קוסוב KOSSOW

עיר בפולין

מחוז: סטאניסלאבוב

נפה: קוסוב

אזור: גאליציה המזרחית

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ- 4,234

•  יהודים בשנת 1941: כ- 2,400

תולדות הקהילה:

הישוב היהודי מראשיתו

קוסוב מוזכרת לראשונה במקורות ב- 1577. בסיסה הכלכלי אז היה יצור מלח ממעיינות מלוחים שבמקום. ענף תעשייה זה שגשג עד מעבר למחצית השנייה של המאה ה- 19, עד שהתפתחה רשת הרכבות והיה זול יותר להביא מלח ממכרות שהיו במערב גאליציה. בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 19 ייצרה קוסוב 6,800 טונות מלח לשנה. הענף השני שהתפתח בקוסוב היה הבורסקאות, ובעיקר עיבוד עור-עיזים. יתר ענפי הפרנסה בעיר היו מסחר, מוזגנות ומלאכה. ב- 1868 פקד את הסביבה רעב כבד, וכתוצאה ממנו התפשטה מגיפת הכולירה. כמחצית מתושבי העיר נספו ברעב ובמגיפה. מגיפת כולירה שנייה פרצה לאחר הדליקה ב- 1894, והפעם היתה קלה מקודמתה. היהודים מוזכרים לראשונה בקוסוב ב- 1635. על חייהם עד סוף המאה ה- 18 ידוע אך מעט מאוד. כנראה שהתפרנסו מבורסקאות, מסחר ומוזגנות, ובמקצת ממלאכה. הסימנים לקהילה עצמאית הם מתחילת המאה ה- 18. לפי המסורת החסידית, ישב הבעש"ט בכפר בין קוסוב וקוטי. באותו זמן (בשנים 1720- 1740) כיהן כנראה כרב בקוסוב ר' נחמן. שתחילה היה מתנגדו של הבעש"ט, אבל לאחר-מכן כשעבר ללודמיר נעשה חסידו וממפיצי תורתו. בקוסוב חי אחר- כך הדרשן ר' ברוך מקוסוב, בעל "יסוד האמונה". אף הוא התנגד תחילה לבעש"ט, אבל לימים הלך בדרכו (נפטר בקוסוב ב- 1782). ב- 1772, כשעברה קוסוב לשלטון אוסטריה השתנו מעמדה ותפקידה של הקהילה. בראש הציבור הנוצרי התמנה וויט, כלומר ראש הכפר, ובראש הציבור היהודי - "שליט יהודי" ("יידישער רעגירער") ולו סמכויות רחבות. האחרון היה אחראי על גביית המיסים, שגדלו פי כמה לעומת אלה ששולמו בזמן השלטון הפולני. בידו היתה אף הזכות לענוש עבריינים, ובכלל זה הטלת עונש-מאסר. עם גזירת הגיוס התקינו היהודים האמידים מקומות-מחבוא שקראו להם "פאטינערס", ובהם הסתתרו חייבי-הגיוס עד שלא נמצא קבצן או יהודי עני סתם שהתגייס במקומם. באותה תקופה, באחת הדליקות שפקדו את העיר, נשרף בית-הכנסת הישן ובמקומו נבנה חדש. בבית-כנסת זה, ואולי גם בקודמו, היה מותר לבעלי-המלאכה להתפלל רק בחלקו האחורי. החלק הקדמי עד לספסל האמצעי ה"מיטעל באנק", היה מיועד רק לעשירים בלבד. לכל סוג של בעלי-מלאכה היה אבנט בצבע משלו. ב- 1848, כשהצבא הרוסי עבר את קוסוב לשם דיכוי המרד בהונגריה, נאסרו 20 יהודים שהובאו באזיקים לסטאניסלאבוב, ושם הושבו בבית-הסוהר 32 חודשים מבלי להחקר. ב- 1850 נפוצה שמועה שהשלטונות יקפידו על מילוי הגזירה, שלפיה הותר ליהודי לשאת אשה רק בגיל 24. היהודים הזדרזו אפוא לחתן את בניהם הצעירים, ובין אלה חותן אף ילד בן 10. המצב השתנה לטובה עם מתן שויון זכויות ליהודי גאליציה ב- 1868. נבחרה אז מועצת העיריה הראשונה ויותר ממחצית חבריה היו יהודים. ענפי הפרנסה התרחבו, ובעיקר התפתח ייצור שטיחים ושמיכות. המפעל הראשון בתחום זה היה של א. הילמאן (1875). היו בו חידושים טכניים ולימים, בראשית המאה ה- 20, הוכנס בו אף מנוע חשמלי שהיה יחיד בעיר. יתר האורגים עבדו בביתם בקבלנות, וחרף עבודתם מעל ל- 12 שעות ביום הם התפרנסו בדוחק. בראשית המאה ה- 20 התפתח ענף נוסף שבו הועסקו אף בנות, והוא יצור רשתות לתסרוקות. ענף- מלאכה זה נתמך על-ידי ה"הילפספאריין" בווינה, ועבדו בו כ- 100 בנות גילאי 12- 20. כן התפרנסו יהודי קוסוב מסחר בתוצרת חקלאית, בעצים, מסחר זעיר ומלאכה (רוב החייטים, המסגרים, הפחחים, השענים והצורפים בקוסוב היו יהודים). עגלונים וסבלים יהודים רבים לערך מצאו את מחייתם בעיר, בעיקר בשל היותה מנותקת אז מקו מסילת- הברזל ומדרכים סלולות. בסביבה היו גם כמה בעלי אחוזות וכן קבלני-בניין יהודים. בסוף המאה ה- 19 נוסדו בעיר כמה מוסדות-צדקה כמו ביקור חולים ולינת צדק, שמייסדיהם היו בעיקר בעלי מלאכה. ב- 1891 הוקם על-ידי דוד עלטיס בנק יהודי ראשון, שנקרא "האיגוד המסחרי לאשראי". אחריו הוקם על-ידי משה קאמיל בנק פרטי נוסף ושמו "מוסד לאשראי למסחר ולמלאכה". קהילת קוסוב נתברכה מסוף המאה ה- 18 ועד לתקופת השואה בשושלת רבנים ואדמו"רים ידועי-שם בגאליציה ומחוצה לה. ראשון לשושלת שישב בקוסוב היה ר' מנחם הגר, בנו של ר' יעקב-קופל חסיד מקולומיאה. ר' מנחם הגר הוכתר לאדמו"ר אחרי פטירתו של רבי צבי-הירש מנאדבורנה. מנחם-מנדל נודע בקרב חסידיו כבעל מופת. את כסאו ירש בנו ר' חיים (1795- 1854), שהיה מקורב לר' ישראל מריז'ין. דברי תורתו נלקטו ופורסמו בספרו של הרב ברגר מסיגט "אבן שתיה". מ- 1859 כיהן כאדמו"ר בקוסוב בנו של ר' חיים, ר' יעקב שמשון (נפטר ב- 1880). אחיו הצעיר, ר' מנחם-מנדל, ייסד את שושלת ויז'ניץ. הרביעי בשושלת היה ר' משה הגר. הוא עלה על כס האדמו"רות בראשית המאה ה- 20 בהיותו בן 20 ונפטר ב- 1925. ספרו "אזור האמונה" יצא לאור לאחר פטירתו על-ידי בנו ר' חיים, שירש אף את כסאו. כקודמיו כן ר' חיים כיהן בשני התפקידים (רב ואדמו"ר) עד לתקופת השואה שבה נספה. בשל שליטתם של האדמו"רים במקום נשמר לאורך זמן אופייה המסורתי-החסידי של הקהילה. כעין אפיזודה יש לראות את בית-הספר החילוני מיסודו של הרץ הומברג, שהתקיים בקוסוב בשנים 1785- 1806 למורת-רוחם של היהודים. בקהילת קוסוב בלט בבניינו ובפארו בית-הכנסת הגדול. צמוד אליו עמד המניין של החייטים. בקירבת מקום עמד בית-המדרש. מבין הקלויזים היה הקלויז של האדמו"ר המקומי הגדול ביותר. סימנים ראשונים של פעילות פוליטית בין היהודים בקוסוב נראו בבחירות לעיריה ב- 1868, שבהן נבחר רוב יהודי. בבחירות נוספות ב- 1874 נבחר פה אחד לראש-העיר דוד עלטיס. ב- 1880 או 1881 הואשם דוד עלטיס על-ידי הוועדה הרפואית הממשלתית, שחיבל בגיוס צעירים יהודים לצבא. כתוצאה מעדויות-שקר, של יהודים בעיקר, הוא נדון למאסר ממושך, אולם לאחר ערעור זוכה ושוחרר. מכאן האמירה "עדי קוסוב" כשם נרדף לעדי שקר. דוד עלטיס נבחר שנית לראש העיר ב- 1902, ובהונתו הפעם היתה קצרה. בוועד הקהילה שלטו באותו זמן החוגים החרדים מחצרו של האדמו"ר. האגודה הציונית "ציון" הוקמה ב- 1898. מייסדה היה שמואל-אברהם הייזלר, פקיד ורואה-חשבון בבנק של דוד עלטיס. ש. א. הייזלר ובן- דודו יוסף-שמחה הייזלר הצליחו לשכנע את ראש העיר ד. עלטיס לנסוע כציר לקונגרס הציוני השישי (1903). ראשית פעולותיה של המזרחי בקוסוב נעוצה בפעולתו של המורה העברי זלמן קמיל, שארגן סביבו קבוצה קטנה של ציונים דתיים. ב- 1910 הם ניסו להקים ארגון נפרד, אבל נכשלו והמשיכו לפעול במסגרת האיגוד "ציון". בשל ריבוי השכירים והפועלים בקרב היישוב היהודי ניכרו בו השפעות התנועות הסוציאליסטיות במקום. עוד בראשית המאה פעלה בקוסוב ה-פ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית), כשרוב חבריה יהודים. ב- 1904 הוקמה מפלגת פועלי ציון ובשורותיה כ- 50 חברים, כולם בעלי- מלאכה ועובדים שכירים. ב- 1907 ארגנה המפלגה שביתה בבית-החרושת של הילמן, והשביתה הצליחה באופן חלקי בלבד. ליד פועלי ציון נוסד ארגון נוער "יוגענד". ב- 1908 שותקה במידה רבה פעולתם של פועלי ציון, כנראה בשל הגירתם מן העיר של רוב החברים. עד לתחילת המאה ה- 20 נמשך החינוך המסורתי לילדי ישראל. כבשאר המקומות נהגו הבנות בקוסוב ללמוד גם בבית-ספר כללי. רק יחידים מבני קוסוב נדדו לערים גדולות לשם רכישת השכלה. ביניהם היה גם יוסף מאיר, לימים רופא ראשי בצה"ל (בית-החולים בכפר-סבא נקרא על שמו). ב- 1900 נוסד בית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה" ובו 15 תלמידים. מספרם הגיע ב- 1914 ל- 100. ב- 1913 נוסד גן-ילדים ובו כ- 60 חניכים. מבין מוסדות התרבות היהודיים שבקוסוב בלטו הספריה והחוג הדראמאטי ליד אגודת "ציון", שראשיתם בהצגות עממיות, כגון "יוסף שפיל". בנובמבר 1914 נכבשה קוסוב על-ידי הרוסים, ובפברואר 1915 חזרה לידי האוסטרים. בקיץ 1916 חזרו אליה שוב הרוסים שנסוגו ממנה ב- 1917. מסוף 1918 ועד מאי 1919 נמצאה קוסוב תחת שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית. בסוף מאי 1919 נכנסו לתוכה הצבאות הפולנים של הגנרל האלר, שהתייחסו באיבה ליהודים. חילופי השלטון התכופים גרמו סבל רב לתושבים בכלל וליהודים בפרט. באחת מן הפלישות הרוסיות הוצא להורג בגיל 87 ראש העיר לשעבר דוד עלטיס (נחשד בנאמנות ובפעולה למען האוסטרים). יהודים רבים ברחו בזמן המלחמה מעירם, ומהם שלא חזרו כלל, אלא נשארו בארצות האימפריה האוסטרית, או שהיגרו מעבר לים. מספר האלמנות והיתומים גדל בעיר, וכמעט כולם קיבלו עזרה ממוסדות צדקה

בין שתי המלחמות

מקור-הפרנסה העיקרי של יהודי קוסוב הוסיף להיות ייצור השטיחים ושיווקם. בראש ענף זה צעד מפעלו של הילמאן. מפעלים נוספים הראויים לציון היו של דוד שטיינר שהעסיק 60 פועלים, בית-חרושת לטריקוטאז' של וילהלם ראנד ובית-חרושת קואופרטיבי "הסורג" שהוקם ב- 1928. ענף-פרנסה חדש היה הקייטנות, בעקבות חיבורה של העיר לרשת הרכבות והכבישים ובגלל מיקומה לרגלי הרי הקרפאטים. באותה תקופה פסק ייצור הרשתות לתסרוקות וצומצמה פרנסת העגלונים, ואולם רבו יהודים בקוסוב בעלי מקצועות חופשיים, כגון רופאים, עורכי-דין ומורים. בקוסוב לא חסרה עבודה לדורשיה, אלא ששכר העבודה היה נמוך והפרנסה היתה מצוייה בדוחק. בתעשיית האריגים קיבלו הפועלים תמורת יום עבודה של כ- 15 שעות בין 30 ל- 40 זלוטי בשבוע. מסיבה זו הוקמו במקום כמעט כל קיבוצי ההכשרה של הזרמים הציוניים. שני הבנקים המוזכרים לעיל פסקו מלפעול בזמן המלחמה, ובמקומם הוקמו חדשים: בנק עממי שהיו לו ב- 1930 400 חברים וכן בנק מסחרי. התקיימה גם קופת גמ"ח שחילקה הלוואות בלא ריבית. עיקר הונה בא מבני העיר בניו יורק. היא אף נקראה "גמילות חסדים ניו יורק - סניף קוסוב". בקרן המייסדת היו 2,500 דולר. הקופה קיבלה תרומות אף בשנות המשבר הקשות שעברו על ארצות-הברית. בפעולות הצדקה עסקו בעיקר נשים. אגודת-צדקה ראשונה של נשי קוסוב היתה "לב טוב" שהצטיינה בפעולה פילאנטרופית ענפה. ב- 1934 נוסדה ויצ"ו שמנתה בראשיתה 110 חברות. שתי האגודות עסקו בנוסף לצדקה רגילה גם בהושטת עזרה רפואית. ב- 1934 הוקם איגוד תומכי עניים ועיקר פעולתו במתן עזרה לפושטי-יד (כל קבצן קיבל סכום קצוב למחייתו בתנאי שלא יתרים את הציבור). אחרי שנתיים חדלה האגודה לפעול, כנראה מחוסר אמצעים. בעזרת בני העיר בארצות-הברית הושלם ב- 1936 בניין "בית עם" ובו אולם להצגות ולהרצאות, ספריה ואולם- קריאה. בקהילה המשיכו עד 1937 לשלוט החוגים המסורתיים, ובראשם ראש הקהילה יעקב לוקר. באותה שנה התקיימו בחירות לקהילה ובהן זכו הציונים (לרוב 7 מתוך 10 נבחרים). הבחירות הראשונות למועצת העיריה התקיימו ב- 1928. הוסכם בין שלושת הלאומים, שהיהודים יהוו מחצית חברי המועצה. נוצרה גם האפשרות שיהודי ייבחר לראש העיר. אבל בגלל הצבעתם נגד של שני חברי-מועצה יהודיים, לא קיבל יהודי תפקיד זה. בבחירות שהתקיימו ב- 1929 נבחרו מטעם היהודים ציונים בלבד, רובם חברי פועלי- ציון, והציוני ד"ר יעקב גוטנר נבחר לראש-העיר. הוא כיהן בתפקידו עד 1934 והתפטר בלחץ השלטונות. מאז לא היו בחירות לעיריה, ובראש המועצה הועמד קומיסאר שהיה אנטישמי והתנכל ליהודים. במקום התקיימו סניפים של ציונים כלליים, ציונים ראדיקאלים והמזרחי. האחרונה קיימה בית-תפילה משלה ולידה תנועת נוער בני עקיבא ואיגוד נשים ברוריה. ב- 1924 הוקמה מפלגת התאחדות וב- 1930 - המפלגה הרביזיוניסטית ולידה קן בית"ר. המפלגה החזקה והפעילה ביותר היתה פועלי ציון שחידשה את פעולתה ב- 1921. היא הצטיינה במאבק המקצועי, בפעולות תרבות ובחינוך. השומר הצעיר פעל ברציפות מ- 1922. מספר חבריו היה כ- 40. כן היו בקוסוב סניפי החלוץ, סתם חלוץ, תנועת אחוה (מ- 1930 - הנוער הציוני) ועקיבא. על יחסי הכוחות בתנועה הציונית מראות תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. ציונים השנה כלליים מזרחי התאחדות פועלי-ציון הרביזיוניסטים 1927 2 52 40 82 - 1931 12 106 141 6 1935 113 138 237 143 1937 138 238 397 4 1939 332 197 462 - בקוסוב היו פעילים גם תאי המפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית, שרבים מחבריה היהודים נידונו למאסר. גם ה"בונד" קיים סניף קטן אבל פעיל. באותה תקופה למדו רוב בנות ישראל בבית-הספר הפולני הכללי, ואילו הבנים המשיכו ללמוד בחדרים. ב- 1924 הוקם על-ידי פועלי ציון בית-ספר בשפת הוראה יידיש, אולם בית-ספר זה התקיים רק שנתיים. ב- 1920 הוקם מחדש בית-הספר העברי ולאחריו גן-הילדים. בסוף שנות ה- 30 נפתחה בקוסוב על-ידי הקהילה גימנסיה דו-לשונית, שלא זכתה להכרה ממשלתית. ב- 1939 עמדה לקום בעיר גימנסיה כללית. הקהילה החליטה לסגור את הגימנסיה היהודית ולהקים במקומה בית-ספר חקלאי לבני העיר והסביבה. לשם זה הקצתה הקהילה שטח של 480 דונאם. אמנם התחיל הרישום לבית-ספר זה מהעיר ומהסביבה, אולם בגלל המלחמה שפרצה לא יצאה התוכנית לפועל. ב- 1935 נפתח בקוסוב בית-ספר לבנות בית יעקב. בראש פעולות התרבות צעדה מפלגת פועלי ציון. לידה היתה ספריה ובה 3,000 ספרים. בין 300 קוראיה היו גם לא-יהודים. כן קיימה פועלי ציון חוג דראמאטי קבוע על-שם אנ-סקי. עד לייסוד בית-העם ארגנה פועלי ציין במועדונה ערבי תרבות. כן היו ספריות קטנות יותר ליד כל סניפי הארגונים הציוניים. בשנים 1934- 1936 הופיע בקוסוב דו-שבועון ביידיש בעריכתו של אברהם פינבר. שלושה איגודי ספורט יהודים פעלו בקוסוב - מכבי, הפועל ו-ז'.ט.ג. (איגוד יהודי להתעמלות). היחסים בין הלאומים היו בדרך-כלל תקינים, להוציא את עונת הקיט, בה ניסו קייטנים פולנים מווארשה וממקומות אחרים לפגוע ביהודים

במלחה"ע ה - II

במחצית הראשונה של ספטמבר 1939 הגיעו לקוסוב מאות פליטים יהודים ממערב-פולין, שנמלטו על נפשם מפני הצבא הגרמני וביקשו להגיע אל הגבול הרומני. הקהילה היהודית המקומית הושיטה להם סיוע חומרי ודאגה לקורת- גג בשבילם. חלק מן הפליטים הללו המשיכו בדרכם לכיוון רומניה, אך רבים נשארו במקום אחרי כניסת הצבא האדום לעיר ב- 17 לחודש. כבר בתחילת אוקטובר 1939 הופסקה בקוסוב כל פעילות של מוסדות הקהילה היהודית ושל המיסגרות הפוליטיות והציבוריות מלפני המלחמה. תעשיית השטיחים, שהיתה אחד הענפים העיקריים בכלכלה היהודית במקום שותקה בחודשים הראשונים לשלטון הסובייטי בשל מחסור בחומרי-גלם. רק באמצע 1940 חודש הייצור בענף זה על יסודות קואופרטיבים, והמומחים היהודים מילאו בו תפקידים מרכזיים. מפרנסים יהודים אחרים השתלבו בשרותים עירוניים, ברשתות-שיווק ממלכתיות, ורוב בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים. הציבור היהודי הדתי השתדל להמשיך בחיי הדת גם במצב החדש שנוצר, וכך, למשל, הובטחה תוך התארגנות פנימית, אספקת מצות לכל המעוניינים בפסח בשנים 1940 ו- 1941. הסובייטים ניסו לפתוח את המקווה ובית- המרחץ היהודי לכל תושבי העיר, אך התערבות היהודים הדתיים מנעה זאת. בשנת הלימודים 1939- 1940 נפתח בקוסוב. בית-ספר ששפת ההוראה.בו היתה יידיש. לאחר פרוץ המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה, הספיקו רק קבוצות קטנות של צעירים יהודים להימלט מן העיר מזרחה. עם פינוי העיר על-ידי הסובייטים ב- 1.7.1941 החלה האוכלוסיה האוקראינית המקומית להתנכל ליהודים. קבוצות פורעים זממו עריכת פוגרום. בתחילת יולי 1941 נכנסו לקוסוב יחידות הצבא ההונגרי, המושל הצבאי עשה לריסון המתפרעים האוקראינים, לאחר שמשלחת יהודי המקום פנתה אליו בעניין זה. ואולם כנגד זה הטילו ההונגרים עצמם שורה של גזירות על הקהילה: החובה לשאת סרט צהוב (שהוחלף בספטמבר 1941 לסרט לבן), קונטריבוציה בסך של אלפי רובלים, החרמת מקלטי-רדיו, הגבלות תנועה ועבודת-כפייה. כבר ביולי התארגן בקוסוב ועד יהודי, שקיים מגע עם השלטונות ההונגריים לשם מציאת הסדר למניעת החטיפות לעבודת-כפייה, אספקת עובדים יהודים בצורה סדירה ודחיית גזירות שונות. כן דאג הוועד לקבוצות חלשות מבין בני הקהילה שהיו זקוקות לסעד מיידי. באותם הימים נמלטו לקוסוב יהודים יחידים מכפרי הסביבה (יאבלוניצה, הריניאווה ועוד), לאחר שרובם נרצחו או הוטבעו בנהר צ'רמוש. בחודשי הקיץ 1941 הובאו לקוסוב כמה מאות פליטים יהודים שגורשו מקרפאטורוס. הללו קיבלו בתקופת שהותם בקוסוב תמיכה מאת יהודי המקום. בספטמבר 1941 עבר ניהול ענייני העיר לידי הגרמנים. בשלב זה הוחמרו הגזירות על היהודים, וגברו הדרישות לעובדי כפייה. השוטרים האוקראינים, שהשגיחו על העובדים היהודים התעללו בהם והיו גם מקרי רצח. באותו חודש ציוו הגרמנים להקים יודנראט. כמה מחברי הוועד הקודם המשיכו עתה לכהן במסגרת החדשה. בראש היודנראט עמד הרש-חיים שטיינר, עסקן ציבורי ידוע, מייסד גימנסיה יהודית מלפני המלחמה. עם חברי היודנראט נמנו: יהושע גרטנר, מאיר קרסל, זוסיה שלוסברג, ד"ר הירש ושוואגר. ניצולי קוסוב מציינים, שחברי היודנראט השתדלו להקל על מצוקת הקהילה. בחודש ספטמבר 1941 אסרו השוטרים האוקראינים יהודים אחדים בתואנה שהיו קומוניסטים ושיתפו פעולה עם השלטונות הסובייטיים. לאחר עינויים הוצאו 7 מהם להורג. ב- 17.10.1941- 16 היה טבח המוני ראשון, שבמהלכו נרצחו כ- 2,200 יהודי קוסוב - יותר ממחצית בני הקהילה. יחידות המשטרה הגרמנית בסיועה הפעיל של המשטרה האוקראינית וקבוצות גדולות של אנטישמים אוקראינים מבין האוכלוסיה המקומית הקיפו את העיר מכל עבר, סרקו כל רחוב ובית, הוליכו את הקרבנות לשני בורות ענקיים על הגבעה מעבר לגשר מוסקאלובקה ושם נרצחו ביריות. בזמן האקציה הוצת בית הכנסת הגדול על ספרי- התורה הרבים שבו, ואל הבניין הבוער הושלכו גם מספר יהודים שנשרפו חיים. 4 מחברי היודנראט, שביקשו להפסיק את הרצח בשידולים ושוחד, נלקחו אף הם ונרצחו יחד עם בני קהילתם. בעת ההוצאה-להורג היו גילויים של התנגדות לרוצחים: זיידי פרייליך חטף רובה מידי אחד הגרמנים, אך אחרים התנפלו עליו, ולאחר עינויים הושלך אף הוא אל בור ההריגה. הגרמנים רצו לשחרר מגיא ההריגה את הרופא ד"ר גולדשטיין, אך הוא בחר למות יחד עם בני קהילתו, ולפני מותו קרא קריאות-גנאי כלפי הרוצחים. מספר חרדים הלכו למוות עטופי טלית ועטורי תפילין. כמה מן הקרבנות, שהצליחו להימלט מאיזור ההוצאה להורג, נתפסו על-ידי האוקראינים, הוחזרו למקום הטבח ונרצחו. למחרת ההרג שדדו איכרי הסביבה את בתי הנספים. לאחר האקציה ניתנה הוראה להתרכז בגיטו, אך ביצוע הגזירה נדחה עד לאביב 1942. בנובמבר 1941 הועברו לקוסוב שרידי היהודים מכפרי הסביבה. בחורף 1941- 1942 סבלו יהודי קוסוב מרעב וממחלות. כמחצית מחברי היודנראט נרצחו באוקטובר ואת מקומם השלימו אחרים, לאחר שידולים רבים. ביוזמתם הוקם מטבח ציבורי, שחילק מנות- מרק לרעבים, וניתנה עזרה רפואית לחולים. ערב פסח תש"ב תפסו הגרמנים כמה יהודים שעסקו באפיית מצות, ורק על-ידי שוחד רב וסיכון עצמי עלה בידי חברי היודנראט לשחררם. כן עלה בידיהם להציל באותה תקופה 5 יהודים שנתפסו בעת שחיטה שהגרמנים אסרו עליה. אלו הן רק דוגמאות אחדות מפעילות העניפה של חברי היודנראט למען הקהילה. לאחר פסח תש"ב נצטוו היהודים בגיל העבודה להתפקד. הנרשמים קיבלו כרטיסי-עבודה מסומנים באותיות A B-ו, ובקרב יהודי קוסוב פשטה הדעה שחלק מן הקהילה, ובמיוחד אלה שהוגדרו כ"בלתי כשירים לעבודה", צפויים לגירוש. כדי להגדיל את מספר האנשים ה"חיוניים" למשק הגרמני - ובדרך זו למנוע או להקטין את הגירוש פתח היודנראט בתי-מלאכה לחייטות, לסנדלרות, לפחחות ולנגרות ועוד. קבוצות אחרות עסקו באיסוף גרוטאות ובעבודות בכבישים ובגשרים. ב- 24.4.1942 נתקבלה ההוראה, כי על 700 מיהודי קוסוב שאין בידם אישורים ממקומות-העבודה לעבור לגיטו בקולומיאה. זקנים וילדים שולחו אפוא לקולומיאה בעגלות. אחדים השיגו אישורי-עבודה כבר לאחר שהגיעו לגיטו קולומיאה וחזרו לקוסוב. היו גם מומחים לסלילת כבישים, שהוחזרו לקוסוב על פי דרישתה של לשכת-העבודה הגרמנית. ב- 1.5.1942 נצטוו היהודים לעבור לגיטו, שהצפיפות בו היתה גדולה. נאסרה היציאה מחוץ לגיטו, וגם בתוכו מותר היה לצאת לרחוב רק עד שעה 7.00 בערב. הרעב והמחלות הפילו חללים רבים. ביולי 1942 נודע ליודנראט, שהגרמנים מתכננים העברתן של 300 נשים מגיטו קוסוב לקולומיאה. כדי למנוע את הגזירה הוחל בארגון תעסוקה מיוחדת לנשים. הוקמו מטוויות חוטים לייצור שקים בשביל הצבא הגרמני וכך נדחה אמנם לפי שעה גירוש הנשים לקולומיאה. בחודשי הקיץ 1942 נמשך הרצח הספוראדי של יהודי קוסוב, כאשר מדי פעם היו גרמנים ואוקראינים מתפרצים לתוך הגיטו ורוצחים יהודים כ"עונש" על הפרת כל מיני הוראות. בגיטו הוחל בפעילות קדחתנית להכנת מקומות- מחבוא למקרה של אקציה. כן התארגנו קבוצות ויחידים לעבור את הגבול לרומניה או להונגריה. רובם נתפסו ונרצחו על-ידי האיכרים בסביבה, או על-ידי המבריחים עצמם, לאחר שנשדד רכושם. לעתים כבר הוחזרו הנמלטים משטח רומניה והונגריה והוסגרו לידי הגרמנים. ב- 7.9.1942 התחילה אקציה נוספת. היהודים נדרשו להתרכז במגרש, כביכול לרישום, אך עד מהרה הוחל ברצח ובשילוח. הגיטו ומגרש האיסוף הוקפו על-ידי הגרמנים והאוקראינים. כ- 60 איש נבחרו לעבודה, והנותרים שנתפסו הובלו לבית-הכלא המקומי. כ- 20 איש מבין אלה שניסו להימלט ממגרש האיסוף נרצחו ביריות. הגרמנים ועוזריהם המשיכו בחיפוש אחר המסתתרים, ולאחר שנתגלו, נרצחו רובם במקום. עם סיום האקציה נמצאו כ- 150 גוויות פזורות ברחובות הגיט. כ- 600 יהודים הועברו ברגל לקולומיאה ומשם נשלחו להשמדה בבלז'ץ. קבוצת גברים מקוסוב צורפה לשילוח, שהועבר למחנה יאנובסקה בלבוב, ושם מצאו את מותם. ב- 28.9.1942 הכריזו הגרמנים, שכל יהודי שיצא מרצונו ממקום המחבוא לא ייפגע, אלא יישלח לגיטו בקולומיאה. ואמנם הרעב והתנאים הקשים במחבואים אילצו רבים לצאת ממקומות מחבואיהם: הללו חלקם שנרצחו לאלתר, ומהם הועברו לקולומיאה וחלקו שם את גורל שרידי קהילה זו. ב- 4.11.1942 הועברו לקולומיאה כמה עשרות של אחרוני היהודים מקוסוב, והעיר הוכרזה "יודנריין". בשבועות שלאחר- מכן נמשכו חיפושים מזורזים אחרי היהודים המסתתרים. ואמנם מדי פעם נתגלו מחבואים ויושביהם הוצאו מיד להורג. מן הראוי לציין, כי מספר משפחות נוצריות מחסידי אומות העולם העניקו מקלט למכריהן היהודים והצילו אותם תוך סיכון חייהם. עשרות יהודי קוסוב המשיכו לחפש מחסה ביערות הסביבה, אך רובם נפלו בידי האוכלוסיה המקומית. ב- 1943 גברה הסכנה ליהודים המסתתרים ביערות מצד כנופיות הלאומנים האוקראינים "באנדרה". אחרי שחרור העיר על-ידי הסובייטים ב- 2.4.1944 התרכזו בה מספר ניצולים. קצתם עברו לרומניה ומשם עלו לארץ-ישראל; קצתם עברו לקולומיאה, ולאחר זמן-מה עזבוה בדרכם לפולין, ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות