ה' ניסן ה'תשפ"ב

קראקוב KRAKOW

עיר בפולין

מחוז: קראקוב

נפה: קראקוב

אזור: גאליציה המערבית ושלזיה

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ-259,000

•  יהודים בשנת 1941: כ-55,515

•  יהודים לאחר השואה: 4,282

 

תולדות הקהילה:

בעת מלחה"ע ה - I

סימנים מובהקים מן המאה ה- 7 לספה"נ מעידים על קיום מרכז שבטי במקום בו נבנתה העיר קראקוב, ועד היום עומד על כנו התל מאותה המאה על שם קראקוס, מייסדה האגדי של עיר זו. במאות ה- 8- 9 הוקמה במקום הטירה הבצורה (ואוול) ולידה עיר בצורה. דרך קראקוב עבר באותה תקופה הנתיב המסחרי, שחיבר את רותניה הקייבית עם צ'כיה ועם מערב אירופה; והוא שהביא להתפתחותה המהירה של קראקוב. קראקוב מוזכרת בכרוניקה של אברהם בן-יעקב אבראהים( אבן-יעקוב) בשנים 960- 965 כמרכז מסחרי חשוב בדרך אל פראג הצ'כית. נראה שבאותם ימים היתה קראקוב מבצר-ספר בצפון המזרחי של מדינת מוראביה ואמנם החפירות הארכיאולוגיות מאשרות עובדה זו. במאה ה- 10 השתייכה קראקוב אל מדינת צ'כיה ולקראת סופה של אותה מאה נכבשה העיר בידי מלכי פולין הראשונים לבית פיאסט. בשנת 1000 לערך הוקמה במקום בישופות, והחל מאמצע המאה ה- 11 היתה קראקוב למקום משכנם של נסיכים ומלכים פולנים. במאה ה- 12 עמדה קראקוב בסימן של מלחמות בין הטוענים השונים לזכות על השליטה בעיר. ב- 1241 נהרסה קראקוב בידי הפולשים הטאטארים. ב- 1257 הוענקה לקראקוב על-ידי הנסיך בולסלאב הביישן פריבילגיית-יסוד על-פי החוק המאגדבורגי. אז התחילה נהירה מוגברת לעיר מגרמניה ומשלזיה, והעיר הוקפה חומה בצורה. ב- 1259 וב- 1287 פלשו שוב ושוב הטאטארים אל קראקוב, וב- 1291 כבשוה הצ'כים. ב- 1306 כבש את קראקוב הנסיך הפולני ולאדיסלאב המכונה לוקייטק, וב- 1320 הוכתר בה למלך פולין המאוחדת. יורשו, המלך קאז'ימייז' (קאזימיר) הגדול, הקים בסמוך לקראקוב שתי ערים, האחת הנושאת את השם קאז'ימייז' (קרויה בפי היהודים קוזמיר), והאחרת קלפאז'. ב- 1364 הוקמה בקראקוב אוניברסיטה, והיתה זו האוניברסיטה הראשונה בפולין. היא שוקמה והורחבה ב- 1400. קראקוב היתה לבירת פולין, והדבר נתן את אותותיו בהתפתחותה ובהתקדמותה שהגיעו לשיא תפארתן במאה ה- 16. לקראת סופה של אותה מאה, ובעקבות השפעתם ההולכת וגוברת של הישועים, היו בעיר מהומות על רקע דתי; נהרסו כנסיות של פרוטסטאנטים, וההמון המוסת פגע בתושבים שאינם קאתולים. ב- 1596 העתיק המלך את מקום משכנו לווארשה, שלאחר סיפוחה של מאזוביה לפולין-כתר, היתה לבירת פולין. קראקוב אמנם שמרה על מעמדה של "עיר המלוכה והבירה", אולם קרנה ירדה. ב- 1655 כבשו את העיר השבדים ועשו בה הרס רב. במאה ה- 18 פקדו את העיר פלישות של צבאות האויבים, ותושביה נאלצו לשאת בעול הקונטריבוציות שהוטלו עליהם. מצוקה רבה היתה מנת חלקם של תושבי קראקוב בעת הקרבות שניטשו בה בין צבאות הקונפדרציה של באר לבין הצבאות הרוסיים בשנים 1768- 1772. על פי חלוקת-פולין הראשונה ב- 1772 סופחה קאז'ימייז' העיר לאוסטריה, ואילו קראקוב עצמה המשיכה להשתייך לממלכת פולין, דבר שהטריד מאוד את תושבי שתי הערים הסמוכות כל-כך שבעצם היו לעיר אחת מבחינת כלכלתן וגורלן המשותף. ב- 1794 הכריז הגנראל ט. קושצ'יושקו בכיכר השוק בקראקוב על מרד נגד הכובשים הזרים של שטחי פולין. עם כשלון המרד כבשו את קראקוב צבאות פרוסיה, וב- 1795, בעת החלוקה השלישית של פולין הועברה העיר לרשות אוסטריה. ב- 1809 כבש את העיר הנסיך יוזף פוניאטובסקי, מצביאם של צבאות נסיכות ווארשה, וקבע בה מרכז לאחד הדפארטאמנטים של נסיכות זו. לאחר תיסולה של נסיכות ווארשה, ועל-סמך החלטת הקונגרס הוינאי ב- 1815, היתה קראקוב וסביבתה הסמוכה לה ל"רפובליקה הקראקובאית". לאחר התמרדויות האיכרים בגאליציה ב- 1846 ומאורעות מהפכניים בקראקוב עצמה, סופחה העיר לגאליציה והיתה, לצד לבוב, לאחת משתי הערים הראשיות של גאליציה. ב- 1850 פרצה בעיר דליקה, שכילתה בתים רבים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 חלה עלייה ניכרת בהתפתחותה של העיר, רבו אוכלוסיה (ב- 1870 הגיע מספרם כדי 50,000 נפש), ונסתמנה התקדמות בכלכלתה. קראקוב היתה בתקופה ההיא למרכז חשוב של התנועה הלאומית והתרבותית הפולנית; ב- 1873 הוקמה בה האקדמיה למדעים; ב- 1914 השתכנו בקראקוב "הוועד הלאומי העליון" (הפולני), וכן הלגיונות בפיקודו של י. פילסודסקי. בתום מלחמת-העולם הראשונה, עם התפוררותו של השלטון האוסטרי, הוקמה בקראקוב "הועדה הפולנית הליקווידאטורית" כאירגון זמני של השלטון הפולני בגאליציה כולה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התרחבה והתפשטה קראקוב, מאחר שב- 1911 סופחו אליה מבחינה מינהלית היישובים הסמוכים לה כגון קאז'ימייז' וקלפאז', שהיו למעשה פרבריה. אולם ריבוי האוכלוסים לא היה מקביל לפיתוח התעשייה, שכמעט לא גדלה באותה תקופה. ב- 1923 פרצה בעיר שביתה כללית, מלווה מאורעות דמים, וב- 1936- 1937 שוב היתה קראקוב לזירת שביתות, ומהומות. בתקופת הכיבוש הנאצי (1939- 1945) היתה קראקוב לבירת הגנראל-גוברמנט. ליד העיר הוקמו מחנות-ריכוז פלאשוב וליבאו. אחרי מלחמת-העולם השנייה הוקמו בסביבת העיר פרברים תעשייתיים תדשים (כגון "נובה הוטה"), וב- 1960 הגיע מספר אוכלוסיה כדי 450,000.

 

סגור

 

בעת מלחה"ע ה - I

אין בידינו ידיעות ברורות על ישיבת קבע של היהודים בקראקוב עד לתחילת המאה ה- 14, אולם אין להוציא מכלל הסבירות כי אמנם ישבו בה היהודים ישיבת קבע במאות הקודמות, שכן בעיר זו הצטלבו אז הדרכים המסחריות מצ'כיה צפונה ועד לים הבאלטי, ובעיקר ממערב-אירופה מזרחה לרותניה ולכוזריה. במסחר הבינארצי נטלו אז היהודים חלק רב, ולפיכך יש להניח שמשפחות יהודיות אחדות אף קבעו את מקום-מושבן בתחנה מסחרית חשובה זו. אישור נוסף להנחה זו יש לראות בעובדה, שבמסמכים מ- 1304 מוזכר כבר "הרחוב היהודי" בקראקוב ראשוני המתיישבים היהודים בקראקוב באו, כנראה, מצ'כיה, שכן בין ותיקי תושביה היהודים של קראקוב נמצאו גם בתחילת המאה ה- 14 רבים בעלי שמות או כינויים סלאביים (בנוסף לשמותיהם העבריים), כגון סוונקה, דוברנסקו, קאשיצה ועוד. יהודי עשיר בשם קוסלין קנה ב- 1335 ארבעה בתים ומגרש בקראקוב. היסוד היהודי ממוצא גרמני הלך וגבר בקראקוב במחצית השנייה של המאה ה- 14, עם שיקום היישוב היהודי שם לאחר גזירות המגיפה השחורה ב- 1348- 1349. בכרוניקות של אותו זמן ובפנקסי-הקהילות בגרמניה ובשלזיה מבכים גם את קהילות ישראל בפולין ונוקבים גם בשם קהילת קראקוב, שנעשה בהן טבח ביהודים בשנת הגזירות של "המגיפה השחורה". במאה ה- 14 ישבו היהודים בקראקוב, כאמור, ברובע משלהם, למעשה כיכר קטנה ורחוב ליד חומות העיר, שבמוצאו שער, הקרוי "השער היהודי". לא הרחק משער זה, בשטח מחוץ לחומות היה בית-העלמין, שבו קברו יהודי קראקוב את מתיהם עד שנת 1495. בתוך הרובע היהודי היו בית-כנסת (מוזכר בתעודות מ- 1356 ובית-מרחץ מוזכר בתעודות מ- 1358). ב- 1334 אישר המלך קאז'ימייז' הגדול לקהילת קראקוב את הפריבילגיה הכללית, שניתנה ב- 1264 ליהודי "פולין-גדול" על-ידי הנסיך בולסלאב הקאליסאי. בפריבילגיה נכללה, בין השאר, הזכות למגורים, לעבור ממקום למקום, לסחור, וכן להלוות כספים במשכנתא. במקרה ולא יפרע הלווה את חובו הותר למלווה לרכוש לעצמו ולמכור את הבית או המגרש הממושכן ליהודי או ללא-יהודי. היהודים היו נתונים לשיפוטו של הווייבודה (המושל מטעם המלך), ולא לשיפוטה של מועצת העירייה, ובסכסוכים שבין יהודי ליהודי - לבית-הדין היהודי. הפריבילגיה הנ"ל אושרה שוב על-ידי המלך קאז'ימייז' הגדול ב- 1364, והיא היתה שרירה וקיימת עד שחזר ואישר אותה המלך קאז'ימייז' היאגיילוני ב- 1453. היא גם שימשה יסוד לכלכלתם של יהודי קראקוב ולחייהם הקהילתיים. במאה ה- 14 עסקו רוב יהודי קראקוב בחלפנות ובבנקאות, מעטים מהם במסחר, ורק יחידים במלאכה, ודווקא בזו הקשורה בחוקי הדת (קצבות - בכשרות הבשר, חייטות - בדיני שעטנז). העשירים שבהם קנו להם בתים משלהם, ואף שלחו ידם בעסקי מכירות וקניות של מגרשים ובתים. כאמור, היו רוב יהודי קראקוב באותה תקופה יוצאי גרמניה או מוראביה, וכיוון שבארצות מוצאם הוגבלו בעת ההיא בעיסוקיהם ונאלצו לשלוח את ידם בעסקי הלוואות בריבית בלבד, המשיכו בתחילת דרכם גם במקום מגוריהם החדש, בקראקוב, בעסקי חלפנות ובנקאות. רובם מצאו את פרנסתם בהלוואות קטנות בריבית שנתנו לעירונים ולאצולה הזעירה, אולם צמחו מתוכם גם אחדים שניהלו עסקים נרחבים מאוד אפילו עם המלכים, ויש לראות בהם בעלי-הון גדולים בדורם. יצויינו כאן אחדים מהם, ובראש וראשונה הארי שבחבורה, לבקו, בנם של יורדן (ירדן) וקאשיצה. אביו מוזכר כבר בתעודות מ- 1321 כבעל מגרשים ובתים ברחוב היהודי. לבקו היה לבנקאי החצר של המלך קאז'ימייז' הגדול, ובחסותו ניהל עסקים לא רק בקראקוב בלבד אלא גם בהיקף ארצי. הוא פתח בעסקי קניית הבתים ומכירתם. שכן באותה תקופה גבר זרם הבאים להשתקע בעיר, ונכסי דלא-ניידי שהיו ברשותו נמצאו לא רק ברחוב היהודי אלא גם ברבעים אחרים של העיר. בהון שצבר לבקו מן העסקים האלה הוא שירת את המלך בהלוואות עצומות לפי מושגי אותו זמן, ואמנם המלך שמר על הבנקאי שלו מפני זעמם של לווים אחרים, ובעיקר מפני קינאתם של העירונים שעינם היתה צרה ביהודי בעל ההשפעה בחצר המלך. ב- 1368 מסר המלך לידי לבקו את ניהול המטבעה, וכן את חכירת מיכרות המלח בווייליצ'קה ובבוחניה, ואף העניק לו כשי שני בתים ברחוב היהודי. לאחר מותו של קאז'ימייז' הגדול היה לאפוטרופסו של לבקו המלך לודוויג ההונגרי, אף כי האחרון נודע ביחסו העויין ליהודים. הסיבה ליחסו המיוחד אל היהודי, בנקאי החצר, היתה נעוצה בהלוואות של סכומי-עתק (שתיים מהן היו על סך של 30,000 זהובים, וערבו להן בני אצולה נכבדים) שלווה המלך מן היהודי שלו. לבקו שירת בהלוואותיו גם את המלך הבא, ולאדיסלאב יאגיילו, וכן את אישתו יאדוויגה, שאת חובותיה פרעו לאחר מותה הערבים שלה ללבקו וליורשיו. לבקו העניק הלוואות גם לנסיך מאזוביה ז'יימוביט, ולבני האצולה הנכבדים באזורי פולין האחרים. כדי לעמוד בדרישות להלוואות על סכומים גדולים נאלץ לבקו לקבל שותפים לעסקיו. אחד השותפים היה דוד פאלק, בנקאי יהודי גדול בערי שלזיה התחתית. לאחר מותו של לבקו ירשו את נכסיו אישתו סוונקה ושלושת בניו - אברהם, כנען וישראל. יורשיו הישירים של לבקו, ואף נכדיו המשיכו במאה ה- 15 במלאכת אביהם, ונמנו עם בעלי ההון הגדולים בקהילת קראקוב. ב- 1465 עמד נכדו של לבקו, ירדן, בראש הקהילה היהודית בקראקוב. איל-הון אחר היה הבנקאי שמרלין, בנו של ר' שמואל, המכונה בתעודות הלועזיות "הבישוף היהודי", כלומר פרנס הקהילה או רבה. סכומי הלוואותיו הגיעו לאלפי גז'יבונים. יצויין, שלאחר מותו ב- 1412 התנצרו אלמנתו שרה ושני ילדיו. זריז במשלח-ידו היה הבנקאי יוסמאן, שאת עיקר עסקיו עשה עם העירונים ועם בני האצולה הזעירה. אולם בתעודות נרשמו גם עסקיו הגדולים עם צמרת בני האצולה ואף עם נסיכים, ולא ב"פולין-קטן" בלבד. יוסמאן רכש בתים רבים בקראקוב, וכן את בית-המרחץ היהודי שבעיר. לאחר מותו ב- 1407, ניהלו את עסקיו המסועפים ארבעת בניו (אחד מהם העתיק את מקום מגוריו ללוצק). אולם השגשוג בעסקי הבנקאים היהודים, הגדולים והקטנים, לא ארך זמן רב. קינאת העירונים בנושים היהודים הלכה וגברה, והוסיפה לשינאה אל "רוצחי האל" ואל "מחללי קודשי הנוצרים" יסוד ארצי חשוב, שנתן את אותותיו כבר בתחילת המאה ה- 15. מה עוד שהדי הפרעות ביהודים וגירושם מערי אשכנז ומוראביה באותה תקופה הגיעו גם לקראקוב, עודדו את העירונים לפעולה נגד היהודים, והגבירו את החרדה בליבות האחרונים. את תחילת התהליך של דחיקת רגלי היהודים מקראקוב ונישולם מבתיהם ברובע היהודי יש לראות בקביעת האקדמיה ברחוב היהודי על-ידי המלך ולאדיסלאב יאגיילו ב- 1400. ואמנם במשך כמה עשרות שנים נאלצו כמה וכמה מיהודי קראקוב, למכור את בתיהם מאונס ומרצון, לצורכי האקדמיה. מיקום האקדמיה והפנימיות של הסטודנטים בלב ליבו של הרובע היהודי הפקיר תכופות את היהודים לפורענות, שכן הסטודנטים נודעו אז כמועדים לחולל מהומות בכל אמתלה ובכל הזדמנות, ובוודאי נגד היהודים. ב- 1407 השמיע הכומר בודק מדוכן הכנסייה דברי עלילה והסתה נגד יהודי קראקוב, ובין השאר האשימם בעלילת-דם וביידוי אבנים על הכומר, שהלך לתת את "המשיחה האחרונה" לגוסס. ההמון המוסת, ובעיקר בעלי-המלאכה, התנפלו על הרחוב היהודי בעיר, עשו הרס בבתי היהודים ובחנויותיהם, שדדו את רכושם, ובביזה נמצאו גם משכונות רבי-ערך של הלווים מבני-האצולה. בין היהודים היו אבידות רבות בנפש. מקצתם מצאו מחבוא בכנסייה על-שם אנה הקדושה, אולם הפורעים לא נרתעו, שלחו אש בכנסייה, והמסתתרים בה נאלצו להיכנע; אחדים אף התנצרו כדי להציל את נפשם. על-פי צו של המלך, שנעדר אז מקראקוב, הובאו לדין כמה מן הפורעים, שהרי פגעו ביהודים "עבדי האוצר", כלומר ברכושו של המלך. המשפט נגד הפורעים נמשך עד 1409, אולם לא ידועות לנו תוצאותיו. ב- 1423 חזרו ונשנו הפרעות ביהודי קראקוב, והפעם עמדו בראש הפורעים אף חברי המועצה העירונית. ב- 1420 התקיים כנס של הכמורה באיזור ויילון-קאליש, בראשותו של הבישוף מיקולאי טרונבה. בכנס זה נתקבלו תקנות נגד היהודים דרישות( למגורים נפרדים, ללבוש יהודי מיוחד, להגבלת עסקיהם הפינאנסיים והמסחריים ועוד). בהשפעת הכנס הזה הוציא המלך ולאדיסלאב יאגיילו את התקנון המכונה וארצקי, ולפיו (סעיף 20) נאסר על היהודים להלוות במשכנתא על נכסי דלא-ניידי אלא במשכון בלבד. התקנון הזה הצר את פרנסותיהם של יהודי קראקוב. וכך במחצית הראשונה של המאה ה- 15 אפשר לציין יהודים יחידים בלבד שהיו מלווים גדולים בריבית. בלטו ביניהם דוד גלובניה, ובניו ויקטור וזכריה, וכן אברהם ניגר. האחרון חכר גם לזמן-מה את מיכרות-המלח בבוחניה ובווייליצ'קה. עיסקות היהודים ברכישות בתים או מכירתם הלכו ופחתו. מ- 1408 ועד 1470 נרשמו בסך-הכול 22 עיסקות מסוג זה, ומהן 18 שבהן היו היהודים המוכרים. בעת ההיא נודעה השפעה ניכרת על בית המלוכה לשני גדולי הכמורה בפולין, הקארדינאל זביגנייב אולשניצקי והקאנוניקוס וההיסטוריון יאן דלוגוש - שניהם שונאי ישראל מובהקים. ביוזמתם של שניים אלה הוזמן לפולין הנזיר שונא היהודים והמטיף הנודע לקנאות הנוצרית, יוהאן קאפיסטראנו, כדי לחזק את אושיות הדת הנוצרית בארץ זו. בעת שהותו של קאפיסטראנו בפולין עשו נציגי קהילות ישראל מאמצים כדי להשיג את אישורו של המלך קאז'ימייז' יאגילונצ'יק לזכויותיהם. ואכן, בהעדרו של יאן דלוגוש מקראקוב הבירה השיגו היהודים את מבוקשם, והמלך אישר את זכויות היהודים, תחילה ליהודי "פולין-גדול" ולאחר מכן (ב- 1453) ליהודי "פולין-קטן". קאפיסטראנו הגיע לקראקוב לאחר מעשה. הוא ואולשניצקי הוכיחו את המלך על "התמיכה בכופרים", ודרשו ממנו שיבטל את האישור. המלך עמד זמן-מה על דעתו ולא שם לב להסתותיהם. אולם לחץ האצולה והכמורה והמצב המדיני הקשה שאליו נקלע המלך לאחר התבוסה שנחלה פולין במלחמתה עם המסדר הפרוסי - ותבוסה זו נתפרשה כעונש על חטאיו באישור זכויות היהודים-הכופרים - אילצו את המלך לבטל בתקנון הניישאבי ב- 1454 את אישורן של זכויות היהודים בפולין כולה. כך נשאה ההסתה של קאפיסטראנו פרי, ולא ארך הזמן ואת תוצאותיה של הסתה זו חזו מבשרם גם יהודי קראקוב. ביום ב' של שבועות ר"ה (1445) פרצה דליקה בעיר, שאכלה כ- 100 בתים וביניהם 4 כנסיות. ההמון המוסת יצא "לכפר" על עוון המלך מלפני כשנתיים (אישור הפריבילגיה של היהודים), ופרע ביהודי העיר. ואמנם רכוש יהודי רב נשדד על-ידי הפורעים, אף היו פגיעות בנפש. כמה מיהודי קראקוב עזבו את העיר, ואחדים חיפשו הצלה לנפשם ולרכושם בקבלת הנצרות. לא התאוששו יהודי קראקוב מן הפרעות ב- 1445 וכבר ניחתה עליהם מכה נוספת. ב- 1463 קרא האפיפיור פיוס ה- 2 למסע-צלב. לשם ארגון הצלבנים בפולין שיגר לשם את שליחו פיגנה. כנהוג בכל מסעי-הצלב הקודמים, פנו הצלבנים שהתקהלו בפולין קודם-כל ל"ביעור הכופרים" במקום. לאחר השוד וההרג שעשו ביהודים בעיירות רייסן, שמו הצלבנים (למעשה האספסוף) את פניהם אל קראקוב. העירונים פתחו בפניהם את שערי העיר ונתנו להם יד חופשית לפרוע ביהודים. הצלבנים הסתערו על מקום מגורי היהודים ועל חנויותיהם, שדדו מכל הבא ליד ואף רצחו 30 איש מבין יהודי קראקוב. היהודים הגישו קובלנה אל המלך קאז'ימייז' היאגיילוני על העירונים שעשו יד אחת עם הפורעים. ואמנם המלך הטיל על מועצת העיר קנס של 3,000 זהובים וכן ערבות בסך 10,000 זהובים למקרה שתפרוצנה שוב מהומות נגד היהודים. אך מצבם של יהודי קראקוב הלך ורע משנה לשנה. בלחץ העירונים ומתוך פחד מפני פרעות נאלצו יהודי קראקוב לוותר "מרצונם" על עמדותיהם ועל הרכוש הקהילתי שלהם בעיר. ב- 1469 הסכימו יהודי קראקוב לנטוש את בתיהם ברחוב היהודי, שנקרא כבר אז בשם רחוב אנה הקדושה, ובעיקר להעביר לרשות האקדמיה את 2 בתי-הכנסת ובניינים ציבוריים נוספים וכן את בית-העלמין. בתמורה ניתנו להם מגרשים ברחוב שפיגלארסקה, ליד בית-הכנסת שעמד ברחוב זה. העירונים לא הסתפקו בכך וב- 1477 שוב הוסת ההמון לפרוע ביהודים. כעבור 15 שנים, נאלצו יהודי קראקוב לוותר "ברצון נפשם ובלי שום אונס" על זכותם לעסוק במסחר ומלאכה בעיר, למעט סחר בדברי משכון שלא ניפדו במועד, ואף זאת פעמיים בשבוע בלבד. הוויתור נרשם בהסכם שנחתם בין העירונים ובין יהודי קראקוב ושימש גם בשנים הבאות יסוד חוקי לנישול היהודים מפרנסתם בתחום קראקוב. אפילו בשנים הראשונות לכיבושה של העיר בידי האוסטרים בסוף המאה ה- 18, תבעו העירונים את מילוי ההסכם הזה. כל נסיון לעקוף את ההסכם הושם לאל, ולא פעם כאשר עמד רוכל או בעל-מלאכה יהודי למכור את מרכולתו במחתרת בקראקוב, היה מסכן את עצמו במעצר או בעיקול סחורתו. ב- 1492 פרצו מהומות נגד יהודי קראקוב, שהואשמו בגרימת דליקה בעיר. ביוני 1494 פרצה שוב דליקה, והפעם היו למאכולת אש בתים רבים, וכן כנסייה וכמה משערי העיר. ההמון הסתער על בתי היהודים וחנויותיהם. היהודים הגנו על עצמם מפני הפורעים, וכמה מהם אף נפלו חלל. בשוך המהומות פנו זקני הקהילה בקובלנה אל המלך יאן אולבראכט, אולם גם העירונים הגישו תלונה נגד היהודים כ"מפירי החוק והסדר" בעיר. בהשפעת צורר היהודים, הקארדינאל פרידריך, אחי המלך, נטה המלך לצד העירונים וציווה על גירושם של היהודים מעירם אל העיר הסמוכה קאז'ימייז'. הגזירה על שלילת הזכות למגורי היהודים בקראקוב ועל עיסוק במסחר בה נמשכה כ- 400 שנה, עד לביטולה ב- 1867.

 

סגור

 

בעת מלחה"ע ה - I

כאמור, ב- 1335 יסד המלך קאז'ימייז' הגדול בסמוך לקראקוב את העיר קאז'ימייז' (הקרויה בתעודות היהודים קוזמיר) והעניק לה זכות למינהל עצמי על פי החוק המאגדבורגי. העיר הוקפה חומה בצורה. כבר ב- 1386 מוזכרים בתעודות יהודים תושבי המקום. לקראת סוף המאה ה- 14 הוקם בה בית-כנסת מפואר בסיגנון גותי. במחצית השנייה של המאה ה- 15 מוזכר בית-העלמין ובית-המרחץ, ואף כיכר הקרויה "שוק יהודי". באותה תקופה התנהלה העדה היהודית על ידי ועד-קהילה עצמאי. אל השטח של הרובע היהודי בקאז'ימייז', שהובדל משאר חלקי העיר בגדר ובחומה ותחומו היה מצומצם, הובאה ב- 1495 אוכלוסייה נוספת של המגורשים מקראקוב, שמספרה היה גדול כנראה יותר ממספר ותיקי היהודים במקום. כך אפוא הלכה וגברה הצפיפות ברובע היהודי, הנקרא לאחר-מכן בתעודות "העיר היהודית". ומה עוד שבסוף המאה ה- 15 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 16 באו לקאז'ימייז' גולים יהודים מצ'כיה, שם גברו בעת ההיא המהומות נגד היהודים שגורשו מערים רבות. כמו-כן השתקעו בעת ההיא בקראקוב יהודים שבאו מקרוב מגרמניה ואף מאיטליה. מכאן ואילך כשמדובר ביהודי קראקוב - הכוונה ליהודים היושבים בעיקר בקאז'ימייז'. בשנים 1540- 1590 ישבו בקראקוב ישיבת קבע 2,100 יהודים לערך, ובשנים 1590- 1640 - 4,500 נפשות לערך. בגזירות ת"ח ות"ט הגיעו לקראקוב פליטים יהודים רבים, שנמלטו מאוקראינה ומרייסן מפני הטבח שנעשה שם ביהודים בידי חילות חמיילניצקי. יצויין, כי בעת ההיא פרצו בקראקוב מגיפות תכופות, שהפילו חללים הרבה, ועל כן יש להניח שהגידול באוכלוסי היהודים לא בא בעקבות גידול טבעי. למצוקת המגורים גרמו הדליקות שפרצו בעיר כל כמה שנים, והגדולות שבהן היו בשנים 1528, 1536, 1556, 1571, 1581, 1604. בדליקה ב- 1643 עלו באש כמעט כל בתי היהודים. האסון הכבד עורר את רחמיו של המלך ולאדיסלב ה- 4, ששיחרר את היהודים ל- 4 שנים ממס-היין, ואך המליץ לעירונים להשכיר ליהודי קראקוב דירות עד שהללו ישקמו את בתיהם. הצפיפות ב"עיר היהודים" בקראקוב הלכה וגברה, ועל כן עמדה התקופה הנדונה בסימן מאבקם המתמיד של היהודים על פריצת התחום שאליו נדחקו ובהשתדלויות של זיקני העדה אצל מלכי פולין למען הרחבה חוקית של העיר היהודית. היהודים השתדלו לקנות מגרשים ובתים בסמוך לרובע שלהם, אך נתקלו בהתנגדות העירונים. לאחר משא ומתן ממושך הגיעו ב- 1553 פרנסי הקהילה לידי הסכם עם מועצת העיר קאז'ימייז', ולפיו הותר ליהודים להוסיף לרובע שלהם שטח נוסף ובו גם מגרש ובית-עלמין. היהודים התחייבו לבנות חומה מסביב לרובע המורחב שלהם, וכן לשלם 35 זהובים תשלום שנתי למועצת העיר. ההסכם אושר על-ידי המלך. ב- 1564 עלה בידי יהודי קראקוב לקבל מידי המלך איסור על מגורי נוצרים בתחום העיר היהודית. ב- 1583 השיגו יהודי קראקוב מידי המלך סטיפאן באטורי אישור של ההסכם בין הקהילה ובין מועצת העיר על הרחבה נוספת של העיר היהודית. הסכם זה עורר את זעמם של העירונים, ובעקבותיו פרצו מהומות ופרעות. ההסכם לא נתממש עד לשנת 1608, משאישרו שוב המלך זיגמונד ה- 3. בתוקף ההסכם הורחבה העיר היהודית לגבולות שלא נשתנו בהרבה עד חלוקת פולין הראשונה ב- 1772. יחד עם המאבק להרחבת שטח המגורים נמשך מאבק מקביל על זכותם של היהודים לסחור ולעסוק במלאכה בעיר. כשנדחקו היהודים לקאז'ימייז' לא יכלו הללו להצטמצם בסחר בעיר היהודית בלבד. לפיכך הם עקפו כל הזמן את ההסכם משנת 1485 שהגביל את זכותם לסחור בעירם החדשה כולה וכן בקראקוב הסמוכה. היהודים המשיכו לסחור שם, ויום-יום לקראת ערב, וכן בשבתות ובמועדי ישראל, היו שבים ומסתגרים ברובע שלהם. לעומתם לא רצו העירונים לוותר על קוצו של יוד בהסכם הנ"ל, ולא פעם השיגו הללו צווים מאת המלך, שבאו להזכיר ליהודים את חובתם למלא אחר ההסכם. ב- 1532 העניק המלך זיגמונד ה- 1 ליהודים את הזכות לסחור בכל מדינות פולין, אולם מועצת העיר קראקוב השיגה שוב ב- 1533 את הרשות, במסגרת ההסכם משנת 1485, להגביל בעירם את סחר היהודים. כמו כן הוחלט שעל היהודים לחבוש מצנפות כתומות כדי להבדילם מן הנוצרים. ב- 1564 עלה בידי יהודי קראקוב לקבל צו מאת המלך זיגמונד אבגוסט, שבו נקבע כי אל להם לעירונים להפריע ליהודים לסחור בעירם. גם המלך סטיפאן באטורי נטה חסד ליהודים ובצו מ- 1576 קבע, כי מותר ליהודים לשכור חנויות ומחסנים מחוץ לרובע שלהם, והעירונים ומועצת-העירייה נדרשים שלא להפריע בכך, וכן אין להטיל על היהודים מיסים והיטלים מיוחדים וגבוהים מאלה שמוטלים על שאר תושבי קראקוב. אולם ב- 1587 שוב החליטה מועצת-העירייה על איסור השכרת חנויות ליהודים בקראקוב, וב- 1588 אף הוגבלו היהודים בקניית מזון קודם שיערכו הנוצרים את הקניות. לבקשת היהודים הוציא המלך זיגמונד ה- 3 צו, שלפיו אמנם נאסרה על היהודים קניית מזון מחוץ לתחום העיר, אולם בתוך העיר הותר להם לקנות מבלי להמתין עד שהנוצרים יקנו תחילה את מצרכיהם. לעת ההיא לא שפר גם חלקם של בעלי-המלאכה היהודים. הצכים (האגודות של בעלי-המלאכה הנוצרים) שמרו בקפדנות על האינטרסים הכלכליים שלהם, וניסו בכל הדרכים האפשריות למנוע מן היהודים עיסוק במלאכה או השיווק של המוצרים. בכל התקנונים של הצכים אושרו גם סעיפים, שלפיהם נאסרה המלאכה על היהודים. גם בכל ההסכמים בין מועצת-העיר ובין היהודים נמצא סעיף שעניינו איסור זה. אולם למעשה, על-אף האיסורים והגזירות, עסקו היהודים כמעט בכל מקצועות המלאכה. בתעודות של הצכים ושל העירייה נכללו גם תלונות רבות של בעלי-מלאכה נוצרים על הפרות האיסורים מצד היהודים ועל תחרותם בנוצרים. ברשימת בעלי-הבתים בקראקוב היהודית מ- 1635 מצויים בעלי-מלאכה יהודים רבים לערך. משרבו הללו ביישוב היהודי, התארגנו אף הם באיגודים משלהם כדי לשמור על זכויותיהם בתוך הקהילה היהודית, וכן כדי להנהיג ולקיים סידורים נאותים בתוך האגודה כגון ענייני "החזקה", קבלת חברים חדשים, העסקת שוליות וכד'. התקנון העתיק ביותר של חברת בעלי-מלאכה יהודים שנשמר בידינו, הוא של הפרוונים משנת 1613. אך ידוע לנו כי באותו זמן התארגנו והתקיימו גם חברות של בורסקים, אורגים, חייטים, כובענים, רצענים ושזרים. אף קדמה להם חברת הקצבים (ובה גם שוחטים, מנקרים, פושטי-עור ואף סוחרי בקר), שהרי בלא בשר כשר לא יכלה הקהילה להתקיים. הקצבים היהודים נאלצו לקיים מאבק מתמיד על קיומם החוקי, מאחר שלא אחת עלה בידי הקצבים הנוצרים להשיג צווים מידי העירייה או שלטונות המלוכה, שהיו מגבילים את מספר הקצבים היהודים (ב- 1622 הוגבלו הללו עד ארבעה בלבד), או דחקו את רגליהם מקניית הבהמות לשחיטה ומשיווק הבשר. ב- 1596 מוזכרים בקראקוב צורפים יהודים. גם הללו נאלצו להאבק עם בני-תחרותם הנוצרים על האפשרות לעסוק במלאכתם. אולם על אף ההגבלות והאיסורים היתה חברת הצורפים היהודים במחצית הראשונה של המאה ה- 17 לאחת האמידות בקרב שאר החברות ביישוב היהודי בקראקוב. ב- 1643 תרמו "הצורפים הנדיבים" 400 זהובים להשלמת בניין בית-הכנסת "קופה", ובעבור תרומה זו קיבלו את הזכות לחבריהם לשני מקומות במזרחו של הבית. באותו זמן (מגירושם של יהודי קראקוב לקאז'ימייז' ועד 1656) היו בקראקוב גם בנקאים, חוכרים וסוחרים גדולים, מהם מאנשי המקום ומהם בני משפחות יהודיות שמוצאן מצ'כיה, גרמניה, איטליה וספרד. רבים מהם שירתו את חצרות המלכים, זכו בתמיכה של האחרונים בעיסקיהם, חרגו מתחום קראקוב, והתפשטו בכל רחבי פולין. השפעתם בקהילת קראקוב היתה גדולה. מביניהם היו שניהלו את ענייני הקהילה כפרנסים וראשים, וייצגו את קהילת קראקוב בוועד דד"א. בני משפחות אלה נודעו כנדבנים, והקימו בתי-כנסת ומוסדות צדקה בעיר. במחצית הראשונה של המאה ה- 16 עסקו בסחר רב-היקף ובחכירות ובעיסקות בנקאיות יהודים יוצאי צ'כיה, כגון אברהם פראנצ'ק, בני משפחת פישל וכן ישראל איסרל, אביו של הרמ"א. באמצע אותה מאה נודע כבעל הון רב משה בן-עוזיאל. בעל השפעה רבה בחצר המלך היה שלמה אשכנזי מאודינה שבאיטליה. הוא ניהל את עסקיו בקראקוב בשנים 1541- 1564, ולאחר-מכן היה איש הפינאנסים בחצרו של הסולטאן התורכי. הצורף זליג (המכונה פקליס) מונה ל"עבד החצר" ב- 1572; הוא סיפק לחצר המלך תכשיטים ובאותו זמן חכר גם את תשלומי המכס בפולוצק ובוויטבסק. רופא החצר, ד"ר שלמה קאלאהורה הספרדי, היה גם לחוכר המעיינות המלוחים ברייסן. במחצית השנייה של המאה ה- 16 המשיכו בעסקיו בניו משה, ישראל ושמואל. משה שירת גם כפרנס קהילת קראקוב וקנה קרקעות ומגרשים להרחבת "העיר היהודית" ב- 1608. צאצאי משפחת קאלאהורה נודעו בקראקוב כרופאים ורוקחים עד אמצע המאה ה- 19. בעת ההיא השתקעה בקראקוב משפחת ואהל (או קצנלבוגן); מוניטין יצאו לשאול ואהל, חוכר מכרות-המלח בווייליצ'קה. הוא זכה לעושר ויקר, והאגדה שנתרקמה בעת ההיא לערך, ייחסה ליהודי בשם שאול ואהל את הכתר של נסיכות פולין ליום אחד, בתקופה שבה עוצבה ממלכת פולין וקמה שושלת המלכים לבית פיאסט (המאה ה- 9). סוחר חשוב היה יעקב עזרא, ספק התכשיטים למלך סטיפאן באטורי. בסוף המאה ה- 16 ותחילת ה- 17 היגרה לקראקוב משפחת הורוביץ מן( העיר הצ'כית הורוביצה). ראש המשפחה, פנחס, היה פרנס קהילת קראקוב וכן נציגה בוועד דד"א. למשפחה זו השתייך רבי ישעיהו, בעל השל"ה, ששהה גם זמן מה בקראקוב ואף הוצעה לו כהונת הרב בעיר זו. בעלת השפעה גדולה בקהילת קראקוב היתה משפחת סוחרים ובנקאים גדולים, שבראשה עמד ר' אייזיק יעקלש (כלומרבן יעקב). ר' אייזיק יעקלש שירת כפרנס כמעט כל ימי חייו (נפטר ב- 1653), ובעסקיו המשיכו בנו יצחק ונכדו משה. מגדולי העשירים בעיר היה וולף בוצ'יאן (מכונה גם פופר). לאחר מותו ב- 1625 ירשו את עסקיו המסועפים במסחר ובבנקאות בניו - הירש, לבקו, אליעזר ובר. מתחילת המאה ה- 17 ועד 1635 כיהן כפרנס הקהילה סוחר גדול לבק בן מרדכי. בתקופה ההיא הלך וגדל סחר-החוץ של פולין וחלקם של סוחרים יהודים מקראקוב בסחר זה היה ניכר. בלטו בו סוחרים שהגיעו לקראקוב מארצות אחרות. יוצאי צ'כיה, יעקב מוראבצ'יק (כלו' ממוראביה) ובניו ברוך ושלמה, סחרו עם פראגה הצ'כית. כמה וכמה מיהודי וינה שלחו את בניהם ללמוד בישיבת קראקוב, ובגמר הלימודים התחתנו הללו והשתקעו בעיר זו. מן התקופה ההיא מוזכרים הסוחרים שעמדו בקשר מסחרי עם וינה, יצחק בן יעקב, המכונה "הווינאי", וכן יצחק בן דוד, גם הוא הווינאי. מרובות לערך היו המשפחות שמוצאן מגרמניה; רובם נשאו את הכינוי אשכנזי. יוצאי איטליה וספרד שירתו ברובם כרופאים בחצר המלך, או בחצרותיהם של בני האצולה (הנגידים המאגנאטים). אולם הללו שלחו את ידם גם במסחר, בעיקר עם ארצות מוצאם. בלטו בהם הרופאים יצחק מספרד, שלמה אשכנזי, שלמה קאלאהורה, שלמה הדוד. סוכנם של המלכים זיגמונד ה- 3 וולאדיסלאב ה- 4 היה שלמה הספרדי. המשיכו בעסקיו בניו: ברוך ויוסף. במסחר מסועף בקראקוב ובפולין כולה עסק מארקוס האיטלקי (בפולנית כונה ולןך). במחצית השנייה של המאה ה- 17 ישבו בקראקוב שני רופאים יהודים יוצאי איטליה, דוד מורפורגו ושמואל הכהן. יצויין, שלאחר גזירות ת"ח ות"ט והמלחמות עם השבדים נטשו יוצאי איטליה וספרד את קראקוב, ועקבותיהם כמעט שאינם ניכרים במאה ה- 18. כאמור, עמדו בראש הקהילה רבים מבין הסוחרים הגדולים, המוכסים החוכרים והבנקאים. בניהם וחתניהם של הללו כיהנו כראשי ישיבות וכרבני קראקוב, הם הם היו גם הנדבנים לצורכי הקהילה והתורמים להקמת בניינים ציבוריים. עד אמצע המאה ה- 17 נבנו כל בתי-הכנסת העתיקים בקראקוב, בנוסף על בית-הכנסת הקרוי "הישן", שעמד על תילו כבר קודם-לכן. ב- 1553 הושלמה בנייתו של בית-הכנסת על-שם הרמ"א, והוא שופץ ב- 1557 לאחר השריפה שנפלה בו. מקופת הקהל הוחל בבניית ביהכ"נ (ועל כן שמו "קופה-שול") ב- 1593, והבית נחנך סופית ב- 1643. ב- 1590 נחנך ביהכ"נ הקרוי "הגבוה". וולף פופר (בוצ'יאן), המוזכר לעיל, בנה ב- 1620 ביכ"נ שנשא לאחר-מכן את שמו. גם אייזיק יעקלש, המוזכר לעיל, תרם לבניית ביהכ"נ שנחנך ב- 1653. אחיו של אייזיק, משה בן-יעקב, הקים הקדש בקראקוב. כן מוזכרים בתעודות מן התקופה בניינים ציבוריים נוספים של קהילת קראקוב, כגון בית-ועד הקהילה, ההקדש ושני בתי-מרחץ. בתי-הכנסת מהתקופה ההיא היו מפוארים והעידו על שגשוגה של קהילת קראקוב ועל רווחתם של בניה. היישוב היהודי בקראקוב היה בתקופה ההיא מן הגדולים בפולין כולה. חשיבותה של הקהילה נבעה בעיקר מעובדת היות קראקוב עיר-הבירה של הממלכה. גם לאחר שהועתקה הבירה לווארשה, והמלך ב- 1596 שיכן את מקומו בה, נשארה קהילת קראקוב הקהילה המרכזית של יהודי פולין. בין השאר נשמרו בגינזכה כתבי הזכויות הכלליות, שניתנו על-ידי מלכי פולין משך כל קיומה של הממלכה עד לחלוקתה ב- 1772. ישיבת היהודים בבירה החדשה בווארשה נאסרה על-פי צו מ- 1527. עם הגברת הגירתם של יהודים יוצאי צ'כיה לקראקוב בתחילת המאה ה- 16 נתפלגה למעשה קהילת קראקוב לשתיים: האחת "צ'כית", והאחרת "פולנית". בין שני הארגונים הקהילתיים היו סכסוכים בלתי פוסקים, שנבעו בעיקר מהתחרות הכלכלית ומהנטייה להשפעה מירבית של כל צד בקהילה ובבית-הכנסת שהיה אז ב"עיר היהודית". הצדדים לא נרתעו אף מלפנות לערכאות הגויים, והמלך זיגמונד הראשון ניסה לפשר בין היריבים, ובין השאר מינה ב- 1512 שני גובי מיסים ראשיים לקהילות ישראל בפולין, האחד אפרים פישל (המכונה בפולנית פראנצ'ק) לקהילות "פולין-קטן" ואילו השני, אברהם הצ'כי (המכונה בוהמוס) לקהילות "פולין-גדול". קהילות ישראל ראו במינויים אלה פגיעות באוטונומיה שלהן והחלו במאבק נגד הגובים. בסופו של דבר, הוצאה קהילת קראקוב מתחום הגבייה של אפרים פישל, ובשנות השלושים למאה ה- 16 הגיעו הגובים הראשיים לפשיטת-רגל. גביית המיסים חזרה אפוא לצורתה הקודמת, כלומר כל קהילה וקהילה שילמה את מיסיה במישרין לאוצר המלך. הריב בין שתי הקהילות פגע גם בכהונת הרבנות של ר' יעקב פולאק הנודע, אבי שיטת "החילוקים" בלימוד התלמוד בפולין, שנתמנה על ידי המלך לרבה של קראקוב ב- 1503. ר' יעקב היה גיסו של אפרים פישל ועל אף היותו מיוצאי צ'כיה נחשב בקראקוב כדוברם של ה"פולנים". ב- 1508 נאלץ ר' יעקב לעזוב את קראקוב ולהיטלטל למקומות שונים מחוץ לפולין. אמנם בהשתדלותם של בני משפחת פישל הרשה לו המלך ב- 1509 לחזור לקראקוב ולכהן כראש-ישיבה, אולם לכהונתו כרב לא חזר. לרבה של קהילת קראקוב ה"פולנית" נבחר ר' אשר למל, גם הוא חתן למשפחת פישל. ה"צ'כים" לא הסכימו למועמד זה ובחרו להם רב מאנשי שלומם, הרב פרץ. ב- 1513 הוציא המלך תקנות, שאישרו את שלטונם של ה"פולנים" בבית- הכנסת ואת ריבונותו של הרב אשר למל בתוכו, ועם זה אישר ל"צ'כים" הקמת בית-כנסת משלהם (הוחל בבנייתו אך ב- 1537) וקיום קהילה נפרדת. הסיכסוך בין הקהילות הלך ודעך בימי כהונתו של ר' משה בן אפרים פישל כרבה של קראקוב (נתמנה ב- 1532). ר' משה פישל למד רפואה בפדואה, וכשחזר התפרנס מאומנותו זו עד להתמנותו לרב. כמקורב למלכות, נתמנה ר' משה ב- 1541 כרב כולל על המחוזות הדרומיים של פולין, ובקהילת קראקוב המשיך לשלוט ביד רמה. ב- 1542 הואשם ד"ר משה פישל בגיור נוצרים, נשפט ומת מות קדושים. בארגון הקהילה שמרו יהודי קראקוב על המסגרת המסורתית של יהודי אשכנז ומוראביה, אולם נוספו לה עתה יסודות ייחודיים שעוצבו בתנאיה הפנימיים וכן בהשפעת הגורמים החיצוניים (צווי המלכים, ההסכמים עם העירייה, או ההגבלות שהוטלו על היהודים מטעמה). בימים ההם שימש הארגון הקהילתי של היישוב היהודי בקראקוב דגם לקהילות היהודים בערים אחרות של פולין ולא של פולין בלבד. ועד-הקהילה בקראקוב היו לו, כלשאר קהילות ישראל בפולין התפקידים הבאים: אדמיניסטראטיבי, פיסקאלי, שיפוטי וחברתי-ציבורי ענייני( דת, חינוך, הקדצ). מכוח תפקידיו האדמיניסטראטיבי והפיסקאלי היה ועד-הקהילה המתווך בין שלטונות הממלכה (המלך ופקידיו) ובין אוכלוסי הקהילה; הוועד ייצג את היישוב היהודי גם בפני מועצת-העיר ומוסדותיה של הכנסייה. בזכויות-התקנונים, שניתנו לקהילה בידי מלכי פולין נקבע שבדינים בין יהודי ולא-יהודי ישב במשפט עוזרו של הווייבודה (מושל המחוז מטעם המלך), שיצרף לבית-הדין נציגים של הקהילה היהודית. בדין ודברים שבין יהודי ליהודי ידונו ויפסקו הרבנים או פרנסי הקהילה; ובעירעורים על פסקי-דין ניתן לצדדים להגיע אף אל המלך עצמו. בידי הקהילה היתה הזכות לבחור את ועד-הקהילה, דהיינו, את הפרנסים, את ה"טובים", ואת הדיינים. פקידי הוועד - השמשים, השמאים והממונים, וכן הרופאים ועובדי ההקדש נתמנו על פי רוב על-ידי ועד-הקהילה. לידו נתקיימו גם ועדות, כגון הוועדה לענייני צדקה, ועדה לפיקוח על תלמודם של תינוקות בית רבן וכן ועדות לענייני השעה, כגון הוועדה לפיקוח על מוסר בני הקהילה, לחימה במותרות, או ועדה לפדיון שבויים וכן גבאי ארץ-ישראל, שעסקו באיסוף כספים למען היישוב בארץ-ישראל. כל חודש וחודש, לפי התור, הנהיג את הקהילה מבחינה אדמיניסטראטיבית אחד הפרנסים הוא "פרנס החודש", והחלטותיו חייבו את כל בני הקהילה. חלוקת המיסים שהוטלו על היהודים בין כל בני הקהילה נעשתה על-ידי הוועד ולעיתים על-ידי פרנס החודש, לאחר שהשמאים קבעו את מצבו הכלכלי של החייב במיסים. מסוף המאה ה- 15 נקבעה לקהילת קראקוב מיכסת המיסים, בעיקר של מס הגולגולת, על-ידי ועד דד"א, שבו ישבו גם נציגי הוועד של קהילת קראקוב. ועד-הקהילה שקד גם על ניקיון העיר היהודית ושמירה עליה בלילות. כן הקפיד הוועד על מסחר הוגן של הסוחרים (אף הוצבו מאזניים בבניין הוועד, שקבעו אם אין מרמה במידה ובמשקל). בידיו היו ההחלטות באשר לתחרות שבין הסוחרים ובין בעלי-המלאכה (בדבר החזקה) וכן מתן רשיון מגורים למשתקע חדש ב"עיר היהודית". לוועד הקהילה היתה הרשות לאכוף את החלטותיו, ולהטיל עונשים על מפריהן (קנסות, מלקות ואף נידוי). מן הראוי להבליט כאן את החידושים שהנהיג הוועד, יחד עם חברת "תלמוד תורה" שלידו, בקביעת עקרונות חינוך בני הנוער והפיקוח על לימודיהם. בתקנון של החברה מסוף המאה ה- 15 נכללו בנוסף לעניינים אירגוניים של בתי-הספר והפיקוח עליהם, גם עניינים פדגוגיים ודידאקטיים שנראים אף היום כמתקדמים. כך למשל, הותאמו מקצועות הלימודים לגיל התלמידים, מן הקל אל הכבד, ומן הפרט אל הכלל. מספר התלמידים בכיתה הוגבל עד 40 לדרדקים וללומדי חומש עם פירוש רש"י, ואילו ללומדי גמרא עד 25 בלבד. נאסרה העברת תלמידים ממלמד למלמד במשך ה"זמן" (מחציתהשנה). משך הלימוד ביום לתינוקות של בית רבן נקבע ל- 10- 12 שעות עם הפסקות, ואילו לתלמידי גמרא - 8- 11 שעות, ובמסגרתן שינון ולימוד עצמי. למקצועות הלמידה צורפו גם מוסר והתנהגות טובה, קריאה וכתיבה בשפת יידיש המדוברת וכן ארבע פעולות חשבון לתלמידים בגילים מתקדמים יותר. חובת הלימוד חלה על כל ילדי הקהילה עד גיל 14 (ילדי עניים - על חשבון החברה). אז נבחנו כשרונותיו של התלמיד ונקבע אם עליו להמשיך בלימודים בישיבה, או לעסוק במסחר או במלאכה, ובלבד שלא "ילך בטל". המלמד שעבר על כללי ההוראה נפסל רשיונו לעסוק במקצועו. באותם הימים היתה קהילת קראקוב מרכז לתורה ותרבות יהודית לא רק לקהילות ישראל בפולין כולה אלא גם לקהילות ישראל בארצות אחרות. הקהילה קיימה ישיבה, שאליה נהרו תלמידים גם מגרמניה וצ'כיה ובראשה עמדו גדולי הרבנים בזמן ההוא. אחד מראשי הישיבה היה ר' משה איסרלש (הרמ"א). שבחיבוריו על ה"טורים", על "שולחן ערוך" ועל "הזוהר" קנה לו שם עולם בקרב יהדות אשכנז. כאיש הרנסאנס עסק הרמ"א גם באסטרונומיה, פילוסופיה והיסטוריה. עד היום הזה בולטת הכתובת על מצבתו שבבית-העלמין הישן בקראקוב: "ממשה ועד משה לא קם כמשה". הרמ"א נפטר ב- 1573 ועל כיסאו ישב ר' מרדכי ב"ר יעקב סבא. אחריו בא ר' יוסף ב"ר גרשון כ"ץ, גיסו של הרמ"א. ר' יוסף נפטר ב- 1580, ואת תפקידו קיבל ר' משה מרדכי ב"ר שמואל מרגליות, בעל "הספד חרדי השם", "זוהר חדש עם מדרש הנעלם". הבא אחריו היה המקובל ר' נתן-נטע שפירא, בעל "מגלה עמוקות". את מקומו ירש ר' משה מנדל. על כיסאו של זה ישב ר' ר' יהושע ב"ר יוסף, בעל "מגיני שלמה", שהיה בעבר רבן של הקהילות פשמישל ולבוב. ב- 1644 נתקבל ר' יום-טוב ליפמן הלר לרבה של קראקוב עד פטירתו ב- 1654. הרב הלר כיהן גם זמן מה כר"מ בעיר זו. לימים נשאר על כס הרבנות בלבד, ור' יהושע המשיך בכהונתו כר"מ. לאחר מותו של יהושע ב- 1648, לא הופרדה משרת ראש ישיבה ממשרת אב בית-דין. לאחר מות הקדושים של משה פישל, היה לאב"ד ור"מ בקראקוב ר' יצחק ב"ר דוד הכהן שפירא, חותנו של המהר"מ מלובלין. מבין גדולי הרבנים שכיהנו בקודש בקראקוב בתקופה הנידונה בולטים שמותיהם של ר' מאיר ב"ר גדליה (המהר"מ מלובלין שנזכר לעיל), קודם רבה של קראקוב שלאחר שעזב את קראקוב נתמנה לאב"ד לבוב, שם נפטר ב- 1616. ר' יואל סירקיש, בעל הב"ח, נתמנה לרב ולר"מ של קראקוב ב- 1618. קודם-לכן כיהן בכמה קהילות אחרות ובין השאר בקהילת בריסק. בקראקוב ישב ר' יואל עד פטירתו ב- 1640. בנוסף לספרי הקודש, נפוצה באותו זמן בקרב בני קהילת קראקוב גם ספרות עשירה ב"טייטש", כלומר ביידיש דאז. היו אלה תרגומי תפילות ותחינות, פירושים לתורה ("טייטש חומש") ואף חיבורים בעלי תוכן חילוני (סיפורי מעשיות וכד'). כבר ב- 1530 צויין דבר קיומו של בית-דפוס עברי. ב- 1534 פתחו האחים האליץ' בית-דפוס חדש. אף כשהמירו בני משפחה זו את דתם המשיכו הם להדפיס ספרים עבריים וניסו להשתדל אצל השלטונות להכריח את היהודים לקנות את ספריהם, בעוד הללו מבקשים להחרים את הספרים שהודפסו אצל מומרים. בשנים 1569- 1626 נתקיים בקראקוב בית-דפוס של יצחק מפרוסניץ. ב- 1631 פתח בית-דפוס מנחם בן משה-שמשון מייזלס. תולדות יהודי קראקוב עד פלישת השבדים לעיר ב- 1655 נחשבות לתקופת שיגשוג מכל הבחינות: דמוגראפית, כלכלית, אירגונית ותרבותית. אף-על-פי-כן ידעו יהודי קראקוב גם בתקופה זו צרות, ועד שהתאוששו מצרה אחת פקדו אותם אסונות חדשים. ב- 1499 התארגנו נושאי הצלב בפולין, וקודם ששמו פעמיהם לארץ הקודש ניסו "לטהר את העיר לבוב מן הכופרים", קרי היהודים. לאחר-מכן, הם באו גם אל קראקוב, התנפלו על יהודיה, רצחו בהם ושדדו את רכושם. האספסוף המקומי עשה יד אחת עם הפורעים. צרה נוספת שבאה על יהודי קראקוב כרוכה במהומות שאירגנו נגדם כמעט שנה בשנה הסטודנטים של האקדמיה, הקרויים "ז'אקים". על אף התשלום השנתי הקבוע (קוזובאלץ), ששילמה הקהילה היהודית לטובת הז'אקים, לא נמנעו הללו מלפרוע ביהודים בכל שעת כושר. חמורות במיוחד היו פרעות הסטודנטים ב- 1557, שנרשמו בכרוניקות בשם "שילר גילויף". גם עלילות-דם לא פסחו על קהילת קראקוב. ב- 1539 הועלתה על המוקד בקראקוב הנוצריה קתרינה וייגל (או מלכיור), באשמה של נטייה אל היהדות. עניין זה החריד את בני הקהילה שמא יטילו עליהם את עוון ההטפה לגיור. בשבת הגדול שצ"א (1631) הועלה על המוקד אנשיל בן מרדכי בעוון עלילת-דם. ב- 1635 נתפס הנוצרי פיוטר יורקביץ בגניבת כלי כסף של הכנסייה. משעונה "הודה" פיוטר באשמה, והוסיף שהיהודי יעקב "חייט" (כנראה חייט במקצועו) שידל אותו למעשה זה וכן לחילול לחם-הקודש. היהודי נמלט מבעוד מועד מקראקוב והקהילה נדרשה להסגירו. פרנסי הקהילה טענו, שלא ידוע להם מקום הימצאו של הנאשם. פיוטר הוצא להורג, אולם בווידויו האחרון סיפר שהעיד עדות שקר על היהודי יעקב. אף-על-פי-כן לא הביא גילוי האמת לידי הרגעת הרוחות. ב- 1637 שוב פרע האספסוף פרעות ביהודי קראקוב. בעת הפרעות הוטבעו בנהר בידי הפורעים שבעה יהודים. ב- 1639 חזרו ונשנו הפרעות וגם הפעם הם הסבו ליהודים נזק רב ברכוש. גזירות ת"ח ות"ט פסחו על קהילת קראקוב. אולם פלישת השבדים לעיר ב- 1655 הנחיתה מהלומה כבדה על היישוב היהודי בעיר זו.

 

 

בעת מלחה"ע ה - I

כשאר קהילות ישראל בפולין, סבלו גם יהודי קראקוב מידם הקשה של הפולשים השבדים וכן מידי צבאות פולין שנלחמו בעד שחרור ארצם מעול הפולשים הזרים. בקהילות כגון פוזנאן, קרוטושין, סאנדומייז' ועוד, נרצחו יהודים רבים בידי השבדים, והנותרים בחיים הוטלו עליהם מיסים וקנסות כבדים, בתואנה שסייעו בידי הפולנים בלחימה ובנשק. וכאילו לא היה די בסבל היהודים מצד הפולש, היה גם יחסם של הלוחמים הפולנים, ובראשם המפקד ההטמאן סטיפאן צ'ארנצקי, עויין כלפי היהודים. לאחר ששוחררו ערים ואזורים מצבאות הפולשים, הואשמו יהודי המקומות הללו בבגידה, בריגול לטובת האוייב ובמתן סיוע לחייליו. את הטענות הללו ידעו לנמק בנימוקים שונים ומשונים כגון: היהודים הכופרים נטו אל הכופרים הלותרנים - השבדים; ביודעם גרמנית, מוצאים היהודים לשון משותפת עם השבדים ועם שכירי החרב שלהם, שאף הם דוברי גרמנית הם; את הקנסות שילמו היהודים כביכול ברצון לשבדים, כדי לסייע להם במלחמתם. בהתקרב הצבא השבדי לקראקוב נמלטו מן העיר רבים מבני הקהילה היהודית, ומהם שהגיעו אף למוראביה ווינה. את רכושם הפקידו הנמלטים בידי סוחרים נוצרים. ב- 22.9.1655 פרצו השבדים את חומות קאז'ימייז', ולחיילים ניתנה לשלושה ימים, יד חופשית להשתולל ולבוז. חורבן הקהילה ב"עיר היהודית" היה איום, ובעל הכרוניקה "טיט היוון" מציין שנרצחו אז 2,500 נפש. קראקוב העיר עמדה עוד במצור כמה ימים ובזמן הזה בזזו חייליו של ההטמאן צ'ארנצקי, שפיקד בעצמו על הגנת העיר, את הסחורות שהופקדו על-ידי היהודים בחנויותיהם ובמחסניהם של העירונים הנוצרים. הנזק ברכוש היהודי נאמד במיליון זהובים לערך. בעיר הכבושה שיכנו השבדים את חייליהם בבתי-כנסת, והיהודים היו חייבים לשלם חלק ניכר מן הקנס שהוטל על העיר. לעזרת השבדים השוכנים בקראקוב בא הנסיך ראקוצ'י מטראנסילוואניה, והיה לזמן מה מושלה של העיר. היהודים והנוצרים נשבעו לו אמונים ודבר זה, בנוסף לשאר העלילות על "בגידתם" של היהודים, היה בעוכריהם בלבד, מששוחררה העיר בידי צבאות המלך יאן קאז'ימייז' בספטמבר 1657. המלך החלש הזה היה ידוע בקינאתו לדת הקאתולית ובעוינותו ליהודים. אמנם עם כניסתו של המלך לקראקוב, ניאות לקבל משלחת של יהודי קראקוב, ששילשלה לידו 60,000 זהובים, אולם הדבר לא ריכך את ליבו, והוא הטיל על יהודי קראקוב תשלום קנס נוסף של 300 זהובים לשבוע למשמר העיר והארמון המלכותי. קנס נוסף בסך של 10,000 זהובים הוטל על יהודי קראקוב בימים ההם, והפעם לכנסייה הקאתולית בעיר, משום שיהודי הואשם ברכישת מזבח-קטורת של הכנסייה מידי השבדים. אך לא די היה בקנסות למיניהם, והשלטונות דרשו מיהודי קראקוב גם תשלומי מיסים והדבקת הפיגור במיסים שהצטברו במשך שנים. הקהילה כרעה תחת נטל כל התשלומים הללו ושקעה בחובות, ובמשך עשרות שנים לא עלה בידה לסלק אפילו את הריבית והריבית דריבית. בשנים שלאחר פלישת השבדים לא פסקה עדיין האנדרלמוסיה שהשתררה בקראקוב בימי "המבול" (מלחמות הקוזאקים, השבדים והמוסקובאים), וזמן רב למדי לא הוחזר הביטחון על כנו באיזור כולו. במצב זה תכפו ההתקפות על היהודים מצד האספסוף, והיו כמעט מעשה שבכל יום; פרעות של ממש נתקיימו ביהודי קראקוב במאי 1660, אז ניסו אף השלטונות להגן עליהם, ואולם הנזק ברכוש שנבזז היה גדול. באותו זמן פרצה מגיפה בקראקוב וב"עיר היהודית" בפרט, והדבר שימש אמתלה לאסור על היהודים ששכרו חנויות בקראקוב עצמה את הגישה לעסקיהם. יהודי קראקוב התנסו בעת ההיא גם בעלילת-דם. ב- 1662 העלילו על יוסף הצורף עלילת-דם, אולם לאושרם של היהודים נסתיימה זו בשבועת הרבנים והפרנסים של קהילת קראקוב כי הנאשם חף מפשע. שנה לאחר מאורע זה הואשם הרופא והרוקח היהודי מתתיהו קאלאהורה בחיבור גידופים וחרפות כלפי הצלוב ודתו. על הנאשם העיד גם המומר רובינקובסקי. בזמן בירור העלילה הסתערו פעמים אחדות הסטודנטים והאספסוף העירוני על יהודי קראקוב ועשו בהם שפטים. מ. קאלאהורה נשפט לבסוף בבית-המשפט העליון בפיוטרקוב, נדון לשריפה ולאחר עינויים קשים ואכזריים הועלה על המוקד בי"ד כסלו תכ"ג (1663) ואפרו פוזר ביריית תותח. מעט מאפרו נאסף בחשאי על-ידי היהודים, שהביאוהו למנוחת עולמים בבית-העלמין שליד בית-כנסת הרמ"א בקראקוב. גם לאחר מעשה זה לא שככו ההתנכלויות ליהודים. ב- 1668 שוב היתה קראקוב היהודית לזירת מהומות. נוצרי גנב כסף וחפצים בכנסיית הדומיניקאנים, וכדי לטשטש את עקבות מעשיו העלה את הכנסייה באש. היהודים, ובפרט חיים סוקוביץ, הואשמו שידם היתה במעשה. חיים סוקוביץ נכלא ועונה, ואולם עמד בניסיון ולא הודה באשמה שהאשימוהו. אלא שאי-הודאתו לא הועילה לו, ולבסוף יצא חייב בדינו. לאושרו עלה בידו להימלט על נפשו מן הכלא, אולם ועד-הקהילה הואשם בהגשת סיוע לנמלט, והדבר הביא שוב לידי מהומות. ב- 1670 באו לקראקוב רבים ממגורשי וינה ואוסטריה ובפיהם הסיפורים על זוועות הגירוש. בקרב יהודי קראקוב הלכה וגברה החרדה. הכישלונות שנחל הצבא הפולני במלחמה עם התורכים ב- 1672 שימשו גם הם אמתלה להפצת חשדות נגד היהודים שהללו עמדו כביכול לימין האוייב; כראייה לדבר סופר על השפעתם הגדולה כביכול של היהודים באימפריה העות'מאנית ובפרט בחצרו של הסולטאן. החיילים, הסטודנטים, ושוליות בעלי-המלאכה התחברו אפוא יחד ופרעו פרעות ביהודים. אמנם המלך יאן סובייסקי (הוכתר ב- 1673), שנודע כנוטה חסד ליהודים, ניסה לעמוד לימינם של האחרונים גם בקראקוב, אולם לא אחת קצרה אף ידו להושיע. בהשפעת המלך חוקק הסיים בווארשה ב- 1676 חוק שעל-פיו ניתנה הרשות למארשאל הסיים לדון ולהעניש את הפורעים ביהודי קראקוב בלא כל ערעור. אולם כאשר פרצה ב- 1677 מגיפה בקראקוב, שהפילה כ- 20,000 איש, ומהם כ- 1,100 יהודים, ראו העירונים הזדמנות לאסור שוב על היהודים בקאז'ימייז' את הגישה לחנויותיהם בקראקוב בתואנה שהם נושאי מגיפה. התערבותו של המלך לטובת היהודים לא נשאה פרי. המגיפה פסקה ב- 1680, ושנתיים לאחר-מכן פרץ פוגרום ביהודי קראקוב, שנרשם בכרוניקות היהודיות בשם "דער גרויסר שילר-גילויף". העילה לפוגרום היתה שוב גניבה שאירעה באחת הכנסיות. שני הגנבים העידו שאת החפצים קנה מידיהם היהודי בשם שכנא. היהודי נכלא ונידון לתלייה. יהודי קראקוב ביקשו שלא להוליך את היהודי לתלייה דרך "העיר היהודית", כדי שלא להסעיר את הרוחות. אולם בקשתם לא נענתה. אך ביצע התליין את מלאכתו והשאיר את הגווייה תלויה לכמה ימים, התנפלו הסטודנטים והאספסוף על היהודים במקלות ובגרזנים ועשו בהם שפטים במשך ימים אחדים. אמנם המשמר העירוני התערב בנעשה, אולם לא עלה בידו למנוע את השוד והרצח ביהודים. על פי צו המלך הוקמה ועדת-חקירה, אלא שהפורעים יצאו מן המשפט בעונשי מאסר בלבד. בתקופה שלאחר "המבול" ועד לחלוקה הראשונה של פולין נסתמן שפל כלכלי בקראקוב. שפל זה בא כתוצאה מאירועי המלחמות באמצע המאה ה- 17 ותחילת המאה ה- 18, וכן מן המצב המדיני הבלתי יציב שהשתרר בפולין כולה. תנאים אלה החריפו גם את מאבקם של עירוני קראקוב במתחריהם הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים. במאבקם נגד היהודים הסתמכו העירונים על ההסכם משנת 1485 ואף הוסיפו מדי פעם תביעות חדשות להגבלת הסחר היהודי בעיר היהודית, ובעיקר מחוץ לתחומה בקאז'ימייז' ובקראקוב כולה. נציין כאן רק כמה מן הנסיונות הרבים שעשו העירונים לנישול היהודים מפרנסתם. עם שחרורה של קראקוב מידי השבדים ב- 1657, הכריזה אגודת האורגים והסוחרים באריגים על האיסור לעסוק במכירת אריגים לאנשים שאינם חברי האגודה. היהודים היו, כמובן, מחוץ לאגודה. הם נתחייבו לאחסן את סחורותיהם במחסנים העירוניים "סוקניצה" ולהוציאן למכירה סיטונית אך ורק ברשות האגודה. ב- 1663 החליטה אגודת הכובענים לאסור על יהודים מכירת בדים בקראקוב וכן שכירת חנויות. ב- 1670 אסרה מועצת-העיר על יהודים מוכרי חפצים ישנים לקנות מלבושים חדשים ולמוכרם: הותר להם לסחור בבגדים ישנים בימי יריד, ואף זה עד שעות הצהריים בלבד. שנה לאחר-מכן חייבה המועצה את היהודים במס חדש, הקרוי "שטוקובה" (כלומר מס על כל ראש בקר). בשנות השמונים למאה ה- 17 הוסיפה אגודת החנוונים לתקנותיה את האיסור על היהודים לסחור כרוכלים בעיר במחטים, סרטים וכיו"ב. מאבק מתמיד נגד הנסיון מצד מתחריהם הנוצרים להגביל את מקור פרנסתם ניהלו הקצבים. הפרוונים והחייטים הוגדרו כ"פארטאצ'ים" (כלומר "בעלי-מלאכה לא-מאומנים"), והוגבלו בעשיית מלאכתם. לא פעם העלילו על הצורפים היהודים, שהם מוציאים כסף מן הארץ שלא כחוק, ומזייפים כסף ומטבעות. ב- 1722 חזרה והתארגנה אגודת הסוחרים של הנוצרים ועיקר מזימותיה דחיקת רגלי היהודים מן המסחר. בהשפעתה של אגודה זו החלה מועצת-העיר להתנכל לסוחרים יהודים, ומרכולתם עוקלה במבואות העיר ובחוצותיה. היהודים פנו וחזרו ופנו בנידון אל המלך אבגוסט ה- 2, אולם כן עשו גם העירונים. ואילו המלך שינה כל פעם מהחלטותיו, ונטה את חסדו לאחד הצדדים בסכסוך. ביוני 1761 השיגו העירונים את אישורו של המלך לאיסורים שהוטלו עד אז על סחר היהודים. לפיהם נאסר על היהודים, בהסתמך בעיקר על החוזה מ- 1485, לעסוק במסחר ובמלאכה בעיר ובפרבריה לבל יינזקו הסוחרים ובעלי-המלאכה הנוצרים. כמו-כן נאסר עליהם להביא את הסחורות או את מוצרי המלאכה לחצרות הבתים ולמנזרים, שאם לא כן יהיו צפויים לעיקולים, לקנסות ועוד. מיד עם קבלת האישור, ביוני 1761 הזדרזו העירונים למלא אחר החלטה זו: הם פרצו באחד הלילות אל כ- 40 חנויות של יהודים (בקראקוב העיר), הוציאו משם את הסחורה ושמוה בבית העירייה. בבוקר, כשבאו היהודים כמנהגם יום-יום מקאז'ימייז' אל קראקוב לפתוח במסחר, מנעו מהם השומרים להיכנס אל חנויותיהם, גם אל אלו שלא נשדדו. היהודים פנו אל בראניצקי, המושל מטעם המלך, והלה דרש מן העירייה שהסחורה תוחזר אל מקומה. לא ידוע לנו אם אכן דרישתו של המושל הוצאה לפועל. מכל מקום, עד 1768 הגיעו יהודי קראקוב פעמים אחדות לידי פשרה עם העירייה; בין השאר ויתרו על הסחר ביין ובאריגים עדינים, ותמורת זאת חנויותיהם נפתחו לזמן-מה. אולם עיריית קראקוב לא אמרה די גם בפשרות, ועמדה בעקביות על דרישתה לסגירת חנויותיהם של היהודים בעיר. גם עיריית קאז'ימייז' הגישה קובלנה לבית-הדין על יהודי העיר הזאת וטענה, שהללו מפרים את החוזים ועוסקים במסחר שלא כחוק. עיריית קראקוב, וכן עיריות ערים אחרות בפולין, פנו אל הסיים בבקשה לעזור להם במאבקם נגד המסחר היהודי, הפוגע במקור פרנסתם של העירונים. ואמנם הסיים תיקן תקנה, שעל-פיה ניתנה ליהודים הרשות לסחור רק לפי החוזים שנחתמו בינם לבין מועצות הערים, ובאין חוזים עליהם לערוך כאלה דוגמת( החוזים שכבר ומתחנ); ואם לא ניתן להגיע לחוזה מוסכם, יש למנות אנשים שיתווכו בין הצדדים. התקנה לא היתה בהירה דיה, והצדדים שאפו להשיג הבהרות לנוחיותם. אולם טרם הוצאה התקנה אל הפועל, עברה על העיר קראקוב תקופה הרת-תלאות של הקונפדראציה הבארית (1768- 1772). העיר עברה כמה פעמים לידי הקונפדראטים, או לידי הצבא הרוסי הנלחם בהם, וב- 1772 באה חלוקת פולין הראשונה, ולקאז'ימייז' נכנסו האוסטרים. מן המתואר לעיל עולה תמונה עגומה על תנאי קיומם של יהודי קראקוב בתקופה הנדונה בכלל. והנה חרף כל התנאים הללו, גילו יהודי קראקוב כושר-עמידה מול אלה שבאו לדחוק את רגלם מכל מקור פרנסה ולהגביל את מעמדם שנקבע להם במשך הזמן על-ידי מלכי פולין. כאן מן הראוי לציין כמה גורמים, שתרמו לעמידתם של יהודי קראקוב בתנאים הקשים של אותו זמן. כבשאר ערי פולין היה גם ליהודי קראקוב מעמד כלכלי חשוב. שירותיהם במסחר ובמלאכה היו נוחים, ואף זולים יותר למלך ולבני האצולה. קשריהם של יהודי קראקוב עם בני עמם בערים אחרות בפולין ובארצות השכנות סללו להם את הדרך הטבעית לסחר בין-אזורי ובין-ארצי. את סחורתם סיפקו לדורש בתנאי אשראי נוחים, שעה שחצר המלך וכן חצרות בני האצולה לקו בחסרון-כיס מתמיד. אוצר המלוכה היה כמעט ריק באותה תקופה, והיהודים היו מקור בלתי נדלה לכל מיני מיסים ותשלומים מיוחדים, כל אימת שבאו הללו להשתדל אצל המלך או אצל פקידיו למען קהילתם. כל פגיעה במשלמי המיסים היהודים פירושה היה פגיעה באוצר. אחרי "המבול" שקעה קהילת קראקוב, כשאר הקהילות, בחובות, והמלווים היו בני האצולה, אנשי הכמורה והמנזרים, ומן הצורך היה לשמור על הלווים ועל יכולתם להחזיר את החובות (את הקרן והריבית המצטברת). על כן, אותו מלך שאישר בלחץ העירונים את ההגבלות על יהודי קראקוב, הוא גם שעמד לעיתים מזומנות לימין הקהילה היהודית, בין שהיה ידוע בעוינותו ליהודים כמו יאן קאז'ימייז' או אבגוסט ה- 2, ובין שנודע כנוטה חסד ליהודים כמו יאן סובייסקי. לאחר כל אסונות הטבע (דליקות, מגיפות, פלישות האוייב) ולאחר השתדלויות ראשי הקהילה שהיו מלוות תכופות "מתנות", אישרו מלכי פולין דחיית תשלומי החובות ליהודי קראקוב, ואף שיחררו אותם מתשלום מיסים לכמה שנים. הסוחרים והמלווים היהודים הגדולים היו לפאקטורים ( סוכנים מסחריים אישיים) של המלך, ועל ידי זה הוצאו מן השיפוט החל על היהודים בכלל ונמסרו לשיפוטו של מארשאל הכתר ולהגנתו של המלך. על שירות הפאקטור לא חלו גם ההגבלות במסחר שהיו מנת חלקם של כל היהודים. יצויינו כאן שמותיהם של כמה פאקטורים מבני קהילת קראקוב: ברוך מארקוביץ' היה סוכנו של המלך יאן קאז'ימייז'; את יורשו, המלך מיכל קוריבוט וישניובייצקי, שירת הפאקטור צדוק; המלך יאן סובייסקי העניק את התואר פאקטור לכמה מיהודי קראקוב, בנקאים וסוחרים גדולים, ביניהם הנס אברהמוביץ', גרמן סולומונוביץ', פסח לבקוביץ', חיים פאצאנובסקי. באותם הימים המשיכו כמה מגדולי הסוחרים היהודים לעסוק בחכירת הכנסות שונות, הן ציבוריות והן פרטיות, (מכרות מלח וסחר במלח, ייצור יי"ש, הכנסות מן המכס וכיו"ב). מלבד הפאקטורים בלטו בקראקוב גם סוחרים יהודים גדולים וכן בנקאים. כך, למשל, לבנו של אייזיק יעקלש, משה, היו באמצע המאה השבע-עשרה כמה בתים בקאז'ימייז', וכן בקראקוב, שם פתח גם כמה חנויות. הוא היה גם פרנס קהילת קראקוב ונציגה בוועד דד"א. סוחר סיטונאי ידוע בקראקוב היה יששכר בר, בנו של ר' יהושע השיל, הרב של קראקוב. עסקי מסחר רבי היקף ניהל אברהם חבש, חתנו של ראש ישיבה ר' יהושע בן-יוסף. כמה מן הסוחרים הגדולים ניהלו גם עסקים גדולים בשותפות עם סוחרים נוצרים. הסוחר הנוצרי פורבס הלווה כסף לוועד הקהילה; ולכריסטוף קראנץ הידוע לנו מאותה התקופה, שיעבדה הקהילה את הכנסותיה מן הבשר הכשר. עסקי סחר בינאזוריים נעשו בירידים, שהתקיימו כמה פעמים בשנה בקראקוב, או בערים אחרות, כגון ז'שוב, לובלין, יארוסלאב, בריסק-דליטא. יהודי קראקוב השתתפו גם בירידים בדאנציג ובלייפציג. לשם שמירת האינטרסים של סוחרי קראקוב, היה ועד-הקהילה שולח שמש מיוחד לעיר היריד, אשר ישב שם כל ימי היריד. אך כאמור, בתקופה הנדונה שקע ועד-הקהילה בחובות ונתקשה לעמוד בנטל המיסים שהלכו וגדלו. לא קל היה אפוא תפקידם של פרנסי הקהילה, שהיו אחראים אישית בפני השלטונות והנושים. ואמנם, בימים קשים אלה לקהילה, רבו המקרים של ניצול תפקיד פרנס הקהילה לרעה, ותכפו הנסיונות להעביר את נטל התשלומים למיניהם על כתפי החלשים. תפקידי הביצוע היו נתונים בידי האוליגארכיה (הסוחרים הגדולים, הבנקאים והחוכרים), שאנשיה ידעו להקיף את עצמם באנשי שלומם ובני משפחותיהם, שזכו במשרות-מפתח ועמדות השפעה וכבוד בהנהלת הקהילה. מה עוד שניהול הפנקסים לא היה מסודר כראוי והקשה על בדיקת חשבונות ההכנסות וההוצאות. היו גם בין הפרנסים כאלה שניסו להנהיג את העדה בתקיפות יתרה. אופיינית למצב זה היא תקופת שלטונו של זכריה מנדל קנטורוביץ' בקהילה סוף( המאה ה- 17 ותחילת ה- 18). קנטורוביץ' היה חתנו של הפרנס שלמה שכנא הכהן, שהוא חתנו של בעל "מגיני שלמה". הוא עסק בהלוואות בריבית והיה לפאקטור של הסטארוסטה (מושל מטעם המלך) הקראקובאי ויילופולסקי. לאחר שנבחר לפרנס הקהילה השיג קנטורוביץ' "מכתב ברזל" מאת הסטארוסטה הנ"ל, ולפיו קיבל זכויות בניהול עסקיו וכן יד חופשית בניהול ועד הקהילה. ואכן חילק הלה באורח שרירותי את המיסים בין בני הקהילה, אף השתמש ברכוש הקהילה לצרכי עצמו. לזכריה קנטורוביץ' התנגד הפרנס השני של אותם ימים, שמעון זרחוביץ'. ההאשמות ההדדיות של השניים והמריבות ביניהם, שהגיעו עד לערכאות הגויים, פילגו את בני הקהילה לשני מחנות עויינים. בסכסוך זה גברה ידו של זכריה-מנדל על יריבו. אירע שלא ניתן לשמעון להיכנס לבית-הכנסת, ופעם אף הושלך לבית-הכלא שליד הקהילה. זכריה-מנדל נשאר השולט בכיפה, וגם דחק את רגליו של רב העיר ר' שאול, אחי אחד הפרנסים יששכר-בר, ואילצהו ב- 1700 לפרוש מכס הרבנות. זכריה-מנדל השתדל להעלות על כסא הרבנות את שארו ר' יהודה לייב, הרב משידלוב. זכריה מנדל גם נשא במישרת נציג קראקוב בוועד דד"א; ב- 1712 היה נשיא הוועד הזה בכינוס ביארוסלאב, ושנה לאחר-מכן סגן-הנשיא. אולם הלחץ שלחץ הפרנס התקיף הזה את בני הקהילה בגביית המיסים, הביא סוף-סוף לידי כך שבני הקהילה התמרדו: ההמון התנפל על קנטורוביץ' ופקידיו, היכה בהם ואף פצעם. התפרצו גם לביתו של הפרנס. הוזעקו אנשי משמר הארמון, שפיזרו את התוקפים והשליכו אחדים מהם לבית-הסוהר, ואחרים נקנסו ב"קונה" שבבתי-הכנסת. למחרת היום התקהלו שוב המורדים, והתירו את האסירים ואת הנקנסים ב"קונה". זכריה-מנדל ברח מקראקוב לפינצ'וב, ושם קנה לו בכסף את מישרת הרבנות. בבריחתו לקח עמו את פנקסי הקהילה. זיקני קהילת קראקוב פנו אל הווייבודה והאשימו את זכריה-מנדל במעילה גדולה בכספי הציבור. הדיונים בבתי המשפט עם הפרנס התקיף נמשכו עד לפטירתו ב- 1717. בתקופה הנדונה כיהנו בזה אחר זה כאבות בית-דין וכראשי ישיבות הרבנים הללו: אחרי מות ר' יום-טוב ליפמן הלר ישב על כסאו ר' אברהם-יהושע השיל ב"ר יעקב, קודם לכן אב"ד לובלין. לאחר פטירתו ב- 1664 נתקבל לרב בקראקוב ר' אריה-לייב ב"ר זכריה, ונקרא ר' "לייב הגבוה" (נפטר ב- 1671), וממנו קיבל ר' אהרון-שמואל קיידאנובר בעל "ברכת הזבח", "תפארת שמואל" ועוד חיבורים, שקודם- לכן כיהן כרב בכמה קהילות בפולין ובאשכנז. ר' אהרון שמואל נפטר ב- 1716, ועל כסאו ישב ר' יצחק חריף ממשפחת לנדא, קודם לכן רב באופאטוב (נפטר ב- 1783). אחריו נתמנה לאב"ד ור"מ ר' אהרון ב"ר משה תאומים, בעל "מטה אהרון", "בגדי אהרון" ו"חושן אהרון", קודם רבה של פראג וורמיזא. ב- 1690, ארבעה חדשים לאחר שנבחר לרבה של קראקוב, נסע ר' אהרון לכינוס ועד הגליל בחמיילניק. בדרך היכהו חייל מכות נמרצות עד שהרב מת מפצעיו. על כסאו בקראקוב ישב ר' אריה-לייב ב"ר שמואל-צבי, בנו חורגו (מנישואיה האחרים של אמו) של ר' דוד בעל ט"ז, רבה של לבוב. עוד בימי כהונתו של ר' אריה לייב נבחר לרבה ולר"מ של קראקוב ר' שאול ב"ר השיל. ר' אריה-לייב נודע כרודף תקיף של חסידי שבתי צבי, והחשודים בשבתאות בקראקוב. כמה שנים לאחר מותו ב- 1707 נתמנה לרבה ולר"מ של קראקוב ר' יהודה-לייב ב"ר יצחק אייזיק, קודם רבה של שידלוב. את כסאו ירש בנו, ר' דוד שמואל (נפטר ב- 1741). אחריו כיהן כארבע שנים בקראקוב ר' יצחק-יוסף ב"ר חיים-יונה תאומים, שעבר לכהן בברסלאו. ב- 1754 לערך נבחר לרב ולר"מ בקראקוב ר' יצחק לנדא, קודם רבה של ז'ולקייב וגליל רייסן. הוא היה מתומכיו של ר' יונתן אייבשיץ במחלוקתו הגדולה עם ר' יעקב עמדן. ר' יצחק לנדא נפטר ב- 1768, ואת כסאו בקראקוב ירש ר' אריה-לייב ב"ר שמואל מטארנוב שכיהן עד פטירתו ב- 1776. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתערער מעמדה של קהילת קראקוב כקהילה מרכזית של הגליל. גרמו לכך מצבה הכלכלי הירוד של קהילת קראקוב ונסיונם המתמיד של פרנסי הקהילה להעביר את עומס המיסים והחובות אל קהילות קטנות יותר בגליל. דבר זה הביא במרוצת השנים לידי כך שהגליל התפלג לשניים - האחד העליון, ומרכזו בקראקוב, והשני התחתון, ומרכזו בסאנדומייז'. כדי לשמור על האינטרסים שלהן, החלו הקהילות הקטנות בסוף המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 לשלוח שליחים משלהם לכינוסים של ועד דד"א על מנת לקבל במישרין את מיכסת המיסים החלה עליהן ולמנוע מקהילת קראקוב את הטלת המיסים. בסופו של מאבק זה נותרה קהילת קראקוב בודדה, שכן כל קהילות הגליל הצטרפו בסוף המאה ה- 17 לגליל סאנדומייז'. באמצע המאה ה- 18 היו רוב הקהילות עצמאיות. בעת ההיא נתערערה גם סמכותם של רבני קראקוב כרבני הגליל, ולא אחת היתה כהונה זו בידם של רבני סאנדומייז', אופאטוב או שידלוב. לשינויים במעמדה של קהילת קראקוב בגליל נתלוו גם סכסוכים בעת מינויי רבני הגליל, ולא פעם היו הצדדים היריבים פונים אפילו אל ערכאות הגויים, או מדיחים רבנים משורותיהם. תקופה זו, שעמדה בצל רדיפות וסבל, שפל כלכלי, ירידת קרנה של קהילת קראקוב בגליל, ואפילו שחיתות בהנהגה, הביאה עמה גם תסיסה בדעות ובהלך-הרוחות בקרב בני הקהילה. רבו אז בקראקוב העוסקים בתורת הסוד והמצפים לגאולה ולגואל העומד להגיע בקרוב. כבר בתחילת המאה ה- 17 נמצאו בקראקוב לא מעטים מבין חסידי הקבלה. גרמו לכך בין השאר דרשותיו וחיבוריו של ראש-הישיבה בקראקוב ר' נתן שפירא (נפטר ב- 1633). את דרכו של ר' נתן בקבלה המשיך תלמידו, ר' ברכיה-ברוך שפירא, בעל "זרע ברך" שהיה דיין בקראקוב. כשהגיעה לקראקוב השמועה על שבתי צבי יצא ר' ברכיה עם קומץ חסידיו לתורכיה כדי לקבל את פני ה"משיח", ומת שם בקונסטאנטינופול. גם רב העיר דאז, ר' אריה לייב ב"ר זכריה מנדל, היה מחסידי שבתי צבי, הוציא לאור קונטרס ביידיש "תיקוני תשובה" (דיני תשובה, ודרכי דחיקת הקץ), והפיץ את כתבי נתן העזתי. בבתי-הכנסת בקראקוב היו גם מתפללים "לשלום אדוננו הגואל שבתי צבי". אולם השמחה בקהילה לקראת הגאולה הקרובה לבוא היתה קצרה ויחד עם הידיעות המרות על התאסלמותו של ה"משיח" באו על יהודי קראקוב פרעות של הסטודנטים ושל האספסוף, שגם מעיניהם לא נעלמה התסיסה ב"עיר היהודים", ואשר ראו עתה שעת כושר למנוע את "שמחתם של היהודים". ב- 1705 הוציא ר' הירש בן אהרון את ספרו "קב הישר", שהכיל יסודות רבים ללימוד הקבלה המעשית. הספר נפוץ מהר, בעיקר בקרב הנשים ופשוטי העם בקראקוב. בעצת ר' חכם צבי אשכנזי הכריז רבה של קראקוב דאז, ר' שאול בן השיל, חרם על הנוהים אחר הקבלה והחשודים כ"חוטאים ומחטיאים את הרבים". לריבוי המקובלים בעיר תרם גם הירש חוטש, בהוציאו לאור ב- 1711 את הספר "נחלת צבי" הקרוי( גם "דייטש " זוהר). גם בעת המחלוקת המפורסמת בין ר' יונתן אייבשיץ לבין ר' יעקב עמדן סערו הרוחות בקראקוב. רוב בני הקהילה עמדו לימין ר' יונתן יליד עירם, וב- 1751 הוטל חרם על ר' יעקב עמדן, ואף הוחלט להזמין את ר' יונתן לשבת על כס הרבנות בקראקוב, אך ר' יונתן מיאן להענות להזמנה. ארבע השנים האחרונות (1768- 1772) של התקופה הנדונה, הרת התלאות ליהודי קראקוב הסתיימו בצליל טראגי שחתם את התקופה כולה. נוכח פלישות צבאותיהם של הרוסים והקוזאקים לפולין ונוכח הגברת השפעתם של הזרים בענייני פנים של הממלכה, התארגנו חלק מן האצילים בעיר באר בברית הקרוייה על מקום כריתתה בשם "הקונפדרציה הבארית". ב- 21 ביוני 1768 השתלטו הקונפדראטים על העיר קראקוב. בינתיים התקרבו הרוסים אל קראקוב ושמו מצור על העיר. ב- 1 באוגוסט כבשו הרוסים את קאז'ימייז', וב- 17 בספטמבר את קראקוב כולה. מאותה עת ועד לחלוקת פולין ב- 1772 שלטו הרוסים בעיר, למעט כמה חודשים ב- 1769, עת כבשו הקונפדראטים לסירוגין את העיר לזמן-מה ושוב ושוב השתלטו עליה הרוסים. שני הצדדים הלוחמים האשימו את היהודים בעזרה לצד היריב, בריגול למען האוייב, ובאשמה זו אף נכלאו, עונו ונתלו כמה וכמה יהודים. הן הקונפדראטים והן הרוסים הטילו על יהודי קראקוב מיסים וקנסות בסכומים של מאות אלפי זהובים. על הקהילה הוטלה אף החובה לכלכל את הצבאות במזון ובציוד אחר. את ההסתערויות על העיר ליוו החיילים בשוד רכוש יהודי. בזמן הסתערות הקונפדראטים על העיר ביאנואר 1771 הגיע הנזק ברכוש היהודי שנשדד לסך 300,000 זהובים. כמה עשרות יהודים נלקחו בשבי בידי הקונפדראטים, ובתוכם הפרנס גוטמן ראקובסקי, ונדרש סכום של 20,000 זהובים ככופר לפדיונם. כמה מן היהודים נתלו בידי הקונפדראטים, והפרנס ראקובסקי מת מן המכות שהוכה ב"שבי". בבקשה שהגישה קהילת קראקוב למלך ב- 1771 צויין, שהוצאות הקהילה לאותה שנה הן בסך של 130,000 זהובים, ואילו למעשה הוטל על הקהילה לסלק חובות שנצטברו מן המיסים והקנסות לאצילים ולעירונים שונים בסך של 850,000 זהובים, ולסוחרים בחו"ל - כ- 20,000 טאלרים. יצויין, שגם בזמנים קשים אלה לא פסקו המחלוקות הפנימיות בקרב יהודי קראקוב בעיקר המחלוקת על השליטה בקהילה. הפעם ניטש המאבק בין מצדדי משפחת יעקלש, ששלטה בקהילה שנים רבות, ובין פייבוש אברהמוביץ', ספק המטבעה, שעלה אז לגדולה. שני הצדדים פנו בקובלנות אל השרים ואל חצר המלך. פניותיהם היו מלוות כסף-שוחד רב על חשבון בני הקהילה.

 

סגור

 

בעת מלחה"ע ה - I

עם חלוקתה הראשונה של פולין ב- 1772 נקלע היישוב היהודי בקראקוב, שמנה אז כ- 4,000 נפש למצב מיוחד במינו. העיר קאז'ימייז', ו"העיר היהודית" שבה, הועברו לשלטונם של האוסטרים, ואילו קראקוב עצמה נשארה בידי הפולנים, עד חלוקתה השלישית של פולין ב- 1795. כך נמצאו היהודים מתגוררים בקאז'ימייז', ואילו החנויות ובתי-המלאכה של רבים מהם היו בצדו השני של הגבול בקראקוב. היהודים ניסו להתגבר על מכשולים אלה שנבעו מן המצב החדש, אך העירונים מצאו בו שעת-כושר לנסות ולחסל אחת ולתמיד את המסחר היהודי בקראקוב העיר. איגוד-הסוחרים הנוצרים ומועצת-העירייה שיגרו עצומות ושליחים לסיים בווארשה, להוציא את הסוחרים היהודים מעירם. ואמנם בסתיו 1775 באה ההחלטה של לשכת המלך הפולני, שלפיה הוטל על היהודים למכור את סחורותיהם שבקראקוב תוך ארבעה שבועות, או להעבירן לקאז'ימייז'. היהודים פנו בבקשה אל השלטונות האוסטריים, ואף אל הקיסר יוסף השני עצמו, לבטל את רוע הגזירה. ואמנם היו מגעים דיפלומאטיים בנידון בין חצר הקיסרות בווינה ובין השלטונות הפולניים בווארשה ולבסוף הוחלט שהעניין יוכרע בבית-המשפט האססורי בווארשה. ביאנואר 1776 חרץ בית-משפט זה פסק-דין, שהסתמך על ההסכם הנזכר לעיל מ- 1485, ואסר על היהודים לעסוק בכל מסחר ומלאכה בקראקוב העיר. על היהודים הוטל גם לשלם את הוצאות המשפט, תחילה בסך של 80,000 זהובים, ולאחר השתדלויות ועירעורים הסכימה מועצת-העיר לקבל 31,000 זהובים בלבד וב- 4 תשלומים שנתיים. יהודי קראקוב פנו שוב לערכאות, ניסו לעקוף את הגזירה, אולם משנוכחו לדעת שכל השתדלויותיהם הן לשווא, והעירונים הקפיאו אף את הסחורות בחנויות היהודים בקראקוב, הגיעו פרנסי הקהילה לדעה שיש לחפש דרכי הצלה אחרות. הם החלו לשאת ולתת עם מועצת-העיר קאז'ימייז' על העברת המסחר היהודי מקראקוב לקאז'ימייז' הנוצרית, ובסתיו 1776 נחתם הסכם, שלפיו הותר ליהודים לסחור בכל שטח העיר הנוצרית קאז'ימייז'. בכמה מסעיפיו של אותו הסכם היו אמנם הגבלות על הסחר היהודי; בין השאר נאסר על היהודים לפתוח את חנויותיהם בימי החגים הנוצריים, לשווק משקאות חריפים בעיר הנוצרית, וב"עיר היהודית" נתחייבו הללו לשווק רק את המשקאות שנקנו במיבשלות השיכר של העיר הנוצרית. בנוסף להסכם זה מצאו להם היהודים מקומות-סחר נוספים בפרברים ובכפרים הסמוכים לעיר, שהשתייכו לבני-האצולה (היורידיקות), ושלא היו כפופים למרות מועצת-העיר. כך עברו אז מקראקוב לקאז'ימייז' 258 סוחרים יהודים. בקראקוב המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה 92 יהודים, על-פי ההיתר הנובע מסעיפי ההסכם ב- 1485. ואולם, אנשי מועצת-העיר קראקוב לא ראו די בהישג זה. מתוך חשש שמא ייפגעו הסוחרים הנוצרים מידי מתחריהם היהודים שחיזקו את מעמדם בקאז'ימייז', ניסו לערער על ההסכם ופנו שוב ושוב אל השלטונות בווארשה ואל המלך סטאניסלאב אוגוסט עצמו. הפעם טענו שהשפל הכלכלי שפגע בסוחרי קראקוב, מקורו בתחרות הלא-הוגנת של היהודים ובהשגיהם הנובעים מן ההסכם עם מועצת העיר קאז'ימייז'. אך פניותיהם של עירוני קראקוב לא נענו בחיוב. היו אלה שנותיה האחרונות של פולין העצמאית ושל שלטונותיה המרכזיים בווארשה. ההישג שבהסכם לא היה למעשה אלא נחמה פורתא בלבד, כי השפל הכלכלי שנבע מניתוקו של מסחר בקראקוב מן הפריפריה שלו באזורי פולין הדרומיים שסופחו לאוסטריה ב- 1772, פגע קשה גם במסחר יהודי קאז'ימייז', ועברו שנים רבות עד שעלה בידי היהודים להשתקם מפגיעה זו. בתקופת הסיים הגדול (1788- 1792) התאכזבו יהודי קראקוב מתקוותיהם לשיפור מצבם של יהודי פולין בכלל, ומן הישועה שתבוא על קהילה קראקוב בפרט בגין ה"רפורמה ליהודים" שדנו בה הסיים והספרות הפוליטית של הזמן. למעשה הוליד הסיים את ה"חוקה של ערי המלך החופשיות", ובה אושר מחדש פסק-הדין הקשה למסחר היהודי בקראקוב מ- 1776. היהודים פנו לעזרה אל הצירים הליבראליים שבסיים, ואחדים מהם, כגון הוגו קולונטאי, ניסו אמנם לעמוד לימינם. אולם בינתיים פרץ המרד של קושצ'יושקו, והופסקו הדיונים בעניין פניותיהם של הצדדים היריבים בקראקוב. טאדאוש קושצ'יושקו, מנהיג המרד, היה ליבראל ולוחם חירות פולין, ונודע גם ביחסו האוהד אל היהודים. כאפיזודה חשובה בתולדות היהודים בפולין תצויין הופעתו של קושצ'יושקו בפני יהודי קראקוב, שהתאספו בבית-הכנסת הישן שבקאז'ימייז'. נאומו של קושצ'יושקו היה רווי רוח דמוקראטית. הוא ניבא את שוויון בני דת-משה בפולין המחודשת, בעתיד, וקרא לנאספים לעזור למולדת במאבקה למען החירות. ואמנם הקהילה היהודית בקראקוב נענתה לקריאה בתרומות כסף, ובמסירת הנשק שבידיהם לוועדת המרד העירונית. היהודים השתתפו גם בעבודות ביצורים. כידוע, לא החזיקו המורדים מעמד זמן רב וביולי 1794 כבשו הפרוסים את קראקוב. אך הפרוסים לא ישבו בעיר זמן רב, שכן ב- 1795 באה חלוקת פולין השלישית, וקראקוב סופחה לממלכת אוסטריה כחלק מגאליציה (כל האיזור נקרא מעתה בשם גאליציה המערבית). בקראקוב הונהג לגבי היהודים אותו משטר שהונהג בגאליציה המזרחית, והוא נתבסס בעיקר על "כתב הסובלנות" של יוסף השני ב- 1789, על כל הסתירות שביחסו של האבסולוטיזם הנאור אל היהודים. מצד אחד הצהירו השלטונות על מגמתם להפוך את היהודים ל"מועילים יותר" ול"נאורים" הראויים להיכנס במרוצת הזמן אל משפחת העמים ה"נאורים" והפרודוקטיביים", ומצד אחר לא רק שלא הוסרו כל ההגבלות שחלו עד אז על היהודים, אלא שנוספו עליהן גם הגבלות חדשות, בתחום הכלכלה, המיסוי הייחודי ואף בחופש הפרט. בין השאר נדרשו היהודים להנהיג את לימוד השפה הגרמנית בבתי-הספר, וכן לנהל את פנקסי הקהילה בלשון זו. בשם "המוסר הנעלה" דרשו השלטונות להעלות את גיל הנישאים (החתן בן 24 והכלה בת 20) על מנת להקטין את הריבוי הטבעי בקרב היהודים. על החתן הוטל גם להוכיח שהוא בקי בלימודי חול ובדרכי מוסר ולשם כך היה עליו לעמוד בבחינות בפני ועדה מיוחדת. ב- 1802 נצטוו יהודי קראקוב לקבל שמות-משפחה קבועים. השלטונות האוסטריים חייבו את יהודי גאליציה בשירות צבאי. תחילה ניתנה להם הרשות לפדות את חייבי הגיוס בכסף, או להעמיד להם ממלאי-מקום, אך לאחר-זמן בוטלה רשות הפדיון, ומ- 1804 אף בוטלה האפשרות להעמיד ממלאי מקום; ב- 1806 הועברה החובה לספק מגוייסים יהודים מוועד הקהילה למועצת העיר קראקוב. בנימוק של "האירופיזאציה של היהודים" ביטלו השלטונות את יסודות האוטונומיה של הקהילה היהודית וזו הוגבלה לענייני דת בלבד. הוגבל גם השיפוט הרבני והסמכויות של "השופט היהודי" הועברו לידי ראש העיר, כלומר, בדרך-כלל, ליריבם המושבע של היהודים. כל האמצעים הנ"ל לא באו למעשה אלא לשרת את היסודות האדמיניסטראטיביים והפיסקאליים של המשטר החדש. השלטונות האוסטריים הקפידו על החזרת החובות הישנים של קהילת קראקוב בסך של כ- 400,000 זהובים ואת הריבית שעלתה לשיעור של 7%. כמו כן נשארו על כנם כל המיסים שנגבו מן היהודים עד אז: מס-הסובלנות החליף את מס-הגולגולת; מס-הנרות שהוטל על יהודי קראקוב היה גבוה מאוד, כ- 30,000 זהובים לשנה; בעד זכות הבחירה לוועד הקהילה שולם בקראקוב סכום של 7 נרות לשבוע, ובעד הזכות להיבחר - 10 נרות לשבוע. המתחתנים חוייבו במס פרוגרסיבי: התשלום גדל לכל מתחתן נוסף באותה משפחה. המס החדש שהונהג על בשר כשר העלה בקראקוב את מחיר הבשר עד גרוש לליטרה, דבר שהכביד מאוד אפילו על אוכלי בשר בשבתות ובמועדים בלבד. למימון ועד-הקהילה הונהגו מיסים ישירים ועקיפים, בעיקר ממצרכי מזון. ב- 1801 הגיעו הכנסות הוועד מן המיסים לכדי 55,000 זהובים. מיסי המדינה, ואף אלה של ועד-הקהילה, נמסרו לגבייה לחוכרים פרטיים, שגבו אותם בלא רחמים. היו מקרים של כיבוי נרות שבת בידי שליחי החוכרים, אם נמצא שלא שולם עבורם המס. ב- 1802 נענו השלטונות האוסטריים לדרישות עירוני קראקוב, וציוו על כל הסוחרים היהודים שעוד סחרו שם להעתיק את חנויותיהם לקאז'ימייז'. כך נסתיים למעשה גירושם הסופי של הסוחרים היהודים מקראקוב לקאז'ימייז', גירוש שנמשך שנים רבות ותחילתו נעוצה עוד בתקופת ממלכת פולין. לאחר חתימת חוזה-השלום בין אוסטריה לצרפת ב- 1809 בשיינברון, צורפה קראקוב לנסיכות ווארשה. יהודי קראקוב קידמו בהתלהבות את הצבא הפולני שנכנסו אל העיר. ביקורו בקראקוב של נסיך וארשה, המלך הסאקסוני פרידריך אוגוסט, נתקבל על-ידי בני הקהילה היהודית ברוב פאר ושמחה, ופרנסי הקהילה הגישו לו שיר תהילה שחובר לרגל אירוע זה. אולם עד מהרה התאכזבו יהודי קראקוב מן השוויון שהעניקה חוקת הנסיכות. הנסיך השהה בצו מ- 1808 את מימוש החוקה ל- 10 שנים, "בתקווה שבמשך זמן זה יסירו היהודים מעליהם את הסימנים המיוחדים המבדילים אותם משאר האזרחים". עם הדחייה במימוש החוקה חידשו הפולנים את כל ההגבלות שחלו על יהודי קראקוב, אפילו את אלה שבוטלו על-ידי האוסטרים. אמנם בוטלו מיסי-הנרות, אך במקומם באו מיסי-עקיפין, והונהג מס-גיוס בסך של 17,000 זהובים לשנה, שהכביר מאוד על הקהילה. הפרפקט של דפארטמנט קראקוב, סטאניסלאב וודז'ייצקי, שנודע בשנאתו את היהודים, דאג אפילו לכך, שיהודים בעלי הון ישלמו בנוסף למס הגיוס עוד 60,000 זהובים, ואילו בעלי השכלה דוברי פולנית, גרמנית או צרפתית, שאינם לובשים בגדים יהודיים מסורתיים, ואשר הותר להם על פי הצו מ- 1808 לגור מחוץ לרובע היהודי, לא יעתיקו את דירותיהם מן "העיר היהודית" אל קאז'ימייז' הנוצרית. ב- 1813 שטפו מי הנהר ויסלה את קראקוב, ובמיוחד את "העיר היהודית", והנזק ברכוש תושביה היה כבד מאוד. על-פי החלטת הקונגרס הווינאי ב- 1815 היתה קראקוב וסביבתה לרפובליקה עצמאית תחת חסותן של שלוש המעצמות שידן היתה בחלוקת פולין. כך החלה תקופה חדשה ליהודי קראקוב. גם בתקופה הנדונה נמשך בוועד הקהילה שלטונם של בעלי המאה. השינויים שהונהגו על-ידי השלטונות האוסטריים וכן על-ידי השלטונות של נסיכות וארשה, באופיה של הקהילה ובהנהגתה, כגון הנסיון להגביל את תפקודה לענייני דת בלבד, או שינויים בשיטת הבחירות לוועד, לא הביאו לידי הבראת מצבה הירוד של הקהילה. החלפת מס אחד במס אחר לא הפחיתה את חובות הקהילה. הפרנסים התקיפים, שחכרו את המיסים בעצמם (בשלטון האוסטרי - מס הנרות, ובזמן נסיכות וארשה - מס הבשר הכשר ומס הגיוס), הוסיפו לרדות בבני הקהילה. בשל המריבות בין הפרנסים וסיעותיהם הגיעו הדברים שוב ושוב לערכאות הגויים, לכס הקיסרות בווינה ולשלטונות הנסיכות הווארשאית במקום. בתקופה הנידונה המשיך לכהן כאב"ד קראקוב ר' אריה לייב ב"ר שמואל, שהוזכר לעיל. ממנו קיבל ר' יצחק הלוי ב"ר מרדכי מלבוב, ולאחר פטירתו ב- 1799 ישב על כסאו בנו, ר' צבי דוד. באותו פרק זמן התארגנו בקראקוב החוגים הראשונים של חסידים, בראשותם של ר' קלמן אפשטיין ור' בר לוקסנבורג. הללו קיימו "מניינים" משלהם, ובנו של ר' קלמן - ר' אהרון - יסד את הקלויז החסידי הראשון בקראקוב, שעמד על תילו עד מלחמת-העולם הראשונה ונקרא על שמו: ר' אהרונ'ס קלויז. המימסד הרשמי של הקהילה התנגד לחסידים ואף הטיל עליהם חרם ב- 1786 וב- 1797, אולם החסידות היכתה שורשים חזקים בקרב בני הקהילה ובתחילת המאה ה- 18 רבו הקלויזים בקראקוב.

 

בעת מלחה"ע ה - I

הקמת הרפוקליקה הקראקאית במאי 1815 בקונגרס הווינאי היתה פרי הפשרה, שהושגה בין שלוש המעצמות רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, שחילקו ביניהן עד 1795 את פולין כולה. היתה זו כעין חלוקה רביעית של פולין, לאחר קיומה של נסיכות וארשה. כל אחת מן המעצמות ביקשה לשלוט על קראקוב וסביבותיה, ומכאן הפשרה, שממנה נהנו גם הפולנים בהשיגם כעין עצמאות על חבל-ארץ קטן (20.7 מילין מרובעים, ובהם העיר קראקוב, שלוש עיירות ו- 244 יישובים כפריים, שמנו יחד כ- 23,000 תושבים), שריד מממלכת פולין הגדולה. עצמאותה של הרפובליקה הקראקאית והנייטראליות שלה היו נתונות לחסותן של המעצמות ונציגיהן הקומיסארים-הרזידנטים. על-פי החוזה הווינאי הוענקה לרפובליקה חוקה, ולפיה הועמד בראשה סנאט ולו יושב-ראש וכן אסיפת נציגים (30 צירים שנבחרו מתוך הכמורה, אנשי האוניברסיטה, בעלי תעשייה, סוחרים סיטונאים' בעלי-מלאכה ומורים וכן בעלי נכסי דלא-ניידי ששילמו מס שנתי של 50 זהובים) כגוף מייעץ לסנאט. החוקה הכירה בדת הקאתולית כדת המדינה, אולם הבטיחה לשאר הדתות חופש פולחן ושוויון בפני החוק. לעיר פודגוז'ה (פרברה של קראקוב מ- 1909) העניקו האוסטרים מעמד של עיר חופשית, דבר שהיה בו כדי להקל על סחר חופשי בין הרפובליקה לבין שאר חבלי גאליציה. בשנות קיומה של הרפובליקה גדלו אוכלוסיה כדי 150,000 נפש, התפתחו המסחר והמלאכה, וכן צמחו ניצנים ראשונים של תעשייה. אולם הרפובליקה היתה גם מקום מועד לתסיסה לאומית פולנית, ולמעורבות מתמדת מצד הרזידנטים, ששאפו להגביל את שלטונם העצמי של הפולנים (הסנאט ואסיפת הנציגים), ואף את כניסת הצבאות של מעצמות החסות אל הרפובליקה (ב- 1831 הרוסים, ב- 1836 - הרוסים והאוסטרים). לאחר מרד הפולנים שעמד לפרוץ ונכשל ב- 1846, נכנסו לרפובליקה יחידות הצבא הרוסי, האוסטרי והפרוסי, ובנובמבר של אותה שנה הגיע הקאנצלר האוסטרי מטרניך לידי הסכם עם רוסיה ופרוסיה, שלפיו בוטל החוזה הווינאי מ- 1815, וקראקוב סופחה לגאליציה והרפובליקה חדלה מלהתקיים. עם קום הרפובליקה לא ניתנו ליהודים, על-פי ההצהרות הרשמיות שבחוקה' זכויות אזרחיות ולא כל שכן פוליטיות. על הוועדה המארגנת של הרפובליקה, שהורכבה מקומיסארים של מעצמות החסות הוטל להתקין, בין השאר, תקנות ליהודים, וכך להסדיר את כל העניינים הכרוכים במעמדם ברפובליקה. בסוף 1815 הקימה הוועדה המארגנת, בתיאום עם הסנאט שנתמנה אז, "ועדה יהודית" להתקנת תקנות ליהודים. למעשה, נועד לוועדה תפקיד של ייעוץ לוועדה המארגנת. ל"וועדה היהודית" שהורכבה משלושה חברים צורף גם הרב הקראקאי ר' צבי-דוד הלוי, ועבודתה נמשכה עד סוף 1816. תקנותיה נתקבלו הלכה למעשה ב- 1818 לאחר שינויים קלים. מיום שהחלה הוועדה המארגנת לעסוק בעניין הסדרת מעמדם של היהודים, זרמו אליה מצד אחד עצומות העירונים והעירייה ובהן דרישות לשמור על כל ההגבלות שחלו על יהודי קראקוב מאז ומתמיד, ומצד אחר עצומות ובקשות של נציגי היהודים בעיר להסיר את ההגבלות ולהקל על מצבם. יצויין, שהסנאט היה כל הזמן דוברם של הדורשים להגביל את זכויותיהם של היהודים. התקנות היו חדורות מגמות, שאיפיינו את מדיניותן כלפי היהודים של ממשלות פרוסיה ואוסטריה בתקופת האבסולוטיזם הנאור בסוף המאה ה- 18 ובתחילת המאה ה- 19. היו בהן הצהרות סרק על הליבראליות שיש לנקוט לגבי היהודים, על השאיפה לעשותם פרודוקטיביים ומתורבתים, אך מן הצד האחר נשמרו בהן ההגבלות הישנות שחלו על היהודים (באשר לזכויותיהם האזרחיות והאישיות, ולא כל שכן הפוליטיות) ואף נוספו עליהן חדשות. התקנות קבעו שבבירת הרפובליקה, כלומר בעיר קראקוב, מותר ליהודים לגור באזורים שהיו פתוחים בפניהם עד לאותו זמן, כלומר ב"עיר היהודית" בקאז'ימייז', ובנוסף לזה ברחוב אחד בקאז'ימייז' הנוצרית. בעיר קראקוב ובפרבריה הותרה ישיבת קבע רק לאותם היהודים שקיבלו רשות מיוחדת לכך, וכן הותר לחזור ולהתיישב לאותם יהודים שהם בעלי הון בסך של 50,000 זהובים, או שהם בעלי בתי-חרושת ובעלי אומנויות מבוקשות, ושולחים את ילדיהם לבתי-ספר כלליים. הרוצים להתיישב בקראקוב חייבים ללבוש לבוש אירופי, לשלוט באחת השפות האירופיות, ולהוכיח שהם בעלי השכלה. הרשות להענקת זכות ישיבה בקראקוב ליהודים ניתנה לסנאט. באשר למיסים המיוחדים בוטל אמנם מס-הבשר ו"מס-המחט" (מס על הבתים), אולם עד לקביעת מיסים חדשים היה על הקהילה היהודית לשלם סכום חודשי, תחילה - 5,300 זהובים עד נובמבר 1817, ומדצמבר של אותה שנה - 2,650 זהובים. התקנות הגבילו את הסחר היהודי בקראקוב העיר למצרכי מזון בירידים ובימי שוק בלבד. המוזגות, שהיתה ענף פרנסה חשוב של היהודים, נאסרה עליהם לחלוטין, והיהודים שאינם עוסקים בחקלאות הורחקו מן הכפרים. התקנות גם חייבו את יהודי קראקוב והרפובליקה כולה לסגור את החדרים והישיבות, ולשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים נוצריים. על מקיימי חדרים ומוסדות "תלמוד-תורה" נקבע קנס שהוטל על ההורים ועל המלמדים. גם גיל הרשאים להינשא עלה, ומ- 1824 אמור היה להינתן רשיון נישואין רק ליודעי פולנית או גרמנית. התקנות פגעו גם באוטונומיה של הקהילה, שנקבעה בפולין בתקופות קודמות, במקום ועד-הקהילה נקבע ועד בני דת משה, מורכב מרב ומשני נבחרים יהודים, וכן מתורגמן. בראש הוועד הועמד נוצרי. למעשה, הועמד ועד-הקהילה תחת פיקוחה של העירייה, והוא הדין לבתי-הכנסת, בתי-החולים והמרחצאות. לרבנים הוענקה הסמכות בענייני דת בלבד. בחירתו של הרב היתה לשלוש שנים וטעונה אישור של הסנאט. למן שנת 1827 הוטל על הרבנים להוכיח שסיימו לימודי גימנסיה. כן נאסר על הרבנים להטיל חרם כלשהו או להטיף נגד יהודים שגילו נטייה לאורח-חיים של האוכלוסייה הנוצרית. כל מי שרצה לקיים מניין ולהחזיק ספר-תורה בביתו (מדובר ברבנים, בקלויזים של חסידים או בבתי-תפילה של החברות), היה עליו לשלם 50 זהובים למען בית-החולים של קהילתו. קנס של 1,000 זהובים היה צפוי לרב שיתערב בעניינים הנתונים לסמכותם הבלעדית של השלטונות. חברי הוועדה המארגנת עזבו את קראקוב וביצוע תקנות היהודים נמסר לידי הסנאט. זה ביטל את ועד-הקהילה ומינה במקומו את הוועד של בני דת משה. כל העניינים הכספיים של הוועד התנהלו מעתה בידי גזברות העירייה, במסגרת קרן של בני דת משה. הכנסותיו של הוועד באו מן השחיטה (בשנים הראשונות לקיומו - כ- 60,000 זהובים וב- 1846 - 90,000 זהובים) ומהכנסות אחרות כגון דמי חכירה של בית-המרחץ, השכרת הבתים שבבעלות הקהילה ועוד. בסך-הכול היו הכנסותיו של הוועד כ- 120,000 זהובים לשנה. הוצאות הוועד נקבעו ל- 90,000 זהובים לשנה לערך, ונכללו בהן משכורות העובדים, ההוצאות לקיום הניקיון ואספקת המים, וכן הוצאות לצורכי סעד קמחא-דפסחא(, עזרה לעניים בחורף, כלכלת יתומים םישישקו). לצורכי סעד אסף הוועד תרומות וכספי נדרים. סעיף חשוב בהוצאותיו (כ- 17,000 זהובים ב- 1836) נועד לקיומו של בית-החולים היהודי, שהיה בתחילת המאה ה- 19 הקדש, ורק בשנות ה- 20 של אותה מאה שופץ, והותקנו בו הסידורים לצורכי בית-חולים. היו בו אז יותר מ- 20 מיטות, והועסקו בו רופאים מומחים בעלי דיפלומות אוניברסיטאיות. עודף הכנסותיו של הוועד על הוצאותיו נועד לסילוק חובות הקהילה, שנותרו עוד משנים קודמות. מעמד כעין אוטונומי היה לחברה קדישא, ולה הכנסות ותקציב משלה ב(- 1824 הגיעו הכנסותיה מתרומות ומדמי-קרקע לכ- 4,300 זהובים, ובשיעור זה לערך היו גם היתואצוה). אף-על-פי שבתקנות היהודים נאמר שיש לבטל את המיסים המיוחדים שחלו על היהודים, התכחש הסנאט לעקרון זה, ולא עוד אלא שהמיסים הכלליים שנתחייבו היהודים לשלם בדומה לשאר תושבי העיר היו גדולים יותר. כך, למשל, נתחייבו יהודי קראקוב לשלם כ- 46,000 זהובים מסך כולל של כ- 105,000 זהובים ששילמו כל תושבי הרפובליקה לשנה כמס-עסקים אישי. על יהודי קראקוב בלבד הוטל לשלם את המיסים המיוחדים הבאים: מס בתים בסך 3,600 לשנה, אף-על-פי שעל-פי התקנות אמור היה מס זה להיות מבוטל; מס בשר כשר בסך 60,000 זהובים לשנה; מס משקאות (ב- 1816 - 30,000 זהובים); מס להחזקת בארות שעלה (ב- 1844 עד 9,000 זהובים), וכן מס מיוחד עבור העסקת פועלי נקיון ושומרים ומיניקות בעיר היהודית. מלבד המיסים הנ"ל, השתתפו יהודי קראקוב גם בכיסוי הוצאות העירייה לתיקון בארות, תעלות ביוב וכד'. חלקם בהוצאות אלו בשנים 1818- 1846 עלה כדי 79,000 זהובים. במקביל להעמסת המיסים הכבדים על יהודי קראקוב, שקד הסנאט על הגבלת זכותם של היהודים למגורים ולעיסוק במסחר ובמלאכה מחוץ ל"עיר היהודית" בקאז'ימייז', וכן לצמצום המסחר והמלאכה של היהודים בכל תחומי הרפובליקה, ואף ב"עיר היהודית" עצמה. חרף תלונות היהודים, שהוגשו לקומיסארים-הרזידנטים ואף לשלטונות שבבירות מעצמות החסות, נשארה קאז'ימייז' הנוצרית כמעט סגורה בפני היהודים, והללו שעלה בידם לחדור אליה הוצאו ממנה בשלהי קיומה של הרפובליקה הקראקאית. אף-על-פי שקראקוב היתה לפי החוקה עיר חופשית למסחר, אסר הסנאט את משך ישיבתם של סוחרים "זרים" בעיר ליותר מ- 14 יום, אפילו בימי יריד ושוק. איסור זה בא לפגוע בעיקר בסוחרים יהודים, שבאו עם מרכולתם לקראקוב מערי הסביבה. הרשות לסחור בקראקוב ניתנה רק לסוחרים שהתקדמו במקצועם, משוליה, עוזר לסוחר ועד לסוחר עצמאי. ברם, הרשות לקדם שוליה או עוזר ניתנה לחבר גילדות הסוחרים בלבד. לסוחרים יהודים לא היתה גילדה משלהם, ואילו הנוצרים נמנעו מלהעסיק שוליות או עוזרים יהודים. קשיים מיוחדים, חוקיים ואדמיניסטראטיביים נערמו על דרכם של היהודים שעסקו במוזגות. למעשה, הותר רק לשישה יהודים להתפרנס מעיסוק זה. הוא הדין באשר לבעלי-המלאכה; החוק שנתקבל על-ידי אסיפת הנציגים ב- 1820 קבע, שיהודים העוסקים במלאכה יהיו כפופים לאותם התנאים שבהם נתונים בעלי-מלאכה נוצרים וכי יהיה להם איגוד משותף; החוק אף חייב את בעלי המלאכה הנוצרים לקבל עוזרים וחניכים יהודים. אך למעשה, במשך 12 שנות תקפותו של החוק לא נתקבל אפילו יהודי אחד לאיגוד, כלומר לא עבר את תהליך הלימודים כחניך או עוזר אצל חבר איגוד, אולם בעלי-המלאכה היהודים המשיכו בעיסוקם כ"פרטאצ'ים" (אומנים בלתי מוסמכים), והדבר הביא לאי-סדרים בתחום העיסוק במלאכה בקראקוב בכלל. כיוון שכך הכיר הסנאט ב- 1833 באיגודי בעלי-המלאכה של היהודים, אבל העמידם תחת פיקוחם של האיגודים הנוצריים ושל קומיסאר העירייה. כאמור, כל ההגבלות, שננקטו כלפי היהודים ברפובליקה הקראקאית ננקטו כדי "לעשותם מועילים יותר". ואילו לצורך הפיכתם ל"מתורבתים" נקטו השלטונות בקראקוב, בעיקר הסנאט, את הצעדים הבאים: ב- 1821 נתקבל החוק, שלפיו הוגבלו נישואי היהודים, ומ- 1824 נדרש מבני הזוג שעמדו להתחתן תעודה על השכלתם. הללו שלא עלה בידם להמציא תעודת בית-ספר הצטרכו לעמוד בבחינה לפני ועדה מיוחדת. ב- 1844 נתקבלה תקנה לחוק, ולפיה נדרשו בני הזוג להציג תעודת בית-ספר, להוכיח שהם בעלי רכוש או מפעל שהכנסתו השנתית 2,000 זהובים, או שהחתן יש בידיו לפרנס את עצמו. חתן שיגזוז את זקנו ופיאותיו יהיה פטור מתנאים אלה. בפני ילדי ישראל נפתחו, כאמור, בתי הספר הכלליים, ובד בבד התנהלה מלחמה נגד חדרים ומוסדות "תלמוד-תורה". ב- 1840 החליט הסנאט לסגור לחלוטין מוסדות אלה ולמכור את נכסי דלא-ניידי שלהם. מעשים אלה נעשו כדי לאלץ את היהודים לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר הכלליים, ומ- 1830 - לבתי ספר מיוחדים לילדי ישראל, שבהם הורו גם את עיקרי דת-משה תחילה( היה זה מוסד אחד ועד סוף הרפובליקה - השולש). ואולם אך מעטים מילדי ישראל ביקרו בבתי-ספר אלה. יוצא דופן היה בית ספר, שהוקם ב- 1835 כבית-ספר עממי וב- 1837 הפך לבית ספר למלאכה ולמסחר. בשנת הלימודים 1835- 1936 למדו בו 58 נערים, וב- 1847 - 120 נערים ו- 171 נערות. אכן בית-ספר זה זכה להצלחה וממנו אף יצאו ראשוני המתבוללים בקראקוב, כגון שמואל גומפלוביץ', אלברט מנדלסבורג ואחרים. היהודים ברפובליקה הקראקאית שהיו נתונים לגזירות השונות פנו בעצומות אל השלטונות, ובעיקר אל הפרוטקטורים של המעצמות, במקום ובבירותיהן. כך, למשל, שלח בארון רוטשילד הוינאי 2 איגרות, ב- 1829 וב- 1831 אל מטרניך ובהן ביקש להקל על מצבם של יהודי קראקוב. מצד אחר ניסו היהודים לעקוף את הגזרות כדי לשמור על קיומם, על פרנסתם ועל אופיים הלאומי המסורתי. ההשתדלויות לטובת היהודים ברובן לא נשאו פרי. אפילו כאשר הוקמה ב- 1833 ועדת הריאורגאניזאציה של הרפובליקה שהורכבה מנציגי שלוש המעצמות, ומטעמה הוקם, בהשפעת ההשתדלויות (ובין השאר זו של הבארון רוטשילד), ועד מיוחד לבדיקת קובלנותיהם של יהודי קראקוב, הושבו עיקר פניותיהם של היהודים ריקם. עם הוועד לבדיקת קובלנותיהם של היהודים נמנו: חבר הסנאט הקראקאי, המזכיר הראשי של הסנאט וכן רב העיר דאז, ר' דובר מייזלס, ונכבד יהודי אחר יעקב אדלר. נציגי היהודים בוועד גוללו את כל ההפליות שחלו על יהודי קראקוב, למן בעיות איסורי המגורים, הגבלות במקורות פרנסה ועד ל"חסדי" הציוויליזאציה שהוטלו עליהם בעל-כורחם. לאחר דיונים ממושכים בנושאים אלה לא פתר הוועד בחיוב אפילו בעיה רצינית אחת. ב- 1833 פנתה הקהילה (הוועד של בני דת משה) בעצומה אל הקומיסארים של המעצמות בקראקוב, ושוב העלתה את אותן הבעיות, שדן בהן קודם-לכן הוועד לבדיקת קובלנותיהם של היהודים. גם הפעם לא זכתה הקהילה לתשובה חיובית. בתנאים אלה נדרשו יהודי קראקוב לגלות כושר הסתגלות רב, ואמנם בזכות כושר-הסתגלות זה עלה בידיהם לא רק לשמור על קיום יישובם אלא גם לפתחו, להרחיב את יסודותיו הכלכליים ולנהל את חייו הציבוריים והחברתיים, כמקובל בקהילות ישראל בפולין. אוכלוסיית היהודים בקראקוב הוכפלה כמעט בשנים 1818- 1843 (מ- 7,252 נפש ב- 1818 ל- 13,080 נפש ב- 1843). גידול זה באוכלוסייה בא חרף מגפת הכולירה, שפקדה ב- 1831 את יהודי קראקוב ונפגעו בה אז 591 איש, שרבים מהם נספו. יהודי קראקוב גילו יוזמה בניצול ההזדמנויות שנקרו לתושבי הרפובליקה בשל היותה אתר של סחר חפשי, של פיתוח המסחר והמלאכה שבא בעקבות סלילת קו מסילת-הברזל לווינה ב- 1844, וכן גילו תושיה בעקיפת הגזירות שגזרו עליהם הסנאט ואסיפת הנציגים. יהודי קראקוב היו באותו פרק זמן בין היוזמים לייסוד מפעלי התעשייה הראשונים בעיר. יוסף גרינבאום הקים בית-חרושת לחרסינה; בית-החרושת לליקרים, הראשון בעיר, נבנה על-ידי משפחת לבנשטיין; ומשפחת ברוך בנתה משרפות-לבנים, שסיפקה חומרי יסוד לבנייה המורחבת שהיתה אז בעיר. ב- 1821 עסקו במסחר בקראקוב כלומר( בקאז'ימייז' היהודית, ורק אחדים על-פי רשיון בקאז'מייז' הנוצרית, או בעיר בוקארק) 219 יהודים, אולם השלטונות הכירו רק ב- 85 סוחרים יהודים ככשרים לניהול עסקיהם. כן היו אז 71 חנוונים, מהם 14 בלבד שהוכרו ככשרים לעסוק בעיסוקיהם. עד שנת 1845 גדל מספרם של הסוחרים היהודים ל- 169 ועוד יותר גדל מספרם של העוזרים והחניכים, שרבים מהם היו למעשה שותפים של המורשים לנהל עסקי מסחר (75 עוזרים ו- 155 חניכים). להלן פירוט ענפי המסחר, שבהם עסקו היהודים והנוצרים בקאז'ימייז' ב- 1845: #1#ענף המסחר #2#מספר העוסקים בו

#1# #2#יהודים #3# נוצרים

#1#בדים #2# 77 #3# 7

#1# ברזל #2# 4 #3# 13

#1# אריגים #2# 6 #3# 5

#1# יין ויי"ש #2# 3 #3# 16

#1# משי #2# 1 #3# 1

#1#סחורות נירנברג #2# 12 #3#-

#1#גאלנטריה #2# 3 #3# 2

#1# חרסינה וזכוכית #2# 2 #3# 3

#1# תכשיטים #2# 2 #3#-

#1#סחורות קולוניאליות #2# 41 #3# 32

#1# רוכלות #2# 108 #3#-

#1#סה"כ #2# 259 #3# 79

הטבלה הנ"ל מראה כי לסוחרים היהודים היתה שליטה מוחלטת, או עדיפות בענפי הסחורות המיובאות בדים(, םיטישכת), או שנדחקו לעיסוק ברוכלות שהפיקוח עליה מצד השלטונות היה מוגבל. בשל הגזירות נושלו היהודים מן הענף המסורתי שלהם - ייצור משקאות ושיווקם. בבנקאות ובחלפנות ירד מספרם של היהודים מ- 35 ב- 1821 ל- 18 ב- 1843. רבים לערך היו סוחרי הספרים היהודים; אחדים מהם נודע שמם ברבים כמפיצי ספרות וכמייבאי ספרים מחו"ל לרפובליקה. בית-הספרים של אברהם גומפלוביץ' (נוסדב- 1837) היה למוקד של ספרות יפה ופוליטית פולנית גם במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20. בתקופת הרפובליקה הקראקאית גדל גם מספרם של בעלי-המלאכה היהודים בקראקוב, וזאת חרף המאבק המתמיד שניהלו נגדם האיגודים הנוצריים, וחרף ההגבלות שחלו על חברות בעלי-מלאכה יהודים שמותר היה להקימן מ- 1833. לפי רשימת המשטרה היו בעיר היהודית ב- 1845 בעלי-מלאכה כלהלן: #1#המקצוע #2#אומנים #3#עוזרים #4#חניכים

#1#סנדלרים #2# 41 #3# 20 #4# 9

#1# כובענים #2# 3 #3#- #4# 3

#1# פרוונים #2# 25 #3# 18 #4# 10

#1# חרטים #2# 8 #3# 8 #4# 9

#1# עושי מטריות #2# 7 #3# 1 #4# 5

#1# צורפי זהב #2# 27 #3# 12 #4# 27

#1# חייטים #2# 73 #3# 28 #4# 32

#1# זגגים #2# 10 #3# - #4# 3

#1# נחתומים #2# 23 #3# 13 #4# 21

#1#שזרים #2# 22 #3# 17 #4# 15

#1# פחחים #2# 4 #3# 2 #4# 1

#1# סה"כ #2# 243 #3# 119 #4# 135

הרשימה אינה שלמה, כיוון שלא נכללו בה בעלי-מלאכה יהודים משאר חלקי קאז'ימייז' וכן מפרברי קראקוב. מתמיה גם היעדרם מן הרשימה של מקצועות המלאכה המסורתית של היהודים, כגון קצבים, שענים, סבנים, מייצרי ממתקים, כורכים וכד'. במקצועות מלאכה אחדים כגון חייטות, פרוונות, צורפות-זהב היה ליהודים רוב מוחלט. התגברותם של יהודי קראקוב על ההגבלות היתה לא רק בתחום הכלכלה בלבד. גם בתחום "חסדי הציוויליזאציה" מטעם למדו יהודי קראקוב לעקוף את החוקים המפלים אותם לרעה. המתחתנים לא שמרו על הגיל החוקי הגבוה, וכן לא הגישו תעודות השכלה נאותות לשם קבלת רשיון לנישואין. על-פי רוב שמרו על המסורת של "בן י"ח לחופה" אצל החתנים, והכלות היו צעירות עוד יותר. רשמית נרשמו החתונות בגיל החוקי, ומכאן התופעה בקראקוב, כמו בשאר ערי גאליציה, של ריבוי ממזרים רשמיים אצל היהודים וריבוי שמות-משפחה (לעתים 3- 4) של יחידים. האיש נקרא, למשל, כהן, אולם בצירוף שמות נוספים הוא גם לוי שפירא ורפפורט (בחרנו במקרה בשמות-משפחה יהודיים המקובלים בגאליציה ובקראקוב). היהודים התעלמו מחובת הלימוד בבתי-הספר הכלליים, ובסוף התקופה למדו בסך-הכול רק עשרות תלמידים בבתי-ספר אלה, ואילו שאר ילדי ישראל המשיכו ללמוד בחדרים מסורתיים, וזאת חרף הקנסות על המשתמטים מחובת הלימודים בבתי-הספר הכלליים, וסגירת החדרים ומוסדות "תלמוד-תורה", כאמור לעיל. גם בוועד הקהילה שהפך, כאמור, ל"וועד של בני דת משה" נמשך, עד כמה שהיה ניתן בשל הפיקוח הקפדני עליו מטעם העירייה, האורח המסורתי של ניהול העניינים. לא פסקו בקהילה גם המחלוקות בין הרבנים, והפעם - בשנות ה- 30 וה- 40 למאה ה- 19 - בין הרב דובר מייזלס לבין יריבו הרב שאול לנדאו, והיו אף מקרים שאת השחיטה שהתיר אחד אסר השני, והגיעו הדברים לידי כך, שכל אחד מהם הקים בית דין משלו. בתחילת המאה ה- 19 הלכה וגברה תנועת החסידות בקרב יהודי קראקוב. לא הועיל איסור הקהילה לקיים מניינים פרטיים, וכן התנגדות לחסידים מצד רב דמתא, ר' צבי דוד ב"ר יצחק הלוי (כיהן ברבנות בשנים 1816- 1832). השפעתם של ראשוני המשיכילים בקראקוב היתה מצומצמת בציבור היהודי בקראקוב. נמנו עמהם בין השאר זאב-דוד שיף, שעמד בחליפת מכתבים עם ר' נחמן קרוכמל, והיה מנהל חשבונות בבית המסחר של הרב דובר מייזלס. שמואל באום, שנתמנה על ידי הסנאט ב- 1817 למזכיר הוועד של בני דת משה, היה בין ראשוני השולטים שליטה מושלמת בשפה הפולנית (תירגם לפולנית את הפרק על המוסר מ"ספר הברית" של פנחס אליהו מווילנה). בתקופה ההיא גדל לערך שיעור האינטליגנציה המקצועית בקרב היהודים, בעיקר גדל מספר הרופאים המדופלמים, ואליהם הצטרפו בוגרי האוניברסיטה היאגיילונית, ובוגרי בית-הספר למלאכה ולמסחר המוזכר לעיל. כ"משכילים" ראו את עצמם גם יחידים שנטשו את הלבוש המסורתי וקיבלו עליהם אורח חיים אירופי, שהקל עליהם את המגע עם עולם העסקים הלא-יהודי. ב- 1840 עלה בידי קבוצת אנשים אלה ובראשם אברהם גומפלוביץ', שכנא מרקוספלד, מאוריצי קשפיצקי, ד"ר בונדי, ד"ר יוסף אטינגר, ד"ר יהונתן וארשאוור ויהושע פינק, לייסד "אגודה לקידום היהודים מבחינה ציבורית-רוחנית" ולהקים בית-כנסת ל"נאורים" (טמפל) בבית פרטי. "טמפל" זה שימש את ה"נאורים" עד 1862, שבה הועבר לבניין משלו. בין משכילי קראקוב של שנות ה- 30 וה- 40 למאה ה- 19 יצויינו: ד"ר אליעזר סיני קירשנבאום, שהיה מחובבי השפה העברית הוציא( לאור קובץ שירים עבריים וגרמניים בשם "לקט שירים "תוצילמו), אף הגה את הרעיון של מדינה יהודית. פעולתו כרופא בקראקוב בלטה במיוחד בעת מגיפת הכולירה ב- 1831; אהרון (אדולף) לוויצקי, מנהל בית הספר היהודי, שהיה בקי בשפות קלאסיות ובשפה העברית, פירסם מאמרים בכתבי עת שונים והטיף להעברת יהודים לעבודה חקלאית ולהקמת מושבות יהודיות (אף הקים ב- 1851 חברה לשם כך) וכן הצהיר, כי "היהודים והפולנים אחים הם, ובנים למולדת אחת"; מעין סאלון ספרותי ניהל בקראקוב המשכיל יצחק מוזס, מורה לדת בבית-ספר יהודי, ובשנים 1861- 1863 מטיף ב"טמפל". מפרי עטו פורסמו מאמרים רבים בכתבי עת, וכן ספרים בגרמנית בחוכמת היהדות; זמן מה ישב בקראקוב קארל פרידריך זייפרט, שניהל בעיר זו תעמולה לחידוש מלכות יהודית. ב- 1832 שוב לא האריכו הקומיסארים של המעצמות את רישיון שבתו בקראקוב. מבין האינטליגנציה היהודית היו בתקופה ההיא כמה אנשים שהצטרפו אל התנועה הלאומית הפולנית. בעת המרד הפולני של 1831 התגייסו אל חיל המורדים, בין השאר, קאז'ימייז' גרינפלד ומאוריצי ובר. בגבארדיה הלאומית שהוקמה בקראקוב באותה שנה היתה פלוגה יהודית מיוחדת בת 30 איש. בשנות ה- 30 קישרו היהודים בין המחתרת הלאומית הפולנית בקראקוב ובין מרכז המהגרים הפולנים בפאריס. אירגון הדואר החשאי היה בידי היהודי הקראקאי רפפורט. בהתמרדות המהפכנים הפולנים נגד האוסטרים בקראקוב, בפברואר 1846 השתתפו גם יהודים, ומספרם נאמד ב- 500 איש, ובהם ד"ר וארשאוור, מוריץ וולף, יהושוע פינק וד"ר הנריק רוזנצווייג. לאחר דיכוי המרד ב- 1846 נאסרו כמה וכמה יהודים, ראוי לציון שבין תומכי המרד הפולני היה גם הרב דובר מייזלס.

 

בעת מלחה"ע ה - I

בתקופה הנידונה גדל היישוב היהודי בקראקוב בכ-%130 בלבד ואחוז היהודים בכלל אוכלוסיית העיר אף ירד מ-%30.7 ב- 1880 ל-%21.3 ב- 1910. בארבעים השנים הראשונות של התקופה עלה מספר יהודי קראקוב בסך הכול כדי %50, ובעליה זו לא נכלל אפילו הגידול הטבעי כולו של היישוב היהודי. מצב זה היה קשור בהגבלות על מגורי היהודים ברוב חלקי העיר שמחוץ ל"עיר היהודית" עד 1868, שנה שבה בטלו כל ההגבלות החוקיות שחלו עד אז על יהודי גאליציה. בשנות ה- 80 למאה ה- 19 גברה הגירתם של יהודי קראקוב לארצות אירופה המערבית, ובעיקר אל מעבר לים. אמנם אין בידינו נתונים על מספרם של המהגרים, אולם לפי האומדן נכללו בהם מאות יהודי קראקוב. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 נשרו גם מן הקהילה היהודית כ- 400 אנשים ונשים שהתנצרו (מ-1887 ועד 1900 המירו את דתם 120 גברים ו- 259 נשים). ירידת אחוז היהודים בקרב כלל אוכלוסיית קראקוב היתה קשורה בעיקר בסיפוחם אל העיר של כפרים ופרברים שכמעט לא היו בהם יהודים. שנתיים לאחר הזעזוע שעבר על תושבי קראקוב וגם על יהודיה בשל התמרדות הפולנים ב- 1846, ולאחר דיכוי המרד וסיפוחה של הרפובליקה הקראקאית לגאליציה, באו "אביב העמים" ועמו המאורעות המהפכניים של 1848. מאורעות "אביב העמים" שוב זעזעו והתסיסו את תושבי העיר, ונטעו בקרב יהודיה תקוות לשחרור מן ההגבלות החוקיות שחלו עליהם בתחום בחירה חפשית של מגורים, עיסוק במסחר ובמלאכות וכיו"ב. ב- 13 במארס פרצה המהפכה בווינה, נפלה ממשלתו של מטרניך, וקיסר אוסטריה הבטיח חוקה חדשה ו"חרויות לעם". גם האירועים המהפכניים בקראקוב התרחשו בסוף אותו חודש. לחוצות העיר יצאו המוני מפגינים בדרישות לחרויות פוליטיות; בעיר הוקם המשמר הלאומי. ב- 26 במארס יצאה משלחת מלבוב לווינה כדי להגיש לקיסר את "תביעות העם", וכשעברה המשלחת בתוך קראקוב צורפו אליה נציגי העיר הזאת, וביניהם הרב דובר מייזלס. ב- 5 באפריל נערכה אסיפה המונית בקראקוב שבה הוחלט לספח לוועד האזרחי שהוקם בעיר גם נציגים של אסירים פוליטיים ושל מהגרים פוליטיים פולנים שעמדו לחזור לעיר, בעיקר מצרפת. בין המועמדים להיכנס לוועד היו גם שני יהודים שנאסרו בזמן המאורעות של 1846, ד"ר יוסף אטינגר ומאוריצי קשפיצקי. במשמר הלאומי הוקמה פלוגה מיוחדת של יהודים. ב- 26 באפריל ריכז בידו הגנראל האוסטרי קאסטיגליונה את השלטון האזרחי והצבאי בעיר, ופקד על פירוקם של הוועד האזרחי והמשמר הלאומי, ואולם המפגינים הקימו מיתרסים ברחובות, ואף גירשו את הצבא ממרכז העיר. הצבא התרכז בארמון המלכים לשעבר, ה"וואוול", ומשם הופגזה העיר. לאחר כמה שעות של הפגזה נכנעו המפגינים, הוועד האזרחי פוזר, וכל המהגרים שבאו לקראקוב נאלצו לעזוב את העיר. במאורעות של ה- 26 באפריל נהרגו 8 חיילים אוסטרים ו- 50 נפצעו. מן האזרחים נהרגו 32 איש, ביניהם 4 יהודים. בעת המאורעות ניסו החיילים האוסטרים לפרוץ פעמים ל"עיר היהודית" ולעשות שפטים בתושביה. אך היהודים התקהלו בהמוניהם, התנפלו על המתקיפים והכריחום לסגת. בספטמבר של 1851 פירקו היהודים מנשקם כמה חיילים שבאו לרובע היהודי לשם שוד. במאי 1848 התארגנה ב"עיר היהודית" הפגנה גדולה (ויש אומרים שיד הרב מייזלס היתה בה) נגד חוכר מס הבשר הכשר לייב טורבה, נגד מקורביו ובני משפחתו. המפגינים דרשו ביטול המס "למען יוכלו גם העניים לטעום בשר". כשסירב לייב טורבה לקבל את נציגי המפגינים, נהרו הללו אל ביתו בהמוניהם, סילקו את השלט מעל חנותו, הניחוהו בארון מתים, נשאוהו לבית-הקברות ושם קברוהו. החוכר נמלט אל בית הוועד היהודי, אולם גם שם השיגו אותו ידיהם של המפגינים ואילצוהו לעזוב את העיר. ואמנם מס הבשר בוטל אז, אולם מחוסר הכנסות אחרות לקהילה במקום מס זה, הוא הוחזר ב- 1851. בבחירות הראשונות לפארלאמנט האוסטרי שנתקיימו לפי צו הקיסר ביוני 1848, היה הרב מייזלס בין המועמדים, אולם לא נבחר. באותם ימים של מהפכה נסתמנה התקרבות בין הליבראלים הפולנים ובין יהודי קראקוב, בעיקר בין ה"נאורים" שבאחרונים. הראשונים ביקשו למשוך לצידם את היהודים כתוספת כוח במאבקם למען הישגים פוליטיים לפולנים בתחום האימפריה האוסטרית, ואילו היהודים מצידם סברו שכל הישג פוליטי של הפולנים יקל על מצבם, והיו אף שקיוו לשוויון-זכויות שיבוא בעקבות ניצחונם של הפולנים; בשעה שהיהודים נאנקו תחת עול הגזירות של האוסטרים, זכרו לטובה את הזמנים הטובים שבממלכת פולין בעבר ונשתכחו מהם הגזירות של הזמנים ההם. מן ה"נאורים" שבקרב היהודים היו גם כאלה, שהשתתפו בהתלהבות בתנועות הלאומיות הפולניות, וסייעו במימון ובנשק למורדים הפולנים ב- 1831 וב- 1846. את הלוך-רוחם של אלה ביטא נאמנה מנהל בית-הספר היהודי בקאז'ימייז' אדולף לוויצקי ב"אני מאמין" הפוליטי שלו (חוברת שראתה אור ב- 1848 בקראקוב) שבו כתב בין השאר: "אני מאמין, שהפולנים הנוצרים והיהודים הפולנים בחירי העמים ונבחרי האומות, הם היחידים שהוסיפו להתקיים תוך יסורים וצרות". שני הצדדים הפיצו כרוזים ברוח האחווה, ש"תשרור לעולם בין שני העמים שמולדת אחת להם". אף הרב מייזלס, שנחשב לשמרן, עמד לצד הפולנים בשנות המרד של 1831 ולאחריהן, וסייע למורדים בממון רב. בבחירות השניות לפארלאמנט האוסטרי בדצמבר 1848 הוא נבחר לציר על-ידי תושבי העיר קראקוב. באותה עת נתקיימו בחירות למועצת עיר זו ומתוך 40 צירים נבחרו 10 יהודים. ואולם עד מהרה נתגלה שציפיות היהודים להסרת ההגבלות שחלו עליהם היו ציפיות שוא. רחוקה היתה הדרך מלשון הכרוזים ועד למימושם הלכה למעשה. במארס 1849 העניק הקיסר חוקה חדשה לממלכתו, ובה סעיפים על שוויון כל בני הדתות, על הסרת ההגבלות בבחירת מקום מגורים, בקניין אחוזות ובתים, ועל הרשות שניתנה לכל אזרח לעסוק בכל חלקי הממלכה כראות עיניו. היהודים ניסו לממש את החרויות שניתנו להם על-פי סעיפי החוקה, ולעבור מן "העיר היהודית" הצפופה אל שאר חלקי העיר קראקוב, בעיקר לרובע סטראדום, שהיה מעין גשר בין "העיר היהודית" ובין מרכז קראקוב. אך לכך התנגדו הפולנים ודובריהם במועצת העיר. העירייה טענה, שעד שלא יתפרשו סעיפי החוקה הנוגעים בדבר ויוצאו צווים על הוצאתם לפועל, יהיו שרירים וקיימים סעיפי התקנון היהודי משנת 1817. שני הצדדים שלחו עצומות ומשלחות לווינה הבירה. בצו מחודש אוקטובר 1853 קבע הקיסר, כי כל עוד לא הוכרע לגבי היהודים דבר רכישת נכסי דלא-ניידי, שרירים וקיימים החוקים מלפני 1 ביאנואר 1848. אמנם הצו נתכוון לאדמות ולאחוזות מחוץ לעיר, אולם השלטונות בלבוב, בירת גאליציה, פירשו את הצו שהוא מתכוון גם למגרשים שמחוץ לשכונות היהודים בערים. בקראקוב החליטה העירייה, חרף התנגדותם של הצירים היהודים במועצה, לאסור את התיישבותם של יהודים חדשים בעיר, ורק הללו שישבו בה מזמן הותר להם להישאר במקום. אמנם היהודים עקפו את החוקים, ורבים מהם עברו לגור בסטראדום ובחלקי-העיר האחרים, אולם על העוקפים את החוק הוטלו קנסות כבדים, והיו מקרים שהמתיישבים גורשו ממקומותיהם החדשים. עוד ב- 1863 אירע שהעירייה הטילה עונשים על היהודים שגרו ברובעים הנוצריים של העיר על אף האיסור. אפילו לאחר מתן הזכויות ליהודי גאליציה ב- 1867 נעשו נסיונות להגביל את חופש היהודים. אף-על-פי כן המשיכו רבים מיהודי קראקוב להטות אוזן לליבראלים הפולנים, שהטיפו לאחווה בין העמים ולמתן שוויון זכויות ליהודים. בעת המרד הפולני ב- 1863, עברו עשרות יהודי קראקוב את הגבול למלכות פולין שבחסות רוסיה, והשתתפו בקרבות של יחידות המורדים. במחנה המורדים שבאויצוב אף היתה פלוגה של יהודים שכונתה "הקראקוסים היהודים" (יהודים קראקאים). בקראקוב עסקו יהודים רבים בהברחת נשק למורדים, ולאחר דיכוי המרד בהברחת הלוחמים לארצות המערב. ממתן שיווי-זכויות ועד לפרוץ מלחמת-העולם ה- 1 לא חלו תמורות רבות ערך במיבנה הכלכלי של יהודי קראקוב. בעיר התפתחה התעשייה במידה מזערית בלבד, ועל-כן היו מעטים גם מפעלי התעשייה, שהוקמו על-ידי יהודים או שהיו בבעלותם. יצוינו המחצבה ובית-החרושת למלט בסביבת העיר של ברנארד ליבן ומכסימיליאן אהרנפרייז; טחנות-קמח של יעקב יודקביץ' וטחנה המונעת בקיטור (הוקמה ב- 1868) של רפפורט ואייבשיץ; מאפיה המונעת בקיטור שהוקמה בידי יהודים מפודגוז'ה, פרברה של קראקוב ב- 1913. בתעשיית-העץ (מינסרה ,מחסני-עץ גדולים ומסחר ברהיטים) עסקו בשנות ה- 90 למאה ה- 19 יוסף פאלטר ומאוריצי פטנר. האחרון שימש גם זמן מה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקראקוב. עיקר עיסוקם של יהודי קראקוב בתקופה הנדונה היה גם המסחר על כל סעיפיו והמלאכה על מגוון מקצועותיה. כבעבר, עסקו הסוחרים היהודים הגדולים בייבוא סחורות קולוניאליות, יינות ואריגים יקרים. אחרים עסקו בייצוא ביצים, נוצות, תבואה ועצים. הסחר הסיטונאי במצרכי מזון, באריגים ובדים, כלי-ברזל, עורות וצורכי הלבשה היה ברובו בידי היהודים. אולם רוב-רובם של היהודים החזיקו חנויות קטנות של מכולת, או שהעמידו דוכנים וקיוסקים בשווקים עם מרכולתם. רבים לערך היו גם הרוכלים היהודים שבעיר וכן כאלה שחיזרו על הכפרים וקנו ביצים, עורות, שיער-חזיר, או שיער-סוס ומכרו שם מתוצרת התעשייה (מחטים, חוטים, כלי ברזל, בדים, סרטים וכד'). לקראת סוף המאה ה- 19 רבו הסוכנים למיניהם ובעיקר סוכני איגרות-הגרלה שהופצו על-ידי הממשלה. בקרב בעלי-המלאכה היהודים, ורובם במקצועות המסורתיים של המלאכה היהודית (חייטות, פרוונות, זגגות, ייצור-כפפות וכד'), התפתחה בתקופה ההיא תעשייה ביתית של קונפקציה, כפפות, תוצרת פרווה, וכן ייצור חוטים וגלילתם. מאבק עיקש על קיומם ניהלו עשרות העגלונים היהודים עם מתחריהם הנוצרים שבעיר. לעגלונים הנוצריים ניתנה מאז ומתמיד הזכות הבלעדית לחנות בעיר קראקוב כולה, ואילו ליהודים מותר היה לחנות ב"עיר היהודית", בקאז'ימייז' בלבד. בשנים האחרונות שלפני מלחמת-העולם הראשונה ניסו העגלונים הנוצרים לדחוק את רגלי העגלונים היהודים אף ממקומם זה, וב- 1913 איבדו כ- 50 עגלונים יהודים את פרנסתם לזמן-מה. התקופה הנדונה מצטיינת בגידול האינטליגנציה המקצועית היהודית. ב- 1890 היו בקראקוב 52 רופאים יהודים מכלל 248 שבעיר, ו- 47 עורכי-דין מ- 110 עורכי-דין. ב- 1905 עלה מספר עורכי-הדין היהודים ל- 70 מתוך 114. כמה מן הרופאים היהודים הגיעו למעמד של פרופסורים באוניברסיטה (בין השאר ד"ר בלומשטאק, ד"ר אטינגר וד"ר רוזנר). בתקופה הנדונה הוקמו גם רוב הארגונים לעזרה הדדית של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים. הוותיק שבארגונים היה חברת "גמילות חסדים" שנוסדה ב- 1865 על בסיס החברות שנתקיימו בקראקוב מאות בשנים. ב- 1875 הגיע סכום ההלוואות שניתנו לנזקקים ל- 14,000 כתרים. ב- 1879 הוקמה חברת "מחזיקי סוחרים", ומטרתה לעזור לסוחרים שירדו מנכסיהם. בחברה התאגדו אז כ- 200 איש. ב- 1893 התארגנו הסוחרים היהודים באגודה, שהוקמה לשם עזרה לחבריהם בהלוואות בריבית נמוכה "למען לא יצטרכו לפנות אל המלווים בריבית". בפודגוז'ה, שהיתה עוד ב- 1906 פרבר עצמאי של קראקוב, התארגנו באותה שנה הסוחרים היהודים באגודה משלהם. ב- 1907 יסדה חברת "בני ברית" בנק, שהלווה לסוחרים ולבעלי-המלאכה סכומים חד-פעמיים בסך 50 - 600 כתרים נגד תשלומים בשיעורים קטנים ובריבית נמוכה עד %31/2. הסוחרים ובעלי-המלאכה הזעירים הקימו ב- 1910 "קופת הלוואה לעם". חבריה רכשו מניות בסך 10 כתרים, ובמשך שנת קיומה הראשונה של הקופה נצטברו בה 25,000 כתרים, ששימשו להלוואות לנזקקים. באותה שנה נפתח מעון של "חברת נוסעים וסוחרים גאליצאים בקראקוב", שנועדה לבטח את חבריה מפני מקרי אסון ולהבטיח להם גימלה קבועה לעת זיקנה. במיקרה וחלה החבר עמדה החברה לספק לו שירות רפואי חינם. אגודת הסוחרים היהודים, שריכזה את רוב הסוחרים היהודים, הוקמה ב- 1910, והוא הדין עם אגודת בעלי-המלאכה היהודים "יד חרוצים", שהוקמה אף היא באותה שנה. בין השאר השתדלו האגודות למען ביטול הגזירה של שביתת יום א' לסוחרים ובעלי- המלאכה היהודים שומרי מסורת, ששבתו ממילא ביום שבת, ונאלצו לשבות יום נוסף בשבוע. ואמנם הותר ליהודי קראקוב, כמו בשאר ערי גאליציה, לפתוח ביום ראשון את חנויותיהם ל- 3 שעות בתקופה הנדונה. ב- 1880 נפתח בקראקוב סניף של "כל ישראל חברים" (ה"אליאנס"), נוסד בית-ספר למלאכה מיסודו של הבארון הירש, ונתארגנו מטעמו קורסים להדרכה מקצועית; ב- 1904 סיימו 146 תלמידות של בית-ספר זה קורס לתחרה וריקמה. ארגוני העזרה ההדדית הנ"ל סייעו הרבה ליהודי קראקוב בעמידתם בתחרות הקשה עם הסוחרים ובעלי-המלאכה הנוצרים שבעיר, ובעיקר לאחר 1893, שעה שקמה בגאליציה בהשפעת מפלגת האיכרים הפולנית ובהטפתם של כמה מן הכמרים, תנועה שנועדה להיאבק עם המסחר והמלאכה היהודים. אולם נראה שלא היה די בתוצאות החיוביות של פעולות החברות לעזרה הדדית, ומשלא באה התפתחות של ממש בכלכלתה של גאליציה בכלל ושל העיר קראקוב בפרט, הלך ונדרדר מצבם הכלכלי והסוציאלי של יהודי קראקוב. רבים מבני הקהילה נזקקו לסעד ממש. בשנת 1904 בלבד נזקקו 1,400 בתי-אב, מתוך כ- 5,000 בתי-אב שמנתה אז קהילת קראקוב, לתמיכה במצות ובכסף לחג הפסח, ו- 700 בתי-אב קיבלו מענק כספי בלבד לימי החג. ב- 1908 חילקה הקהילה מצות ל- 1,470 בתי-אב ו- 1,351 ארוחות-חינם. לתמיכה בעניי הקהילה נרתמו בתקופה ההיא בנוסף לוועד הקהילה, נדבנים פרטיים. מתרומותיהם הוקמו מוסדות סעד חדשים, או שהורחבו אלה שכבר נתקיימו קודם לכן. ב- 1868 שוב קיבל ועד-הקהילה תחת חסותו את בית-החולים היהודי שהורחב, כאמור, ב- 1821 והועבר אז לרשותה של העירייה. ב- 1870 חזר ונבנה בית-החולים, והיו בו 80 מיטות (ב- 1821 כתריסר מיטות בלבד) במחלקות לכירורגיה, ילדים, נשים, מחלות-עיניים ועוד. בית-החולים העניק את שירותיו לכמה אלפי יהודים בשנה, ובעיקר לעניים שבהם. חברת "ביקור חולים", שנתקיימה בקראקוב ימים רבים עסקה, למן שנות ה- 80 של המאה ה- 19, גם בחלוקת תרופות לנזקקים עבור תשלום שליש מן המחיר. לחברה "מחזיקי חולים", שהוקמה בתחילת המאה ה- 20 לשם הושטת עזרה לחולים השתייכו ב- 1916 כ- 2,000 חברים, והסכום שנאסף מתרומות לפעולתה הגיע באותה שנה כדי 11,000 כתרים. החברה "מגדלי יתומים" נוסדה ב- 1848, ובשנות השישים הוקם מטעמה בניין ליתומים ובו כ- 50 יתומים עזובים בגילאי 6- 14. ב- 1868 נוסדה חברת "הזהרו בבני עניים" לחינוך נערי ישראל בעבודה ובמלאכה. החברה טיפלה במיוחד בנערים שיצאו מרשותה של "חברת מגדלי יתומים". ב- 1876 התארגנה חברת "אסיפת זקנים", במטרה לתמוך בזקנים שנשארו בלא פרנסה ובלא תמיכה מצד קרוביהם. עד 1879 הוקם בית-הזקנים של החברה, ונפתח בו גם אגף לנשים זקנות. במחוסרי-כול טיפלה חברת "תמחוי", שנתנה ב- 1904 כ- 51,000 ארוחות חמות לנזקקים במחיר סמלי בלבד. מן הארוחות של החברה נהנו בין השאר אלפי מהגרים יהודים מרוסיה, בדרכם לארצות המערב אל מעבר לים. בנוסף לכל אלה פעלו בקראקוב כל חברות-הצדקה המסורתיות בקהילות ישראל כגון "הכנסת כלה", "נושאי המיטה" (זו דאגה בין השאר גם לקבורתם של מתים ערירים), "תפארת בחורים" (תמכה בחתנים עניים ביום חופתם), "משביע רעבים" (עזרה לנזקקים בתקופת החורף במזון ובחומרי הסקה), "תמיכת אלמנות" (עזרה לאלמנות עניות במיוחד לצורכי שבתות וחגים). בפעולת-סעד עניפה עסק גם הסניף הקראקאי של האגודה "בני ברית" מארצות-הברית. בארגון הקהילתי היהודי בקראקוב חלו במחצית השנייה של המאה ה- 19 שינויים רבים. תקנון-היסוד שלו נשתנה פעמים רבות, וזמן ממושך היה לשדה-מאבק בין החרדים לבין ה"נאורים" והמתבוללים. לאחר סיפוחה של הרפובליקה הקראקאית לגאליציה, נשארו על כנם כעשרים שנה התקנון והמבנה הארגוני של "ועד בני דת-משה". הסנאט מסר את בחירת 12 חברי הוועד לידי יושב-ראש הוועד (שנתמנה על-ידי הסנאט) ולידיהם של מושל המחוז ורב העיר. השפעתו של הרב בבחירת חברי הוועד היתה מכרעת, כי שני הראשונים היו נוצרים, ועל-פי-רוב משכו את ידם ממינוי הנבחרים בטענה, שהם רחוקים מן הציבור היהודי. הרב דובר מייזלס ניצל הזדמנות זו, ובחר בכל פעם במועמדים לפי רוחו (כלומר חרדים), ולא איפשר את בחירתם של "הנאורים". ב- 1854 נפטר הרב ר' שאול לנדאו, ואילו רבה השני של קראקוב, הרב דובר מייזלס, עבר ב- 1856 לכהן בווארשה. את כס הרבנות של ר' שאול ירש בנו, ר' אלכסנדר לנדאו, אולם הוא נפטר לאחר כמה חדשי כהונה בלבד. על מקומו ישב ר' אברהם ב"ר צבי הירש יענער, אולם החרדים התנגדו לו וטענו שהוא ליבראלי מדי כלפי ה"נאורים". הוא עמד במגע עם מטיף ה"טמפל" יצחק מוזס. לאחר כשלוש שנים של משא-ומתן הוזמן לשבת על כס הרבנות בקראקוב הרב ממטרסדורף ר' שמעון סופר, בנו של מ. סופר-שרייבר (רבה של פרשבורג) ונכדו של ר' עקיבא איגר. ר' שמעון סופר נודע כקנאי ולוחם בלתי מתפשר למען שמירת המסורת. בבחירות ל"וועד בני דת משה" שנתקיימו ב- 1862, ניסה ר' שמעון ללכת בדרכיו של ר' דובר מייזלס ובחר לוועד 12 נציגים של חרדים קיצוניים. ה"נאורים", שכבר באותם ימים היו קבוצה, אמנם לא גדולה אולם בעלת השפעה ניכרת אצל השלטונות, מחו על כך, והמינויים בוטלו. במינויים שנתקיימו באותה שנה לוועד כבר נתמנו בלחץ השלטונות 2 נציגי ה"נאורים" כממלאי-מקום של חברי הוועד, אולם הם ויתרו על מינוייהם. ב- 1865 בוטלה שיטת הבחירות לוועד מימי הרפובליקה, ולפי השיטה החדשה שהונהגה אז נבחרו "נאורים" אחדים ובראשם ד"ר שמעון סמואלזון. בינתיים נתקבל בפארלאמנט הגאליצאי תקנון הערים. לפי תקנון זה נקבע שסמכות ה"וועד של בני דת משה" תצומצם וליד העירייה יוקם ועד בן 12 יועצים לטיפול בבעיות היהודים. ואמנם ב- 1866 התקיימו בחירות לעיריית קראקוב ונבחרו 12 יועצים יהודים, רובם "נאורים". ה"נאורים" צברו כוח ויצאו בדרישה לבטל את "הוועד של בני דת משה", שבו ידם של החרדים היתה על העליונה. החרדים מצדם טענו, שרק לוועד הסמכות לטפל בענייני הדת היהודית, ואילו היועצים היהודים שליד העירייה משיגים את גבולו החוקי שנקבע עוד בימי הרפובליקה. העניין הוגש להכרעה לשלטונות שבווינה הבירה. הטיפול בעניין נמשך, ובינתיים באה ב- 1867 חוקה חדשה ולאחריה החוק מ- 28.5.1868 שלפיו נתבטלו גם "הוועד של בני דת משה" וכן ועד היועצים היהודים שליד העירייה, ובמקומם נקבעה "הקהילה היהודית הדתית". למוסד החדש ניתנו סמכויות בענייני דת, עזרה סוציאלית וסעד, ונלקחו ממנו הטיפול בענייני המשפט והמיסוי. ב- 1870 נתקיימו הבחירות לקהילה. נבחרו 30 צירים, מהם 6 נציגים ו- 24 יועצים. מן ה"נאורים" נבחרו אז שניים בלבד, אולם אחד מהם, ד"ר סמואלזון, נבחר ליו"ר ("נשיא") הקהילה. מאז צברו ה"נאורים" כוח, נציגיהם בקהילה הלכו ורבו, ולעתים אף שלטו בה שליטה מוחלטת. לקראת סוף המאה ה- 19 נתגבשה בקהילה קואליציה של החרדים ושל ה"נאורים", וקואליציה זו עמדה כחומה בצורה נגד נסיון הציונים לחדור לוועד. ב- 1908 נבחרו נציגי הציונים הראשונים לוועד הקהילה (כ-%20 מכלל הנבחרים). עד 1911 היתה זכות הבחירה לקהילה בידי מספר מצומצם של בני הקהילה בלבד (לכ- 700 מתוך משלמי מס הקהילה). לעומת זאת, באותה שנה הורחבה, על-פי התקנון החדש, זכות הבחירה לכל איש בן 24 שנה ומעלה. ב- 1912 חלשה הקהילה על אוכלוסייה של כ- 32,000 נפש, ותקציבה מצד ההכנסות ומצד ההוצאות עלה לסך 220,000 כתרים לערך. ההכנסות באו מן השחיטה הכשרה (118,000), מתשלומים עבור חלקת קבורה בבית-העלמין (35,000), ממיסי הקהילה (40,000), מהכנסותיו של בית-החולים היהודי (15,000), מהשכרת בתים שברשות הקהילה (5,000), ומתרומות ועזבונות כ(- 20,000). מרבית ההוצאות נועדו למשכורות למנגנון ולכלי קודש, וכן להחזקת בנייני הקהילה - בית-המטבחיים, בית-הקברות, מקווה-הטהרה - אולם סכומים לא מבוטלים נקבעו גם לצדקה וסעד (34,000 כתרים), לצורכי תרבות כ(- 9,000 כתרים) ולבית החולים היהודי כ(- 50,000 כתרים). ב- 1913 צורפו לקהילת קראקוב היהודים תושבי הפרבר פודגוז'ה. הקהילה היהודית בפודגוז'ה התארגנה בשנות ה- 60 למאה ה- 19. ב- 1867 הוקם במקום בית-כנסת, ובשנים שלאחר-מכן כיהנו במקום רבנים ומורי-הוראה. במועצת העירייה ישבו על-פי-רוב 10- 14 נציגים יהודים שנבחרו - לפי השיטה הקוריאלית - מקוריות של הסוחרים הזעירים ושל דיירי הבתים הגדולים. רוב נציגי היהודים במועצה היו "נאורים". מסוף המאה ה- 19 ועד למלחמת העולם ה- 1 הקציבה העירייה סכומים זעירים למוסדות צדקה, סעד וחינוך יהודיים. ב- 1906 תמכה העירייה במוסדות היהודיים הנ"ל בסך של 9,200 כתרים - אחוז מזערי בסעיפי תקציבה למטרות צדקה וחינוך בעיר. בתקופה הנדונה היה היישוב היהודי בקראקוב מורכב ברובו המכריע משומרי מסורת. עם התפשטות החסידות שלט בקהילה הווי חסידי. רבו הקלויזים של חסידי צאנז וענפיה וכן של חסידי ראדומסק, ובתחילת המאה ה- 02-של חסידי בלאז'וב ובלז. בקראקוב השתרשו גם כמה שושלות אדמו"רים שמייסדיהן היו אנשי המקום. הוותיקה שבהן היתה של ר' אהרון אפשטיין. מעשרות חדרים עלו קולות התינוקות של בית רבן, ובבתי המדרש והקלויזים ישבו יומם ולילה בחורים לומדי גפ"ת, וכן "בעלי בתים" שלמדו תורה בערבים לאחר תפילות מנחה ומעריב. בישיבות ובבתי מדרש הרביצו תורה הדיינים, חברי בית-הדין הרבני בקראקוב, וסתם תלמידי חכמים, והכול על מנת שלא לקבל פרס. בתי-המדרש והקלויזים מלאו ספרי קודש, ובתוכם מפרי-עטם של הרבנים, הדיינים ותלמידי חכמים מאנשי המקום. לעומת הרוב החרדי הזה ביישוב, עמד המיעוט של ה"נאורים", רובם אנשי האינטליגנציה המקצועית, או בעלי הון שנטו להתבוללות. ב- 1843 קיבלו 196 יהודים זכויות אזרח בשל היותם "מתקדמים" (כלומר בוגרי בתי-ספר, לובשי לבוש אירופי, ובעלי הון או בעלי מפעלים). אל קבוצת ה"נאורים" הראשונה במחצית הראשונה של המאה ה- 19 הצטרפו בוגרי בית-הספר היהודי שבקאז'ימייז', וכן בוגרי הגימנסיות ובתי-הספר הריאליים, שהלכו ורבו במחצית השנייה של אותה מאה והגיעו למאות. לקראת סוף המאה ה- 19 היו הסטודנטים היהודים באוניברסיטה היאגיילונית %20 מכלל הסטודנטים. ה"נאורים" התרכזו סביב ה"טמפל" והמטיף שכיהן בו. הסתמנו בהם שתי אוריינטאציות: האחת פרו-גרמנית אצל המתונים שבהם, והאחרת פרו-פולנית - בקרב הקיצונים יותר, שהתרכזו מסביב לאגודת "שומר ישראל" ואף הטיפו לפילוג בקהילה נוסח הונגריה, כלומר להקמת קהילה נפרדת של ה"מתקדמים" וה"נאורים". כאשר ב- 1868 החליף ד"ר שמעון דאנקוביץ' את המטיף יצחק מוזס המתון בכהונתו כמטיף ב"טמפל", עמד הראשון בראש ה"נאורים" שהטיפו ליתר פולניזאציה ו"קידמה". הללו ביקשו מן השלטונות להכיר במטיף כרב בקהילה ולשלם לו בהתאם את משכורתו מקופת הקהילה. ד"ר ש. דאנקוביץ' החל לסדר קידושין ב"טמפל", והקיצונים שבין ה"נאורים", כגון אברהם גומפלוביץ', הפיצו כרוזים לביטול כהונת האב"ד בקראקוב והעמדת המטיף בראש חבר הדיינים. פרופ' יוסף אטינגר תקף את ה"חברה קדישא" ודרש לפרקה. בקאז'ימייז' הוקמו שני בתי-ספר יהודים נוספים, במגמה להחדיר לילדי ישראל השכלה ולהרחיק את הילדים מן החדרים. ה"נאורים" ההינו אף לכבוש את השלטון בוועד הקהילה, ואמנם הדבר עלה בידם בשנות ה- 70 למאה ה- 19. תנועת ה"נאורים" הוציאה מקרבה מלומדים ידועי-שם כמו ליאון שטרנבאך פרופ' לפילולוגיה קלאסית, פרופ' למשפטים יוסף רוזנבלאט, ורופאים נודעים כגון ד"ר בלאטאיז, ד"ר רוזנבלאט, ד"ר איזידור יורביץ, וכן אמנים בעלי מוניטין כמאוריצי גוטליב. ברם, תנועה זו גרמה גם לפריצת הגדר המושלמת ואף לנשירה מעדת ישראל (כאמור המירו את דתם בתקופה ההיא כ- 400 יהודים ובתוכם בני המשפחות גומפלוביץ, רוזנר, הלבן ואחרות, שאבותיהם עמדו בראש מחנה ה"נאורים"). החרדים, כלומר החסידים והמתנגדים כאחד, ובראשם הרב שמעון סופר, ראו בתנועת ה"נאורים" תנועה לפריקת עול וסכנה לקיום אחדות העם ולשמירה על מסורתו, ולפיכך יצאו למלחמת-חורמה בה. במלחמתם זו בחרו בכל הדרכים שהיו בהישג ידם. הרב ר' שמעון סופר השמיע דרשות נלהבות על שמירת הדת והמסורת, הפיץ כרוזים ("קול קורא") וכתב עצומות לשלטונות. אמנם לא עלה בידו לחסום את דרכו של המטיף יוסף דאנקוביץ' לקבלת שכר מן הקהילה, אבל בהשפעתו ירדו החרדים לחייו של המטיף, והלה נאלץ לפנות את מקומו לד"ר מאוריצי דושק, המתון יותר בדיעותיו הרפורמיות ובמעשיו. בחורי בית-המדרש שנחשדו בשמץ של פריקת עול גורשו מבתי-המדרש ומן הקלויזים. ב- 1879, בהיותו אז ציר לפרלמנט בווינה, ייסד ר' שמעון סופר יחד עם האדמו"ר ר' יהושע מבלז את האגודה "מחזיקי הדת", עיקר מטרתה לעמוד בפרץ נגד זרם ההתבוללות שפשט בקרב יהודי גאליציה בכלל, ובקרב בני קהילת קראקוב בפרט. ב- 1882 נתקיימה האסיפה של האגודה בלבוב ובה השתתפו, בנוסף לר' שמעון סופר והאדמו"ר ר' יהושע מבלז, גם האדמו"ר מסדיגורה, ר' א. י. פרידמאן, הרב אורנשטיין מלבוב, ועוד כ- 200 רבנים ואדמו"רים. האגודה הוציאה כתב עת בשם "מחזיקי הדת", שתרם הרבה לגיבוש מחנה החרדים. יצויין, שבאחרית ימיו נטה ר' שמעון לרעיון יישוב ארץ-ישראל ואף הקים ב- 1883 ארגון ציוני ראשון בקראקוב בשם "ראש פינה", ואף חלם בעצמו על העלייה לארץ-ישראל. לא עלה בידי ר' שמעון להגשים את חלומו, כי ב- 1883 נפטר לפתע והוא רק בן 63. ה"נאורים" רצו לנקום בו גם לאחר מותו וניסו לחסום את דרך חתנו, ר' עקיבא קורניצר, לרבנות, אבל הדבר לא עלה בידם. ברבות הימים נחלש מעט המאבק שבין החרדים וה"נאורים". הדברים הגיעו אף למעין שיתוף-פעולה ביניהם בתחום הקהילה, בבחירות לפארלאמנט הגאליצאי והווינאי, ובעיקר במאבק משותף נגד התנועה החדשה, שצצה גם בקרב בני קהילת קראקוב ואשר הלכה והתפתחה, היא התנועה הציונית. נוכח גילויי האנטישמיות המודרנית, שלא נעדרו גם מקראקוב, הלכה ודעכה תנועת ה"נאורים". רבים מהנוטים להתקרבות אל הפולנים ולתרבותם ראו בגילויי אנטישמיות אלה פשיטת רגל של דרכם האישית והתחילו לבקש דרך חדשה לפתרון בעיית בני עמם. ואמנם תנועת התחייה הלאומית לא נולדה בקראקוב בבחינת יש מאין. היא התבססה על המשכילים בני המקום חובבי שפת עבר וספוגי המסורת היהודית. באותו זמן ישבו בקראקוב ר' שמעון סופר, שהגה את רעיון יישוב ארץ-ישראל, הדיין ר' חיים נתן דמביצר שהקדיש מזמנו לחקר תולדות קהילות ישראל בפולין, וכן תלמידו ההסטוריון י. וטשטיין ואחרים. לא מעטים היו הקוראים של כתבי-העת העבריים וכן הכותבים בהם. בזמן פעולתן של המפלגות "שומר ישראל" ו"ברית אחים" של המתבוללים ו"מחזיקי הדת" של החרדים, מפלגות שקדמו לתנועת התחייה, נצטבר בקרב שכבה די רחבה של יהודי קראקוב ניסיון של התארגנות למאבק פוליטי וציבורי. דרך קראקוב עברו מאות פליטים יהודים מרוסיה, ופולין הקונגרסאית והללו הנחילו לאנשי המקום מרעיונות התחייה וחיבת-ציון. הם גם הביאו עמם את ניסיונם הארגוני בהגשמת רעיונות אלה. ב- 1892 יסד יעקב שמואל פוקס בקראקוב את השבועון העברי "המגיד החדש" שיצא לאור עד 1898. עורך השבועון וקבוצת משכילים עמו יסדו את אגודת "שפת אמת". בהשפעת המנהיג הציוני ד"ר נתן בירנבוים התמסר לפעולה הציונית בקראקוב אהרון מרכוס, שהיה מלומד בחכמת היהדות ובמדעי המזרח, וב- 1893 הוא הקים את חברת המשכילים "ציון", שאליה הצטרפו 120 חברים. קריאתו של ב.ז. הרצל מצאה הד בליבות רבים מבני הנוער היהודי בקראקוב. ב- 1894 נוסדה בקראקוב האגודה הציונית "לבנון", אך היא לא האריכה ימים מחמת המחלוקת שפרצה בין חבריה. ב- 1897 יסדו הסטודנטים הילפשטיין ווארהאפטיג אגודה ציונית חדשה בשם "השחר", וזו הצליחה כבר בשנים הראשונות לקיומה לרכז מאות חברים. ב- 1899 התקבל ד"ר יהושע טהון למשרת המטיף ב"טמפל", ועם בואו החלה תקופה חדשה בתולדות התנועה הציונית בקראקוב. ד"ר יהושע טהון היה לאישיות מרכזית בתנועה הציונית במערב גאליציה במשך דור. בקראקוב הוקם ב- 1901 הוועד האזורי של ציוני מערב-גאליציה. באותו זמן יסד שמעון מנחם לאזר שבועון עברי "המצפה", שיצא לאור כ- 20 שנה ועשה הרבה למען הפצת הרעיון הציוני. ב- 1897 נוסדה בקראקוב חברת "תושיה", דוגמת חברות "אחיאסף" ו"תושיה" ברוסיה, שנועדה להוציא לאור ספרים עבריים. ב- 1899 התארגנה קבוצת נשים ציונית בחברת "בנות ציון", וב- 1901 נוסדה חברת "רות". ארגון נוסף של נשים ציוניות-סוציאליסטיות בשם "יהודית" הוקם ב- 1903. ב- 1905 החלה בפעולתה בקראקוב אגודת "פועלי ציון". סניף "המזרחי" נפתח בקראקוב ב- 1911, ובאותה שנה כבר פעל במקום ארגון הנוער "צעירי ציון", שעל בסיסו הוקם בשנות מלחמת-העולם ה- 1 "השומר הצעיר". יצויינו גם הארגונים הציוניים הסוציאליסטיים המקומיים, שהוקמו בקראקוב באותן השנים: "עוזרי ציון" של עוזרי המלמדים בחדרים ובתלמוד תורה, "חרות" של פועלים ו"אחדות" של העוזרים במסחר. השגיה הפוליטיים של ההסתדרות הציונית בקראקוב בסוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 לא היו גדולים. בבחירות לפארלאמט האוסטרי נכשל המועמד הציוני מקראקוב, וגם בבחירות לוועד הקהילה או למועצת העירייה היתה ידם של ה"נאורים" ושל החרדים על העליונה. אולם בתחום פיתוח מוסדות החינוך והתרבות היתה הצלחתם של הציונים רבה. בתחילת המאה ה- 20 השתייכו לסניף הקראקאי של המפלגה הסוציאל-דמוקראטית של גאליציה ושלזיה קבוצה ניכרת של בני האינטליגנציה היהודית שנטמעה בתרבות הפולנית, וכן קבוצות זעירות של פועלים יהודים. ב- 1905 פרשו כמה מן הקבוצות האלה מן המפלגה הסוציאל-דמוקראטית הפולנית ויסדו סניף של המפלגה הסוציאליסטית היהודית (ZPS), לימים גרעין של ה"בונד". הסוציאל-דמוקראטים לא הכירו ZPS-ב, אולם נוכח התארגנות מתחריהם בקרב הציבור היהודי נאלצו אף הם להקים סקציות יהודיות ליד מפלגתם. גם בקראקוב פעלה סקציה יהודית ליד המפלגה הסוציאל-דמוקראטית הפולנית. בשנים האחרונות של המאה ה- 19 ושל תחילת המאה ה- 20 הושתתו יסודות החינוך והתרבות המודרניים ביישוב היהודי בקראקוב. מלבד בתי-הספר לילדי ישראל שנתקיימו בקראקוב עוד מימי הרפובליקה הקראקאית הוקמו בתי-ספר חדשים שלמדו בהם מאות תלמידים ותלמידות. במוסד "תלמוד תורה" חל ב- 1879 תהליך של מודרניזאציה; ב- 1893 הוקם לצרכיו בניין חדש, והונהגו בו גם לימודי חול, שהוכרו על ידי השלטונות. ב"תלמוד תורה" למדו ב- 1910 400 תלמידים. ב- 1889 הקים הסניף הקראקאי של כי"ח (אליאנס) בית-ספר למלאכה לילדי ישראל, ולו בניין משלו. בשנים 1905- 1914 עלה בידי חברת "יסוד בתי-הספר העבריים" להקים 2 בתי-ספר עבריים יסודיים ושלושה גני ילדים. את הגימנסיה היהודית בקראקוב יסד ב- 1906 המטיף ד"ר מאיר יונג, וכעבור שנתיים הונהגה בה תוכנית לימודים ריאליים. מ- 1894 פעלה בקראקוב חברה בשם "מחזיקי לימוד תורה", שנועדה לעזור במזון ובבגדים לתלמידי "תלמוד תורה". ב- 1906 הוקמה חברה בשם "תקוה", ומטרתה לעזור לתלמידים יהודים עניים הנזקקים לריפוי במקומות מרפא, בעיקר בשצ'אווניצה. ב- 1876 נפתחה הספרייה היהודית המודרנית בקראקוב, שריכזה בשנים הבאות אלפי כרכים ואוספים של כתבי-עת. בתחילת המאה ה- 20 פתחו החברות "עזרה" ו"בני ברית" ספרייה גדולה נוספת, ובה כ- 5,000 ספרים. ספרייה זו קיבלה את הקצבותיה השנתיות מוועד הקהילה (2,000 כתרים) ומן ה"טמפל" (600 כתרים). ב- 1902 הקימו הסטודנטים היהודים את ה"אוניברסיטה לעם", ואחת בשבוע הושמעו בה הרצאות בנושאי מדע וספרות. ב- 1904 הקימו הציונים את המועדון "טוינבי-האלה" שבו הרצו על נושאי מדע פופולאריים וכן בענייני דיומא. באותה שנה נכחו בהרצאות כ- 18,000 איש, ואילו הספרייה הרב-לשונית שליד מועדון זה השאילה חינם לקוראים אלפי ספרים. ב- 1888 החל להופיע השבועון ביידיש "יודישע קראקויער פאלקס צייטונג", בעריכתו של מ.א.לנדאו, וביאנואר 1900 יצא לאור הגליון הראשון של העתון ביידיש "דער יוד". מ- 1898 נתקיים בקראקוב תיאטרון עממי שהציג הצגות ביידיש, אולם רמתו האומנותית היתה ירודה, ועל כן ב- 1908 נעשה ניסיון להקים תיאטרון יהודי בעל רמה, אך כנראה שתוכנית זו לא יצאה לפועל. ב- 1968 נוסדה אגודת ספורט לכדורגל, וב- 1910 אגודה לספורט ולהתעמלות "יודישער טורנפאריין". פעילותו העניפה של היישוב היהודי בתחומי החיים הציבוריים והתרבותיים הופסקה לכמה שנים מחמת אירועי מלחמת-העולם הראשונה. אולם היה בה גרעין מוצק להתפתחות בתחומים אלה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. במלחמת-העולם ה- 1 לא הגיעה מתקפתם הגדולה של הרוסים בגאליציה ב- 1914 לשערי קראקוב, ועל כן נמנע מתושביה, ובעיקר מיהודיה הסבל הרב שהיה כרוך בכיבוש הרוסי בערי גאליציה המזרחית והמרכזית. אף-על-פי-כן לא נמנעו מיהודי קראקוב פגעי המלחמה הכלליים שיתוק( המסחר והמלאכה, אינפלאציה דוהרת, מחסור במזון, מגיפות דועו). לקראקוב נהרו פליטים יהודים ממזרח-גאליציה וכן באו אליה פליטים יהודים מפולין הקונגרסאית שמטעמים שונים (בין השאר מטעמי גיוס) נטשו את עריהם ומצאו להם מקלט זמני בקראקוב. הפליטים היהודים גרמו לצפיפות ברובע היהודי בקראקוב, והקהילה היהודית והחברות הציבורית התלבטו בבעיות איכסונם וכלכלתם. הוקמו אז מטבחי-עם, אשר שירתו גם את עניי המקום לאחר שהלך והחריף המשבר הכלכלי. הקהילה נדרשה גם לכלכל את חיילי-המצב היהודים שחנו במקום. בשנתיים האחרונות למלחמה רבו המגיפות בעיר, ועל חברות הסעד הוטלה מעמסה כבדה של טיפול בחולים. בספטמבר 1914 הקימו הפולנים ברשות השלטונות האוסטריים את הוועד הלאומי העליון, למען שחרור מולדתם מן הרוסים. הוועד הקים בקראקוב את המרכז לגיוס חיילים ללגיונותיו של י. פילסודסקי, ויהודים רבים מבני קראקוב התגייסו אז ללגיונות אלה. לקראת סוף המלחמה חידשו סניפי המפלגות הציוניות שבקראקוב את פעולתם, אשר שותקה כמעט בשנים הראשונות של המלחמה.

בין שתי המלחמות

באוקטובר 1918, לאחר התפוררות השלטון האוסטרי בעיר ולקראת העברתו לידי הפולנים, הורגשה מתיחות רבה בעיר. בכפרי הסביבה התארגנו קבוצות איכרים, שניסו לפגוע ביהודים וברכושם. בעיר עצמה היו מקרים של הצתת חנויות והתנפלויות על דוכני יהודים בכיכר-השוק. על רקע פגיעות אלו התגבש בקראקוב הרעיון בדבר הגנה עצמית. לא כל ראשי הקהילה היו שותפים לרעיון זה, והעריכו שהשלטונות הפולניים, שזה עתה התארגנו, יצליחו להשליט סדר בעיר ולהגן על תושביה היהודים. עם זאת, מועצת העיר קראקוב החליטה על הקמת "משמר אזרחי", והיהודים התארגנו בו ביחידות נפרדות, ששמרו על האזורים המאוכלסים בעיקר בבני הקהילה - למרות הקשיים שערמו השלטונות הפולניים על דרך הקמתן של יחידות יהודיות מיוחדות. המסגרת הרשמית של המשמר האזרחי נוצלה לארגון קבוצות צעירים מחתרתיות להגנה עצמית. בקבוצות אלו נטלו חלק פעילים ציוניים, חברי ה"בונד", חיילים וקצינים לשעבר בצבא האוסטרי. באופן רשמי נתנו הפולנים ליהודים שבמשמר האזרחי כמות קטנה של רובים ותחמושת, אולם הפעילים בקבוצות להגנה עצמית רכשו במחתרת נשק נוסף, כדי לחזק את עמידתם מול הפורעים. ביתידות קבועות שירתו קרוב ל- 250 איש, אך אורגנו גם קבוצות מילואים שנקראו לשרת רק בעת הצורך. בשלהי 1918 הגיעו לעיר יחידות הצבא הפולני, בפיקודו של גנראל האלר. החיילים בלווית האספסוף הפולני התפרצו לרובעים היהודים, והחלו לפגוע בבני הקהילה ולשדוד את רכושם. המיליציה הפולנית לא התערבה בנעשה, ולא מנעה מן הפורעים לבצע את זממם. צעירים יהודים מן היחידות של המשמר האזרחי וכן אלו מקבוצות המחתרת להגנה עצמית, הדפו את התוקפים תוך מאבק-דמים. המגינים היהודים הפעילו נשק, ובקרב הפולנים היו הרוגים ופצועים. גם ליהודים היו פצועים רבים. לאחר התנגשויות אלו פרקו השלטונות הפולניים את היחידה היהודית הנפרדת במשמר האזרחי ומפקדיה נאסרו. כן גילו השלטונות את מחסני הנשק של קבוצות המחתרת. פעילי התנועה להגנה עצמית הואשמו בחתרנות, באהדה לבולשביקים ובבגידה. אחרי כמה חדשי מאסר מלווים בחקירות ועינויים, שוחררו הכלואים בהתערבות המנהיגים היהודים בגאליציה המערבית, ובזה תם הניסיון להגנה עצמית של יהודי קראקוב. עם כינונו של השלטון הפולני בעיר בלטו הניסיונות לשקם בה את הכלכלה היהודית, שהיתה משותקת בחלקה בעקבות המלחמה. אולם על תהליך השיקום הכבידו כמה גורמים: ניתוק מן השווקים ומן המקורות של חומרי-גלם בשטח האימפריה האוסטרית לשעבר, משבר כלכלי שפקד את המדינה הפולנית הצעירה, מדיניות המיסוי והאשראי מצד שלטונות פולין, המפלה לרעה את היהודים, הפיכתם של ענפי כלכלה מסויימים למונופול ממשלתי וכן פעולות-חרם נגד סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים מצד חוגים אנטישמיים. גם חוסר העבודה שהיה מנת-חלקם של שכירים רבים בעיר, פגע קשה ביהודי קראקוב. על-פי הנתונים החלקיים מ- 1921 ניתן לעמוד על אופיה ומרכיביה של הכלכלה היהודית בקראקוב לאחר סיום מלחמת-העולם ה- 1. מתוך 1,448 מפעלים ועסקים בבעלות יהודית היו פעילים 1,368, ואילו 80 הנותרים היו נעולים. מספר המועסקים במפעלים הללו הגיע ל- 4,318 איש ומהם %31.6 היו הבעלים, %6.6 בני המשפחה של הבעלים %61.8-ו פועלים שכירים. מבין הפועלים השכירים %65.5 היו יהודים. התפלגות המפעלים לפי ענפי הכלכלה #1#הלבשה - %55.9 #2#עץ - %3.0

#1# מזון - %9.3 #2# נייר - %2.1

#1# בניין - %8.1 #2#טכסטיל - %1.6

#1#מתכת - %4.9 #2#כימיה - %1.4

#1#ניקוי - %4.4 #2# גראפיקה - %1.4

#1# עור - %4.3 #2#אבן וזכוכית - %0.3

#1# מכונות-מיכשור - %3.2 #2# גומי- %0.1

חלקם של הפועלים השכירים היהודים בענפי ייצור היה כלהלן: בטכסטיל - %95.1; הלבשה -%88.0; עור - %86.0; מזון - %62.2; בניין - %51.4; נייר -%48.4; כימיה - %40.4; מתכת - %40.0 ובתעשיית עץ - %23.3 התעשייה והמלאכה היהודית היו זעירות, ותעיד על כך העובדה שב- 1921 לא עלה המספר הממוצע של העובדים השכירים במפעלים היהודיים על 2. המספר הממוצע של כלל המועסקים בכל מפעל, כולל שכירים, בעלים ומשפחותיהם, היה 3.2. על-פי הנתונים מ- 1931 היה הרכבה המקצועי של האוכלוסייה היהודית המפרנסים( ומשפחותיהם) כדלקמן: %31.50 התפרנסו מתעשייה ומלאכה; ממסחר -%45.73; מתחבורה -%6.74; מחינוך ותרבות -%2.65; משירותי בית -%0.88 וממקצועות אחרים - %13.10. ואמנם יותר מ-%75 מכלל האוכלוסייה היהודית בקראקוב התפרנסו ממסחר, מלאכה ותעשייה. כדי לתאר את חלקם של היהודים והלא-יהודים בענפי התעסוקה שונים ב- 1931 מן הראוי להתבסס על המספרים הבאים: #1#ענף-מקצוע #2#יהודים #3#לא-יהודים

#1# חקלאות #2# %0.00 #3# %100.0

#1# חעשייה ומלאכה #2# %26.25 #3# %73.44

#1#מסחר #2# %58.02 #3# %41.98

#1# תעבורה ותחבורה #2# %17.58 #3# %82.42

#1# חנוך ותרבות #2# %17.64 #3# %82.36

#1# שרותי-בית #2# %3.78 #3# %96.22

#1# שונות #2# %11.11 #3# %88.89

מן הדין לציין, שבאותה שנה היוו היהודים כ-%27 מכלל אוכלוסי העיר. ואכן בקבוצה מקצועית אחת, במסחר, היה חלקם של היהודים גדול בהרבה מתוך כלל המפרנסים בעיר. כדי להגדיר את מעמדם החברתי של המפרנסים היהודים ב- 1931, יש לחלקם ל- 3 קבוצות: עצמאיים -%57.38; שכירים בעבודה גופנית - %11.14, ושכירים בפקידות ובשרותים - %39.39. ב- 1931 השתייכו לקבוצת העצמאים שהעסיקו שכירים - 3,054 איש, בעוד ש- 7,590 עצמאים לא העסיקו שכירים כלל. 6,893 הוגדרו כשכירים, 1,485 מהם היו באותה עת מובטלים. יצויין מספר קטן לערך של 154 בעלי-מלאכה עובדי בית, ומספר גדול לערך של 850 הולכי בטל ללא כל מקצוע מוגדר. ב- 1938 היו בקראקוב 3,990 מפעלים, מהם 577 מפעלים גדולים ובינוניים ו- 3,413 מפעלים ובתי-מלאכה קטנים. בבעלות יהודית נמצאו %45 מן המפעלים הגדולים והבינוניים ו-%63 של כל בתי-המלאכה בעיר. גם נתונים אלה מצביעים על כך שהפעילות היהודית הכלכלית התמקדה יותר במסגרות קטנות. המבנה המקצועי ומקורות הפרנסה של היהודים בקראקוב, כפי שתוארו לעיל, היו בין הגורמים החשובים להתרוששותם ההולכת וגוברת של אוכלוסי היהודים בעיר. מדיניות השלטונות הפולניים שבאה לפגוע בכלכלה היהודית, וכן פעילותם של חוגים אנטישמיים בתחום זה, חייבו את הציבור היהודי בקראקוב להתארגנות מוגברת. בעיר נתקיימה "אגודת סוחרים יהודים", שסייעה לחבריה במאבקם נגד עול המיסים והשתדלה להגן על מצוקתם במתן אשראי. לצורך מתן עזרה חומרית לסוחרים הוקמו שני בנקים: "בנק שיתופי לאשראי" ו"בנק סוחרים". המוסדות הללו נתמכו על ידי הג'וינט. כן פעלה בעיר קופת גמ"ח שהיתה מסייעת לבעלי-מלאכה, וב- 1929 נתנה 1,375 הלוואות בסך כולל של 255,117 זלוטי. בעלי-מלאכה שלא העסיקו שוליות קיימו ארגון משלהם וב- 1924 היו רשומים בו 700 חברים. כאמור, האבטלה הכבידה מאוד על השכירים היהודים ואף על עצמאים זעירים. כדי להקל את מצוקתם של המובטלים היהודים, הוקמו בעיר ועדים מיוחדים שחילקו מזון ולבוש ואף נתנו תמיכות כספיות קטנות. באפריל 1926 הטיל ועד-הקהילה היטל מיוחד על משלמי המיסים - בסך 20% - לשם גיוס אמצעים לעזרת מחוסרי העבודה. ב- 27.1.1933 הכריז רבה של קהילת קראקוב על צום כללי של יום אחד לשם העמקת מודעותם של יהודי העיר לבעיית העוני וחוסר העבודה ולהגברת העזרה לנזקקים. כן התנהלו בקראקוב בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם מאבקים בלתי פוסקים של העובדים להעלאת השכר ולשיפור תנאי העבודה. האיגודים המקצועיים היהודיים, וכן היהודים באיגודים מקצועיים משותפים עם הפולנים, קיימו שביתות רבות. ב- 1921 שבתו חייטים ואופים יהודים שכירים. ב- 1933 פרצה שביתה ממושכת של נגרים וצבעים. במארס 1936 בזמן השביתה הכללית, נהרגו בהתנגשות עם המשטרה הפולנית 10 איש ונפצעו 45, ביניהם גם יהודים. באותה שנה שבתו יהודים במפעלי-עור. קומוניסטים יהודים, פעילי ה"בונד" ואנשי "פועלי ציון" היו מעורים במאבקים אלה, ולעיתים אף הנהיגו אותם. גדול היה חלקם של היהודים בקראקוב בין בעלי המקצועות החופשיים: %61 מכלל הרופאים הכלליים היו יהודים. לעומת זאת, נמשך תהליך נישולם של הרופאים היהודים מעבודה בשרותים ממלכתיים ומוניציפאליים. גם עורכי-דין יהודים היוו רוב בין בעלי מקצוע זה; ב- 1937 היו מכלל 1,291 עורכי-הדין בעיר כ- 800 יהודים. בשלהי 1918, עם התפוררות השלטון האוסטרי בעיר, עמד בראש ועד-הקהילה ד"ר שמואל טילס, מנהיגם של חוגי המתבוללים "הנאורים". ואולם על רקע ההתעוררות הלאומית בסיום מלחמת-העולם ה- 1, דרשו הארגונים הציוניים את הדחתו של שמואל טילס, שרצו בדרך זו להחליש את השפעתם של המתבוללים בהנהלת הקהילה. אמת, בלחץ הפגנות סוערות התפטר ראש-הקהילה ובמקומו נבחר רפאל לנדאו - אף הוא מתבולל, אשר בכל זאת קיים קשרי עבודה טובים עם כל הזרמים בקהילה. הוא כיהן בתפקידו זה כ- 20 שנה, ולעיתים קרובות עלה בידו לשמור על מעמדו בשל תמיכתם של האורתודוכסים. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1924 קיבלה הרשימה המשותפת של אורתודוכסים ומתבוללים רוב קולות והרשימה הציונית מאנדאט אחד בלבד. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1929 קיבלה "אגודת ישראל" 8 מאנדאטים, מתבוללים - 3, "ציונים כלליים" - 6, "המזרחי" - 3, "בונד" - 1, בעלי-מלאכה - 2, וחסידי בובוב - מאנדאט אחד. רבה של קהילת קראקוב בין שתי מלחמות-העולם היה ר' יוסף נחמיה קורניצר ולידו פעל בית-דין רבני שהורכב על-פי-רוב מ- 7 דיינים. כמטיף ב"היכל" ה"נאורים" שימש באותה עת ד"ר יהושע טהון. מבין בתי-הכנסת הידועים יצויינו: בית-הכנסת של הרמ"א, בית-הכנסת הגדול ע"ש ר' אייזיק יעקלש, בית-הכנסת הגדול הישן, וכן בית-הכנסת "בית ישראל" שריכז סביבו חוגים ציוניים. בנוסף התקיימו בעיר עשרות בתי-כנסת, בתי-מדרש וקלויזים. בשנים 1918- 1939 היה ועד-הקהילה נתון בקשיים כספיים מתמידים. אמנם ב- 1925 היה מספר משלמי המיסים 4,000, אך מספר זה פחת בהדרגה. אף-על-פי-כן פיתח ועד-הקהילה פעילות עניפה בתחום החינוך, הבריאות והסעד. ב- 1932 שוקם ביה"כ של הרמ"א וקודש בית-עלמין, חדש. בבית-היתומים מצאו מחסה בממוצע כ- 100 ילדים. כן החזיק ועד-הקהילה בית-זקנים. ב- 1920 נפתחה על-ידי ועד הקהילה ובסיוע הג'וינט, מרפאה שבמשך שנה טיפלה ב- 30,000 חולים. ב- 1925, לאחר הפסקה של יותר מ- 10 שנים, נפתח מחדש בית-החולים היהודי. בשלב זה היו בו 100 מיטות, וב- 1939, סמוך לפרוץ המלחמה, נבנו בו אגפים חדשים ונוספו עוד 50 מיטות. בית-החולים צוייד במעבדות משוכללות ולידו פעלו מרפאות-חוץ. סגל בית-החולים בשיתוף עם ארגון טא"ז עשה עבודה חשובה לשיפור בריאות הציבור היהודי. ב- 1935 נבנתה פנימיה לילדים חולי שחפת. בין ארגוני צדקה ועזרה הדדית, שפעלו בקראקוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יצויינו גם מוסדות אלה: "ביקור חולים", "עזרת חולים" ברח' שלאק, "מלביש ערומים" ברח' אוגושטיאנסקה, "מחזיקי חולים ואסירים" ברח' מיודובה, "משיח אלמים" ברח' סטארוביסלנה, "צדקה לעניים" ברח' פאולינסקה, אגודה לאספקת נעליים לילדי בית-הספר ברח' ז'ולאבסקי, וברח' יוזפינסקה - "עזרה ליולדות ולתינוקות עניים". האוכלוסייה היהודית בקראקוב הצטיינה בקווי איפיון מיוחדים. מחד גיסא שרר בה הווי חסידי-מסורתי ומאידך גיסא היתה ניכרת בה המסורת הפולנית. תופעה זו מצאה ביטוי בעיקר בשליטתם הטובה של החרדים והחסידים בשפה הפולנית. החסידים, ובעיקר חסידי צאנץ, בובוב ומקצת מחסידי הזרמים האחרים, הדגישו הדגשה יתרה את העיקרון של "דינא דמלכותא דינא", ובבחירות לסיים היו מצביעים בעד רשימות ה"סאנאציה". תופעות אלו השתקפו במיפקד ב- 1931, כאשר 10,517 יהודים הצהירו על הלשון הפולנית כשפת-אמם. אין ספק שמספר המתבוללים בתוכם היה מועט. באותו מיפקד הצהירו 23,316 יהודים על יידיש כלשון-אמם ו- 22,487 - על עברית כלשון-האם. הנתון האחרון מצביע על מספר הציונים ואוהדיהם בקרב קהילת קראקוב. בשנים הראשונות לפולין העצמאית ישבו במועצת העירייה בקראקוב יהודים מתבוללים כחברי מפלגות פולניות: השמרנית, הדמוקראטית הסוציאליסטית. באותה עת כיהן יהודי כסגן ראש העיר, אולם מינוי זה נשא אופי אישי ולא יהודי-ציבורי. היהודים במועצת העירייה לא ייצגו את בני הקהילה ולא עסקו בבעיותיהם הקהילתיות. עם זאת, מצאו יהודי קראקוב קשר אל חברי המועצה הללו כדי לפתור באמצעותם את ענייניהם האישיים. משגברה האנטישמיות בוטלה ב- 1934 המסורת שיהודי ממלא תפקיד של סגן ראש העיר. כן עשו השלטונות הפולניים לצמצום הנציגות היהודית במועצת העירייה שלא על-פי מספר היהודים בתוך כלל תושבי העיר. כדי לקדם מגמה זו חולקה העיר לאזורי בחירה, וכך נמנע מן היהודים לנצל את מלוא כוחם האלקטוראלי. כך, למשל, הפולנים היו מפעילים לחץ על היהודים, שלא יציגו מועמדים למועצת העירייה באיזור הבחירה המרכזי של העיר שבו שוכנת הטירה - וואוול. אולם לא תמיד נכנעו חוגים יהודיים לאומיים ללחצים מסוג זה, וב- 1938 נבחר מאזור זה נציג יהודי לעירייה. בבחירות ב- 1938 נבחרו למועצת העירייה, שמנתה 65 איש, 13 יהודים: 5 "ציונים כלליים", 1 מטעם "המזרחי", 2 אנשי "אגודת ישראל", 1 נציג "החוגים האורתוכסיים הבלתי-מפלגתיים", 2 מתבוללים ו- 2 נציגי ה"בונד". כל הנציגים היהודים, למעט אנשי ה"בונד", הקימו סיעה יהודית במועצה. הנבחרים היהודים, יחד עם הנציגים של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, היוו רוב במועצה, והם דנו באפשרות לבחור ראש עיר המקובל עליהם. השלטונות הפולניים לא אישרו את תוצאות הבחירות הללו, והעניין לא הוכרע עד המלחמה. הפעילות הציונית, שנחלשה בקראקוב בשנות מלחמת-העולם ה- 1 חודשה ואף הורחבה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. ההסתדרות הציונית של גאליציה המערבית ושלזיה שמרה על מסגרתה המינהלית הנפרדת ומרכזה היה בקראקוב. בראש התנועה הציונית בעיר ובאיזור עמד עד מותו ב- 1936 ד"ר יהושע טהון. ב- 1919 היה טהון חבר במשלחת של יהודי פולין בוועידת השלום בפאריס. מ- 1919 ועד 1935 הוא ייצג את העיר ואת גאליציה המערבית בסיים הפולני ונאבק בו למען זכויות המיעוט היהודי בפולין החדשה ונגד גילויי האנטישמיות. ד"ר טהון היה הוגה דיעות, פובליציסט נודע ועסקן ציוני פעיל. הוא ייסד את היומון של התנועה הציונית באיזור "נובי דז'יניק", שהפך לאחד הביטאונים הציוניים החשובים בפולין. אחרי מותו של ד"ר טהון עמד ד"ר יצחק שווארצבארט בראש ההסתדרות הציונית. סניף "הציונים הכלליים" בקראקוב היה בין הגדולים והפעילים בזרמים הציוניים בעיר, ומנהיגי ההסתדרות הציונית בגאליציה המערבית נמנו עם ראשי מפלגה זו במקום. ב- 1918 התחדשה בעיר פעילותם של "פועלי ציון". חברי מפלגה זו היו בין מקימי קואופראטיבים של חייטים, סנדלרים וחשמלאים. אחרי הפילוג ב"פועלי ציון" נתקיימו בקראקוב סניפים של "פועלי ציון ימין" ו"פועלי ציון שמאל". במשך שנה יצא לאור ביטאונם של "פועלי ציון-ימין" - "דאס ארבעטער ווארט", שעבר אחר-כך לווארשה. אנשי "פועלי ציון-ימין" אירגנו בסוף שנות ה- 20 איגודים מקצועיים של זבנים ושוליות, צורפים, פרוונים וסבלים. ליד מפלגה זו הוקם תא של אקדמאים "אחדות" וכן איגוד של בעלי-מלאכה ועובדים שכירים "עובד". ב- 1917 נוסד בעיר "מרכז צעירים". במרכז זה התמזגו חוגי נוער ציוניים כמו: "תושיה", "רחל" ו"רות", "יהודה" (תלמידי בתי-ספר למסחר), "התקווה" (עובדי מסחר), "עקיבא" (תלמידי בתי-ספר תיכוניים), ו"השחר" (אגודת האקדמאים). ב- 1920 התפלג "מרכז צעירים" וחבריו הצטרפו לתנועות נוער ולמפלגות שונות בעיר. חלק ניכר מבוגרי המרכז היו בין פעילי "התאחדות" בקראקוב. ב- 1918 חידשה תנועת "המזרחי" את פעולתה בעיר. "המזרחי" יזמה את הקמתו של מוסד הסעד "בית לחם" שסייע חומרית למאות משפחות. כן הקימו חבריה קופה לעזרה הדדית לבעלי-מלאכה וסוחרים זעירים. התחלות לארגון גרעין התנועה הרביזיוניסטית בעיר היו כבר ב- 1926, וב- 1928 היה קיים במקום סניף פעיל של תנועה זו. ב- 1933 הוציאו חבריה בקראקוב שבועון בשפה הפולנית "טריבונה נארודובה". נשים ציוניות היו מאורגנות ב"ויצו" ובחוגים חברתיים נוספים. בקראקוב היתה קשת רחבה ביותר של תנועות נוער ציוניות: "גורדוניה" קמה ב- 1925. ב- 1926 אירגנו חבריה שלוחה מיוחדת של סטודנטים ובעיקר מבין הלומדים באוניברסיטה היאגיילונית. לקליטת חניכים בוגרים של "גורדוניה" נוסדה "בוסליה". בשכונת פלאשוב היו קיבוץ ונקודת הכשרה של "דרור". קן של "השומר הצעיר" פעל בקראקוב בין שתי מלחמות-העולם. ב- 1934 היו בו 163 חברים וב- 1935 - 220. תנועות הנוער של "הנוער הציוני" ו"הנוער העברי" ריכזו בשורותיהן עשרות רבות של חניכים. בעיר נתקיים קן של "הנוער העברי" ולאחר מכן "הנוער הציוני". תנועת "עקיבא", שראשיתה בעיר ב- 1901, הגבירה את עבודתה עם סיום מלחמת-העולם ה- 1. חלק מן החברים הוותיקים הצטרפו ל"השומר הצעיר", אולם הגרעין המרכזי המשיך לטפח את המסגרת כתנועת-נוער של "ציונים כלליים". ב- 1929 מנה הקן של "עקיבא" 295 חברים, ב- 1930 - 398, ב- 1931 - 536, וב- 1939 הגיע מספר חבריו קרוב ל- 1,000. הקן של "עקיבא" בקראקוב הפך במרוצת הזמן למרכז התנועה בגאליציה המערבית ואף בחלקים אחרים של פולין. חניכי "עקיבא" שעלו לארץ-ישראל הקימו באוגוסט 1939 את היישוב בית-יהושע על שמו של יהושע טהון. התנועה הוציאה ביטאון בפולנית "דברי עקיבא". ארגון נוער "השחר" בעיר היה קשור בפלג של "הציונים הכלליים" - "על המשמר" - בהנהגתו של יצחק גרינבוים. ליד "המזרחי" קמו "צעירי המזרחי", "השומר הדתי" וחוג לבנות "ברוריה". בסוף 1926 התחיל לפעול בעיר סניף של "ביתר". ב- 1927 הצטרף אליו חוג "מנורה". באותה שנה נוסד חוג תלמידים רביזיוניסטים "מצדה". כן היו בעיר אגודות רביזיוניסטיות נוספות: "אל-על" ו"ברית ישורון", נשי "ויצו" הקימו ארגון "ויצו הצעירה". בקראקוב פעלה מראשית שנות ה- 20 תנועת "החלוץ", ומפלגות שונות הקימו במסגרת תנועת "החלוץ" תת-ארגונים משלהן: "החלוץ הכלל ציוני", ו"החלוץ המזרחי". בקראקוב ובפרבריה היו נקודות הכשרה של "ביתר" (1933- 1934), "עקיבא", "המזרחי", "גורדוניה" ו"השומר הצעיר". לקונגרס הציוני ב- 1931 הצביעו השוקלים: 7,561 בעד "הציונים הכלליים", 2,727 בעד "גוש ארץ-ישראל העובדת", 2,127 בעד "המזרחי" ו- 1,619 בעד הרביזיוניסטים. בקראקוב היה מרכז חשוב של "אגודת ישראל". לתנועה זו היתה נציגות ניכרת במוסדות הקהילה. בתקופת כהונתו של ד"ר רפאל לאנדאו כיו"ר הנהלת הקהילה, שימש נציג "אגודת ישראל" ד"ר פייביש סטמפל, יו"ר מועצת הקהילה. תנועה זו היתה מיוצגת גם במועצת העירייה, וראשיה בעיר נבחרו בפרקי-זמן שונים גם לסנאט בווארשה, וביניהם ר' יצחק באומינגר. משענת חשובה של "אגודת ישראל" בקראקוב היו חסידים מזרמים שונים בגאליציה ואף חסידי גור, ולהם 3 "שטיבלעך". בעיר היה גם סניף של "צעירי אגודת ישראל" וכן חוג פעילים של "פועלי אגודת ישראל". בסניף של "בנות אגודת ישראל" היו מאורגנות ב- 1929 כ- 300 חברות. סניף של ה"בונד" נתארגן בקראקוב ב- 1919. חבריו באו ZPS-מ המפלגה( הסוציאליסטית תידוהיה), ומבין פעילי הסקציה היהודית PPS-ב (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). השפעתם של חברי ה"בונד" היתה ניכרת באיגודים מקצועיים של שכירים יהודים בעיר. ב- 1938 הם נאבקו גם על הייצוג בוועד הקהילה, וזכו במאנדאט אחד בלבד. כן נבחרו באותה עת 2 נציגי ה"בונד" למועצת העירייה. בשנים שבין שתי מלחמות-העולם בלט משקלם של היהודים בתנועה הקומוניסטית בעיר. הקומוניסטים היהודים השתלבו בכל התחומים שפעלה בהם המפלגה הקומוניסטית בתנאי מחתרת: באיגודים מקצועיים, בין בעלי מקצועות חופשיים וסטודנטים ואף בקרב החיילים. קראקוב היתה לזירה חשובה של מאבקים פוליטיים בין הקומוניסטים לבין שלטונות פולין ובמשפטים שבאו בעקבות שביתות והפגנות עקובות מדם הוטלו עונשי מאסר כבדים על הנאשמים היהודים. כך, למשל, היתה התנגשות עם המשטרה במהלך ההפגנה ב- 23.4.36. רבים נאסרו, ולמשפט הובאו 50 איש וביניהם 35 יהודים. שרידי החוגים של המתבוללים היהודים התרכזו באותה עת סביב לשכת ארגון "בני ברית" שנשאה את השם "סולידארנושץ'" וחבריה מנו כ- 200 איש. במרוצת הזמן היתה לתנועה הציונית השפעה גם על הארגון הזה בקראקוב. ב- 1937 השליכו האנטישמים פצצה על מועדון "סולידארנושץ', אך לא היו נפגעים. מוקדים נוספים של מתבוללים יהודים בעיר היו ב"מועדון לוחמי חרות פולין" ובאיגוד של אקדמאים "זיידנוצ'ניה". עם סיום מלחמת-העולם הראשונה הורחב החינוך העברי בקראקוב. בית-הספר העברי, שראשיתו בתקופה שלפני המלחמה הפך למוסד תינוכי במסגרת "האגודה היהודית לבתי-ספר עממיים ותיכוניים". תחילה היה זה בית-ספר יסודי, אולם עד מהרה הוחלט להקים גם גימנסיה דו-לשונית. בראש הגימנסיה עמד אדולף הולצברג, ואחריו ניהלו אותה ליאון כהן והירש שרר. להתפתחותה של הגימנסיה הפריעה התנגדות השלטונות הפולניים להעניק לה מעמד של מוסד חינוכי מוכר. גם הקשיים הכספיים והעדר מבנה מתאים מנעו את הרחבתו של בית-הספר. ב- 1924 קיבלה הגימנסיה היהודית הכרה רשמית מטעם מיניסטריון החינוך הפולני, וב- 1930 היא עברה לבניין חדש. הנטל הכספי להחזקתו נפל בעיקר על ההורים ועל המוסדות הציבוריים היהודיים. על התפתחותו של בית-ספר דו-לשוני זה שנשא מאמצע שנות ה- 30 את שמו של חיים הילפשטיין, יעידו המספרים הבאים: בבית-הספר היסודי של האגודה למדו ב- 1929/30 407 תלמידים, ב- 1933/34 - 432 וב- 1937/38 - 507. בגימנסיה למדו ב- 1929/30 - 530 תלמידים, ב- 1933/34 - 617, וב- 1937/38 - 825. ב- 1935 עמדו בבחינות הבגרות הממשלתיות 60 תלמידים ומספר זה גדל בשנים הבאות. מוסד חינוכי זה היווה מוקד תרבותי חשוב בחיי הציבור היהודי בעיר, ורבים מבוגריו המשיכו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה והצטרפו אל שורות בעלי המקצועות החופשיים. כן היו בקראקוב מוסדות חינוך עבריים נוספים: תנועת "המזרחי" קיימה בית-ספר יסודי "חדר עברי" וכן בית-ספר תיכון "תחכמוני". ב- 1933 נפתח בית-ספר יהודי תיכון למסחר ברח' סטראדום. בשנה הראשונה לקיומו למדו בו כ- 100 תלמידים, ובשנים 1936- 1939 הגיע מספר הלומדים ל- 400. תשומת לב מיוחדת בציבור היהודי ניתנה לפיתוח חינוך מקצועי. בבית-ספר מקצועי לבנות "מרכז העבודה", שנוסד עוד ב- 1916, למדו צעירות יהודיות גזירה ותפירה. ב- 1923 הורחב המוסד ונפתחו בו קורסים נוספים לסריגה, לריקמה ולמשק בית. ב- 1930 למדו בו 200 בנות. ב- 1930 הוקם ליד בית-הספר ע"ש הילפשטיין בית-ספר מקצועי לבנים, ובו למדו מסגרות, מכאניקה, שירטוט, וכן מקצועות כלליים. ב- 1933 זכה אף בית-ספר זה במעמד מוכר מצד השלטונות הפולניים. בשנה הראשונה לפתיחתו למדו בו 30 תלמידים וב- 1937 - 53. ב- 1937/38 הפך בית-הספר לגימנסיה טכנית ונוספו בו כיתות לבניין, רתכות ונגרות. ב- 1939 הושלמה בנייתו של בניין חדש למוסד זה וחנוכתו נקבעה ל- 1.9.39, אך בגלל התחלת המלחמה לא יצא הדבר לפועל. "אגודת ישראל" והחוגים האורתודוכסיים קיימו רשת חינוך משלהם. ב"תלמוד תורה" וב"יסודי תורה" למדו מאות תלמידים. ב"יסודי תורה" למדו מלבד לימודי קודש גם לימודי חול במסגרת 7 כיתות. ב- 1917 נפתח בית-ספר לבנות "בית יעקב", ובאותה שנה למדו בו 30 צעירות. ב- 1925 נוסד סמינר למורות בשביל רשת בתי-הספר "בית יעקב" בעיר וביישובי הסביבה. בקראקוב היו גם בתי-ספר יהודיים פרטיים ברמה תיכונית, אלא שהללו לא זכו בהכרה ממשלתית. כן נתקיימו גני-ילדים רבים, ביניהם 2 גני-ילדים עבריים מטעם "תרבות". בנוסף למערכת בתי-הספר אורגנו בעיר קורסים להוראת עברית ולמקצועות אחרים לצעירים ולמבוגרים. הקורסים לעברית נערכו בשעות הערב ליד בית-הספר, במועדונים מפלגתיים ובסניפים של תנועות-נוער. ב- 1923 הוכשרו בקראקוב 27 אנשים להוראת העברית, ובשנים שלאחר-מכן למדו בקורסים פדאגוגיים מטעם "תרבות" קבוצות נוספות. בשנות ה- 20 עסקה בהוראת השפה העברית ובהפצתה "חברת חלוצי העברית". קראקוב היתה משופעת בספריות יהודיות ציבוריות, בהן אלפי ספרים בעברית, יידיש, גרמנית ופולנית. אולם על אף ריבוי מסגרות החינוך היהודיות, חלק ניכר של ילדי ישראל למדו בבתי-ספר ממשלתיים כלליים. בבתי-ספר אלה הם נתקלו בגילויים של אנטישמיות מצד המורים והתלמידים הפולניים. חמור במיוחד היה מצבם של הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. גלויי האנטישמיות באוניברסיטה היאגיילונית היו קיצוניים, אולם הצעירים היהודיים לא נרתעו מכך והדפקו על שעריה. ב- 1921/22 למדו באוניברסיטה היאגיילונית 1,339 יהודים כלומר,%31.4 מכלל ציבור הסטודנטים, ב- 1923/24 - 1,716 יהודים, וב- 1930/31 - 1,857 יהודים - %23.8 מכלל הלומדים. בכמה מקצועות באוניברסיטאות הונהג בשביל היהודים "נומרוס קלאוזוס" ומספר הסטודנטים היהודים בהם היה כמעט אפסי, כגון בפאקולטה לרפואה ולרוקחות. קראקוב היתה מרכז תרבותי חשוב אף מעבר לגבולות גאליציה המערבית. חיו ויצרו בה בני המקום וכן אנשי רוח שהגיעו אל העיר, ומצאו בה קרקע פוריה לעבודה ספרותית ומדעית. נציין כאן רק אחדים מבין היוצרים ששהו בעיר בין שתי מלחמות-העולם ורובם נספו בשואה: שבח ולקובסקי פירסם בקראקוב את אוסף סיפוריו "תמונות וטיפוסים", וכן הוציא לאור חוברות ללימודי העברית, הפולנית והגרמנית, ספר "ליקוטי רש"י" לבתי-הספר וכן פירוש לשיר השירים; נחמן מיפלב פירסם יצירותיו ב"יידישער ארבייטער" וב"פרוינד" וכן בכתבי-עת אחרים. הוא כתב בעברית סיפורים לילדים, וב- 1933 ראו אור מחזהו "שאול בעין דור" והרומן "עמק עשרת התמרים" שזכה לביקורת חמה; בקראקוב ישב ויצר מנחם שטיין חוקר התרבות היוונית-הקלאסית, שפירסם ספר מסות "דת ודעת" ותירגם מיוונית ומלאטינית לעברית את "חיי יוסף" ליוסף בן מתתיהו. ב- 1934 נוסדה בקראקוב הוצאת ספרים "מפלט", שהיתה קשורה באגודת הסופרים והעתונאים העברים בעיר. עד למלחמת-העולם השנייה יצאו בהוצאה זו 6 ספרים בעברית וביניהם יצירותיהם ומחקריהם של בן-ציון בנשלום, בן-ציון רפפורט, מנחם שטיין ומלכיאל לוסטרניק. על מלאכת ההוצאה שקדו צבי פפר, בן-ציון בנשלום וזכריה כסיף. בקראקוב חי ויצר משורר עממי מרדכי גבירטיג - נגר במקצועו. שיריו נפוצו בקהילות פולין ונתנו ביטוי למאווייהם של פשוטי העם. ב- 1938 הגיב גבירטיג על הפרעות האנטישמיות בפשיטיק בשירו המפורסם "ס'ברענט" (העיירה בוערת). שיר זה הפך לסמל של השואה המתקרבת. באוקטובר 1926 נפתח בקראקוב תיאטרון יהודי, בהנהלתו של יונאס טורקוב. צוות התיאטרון, שהיה מורכב מאנשי המקום ומכמה שחקנים ידועים מחוץ לקראקוב, העלה מחזות של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, שלום אש, אלתר קציזנה, ומחזאים אחרים ביידיש. כבר בעונה הראשונה היו 124 הצגות, וביקרו בהן יותר מ- 40 אלף צופים. ואמנם התיאטרון נעשה למוקד חשוב בחיי התרבות של יהודי העיר והסביבה. בקראקוב היו מועדוני ספורט יהודיים רבים. אחד המרכזים החשובים לפעילות ספורטיבית היה "בית ההתעמלות היהודי" שנחנך ב- 1935. במועדון "מכבי" פותחו ענפי ספורט מגוונים כמו כדורגל, התעמלות, שחייה וסקי. גאוותם של יהודי העיר היתה על קבוצת הכדורגל "הכוח". במועדון "טרומפלדור" בנוסף לענפי ספורט רגילים היה גם אגף לחינוך מוסיקאלי "זמיר". מועדוני ספורט אחרים היו: "גדעון", "הגיבור", "חשמונאי" ו"שטרן". שנות ה- 30 האחרונות עמדו בסימן של גילויי האנטישמיות שהלכו וגברו. רבו המקרים של הפצת כרזות נגד היהודים, וההפגנות של הסטודנטים והאנדקים, הפגנות שלבשו אף צורה אלימה: ניפוץ שמשות ומכות ביהודים עוברי-אורח. מדי פעם, בעיקר לפני חג המולד, הוצבו משמרות-חרם של האנטישמים ליד בתי-המסחר היהודיים. אף-על-פי-כן ב- 1939 נמנו היהודים עם התורמים העיקריים לקרנות ההגנה הממלכתיות. עם גבור המתיחות בין פולין לגרמניה, ערב פרוץ המלחמה, נראו בחוצות העיר יהודים בהמוניהם, ביניהם בלטו לובשי קאפוטות וחובשי מגבעות, כשהם חופרים תעלות הגנה בפרברי העיר וברחובותיה.

 

סגור

 

במלחה"ע ה - II

משפרצה המלחמה ב- 1.9.1939 הצטרפו גם רבים מיהודי קראקוב אל הפליטים שפנו מזרחה, בתקווה להימלט מפני הצבא הגרמני. היו בין הפליטים היהודים גם כאלה שנאלצו לחזור לעיר בשל הקשיים להמשיך בדרך, וכן כאלה שנשארו בעיקר באזור גאליציה המזרחית, שנתפסה על-ידי יחידות הצבא האדום וסופחה לברית המועצות. בהגליות הפליטים על-ידי הסובייטים לפנים ברית המועצות בקיץ 1940 לא נפקד גם מקומם של יהודי קראקוב. מיהודי קראקוב שגוייסו לצבא הפולני והשתתפו בקרבות בספטמבר 1939, נפלו כמה מאות בשבי הגרמני. כ- 300 מהם שוחררו בתחילת 1940 ממחנות שבויים וחזרו לקראקוב. במהלך החודש הראשון למלחמה הגיעו לעיר פליטים יהודים מיישובים אחרים באזורים המערביים של פולין. הללו קיבלו סיוע מבני הקהילה המקומית. מיד עם כניסתם לעיר החלו חיילי הוורמאכט להתנכל ליהודים: גזזו זקנים, שדדו רכוש וחטפו לעבודות-כפייה. מבין החטופים לעבודות-כפייה היו גם שעקבותיהם נעלמו. ימים ספורים לאחר בואם של הגרמנים חידשו את פעילותם מוסדות הקהילה היהודית ואנשי ציבור שנשארו בעיר. ראשי הציבור היהודי ראו צורך להתארגן, כדי להתמודד עם הבעיות החמורות והדחופות שבפניהן הועמדו בני הקהילה: חטיפות לעבודות-כפייה, תפיסת בני-ערובה, הפעלת מוסדות הקהילה בית-חולים( יהודי, מושבי-זקנים, בתי-יתומים), טיפול בפליטים ועמידה בגזירות אדמיניסטראטיביות שהוטלו על הקהילה. גם הגרמנים תבעו הקמת ועד יהודי, שישמש כלי שרת לביצוע הוראותיהם, ודרישה זו הועברה אל מנהיגי הקהילה המקומיים באמצעות סגן ראש-העיר הפולני מלפני המלחמה, סטאניסלאב קלימצקי. כך הוקם ועד יהודי, שבראשו עמד ד"ר מארק ביברשטיין וסגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. חברי הוועד הופקדו לטפל בנושאים שונים כגון סעד, חלוקת מנות מזון, גביית מיסים לארגון, סיוע לנזקקים, תשלום קונטריבוציות, עבודות-כפייה ועוד. בדצמבר 1939 הוכרז ועד זה על-ידי הגרמנים כיודנראט. ב- 8.9.1939 פורסם צו בדבר סימון בתי-עסק יהודיים בעיר, והדבר הקל על שוד הרכוש. לפי ההוראה מיום 12.9.1939 החלה ה"אריזאציה של מפעלים ובתי עסק יהודיים", ולניהולם של אלה מינו השלטונות הגרמנים "נאמנים"-מטעם מבין הכובשים עצמם, הפולקסדויטשה והאוקראינים. בצו מ- 23.11.1939 הורחב תהליך החרמת הרכוש היהודי. כן הוטלו אז על היהודים גזירות מוניטאריות: כל החשבונות בבנקים הוקפאו; מן החשבונות האישיים הותר להוציא רק 250 זלוטי לשבוע; כל החובות ליהודים מעל ל- 500 זלוטי הוכנסו לחשבונות שהוקפאו בבנקים; כמו-כן נאסר על היהודים להחזיק יותר מ- 2,000 זלוטי במזומנים. בחודשי הסתו 1939 החלו הגרמנים באורח שיטתי להחרים דירות של יהודים, בעיקר דירות מרווחות במרכז העיר. לרוב הוכרחו הדיירים לעזוב את דירותיהם בלא מתן שהות כלשהי, בהשאירם בהן את כל רכושם: ריהוט, חפצי-בית ודברי ערך. גם הוצאת היהודים ממעגל הפרנסות שמלפני המלחמה וגיוסם לעבודות כפייה, נעשו לרוב בלא תמורה כלשהי, ובני הקהילה נתרוששו. בנובמבר 1939 נעשה רישום הגברים והנשים בגיל 18- 55. היודנראט ניסה להסדיר את עניין אספקת האנשים לעבודות הכפייה לפי דרישת הגרמנים, ועל-ידי כך למנוע את הסבל הכרוך בחטיפות למטרה זו ברחובות העיר. למרות שעלה בידי היודנראט לארגן מיכסות יהודים לעבודות השונות, לא פסקו החטיפות וההתעללויות. במקביל לגזירות הכלכליות ניחתה על היהודים שורה של צווים, שנועדו לבודד את האוכלוסייה היהודית, להקל על זיהויה ולהוציאה מכל מערכת השרותים הציבוריים. היתה זו מדיניות גרמנית בכל שטחי הכיבוש, אך היא קיבלה משמעות מיוחדת בקראקוב שהיתה לבירת הגנראל-גוברמנט. כבר בשלב זה היו הגרמנים מעוניינים להקטין את מספר היהודים בעיר ולדחוק את רגליהם מכל תחומי החיים. ב- 1.12.1939 חוייבו היהודים מגיל 10 ומעלה לשאת על זרועם הימנית סרט לבן עם מגן דוד כחול. ב- 11.12.1939 פקדו הגרמנים על סגירת כל בתי הספר היהודיים, וכל התלמידים והמורים היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. בעקבות צו זה אורגנה פעילות חינוכית במסגרות לא-פורמאליות ובתנאי מחתרת, פעילות שנמשכה במשך כל תקופת קיומה של הקהילה ועד לחיסולה. המורים, ההורים והתלמידים אירגנו קבוצות, שבהן הורו מקצועות-לימוד שונים והרחיבו דעת. בתקופה הראשונה לשלטונם פגעו הגרמנים באנשי הרוח היהודים. בין השאר נאסרו ונכלאו במחנות ריכוז פרופ' שטרנבאך ופרופ' רוזנבלאט, אשר מצאו שם את מותם. לקראת סוף 1939 ציוו השלטונות על סגירת בתי-כנסת, ואסרו שחיטה כשרה. גזירה זו היתה מלווה בגזילת תשמישי קדושה וחפצי-ערך מבתי הכנסת, מהם עתיקי-יומין, ובהתעללויות והשפלה. כך למשל, נדרש פקיד היודנראט מקסימיליאן רדליך ב- 5.12.1939 להעלות באש את בית-הכנסת ברח' איזאק, ומשסירב נורה למוות. באותה עת נצטוו יהודים במקצועות החופשיים בעיקר רופאים, לסמן את מוצאם על השלטים. כן נאסר על יהודי קראקוב לבקר בבתי-קולנוע, במסעדות ובמקומות ציבוריים אחרים. מ- 1.1.1940 לא ניתן ליהודי קראקוב לעזוב באופן חופשי את גבולות העיר, אלא רק באישור מיוחד, ומחודש מאי של אותה שנה אף נאסר עליהם להלך ברחובותיה הראשיים של העיר. בחודש דצמבר 1939 הוצבו משמרות של המשטרה הפולנית והגרמנית סביב הרובע קוזמיר-קאז'ימייז' ובפברואר 1940 סביב השכונה פודגוז'ה - שכונות המאוכלסות בעיקר ביהודים. יש הרואים בכך צעדים להגברת הפיקוח על היהודים ואף הכנות לקראת הקמת הגיטו. במחצית הראשונה של 1940 גברו דרישות הגרמנים בתחום עבודות-הכפייה ועל היודנראט היה לספק מיכסות גדלות והולכות של עובדים למטרה זו. ואמנם לפי הרישום שביודנראט ניתנו בתקופה שבין 16.12.1939 לבין 31.7.1940 כ- 445,000 ימי עבודה על-ידי בני הקהילה בקראקוב. בעקבות כל הגזירות הללו הוחמר מצבה של הקהילה היהודית, ובמיוחד הורגשה המצוקה בכלכלה. סבל רב נפל בחלקם של הפליטים היהודים שמצאו מקלט בעיר, אף כי היודנראט עשה להקלת הרעב וסייע להם בדרכים שונות. מדו"ח המסכם את עבודתו של היודנראט בין ספטמבר 1939 לספטמבר 1940 ניתן לעמוד על אופי פעולותיו והיקפן: הוקמו מטבחים עממיים שחילקו בפרק זמן זה 1,655,000כ ארוחות-בוקר, כ- 1,588,000 ארוחות-צהריים וכ- 185,000 ארוחות-ערב. לכ- 9,000 יהודים חולק לבוש; ניתנו תמיכות קבועות וחד-פעמיות לנזקקים, לקשישים ולנכים; סיוע מיוחד ניתן למשכילים ולאנשי רוח יהודים שמטה לחמם נשבר; לחולים, שידם לא השיגה לשלם, חולקו תרופות חינם. היודנראט החזיק בית-חולים כללי, בית-חולים למחלות מדבקות, בית-יתומים, מושב-זקנים, בתי-מרחץ ובתי-עלמין. כמו כן קיים היודנראט קורסים להכשרה מקצועית. בהושטת עזרה לבני הקהילה בעיר השתלב הסניף של JSS (ס"סי) - ארגון יהודי לעזרה הדדית בגנראל-גוברנמנט, שזכה להכרה רשמית מטעם הגרמנים. ראש הארגון, ד"ר מיכאל וייכרט, וכמה מפעיליו המרכזיים, קיימו את משרדם הראשי בקראקוב, ומכאן יצרו קשר עם מאות שלוחות של היס"ס הפזורות ביישובי פולין הכבושה. אנשי היס"ס בקראקוב הפעילו אף הם מטבחים ציבוריים בעיר, חילקו מזון לרעבים ועזרה רפואית לחולים. לפי הוראות הגרמנים ערך היודנראט מיפקד כללי של האוכלוסייה היהודית בעיר ובפרברים הסמוכים בימים 8- 24 בנובמבר 1939, ועם סיומו נתפקדו 64,428 יהודים. מתוך מספר זה היו 48,750 מעל לגיל 16. חובת ההיפקדות חלה גם על המומרים שלפי חוקי נירנברג נחשבו ליהודים. מספר היהודים בקראקוב ערב המלחמה היה כאמור כ- 56,000. כמה אלפים מהם נמלטו מזרחה עם פרוץ המלחמה, אך לעומתם התקבצו בעיר אלפי פליטים, ואומדים את מספר היהודים בקראקוב בחודשים הראשונים לשלטון הגרמנים ב- 70,000. ב- 4.3.1940 נערך מיפקד מיוחד של גברים יהודים מגיל 12 עד 60, ובמהלכו נרשמו 21,103 איש. תוך כדי קיום המיפקד קבעה ועדה רפואית המורכבת מרופאים יהודים את מידת כשירותם של הגברים לעבודה. כן חולקו המתפקדים לקטיגוריות לפי מקצועות. מ- 1.8.1940 הועבר הטיפול בכוח-העבודה היהודי מידי היודנראט לידי לשכת עבודה גרמנית. צעדיהם אלה של השלטונות הגרמניים בענייני עבודת-כפייה היו קשורים בגזירת פינוי היהודים מן העיר, לקראת הוצאתם למחנות-העבודה שכבר הוקמו באזור ב- 1940.

 

במלחה"ע ה - II

ב-18.5.1940 פירסם ראש העיר הגרמני הודעה בדבר צימצום מספר היהודים בעיר ל- 15,000 בלבד ועל פינוי הנותרים עד 15.8.40. פירושה של גזירה זו היה, שתוך שלושה חודשים יהיה על כ- 55,000 יהודים לפנות את העיר. הגרמנים היו מעוניינים להקטין באופן משמעותי את מספר היהודים בבירת הגנראל-גוברמנט. בשלב הנדון דובר על פינוי "מרצון", שכן הותר למתפנים לבחור לעצמם את המקום שאליו היה בדעתם לעבור. כן הותר להם לקחת עמהם מטלטלים במשקל 25 ק"ג. ליהודים הובהר, כי לאחר המועד שנקבע לסיום היציאה "מרצון", יגורשו כל אלה שלא הורשו להישאר בעיר. ביצוע הפינוי הוטל על היודנראט. לשם הגברת הלחץ וזירוז קצב הפינוי ציוו הגרמנים לסגור את כל המקומות הציבוריים, שבהם שוכנו פליטים יהודים מחוץ לעיר, ובדרך זו להכריחם לנטוש ראשונים את קראקוב ובלא דיחוי. ואמנם קבוצות ראשונות של יהודים, שהחליטו לעזוב את העיר לפי הסדר זה, יצאו בעיקר ליישובים הסמוכים לקראקוב. כך קיוו לשמור על הקשר עם אלה שנשארו בה, ובעיקר עם קרובי המשפחה. היו גם שהאמינו, כי אולי במשך הזמן יתאפשר להם לחזור לקראקוב. הללו פנו למקומות כמו: סקאוינה, בורקפאלנצקי, יוגוביצה, וייליצ'קה, פרוקוצים, וולה-דוכאצקה, טארנוב, ראבקה ועוד. אך היו גם שפנו למקומות מרוחקים יותר. כדי לקבוע מי רשאי להישאר בעיר הוקמה ועדה שהיתה מורכבת מנציג ראש-העיר הגרמני, נציג המחלקה לענייני אוכלוסים בעיריית קראקוב ונציג היודנראט. בקשות לקבלת אישור להמשך שהייה בעיר הופנו לוועדה זו. מאחר ששיקולי הגרמנים להשארת 15,000 יהודים בשלב זה בעיר היו לרוב כלכליים, ציינו הפונים בעיקר את מקצועותיהם החיוניים או את עבודתם במפעלים חשובים למשק הגרמני. כן נומקו הבקשות להישארות בעיר בזכויות העבר, כמו השתתפות במלחמת-העולם הראשונה, גיל גבוה או מצב בריאותי לקוי. מספר מגישי הבקשות להישארות בעיר היה גדול פי כמה מן המיכסה של 15,000 שנקבעה. ואמנם נציגי השלטונות בוועדה למתן האישורים דחו את רוב הבקשות. גם היודנראט ניסה להקהות את רוע הגזירה ולפחות להגדיל את מספר היהודים שיותר להם להישאר בעיר. לצורך זה ניסו לשחד את ראש-העיר הגרמני, אך לאחר שהדבר התגלה לאנשי משטרת-הביטחון הגרמנית נאסרו יו"ר היודנראט ד"ר מארק ביברשטיין, סגנו ד"ר וילהלם גולדבלאט, ועוד כמה חברים במועצה היהודית. במשפט שנערך בעקבות נסיון השיחוד נידון ד"ר ביברשטיין לשנה וחצי מאסר. הוא היה כלוא עד אמצע מאי 1942, ומת מהתקף לב ב- 1944 במחנה פלאשוב. ד"ר ביברשטיין זכה להערכה עמוקה בקרב בני קהילתו על פעולתו המסורה להקלת מצבם בימים הקשים ההם. במקומו של ד"ר ביברשטיין מונה ליו"ר היודנראט ר"ר ארתור רוזנצווייג. בידי הגרמנים לא עלה לפנות מן העיר את מספר היהודים כפי שהכריזו עליו, ועד 1.10.1940 גורשו מקראקוב 32,000 יהודים. לפיכך הם נקטו עתה בצעדים נוספים כדי להחיש את קצב הפינוי. צוות הגרמנים שהיה מופקד על ביצוע הפינוי הורחב, וניתנו לו סמכויות נוספות להחשת הגירוש. עד 2.12.1940 נצטוו כל היהודים, שלא היו בידיהם אישורי שהייה בעיר, להתייצב במשרד לענייני פינוי ברח' פאוויה. קודם לכן, ב- 1.1940 29.1 ערכה המשטרה הגרמנית, בסיוע פעיל של משטרת העזר הפולנית (שכונתה "המשטרה הכחולה"), מצוד אחר היהודים חסרי אישורי-השהייה. גם ביום ההתייצבות, ב- 2.12.1940 חסמה המשטרה את כל מבואות העיר כדי למנוע את בריחתם של היהודים ליישובים הסמוכים וכדי לאפשר את תפיסתם של מי שנועדו לגירוש. היהודים בלא רישיונות-שהייה בעיר רוכזו במבצר ברח' מוגילבסקה, ולאחר שהוחזקו שם מספר ימים בתנאים קשים ביותר, גורשו לאיזור לובלין, הרוביישוב, ביאלה-פודלאסקה וליישובים אחרים בסביבה זו. המגורשים נתקלו בקשיים רבים במקומות החדשים, היו נתונים במצוקת דיור וסבלו חרפת רעב. אמנם הקהילות המקומיות הושיטו במקרים רבים סיוע לפליטים מקראקוב, אך היו גם מקרים של התנכרות לפליטים וראייתם כנטל על האוכלוסייה המקומית. בעקבות הקשיים הללו היו גם מקרים של שיבה חשאית לקראקוב. בקראקוב עצמה נמשכו בינתיים המאמצים להפסקת גירוש יהודי העיר. בתחילת ינואר 1941 פנו הרבנים קורניצר (בנו של ר' יוסף נחמיה) ורפפורט אל יו"ר הוועדה המרכזית הפולנית לסעד - RGO - ובאמצעותו לראשי הכנסייה הפולנית וכן לשלטונות הגרמניים בגנראל-גוברנמנט, בבקשה שהללו ימנעו את המשך הגירוש. תגובת האס-אס והגיסטאפו בקראקוב לא איחרה לבוא. הרבנים הנ"ל נאסרו, שולחו למחנה אושוויץ ונרצחו שם. כן הזהירו ראשי המשטרה הגרמנית את אנשי היודנראט שלא לחזור על מעשים מסוג זה, שאם לא כן - יופעלו נגד קהילת קראקוב עונשים קולקטיביים. בחורף 1940- 1941 גברה מצוקתם של יהודי קראקוב. באותו פרק-זמן פחת עד כדי מחצית מספר בני הקהילה. אלה ששרדו עדיין בעיר נאבקו ברעב, קור ומחלות, אך בעיקר על המשך השהייה במקום. ב- 7.1.1941 פירסם ראש העיר צו שלפיו הוטל על כל הגברים היהודים מגיל 16 ומעלה לצאת ל- 12 ימי עבודה בפינוי השלג שנצטבר באותו חודש. לפי צו זה יגורש מן העיר כל מי שלא יוכל להוכיח שעבד 12 יום. בהשגחה על העובדים ובהטבעת החותמות המאשרות את ביצוע העבודה טיפלו אנשי המשטרה היהודית. חובת העבודה בפינוי השלג הוארכה בחודשיים נוספים, ושוב הובטח שכל מי שקיבל אישור על ביצוע עבודה זו יורשה להישאר בעיר. אולם ב- 27.2.1941 ביטל מושל "דיסטריקט קראקוב" את כל היתרי-הישיבה בעיר שהוצאו עד כה, ובכללם אלה שניתנו לעובדים בפינוי השלג. אישורים חדשים בעלי תוקף ניתנו רק ל"חיוניים ביותר" למשק הגרמני, ואילו יהודים בלא אישורים נחטפו ללא כל אבחנה וגורשו ליישובים שונים בגנראל-גוברמנט. הגירושים הללו הביאו לפגיעות חמורות במסגרות המשפחתיות. לעתים קרובות נתפסו בני משפחה בנפרד ושולחו ליעדים שונים. מסוף נובמבר 1940 ועד לתחילת אפריל 1941 גורשו מקראקוב כ- 8,000 יהודים. המשטרה היהודית, שבחלקה נפלו, כאמור, תפקידי השגחה על ביצוע עבודות-כפייה בפינוי השלג, הוקמה בפקודת השלטונות הגרמניים ביולי 1940, בעיצומו של פינוי היהודים מן העיר. בראשית קיומה מנתה המשטרה 40 איש, אך במשך הזמן גדל מספר אנשיה לכ- 200 איש. בין תפקידיה היה לשמור על הסדר בשכונות המאוכלסות יהודים בצפיפות לפני הקמת הגיטו, ובתוכו לאחר הקמתו; שמירה על הסדר במוסדות היודנראט והשתתפות בגביית מיסים מטעמו, ביצוע גזירות הגרמנים שהוטלו על הקהילה, לעיתים שלא באמצעות היודנראט, ובעיקר גזירות הקשורות לעבודות-כפייה ועוד. בשל התנהגותם של מפקד המשטרה שמחה שפירא, ומקצת השוטרים, שלא גילו רגישות מספקת למצבם של בני עדתם ומילאו בצייתנות את הוראות הגרמנים, נוצר ניכור בינם לבין האוכלוסייה היהודית. שוטרים יהודים הואשמו בהתנכלויות ליהודי העיר, בשחיתות ובניצול מעמדם לטובתם שלהם. תחילה ניסה היודנראט להבטיח פיקוח משלו על המשטרה היהודית ולהשתית את פעולתה על בסיס ציבורי, אולם תוך זמן קצר התעלמו מפקדי המשטרה מנסיונות היודנראט לעצב את דפוסי התנהגותם והעדיפו קשר ישיר עם הגרמנים. אחר כך השתתפו מפקד המשטרה שמחה שפירא וקבוצת שוטרים ברדיפות אחר אנשי המחתרת היהודית הלוחמת בקראקוב.

 

במלחה"ע ה - II

כבר בתחילת 1941 רווחו בעיר שמועות על הקמתו הקרובה של הגיטו, ויש שראו בהגברת גל הגירושים באותה עת הכנות לקראת מטרה זו. ב- 3.3.1941 הודיעו הגרמנים על ייסוד הגיטו וקבעו את גבולותיו: פינת הרחובות יוזפינסקה וברודזינסקי, רחוב ברודזינסקי עד פינת כיכר השוק פודגורסקי, כיכר השוק פודגורסקי עד תחילת רחוב לבובסקה, כיכר שוק פודגורסקי ורחוב פארקובה עד פינת רחוב שקולנה, רחוב שקולנה עד פינת רחוב טאטז'אנסקה; מרחוב טאטז'אנסקה לאורך החלק הבלתי בנוי של קזשמיונקי, במקביל לרחוב רנקאווקה עד רחוב לבובסקה, כנגד רחוב טארנובסקה; במקביל לרחוב טארנובסקה לאורך חלקת הגבול עד רחוב הטמנסקה; במקביל לרחוב הטמנסקה לאורך חלקת הגבול עד פינת רחוב דומברובסקי; מפינת רחוב דומברובסקי במקביל למסילת-הברזל עד פינת הרחובות טראוגוט וקונצ'יק; רחוב קונצ'יק עד רחבת זגודה, פינת רחבת זגודה ורחוב נזיז'דנה עד פינת רחוב נאדווישליאנסקה; רחוב נאדווישליאנסקה עד רחוב קראקוס; רחוב קראקוס עד פינת רחוב ויטה סטבושה; רחוב ויטה סטבושה עד פינת רחוב יוזפינסקה; רחוב יוזפינסקה עד פינת רחוב ברודזינסקי. עם פירסום ההודעה על הקמת הגיטו גבר זרם היהודים שהחליטו לצאת את העיר אל היישובים בסביבה. גם הפעם השתדלו העוזבים להימצא, עד כמה שאפשר, קרובים לקראקוב, כדי לשמור על קשר כלשהו עם קרובי המשפחה או מכרים שנותרו בעיר, ואולי אף קיוו לשינוי והקלה בגזירות שהוטלו על הקהילה. היהודים נצטוו לעבור לגיטו עד ל- 20.4.1941, ועד לאותו מועד היה על הפולנים שהתגוררו בשטח המיועד לגיטו לעוזבו. היו נסיונות להחלפת הדירות בין הפולנים שעמדו לצאת משטח הגיטו לבין היהודים שהיו צריכים להיכנס לתוכו, ובימים שלפני סגירת גבולות הגיטו היתה תנועה קדחתנית אל תחומו. ברחובות נראו יהודים שניסו באמצעים שונים להציל את שארית רכושם, והם עשו זאת בעגלות רתומות לסוסים, בעגלות-יד, במגלשות ואף נשאו את מטלטליהם על גבם. בעקבות הקשיים בהעברת כל הרכוש לגיטו התפתח סחר של חפצי ערך עם לא-יהודים, כגון תמונות, שטיחים, פסנתרים וכדומה. החפצים הללו נמכרו במחירים נמוכים ביותר ובלא שום יחס לערכם האמיתי. האוכלוסייה היהודית העריכה נכונה שבגיטו תגבר מצוקת הרעב, ולכן העדיפה להצטייד במזון. עם הקמת הגיטו נסגרו סופית כל בתי-הכנסת ברחבי העיר, ותשמישי-הקדושה שעדיין נשתמרו הועברו לבניין היודנראט ברח' לימאנובסקי. לאחר 21.3.1940, הוא מועד סגירת הגיטו, נותרו לפי שעה מחוץ לגבולותיו חלק ממשרדי היודנראט ברח' סקאווינסקה, בית-החולים היהודי באותו רחוב וכן בית-היתומים ברחוב דיטל, וכמה סדנאות וחנויות שנוהלו עדיין על-ידי יהודים. הגיטו הוקף חומה וגדרות תייל. את שעריו שמרו מבחוץ שוטרים גרמנים ופולנים, ומבפנים - השוטרים היהודים. בגיטו רוכזו עם סגירתו יותר מ- 12,000 יהודים, ביניהם כ- 1,200 ששהו בו בלא כל אישור. אוכלוסייה זו התגוררה ב- 330 בתים, כאשר חלק מן המבנים שימשו למטרות ציבוריות כגון משרדי היודנראט על כל מחלקותיו, תחנת המשטרה היהודית, סניף של יס"ס, בתי-חולים, בתי-יתומים, ומטבחים ציבוריים. מחלקת הדיור ביודנראט שהיתה אחראית לחלוקת דירות בגיטו, עמדה בפני קשיים גדולים ביותר. אף כי אנשיה ניסו לקבוע קריטריונים לחלוקת הדיור, במציאות שררה בתחום זה ערבוביה מוחלטת. נוצלו כל האפשרויות כדי למצוא קורת-גג: האנשים התגוררו במחסנים, בעליות-גג, בחדרי-מדרגות ובמרתפים. הצפיפות היתה גדולה, ואין תימה איפוא, שבתנאים כאלה פשטו מגיפות. התמותה בגיטו ביולי 1941 היתה גדולה פי 13 מזו שהיתה בקרב היהודים באוגוסט 1939. תחילה נשתמר במידת-מה הקשר בין הגיטו והחלקים האחרים של העיר. אישורים ליציאה מן הגיטו ניתנו ליהודים שעבדו במפעלים בבעלות גרמנית ופולנית וכמו כן ליהודים שסדנאותיהם וחנויותיהם נמצאו עדיין מחוץ לגיטו. אישורי יציאה ניתנו גם לעובדים בבית-החולים היהודי, ולעובדים במשרדי היודנראט ובבית-היתומים היהודי, שנותרו כאמור, לפי שעה, מחוץ לגיטו. האישורים שניתנו לאנשים הללו היו בתוקף ליום אחד ועל כן היה צורך לחדשם מדי ערב. קשר זה של היהודים עם העולם החיצוני וכניסה של הפולנים לתחום הגיטו, שמפעליהם נמצאו בשיטחו, איפשרו הברחת מזון. בדרך זו הוקלה אמנם במידת מה מצוקת הרעב, אולם המחירים של מצרכי המזון האמירו עשרות מונים, ורבים לא השיגה ידם לקנותם. מנות מזון רשמיות, שהקציבו הגרמנים, כללו 100 גר' לחם ליום ו- 200 גר' סוכר לחודש. ערכם התזונתי של מנות מזון אלו לא עלה על 250 קלוריות ליום. אבל אפילו הן לא חולקו באופן סדיר ולא יכלו לשמש בשום פנים בסיס לקיום. בגיטו פעלו, כאמור, מוסדות שסייעו לקשישים, ליתומים, לרעבים ולחולים. בית-היתומים, אחד המוסדות הקהילתיים המפוארים מסוגו מלפני המלחמה, נאבק על קיומו מראשית הכיבוש הגרמני. הנהלתו, שהיתה מורכבת מראשי הציבור היהודי בעיר ומאנשי היודנראט, דאגה במידת יכולתה לתנאים נאותים לחניכים גם בתקופה קשה זו. בסוף 1940 היו בו 130 יתומים. מגביות תכופות, שנערכו בקרב הקהילה, איפשרו גם בגיטו לספק לילדים במוסד זה מזון ומנעו מהם חרפת רעב. בבית-היתומים נתקיימה פעילות תרבותית המיועדת גם לציבור הרחב, וההכנסות היו קודש לטיפול ביתומים. גם סניף של יס"ס בקראקוב סייע למוסד זה. ב- 1942, עם גבור הפגיעות בכלל האוכלוסייה היהודית, הורע מצב הילדים בבית-היתומים ובגירוש באוקטובר של אותה שנה שולחו אף הם למוות. ארגונים יהודיים, שהיו מאורגנים במסגרת יס"ס פיתחו פעילות להקלת מצבם של הילדים בגיטו. כך למשל, דאג CENTOS (צנטו"ס) ל- 300 ילדים שסודרו במשפחות אומנות. לרשות הילדים הללו עמד מעון-יום, ובמטבחים סופק להם מזון בסיסי. צנטו"ס אף ארגן ומימן קורסים ללימוד מקצועי לעצירים, שנערכו בחלקם בתנאי פנימייה. מפעל זה הקיף כ- 60 איש. כבר באוקטובר 1939 חידש בית-החולים היהודי את עבודתו. היו בו אז 50 מיטות. בינואר 1940 הורחב בית-החולים לכדי 100 מיטות. עבדו בו באותה עת כ- 40 רופאים. והנה בית-חולים זה שימש מטרה בלתי-פוסקת של נגישות מצד הגרמנים, שהתעללו ברופאים, פגעו בחולים ושדדו ציוד רפואי ותרופות. בתקופה שבין 1.11.1939 - 30.11.1940 אושפזו בו 1,828 חולים לפרקי זמן שונים. במרפאות-חוץ שליד בית-החולים ניתן אז טיפול ל- 47,716 איש. כן נתקיים בגיטו בית-חולים מיוחד למחלות מדבקות. בעת גירושים למוות ב- 1942 היו החולים בבתי-החולים בין הקורבנות הראשונים, ולכן רבים נמנעו מלהזדקק לשירותיו. עם חיסול הגיטו במארס 1943 ורצח אחרוני החולים, הועברו הרופאים, שנותרו עדיין בחיים, למחנה פלאשוב. בסתיו 1941 החמירו הגרמנים באמצעים לניתוק המגעים בין היהודים בגיטו לבין האוכלוסייה הפולנית. באוקטובר פורסם צו שלפיו כל יהודי שיימצא ללא אישור מתאים מחוץ לגיטו - דינו מוות. כן היו צפויים לעונש-מוות פולנים שיסתירו אצלם יהודים. גם בגיטו הוגברו הסריקות לגילוי היהודים שנמצאו בו ללא היתר. בעקבות בדיקות אלו גורשו בנובמבר 1941 מן הגיטו כ- 2,000 איש והם שולחו לאזור לובלין. באותו פרק-זמן נצטוו כל היהודים מן הקהילות הסמוכות לקראקוב לעבור לגיטו. צו זה הקיף, בין היתר, יהודים מסקאווינה, בורק-פאלנצקי, יוגוביצה, וייליצ'קה פרוקוצים ורבקה. כתוצאה, מכך כ- 6,500 יהודים מן היישובים הנ"ל הוכנסו לגיטו בקראקוב, והדבר החמיר עוד יותר את הצפיפות בו. לפי הנתונים של היודנראט היו ב- 13.10.1941 בגיטו 12,770 יהודים שהתגוררו ב- 3,157 חדרים, ומלבדם 1,318 נפש בבתי-היתומים והזקנים. אולם בגיטו היה גם מספר ניכר של יהודים במעמד של "בלתי חוקיים", אלה שלא היו בידיהם אישורים רשמיים מטעם הגרמנים. משערים, שלקראת סוף 1941 היו בגיטו יותר מ- 18,000 יהודים. גל הגזירות נמשך בחורף 1941- 1942: נסגר משרד-הדואר שפעל בגיטו, ובאמצעותו היה עדיין אפשר לקיים קשר עם ערים אחרות בגנראל-גוברנמנט, ואף עם ארצות ניטראליות, ולקבל חבילות קטנות של מזון. ב- 27.12.1941 באה הדרישה למסור, באיום של עונש מוות, את כל הפרוות ומוצרי-פרווה שברשות היהודים. ואמנם בו ביום נאספו 8,000 פרוות. אחרי החיפושים שנערכו לאחר-מכן הוצאו להורג כמה יהודים שלא צייתו לצו, והסתירו את הפרוות. עם זאת לא מעטים העדיפו להשמיד את פרוותיהם ובלבד שלא למוסרן לגרמנים. בתחילת 1942 נדרש היודנראט להכין רשימה של 1,000 איש לפחות, כדי להעבירם מן הגיטו לאזור לובלין. הגרמנים ביססו את דרישתם על הטענה, שהצפיפות בגיטו גדולה מדי. את רשימות המיועדים לגירוש הכינה המשטרה היהודית. אולם לאחר שהמגורשים הוכנסו לקרונות-משא והוסעו בכיוון לובלין, הורדו בשלב מסויים של הנסיעה היהודים מן הרכבת באחת התחנות, לפני הגיעם ליעדם, והוכרחו להסתדר בקהילות באיזור שבו הורדו. מספר ניכר של המגורשים הללו חזרו באורח "בלתי חוקי" לגיטו קראקוב. באביב 1942 הגבירו היהודים את מאמציהם למצוא עבודה במפעלים חיוניים למשק הגרמני, מתוך הערכה שהדבר עשוי להעניק להם חסינות מסויימת מפני גירושים לאזורים מרוחקים, ואף מפני חטיפות לעבודות-כפייה בעיר ובסביבתה. גם ביוזמת היהודים עצמם נוסדו מקומות-עבודה, כדי להגביר את ה"פרודוקטיביות" של הגיטו. כך הוקמו בתי-מלאכה לחייטות, לסנדלרות ולפרוונות, ועובדיהם דאגו לקבל הזמנות מחוץ לגיטו מידי הגרמנים והפולנים. בתי-מלאכה אלה שוכנו בבניין בית-החרושת "אופטימה" לשעבר. במפעלים חשובים אחרים, שבבעלות הגרמנים או בניהולם' עבדו אלפי יהודים. הללו היו יוצאים לעבודה מחוץ לגיטו בצורה מאורגנת: יוצאים בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרים מאוחר בערב. בין מקומות העבודה המבוקשים, ואשר אישוריהם נחשבו ל"בטוחים" יצויינו: בית-חרושת גרמני למוצרי אמאייל, מפעל למוצרי קירור ולחלקי-חילוף למטוסים, מפעל לייצור צריפי-עץ, מוסכים לרכב צבאי, מלבנה, מפעל לייצור כבלים, סדנאות שליד מפקדת משטרת הבטחון, סדנאות של חיל האוויר הגרמני בעיר, סדנאות של רשת הרכבות "אוסטבאהן", ומקומות עבודה נוספים בקסרקטיני-צבא ובתחנות-משטרה. אולם שום אישור ממקומות עבודה לא מנע את המשך הגירושים מן הגיטו. במארס 1942 הוצאו כמה מאות יהודים מבתיהם, ושולחו מזרחה ליעד בלתי ידוע. בתחילת יוני 1942 הועבר הטיפול ביהודים בגנרל-גוברנמנט ממנהל אזרחי על זרועותיו השונות לידי משטרת הבטחון, ושינוי זה בישר החרפה נוספת במדיניות הגרמנית כלפי היהודים.

 

סגור

 

במלחה"ע ה - II

ב- 28.5.1942 הוקף הגיטו ביחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית בסיוע המשטרה הפולנית. על היהודים שהתגוררו בבתים שבגבול הגיטו נאסר להתקרב לחלונות, ולאוכלוסייה הפולנית לא ניתן להתקרב לחומה ולגדרות-התייל. ב- 29.5.1942 החלו אנשי הגיסטאפו ופקידי לשכת-העבודה הגרמנית בבדיקת תעודות הזהות ואישור-העבודה של יושבי הגיטו. בדיקה זו נמשכה עד 31.5.1942 והשתתפו בה גם שוטרים יהודים. בתעודותיהם של האנשים, שהגרמנים החליטו לפי שעה להשאירם בגיטו הוטבעה חותמת מיוחדת. בחותמת זו זכו העובדים במפעלים חיוניים ובני משפחותיהם. לא הוחתמו תעודותיהם של העובדים במשרדים ובשרותים שונים ולא של יהודים מעל לגיל 50. כל מי שידו השיגה לשלם שוחד או היו לו הקשרים המתאימים ניסה לזכות בחותמת הגואלת. ואמנם אור ליום 31.5.1942 הוברר לתושבי הגיטו, שכמה אלפים מהם נותרו בלא חותמת, הווי אומר היו צפויים לגירוש. עוד באותו הלילה שבין 31.5- 1.6 נצטוו כל בעלי תעודות-זהות ללא חותמות להתייצב ב"כיכר זגודה" שבקצה הגיטו, שם היה גם אחד השערים. במשך שעות הלילה הוצאו מבתיהם ורוכזו בכיכר כ- 2,00 איש על מטלטליהם, ולמחרת' ב- 1.6.1942. הם הועלו על רכבת-שא והובלו להמתה בבלז'ץ. במהלכה של האקציה ירו הגרמנים בכל מי שניסה להימלט, וכך מצאו את מותם ברחובות הגיטו עשרות יהודים. כן היו מקרים רבים של התאבדויות, בעיקר על-ידי נטילת רעל. אל משלוח זה של המגורשים למוות צורף גם יו"ר היודנראט ד"ר ארתור רוזנצווייג ובני משפחתו. הגרמנים האשימו אותו שלא ציית להוראותיהם, וסירב לשתף עמהם פעולה באיסוף אנשים לגירוש. ואכן ארתור רוזנצווייג שילם בחייו על הסתייגותו מן המדיניות הגרמנית, ועל כך זכה בהערכה בקרב בני הקהילה. הגרמנים לא הסתפקו בשילוח 2,000 איש למוות והמשיכו באקציה גם בימים שלאחר-מכן. יחידות המשטרה הגרמנית שמו מצור על מספר רחובות, סרקו אותם מבית לבית ואנשים ללא תעודות מתאימות רוכזו כקודמיהם ב"כיכר זגודה". לאחר שעלה בידי הגרמנים ועוזריהם לאסוף בדרך זו אנשים המיועדים לגירוש, שולחו ב- 4.6.1942- 3 שוב כ- 2,000 איש למחנה-המוות בבלז'ץ. ב- 6.6.194 נערכה בדיקה נוספת של תעודות. אלפי יהודים רוכזו בכיכר "אופטימה", שם נעשתה סלקציה, ובמהלכה הודבק בתעודותיהם של "החיוניים" ביותר בעיני הגרמנים אישור מיוחד בצבע כחול. כמה מאות מבין אלה שלא קיבלו אישור זה נשלחו שוב לבלז'ץ. בסלקציה אחרונה זו קיבלו לעתים קרובות רק אחדים מבני המשפחה את האישור "הכחול", שבזכותו יכלו להינצל, לפי שעה, מגירוש, אך במקרים רבים הם בחרו להצטרף למשפחותיהם ששולחו למוות, וחלקו את גורלם עמהם. עם סיום האקציה על כל שלביה, שנמשכה מ- 31.5.1942 עד 8.6.1942, הסתכם מספר היהודים ששולחו למוות בבלז'ץ ב- 5,00 איש. כן נצטווה היודנראט לקבור את היהודים שנרצחו בגיטו או מחוצה לו בניסיונותיהם להימלט או להסתתר. מבחינה רשמית נקבע, שבדרך זו מצאו את מותם 111 יהודים, אך למעשה מספרם היה הרבה יותר גדול. לאחר גירושו למוות של ארתור רוזנצווייג, היו"ר השני של היודנראט, חלו שינויים אישיים בהרכבו ובמעמדו של היודנראט. הגרמנים מינו הנהלה יהודית חדשה לגיטו שנקראה "קומיסארייאט" ובראשה העמידו את דוד גוטר שנשא את התואר "קומיסאר". הלה מוצאו מטארנוב, ולא היה מעורה לפני המלחמה בחיים הציבוריים. ואמנם באותה העת חל שינוי מהותי באופיה ובתיפקודה של המועצה היהודית. הקומיסאריאט היהודי בגיטו קראקוב לא מילא עוד כמעט כל פונקציה ציבורית יהודית והפך מכשיר צייתני בידי הגרמנים לביצוע מדיניותם. היו חסרים בקומיסאריאט ובפעילותו של דוד גוטר אותם היסודות, שיצרו בעת כהונתם של שני ראשי היודנראט הקודמים איזון מסויים בין הדאגה לצורכי בני הקהילה לבין מילוי הוראות הגרמנים. כן התחזק באותה תקופה הקשר הישיר בין המשטרה היהודית והגרמנים, ומפקדה של זו, שמחה שפירא, עלה על דרך של כניעה מוחלטת לתכתיבי הגרמנים. לעתים היה מעמדו של שמחה שפירא בגיטו בולט יותר מזה של דוד גוטר. במקורות בני הזמן ובעדויותיהם של ניצולי קראקוב מואשמים שמחה שפירא ואחדים מבין השוטרים היהודים בפגיעה בתושבי הגיטו ובהחלשת כוח עמידתם. ב- 20.6.194 צומצם שטח הגיטו ונותקו ממנו צד אחד של רח' לימאנובסקי, חלק מרח' ונגרסקה, בנדיקטינוב, צארצקי, רנקאווקה ושל רח' האחים דודז'ינסקי. היהודים שנותרו ברחובות הללו לאחר הגירוש נצטוו לעבור עד 25.6.1942 לגיטו המצומצם. קבוצות יהודים עסקו בסידור הרכוש של המגורשים לשם שילוחו לגרמניה. אחרי הגירוש הוגברה השמירה מצד הגרמנים על הגיטו, הקשר עם חלקים אחרים של העיר נעשה קשה יותר, מחירי מזון האמירו וגבר הרעב. בחודשי הקיץ 1942 המשיכו יהודי קראקוב בחיפוש מקומות עבודה במפעלים, שנחשבו עדיין בעיני בני הקהילה כ"מוגנים" וכמעניקים חסינות מסויימת בפני הגירושים.

 

סגור

 

במלחה"ע ה - II

באמצע אוקטובר 1942 נצטווה הקומיסאר היהודי של הגיטו, דוד גוטר, להודיע בשם הגרמנים שיש לפנות רחובות נוספים של הגיטו ולהתרכז בשטח מצומצם יותר. אף כי הוראה זו בוטלה, הרי היה בה כדי לעורר בהלה בקרב יהודי הגיטו וגבר החשש שמא עתיד להתרחש גירוש נוסף. ואמנם ב- 27.10.1942 נודע בגיטו, שלמחרת עומדת להיפתח אקציה חדשה. יושביו החלו להסתתר במחבואים שהוכנו מראש, ואלה שיצאו לעבודה מחוץ לגיטו השתדלו שלא לחזור אליו, אלא חיפשו אפשרות למצוא מחסה במקום העבודה או אצל מכרים נוצרים. ואמנם בו ביום, בשעת הערב, הוקף הגיטו ביחידות גדולות של המשטרה הגרמנית ונותק כל קשר עם העולם החיצוני. בשעות הלילה הוצאו מבתיהם כל אלה שנמצאו ברשימות של "לא עובדים" והם רוכזו בכיכר זגודה. למחרת בבוקר, ב- 28.10.1942, נערכה בגיטו הסלקציה בין המועסקים במפעלים שונים בעיר. ראשי המשטרה הגרמנית ומנהלי העבודה במפעלים גרמניים בחרו בעיקר את בעלי המקצוע החיוניים ביותר - ואילו האחרים צורפו לאלה שנועדו לגירוש. הפעם הופרדו גם הנשים והילדים מן העובדים שהותר להם, לפי שעה, להישאר בגיטו ולהמשיך בעבודתם למען המשק הגרמני - ואף הם שולחו למוות. במהלך האקציה נהרגו מקצת המאושפזים בבית-החולים היהודי במקום, והאחרים הובלו למקום האיסוף בכיכר זגודה. בין קורבנות גירוש זה היו גם ילדי בית-היתומים והקשישים מבית-האבות. עם סיום האקציה שולחו למוות במחנה בלז'ץ כ- 7,000 איש, וכ- 600 מצאו את מותם בשטח הגיטו. אחרי אקציה זו צומצם שוב תחום הגיטו ונמשך גזל רכוש המגורשים. כן עלתה עוד יותר חשיבותם של האישורים ממקומות עבודה בבעלות גרמנית ישירה וממפעלים שיצרו בשביל תעשיית החימוש ומשק המלחמה הגרמני. לעובדים היהודים חולקו תוויות שהוצמדו לצד שמאל על החזה, וצויין עליהן סוג מקום-העבודה. המועסקים במפעלי החימוש קיבלו תוויות עם האות R, העובדים במתקנים של הצבא הגרמני צויינו באות W, והעובדים במקומות עבודה אחרים, בעיקר בשירותים עירוניים, נשאו תוויות עם האות Z. עם גירושם המוחלט של היהודים ממספר היישובים באיזור והכרזתם של יישובים אלה כ"יודנריין", הוכנסו במחצית השנייה של נובמבר 1942 לגיטו בקראקוב עקורים רבים. בעקבות זאת החמירה הצפיפות ופשטו המגיפות. בנובמבר 1942 החלו הגרמנים בהקמת מחנה פלאשוב על שטח בית-העלמין היהודי בעיר. מציבות בית-העלמין שימשו לצורכי בניית המחנה ולעבודות ריצוף בעיר עצמה. כבר באותו חודש שוכנו היהודים שעסקו בהקמתו במספר צריפים במחנה, ובשבועות שלאחר מכן הוחל בריכוז עובדים ממקומות-עבודה אחרים במחנה זה.

 

 

במלחה"ע ה - II

חורף 1943/1942 הוחזקו קבוצות יהודים במקומות עבודתם, ולא ניתן להם לחזור לגיטו. הם שוכנו במיבנים מיוחדים, או בצריפים שליד המפעלים וחיו שם בתנאים של מחנות עבודה. ב- 6.12.1942 חולק הגיטו בקראקוב לשני חלקים: גיטו א' לעובדים וגיטו ב' ל"לא עובדים". כדי לעורר אשליות בקרב שרידי הקהילה בגיטו א' נפתח בו "גן ילדים" לילדי העובדים ברח' יוזפינסקה 12. שני חלקי הגיטו הופרדו זה מזה על-ידי גדר תייל, אם כי בתקופה הראשונה הותר המעבר ביניהם באישור אנשי המשטרה היהודית. חלוקת הגיטו לשניים, תוך הבחנה בין העובדים וה"לא עובדים", הגבירה את התחושה שצפוי גירוש נוסף ובמיוחד של אלה אשר רוכזו בגיטו ב'. ואמנם ב- 13.3.1943 התחילה האקציה האחרונה בקראקוב. שוכני גיטו א' נצטוו לעבור תוך כמה שעות למחנה פלאשוב. בהוראות שניתנו להם נאמר, שאסור להם לקחת עמהם את ילדיהם. בעקבות כך היו נסיונות להבריח למחנה פלאשוב ילדים בתרמילי גב או בדרכים אחרות. במקרים רבים, הורים שלא עלה בידם להעביר את ילדיהם למחנה, העדיפו להישאר בגיטו ולהצטרף אל המגורשים למוות. לצוות הרפואי של בית-החולים היהודי בגיטו הורו הגרמנים לנטוש את החולים במקום ולעבור למחנה. אלה מבין החולים שהיה בכוחם לרדת ממיטתם הצטרפו אף הם אל העוברים למחנה. המשטרה הגרמנית ואנשי סגל המחנה הקפידו על כך שאל המחנה יעברו רק בעלי תוויות W R ו-Z. הכניסה למחנה היתה מלווה מעשי אכזריות. לאחר שכל אלה שנראו בעיני הגרמנים מתאימים לעבודה הועברו לפלאשוב, נרצחו בשטח גיטו א' כל הנותרים. הם נורו למוות בתוך הבתים, בחצרות וברחובות. מאמצים מיוחדים עשו הגרמנים לגלות את המסתתרים במחבואים. לשם כך היו מפרקים קירות, מחפשים בעליות גג, מציפים מרתפים במים ואף מעלים בתים באש. כל מי שנתגלה נרצח במקום. במקביל לחיסול גיטו א' הן על ידי העברה לפלאשוב והן על ידי הריגה במקום, הוחל גם בחיסול גיטו ב'. ב- 14.3.1943 רוכזו כל יושביו ב"כיכר זגודה". מתוך הנאספים הוצאה קבוצה של כמה עשרות איש לפלאשוב, ומבין הנותרים נטבחו כמה מאות בשטח הגיטו עצמו, וכל האחרים שולחו למחנה באושוויץ. כך חוסל הגיטו בקראקוב. עם סיום האקציה הוטל על חברי היודנראט, שלא צורפו למשלוח לאושוויץ, ועל השוטרים היהודים לאסוף את גופות הנרצחים שהתגלגלו בחוצות הגיטו. משערים שבאקציה האחרונה הובלו לאושוויץ כ- 2,300 יהודים; כ- 700 מצאו את מותם בשטח הגיטו, וכ- 6,000 הוכנסו למחנה פלאשוב. בחודשים שלאחר-מכן היו יוצאות מדי יום קבוצות יהודים ממחנה פלאשוב לשטח הגיטו בקראקוב ועוסקות בסידור הרכוש היהודי. לאחר חיסול הגיטו המשיכו כמה עשרות יהודים להסתתר בעיר ובסביבה. לעיתים הם הוסתרו על-ידי הפולנים במחבואים, או שהסוו את זהותם ב"ניירות אריים". לעזרתם של אלה באו אנשי המחתרת הפולנית, שהתארגנו בוועד סיוע ליהודים - "ז'גוטה". ארגון זה היה מספק תעודות מזוייפות ליהודים, מסתיר ילדים יהודים, ואף מקיים קשר עם הכלואים במחנות העבודה באזור.

 

סגור

 

במלחה"ע ה - II

התפתחות תנועת המחתרת וה"ארגון היהודי הלוחם" בקראקוב ניתן להבחין בכמה שלבים: א) התחלת התארגנות מחתרתית מ- 1941 ועד לאקציה של יוני 1942. ב) גיבוש גרעיני תנועת התנגדות; הקמת "ארגון יהודי לוחם" מאוחד באוקטובר 1942, ופעולותיו עד לחיסול הגיטו במארס 1943. ג) פעילות הלוחמים היהודים בצד "הארי" לאחר חיסול הגיטו, במחנה פלאשוב וביערות הסביבה. מראשית הכיבוש הנאצי שמרו מפלגות פוליטיות יהודיות וגופים ציבוריים בעיר על מסגרתם הארגונית וניהלו פעילות שעיקרה עזרה הדדית ועבודה חינוכית-הסברתית. גם תנועות-נוער המשיכו בפעילותן, שמרו על הקשר בין החברים וחיזקו את עמידתם על ידי טיפוח התחום הרעיוני. אחד המוקדים, שממנו צמח והתפתח זרם חשוב בתנועת ההתנגדות בקראקוב, היה בהכשרה חקלאית בכפר קופאליני ליד בוחניה. הכשרה חלוצית זו הוקמה ביוזמתם של חברי "עקיבא" בדצמבר 1941. החווה היתה נתונה לפיקוח המחלקה החקלאית שבמרכז יס"ס בקראקוב. משגברה מדיניות ההשמדה של הנאצים נטשו חברי ההכשרה את העבודה החקלאית-חינוכית, ועלו על דרך המאבק המזויין נגד הגרמנים ועוזריהם. בין הבולטים במנהיגי קבוצה זו היו: דולק ליבסקינד - חבר ההנהלה הציונית בגאליציה המערבית לפני ספטמבר 1939 ומראשי "עקיבא", שמעון דרנגר ורעיתו גוסטה וכן הלל וודיסלאבסקי. במאי 1942 התחילה הפעילות המחתרתית של חברי "השומר הצעיר". אף הם הגיעו למסקנה, שאין עוד מקום לעבודה חינוכית-הסברתית ולהכשרה חקלאית ליגאלית-למחצה, והתגבשה ביניהם התפיסה שיש להתחיל במאבק נגד הנאצים. כן התחילה להתארגן באביב 1942 קבוצה של צעירים יהודים קומוניסטים. בין "השומר הצעיר" והקומוניסטים התפתח שיתוף פעולה הדוק כבר בשלב מוקדם זה. בראשם עמדו (השיק צבי) באומינגר וגולה מירר. האחרונה היתה פעילה קומוניסטית. בתקופת שהותה בלבוב בשנים 1939- 1941 נמנתה עם חברי מועצת העירייה שם, ואילו בגיטו קראקוב פעלה מטעם PPR-ה (המפלגה הקומוניסטית הפולנית) במחתרת. השיק באומינגר, מראשי "השומר הצעיר" באזור, גוייס לצבא הפולני עם פרוץ המלחמה ונדד לאזור השליטה הסובייטי במזרח-פולין, שם גוייס לצבא האדום. אחרי הפלישה הגרמנית לברית-המועצות לחם בחזית האוקראינית, נפל בשבי הפולשים, ולאחר שנמלט ממנו הגיע לגיטו בקראקוב. הוא יזם, כאמור, את הקמתו של אחד המוקדים המחתרתיים, והיה מפקדו. גם בקרב תנועות אחרות בגיטו הבשיל רעיון המרי וההתנגדות המזויינת. חברי "דרור" התארגנו לעבודה מחתרתית, ובראשם עמד לאבאן לייבוביץ'. מגמה דומה הקיפה אף קבוצות מתנועות-הנוער "השומר הדתי" ו"הנוער הציוני". פעילים אלה של תנועות-הנוער השתלבו במסגרת מחתרתית של "עקיבא". קבוצה מחתרתית זו התנהלה על-ידי 3 אנשים: דולק ליבסקינד שהיה אחראי לרכישת נשק ולאימון צבאי של החברים, לאבאן לייבוביץ' שהיה מופקד על גיוס כספים ושמעון דרנגר שהיה אחראי על מה שכונה "המשרד הטכני". חברי המחתרת בהדרכתו של שמעון דרנגר עבדו ב"משרד טכני" של החברה הקבלנית לבניין "גראניט", והפכו משרד רשמי זה למרכז של פעילות מחתרתית: את הנשק שנרכש היו הללו מסתירים בשקי מלט; המכשירים הטכניים נוצלו להכנת תעודות מזוייפות, שסייעו לחברי המחתרת; מן המשרד שברח' נאדווישלאנסקה 1, ומתוך הבתים שברח' רינק 12 ויוזפינסקה 2, נוהל הקשר עם הצד ה"ארי" של העיר. גם במוקד השני של המחתרת בקראקוב, בפיקודו של השיק באומינגר, עסקו אנשי "השומר הצעיר" והקומוניסטים היהודים בהתארגנות מוגברת. מאמצים גדולים הושקעו בהשגת נשק, האנשים חולקו לצוותים קטנים ואומנו לפעילות מבצעית. לצידו של השיק באומינגר סייעו בנק האלברייך, שהיה אחראי להדרכה ולמבצעים, ושלמה שיין, שעסק בגיוס כספים ובהכנת תעודות מזוייפות. גולה מירר שימשה חברת מטה של קבוצה זו ומקשרת בין החוגים הקומוניסטיים הפולניים בעיר ובסביבתה. אנשי המחתרת היהודית בקראקוב חיפשו, כאמור, קשרים עם המחתרת הפולנית בעיר. אחד הניסיונות הראשונים מסוג זה היה בסוף 1941. פעילי ה"בונד" השתתפו אז בפגישה עם נציגי המפלגה הפולנית הסוציאליסטית (PPS) וביקשו את סיועם למחתרת היהודית אולם לא נענו. נציגי PPS-ה טענו, שאין הם יכולים לסכן את פעילותם על-ידי הושטת עזרה לגיטו. במחאה על כך עזבו היהודים - צימר, הארנדורף ופאלק - את הפגישה. עם התארגנותם של הקומוניסטים הפולנים והופעתם כ- PPS, קיימו הללו למן אביב 1942 קשר עם הגיטו, וכאמור באמצעות גולה מירר. במרוצת הזמן נוצר הקשר בין המחתרת היהודית ובין "גווארדיה לודובה" ו"ארמיה לודובה" - הארגונים הצבאיים של הקומוניסטים הפולנים. ואכן עד לאוקטובר 1942 פעלו בקראקוב שתי מסגרות מחתרתיות יהודיות נפרדות ורק לאחר המשא ומתן על אופי שיתוף-הפעולה, הוקם בעיר "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל - ZOB) המאוחד. בסוף שנה זו מנה הארגון כ- 100 לוחמים, ולפי מקור אחר הקיף אי"ל כ- 300 חברים. במטה הארגון המשותף היו השיק באומינגר, דולק ליבסקינד, גולה מירר, ל. לייבוביץ, ב. האלברייך ושמעון דרנגר - ראשי הקבוצות המחתרתיות שפעלו קודם-לכן בנפרד. לאפיון האסטראטגיה ודרך פעולתו של אי"ל בקראקוב צויין, כי מפקדיו העריכו שאין בסיס ללוחמה נגד הנאצים בתוך הגיטו, ועל כן הם העדיפו להעביר את הפעילות הקרבית לצד "הארי" של העיר ולאזורים הסמוכים. בתוך הגיטו פעלו אנשי הארגון נגד מקצת מן השוטרים היהודים והמלשינים, שניסו להכשיל את פעולת המחתרת. לאחר שהוקם הארגון המאוחד גברו הכנותיו הצבאיות, וחבריו יצאו לשורה של פעולות. יש המציינים, שגם לאחר הקמת הארגון המשותף נשתמרו במידת מה מבחינה ארגונית המסגרות הקודמות. הארגון חולק ל- 3 קבוצות קרביות מרכזיות ועליהן פיקדו ד. ליבסקינד, אדק ליפשיץ ויוסף לוינגר. אי"ל הוציא עיתון מחתרתי, "החלוץ הלוחם", שהופץ בגיטו קראקוב ובין הקהילות בסביבה. באוקטובר 1942 יצאה קבוצה של 6 חברי הארגון הלוחם מן הגיטו במטרה להגיע ליערות רופצ'יצה שבאיזור ז'שוב, כדי ליצור שם בסיס ללוחמה פארטיזנית. הם היו מצויידים בשני אקדחים. הופעתם של הלוחמים היהודים באיזור זה עוררה התנגדות כלפיהם מצד האיכרים בסביבה. בעקבות ההלשנה החלה המשטרה הגרמנית במצוד אחרי חברי הקבוצה, אך הללו הצליחו להימלט. אולם בהתנגשות נוספת עם המשטרה נפלו 5 מחברי הקבוצה ורק 1 חזר לגיטו. בקרב זה נהרגו 2 שוטרים גרמנים. לפי מקור אחר היתה זו קבוצה נוספת של 4 איש שניהלה קרב עם המשטרה, שבמהלכו נהרגו 2 ו- 2 חזרו לגיטו. בעקבות פעולה זו הסיקה מיפקדת אי"ל, שלפי שעה אין התנאים כשרים להוצאת קבוצות נוספות ליער. העוינות מצד האוכלוסייה הכפרית מנעה כל סיכוי ליצור בסיס ללוחמה פארטיזאנית יהודית. לפיכך, הוחלט לפתוח בשורה של פעולות נגד מטרות גרמניות בעיר ובסביבה, ועם סיומן היה על הלוחמים לחזור לגיטו ולמצוא בו מסתור. פעולת חבלה ראשונה של הארגון היתה ניתוק פסי-הרכבת בין בוחניה לקראקוב. לאחר מכן נערכה התקפה על בתי-מלאכה לתפירת מדים לצבא הגרמני "אופטימה". המדים הללו שנתפסו שימשו את חברי הארגון בביצוע פעולות אחרות נגד הגרמנים, ואף הועברו למחתרת הפולנית שעשתה בהם אותו שימוש. באוקטובר 1942 היתה התנפלות חברי "הארגון היהודי הלוחם" על מחסן הרכבת ברח' ורוצלאווסקה. כן הציתו הלוחמים היהודים באותה עת צריפים צבאיים של ארגון "טודט" ברובע גז'גושקי. חברי אי"ל נקטו גם פעולות שנועדו לפגוע בשוטרים וחיילים גרמנים. הכוונה היתה בעיקר לחסל אנשי משטרה גרמנית שהתנכלו לקהילה היהודית ובדרך זו לתפוס גם את נשקם. כך נהרגו 2 ז'אנדארמים, טייס גרמני, בלשים בשירות הגיסטאפו, פקיד גבוה של הממשל הגרמני בעיר ועוד. פעולה מובהקת מסוג זה היתה ברח' סטארווישלאנה. ד. ליבסקינד, יחד עם שני חברי ארגון נוספים, ארבו לרב-טוראי של הז'אנדארמריה הגרמנית, הרגוהו ולקחו את נשקו. הגרמנים הגיבו בזעם על פעולות אלו, והרחיבו את שעות העוצר ברחבי העיר. כן גבר חשדם, שפעולות אלה הן מבצעים של מחתרת יהודית שבסיסה בגיטו, ולפיכך החלו, בעזרת מלשינים, להתחקות על עקבותיה. ואכן עלה בידי "הארגון היהודי הלוחם" לצבור כמות ניכרת לערך של נשק חם ולהכין חומר-נפץ. גם ההצלחות הראשונות עודדו את הלוחמים לתכנון פעולות מקיפות יותר. מבין התוכניות שהועלו במטה הארגון ותוך התיעצות עם מחתרת פולנית "גווראדיה לודובה", הוחלט על תקיפת מקומות בידור, בתי קולנוע ובתי-קפה בהם בילו חיילים גרמנים. בין היעדים להתקפה היו בתי הקפה "אספלונאדה" ו"ציגאנריה", קולנוע "סקאלה" וכן מועדון הקצינים "זאקופיאנקה". מטעם אי"ל היה בנק האלברייך אחראי לפעולות אלו. הלוחמים חולקו לקבוצות קטנות וצויידו ברימונים. מסיבות שונות לא כל הפעולות הללו בוצעו, אך בתקיפת בית הקפה "ציגאנריה" ב- 22.12.1942 נפגעו גרמנים רבים. לפי מקור אחד נהרגו בהתקפה זו 7 קצינים גרמנים ולפי מקור אחר הסתכמו אבדות הגרמנים ב- 11 הרוגים ו- 13 פצועים. עם סיום הפעולה נסוגו הלוחמים למקומות מחבוא בתקווה למצוא בהם מחסה להתארגנות ולהמשך המאבק, אך חלק מן ה"בונקרים" נתגלו, רבים מאנשי המחתרת נאסרו ואחדים נפלו תוך כדי התנגדות. ב- 24.12.1942 תפסו הגרמנים את ד. ליבסקינד. בקרב שהתפתח בעת ניסיון מאסרו הרג הוא 2 גרמנים אך בסופו של דבר נפל בידיהם. עד סוף דצמבר 1942 נאסרו בעיר עצמה כ- 20 חברי "הארגון היהודי הלוחם" וכ- 70 בבוחניה. העצורים נכלאו בבית הסוהר מונטלופיך. בין הנאסרים היה לאבאן לייבוביץ' ממטה הארגון. מאסרו של לייבוביץ', נפילתו של ד. ליבסקינד, מותם וכליאתם של רבים אחרים פגעו קשה ביותר בארגון הלוחם. בקראקוב רווחה הערכה, שהגרמנים הסתייעו במלשינים יהודים בגילוי המחתרת הלוחמת. ואמנם נאלץ אי"ל לצאת נגד החשודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים. מספר מלשינים הוצאו להורג בידי חברי הארגון. כמו-כן הוחדרו אנשי המחתרת לשורות המשטרה היהודית והם היו מודיעים על האקציות המתקרבות, על התוכניות להתנכל לארגון, וכן שקדו על קיום הקשר בין תאיה השונים של המחתרת. כמה קבוצות, וביניהן אלו שבפיקודו של השיק באומינגר, שלא נתגלו במצוד שלאחר ההתקפה על "ציגאנריה", המשיכו בפעילותם נגד הגרמנים. הם תקפו את משרדי ה"ארבייטסאמט" הגרמני והשמידו את המסמכים שבו, כן חובלה על ידם מסילת-הברזל באזור העיר. אולם הקשיים בפיתוח פעילות לוחמת בתוך העיר הביאו שוב את חברי הארגון לחיפוש אחר אפשרויות לצאת ליער וליצור שם בסיס למאבק נגד הנאצים ועוזריהם. מייטק בירנר, אחד מחברי אי"ל נתפס בדרכו ליער, וקיימת סברה שבעת החקירה ותוך עינויים קשים נשבר בירנר וגילה את סודות הארגון הלוחם. ואכן הגרמנים פשטו על המחבואים של אנשי האי"ל בצד "הארי", רבים נאסרו ואחדים אף נרצחו לאלתר תוך גילוי התנגדות. בין העצורים היתה גם גולה מירר. בפברואר 1943 עלו הגרמנים גם על עקבותיו של השיק באומינגר, ובעת נסיון לעצרו ירה הוא באנשי הגיסטאפו ולאחר-מכן שם קץ לחייו. חברי המחתרת שנאסרו רוכזו בבית סוהר מונטלופיך שבקראקוב. היו ביניהם שמעון דרנגר ורעייתו גוסטה. בבית סוהר זה כתבה גוסטה דרנגר את יומנה הידוע בשם "יומנה של יוסטינה". חיבור זה משמש עדות חשובה ביותר על מאבקם של צעירים יהודים ועל דרכה של המחתרת היהודית בקראקוב ובסביבה. באפריל 1943, בעת העברת האסירים למחנה פלאשוב, תקפו חברי האי"ל הכלואים את שומריהם וניסו להימלט, מאחר שהיו סבורים כי הם מובלים למוות. כמה מן האסירים נהרגו במקום, חלקם נתפסו והועברו לפלאשוב, ואחדים עלה בידיהם להימלט. בין הנמלטים היתה גוסטה דרנגר, וגם שמעון דרנגר הצליח לברוח ממקום מעצרו. למרות שנפצעו בעת הבריחה הגיעו לבוחניה וחידשו כעבור זמן קצר את הפעילות המחתרתית. בבוחניה נפגשו בני הזוג דרנגר עם הלל וודיסלאבסקי ממפקדי האי"ל והוחל בהכנת בונקרים ביערות וישניץ. שרידי הארגון הלוחם אגרו נשק, ציידו את החברים בתעודות מזוייפות כדי להקל על תנועתם ואף הוציאו שוב את ביטאונם "החלוץ הלוחם". בגליונות הבטאון הזה נמסרו ידיעות על מפלותיהם של הגרמנים בחזיתות המלחמה, והושמעו קריאות לאוכלוסייה הפולנית לתת יד למאבק המשותף נגד הכובש הנאצי. כן הזהירו חברי הארגון את הפולנים, שלא ישתפו פעולה עם הנאצים ועוזריהם בהסגרת היהודים. בספטמבר 1943 היתה התנגשות בין חברי אי"ל באיזור קראקוב ובין יחידת AK - "ארמיה קראיובה" - יחידות פולניות צבאיות מחתרתיות המונהגות על ידי ממשלת פולין הגולה בלונדון. בתקרית זו נפצע קשה הלל וודיסלאבסקי ומת כעבור כמה ימים. כפי שניתן ללמוד מן המקורות הפולניים, קיבלו יחידות AK באותה עת הוראות ברורות להילחם ביחידות פארטיזניות יהודיות. ואמנם נפלו מידיהם בחודשים הבאים לוחמים יהודים רבים. ב- 8.11.1943 הגיע שמעון דרנגר לוייליצ'קה לביתו של מרדכי כ"ץ, שהסווה את זהותו כבעל אזרחות הונגרית, ואף עסק בהברחת יהודים להונגריה. בו ביום נתפס שמעון בידי הגרמנים, ולאחר חיפוש בכליו מצאו הללו אצלו אקדח וניירות מזוייפים. לאחר חקירות ועינויים הודה שמעון בפעילות המחתרתית, וכפי שהוסכם בינו לבין גוסטה, אישתו, מסר לידיהם גם את כתובתה מתוך רצונם של בני הזוג למות יחד. ואכן שניהם נרצחו בידי הגרמנים.

 

במלחה"ע ה - II

בסוף 1942 הוחל בהקמת המחנה בשטח בית-הקברות היהודי החדש בפלאשוב, בתחום המחנה נכלל גם בית-העלמין הישן בפודגוז'ה. עד מארס 1943 רוכזו בו כ- 2,500 יהודים, ועם חיסול הגיטו בקראקוב באמצע 1943 הועברו אל המחנה כ- 10,000 יהודים נוספים. היו אלה בעיקר יושבי גיטו א' שהוגדרו כ"כשרים לעבודה". בקיץ 1943 הובאו למחנה האחרונים מאנשי היודנראט בקראקוב ושוטרים יהודים, אשר הועסקו עד אז בסידור הרכוש היהודי לאחר חיסול הגיטו. ביולי 1943 הוקם בשטח המחנה מדור מיוחד לכליאת פולנים, ועד מהרה הפך למחנה נפרד בו הוחזקו בשלב ראשון כ- 600 אסירים פולנים. במחנה בוצעו מעשי רצח בלתי פוסקים. ההוצאות להורג נעשו בעיקר ב- 3 מקומות: בבית-העלמין היהודי, בגבעה הקרויה "גורקה" ובבור שכונה "ליפובי דולק". זקנים וחולים שולחו מדי פעם להמתה באושוויץ. בשטח המחנה היו מוציאים להורג אסירים מבית-הכלא מונטלופיך שבקראקוב. בספטמבר 1943 הובאו למחנה יהודים מטארנוב, לאחר שחוסל שם הגיטו, וכן יהודים מיישובים אחרים באזור, וביניהם מפרוקוצים, וולה-דוחאצקה, מיילץ, סטאלווה-וולה, שבניה, פשמישל ועוד. ב- 11.1.1944 חל שינוי במעמדו של המחנה שהפך מ"מחנה לעבודות-כפייה" ל"מחנה ריכוז", והרציחות במחנה ובסביבתו הקרובה נמשכו ביתר שאת. ביאנואר 1944 הוכנסו למחנה קבוצות יהודים מבוחניה. באפריל 1944 הובאו לכאן מאות יהודים מבוריסלאב ומדרוהוביץ שבגאליציה המזרחית, וכן כ- 10,000 מיהודי הונגריה. במקביל הוצאו מן המחנה באותו פרק-זמן כ- 1,500 יהודים להשמדה באושוויץ. במאי 1944 הוכנסו למחנה יהודים מסלובאקיה. ב- 6.8.1944 הוצאו מן המחנה כ- 6,000 נשים יהודיות מהונגריה והובלו לאושוויץ. ב- 13.8.1944 וב- 17.8.1944 הועברו כ- 5,000 כלואים למחנה מאוטהאוזן. בחודשים שלאחר-מכן שולחו קבוצות נוספות של אסירים למחנה פלוסנבורג, גרוס-רוזן, ראוונסברוק ולשטוטהוף, כן נמשכו בקיץ 1944 שילוחים של האסירים להשמדה באושוויץ. בסתיו החל פינוי המחנה ומשלוחי האסירים הופנו למחנה אושוויץ ולמחנות אחרים על אדמת הרייך. מחנה פלאשוב שוחרר על ידי הצבא האדום ב- 17.1.1945. מפברואר 1943 ועד לסתיו 1944 שימש אמון גט מפקד מחנה פלאשוב, ולאחר המלחמה הוא נידון למוות על פשעיו והוצא להורג. דרך מחנה פלאשוב עברו במשך כל תקופות קיומו כ- 150 אלף אסירים ומתוכם מצאו את מותם כ- 80 אלף איש.

 

סגור

 

במלחה"ע ה - II

קראקוב שוחררה ב- 19.1.1945. העיר עצמה לא נפגעה במהלך הקרבות ועד מהרה התחילו להתקבץ בה ניצולים שהסתתרו בעיר ובסביבתה. בין הראשונים שהגיעו לקראקוב היו 17 ילדים יהודים ששוחררו מאושוויץ. כעבור כמה חדשים החלו חוזרים לעיר ניצולי המחנות. בפברואר 1945 הגיע לקראקוב סאלו פישגרונד - חבר הוועד המרכזי של יהדות פולין, תושב קראקוב ועסקן "בונד" מלפני המלחמה - כדי לארגן, ועד יהודי מקומי. ביוזמת הוועד היהודי נערך מיפקד הניצולים ובאביב 1945 התפקדו 4,282 יהודים. הוועד היהודי הושיט עזרה לשארית הפליטה, בעיקר במזון ובבגדים. בראשית 1946, משהתחילה הרפאטריאציה מברית-המועצות, השתקעו בקראקוב יותר מ- 10,000 יהודים. נוסף לפעולות הסעד מטעם הוועד היהודי המקומי, הושיט הג'וינט עזרה לפליטים וליהודי המקום. באותה עת שוקמו מבנים ציבוריים יהודיים, ואף נעשו ניסיונות לשיקום שארית הפליטה עצמה. הוועד היהודי והג'וינט ארגנו קורסים להכשרה מקצועית, הבטיחו מקומות-עבודה, וקיימו פעולות חינוך ותרבות בקראקוב. נפתח בית-ספר מקצועי מטעם ה"אורט" ובמסגרתו התקיימו קורסים לטכנאי חשמל, רדיו, אלקטרוניקה, טכנאות קולנוע וכן כיתות לתפירה ולגזירה לבנות. ביוזמה משותפת של הוועד היהודי והג'וינט נפתחו בעיר קואופראטיבים לנגרות, לצבעות ולמקצועות בניין אחרים. קואפראטיבים לחייטות ולסנדלרות העסיקו עשרות בעלי-מלאכה יהודים. הציבור היהודי בקראקוב נתן גם את דעתו במידת האפשר על שיקום אתרים יהודיים היסטוריים שבעיר. ביוזמת בולסלאב דרובנר, עסקן PPS-ה הנודע מלפני המלחמה וחבר הוועד הארצי לשיחרור פולין שהוקם ביולי 1944 בלובלין, שוקם בית-הכנסת הגדול והעתיק בקאז'ימייז' והיה בתחילת שנות ה- 60 לסניף המוזיאון הממלכתי בעיר. בראש-השנה תש"ח נחנך מחדש בית-הכנסת של הרמ"א ובשנים שלאחר-מכן שופץ בית-העלמין של הרמ"א שלידו. חלק מן המציבות שוקמו, ורסיסי המציבות שנופצו בעת הכיבוש הנאצי שובצו בחומה המקיפה את בית-העלמין. באותם הימים כיהן כרב בקראקוב ר' מנשה לברטוב. מ- 1945 פעלה במקום ועדה היסטורית יהודית מחוזית. באמצעותה נגבו עדויות על תקופת השואה, והן משמשות עד היום בסיס למחקר היסטורי. עם שחרור העיר חודשה הפעילות הציבורית-פוליטית של היהודים. חוגים של קומוניסטים יהודים, ה"בונד", מפלגות ותנועות-נוער ציוניות פיתחו במקום עבודה פוליטית-הסברתית, חינוכית ותרבותית. בעיר נתקיימו, בין היתר, סניפים של "האיחוד" - "ציונים כלליים", "פועלי-ציון", וכן תנועות-נוער - "השומר הצעיר", "דרור" ו"גורדוניה". ליד הארגונים הציוניים פעלו ספריות, חוגים לדראמה ולספרות וכן קורסים ללימוד השפה העברית. בעיר גם נתקיימו קיבוצי-הכשרה של התנועות הציוניות ששימשו בעיקר כמקום ריכוזם של העולים לארץ-ישראל. עם הפסקת פעילותה של התנועה הציונית בסוף 1949 וביטול הוועד המחוזי והמקומי בעיר, הוקם בקראקוב בהשפעת הקומוניסטים סניף של "האגודה לחברה ולתרבות של יהודי פולין" (TSKZ). נוסף לכך, נתקיים בעיר ועד-הקהילה הקרוי "קונגרגאציה" שריכז סביבו את רוב אוכלוסי היהודים במקום. מטעם ועד-הקהילה סופק מזון כשר, קויים מקווה-טהרה, ואף אורגנו חדרים ללימוד תורה לילדי ישראל. ואולם חיי הקהילה היהודית לאחר המלחמה הופרעו תכופות מחמת גילויים אנטישמיים, לעיתים קיצוניים ביותר. כבר ב- 11.8.1945 נערך בעיר פוגרום. קבוצות של אנטישמים הסתערו על מבנים ציבוריים יהודיים ועל מקומות מגורים. ההתפרעויות נמשכו במשך כל היום ורק בשעות הערב שמו להן כוחות הבטחון הפולניים קץ. מאורעות אלה שימשו אות אזהרה לשארית הפליטה שבעיר. באפריל ובמאי 1946 נרצחו בסביבות העיר כמה יהודים בידי אנשי NSZ-ה, מחתרת לאומנית שפעלה נגד שלטון פולין העממית וקראה לרצח היהודים. גם תמורות בקו הפוליטי ושינויים אישיים בצמרת המפלגה הקומוניסטית ובשלטון בפולין בשנות ה- 50 וה- 60 היו מלווים בגילויי אנטישמיות בעיר. וכך, גלי ההגירה הגדולים בשנים 1946/1945. 1951/1950, 1961/1957 וב- 1968/1967 רוקנו כמעט כליל את הקהילה היהודית מתושביה. בשנות ה- 70 המשיכו להתקיים במקום סניף של TSKZ וועד הקהילה - "הקונגרגאציה". סבורים, כי באמצע שנות ה- 70 היו בקראקוב כ- 500 יהודים.