תרומות
נארול NAROL
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: לובאצ'וב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 1,817
· יהודים בשנת 1941: כ- 734
תולדות הקהילה:
נארול, שנקראה עד 1648 פלוריאנוב, נוסדה ב- 1585 כעיר פרטית של האצולה, ב- 1592 העונק לה מעמד של עיר, וכן נקבעו בה ירידים שנתיים ויום-שוק שבועי. בעשורים הראשונים לקיומה התפתחה העיר יפה וסוחריה ניהלו אף עסקים עם גדאנסק. נארול נהרסה כמעט כליל ב- 1648, עת צבאות חמיילניצקי והטאטארים בעלי-בריתו צרו עליה וכבשוה כעבור 3 ימי מצור. לפי הכרוניקאים בני הזמן נספו אז, או נשבו , יותר מ- 20,000 אנשים, נשים וטף מהעיר ומסביבתה, פולנים ויהודים, שביקשו להם מקלט בעיר המוקפת ביצורים. הללו שנמלטו מן הטבח שוטטו זמן רב ביערות הסביבה, והרעב הביאם עד למעשי קאניבאליות. העיר טרם שוקמה ושוב התנהל בסביבתה קרב בין הטאטארים והפולנים, בפיקודו של יאן סובייסקי, אולם הפעם היתה ידם של האחרונים על העליונה. לא פסחו על נארול גם המאורעות הסוערים של תחילת המאה ה- 18, ורק במאה ה- 19 היא שוקמה במעט. בשנות ה- 20 לאותה מאה הקים בעלי העיר ארמון מפואר בעיירה, מקום מיפגש לאצולה שבסביבה ומקור-פרנסה לתושבי המקום. בתקופה ההיא נודעה נארול בייצור רעפי-עץ. על ראשוני היהודים בנארול נמסר בתעודות מ- 1613. באותה שנה העיד בפני בית הדין היהודי בנארול איש אחד על 11 יהודים ששירתו ביחידת הקוזאקים שנלחמה בצד הפולנים נגד הרוסים. ב- 1629 נמצאו בידי היהודים 40 בתים, וכעבור כ- 15 שנה הגיע מספרם של הבתים עד 60. התפתחותו המהירה-למדי של היישוב היהודי ושל כלכלתו (הסוחרים היהודים מנארול הגיעו עם סחורתם עד לגדאנסק) פסקה באופן טראגי בעת הגזירות של ת"ח ות"ט. משהגיעו חיילות חמיילניצקי אל מבואות העיר נמצאו בה, לפי האומדן של הכרוניקאים באותו זמן, יותר מ- 10,000 יהודים תושבי המקום, ובעיקר פליטים מהסביבה. עם התקרב האויב ביקשו היהודים להימלט על נפשם בטענה ש"אינם למודי מלחמה", אולם בעלי העיר אסר עליהם לעזוב את המקום. כשהסתערו חיילי חמיילניצקי על העיר הסתגרו יהודים רבים בבית-הכנסת. הקוזאקים פרצו את שעריו ועשו טבח אכזרי בנמצאים בו. את הבית העלו באש ובו נספו החללים, הפצועים, וכן המעטים שטרם נטבחו. כשוך הטבח קברו יהודי פשמישל את חללי החרב והאש. הקהילה היהודית שוקמה במאה ה- 18, אולם לא חזרה לקדמותה. ב- 1766 נדרשה הקהילה על-ידי ועד אוצר המלוכה לסלק את חובותיה שהצטברו במס-הגולגולת. במאות ה- 19 וה- 20 לא התפתח היישוב למעשה, ויהודי המקום.היו שרויים במצוקה כלכלית. נוסף לכך היה המקום מועד לפורענות. ב- 1904 היה בו ניסיון של עלילת דם. תלמיד נוצרי דקר את חברו בסכין והשליכה אל תיקו של נער יהודי. הופצו שמועות שהנער היהודי דקר ילד נוצרי. המורה, שראתה את המתרחש, מנעה עלילת-שוא זו. ב- 1908 נרצחו בעל, אשתו ובתם, יהודים תושבי הכפר הסמוך לנארול, והשתררה בסביבה אווירת פוגרום. ב- 1910 נחטפה מנארול נערה יהודיה, בתו של המוזג, והובלה אל מנזר ולא הוחזרה להוריה אפילו לאחר שבית-המשפט הורה להחזירה. באפריל 1918 התאספו איכרי הסביבה בנארול, מצויידים במקלות ובמוטות-ברזל, ועשו פוגרום ממש ביהודי המקום. רבים נפצעו ונגרם נזק לרכושם. ב- 1933 הבעירה יהודיה זקנה חולת-רוח אש, ובשריפה שהתלקחה נאכלו 20 בתים של יהודים. 23 משפחות (כ- 100 נפשות), רובן עניות, נותרו ללא קורת-גג. באותו זמן אירע מעשה בלתי-שכיח בקרב היהודים - כמה מהסוחרים העדיפו לשכור עגלות אצל האיכרים. העגלונים היהודים ראו בכך מניעת פרנסתם, והדברים הגיעו לידי התכתשויות. יהודי-סוחר שנחבט מת מפצעיו; 2 עגלונים הועמדו לדין. משמותיהם של הרבנים שכיהנו בנארול עד גזירות ת"ח ות"ט ידוע לנו שמו של ר' משה-ירמיה הכהן ב"ר אליעזר וולשוס. בעת מאורעות הדמים גלה לאשכנז, היה רב במיץ ועסק גם ברפואה. ר' משה חיבר ספר "ברכת טוב". הוא נפטר ב- 1659. בסוף המאה ה- 18 ובתחילת ה- 19 ישב על כס הרבנות בנארול ר' יעקב (לא ידוע שם אביו); ממנו ירש בנו ר' אברהם. לאחר פטירתו ב- 1851 נתמנה לאב"ד ר' יצחק-משולם-זלמן ריינמאן ב"ר דוד (כנראה חתנו של ר' אברהם). מ- 1880 המשיך בכהונתו בנו ר' שלום ריינמאן. בין שתי מלחמות-העולם המשיכו לכהן ברבנות בנארול בני שושלת ריינמאן: ר' צבי (1929) ואחריו ר' לייב ור' חיים (האחרונים נספו בשואה). ראוי לציין, שרבני נארול חלשו במאה ה- 20 גם על היישוב היהודי בליפסקו הסמוכה. ההווי החסידי ושליטת הרבנים החסידים בנארול עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה לא הותירו מקום להתפתחות של תנועות מודרניות.ובתוכן התנועה הציונית בנארול בתקופה ההיא. בקהילה שלטו חסידים, בעיקר חסידי בלז, ואפילו בבחירות לוועד הקהילה, שהתקיימו ב- 1934, נמחקו על ידיהם כ- 50 איש מרשימת הבוחרים, רובם ציונים. אף-על- פי-כן חדרו לנארול בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם התנועות הציוניות והוקמו במקום סניפים של ארגוני הציונים הכלליים, ההתאחדות והרביזיוניסטים וכן קן של הנוער הציוני. באיגוד הציוני התחייה נרשמו, לאחר הקמתו ב- 1933 , יותר מ- 50 חברים. בבחירות לקונגרס הציוני, שהתקיימו ב- 1931, קיבלה רשימת הציונים הכלליים 154 קולות, המזרחי - 21, ההתאחדות - 68 והרביזיוניסטים 14 קולות. ב- 9.9.1939, לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה, נכנסו לעיירה הנאצים. בו ביום הרגו ביריה יהודי אחד (או 3). יומיים לאחר כניסתם פתחו הנאצים את המרתפים השייכים ליהודים, ואשר אוחסנו בהם ביצים משומרות בסיד - מסחרם של רבים מיהודי המקום, והרשו לאוכלוסים מהנוצרים לשדוד את הביצים וכן את רכושם של יהודים בבתיהם. הכומר המקומי (שעד לאותו זמן נחשב בעיני היהודים לאנטישמי) עשה מאמצים למניעת השוד. השמיע דרשה ציבורית בגנות השודדים וגירש מהעיירה את איכרי הסביבה, שבאו לשם שוד. הנאצים קראו לרב העיר ר' מאיר-יחיאל שפירא (היה זה כנראה בראש השנה), והטילו עליו את האחריות האישית בסך 25.000 זלוטי שהיה על היהודים לשלם תוך יומים; כן דרשו מתן מזון-מותרות (קפה, שוקולד יין). הרב התחבא בכפר הסמוך, ואחר-כך נמלט לעיר אחרת. לפי ידיעה לא מהימנה הוציאו הגרמנים אחר-כך את כל היהודים ליער ואיימו להרגם, אבל לבסוף שיחררו אותם. סיוטם של היהודים יום-יום היתה עבודת-הכפייה בשביל הגרמנים. היישוב היהודי בנארול התקיים עוד 2- 3 שבועות בלבד. אחר-כך ציוו הגרמנים (או התירו) ליהודים לעזוב את העיירה הנמצאת באיזור-הגבול, ולעבור לתחום-הכיבוש הסובייטי..רוב היהודים עברו לראווה-רוסקה. לימים שילחו השלטונות הסובייטיים מראווה-רוסקה רבים מפליטים אלה לאיזורים מרוחקים בברית-המועצות. בזכות הגלייה זו שרדו לאחר המלחמה רבים לערך מתושבי נארול לפני המלחמה: כ- 100 איש. בסביבת נארול וליפסקו הסמוכה הקימו הנאצים ברבע הראשון של 1940 מחנה-עבודה יהודי, אחד משורת מחנות כאלה בקצה הדרומי של הדיסטריקט לובלין, באותו זמן ליד הגבול הגרמני-סובייטי, שתכליתו בניין ביצורים בגבול. מרכז המחנות היתה בלז'ץ.