קרושנייוויצה KROSNIEWICE

עיר בפולין

מחוז: לודז'

נפה: קוטנו

אזור: לודז' והגליל

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ- 3,509

•  יהודים בשנת 1941: 1,200-1,300

•  יהודים לאחר השואה: כ-8

תולדות הקהילה:

טקסט 1

בספטבר 1939, כשהופגזה ק' שלושה ימים, נפלו קורבנות רבים, וביניהם גם יהודים. תוך כדי פעולו המלחמה התנקשו תושבי המקום ביהודים, ובין השאר הוכה יצחק פייביש ריבסקי, שהיה מקובל על יהודי ק' בזכות למדנותו ופעולות הצדקה שלו. ריבסקי נפטר כעבור זמן מועט בשל פגיעות הפורעים. צבאות הגרמנים נכנסו לעיירה ביום ב' דראש-השנה (15.9.1939). תוך כדי כיבוש העיירה היו החיילים הגרמנים חוטפים יהודים ברחוב וגוזזים את זקנם, ועל כן הסתתרו היהודים בבתיהם. החיילים באו לבית הכנסת, ניפצו את השמשות, פרשו את ספרי התורה וחיללו אותם. הנגישות נמשכו: בימים הקרובים הובאו היהודים לבית הכנסת והוכו; שבעה מחשובי העיירה נלקחו כבני הערובה , והוחזקו במאסר עד שהביאו היהודים כופר גבוה. נאסר על היהודים לגדל פיאות וללבוש לבוש מסורתי. הם פונו ממיטב הדירות. הוטלה על היהודים חובת-עבודה, וכל חנויותיהם הוחרמו. בגזל הרכוש היהודי ובהשמדתו השתתפו מפעם לפעם גם פולנים מהערב רב שבמקום; בין השאר נוסרו, נחטבו ונשרפו רהיטי העץ של בית-המדרש. ראש-העיר הגרמני הרבה לבקר ביודנראט, שהוקם בינתיים, ותבע חודשים לבקרים מתן בסחורה ובכסף, וכן אספקת כוח אדם. ראש עיר זה היה מכה יהודים בעצם ידו. ניכרו בו נטיות סאדיסטיות, ובעיקר היה מתעלל בבנות

הגיטו נוסד ב-1940. הוא הקיף רחובות אחדים בסביבת רחוב קטונובסקה, בסך הכל 35-40 בתים קטנים. הצפיפת בגיטו היתה רבה, מה גם שהאוכלוסיה היהודית של ק' גדלה בימי המלחמה עם בואם של כמה מאות מגורשים או פליטים מהסביבה, וב-1940 עמדה על 1,600-1,500 נפש. בבית קטן התגוררו בממוצע 40-50 נפש. תנאי התברואה היו מחרידים, והמים הובאו מחוץ לגיטו. יום-יום יצאו את הגיטו במשמר- שוטרים גרמנים צוותי-עבודה של יהודים, שהועסקו בעיקר בעבודות הרכבת בקרבת לנצ'יצ'ה. חובת העבודה חלה על כל הגברים מבני 18 עד בני 60, שלושה ימים בשבוע (או 20 שעות). לא היו לי#3#די ק' מקורות פרנסה כלשהם, ועל כן נמנע מהם לקנות מזון בשוק השחור, ושרר רעב, אף על פי שבידודו של הגיטו מהסביבה לא היה מוחלט.

מיפגע כב דהיה לאוכלסי הגיטו התנפלויות ושדידות כמעט יום-יום, על פי רוב מעשיהם של השוטרים הגרמנים והפולקסדויטשים, אך לעיתים אף בהשתתפות אוכלוסי המקום הפולנים. במחצית הראשונה של מאי 1940- או 1941 פרעו בעיירה אנשי האס. אס, המשיכו בכך ימים אחדים, הכו את היהודים העובדים במקומות שונים, תקפו את תושבי הגיטו ושדדו דירות. משהתאוננו על כך היהודים באוזני השלטונות הגרמניים, נקמו אנשי האס.אס נקמת דם: הם עינו עד יציאת הנשמה אחד ממארגני התלונה, השען פישל פראנקנטאל: סוס גרר אותו על פני האדמה. אחר כך שבו ותקפו את הגיטו (בשבת), הכו יהודים רבים, כלאו קבוצת יהודים מחוץ לגיטו בבניין ששימש קסרקטין גרמני, ושם התעללו בהם, פצעו רבים ואיימו להמיתם ביריה.

ערב ראש-השנה תש"ב שילחו הגרמנים מגיטו ק' את הטרנספורט הראשון אל מחנות העבודה בסביבות פוזנאן, ובו בעיקר גברים צעירים. מעתה חזרו ונשנו בגיטו צייד הגברים ושילוחם. בסך הכל נשלחו למחנות ארבעה טראנספורטים. כשהוליכו הגרמנים אחת הקבוצות לעבר קוטנו, המיתו בירייה בדרך את חתנו של הרב המנוח ר' שלמה אנגלמן, ר' שמואל חיים ליפשיץ, שאנשי הגיטו ראו בו את יורש תפקיד הרב. לאחר שילוחים אלה נותרו בגיטו בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים.

הישוב היודי בק' חוסל במארס 1942, ביום תענית אסתר. כשהתכנסו היהודים לפני הגירוש, נאם באוזניהם ראש-העיר, הבטיח שהם נוסעים לבסאראביה, ציווה עליהם לנוח לקראת המסע, להתכונן, ועל כן שלח אותם לשוב לבתיהם. מששאלה אחת הנשים אם לא יישלחו היהודים לחלמנו, הכחיש את הדבר בתוקף. בו ביום או למחרתו הוטענו כל יהודי ק' במכוניות, כ-900 נפש, והוסעו אל מחנה ההשמדה בחלמנו. לאקציה נתלוו מעשי זוועה, ילדים קטנים הושלכו מהחלונות וכיוצא באלה מעשים.

לאחר המלחמה התגוררו בעיר זמן קצר קבוצה קטנה של שרידים (80 איש, בקירוב) מיהודי ק' שהתגוררו במקום לפני פרוץ המלחמה. באוקטובר 1945 היו שם 8 יהודים בלבד. מהבניינים של מוסדות-היהודים מלפני המלחמה שרדו בק' רק בית-הכנסת והמקווה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918

במחצית הראשונה למאה ה- 15 זכתה קרושנייוויצה במעמד-עיר, ובמאות ה- 15 וה- 16 התפתחה יפה. במיסמך מ- 1568 נזכרה קרושנייוויצה בין 33 ערים בפולין שבהן כבר נמצאו אז אוכלוסים יהודים. בסמוך ל- 1576 נפלה דלקה שגרמה נזקים כבדים. ומשום כך שוחררו היהודים לזמן-מה מחובת תשלום-מסים. הדעת נותנת, כי בגלל הדלקה יצאו מקצתם של יהודים את העיירה, שכן לפי המספרים מ- 1576 נותרו בה 6 יהודים בלבד. בעקבות המלחמות באמצע המאה ה- 17 שוב נהרסה קרושנייוויצה, ולא נותרו בה אלא 200 אוכלוסים. במאה ה- 18 היה בעיירה ישוב יהודי קטן. ב- 1765 היו שם 18 משפחות יהודים, ומהן גרו בבתים קטנים משלהם 13 משפחות, ואילו 5 גרו בדירות שכורות אצל עירונים או יהודים אחרים. בין יהודי קרושנייוויצה היו אז 3 חייטים, פרוון וגלב. ב- 1793 היו בקרושנייוויצה 26 בעלי-מלאכה, ומחציתם יהודים. בין בעלי-המלאכה היהודים היו 10 חייטים, 2 קצבים ואורג-בד אחד. 11 יהודים עסקו במסחר, מהם היו 5 בעלי חנויות משלהם בשוק, ושאר הששה סחרו בענפים אלה: שניים בבדים, אחד באריגים, אחד בנייר, אחד בעורות ואחד בברזל. שני יהודים חכרו פונדקים בעיירה (שאר 4 הפונדקים היו בידי עירוניים) יהודי אחד חכר את הארנונה שהוטלה על עגלות העוברות בגשר הסמוך לעיירה. בין היהודים היו גם שני חובשים (חירורגים).

במאה ה- 19 שמרה קרושנייוויצה על אופייה כעיירה של חקלאות ומלאכה, אשר גם שווקים וירידים עירוניים נערכים בה, וכן מילאה תפקיד של מרכז-מסחר קטן בסביבה, שנתן אפשרויות פרנסה לאוכלוסיה היהודית הגדלה. בסוף המאה ה- 19 בלט בקרב יהודי קרושנייוויצה סוחר יערות עשיר יעקב ענגעלמאן. בבעלותו נמצאו כמה כפרים ואחד מהם נקרא אף בשמו יאנקוביצה.

במחצית הראשונה של המאה ה- 19 קיימה קרושנייוויצה קהילה עצמאית. דמות בולטת בין רבני קרושנייוויצה היה ר' שמשון ארנשטיין, שכיהן שם בשנים 1849- 1864 (אחר-כך שימש ברבנות באוזורקוב ובקאליש). בקרושנייוויצה עמד בראש הישיבה. נוהג היה לדרוש בשבת וללמד שיעור בשולחן-ערוך ובעין-יעקב. נודע ברבים כבורר פיקח ומעשי בדיני-תורה, ונוטה לקולא בפסקי-הלכה. חיבורים ושאלות-ותשובות שלו הוציא לאור נכדו בשני ספרים: "נזירות שמשון", וכן "תפארת שמשון". לאחר ר' שמשון אורנשטיין ישב זמן מועט על כס הרבנות בקרושנייוויצה ר' אברהם לנדאו, הנודע כאדמו"ר מצייחאנוב, בעל השאלות- ותשובות "אגלי טל". אחריו כיהן ברבנות בקרושנייוויצה (עד 1876) ר' אברהם בורנשטיין, בעל "אבני נזר". ב- 1877 נתמנה לרב ר' גרשון אנגלמן, בן ר' אהרן, רבה של קולו. ר' גרשון אנגלמן שימש קודם ברבנות בשלשין. לאחר מותו ב- 1901 עלה על כס-הרבנות בקרושנייוויצה בנו, ר' שלמה אנגלמן, ישב עליו עד מלחמת העולם ה-II ומת בגיטו קרושנייוויצה ב- 1941. בשנים 1888- 1912 ישב בקרושנייוויצה האדמו"ר ר' חיים לרמן, בן ר' אליהו, רבה של ויסקיטקי. במחצית השנייה למאה ה- 19 התגורר בקרושנייוויצה תלמיד חכם מובהק, ר' אביגדור שמואל, אחיו של הרב גרשון אנגלמן. לאחר מותו ב- 1903 פרצה מחלוקת בין קולו לבין קרושנייוויצה על הזכות לקבור את הנפטר. בית-הדין של קרושנייוויצה פסק לקברו במקום.

בתחילת המאה ה- 20 נתארגנו בקרושנייוויצה הקבוצות הראשונות של הבונד. אחרי מהפכת 1905- 1907 נתפזרו בגלל המאסרים שביצאו אז השלטונות, אחדים מחברי הקבוצות נמלטו אף לחו"ל. בעת מלחמת העולם ה-I סבל הישוב מרעב ומגפות. אולם חרף המצב הירוד, גילו יהודי המקום פעילות תרבותית וחברתית ענפה. הוקם אירגון "הזמיר" ולידו ספרייה. בעת ההיא הופיעו בקרושנייוויצה הקבוצות הראשונות של ציונים.

בין שתי המלחמות

אחרי מלחמת העולם ה-I חלה ירידה במצבם הכלכלי של יהודי קרושנייוויצה. האמידים כביכול (סוחרי תבואה, סוחרי בהמות וסוסים וכדו') ירדו מנכסיהם, ואילו העניים (הסוחרים הזעירים, הרוכלים ורוב בעלי המלאכה) הגיעו עד לפת לחם ממש. בעת המלחמה שבין פולין ובריה"מ (1920) אסרו השלטונות הפולניים כמה יהודים מתושבי קרושנייוויצה, האשימו אותם בריגול לטובת הבולשוויקים וארבעה מהם נכלאו במחנה שליד קראקוב. גם יחידות הצבא הפולני של הגנרל האלר עשו שפטים ביהודי המקום, בעברם דרך העיירה (גזזו ומרטו זקנים של היהודים והיכום). בעת מצוקה זו, פרצה גם מגפה של טיפוס בהרות שהפילה קרבנות רבים בקרב יהודי המקום.

בשנות 1924- 1925 גברה בקרושנייוויצה הפעילות של סניפי האירגונים הציוניים במקום (נתקיימו שם סניפים של כמעט כל האירגונים הציוניים שבפולין דאז); אירגנו אז מועדון, חוגי דראמה וספריות. ליד המועדון נתקיימה אף תזמורת כלי נשיפה. בקרב הציונים היתה השפעה ניכרת למאוחדים בליגה למען ארץ ישראל העובדת, ואחריהם צעדו הציונים הכלליים. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1939 זכו הליגה למען ארץ ישראל העובדת ב- 28 קולות, הציונים הכלליים (על המשמר) ב- 23, ויתר המפלגות אך בקולות מספר. בהשפעה ניכרת זכה הבונד המקומי. בשנות ה- 30 הוקם בניין בית המפלגה שלו ובו אולם הצגות וכן ספרייה. בין מנהיגי הבונד המקומי בלטה אישיותו של המנהיג הצעיר ישראל הופמן. בהיותו בשנות ה- 30 פעיל בבונד הווארשאי צורף למועצה הראשית של איגוד פועלי הקונפקציה, בתקופת השואה היה פעיל במחתרת הגיטו בווארשה. לאחר דיכוי המרד בגיטו זה שולח למחנה העבודה פוניאטובה והשתתף שם בניסיון ההתנגדות המזויינת של קבוצת אסירים יהודים. בקרושנייוויצה פעלו גם בתקופה שבין המלחמות כמה תאים של המפלגה הקומוניסטית; כמה מהפעילים היהודים נאסרו, ונשפטו; אחדים שולחו אף למחנה ריכוז ברזה קרטוסקה.