודים ליטול על עצמם את האחריות ו"להודות" באשמה. אחד משניים אלה היה משורר עברי צעיר - א.ד. ורבנר. הגרמנים לא הסתפקו בכך ובחרו בעצמם כ- 150 איש נוספים, הם הובילו אותם לשדות קורולובקה בקירבת העיר, כדי להוציאם להורג. אל קבוצת קרבנות זו צורפו עוד עשרות עסקני ציבור יהודים. 2 אנשים קפצו בדרך מן המכוניות ונרצחו במקום. הוועד היהודי בעיר, שהתארגן בראשית חודש יולי, ביקש את התערבותו של המושל ההונגרי, ואמנם באמצעותו נמנעה ברגע האחרון ההוצאה-להורג. ב- 1.8.1941 סופחה גאליציה המזרחית לגנראל-גוברנמנט וקולוביאה עברה לניהולם הישיר של הגרמנים. באותה עת נדרשה הקהילה היהודית להקים יודנראט מבין מנהיגים ותיקים מלפני המלחמה. בקרב עסקני הציבור היהודים היו התלבטויות בדבר היחס אל המוסד הזה; רבים סירבו להיכלל בו. בין היתר הוצע תפקיד יו"ר יודנראט לחיים בעיר, אבל הלה סירב להיענות לפנייה וטען שאינו רוצה לשתף פעולה עם הנאצים. היו"ר הראשון של היודנראט היה שווייצר, מורה לפיסיקה, אשר כיהן בתפקיד זה כחודש ימים. אחריו מילא את התפקיד מרדכי (מוטקה) הורוביץ. איש זה הפך לדמות המרכזית ביודנראט ובקהיליה עד סוף 1942, וקיימות דעות שונות ומנוגדות בקשר להתנהגותו. מרדכי הורוביץ היה בן למשפחת רבנים מכובדת, בעל בית-חרושת גדול בעיר, נדבן ומקובל מאוד על בני קהילתו. מינויו ליו"ר היודנראט בא במידה רבה ביוזמת היהודים עצמם, אשר האמינו שיעלה בידו למלא תפקיד קשה זה לטובת בני הקהילה. ואמנם רבים מניצולי השואה מציינים, שהורוביץ שמר על עדתו תוך הקרבה וסיכון עצמי. לעומת זאת מעידים אחרים, שהורוביץ פגע קשה באוכלוסיה היהודית. להבנת התנהגותו של הורוביץ יש לעמוד על תפיסתו בשאלת הקשר עם הגרמנים. הוא סבר שיש להיענות לכל הדרישות החומריות של השלטונות, ובהתאם להשקפה זו הגביר הורוביץ את הלחץ על היהודים והוציא מהם ביד קשה את רכושם. על רקע זה נתגלעו ניגודים חריפים בינו לבין אחדים מבין חברי היודנראט. הציבור היהודי הפעיל לחץ מוסרי גם על מנהיגים ותיקים מסורים ומנוסים שייכנסו ליודנראט, כדי להבטיח בדרך זו נציגות נאמנה לקהילה. ואכן נמצאו ביודנראט הראשון פעילי ציבור ידועים, כגון הרש ביטר, חיים רינגלבאום שניאות בכל-זאת להיות חבר במועצה, קופל גודיג (מפעילי פועלי ציון הבולטים בעיר), הרש הורוביץ, דוד שרל, שייקה פריש, אברהם פיקהולץ, הרשל חיות, משה שנייברגר ויואל יעקובי. ביודנראט היו כמה מחלקות, וביניהן המחלקה לאיסוף ולאספקת חפצים ודברי ערך לגרמנים ובראשה הרש ביטר. איסוף החפצים קיבל, כאמור, לעתים קרובות אופי של החרמה. במחלקה זו הועסקו כ- 30 איש וכן מספר בעלי- מלאכה שעסקו בשיפוצן ובסידורן של דירות לגרמנים. המחלקה לעזרה סוציאלית בניהולו של דוד שרל הפעילה מטבחים. ציבוריים, טיפלה במושב-הזקנים, בבית-היתומים ודאגה להושטת עזרה לפליטים יהודים שגורשו לקולוביאה מיישובי הסביבה. משרד הרישום ביודנראט ערך לפי הוראות הגרמנים.רישום האוכלוסיה היהודית והדבר שימש בעיקר בסיס לחלוקת כרטיסי מזון ולסידור עבודות-כפייה. הרישום לא היה מדויק, משום שהיודנראט לא היה מעוניין למסור לגרמנים נתונים מלאים על מצב האוכלוסיה. גם היו מבני הקהילה שהעדיפו לא להכלל בכרטסת היודנראט כדי לא לצאת לעבודת-כפייה. מה גם לאחר שהנתונים של משרד הרישום התחילו גם לשמש את הגרמנים בהכנת רשימות לגירושים באקציות השונות. מחלקת העבודה ביודנראט היתה אחראית למילוי מיכסות עובדי כפייה. כן עסקו אנשיה בסידור היהודים במקומות עבודה קבועים. פעולה זו קיבלה חשיבות מרובה בתקופה שאישורים ממקומות-עבודה "חיוניים" נתנו חסינות מסויימת, אם כי זמנית, מפני הגירושים ב- 1942. קופל גודיג, מנהל מחלקת העבודה, ואיש בעל השפעה ביודנראט, היה חדור אמונה, שרק באמצעות העבודה למען הגרמנים ניתן למנוע, או לצמצם את הפגיעות בקהילה היהודית. לכן פנה בקריאה אל הצעירים להתייצב לעבודה. ואמנם רבים נענו ונשלחו לתיקון מסילות-הברזל, הכבישים והגשרים; כן הועסקו בעבודות לוויסות מימי הנהר פרוט, עבדו בריצוף כיכרות במצבות שנעקרו מבתי-העלמין ובשורה של מפעלים לייצור תחמושת. במספר מקומות עבודה התעללו הגרמנים והאוקראינים בעובדים היהודים, והיו גם מקרים רבים של פגיעות בנפש. כתוצאה מכך פחתה הנכונות לצאת לעבודה, רבו תופעות של סירוב להישמע להוראות מחלקת העבודה של היודנראט, וגברה התערבות ישירה של משרד העבודה הגרמני בגיוס יהודים לעבודת-כפייה. מחלקת האספקה, בניהולו של שייקה פריש, היתה מופקדת על חלוקת מנות מזון קצובות וזעומות ביותר שסיפקו הגרמנים ליהודי העיר ב- 1941. מנות הרעב כללו 600 גראם לחם בשבוע, כמות זעירה של סוכר ותפוחי-אדמה. אולם גם הקצבות הללו לא ניתנו בסדירות ולא היה בהן משום יסוד לקיום מינימאלי. המחלקה לאספקה השתדלה לדאוג למזון למוסדות ציבוריים כמו בית-החולים היהודי, מושב-הזקנים ובית-היתומים. רוב רובה של האוכלוסיה היהודית עשה להשגת מזון בדרכים אחרות, בעיקר על-ידי החלפת חפצי-בית ומלבושים תמורת מזון אצל האוכלוסיה המקומית, או על-ידי מכירת דברי-ערך וקניית מצרכים בשוק השחור. עם זאת ליווה רעב כבד את יהודי קולוביאה כל תקופת הכיבוש הנאצי, והפיל קרבנות רבים. מחלקת הכספים של היודנראט גבתה מן האוכלוסיה היהודית מיסים והיטלים למיניהם, ודאגה למימון הפעולות השוטפות של המועצה היהודית, אך עיקר טיפולה היה בריכוז כספים לתשלום קונטריבוציות ולמתן שוחד לגרמנים כדי לנסות לדחות גזירות שונות. לפני היודנראט על כל מחלקותיו עמדה בכל חומרתה השאלה כיצד לתמרן בין השאיפה לשרת את הקהילה ולהקל על מצוקתה לבין הצורך למלא דרישות הגרמנים. האוכלוסיה היהודית ידעה להעריך את המאמצים של היודנראט להגן על האינטרסים של הקהילה, ועם זאת ביקרה תופעות של שחיתות והעדפת האינטרס האישי על הציבורי, תופעות שפקדו חלקים ממנגנון היודנראט. זמן קצר לאחר הקמת היודנראט נצטוו אנשיו לגייס צעירים למשטרה היהודית. עם ארגונה של זו נתנו עסקני ציבור את דעתם למניעת חדירתם של אלמנטים בלתי אחראיים למשטרה. בשלב ראשון האמינו חברי היודנראט בקולוביאה, כי המשטרה היהודית עשויה למלא תפקיד של הגנה עצמית כנגד התנפלויות האוקראינים. ואמנם בראשית קיומה היו בשורותיה צעירים מתנועות-נוער שונות. אולם במקביל לכך חדרו למשטרה גם אלמנטים מפוקפקים מבחינה ציבורית. המשטרה היהודית השתתפה באיסוף חפצים בשביל הגרמנים, טרחה על הבאת אנשים לעבודת כפייה, ובאקציות ב- 1942 נטלה חלק בריכוז האנשים לקראת הגירושים. ואמנם במרוצת הזמן, צייתה המשטרה היהודית, לאחר שחלו בה שינויים אישיים, להוראות הגרמנים. האשימו אותה בסחיטת כספים ובגילוי מחבואים. עם זאת היו תופעות של עזרה והצלה מצד השוטרים. תחילה היה מספר השוטרים 60, ובקיץ 1942 הגיע ל- 160. מפקד המשטרה היה מנדל גרין, פליט מסטאניסלאבוב, וסגנו ד"ר הולנדר, פליט מצ'כיה. האחרון התאבד כחצי שנה לאחר כניסתו לתפקידו זה. גזל הרכוש היהודי נמשך כל הקיץ של שנת 1941. יותר מ- 2,000 ראשי בקר וסוסים הוחרמו אצל יהודי קולוביאה והסביבה הקרובה. על הקהילה הוטלה קונטריבוציה, כדי לשפץ את בתי המושבה הגרמנית בקולוביאה, שניטשו ברובם על-ידי דייריהם הגרמנים בימי השלטון הסובייטי, וההוצאות הכרוכות בכך הסתכמו ב- 200,000 זלוטי. ב- 19.8.1941 יצאה פקודה למסור לשלטונות כל כלי-כסף וזהב, אבנים יקרות, תכשיטים ומטבע זר. בתחילת ספטמבר 1941 הוטלה קונטריבוציה נוספת, והדבר הגביר עוד יותר את התרוששותם הכלכלית של יהודי קולוביאה. באוגוסט 1941 גירשו שלטונות הונגריים משטחם לגאליציה המזרחית יהודים "חסרי נתינות". כ- 2,000 מבין הגולים הללו הובאו לקולוביאה. היודנראט הקים ועדה מיוחדת לארגון אספקת מזון ולמציאת קורת-גג לגולים אלה. הקהילה כולה התגייסה להושטת עזרה לפליטים מהונגריה; הוקמו בשבילם מטבחים ציבוריים, חילקו להם בגדים, והם שוכנו בבית-הכנסת הגדול, בבתי-תפילה אחרים, בבנייני ציבור ובתים פרטים. בין הפליטים נמצאו יותר מ- 100 יתומים, ובעזרת היודנראט ומספר אנשי ציבור נפתח בשביל אלה בית-מחסה, ואף נקבעו מורים כדי ללמדם. ב- 11.10.1941 נעשו מאסרים בין יהודי קולוביאה על-פי רשימה ערוכה מראש על-ידי האוקראינים. רוב האסירים היו רבנים, עסקני ציבור, רופאים, עורכי-דין ופעילים בתקופה הסובייטית. הרבה אנשים שנכללו ברשימה הצליחו להסתתר. יו"ר היודנראט נדרש לסייע בגילוי המבוקשים, אך סירב בתוקף. למחרת, ביום הושענא רבא תש"ב, 12.10.1941, החלה האקציה ההמונית הראשונה. יחידות הגיסטאפו, המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית החלו במצוד אחר היהודים ברחובות ובבתים. האוכלוסיה המקומית סייעה בידיהם בגילוי המסתתרים. במהלך האקציה הוצאו קבוצות יהודים מבתי-תפילה, שם התכנסו לתפילת "הושענא". נסיונות להימלט מחוץ לעיר לא הצליחו, לרוב, משום שכל מבואותיה היו שמורים בידי הנאצים ועוזריהם. כל הנחטפים הובאו לתחנת המשטרה ולבית- הסוהר, שם רוכזו עד שעות הערב כ- 3,000 איש. באותו ערב הציתו הגרמנים גם את בית-הכנסת הגדול ובתי- תפילה אחרים. היהודים הוחזקו בבית-הכלא ימים אחדים בלא מים ומזון ורבים מתו במקום. מבין הכלואים הוציאו הגרמנים כ- 150 בעלי-מלאכה שהיו חיוניים למשקם. מקרב האסירים נלקחו מדי יום קבוצות של צעירים יהודים, שהוסעו כ- 8 ק"מ לחורשה שעל-יד כפר שפרובצה וחפרו בורות גדולים. הבנות אלו לרצח המוני הוסוו היטב. עם סיום חפירת הבורות הובלו הכלואים מבית-הסוהר קבוצות קבוצות אל גיא ההריגה והוצאו להורג ביריות. הרצח נמשך כשבועיים. וקציר הדמים הסתכם בכ- 2,850 איש. ב- 6.11.1941 נאסרו שוב כמה מאות יהודים ברחוב מוקרה באמתלה שבאיזור זה הסתתר איש המשטרה הסובייטית לשעבר. רובם נרצחו בחורשת שפרובצה. חורף 1941- 1942 הביא עמו מצוקת רעב ומחלות. בבית-החולים היהודי היו 25 מיטות וצוות של 7 רופאים. לא היה בכוחם של הרופאים להתמודד עם מחלת הטיפוס, שהקיפה מאות רבות של אנשים. רוב החולים נשארו בבתיהם, ובבית-החולים אושפזו רק אלה שלא היתה להם קורת-גג ולא משפחה. מדי יום מתו ברעב כ- 50 איש ואף יותר. בסוף דצמבר 1941 היה על היהודים למסור לגרמנים את כל בגדי הפרווה שברשותם. 14 איש נאסרו כבני-ערובה למילוי גזירה זו במלואה. היו מקרים שיהודים העדיפו לשרוף את הפרוות ולא למסור אותן בידי הצורר. עם סיום האיסוף שוחררו בני-הערובה, אך נאסרו שוב כעבור מספר ימים ונרצחו. ב- 23.12.1941 נצטוו כל היהודים בעלי דרכונים זרים להתייצב עם תעודותיהם בגיסטאפו. פליטים גרמנים והונגרים צייתו להוראה זו. הם נכלאו בבית-הסוהר ומשם הועברו לשפרובצה ונרצחו. באקציה זו מצאו את מותם כ- 1,200 איש. ב- 24.1.1942 נערכו מאסרים בקרב האינטליגנציה היהודית בעיר. הגרמנים טענו שוב, שמדובר באוהדי המשטר הסובייטי, אך בין הנאסרים היו שלא היו פעילים כלל בשנים 1939- 1941. תוך שבוע ימים נתפסו כ- 400 איש. כשהאנשים הכלולים ברשימה לא נמצאו בביתם, נלקחו במקומם קרובי משפחה או סתם יהודים שגרו שם. קרבנות אקציה זו נטבחו אף הם בכפר שפרובצה. ב- 25.3.1942 הודיעו הגרמנים על הקמת הגיטו. למחרת היום החלו היהודים לעבור אל הרובעים שהוקצו למטרה זו. הגיטו היה מורכב משלושה רובעים. (א) הרובע הראשון הקיף את הרחובות וואלובה, קופרניק, שקלארסקה והרחובות הסמוכים; (ב) הרובע השני כלל חלק מרחובות לגיונוב, מוקרה והסימטאות הסמוכות לו וכן מיצקיביץ'; (ג) הרובע השלישי גבל בנחל מאלינובקה והקיף את הרחובות דז'דושיצקי, סלובאצקי, כולונייבסקי ווייז'בובה. לא ניתן היה לעבור מרובע אחד למשנהו אלא ברשיונות מיוחדים ובליווי שוטרים אוקראינים ויהודים. הרובעים הוקפו גדר גבוהה של קרשים ותיל. איזור הגיטו היה קטן ביותר. אם קודם-לכן התגוררו בו כ- 2,000 איש, הרי עתה דחסו לתוכו יותר מ- 18,000 יהודי קולוביאה. רק מספר רופאים יהודים שטיפלו בגרמנים הורשו להתגורר מחוץ לתחום הגיטו. ב- 28.3.1942 סרקו הגרמנים והאוקראינים את המסתתרים בצד "הארי", ואכן נמצאו כ- 60 איש שביקשו למצוא מחסה מחוץ לגיטו. הניתוק מן העולם החיצוני והצפיפות העמיקו עוד יותר את המצוקה; המחלות התפשטו ורבים מיהודי קולוביאה מתו ברעב. תהליך ההשמדה הפיסית של יהודי קולוביאה היה מלווה בהשפלות. ואף-על-פי-כן נמשכו הנסיונות להתמיד בפעילות חינוך ותרבות. המשורר העברי הצעיר א.ד. ורבנר כתב שירים בגיטו וקרא אותם בחוגי משכילים. רבים כתבו יומנים וכרוניקות, מתוך מודעות לצורך בהצחת קורות הימים הנוראים ההם. כרוניקה מסוג זה כתב מנדל שאודר. האחראים על הדואר בגיטו ניצלו אפשרות זו, שהיתה מצומצמת ומבוקרת היטב, כדי ליצור קשר עם העולם החיצוני ולהעביר ידיעות מוסוות על ממדי האסון שפקד את קהילת קולוביאה. בגיטו נערכו פגישות מחתרתיות של קבוצות משכילים לדיון בנושאים שונים בתחום התרבות. הצעירים המשיכו ללמוד ביחידות ובקבוצות. בערב פסח תש"ב, 1.4.1942, נערכה סלקציה בין היוצאים לעבודה מחוץ לגיטו. כ- 100 איש, שהוגדרו כבלתי-כשרים לעבודה, הופרדו והועברו לקסרקטין גרמני בעיר. היה זה אות מבשר רעות. ב- 3.4.1942 הוטל הסגר על הרובע הראשון של הגיטו. הגרמנים פרצו לתוכו, החלו בהוצאת התושבים מבתיהם ובריכוזם בבניין בית-הספר למסחר לשעבר. החולים שנמצאו בבתים נרצחו במקום. גם באקציה זו הוציאו הגרמנים את הצעירים ובעלי- המלאכה מבין המיועדים להשמדה והשאירום לפי שעה בגיטו. האחרים הועלו לקרונות משא והובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ. למחרת היום, ב- 4.4.1942, המשיכו הגרמנים באקציה ברובע השני של הגיטו. אף כאן הם עברו מבית לבית, והוציאו את הקרבנות לגירוש. בשל ריבוי המסתתרים הציתו הגרמנים חלק ניכר של הרובע, ובדרך זו אילצו את היהודים לנטוש את מחבואיהם. כך פעלו הגרמנים גם ברובע השלישי. בסיומה של האקציה נשלחו לבלז'ץ כ- 5,000 יהודים, כ- 250 נרצחו במקום ו- 86 נשרפו חיים בעקבות הצתת בתי הגיטו. בסוף אפריל 1942 גורשו רוב היהודים מיישובי הסביבה קוטי, קוסוב, זאבלוטוב. פיסטין ורוז'נוב והוכנסו לגיטו קולוביאה. בקיץ חלה הרעה נוספת במצבם הכלכלי של יהודי קולוביאה. החפצים שניתן היה להחליפם תמורת מזון אזלו והלכו. הצתת חלקים של הגיטו באקציה של אפריל כילתה את שארית הרכוש היהודי. גם הברחת המזון לגיטו הסגור היתה כרוכה בסכנות גדולות. כדי להתגבר על הניתוק מן העולם החיצון ולאפשר השגת מזון כלשהו, העלו אחדים מחברי היודנראט הצעה להקים מחוץ לגיטו "מרכז חליפין" של מוצרי מלאכה מפרי עבודתם של בעלי-מלאכה יהודים. רעיון זה זכה אף לתמיכה מצד חוגים מסוימים בקרב הגרמנים, שביקשו בדרך זו להתגבר על מחסור במוצרי מלאכה. ואמנם באמצעות ה"מרכז לחליפין" נוצר קשר עם איכרי הסביבה, ונתאפשרה הכנסת כמות מסוימת של מזון לגיטו באופן רשמי, וכך אפוא נוצל ה"מרכז לחליפין" להברחת מזון. ב- 4.7.1942 נדרשו כל הגברים בני 16- 60 להתייצב לביקורת אישורי-עבודה. במקביל הוקף הגיטו ביחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית, ואחדות מהן חדרו גם פנימה וערכו סריקות בבתים. באותו יום נרצחו במקום כ- 150 איש. סריקות מסוג זה נישנו מדי פעם, וכך נהרגו ב- 18.8.1942 כ- 90 יהודים ברחובות הגיטו. ב- 3.9.1942 הוחתמו מחדש תעודות העובדים במפעלים "חיוניים". ב- 7.9.1942 נטצוו תושבי הגיטו להתייצב במגרש ליד משרד העבודה לרישום כללי, והיהודים עשו מאמצים גדולים כדי לזכות באישורים ממקומות-עבודה. במגרש התרכזו כ- 8,500 איש והחלה סלקציה. הכשרים לעבודה ובעלי אישורים ממקומות-עבודה מוגנים הופנו לצד ימין, הנותרים הופנו שמאלה. כ- 1,500 הורשו להישאר בגיטו וכ- 7,000 הובלו לבלז'ץ. כ- 1,000 נוספים - חולים שלא היה בכוחם להתייצב או כאלה שניסו להסתתר ונתגלו - נרצחו בגיטו. לאחר אקציה זו צומצם שטח הגיטו. זכות ההימצאות בו ניתנה רק לבעלי אישורים ממקומות עבודה. תמורת כסף רב ניסו שרידי הקהילה להשיג אישורים מתאימים, במיוחד מטעם החברה לאיסוף הרכוש היהודי שנותר בגיטו לאחר האקציה האחרונה. רציחות ספוראדיות נמשכו עד אוקטובר 1942. ב- 11.10.1942 החלה אקציה נוספת. במהלכה נלקחו להשמדה ילדים מבית-היתומים, וחלק מהם נרצחו במקום. כ- 4,000 איש נשלחו שוב לבלז'ץ. ב- 13.10.1942 דרשו הגרמנים למסור לידיהם 105 קרבנות נוספים, בעיקר נשים וזקנים, שאם לא כן יוציאו להורג את חברי היודנראט והמשטרה היהודית. השוטרים היהודים הביאו את מספר האנשים הנדרש והם נרצחו בבית המטבחיים. יו"ר היודנראט, מרדכי הורוביץ, השתדל אצל הגרמנים שיוענק לשרידי הגיטו מעמד של מחנה-עבודה. הוא קיווה שאולי בדרך זו ייפסק גל האקציות, אך מאמציו לא נשאו פרי. במחצית השנייה של אוקטובר שלחו מרדכי הורוביץ ואחותו יד בנפשם במשרדי היודנראט. אחרי האקציה של 11.10.1942 רבו מיקרי ההתאבדות בקרב האוכלוסיה. ב- 4.11.1942 נלקחו להשמדה גם העובדים שעסקו בפינוי הרכוש היהודי ובריכוזו. בו ביום התפרצו הגרמנים והאוקראינים לגיטו והעלו אותו באש, כאשר כל מי שנמצא בתוכו מצא את מותו בלהבות או שנורה מכדורי הרוצחים. המאושפזים בבית-החולים היהודי נרצחו במיטותיהם. הטבח נמשך כל הלילה, ובסך-הכול נהרגו כ- 5,000 איש. ב- 6.11.1942 הובלו כ- 1,000 איש לכפר שפרובצה והוצאו להורג ביריות. אחרי רציחות אלה נותרו בגיטו כ- 80 איש, ועוד כמה מאות במחבואים שלא נתגלו ולא נפגעו בשריפת הגיטו. גם בשלב זה לא פסקה מלאכת ההשמדה, הגרמנים המשיכו לחפש אחר המסתתרים. ב- 13.12.1942 נרצחו בשפרובצה רוב אנשי המשטרה היהודית, וקולוביאה הוכרזה רשמית "יודנריין". קבוצות ויחידים מבין שרידי יהודי קולוביאה ניסו לברוח להונגריה ולרומניה בתקווה למצוא שם מקלט, אך ברוב המקרים הם נתפסו על-ידי הגרמנים או על-ידי האוכלוסיה המקומית. כך, למשל, יום לפני המיפקד, ב- 7.9.1942, שבו נדרשו, כאמור, היהודים להתייצב ל"החתמת אישורים", העריכו רבים שמדובר למעשה באקציה חדשה, ועל כן נמלטו מאות יהודים מקולוביאה בכיוון הנהר צ'רמוש שבגבול רומניה. בלילה חצו את הנהר במטרה להגיע לצ'רנוביץ, אך האוקראינים הסגירום בידי הגרמנים. כולם הוחזרו לקולוביאה והוצאו להורג. רק בידי בודדים עלה להגיע לצ'רנוביץ ולהונגריה ולהינצל. ב- 20.1.1943 רוכזו היהודים שעדיין נותרו בחיים במספר בתים. אולם היתה זו מלכודת בלבד, משום שהגרמנים ביקשו בדרך זו לפתות את המסתתרים בעיר ובסביבה לחזור לשטח הגיטו. ואמנם בגלל הקשיים במציאת מיקלט בקרב האוכלוסיה המקומית וביערות באיזור נאלצו רבים לחזור לשטח הגיטו. ואכן התרכזו בו שוב כ- 2,000 איש. ב- 1.2.1943 נלקחו כ- 1,500 מהם לגיא ההריגה שבשפרובצה. ב- 2.2.1943 חוסל הגיטו סופית, ומאז היו היהודים שנתגלו מדי פעם בפעם מוצאים להורג בבית-הקברות היהודי בעיר. עם גבור הגירושים להשמדה ב- 1942 רבו התופעות של התנגדות פעילה. היו התנפלויות על הנוגשים בגרזינים, מוטות וכלים אחרים, במיוחד בעת גילוי המחבואים. באקציה של 7.9.1942 תקפה צעירה יהודיה שוטר אוקראיני במגרש שבו כבר רוכזו הקרבנות. היא נרצחה באכזריות. בעקבותיה התנפלו עשרות יהודים בידים חשופות על הגרמנים שהתעללו בילדיהם. מרדכי שפרבר נמלט מן הרכבת שהובילה קרבנות האקציה מ- 10.10.1942 להשמדה בבלז'ץ. הוא הצטרף לפארטיזאנים והצטיין בלחימתו. הנאצים הכריזו פרס על לכידתו, וכתוצאה ממעשה בגידה ניתפס ונרצח תוך עינויים. גם יהודים רבים אחרים פרצו קירות קרונות-הרכבת וניסו להימלט, אך רובם נספו תחת הגלגלים, אם מיריות השומרים ואם בידי האיכרים המקומיים. לעתים רכשו היהודים שבמחבואים נשק להגנה עצמית. נסיונות לארגן קבוצות צעירים בגיטו קולוביאה ללוחמה פארטיזאנית לא עלו יפה, ולכן היתה רק הצטרפות אינדיבידואלית של יהודי קולוביאה למוקדים מעטים לערך של התנגדות פעולה לנאצים באיזור העיר. ב- 29.3.1944 שוחררה קולוביאה על-ידי הצבא הסובייטי. מהמחבואים יצאו רק יהודים בודדים שהצליחו להינצל. כעבור מספר ימים ערכו הגרמנים התקפת נגד והיהודים נאלצו להימלט מן העיר, רק בחודש אוגוסט 1944 חזרו אליה, לאחר שהחזית הורחקה מערבה. אולם גם בחודשים הראשונים שלאחר השחרור לא חלפה הסכנה ליהודים, מאחר שכנופיות הלאומנים האוקראינים - "אנשי באנדרה" - שוטטו בסביבה ופגעו בפקידי המימשל הסובייטי וביהודים. ואמנם היו מקרים של רצח יהודים באיזור. חלק מן הניצולים עזבו את קולוביאה ועברו לרומניה. אחרים שנשארו במקום, לפי שעה, דאגו להנצחת זכר הקורבנות על-ידי גידור מקומות הטבח. לעיר החלו להגיע גם יהודי קולוביאה ששהו בזמן המלחמה בברית-המועצות או שגויסו לצבא האדום. לאחר שנוכחו לדעת שהקהילה חרבה ולא נותר איש בחיים, להוציא יהודים בודדים, המשיכו רובם בדרכם מערבה לפולין, ומשם לארץ-ישראל או לארצות אחרות.

הישוב היהודי מראשיתו

ב- 1395 הוכרה קולוביאה כעיר מלכותית. ב- 1414 נמסרו העיר והאיזור לשליט וואלאכיה, אך כעבור 25 שנים הוחזר האיזור כולו הנקרא פוקוצ'יה, והעיר קולוביאה בכללו, למלכות פולין. ב- 1424 חזר ואישר מלך פולין את זכויות העיר לקולוביאה. העיר שוכנת באיזור פורה, ומלבד תבואות גידלו בעלי האחוזות והאיכרים סוסים ובקר ופיתחו ענפים נוספים בתחום החקלאות. בעיר ובסביבותיה הוקמו טחנות- קמח. במאה ה- 15 נעשתה קולוביאה למרכז אספקת בשר לכל חבל. האליץ'; התקיימו בה ירידים שבועיים, שהיו מרכז פעילות כלכלית לסביבה כולה. במאה ה- 16 סבלה העיר מהתנפלויות של הוואלאכים. בסוף המאה ה- 16 נכבשה קולוביאה על-ידי התורכים ורוב תושבי העיר נרצחו בידיהם. אחרי שיקומה של העיר בראשית המאה ה- 17 החלו פלישות הטאטארים. שוב נחרבה.קולוביאה כליל, ותושביה נלקחו על-ידי הטאטארים בשבי. המלחמות התכופות הרסו את העיר מבחינה כלכלית, ורק בתקופה האוסטרית בסוף המאה ה- 18 חלה התאוששות במצבה. קולוביאה הפכה באותה עת לבירת המחוז. במאה ה- 19 היא עמדה בסימן של פיתוח כלכלי מואץ. במחצית השנייה של מאה זו בלט בקולוביאה גידול ביצוא תוצרת חקלאית ועצים לגרמניה. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה עברה העיר מיד ליד, כאשר כבשו אותה לסירוגין הצבאות הרוסים והאוסטרים. העיר על תושביה סבלה אבידות בנפש וברכוש. בסוף 1918 ובראשית שנת 1919 נמצאה קולוביאה בתחום שליטתה של הרפובליקה האוקראינית. ב- 1919 עברה העיר לידי הצבא הפולני ונכללה בתחום המדינה הפולנית עד ספטמבר 1939. עם התפוררות השלטון הפולני עברה העיר לשליטה הסובייטית, והאיזור כולו היה לאוקראיניה המערבית וסופח לברית-המועצות. השלטון הסובייטי נמשך בשלב זה עד פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941. העיר נכבשה בידי הגרמנים ובעלי-בריתם ההונגרים. תקופת הכיבוש הגרמני נסתיימה במארס 1944, כאשר הצבא הסובייטי המתקדם מערבה נכנס לעיר. את ראשיתו של היישוב היהודי בקולוביאה יש לראות במשפחה יהודית שעברה במאה ה- 15 מחבל האליץ לקולוביאה. משפחה זו חכרה מעיינות-מלח ואחוזות בקירבת קולוביאה. מראשית המאה ה- 16 החלו היהודים להתיישב בסביבות העיר, משום שהיתה מרכז מסחרי חשוב. בשנים 1521- 1540 כבר ידוע על הימצאותם של סוחרים יהודים בעיר. ב- 1540 הועמדו היהודים תחת שיפוט ראשי העיר, הוטלו עליהם חובות החלות על עירוניים ואף נהנו ממספר זכויות. על היהודים הוטלו מיסים ניכרים, אבל במקביל לכך הם נהנו מזכויות גם בתחום המסחר. כן הותר להם להשתתף בבחירות לראשות העיר ולפקידות העירונית. לראשי הקהילה היהודית ניתן אף להשתתף בביקורת משק-הכספים של העיר. ופעם בשנה נכח בא-כוח הקהילה בישיבות מועצת העיר, בה נמסר דו"ח על מצבה הכספי. הענקת הזכויות הללו נומקה בכך, שהיהודים נשאו בשני-שלישים של הוצאות העיר. בשל חשיבותם בכלכלת העיר הותר להם להתגורר במרכז השטח העירוני, ועם זאת הוטלו עליהם הגבלות שונות כגון איסור העמדת דוכנים עם סחורות בירידים, שנערכו בימי שישי בכיכר-השוק. בסוף המאה ה- 16 היו אחדים מנכבדי היהודים בקולוביאה מוכסים חשובים בעיר ובסביבה. ב- 1648 חדרו צבאות חמיילניצקי לקולוביאה והרגו כ- 300 נפש מבני הקהילה היהודית. בסוף המאה ה- 17 ובתחילת ה- 18 שוקמה הקהילה, אף חלה בה התפתחות כלכלית ניכרת וכן גדל מספר אנשיה. חיזוק מעמדה הכלכלי של הקהילה גרם לכך, שב- 1715 ניטל עליה לשאת בשלושה רבעים מכל מיסי העיר. כן שילמו יהודי קולוביאה באותה עת גם "מס- גולגולת" מיוחד בסכומים ניכרים. מראשית קיומה של הקהילה היהודית במאה ה- 16 ועד לסוף המאה ה- 17 בלטה פעילותם של יהודי קולוביאה בתחום המסחר הסיטוני, ובעיקר בתוצרת החקלאית. הם ריכזו את המסחר במוצרים אלה באיזור כולו ואף עסקו ביצוא לארצות הסמוכות. נוסף על המסחר הסיטוני, שלחו ידם גם במסחר קמעוני, במזיגה, ברוכלות ובמלאכה. גם בשנים אלו היה המסחר בתבואה ובבקר עם מולדאביה וואלאכיה בידי מספר משפחות יהודיות מקולוביאה. כן עסקו מספר יהודי קולוביאה ביבוא היין מהונגריה ובשיווקו בכל שטח פולין ואף מחוצה לה. מאמצע המאה ה- 18 ועד לסיפוח האיזור לאוסטריה הורע במידת-מה המצב הכלכלי של הסוחרים היהודים בקולוביאה בשל הקשיים ביצוא התבואה לאירופה המרכזית. מאמצע המאה ה- 16 פעלו בקולוביאה מוסדות-קהילה עצמאיים. בראשם עמד ועד של 3- 5 פרנסים, שייצגו את הציבור היהודי כלפי השלטונות וניהלו את ענייניה הפנימיים של הקהילה. ב- 1613 קיבלו היהודים שטח מתאים לבניית בית-כנסת וכן קרקע מחוץ לעיר לבית-קברות. ב- 1664 היה פעיל רבה של קולוביאה, ר' אברהם וואלפיש, להחלשת הקשר בין מספר קהילות במדינת רייסן לבין קהילת לבוב, לשם קביעת דרכים חדשות לחלוקת מיסים בין קהילות האיזור. הרב וואלפיש תרם רבות לביסוסה של הקהילה על כל מוסדותיה. בתקופת כהונתו עמד בראש הישיבה בקולוביאה ר' אברהם ב"ר יוסף כ"ץ. אחריו ישב על כס הרבנות בעיר ר' חיים בן ר' יהושע מקראקוב, בעל "מגיני שלמה" ו-פני יהושע". ב- 1690 היה ר' דוד הכהן אב"ד בקולוביאה. בתחילת המאה ה- 18 היתה קהילת קולוביאה נתונה להשפעת השבתאות. חשובי המטיפים לשבתאות כמו חיים מלאך, משה מאיר קאמינר מז'ולקייב, אלישע שור מרוהאטין ואחרים, סיירו באיזור והגיעו אף אל העיר. לא ידוע עד כמה מצא פראנק אוהדים ותומכים בקולוביאה. כן לא נמצאו בין יהודי העיר פראנקיסטים שהתנצרו אחרי הוויכוח בלבוב (1759). לעומת זאת היתה קולוביאה לאחד המרכזים החשובים של החסידות. האגדה מספרת שהבעש"ט נולד באוקופי, ויש הרואים מקום זה כפרבר של קולוביאה. אישור להנחה זו מוצאים בקיומו של רחוב אוקופובה בקולוביאה. גם הכפר קאמיונקה, הסמוך לקולוביאה, היה קשור בצמיחתה ובפעילותה של החסידות. והרי כמה דמויות בולטות מחסידי קולוביאה: ר' דוד ב"ר שלמה, שהיה מגיד מישרים בעיר; רבי יעקב קופל, הידוע בכינויו - ר' קופל החסיד, שהעתיק את מושבו לטישמייניצה ונפטר שם ב- 1876; ר' לייב פיסטינר, אחד מראשוני החסידים של הבעש"ט בעיר. האגדות קושרות את ר' ל. פיסטינר בשמו של הגיבור העממי האוקראיני דובוש, שפעל לפי המסורת בסביבות ק

הישוב היהודי מראשיתו

במחצית השנייה של המאה ה- 18 היו רוב הבתים במרכזה של העיר ורחובותיה הראשיים בידי היהודים, שהיו גם הרוב המכריע של האוכלוסיה. הנוצרים התגוררו ברובם בפרברים. באותה עת פרצו דליקות ומספר רב של בתי-עץ נשרפו. ואמנם מסוף שנות ה- 80 של המאה ה- 18 נבנו שכונות יהודיות מאבן. הפקידות האוסטרית ראתה ביהודי קולוביאה גורם מעכב בעד פיתוח האוכלוסיה הכללית, ובעיקר האיכרים. מ- 1780 נאסרה על יהודי קולוביאה חכירת יערות והובלת המלח ממקום הפקתו אל השוק. אבל כנגד זה גילו היהודים יוזמה בענפי כלכלה שהותר להם לעסוק בהם. וכך החלו לגדל טבק ולבנות מחסנים גדולים לצורך איחסונו. משפחת קריגסהאבר היתה בין הספקים העיקריים של טבק בגאליציה. מקור פרנסה נוסף ליהודי קולוביאה היה הסחר בדונג, דבש וחלב. הודות למצבה הגיאוגראפי של קולוביאה הורחבו בימי השלטון האוסטרי, ובמיוחד לאחר כיבוש בוקובינה ב- 1776, קשרי המסחר עם מולדאביה יותר מבעבר. למרות נטל המיסים הכבד שהוטל על יהודי קולוביאה ועל אף ההגבלות האדמיניסטראטיביות השונות בתחום הכלכלה, חל שיפור במצבם הכלכלי בראשית המאה ה- 19. נוסף על טיפוח הענף המסורתי של מסחר בתוצרת חקלאית, סחרו בעורות ובעצים, וכן התפתחה תעשיית הנרות. בין בעלי המלאכה היהודים בקולוביאה ניתן למצוא בראשית המאה ה- 19 נגרי בניין, חייטים, סנדלרים, פרוונים ושזרים. לאחר 1860 הותר ליהודי קולוביאה לרכוש נכסי-דלא-ניידי, ואכן משפחות אמידות רבות קנו קרקעות, בתים ואחוזות. כן נמצאו בבעלות יהודית בעיר טחנות-קמח ובתי-מלאכה לקדרות. בשנים 1848- 1849 פשטה מגיפת כולירה בעיר. גם האוכלוסיה היהודית נפגעה קשה במגיפה זו והדבר עיכב בעד התפתחותה. באמצע המאה ה- 19, בחלוף אירועי 1848, התחזק מעמדה של העיר כתחנה מסחרית חשובה בין גאליציה, בוקובינה ורומניה. שיפור המצב הכלכלי משך העירה מספר רב של יהודים, ומספר האוכלוסיה היהודית גדל והיה כמחצית תושבי העיר. ב- 1860 פנתה קהילת קולוביאה לשלטונות אוסטריה להתיר לסוחרים היהודים להחזיק את חנויותיהם פתוחות ביום א' שכן השבתת המסחר במשך יומיים בשבוע פגעה בהם קשה, אך הבקשה לא נענתה. ב- 1869 צורפה קולוביאה לקו מסילת-ברזל מרכזית שבין לבוב-צ'רנוביץ-יאסי, ודבר זה השפיע על הגברת המסחר היהודי. הקשר שנוצר נוצל להרחבת הייצוא החקלאי. הסוחרים היהודים מקולוביאה הגיעו לכל חלקי האימפריה האוסטרית ואף לנמליה של גרמניה, כמו ברמן והאמבורג. בסוף המאה ה- 19 היו בידי היהודים כמעט כל ענפי המלאכה. בעיקר גדלה חשיבותם בפחחות, מסגרות ונפחות. באותן השנים הוקמה תעשיית קונפקציה עניפה. בעיר ובסביבותיה הוקמה תעשיה פטרוכימית בבעלות יהודית. משפחות פרידמן, וייזר, בלוך וזינגר הקימו בתי-זיקוק של נפט ומיפעל לנרות פאראפין ולמשחות נעליים. במפעל לנרות פאראפין הועסקו 50 פועלים יהודים. ב- 1883 נפתח בקולוביאה, ביוזמתו ובבעלותו של ר' שמעון הלר, בית- חרושת לאריגת טליתות. תוך זמן קצר הוקמו מפעלים נוספים מסוג זה וכמה בעלי-מקצוע רכשו נולי-יד ועבדו בביתם. תעשיית טליתות בקולוביאה כבשה עד-מהרה שווקים בכל האימפריה האוסטרית, ואף מחוצה לה. קשים היו תנאי העבודה של אורגי הטליתות ושזרי העטרות. בעד יום עבודה בן 15 שעות קיבלו העובדים שכר של 3 כתרים לשבוע. האורגים שעבדו בביתם היו תלויים בסוחרים הגדולים ובבעלי בתי-חרושת באספקת חומרי גלם ובשיווק, ותמורת עבודתם קיבלו שכר ירוד. ב- 1892 פרצה שביתה של האורגים השכירים בתביעה לשיפור תנאי העבודה והשכר. בשביתה נטלו חלק 400 איש. תביעותיהם כללו: יום עבודה של 8 שעות ותשלום בעד ימי-מחלה. סטודנטים יהודים מפעילי המפלגה הסוציאל-דמוקראטית סייעו לארגון השביתה. במהלך השביתה, שעוררה הד ציבורי רחב מחוץ לקולוביאה, היו נסיונות לשבור אותה על-ידי הבאת מפירי שביתה משטח רוסיה, ועל רקע זה היו התנגשויות עם המשטרה. השביתה נמשכה 3 חודשים ונסתיימה ללא תוצאות ניכרות, אך בסופה הוקם איגוד מקצועי של אורגי טליתות - "אייניגקייט" - לארגון המשך המאבק. בעקבות השביתה החליטו חלק מבין העובדים השכירים לעבור לייצור על יסוד קואופרטיבי. אורגים רבים היגרו לאמריקה, ומאז נסתמנה ירידה בענף זה. בראשית המאה ה- 20 פותח בקולוביאה ענף חדש - ניקוי זיפי-חזיר. מספר ניכר של פועלים יהודים עבדו במיון הזיפים. הסוחרים היהודים שיווקו אותם ללייפציג, שם עובד החומר בבתי-חרושת. שואבי-מים יהודים היו מאורגנים בקולוביאה בקבוצות שעבדו בקבלנות. העיר חולקה ל- 14 אזורים, ובכל איזור היה שואב-מים קבוע שלרשותו עמדה עגלה רתומה לסוסים. כל בעל-חזקה כזה על חלוקת מים באזורו העסיק מספר פועלים כנושאי כדים. התחבורה בעיר והסביבה היתה כולה בידי עגלונים יהודים. בראשית המאה ה- 20 נמצאו בידי העגלונים היהודים כ- 40 כרכרות וכ- 20 קרונות משא. יהודי קולוביאה עסקו במסחר שטיחים מעשי-ידי האיכרים בסביבה. גם בעיר עצמה הוקם בית-חרושת לטוויית שטיחים "פרסיים", ובין עובדיו היו גם יהודים רבים. אחד הקווים האופייניים למצבה של קהילת קולוביאה בסוף המאה ה- 19 היה הקיטוב הכלכלי והחברתי. ב- 1898 היו מתוך כלל 14,000 יהודים כ- 100 משפחות אמידות. סוחרים קמעונאים, רוכלים, בעלי-מלאכה זעירים ופועלים שכירים היו נתונים במצוקה כלכלית קשה. כדי לגשר על הפערים ולסייע לקבוצות הללו בפעילותן הכלכלית, הוקמו על-ידי איק"א קופות-מילווה למתן אשראי לנזקקים. בשנים 1899- 1909 חולקו על-ידי קופות מילווה בקולוביאה 14,233 הלוואות בסך של 2,146,059 כתרים. בשנת 1908 נימנו עם חברי הקופה 2,974 איש. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה נוסד בקולוביאה "איגוד לעזרה ליהודי גאליציה", שמטרתו העיקרית היתה פיתוח מלאכת-בית ושיווק התוצרת. האיגוד תיכנן ייסוד בתי-ספר למלאכה ומתן סיוע בהקמת משקים חקלאיים. בשנת 1889 הוקם בקולוביאה בית-ספר להכשרת בנות לניהול משק-בית. צעירות יהודיות למדו בו בישול, אפייה, ניקוי וגם מלאכת גזירה ותפירה. ב- 1908 נפתחו בעיר קורסים למלאכת סריגה וריקמה, והמסיימות עבדו במקצועות אלה בבתיהן. במסגרת הקורסים הללו למדו 290 נשים. ב- 1901 קנתה חברת איק"א שטח חקלאי גדול בקירבת העיר ויסדה בו חוות-לימוד חקלאית. סמוך למלחמת-העולם הראשונה גדל באופן ניכר מספרם של מפעלים בבעלות יהודית ומספר הפועלים היהודים שהועסקו בהם. בקולוביאה נמצאו באותה עת 503 מפעלים, שמתוכם 263 הופעלו רק על-ידי בעלים ובני-המשפחה. ב- 240 הועסקו גם פועלים שכירים, והיהודים היוו בהם 82% מכלל העובדים. בתקופת השלטון האוסטרי נקבעה קהילת קולוביאה כקהילת מחוז. אחרי מותו של הרב ר' נח אפרים פישל בן משה ב- 1782, נבחר כרב קהילת קולוביאה והמחוז גיסו ר' יצחק בן נחמן הלוי אפשטיין. ר' יצחק ישב על כס הרבנות עד מותו ב- 1795. אחריו נבחר לרב בנו ר' נחמן צבי, שכיהן בתפקיד זה 34 שנים ונפטר ב- 1829. בתקופת כהונתו בשנים 1818- 1819 היתה מתיחות בין ראשי הקהילה לבין קבוצת בני הקהילה על רקע של גביית מיסים. בראש המתנגדים עמד משה ליברייך, שהתלונן לפני השלטונות האוסטריים על פרנסי הקהילה שניצלו לרעה את מעמדם בתחום המיסים וחלוקתם. משרד המחוז ניהל חקירות ממושכות בעניין, שבהן היו מעורבים גם חוכרי המיסים וסוכניהם. בשנת 1819 סולקו הפרנסים בקולוביאה מתפקידם ונתמנו פרנסים חדשים במקומם, אך השיטה כשלעצמה לא שונתה. יורשו של ר' נחמן צבי ברבנות היה בנו ר' יצחק זאב. הוא נפטר ב- 1849, ואחריו כיהנו ר' חזקיהו נחום ב"ר יצחק טויבש והרב ר' גרשון ב"ר יהודה. ביוזמתו של ר' גרשון ב"ר יהודה הוקמו מוסדות צדקה רבים. בימיו נבנה בית-הכנסת הגדול. ב- 1820 נוסדה אגודת "גמילות חסדים" שמילאה תפקיד של חברה קדישא. מלבד ענייני קבורה דאגה גם למאושפזים בבית-החולים. כאמור, הורגשה בקולוביאה השפעה גדולה של החסידות שהטביעה את חותמה על חיי הקהילה. לעומת זאת איטית ביותר היתה התפתחותה של ההשכלה. ב- 1848 גילה י. רוזנהק, נציגם של המשכילים היהודים, פעילות גדולה, הוא נבחר לסיים בלבוב, אבל מוסד זה לא נתכנס. באחרית ימיו נטה י. רוזנהק לציונות, והיה מנהיגם של החוגים הציונים בעיר עד סוף המאה ה- 19. על אף השינויים שחלו בחיי היהודים אחרי 1848 ואשר חיזקו את "הנאורים", נשארה קהילת קולוביאה ברובה שומרת מסורת. וגם הנהלת הקהילה נשארה בידי החוגים החרדים. ב- 1852, בעת תפילת יום הכיפורים, עוררו גנבים נוצריים בהלת-שוא כאילו פרצה אש בבית-הכנסת, כדי לנצל את המהומה לשדידת תכשיטים שענדו הנשים היהודיות. בעת נסיון ההימלטות מעזרת הנשים מחשש השריפה נחנקו 33 נשים ו- 3 ילדים. לאחר אירוע טראגי זה אסרו ראשי הקהילה על הנשים לבוא בימים הנוראים אל בית-הכנסת עם תכשיטיהן. ב- 1854 הקים ועד הקהילה בית-חולים יהודי. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 נבנה על-ידי הקהילה בניין מיוחד לתלמוד תורה ולמדו בו 120 ילדים. ב- 1861 נוסדה בעיר גימנסיה כללית, והחלו לומדים בה גם תלמידים יהודים. ב- 1886 נפתח בעיר בית-ספר יהודי עממי מיסודו של הסניף הווינאי של חברת כי"ח. ב- 1894 היו בקולוביאה 23 חדרים, 37 מלמדים ו- 349 תלמידים. ב- 1905 גדל מספר החדרים ל- 33, המלמדים - ל- 43 והתלמידים - ל- 691. במחצית השנייה של המאה ה- 19 גברה הפעילות הציבורית של יהודי קולוביאה. ב- 1861 בחרו יהודי העיר בד"ר אליעזר דוכס כציר לסיים הגאליצאי, שכיהן בתפקידו זה עד מותו ב- 1865. אחרי מותו הגיש ראש עיריית קולוביאה תזכיר לשלטונות אוסטריה, שמגמתו היתה למנוע בחירתם של היהודים למוסדות ייצוג מקומיים ואיזוריים. לפי הצעתו, יש לשנות את סדרי הבחירות באופן שרק מועמד ששליש ממצביעיו יהיו נוצרים רק הוא יוכל להיבחר. השלטונות האוסטריים דחו הצעה זו כנוגדת את החוקה, ובבחירות שלאחר-מכן נבחר שוב ברוב קולות מועמד יהודי לסיים הגאליצאי - ד"ר מאקסימיליאן לאנדסברג, שכיהן עד 1870. ב- 8.5.1865 פרצה דליקה גדולה בקולוביאה והעלתה באש 500 בתים. כ- 1,000 משפחות, ברובן המכריע יהודיות, נשארו ללא קורת-גג. הקהילה היהודית גילתה יוזמה רבה, בהדרגה תוקנו הנזקים ושוקמו הרבעים הנפגעים. בשנות ה- 70 הסתמנו שינויים בהרכב ועד הקהילה. למשמרות פרנסי הקהילה החלו להיבחר אנשים מבין המשכילים, שהשתדלו להכניס תיקונים במיבנה הקהילה, אולם רוב הפרנסים והשליטה נשארו בידי חוגים חרדים. בשנים שבין 1867 ל- 1891 כיהן כרבה של קולוביאה ר' הלל בן ברוך בנדיט - ליכטנשטיין (ל"ש). הוא נודע כגדול בתורה והתנגד לכל הזרמים המודרניים. הרב ר' הלל ל"ש עמד בקשרים עם האדמו"ר ר' חיים האלברשטאם מצאנז. אם כי לא הסכים להתערבותם של האדמו"רים בענייני מינוי שוחטים ודיינים. על רקע זה פרצה מחלוקת חריפה בינו לבין חסידי ויז'ניץ. כנואם ודרשן מלהיב נהג לנסוע בין ישובי הסביבה להטיף מוסר. בין חיבוריו: "משכיל אל דל" - דרשות ב- 4 כרכים; "אבקת רוכל" - דברי מוסר ב- 2 כרכים; "עת לעשות" (ביידיש) ב- 2 כרכים; "מיקרי דרדקי" - פירוש בדרך הדרש על התורה; "בית הלל" - שו"ת ואיגרות. אחריו ישבו על כס הרבנות ר' יעקב תאומים ור' גדליה שמלקיס, שנודע מכהונתו כרבה של פשמישל. בראשית המאה ה- 20 היו בקולוביאה מלבד בית-הכנסת הגדול עוד כ- 30 בתי-כנסת וקלויזים וכן 2 בתי מדרש. כן היו הרבה מניינים קבועים. רוב בתי-הכנסת נבנו לאחר השריפה ב- 1865, ובית-הכנסת הגדול הוקם מחדש אחרי השריפה ב- 1827. בין הקלויזים היו שהשתייכו לחסידי בויאן, ויז'ניץ, אוטיניה, ז'ידאצ'וב, צ'ורטקוב וקוסוב. כן היו בתי-תפילה של בעלי-מלאכה: בית-הכנסת לחייטים, לסנדלרים ושל אגודת "יד חרוצים". בבית-הכנסת "ירושלים" התפללו חסידים מכל הזרמים, סתם בעלי-בתים ורבים מתושבי הסביבה. בבית-המדרש הישן פרצה ב- 1908 שריפה שהעלתה באש 11 ספרי תורה. אבל כבד שרר אז בעיר. הרבנים הכריזו תענית-ציבור, ושרידי ספרי התורה נטמנו בבית-הקברות. אגודת "תלמוד תורה" החזיקה בית-כנסת משלה, ולידו "חדר" גדול למאות תלמידים עניים. בבית-הכנסת "בית ישראל" התפללו ראשי התנועה הציונית וחבריה הבולטים בעיר. ב- 1873 התקיימו בחירות למועצת העיר ונבחרו 14 מועמדים יהודים. גם בבחירות ב- 1876 הציגו היהודים רשימה עצמאית למועצת העיריה, אך רק בבחירות ב- 1878 עלה בידם לזכות ברוב בהתאם למספרם בכלל האוכלוסיה. ד"ר מקסימיליאן טראכטנברג נבחר לראש עיר. טראכטנברג מילא תפקיד זה עד 1895 וכיהן גם כיו"ר ועד הקהילה. בבחירות לפארלאמנט האוסטרי הציגו יהודי קולוביאה את מועמדותו של ד"ר אוסקאר הניגסמאן, ואמנם הלה נבחר וכיהן כציר בפארלאמנט האוסטרי עד 1879. בבחירות לפארלאמנט האוסטרי ב- 1879 נוצר קשר בין חוגי החרדים בקולוביאה לבין הפולנים, כדי למנוע בחירתו של מועמד יהודי בעל עמדה ליבראלית, שנלחם על זכויות המיעוט היהודי הלאומי. ואמנם בהסכמת הפולנים נבחר שמעון שרייבר, ממנהיגי החוגים החרדיים הקיצונים. שרייבר לא היה פעיל בפארלאמנט ותמך לרוב בחוגים פולניים. ב- 1883 נפטר שרייבר, ובקולוביאה נערכו בחירות-משנה. יהודי קולוביאה והמחוז פנו לד"ר יוסף שמואל בלוך, שכיהן כרב בפלוריסדורף, וביקשו ממנו שיסכים להציג את מועמדותו מטעמם. ד"ר בלוך היה ידוע בנעוריו כעילוי בתלמוד ולאחר שעזב את גאליציה התמסר ללימודי חול, רכש השכלה גבוהה ושימש רב בכמה וכמה קהילות. הוא התפרסם במלחמתו נגד האנטי-שמיות, ויהודי קולוביאה ראו בו לוחם מובהק למען זכויות היהודים. לד"ר בלוך היו מתנגדים רבים, ביניהם ד"ר אמיל ביק מלבוב, שביקש אף הוא להיות מועמד בבחירות לפארלאמנט בווינה מטעם מחוז קולוביאה. ד"ר בלוך נבחר ברוב גדול, והתחיל בפעילות ציבורית עניפה מעל בימת הפארלאמנט בווינה וגם בעיר קולוביאה עצמה. ב- 1891 שוב העמידו יהודי קולוביאה את מועמדותו של ד"ר בלוך לבחירות לפארלאמנט בווינה. הפעם יצאו נגדו כמה חוגי חסידים וגם האדמו"ר מבלז. כן התחרו בו בעלי-השפעה פולנים. במועד הבחירות, ב- 5.3.1891- 4, התחוללו בקולוביאה מאורעות דמים. האיכרים, שתמכו במועמד פולני, פרעו ביהודים. הם התעללו ביהודים, התנפלו על חנויות ופגעו ברכוש ובנפש. יהודי אחד נהרג ואחדים נפצעו. במהלך הפרעות החריבו האיכרים את בית-הקברות היהודי. אולם על אף הטרור לא נרתעו היהודים ובחרו שוב ברוב גדול בד"ר בלוך. ואמנם במלחמתו למען זכויות היהודים עורר ד"ר בלוך את זעמם של האנטישמים באיזור ובווינה. לא חסרו לו גם מתנגדים בקרב היהודים, וכך תמכו הפולנים ב- 1895 במועמדותו של ראש העיר היהודי ד"ר מקסימיליאן טראכטנברג, כדי להרחיק בדרך זו את ד"ר בלוך מן הזירה הפוליטית-פארלאמנטארית. ד"ר טראכטנברג נבחר וישב בפארלאמנט בווינה מטעם מחוז קולוביאה עד 1900. נוכח חשיבותו של איזור-הבחירה במחוז קולוביאה הציע אדולף שטאנד, מנהיג ציוני מלבוב, לד"ר בנימין זאב הרצל שיציג בקולוביאה את מועמדותו לפארלאמנט הווינאי. הוועד הפועל הציוני בווינה וד"ר הרצל עצמו דחו הצעה זו, והציונים לא הציגו שום מועמדים בבחירות בקולוביאה, ולקאדנציה של 1901- 1906 נבחר ד"ר נתן זיינפלד, אף הוא בתמיכת החוגים הפולנים. ב- 1906 נערכו בחירות לוועד הקהילה. החוגים הציונים עשו מאמץ כדי להבטיח השפעתם בוועד הקהילה, ולצורך זה הרכיבו רשימה עצמאית. הבחירות לא הביאו לתנועה הציונית הישגים בולטים. בראש הוועד המשיכו לעמוד נציגי החוגים החרדים: שלמה הרש ויזלברג ואחריו יוסף פונקשטיין. ד"ר שלמה רוזנהק הצליח להיבחר לוועד הקהילה מטעם הרשימה הציונית והיה בו אופוזיציונר עד למלחמת-העולם הראשונה. עם התקדמותם של הרוסים לכיוון קולוביאה כבר בסוף אוגוסט 1914 החלה בריחה המונית של היהודים מהעיר דרומה לשטח קארפאטורוס ולאחר מכן - לווינה. בתחילת ספטמבר נכנסו יחידות הקוזאקים לעיר והטילו אימתם על היהודים שנשארו במקום. על האוכלוסיה היהודית הוטלו מיסים כבדים וקונטריבוציות. החיילים הרוסים התעללו ביהודים, והדבר נמשך שבועות אחדים עד נסיגתם מן העיר. 2 יהודים שהואשמו על-ידי הרוסים בריגול הוצאו להורג. בינואר 1915 שוב נכבשה קולוביאה על-ידי הרוסים, שכילו את זעמם ביהודים על אהדתם הגלויה והמופגנת לאוסטרים. במהלך הפרעות הללו נחרבו בתי-תפילה יהודים אחדים ואחרים הפכו לאורוות. מאות בתים יהודים נשדדו ונהרסו. בסוף פברואר של אותה שנה הצליחו האוסטרים שוב לכבוש את העיר והנגישות ביהודים הופסקו. בשבועות הראשונים לשלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית (בסוף 1918) בעיר היו היחסים בין היהודים והאוקראינים תקינים. בשל חשיבותה של האוכלוסיה היהודית בעיר (קרוב ל-50%) היו האוקראינים מעוניינים בשיתוף-פעולה עמה נגד הפולנים. אולם בתחילת 1919 גברה פעילותם של חוגים אוקראינים אנטישמים, ורבו ההתנכלויות ליהודים: רכושם נשדד, הוטלו הגבלות על מסחר והיו פגיעות פיסיות בסוחרים יהודים שניסו להשיג מצרכי-מזון בכפרי הסביבה. בעקבות זה גברה מצוקתם של בני הקהילה, וקרוב ל-50% נזקקו לסיוע מצד מוסדות ציבוריים יהודים.