קלובוצקו KLOBUCKO

קהילה בפולין

מחוז: קיילצה

נפה: צ'נסטוחובה

אזור: מחוזות לובלין קיילצה

בין לובלין לוורשה

תולדות הקהילה:

ק' נזכרת לראשונה במאה ה-17 כיישוב בבעלותם של אצילים, על אם הדרך המוליכה מלובלין לוורשה. הודות למיקומה התקיימו בה ימי שוק וירידים שנתיים ותוך זמן לא רב היתה ק' למרכז מסחרי לסביבתה. בעקבות חלוקתה השלישית של פולין ב-1795 נכללה ק' באזור שסופח אז לפרוסיה, עבר ב-1807 ל"נסיכות ורשה" וב-1815 צורף למלכות פולין הקונגרסאית שהוקמה אז, מדינת חסות של האימפריה הרוסית. במלחמת העולם הראשונה היתה ק' תחת כיבוש גרמני מ-1915 עד 1918.

גבולה של גרמניה היה מרוחק מק' רק 30 ק"מ, ולפיכך נכבשה בידי הצבא הגרמני כבר ביום הראשון למלחמה, ב-1 בספטמבר 1939.

יהודים תושבי ק' נזכרים לראשונה במחצית השנייה של המאה ה-18. באותה עת הם השתייכו לקהילת דז'יאלושין (במחוז לודז'). ב-1818, עת חויבו היהודים במלכות פולין להחתים את הספרים שבבתיהם בחותם המדינה ולשלם בשעת מעשה אגרה מיוחדת, נזכרת ק' כקהילה נפרדת. ואולם על-פי מקורות אחרים זכתה קהילת ק' במעמד של קהילה עצמאית רק ב-1821. ב-1854 הצטרפו לקהילת ק' גם יהודי קמיק הסמוכה; דרישתה של קהילת דז'יאלושין לפיצויים מקהילת ק' עוררה סכסוך בין שתי הקהילות.

בתקופה זו הוקם בק' בית-כנסת וקודש בית-עלמין, וקהילת ק' העסיקה רב משלה. הרב הראשון, ר' יצחק (איציקל) דז'יאלובסקי, כיהן בק' בשנות ה-30 של המאה. אחריו נזכרים ר' יהושע ישראל; ר' יעקב יוסף ב"ר אברהם יששכר רבינוב"ן (האדמו"ר מרדומסק), מחבר "אמת ליעקב" (1902-1873), שחסידים רבים נהרו אליו; ומ-1912 ועד לימי השואה - ר' יצחק הניך גולדברג.

יהודי ק' התפרנסו ממסחר ועיר, מרוכלות וממלאכה, וגם ממסחר רב היקף בעצים ובתבואה. בשלהי המאה ה-19 היו בכפרים ליד ק' שני בעלי אחוזות יהודים. באותן השנים הקימו יהודים מקומיים מבשלת בירה, טחנת קמח ובית-חרושת לחומץ. המפעלים הללו העסיקו (יחדיו) כ-160 איש. אחדים מן היהודים שימשו ספקים לצבא הרוסי שיחידותיו חנו באזור.

בשנת 1892 היו בעיר 92 בעלי מלאכה ובהם 55 יהודים - 13 חייטים, 10 סנדלרים, שני נפחים וכמה אחרים.היתה גם משפחה מקומית של כליזמרים, שבניה הוזמנו לנגן בכל האזור.

בימי המרד הפולני של 1863 גילו יהודי ק' אהדה למורדים ומהם שהצטרפו לשורותיהם. אחרים סייעו למורדים בכסף ובמזון.

בראשית המאה ה-20 פיתחו יהודי ק' פעילות חברתית וציבורית ערה. לצד חברות ותיקות כמו "חברת לומדי תורה" ו"חיי אדם" נוסדו חברות "ביקור חולים", "הכנסת אורחים" וקופת גמ"ח.

מבין התנועות הפוליטיות נוסד בתקופה זו סניף ה"בונד". רבים מבני הנוער היו מעורבים בפעילות חברתית ותרבותית. בשנים האלה נוסד בק' סניף החברה להשכלה "בילדונג", ולידה התקיימה ספרייה לא גדולה. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה למדו רוב ילדי ישראל בחדר המסורתי ובתלמוד-תורה של הקהילה, שנוסד ב-1910. מהם המשיכו אחר-כך בלימודיהם בישיבה שליד בית-המדרש המקומי. מקצת הילדים, ובעיקר הבנות, למדו בבית-הספר העממי העירוני.

בשנים 1915-1918, כשק' היתה תחת כיבוש גרמני, החרימו הגרמנים רכוש; יהודים רבים נאלצו לעזוב את בתיהם. למען הנזקקים הוקם אז "ועד עזרה" שחילק לילדים ארוחות חמות. גם המפלגות ומוסדות הציבור היהודיים האחרים חידשו את פעילותם בתקופה זו. ב-1916 נוסד מועדון בעלי מלאכה, ומלבדו היה בעיר אז גם מועדון התעמלות וספורט של "מכבי".

מיד עם כינונה של מדינת פולין העצמאית נכנסו לק' חיילים מיחידותיו של הגנרל הפולני האלר, ואירעו תקריות אנטישמיות ומקרים של תקיפת יהודים. בימי מלחמת פולין-ברית-המועצות, בשנים 1920-1921, כבש הצבא האדום את ק' והחזיק בה שבועיים ימים. אחרי שנסוגו הסובייטים האשימו השלטונות הפולניים את יהודי העיר בסיוע לאויב, עצרו כמה יהודים, ובעיר רבו אז תקריות אנטישמיות אלימות. חבר הצירים היהודים בסיים הפולני הגיש שאילתא בעניין זה לשר הפנים, ובעקבות זאת התערבה המשטרה ושמה קץ למהומות.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתום המלחמה ניגשו היהודים לשקם את עסקיהם. רק מעטים מבין מפעלי התעשייה בק' היו בידי יהודים, רובם הוסיפו להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה, כמימים ימימה. מקצתם התפרנסו גם מתובלה אל תחנת הרכבת שמחוץ לעיר וממנה. פרנסתם של יהודי המקום היתה דחוקה, ורבים היגרו לארצות שמעבר לים. בשנים הראשונות שאחרי המלחמה בא לעזרת היהודים הג'וינט האמריקני.ב-1924 סייע הג'וינט להקמת בנק יהודי קואופרטיבי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים, שלצורך שיקום עסקיהם הלווה להם סכומים של 150-200 זלוטי בריבית נמוכה. ב-1927 סייע הג'וינט גם ל"קופת גמילות חסדים" במענק חד-פעמי, ומספר הנהנים מן הקופה גדל והלך. ארגונים חשובים ופעילים בקרב הציבור היהודי בק' היו איגודי הסוחרים ובעלי המלאכה, שייסדו שניהם "קופות גמילות חסדים" למען חבריהן. גם החברות "ביקור חולים" ו"הכנסת אורחים" חידשו את פעילותן. בארצות-הברית קם בתקופה זו ארגון של יהודים יוצאי ק', שסייע בכסף למוסדות הצדקה והעזרה ההדדית של הקהילה.

למרות המשבר הכלכלי קיימו יהודי ק' בתקופה זו פעילות ציבורית ערה. בשנות ה-20 נוסדו כמה סניפים של מפלגות ותנועות נוער ציוניות. "המזרחי", שהיתה פעילה בק' עוד לפני המלחמה, התחזקה מאוד אחרי 1925 ונודעה לה השפעה רבה בקרב הציבור היהודי. תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "החלוץ", בית"ר ו"צעירי המזרחי" עסקו כולן גם בפעילות תרבותית ובין השאר קיימו שיעורי עברית, הרצאות בנושאים שונים, ואף החזיקו ספריות משלהן, לצד הספרייה הציבורית שנוסדה בק' עוד ב-1916. מקצתן ייסדו קבוצות הכשרה. ב-1928 נוסד בק' סניף "חברת הכשרת היישוב", החברה לרכישת אדמות בארץ-ישראל ויישובן.

מלבד המפלגות הציוניות היה בק' גם סניף של "אגודת ישראל', האורתודוקסית שמנה כ-200 חברים, רובם מחסידי גור, וב-1925 נוסד סניף "צעירי אגודת ישראל". -ב-1924 ייסדו אנשי "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב", שלמדו בו כ-100 תלמידות. ב-1929 נוסד בק' בית-ספר עברי של רשת "תרבות", שהשיג את הכרת משרד החינוך הפולני בתעודות שחילק לבוגריו - הישג יוצא דופן לבית-ספר עברי בימים ההם. ואולם הממשלה לא השתתפה בתקציב בית-הספר הזה, וכעבור שנים מעטות הוא נסגר בגלל קשיי מימון.

גם ה"בונד" הסוציאליסטי חידש את פעילותו בק', ולידו התקיימו תנועות הנוער והילדים שלו - "צוקונפט" ו"סקיף".

בוועד הקהילה היתה ידם של חוגי האורתודוקסים על העליונה. ראש הקהילה האחרון, ברוך שפרלינג, מעשירי הקהילה, שימש בתפקידו 8 שנים ברציפות, עד לכיבוש הגרמני, וגם אחר-כך נבחר לעמוד בראש היודנראט (ראה להלן).

יהודים היו פעילים גם בחיי הציבור הכללי ונציגיהם נבחרו למועצת העיר (בדרך-כלל היו 6 מ-15 חברי המועצה יהודים).

ביולי 1931 פרצו בק' פרעות אנטי-יהודיות אלימות שגרמו לפצועים, והצריכו את התערבות חברי הסיים היהודים. מעשי האלימות, החרם הכלכלי וגם פרעות של ממש חזרו ונשנו ב-1933 ובשנים הבאות עד לפרוץ המלחמה, וביתר שאת.

בימי מלחמת העולם השנייה

ק' נפלה בידי הגרמנים כבר ביום הראשון למלחמה, ב-1 בספטמבר 1939. עוד באותו יום החלו אנשי אספסוף פולנים במעשי ביזה בבתי היהודים ובחנויותיהם. רוב התושבים, פולנים ויהודים כאחד, נמלטו עוד בבוקר היום ההוא מזרחה. בדרך נפגעו הבורחים מהפצצות הגרמנים והיו בקרבם הרוגים ופצוע?ם. ואולם הגרמנים התקדמו במהירות הבזק ורוב הבורחים, שמצאו את עצמם שוב תחת שלטונם, החלו לשוב לק'. אחדים מהם, גברים בעיקר, נורו עוד בהיותם בדרך בידי הגרמנים. בק' גופא רצחו הגרמנים כבר ביומיים הראשונים לכיבוש 15 יהודים.ב-2 בספטמבר השליכו החיילים הגרמנים רימוני יד לתוך בתים של יהודים וחלקם עלו באש. השרפות השתוללו עד שעות הערב המאוחרות, ומשפחות יהודיות רבות נשארו ללא קורת גג. ועד ציבורי יהודי שקם אז סייע להן למצוא מקום מגורים חלופי, כנראה בעזרתם של ארגוני סעד בקהילות אחרות.

באותו יום כינסו הגרמנים את כל תושבי ק' בכנסייה, ושם הכריז באוזניהם אחד הקצינים כי הוא המושל הצבאי, וציווה עליהם למסור לממשל את כלי הנשק שברשותם. על הצעירים היהודים הוא פקד להתגייס לכיבוי השרפות. כבר ביום המחרת הוחל בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. העבודה היתה מלווה מעשי התעללות קשים מצד המשגיחים הגרמנים. כך למשל הריצו חיילים גרמנים קבוצה של 55 יהודים שעבדו בתיקון גשר הרוס לתוך צינור גדול לניקוז המים שחיבר את הגשר אל הנהר. במשך שעה תמימה הוחזקו היהודים בצינור, שהיה מלא מים ובלא אוויר, ומשהוצאו משם נצטוו להמשיך מיד בעבודתם כאילו דבר לא קרה. ולא רק עובדי הכפייה היהודים שימשו קרבנות. "שעשוע" חביב על הגרמנים היה רתימת יהודים לעגלות כדי שירוצו לפניהן כאילו היו סוסים. במשך תקופה מסוימת אילצו הגרמנים גברים יהודים "להתעמל" מדי יום ביומו בכיכר השוק. ועוד כהנה וכהנה. לא פעם הצביעו ילדים פולנים על יהודים עוברי אורח כדי שהגרמנים יתנכלו להם. בחג הסוכות ת"ש כלאו הגרמנים קבוצה של יהודים בבית-הכנסת, חלקו אותם ואיימו לשרפם חיים, אך בסופו של דבר שחררו את כולם. אחר-כך הוציאו הגרמנים מן הבתים ומבית-הכנסת יהודים עטופים בטליתות, הובילו אותם אל כיכר השוק ושם אילצו אותם לשרוף את הטליתות. יהודי בן 70, יונה פריזמן, סירב להיפרד מטליתו, אך-הגרמנים קרעו אותה מעליו ואילצוהו לרקוד על המוקד שבו נשרפו הטליתות. שבועיים אחר-כך גזזו חיילים גרמנים את זקנו של הרב יצחק גולדברג, כפו עליו לבלוע את השערות וצילמו את המחזה, להנאתם.

עוד בשבועות הראשונים לכיבוש החרימו הגרמנים מן התושבים מקלטי רדיו, מצלמות ואופניים, וכעבור זמן מה לקחו מן הבתים דברי מתכת ופרוות. החרימו גם סוסים, חשבונות בנק ורכוש אחר. על היהודים נאסר להתאסף בקבוצות או לעזוב את מקום מגוריהם. החנויות ובתי-העסק היהודיים הוחרמו והופקדו בידי מיופי-כוח גרמנים, שלא פעם העסיקו את הבעלים הקודמים כשכירים בעסקיהם שלהם. את בית-הכנסת הפכו הגרמנים לאורוות סוסים. כבר ב-15 באוקטובר 1939, מוקדם מבמקומות אחרים, נצטוו יהודי ק' לענוד סרטי זרוע לבנים ועליהם מגן-דוד צהוב. בסוף אוקטובר מינו הגרמנים יודנראט בק', בראשותו של ברוך שפרלינג. אחד מתפקידיו העיקריים של היודנראט היה להכין רשימות של כל יהודי ק' בעבור הגרמנים ולהסדיר את יציאתם לעבודת כפייה. בנובמבר 1939 שילמו יהודי ק', ככל הידוע לנו, קונטריבוציה בסך 30,000 (על-פי גרסה אחרת 60,000) מרק, וכדי להבטיח את התשלום לקחו הגרמנים 10 בני-ערובה מנכבדי היהודים. ראש היודנראט ברוך שפרלינג שוחרר ראשון, כדי לאפשר לו לגייס את הכסף, ואחר-כך שוחררו גם האחרים.

בנובמבר 1939 צורפה ק' לאזור המינהלי של שלזיה עילית המזרחית, שנכללה ברייך הגרמני השלישי. בינואר 1940 הוקם בסוסנובייץ "מרכז מועצות הזקנים היהודיות בשלזיה עילית המזרחית" (ה"צטראלה") בראשותו של משה (מונייק) מרין. אנשי היודנראט של ק' התנגדו בתוקף לצירופם ל"מרכז", ולפיכך הודח שפרלינג מתפקידו. במקומו נשלחו לק' שלושה נציגים של מרין - בן-דודו שמעון מרין, וינר וברק יאסני, שמינו עצמם לעמוד בראש היודנראט של ק'. לצדם נשארו בו עוד כמה יהודים מקומיים. ברוך שפרלינג נעצר בידי הגרמנים וכל רכושו הוחרם. הודות לידיד פולני ותיק, בעל אחוזה סמוכה שהיה קרוב משפחה של אישיות גרמנית חשובה, שוחרר שפרלינג מן הכלא. הוא גורש לצ'נסטוחובה ונספה בטרבלינקה בסתיו 1942, יחד עם יהודים אחרים מגטו צ'נסטוחובה.

היודנראט החדש עסק כמעט אך ורק בהסדרת עבודת הכפייה של היהודים. מי שלא הופיע לעבודתו חויב לשלם לקופת היודנראט קנס בסך 5 מרק, ואם לא היה בידו לשלם את הקנס החרימו השוטרים היהודים את רכושו. היודנראט דאג גם לרישום מסודר של האוכלוסייה היהודית. בשנים 1940-1941 היה מצבם הכלכלי של יהודי הרייך (ק' נכללה בשלזיה עילית) טוב בהשוואה לזה של אחיהם באזורים אחרים, ולכן נהרו לק' פליטים יהודים מן הגנרל-גוברנמן. היודנראט גבה מהם סכום כסף נכבד תמורת רישומם בתושבי המקום, ומי שידו לא השיגה לשלם הוסגר לידי הגרמנים וגורש למחנות עונשין, מעשה שפירושו היה מוות.

מסוף 1940 הועמדו כל היהודים הכשירים לעבודה באזור שלזיה עילית המזרחית, ויהודי ק' בכלל זה, לרשות "ארגון שמלט", ארגון לעבודת כפייה של זרים שפעל בשלזיה עילית מאוקטובר 1940. מאז ועד 1944, אך בעיקר עד סוף 1942, הקים גוף זה בשלזיה העילית והתחתית 145 מחנות עבודה לגברים ולנשים. בסביבות ק' וקשפיצה הוקמו בסוף 1940 ובתחילת 1941 כמה מחנות כאלה - למשל בזגוז'ה המרוחקת רק קילומטר אחד מק', בקמיק, בווילקובייצקו, בזוויילז'ינייץ, בפז'ימייחי (כולם בסביבת קשפיצה) ובמקומות נוספים.בתחילה לא היו המחנות האלה סגורים, בימי א' ובחגי הנוצרים היו העובדים רשאים לשוב למקומות מגוריהם. כבר מעת הקמתם שהו במחנות האלה כמה מאות מיהודי ק'. הם עברו בהריסת בניינים ובניית בתים חדשים בעבור הגרמנים, בעבודות עפר ובסלילת כבישים. בק' היה כנראה מרכז נפתי של מחנות העבודה בכל הסביבה ("באושטלה").

יהודים מק' נשלחו גם למחנות עבודה מרוחקים. יוצאי ק' זוכרים היטב שני מקרים של גיוס ל"ארבייטסאיינזאץ" במסגרת "ארגון שמלט" בעזרתו של משה מרין: ב-11 בנובמבר 1940 נשלחו כ-150-200 גברים בני 18-55 למחנה באיכטאל, והועסקו בסלילת כביש מהיר. ב-20 במרס 1941 רוכזו כל הגברים הכשירים לעבודה מק' וסביבתה בנקודת איסוף, באיום שאם לא יתייצבו יישלחו בני משפחותיהם למחנות עונשין. רוב הנאספים שם שולחו למחנות עבודה. עד 22 ביוני 1942 נשלחו יהודים נוספים, גברים ונשים, לעבודה במחנות או אצל אנשים פרטיים.

בסתיו 1941 אסף "ארגון שמלט" קבוצה של צעירים יהודים, חלקם מק', ושלח אותם בתור עובדי "שירות העבודה הגרמני" לעבוד בשטחי רוסיה הכבושים בסלילת כבישים ובהתאמת פסי הרכבת הרוסיים לתקן האירופי. היהודים האלה שוכנו בקרונות רכבת, בתנאים קשים ביותר. רבים מהם קפאו מקור או מתו מרעב וממחלות זיהומיות כמו טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן. לאחר כמה חודשי עבודה נותרו בחיים רק 500 מהם.על-פי הוראה של מפקד גרמני צעיר הם הוחזרו לשלזיה, בקרונות משא פתוחים. אלה שנותרו בחיים הועברו במרס 1942 למחנה שנאברג (גורה שוויינטיני). לאחר שלושה חודשים של טיפול מסור מירי צוות של רופאים יהודים מסוסנובייץ החלימו רובם, ואז העביר אותם "ארגון שמלט" לפרויקט של הקמת תעשייה צבאית במרקשטט (כיום לסקוביצה).

בספטמבר 1941 הרסו הגרמנים 150 בתים של יהודים ואת יושביהם שלחו לקשפיצה. בראשית אוקטובר 1941 הקימו הגרמנים גטו ברובע העני של העיר העתיקה, והעבירו לשם את היהודים שנותרו בק' ובכפרי הסביבה. מספרם המדויק אינו ידוע לנו. לפי רשימה של הס"ס ממרס 1941 היו אז בק' 2,054 יהודים (220 מהם נרשמו כנזקקי סעד). אם ניקח בחשבון את השילוחים התכופים לעבודה יש להניח שלגטו הועברו כ-1,500 איש. בגטו הצטופפו כ-10 נפשות בחדר אחד, והתנאים הסניטריים היו ירודים. לא מעטים מיושבי הגטו חלו בטיפוס, אך בק' לא היה בית-חולים יהודי. מקרים קשים הועברו לבית-החולים היהודי בסוסנובייץ. למרות זאת לא עלתה תמותת היהודים בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה. אפשר שהסיבה לכך היתה שהגטו היה פתוח לכניסה ויציאה ויושביו יכלו לנהל סחר חליפין עם פולנים תושבי הסביבה כדי להשיג מזון בסיסי ואפילו תרופות. גם בגטו עצמו היו שתי חנויות שמכרו מצרכים חיוניים.

תושבי הגטו עבדו בעבודות כפייה במקומות עבודה מאורגנים ("פלאצובקות"), אצל הגרמנים ואצל אנשים פרטיים. כמה עשרות מהם הועסקו אצל 15 בעלי מלאכה יהודים שקיבלו רישיונות לעבוד כעצמאים בתמורה לתשלום 50 מרק ל"ארגון שמלט". לכל בעל מלאכה עצמאי כזה הותר להעסיק שני עוזרים. יהודים לא מעטים התפרנסו מהברחות מן הרייך לגנרל-גוברנמן וחזרה דרך הכפר קוצ'ין הסמוך לק', ששכן על הגבול. מלודז' היו מבריחים בדים ומהם תפרו החייטים בק' בגדים, שנמכרו לאיכרי הסביבה תמורת מצרכי מזון, שאותם הבריחו שוב לגנרל-גוברנמן.

בכל תקופת הגטו לא פסקו הגיוסים לעבודות כפייה מטעם "ארגון שמלט". לעתים היו מעבירים קבוצות שלמות של עובדים מן "פלאצובקות" הישר למחנות עבודה גרמניים. הגטו התרוקן כליל מאנשים בני 18 עד 55.

נראה שגם בתקופת הגטו קיימו יהודי ק' חיי ציבור מאורגנים, ואף פעילות חינוכית התקיימה שם. צעירה יהודייה מק', נטקה גראנק, וחברתה הניה זילברשץ מפאביאניצה, פתחו בגטו גן-ילדים שהתקיים עד לחיסולו.שמועות ראשונות על חיסול גטו ק' נפוצו כבר במרס 1942, ויהודים החלו לברוח לכפרי הסביבה. ואולם כעבור זמן מה שקטו הרוחות. בפסח תש"ב (אפריל 1942) נשלחו כ-50 יהודים נוספים למחנות עבודה. אבל הפעם נכחו במקום בעת הגיוס גם ראש היודנראט האזורי משה מרין ואנשי ס"ס מסוסנובייץ.

ביום ראשון, 21 ביוני 1942, נודע לתושבי הגטו שלמחרת צפויה אקציה. מקצתם ברחו למחנה העבודה בזגוז'ה ואחרים הסתתרו בתוך הגטו או אצל פולנים כסביבה. קבוצה גדולה של כמה עשרות אנשים ברחה לגטו צ'נסטוחובה. אור ליום 22 ביוני 1942 כיתרו את הגטו אנשי גסטאפו מסוסנובייץ וכנראה גם מקטוביצה מלובלינייץ. לעזרתם התייצבו אנשי המשטרה היהודית של ה"צנטראלה". היהודים רוכזו בבניין מכבי-האש של ק'. כדי להוציא את האנשים מן הבתים הסתייעו הגרמנים בכלבים, שנבחו ואף נשכו את החלשים, הזקנים והילדים. החיילים ירו לתוך ההמון, היהודים קוננו וזעקו, ועד מהרה היה השטח זרוע הרוגים ופצועים. הגרמנים ערכו גם חיפושים נרחבים בסביבה אחר מסתתרים.

משהסתיים שלב הריכוז הובלו כל היהודים לקשפיצה,חלקם בעגלות וחלקם במסע רגלי. בדרך הרגו השוטרים הגרמנים כמה עשרות חולים וחלשים. בהגיעם לקשפיצה הוכנסו יהודי ק' יחד עם יהודי המקום והסביבה לבית- הכנסת הגדול, ושם ערך משה מרין סלקציה. 25 צעירות וגבר אחר נמצאו "כשירים לעבודה" ונשלחו למחנה מעבר בסוסנובייץ, ואילו כל האחרים הועלו עוד באותו יום לקרונות משא ושולחו לאושוויץ. בק' נשארו 7 בעלי מלאכה עם בני משפחותיהם.

במחנה העבורה בזגוז'ה שליד ק' היו עם הקמתו, בשלהי 1940, כ-300 עצירים יהודים. במרוצת הזמן גדל מספרם והוקם שם מחנה נוסף לנשים. רוב העצירים במחנה היו בהתחלה בני ק'. בזגוז'ה שררו תנאים נוחים יחסית. הממונה הגרמני, טראוביץ', נתן מקלט במחנה ליהודים שברחו ממקומות עבודה אחרים ואף לעשרות יהודים שברחו מק' עם חיסול הגטו ולניצולי אקציות במקומות אחרים.

ביולי או באוגוסט 1943 חיסלו הגרמנים את כל המחנות של ה"באושטלה" בק' והעבירו את יושביהם, כ-600-1,000 איש, למחנה בלכהאמר (כיום בלחובניה). משם נשלחו החולים והחלשים לאושוויץ, ואילו "הכשירים לעבודה" הועברו למחנות אחרים של "ארגון שמלט", בעיקר בשלזיה - כגון אנאברג, נימבש (ניימצה), לאנגנביילאו (ביילאווה), גרצ'יץ (גרודז'יישצ'יצה), קלטנדורף (קיילצ'ינה) ואחרים.

חרף תנאי החיים הלא-אנושיים במחנות האלה גילו יהודי ק' לא פעם אומץ לב יוצא דופן בהתנגדותם לגרמנים ובשמירה על צלם אנוש, גם על סף המוות. כך למשל מספרים על ילד בן 12, איציק וייספלנר, ששולח לטרבלינקה בטרנספורט מצ'נסטוחובה, אך הצליח להימלט משם למחנה זגוז'ה. יחד עם עצירים אחרים הועבר מזגוז'ה למחנה בלכהאמר, ושם עלה בידו לחמוק מסלקציה ומשילוח לאושוויץ: .אחר-כך נשלח למחנה קלטנדורף, עבד יחר עם המבוגרים, חלה בטיפוס, החלים והועבר יחד עם אחרים למחנה פלדבריק. בפלדבריק עבד במטבח ועזר לעצירים רבים, עד שבאחת הסלקציות התגלה שהוא קטין והוא שולח לאושוויץ.

סיפור יוצא דופן אחר הוא על אב ובן. לקראת סוף המלחמה השתתפו פנחס אונגליק ובנו בצעדת מוות ממחנה דירנפורט אל תוך גרמניה. כשאפסו כוחותיו של האב סירב הבן להשאירו לבדו בצד הדרך והצטרף אליו. שניהם נורו למוות בידי שוטר גרמני.

רק כ-100 מיהודי ק' ניצלו. רובם עבדו שנים רבות במחנות עבודה גרמניים. אחרי המלחמה הם נפוצו ברחבי תבל.

בשנת 1966 נטעה עיריית ק' עצים בשטח בית-העלמין היהודי לשעבר. ב-1990 נותרה שם רק מצבה אחת, זכר יחיד לקהילה היהודית בק'.