תרומות
נובי דבור NOWY DWOR
ישוב עירוני בפולין
מחוז: וארשה
נפה: וארשה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-7,829
· יהודים בשנת 1941: כ-3,916
· יהודים לאחר השואה: כ-450
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
במאה ה- 14 היתה נובי דבור יישוב כפרי. היא נבדלה מכפרי הסביבה במבצר שנמצא בה, שהיה לו ערך אסטרטגי רב לכל איזור מאזוביה. היישוב התפתח במהירות בגלל השירותים והמזון שסיפקו התושבים לאנשי המבצר. בשנת 1374 הוענקו לנובי דבור זכויות עירוניות. בשנות החמישים של המאה ה- 17 נפגעה נובי דבור קשה ממלחמת השוודים. בתים רבים נהרסו אז. העיר שוקמה רק לקראת סוף המאה ה- 18. אז הוקמו בה מפעלי התעשייה הראשונים, בתי חרושת לטקסטיל ולייצור רפסודות וסירות. לאחר חלוקת פולין השלישית בשנת 1795 עברה נובי דבור לשליטת הפרוסים ולאחר מכן נכללה בנסיכות וארשה (1807) ובמלכות פולין (1815). להתפתחותה של נובי דבור סייעה רבות הקמתו בשנת 1823 של המבצר במודלין הסמוכה לה; מבצר זה שימש בסיס מרכזי לכוחות הצבא הרוסי בפולין. בזכות המבצר מצאו את פרנסתם רבים מתושבי נובי דבור . בשנת 1843 הוקם מחסן תבואה ששימש את המבצר במודלין. במאה ה- 19 גדלה אוכלוסייתה של נובי דבור פי שלושה. בד-בבד גדל גם מספר הבתים - מ- 81 בשנת 1797 ל- 370 בשנת 1897. בשנים האחרונות של המאה ה- 19 הוקמו בנובי דבור מפעלים לייצור נרות, סבון וכלי חרסינה. במלחמת העולם הראשונה נכבשה נובי דבור בידי הגרמנים והללו החזיקו בה משנת 1915 עד תום המלחמה. כבר במאה ה- 18 נמצאו בנובי דבור יהודים, שהשתקעו בה בשל ההגבלות שהיו מוטלות על מגורי היהודים בווארשה. בנובי דבור לא היו קיימות הגבלות כאלה מפני שהיתה זו עיר פרטית בבעלות האצילים שבאיזור. נובי דבור היתה למעין פרבר של וארשה. היהודים גרו בה וניהלו את עסקיהם בווארשה. נובי דבור נודעה בעולם היהודי בשל בית הדפוס של ספרים עבריים שהקים בה בשנת 1780 המדפיס הנוצרי הנודע מווארשה יוהאן אנטון קריגר. בית הדפוס התפתח במהירות. קריגר הביא לנובי דבור למעלה מ- 40 פועלים יהודיים; ביניהם היו רבים שרכשו ניסיון במלאכת הדפוס העברי בבתי הדפוס הוותיקים בפולין ובמדינות אחרות( זולקווה, דובנה, פרנקפורט ע"נ אודר): מגיהים, סדרים, יוצקי אותיות, מדפיסים, כורכים. בין הספרים שנדפסו בנובי דבור היו חומשים, מחזורים, סליחות, קינות, לוחות( מדי שנה בשנה). מלבדם נדפסו כאן גם "גבורות השם" של המהר"ל מפראג, "איגרת המליצה והמשפט" של מהר"ל מרגליות (אבד"ק שצ'בז'שין-שעברשין), "קב הקמח" של ר' צבי הירש קיידנובר, בנו של ר' שמואל קיידנובר, מחבר הספר "ברכת הזבח", שהיה אבד"ק פרנקפורט דמיין, ועוד מספר ספרים חשובים ("חובות הלבבות", "יוסיפון", שלחן ערוך, אורח חיים). בית הדפוס הזה ניגש גם להוצאת התלמוד הבבלי, אבל ממנו יצאו לאור רק מסכתות אחדות. קריגר פנה אל הממשלה בבקשה שתכפה על הקהילות היהודיות לרכוש רק את הש"ס הנדפס בנובי דבור , אבל בקשתו נדחתה והוא נאלץ להפסיק את ההדפסה. מסביב לבית הדפוס התפתח מסחר בספרים. סוחרים רבים, מקרוב ומרחוק (גם ממדינות אחרות ובמיוחד מליטא) נהגו לבוא לנובי דבור כדי לרכוש ספרים (17 מוכרי ספרים גרו בנובי דבור בקביעות). בשל המרד הפולני של שנת 1795 נאלץ בית הדפוס להפסיק את פעולתו. כאשר חודשה הפעילות לאחר שנתיים היה הכרח לצמצם את תפוקתו ולהשתמש בשתי מכונות דפוס בלבד במקום הארבע שפעלו בו קודם. בשנת 1813 נסגר בית הדפוס לחלוטין והועבר לווארשה. כל החומר הטיפוגרפי ומכשירי הדפוס נרכשו בידי המדפיס צבי הירש נוסונוביץ', שהקים בווארשה בית דפוס חדש בשנת 1813. בתקופת מלכות פולין נהנו היהודים בנובי דבור מן האפשרויות הכלכליות שפתח לפניהם המבצר המרכזי במודלין הקרובה. הלך וגדל מספר החנויות והמסבאות ששירתו את הפועלים שעסקו בבניית המבצר ואת אנשי חיל המצב שנהגו לבלות את חופשתם בנובי דבור . עיקר פרנסתם של היהודים בנובי דבור היתה ממלאכה ומן המסחר הזעיר. בסקר של פרנסות יהודיות בנובי דבור משנת 1888 נמנו 1,811 מפרנסים; מאלה היו 215 חנוונים, 20 בעלי דוכנים בשוק, 17 קצבים, 15 סוחרי תבואה, 5 סוחרי עורות, ו- 4 רוכלים בכפרים. בין בעלי המלאכה בלטו החייטים (80) הסנדלרים (53), האופים (18), הזגגים (10) והנפחים (6). במחצית השנייה של המאה ה- 18 כבר היתה במקום קהילה מאורגנת והיה ביכולתה להחזיק רב משלה. בין השנים 1778- 1785 כיהן בתפקיד הרב בנובי דבור ר' אוריאל מריטשיוואל (עיירה קטנה ששימשו בה ברבנות גם ר' שמעלקא מניקלסבורג ור' לוי יצחק מברדיטשוב). בתקופת כהונתו חדרה החסידות לנובי דבור והיכתה בה שורשים עמוקים. בשנות ה- 50 של המאה ה- 19 שימש כרב ואב"ד בנובי דבור במשך זמן קצר ר' חנוך העניך מאלכסנדר. בין השנים 1863- 1898 כיהן בנובי דבור ר' יעקב משה תאומים ומשנת 1904 עד ימי השואה ישב על כס הרבנות בנובי דבור הרב הנודע ר' ראובן יהודה נויפלד, מגדולי הרבנים ומראשי אגודת הרבנים בפולין. הרב נויפלד היה רבה האחרון של הקהילה. בית הכנסת, שעמד על תלו עד שנת 1939, הוקם במחצית השנייה של המאה ה- 19. הבית שופץ בשנת 1911. בית עלמין קודש בעיר כבר בסוף המאה ה- 18. בהתחלה קברו בו את מתיהם גם יהודי וארשה. בראשית המאה ה- 20 הופיעה בנובי דבור קבוצת הציונים הראשונה "חיבת ציון". באותו זמן נוסד גם תא של ה"בונד", אלא שחבריו נרדפו בידי השלטון הרוסי בגלל השתתפותם במאורעות המהפכניים של 1905- 1907. בימי מלחמת העולם הראשונה התרוששו תושבי העיר ובתוכם גם היהודים. בשנת 1915 נכבשה נובי דבור בידי הגרמנים ומאימת הצבא הכובש נטשו את העיר רבים מתושביה היהודיים. המסחר והמלאכה של היהודים שותקו כמעט לחלוטין. לעומת זה גילו יהודי המקום פעילות חברתית ותרבותית ענפה, דבר שהתרחש גם באזורים אחרים של שטח הכיבוש הגרמני. אז נוסדו ספרייה ואולם קריאה והוקמה חברת "הזמיר" לדרמה ולספורט.
משנכנס הצבא הפולני לנובי דבור התעללו חייליו ביהודים, מרטו את זקניהם, הרביצו בהם מכות ושדדו מכל הבא ליד. בעת מלחמת פולין-ברית המועצות, בשנת 1920, כבש הצבא האדום את נובי דבור ושלט בה זמן קצר. כשחזר הצבא הפולני הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם הבולשוויקים וכעונש הוחרמו חנויות רבות שהיו בבעלותם. רק בהשתדלותם של הצירים היהודיים בסיים הפולני הוחזר הסדר במקום ופסקו ההתנכלויות ליהודים. בתקופה שבין שתי המלחמות המשיכו יהודי נובי דבור להתקיים כבעבר: הם עסקו במסחר, בתעשייה זעירה, במלאכה וברוכלות בכפרים. בין בעלי המלאכה בלטו החייטים, הכובענים והפרוונים. היו מהם שעסקו גם בעשיית בגדים מוכנים. העירייה ניסתה להעביר את בעלי הדוכנים היהודיים מכיכר השוק למקום שמחוץ לעיר, כביכול מטעמים אסתטיים. היהודים חששו שהדבר יקפח את פרנסתם והתנגדו בתוקף. לאחר מאמצים רבים והשתדלויות בוטלה התוכנית. עשרות נשים יהודיות עסקו במלאכת הרקמה. כמה עשרות יהודים עבדו כפועלים בבתי חרושת שהשתייכו ליהודים ואף לנוצרים. בידי היהודים נותר רק ה"מונופול" על המסחר הזעיר והרוכלות בכפרים, אולם גם העוסקים בענפי פרנסה אלה נאלצו להתחרות קשה בקואופרטיבים של הפולנים. מצבם הכלכלי של הרוב הגדול של יהודי נובי דבור היה קשה מאוד. כדי להקל את המצב נוסדו בשנת 1925 שני איגודים כלכליים שגילו פעילות ערה: איגוד הסוחרים והאיגוד של בעלי המלאכה. באותה שנה נוסד בנק קואופרטיבי שבא לעזרת הנזקקים בהלוואות שהעניק להם בריבית נמוכה. בשנת 1926 הוקמה קופת "גמילות חסדים" וזו העניקה הלוואות ללא ריבית. בתקופה הנדונה ניכרה בקרב יהודי נובי דבור התעוררות של חיי התרבות והחברה. מלבד ה"תלמוד תורה" שהיה קיים כאן עשרות שנים הוקם בית-ספר עממי מיסודה של "צישא"( ארגון מרכזי של בתי-ספר ששפת ההוראה שלהם היתה יידיש). בית-ספר זה נקרא בשם "בית-ספר יידישאי חילוני". בשנת 1927 נוסד בית-ספר נוסף, אלא ששפת ההוראה בו היתה עברית. בשנת 1929 הקימה "אגודת ישראל" בנובי דבור בית ספר דתי לבנות "בית יעקב". בשנת 1930 התארגנה ישיבה בשם "בית יוסף". בנובי דבור פעל גם בית-ספר יסודי ממשלתי לילדים יהודיים ("שאבאסובקה"), אך למדו בו בעיקר הבנות. בשנות ה- 20 המאוחרות הוקמו שתי ספריות, אחת על שם "שלום עליכם" והשנייה על שם ליפא מינדלאק (בהשפעתו של ה"בונד). ההסתדרויות והמפלגות הציוניות גדלו בתקופה זו לממדים ניכרים. מבין סניפי המפלגות הציוניות צעדו בראש "פועלי ציון". עם התגברות האנטישמיות ארגנה תנועת "פועלי ציון" קבוצה להגנה עצמית. הרוויזיוניסטים הקימו את הסניף של תנועתם בשנת 1928. השפעה מרובה היתה לסיעת הציונים הכלליים ול"המזרחי", שסניפו הקים בשנת 1931 נקודת הכשרה, ובה התכוננו כ- 20 צעירים וצעירות לעבודה חקלאית ולמקצועות אחרים בארץ-ישראל. להלן תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: בשנת 1929 עלה מספר הקולות של "על המשמר" על אלה שניתנו ל"פועלי ציון" - 61 מול 41. יתר הקולות התחלקו כדלקמן: "המזרחי" - 33; "עת לבנות" - 32; הרוויזיוניסטים - 18. בשנת 1933 זכו "פועלי ציון" בשני שלישים מכל הקולות ובשנת 1935 זכתה ה"ליגה למען ארץ-ישראל העובדת" ב- 364 קולות; "על המשמר" קיבלה 208, "המזרחי" - 168, "עת לבנות" - 21, הרוויזיוניסטים - 6. בשנים 1929 - 1935 גדל מספר השקלים שנמכרו בנובי דבור פי ארבעה. "אגודת ישראל" התבססה גם בנובי דבור , כמו בערים אחרות בפולין הקונגרסאית, על הריכוז הגדול של חסידי גור. היא היתה מתחרה כמעט שווה לציונים במאבק על ההשפעה בציבור היהודי ובמוסדותיו. כאמור, ייסדה "אגודת ישראל" את בית-ספר לבנות "בית יעקב", שלמדו בו כ- 150 בנות. היא הקימה בשנת 1929 סניף של "פועלי אגודת ישראל" ובחסותו פעלו קופת "גמילות חסדים" ונקודת הכשרה חקלאית. בציבור הפועלים היהודיים היתה השפעה רבה ל"בונד". המפלגה הקימה בנובי דבור גם סניפים של ארגוני הנוער שלה - "צוקונפט" ו"סקיף". יהודי נובי דבור היו מיוצגים במועצת העיר. בבחירות שנערכו בשנת 1923 נבחרו 8 נציגים של הגוש הלאומי, מתוך 16 חברי המועצה העירונית. ה"בונד" זכה במנדט אחד. המצב השתנה בבחירות שנערכו בשנת 1927. אז עלה מספר נציגי ה"בונד", שקיבל 5 מנדטים, בעלי המלאכה היהודיים קיבלו 2 מנדטים והקומוניסטים היהודים - שהופיעו ברשימה בשם בדוי מפני שמפלגתם לא היתה חוקית - קיבלו מנדט אחד. הפעם קיבל הגוש הלאומי רק 2 מנדטים. מועצה זו פוזרה בידי השלטונות. בבחירות חוזרות שוב זכה ה"בונד" כ- 5 מנדטים. בשנת 1934 קיבל ה"בונד" 4 מנדטים והגוש הלאומי - 2. כלומר, בסך הכל נבחרו 6 נציגים יהודיים מתוך 16 חברי המועצה. בבחירות האחרונות שהתקיימו בשנת 1939 ירד עוד יותר מספר הנציגים היהודיים; נבחרו 4 יהודים בלבד, שניים מן ה"בונד" ושניים מן ה"גוש הלאומי". בשנת 1925 התקיימו בחירות לוועד הקהילה. ה"בונד" קיבל 3 מנדטים, ה"מזרחי" קיבל מנדט אחד, רשימת "בעלי בתים" בלתי מפלגתיים קיבלה 2 מנדטים, "אגודת ישראל" - 1, גליל יבלונה - 2. בבחירות שנערכו בשנת 1936 קיבל ה"גוש הלאומי" 2 מנדטים, הרוויזיוניסטים - 2, "בעלי בתים" - 1, "אגודת ישראל" - 3. בשנות ה- 30 הלך וגבר החרם נגד המסחר והמלאכה של היהודים. כמו-כן רבו המקרים של הצבת משמרות חרם לפני חנויותיהם של היהודים. בשנת 1934 תקפו בריונים את רוכלי הירידים היהודיים, הפכו את דוכניהם, היכו בהם וגירשו אותם. חמישה בריונים הובאו לבית המשפט אבל הוטל עליהם רק קנס סמלי. בשנת 1936 נופצו שמשות במספר בתי יהודים. האלימות הביאה אף לפציעתם של כמה יהודים. הפרעות חזרו ונשנו בשנת 1938. חיילים פולניים ממבצר מודלין התנפלו על חנויותיהם של היהודים וגזלו סחורות בלי מפריע. בשנת 1939 הוקם בנובי דבור מחנה של נוער פולני שניהל תעמולה אנטישמית ובעקבותיה הוכו פעמים רבות ברחובות העיר ילדים ובני נוער יהודיים.
כאמור, נובי דבור סמוכה למצודת מודלין, שהיתה אמורה להגן על בירת פולין וארשה. בשל מיקומה, ספגה העיר הפצצות כבדות של מטוסי חיל האוויר הגרמני והפגזות של חיל התותחנים הגרמני. כבר מיומה הראשון של מלחמת העולם השנייה נהרסו שלושה-רבעים מבתי העיר. ביניהם היו בית הכנסת ובתים רבים של יהודים, שנמצאו במרכז העיר. רוב יהודי נובי דבור ברחו לווארשה. אלה שנשארו במקום השתתפו בהגנת מודלין. המצודה נפלה ב- 29 בספטמבר 1939, יומיים לאחר כניעתה של וארשה. מאות יהודי נובי דבור נהרגו בחודש הראשון למלחמה בעיר מולדתם, בדרכים ובווארשה בעת המצור. לאחר שנסתיימו הקרבות החלו יהודי נובי דבור לחזור לעירם. רבים מהם לא מצאו את בתיהם שנהרסו, אחרים מצאו את הבתים, אך אלה היו ריקים מכל או מאוכלסים בגרמנים מקומיים ("פולקסדויטשה") או בפולנים. מן היום הראשון לכיבוש נחטפו יהודים לעבודות כפייה מפרכות; היהודים הועסקו בייחוד בניקוי השטח מגוויות ומפגרים, בסילוק ההריסות, בתיקון דרכים וגשרים, בניקוי העיר והמצודה ובעבודות שונות במספנת מודלין. בזמן העבודה ספגו העובדים מכות רצח מידי השומרים הגרמניים. את השלטון בעיר תפסו ה"פולקסדויטשה". אחד מהם, ונדט, התמנה לראש העיר. שליטיה החדשים של נובי דבור נהגו לבוא, ביום ובלילה, ולהיכנס לבתי שכניהם היהודיים ולקחת מכל הבא ליד. כל החנויות ובתי העסק היהודיים הוחרמו, המוסדות היהודיים נסגרו. בסתיו 1939 נכללה נובי דבור ב"בצירק ציחנאו". ככל יהודי ה"בצירק" חויבו גם תושבי נובי דבור לענוד טלאי צהוב על חזיהם ועל גבם. כמו-כן הוטלו על היהודים גזרות מגזרות שונות. כנראה שבדצמבר 1939 אספו הגרמנים את כל ספרי הקודש בכיכר השוק. הם פקדו על היהודים להופיע בשוק בטליתות. אחד היהודים נצטווה להצית את הספרים באש. הוא סירב ועל כך הוכה למוות. שאר היהודים אולצו לשיר ולרקוד סביב המדורה. באותה תקופה דרשו השלטונות מיהודי נובי דבור לשלם "קנס" שנע בין 20,000 ל- 50,000 זלוטי. כדי להבטיח שהיהודים אמנם ישלמו את הכסף תפסו הגרמנים יותר מ- 20 בני ערובה. לאחר ששילמו היהודים את הכסף שוחררו בני הערובה לבתיהם. אחד מהם, חיים אברמציק, נפטר ימים ספורים לאחר שחרורו כתוצאה מן המכות שקיבל בעת מעצרו. לקראת סוף 1939 נערך מפקד של יהודי נובי דבור ונמצא שהיו בעיר 2,800 נפש (לפני מלחמת העולם השנייה גרו בנ"ד כ-4,500יהודים). הגרמנים הכריזו על גירוש היהודים לגנרל גוברנמן. רובם עזבו את עיר מולדתם. גברים צעירים ברחו לברית המועצות, משפחות פנו בעיקר לווארשה. בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת 1940 היו בווארשה כמה אלפים מיוצאי נ"ד. רוב הפליטים מנ"ד חיו בווארשה חיי מצוקה. גם רבים מבני נ"ד האמידים, שהצליחו להעביר חלק מרכושם לווארשה, התרוששו לאחר זמן קצר ונזקקו לעזרה. בווארשה ארגנו בני נ"ד עזרה הדדית. מסתיו 1939 ועד מארס 1940 פעל ברחוב מילה 16 מטבח ציבורי של יוצאי נ"ד בהנהלתם של נחום נויפלד ומנשה קוכאלסקי. בהגשת עזרה לזולת הצטיין במיוחד חיים ורמוס. בתקופת המשלוחים והמרד (יולי 1942-מאי 1943) בנה ורמוס בונקר והסתיר בתוכו רבים מבני עירו. בווארשה השתכן גם רבה של נ"ד, ר' ראובן יהודה נויפלד. בשהותו בגטו היה הרב נויפלד פעיל בסניף הג'וינט בתחום הסיוע לבני תורה. הוא פנה לרבני ארצות הברית בקריאה לעזור לעמיתיהם בפולין הכבושה. למרות שהיתה לו אפשרות לעזוב את פולין ולעלות ארצה אפילו בעת המלחמה בחר הרב נויפלד להישאר להמשיך במעשי צדקה.בהיותו חולה הוא שולח בספטמבר 1942 למחנה המוות. לקראת סוף 1939 נשארו בנ"ד כנראה לא יותר מ-1,000 יהודים, והם העניים ביותר, שהתגוררו בשכונת "פיאסקי". הם קיבלו תעודות זיהוי של הרייך הגרמני. במשך כל שנת 1940 היתה המקור היחיד לפרנסתם "החוקית" העבודה בקבוצת העובדים היהודיים בראשותו של רוטשטיין, שביצעה עבודות שונות בעיר. בשנת 1940,כשהחמיר מאוד מצב היהודים בווארשה, החלו לחזור משם היהודים מנ"ד. בגלל קרבתה של נ"ד לגבול הגנרל גוברנמן (8 ק"מ בלבד) נהגו רבים מן היהודים לנוע, עד קיץ 1942,מנ"ד לווארשה ובחזרה. הם עסקו בעיקר בהברחת מזון ואפילו גזר דין המוות הצפוי להם לא הרתיע אותם ממעשה זה. ידוע, שבמאי 1940 הוצאו להורג במחנה המעבר בדז'יאלדובו 4ו יהודים מבני נ"ד. הם הואשמו בהברחת הגבול. בתחילת 1941 הקימו הגרמנים בשכונת "פיאסקי" גטו. הגטו הוקף בגדר עץ ובה שני שערים. באותה תקופה התמנה היודנראט. בראשו הועמד רוטשטיין, לשעבר פקיד בתחנת החשמל. חברי היודנראט היו: הרמאן אברמוביץ, נחמן רייכמאן וישראל טישלר המכונה סקרובאק. רוטשטיין התפטר מתפקידו כעבור זמן קצר. הוא לא עמד בדרישות הגרמנים להסגיר לידיהם את בני נ"ד שחזרו הביתה מנדודיהם, מעשה שפירושו היה מוות למוסגרים. במקום רוטשטיין התמנה ליושב-ראש היודנראט יוסף גרשון, איש צעיר, סטודנט לשעבר. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית ובראשה עמד יעקב באראנק. בגטו היה בית סוהר ועל הכלואים בו שמרה המשטרה היהודית. לפעמים הצליחו המשפחות לשחרר את יקיריהן תמורת שוחד ששולם לשוטרים, אבל בדרך כלל הועברו האסירים לידי הגסטפו ומשם כבר לא היתה דרך חזרה. עם הקמת הגטו הורע מצבם של היהודים. כולם הצטופפו בשטח קטן ומוזנח, ללא תנאים סאניטריים כלשהם. בגלל הניתוק מן האוכלוסייה הנוצרית גברו הקשיים בהשגת מזון. מנות המזון שחולקו ליהודים היו קטנות והן ניתנו רק לבעלי תעודות זיהוי של ה"רייך השלישי". המנה היומית של לחם, שעורבב, כמסופר, בקמח ערמונים, היתה 330 גרם לנפש. אחת לשבוע קיבל כל אחד כנראה גם 120 גרם בשר סוס ופעם בחודש - 500 גרם קמח שחור. כדי להתקיים היו רוב היהודים חייבים להבריח מזון לגטו תוך סכנת נפשות או לפחות לרכוש אותו מידי מבריחים. מתחילת 1941 עבדו רבים מיהודי נ"ד מחוץ לגטו: קואופרטיב של בעלי מלאכה יהודיים, שעסק בתפירת מדים לאנשי הגסטפו והמשטרה הגרמנית; בעבודות שחורות בנ"ד ובמודלין, כגון הכנת חוטי תיל דוקרני, שנועדו להישלח לשטחי ברית המועצות; אחרים הועסקו בבניית שדה תעופה צבאי לא הרחק מנ"ד. תמורת חלק מן העבודות הללו קיבלו העובדים תשלום זעיר. בגטו פרצה מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים. כדי להתמודד עמה הוקם בגטו בית חולים זעיר. בחולים טיפלו אחיות יהודיות בהשגחתו של ה"פלדשר" (מרפא) הפולני ז'וראווסקי. במאי 1941 הביאו לגטו מכונת חיטוי ובמשך שבוע שלם חיטאו את חפציהם של היהודים. כמו כן הריצו הגרמנים את כל תושבי הגטו לנהר ויסלה. שם הכריחו את כולם, גברים ונשים, זקנים וילדים, לפשוט את כל בגדיהם ולהיכנס לנהר. הבגדים נלקחו שוב לחיטוי. האנשים עמדו במשך שעות בתוך המים הקרים ורק לקראת ערב הרשו להם לחזור לבתיהם. עקב ה"מרחץ" וה"חיטוי" חלו ונפטרו אנשים רבים. ב-14 במאי 1941 מיד לאחר ה"רחצה", גורשו 400 תושבי הגטו ללגיונובו. זקנים וחולים הובאו לשם במשאיות, האחרים הוצעדו ברגל. בלגיונובו הוכנסו כולם ל"הסגר". הגטו בנ"ד נסגר רשמית ב-17ביוני 1941. מספר תושביו היה אז כנראה 2,000 בערך. ביום ראשון, 6 ביולי (לפי גירסה אחרת היה זה ב-13 ביולי)1941, לפנות בוקר, כיתרו את הגטו אנשי האס"אס, המשטרה הגרמנית והפולנית. הם פתחו את שער הגטו שהוביל לכיכר השוק והורו ליהודים לצאת מבתיהם תוך 10 דקות ולהתרכז בכיכר. הגרמנים הריצו את היהודים במכות אכזריות, בצריחות, מלוות נביחות ונשיכות של כלבים. בכיכר השוק נערכה "סלקציה". מתוך הנאספים הוצאו 600 עד 750 צעירים, גברים ונשים, "כשירים לעבודה", והוחזרו לגטו.השאר גורשו למחנה הריכוז בפומייחובק. כששבו הצעירים לגטו הם מצאו ברחובותיו גוויות רבות של נשים, ילדים וזקנים, שנדקרו באכזריות בכידונים. בין הנרצחים היו גם אחדים מבני משפחתו של יושב-ראש היודנראט יוסף גרשון.28 הנרצחים הובאו לקבורה בבית העלמין היהודי. האיש שקבר אותם, אהרון לייב קנכט, נהרג גם הוא - בידי הגרמני שהשגיח על עבודתו. סביר להניח, שבתחילת סתיו 1941 הוכנסו לגטו נ"ד יהודים, שעדיין חיו בכפרי הסביבה. בנובמבר 1941 הובאו לנ"ד יהודי זאקרוצ'ים ו-1,200 יהודים מווישוגרוד. בין הפליטים היו גם מספר משפחות מפלונסק. מספר תושבי הגטו התקרב אז כנראה ל-3,000. שטח הגטו הורחב עד פסי הרכבת והוקם "גטו קטן", שבו הצטופפו יהודי וישוגרוד. בחדר קטן אחד התגוררו עד 20 איש. לפי עדויות של בני וישוגרוד, היה מעבר בין שני חלקי הגטו ובו בדקו שוטרים יהודיים בכליהם של העוברים אם אינם מבריחים דבר מה. בסוף נובמבר 1941 צורפו ליודנראט שלושה נציגים של יהודי וישוגרוד: לייזר רוטבארט, יואל ליפה קרוי ויואל בוים. לעזרת הפליטים הוקם בגטו מטבח ציבורי ובו חילקו מעט מרק תפוחי אדמה עם גריסים. בסוף 1941 או תחילת 1942 שוב פרצה בגטו מגפת הטיפוס, הפעם בקרב הפליטים. יום יום מתו 3-2 בני אדם. יש להניח, שבגלל המגפה נפטרו אז לפחות 200 איש. בבית החולים הזעיר טיפל בחולים במסירות ה"פלדשר" ציטרון מלגיונובו, אך עזרתו היתה מוגבלת בשל חוסר תרופות ובשל תזונה בלתי מספקת. במחצית השנייה של שנת 1941 התחייבו יהודי הגטו לספק בכל יום 300 עד 400 פועלים למספנת מודלין. את האנשים היו מוציאים בבקרים מבתיהם שוטרים גרמניים ויהודיים.באותו זמן שהו במודלין מאות חיילים גרמניים נכי מלחמה, שהוסתו נגד היהודים "האשמים בפרוץ המלחמה ובצרותיהם". הם נקמו בעובדים היהודיים, הכו אותם והתעללו בהם. יהודים רבים ניסו להתחמק מעבודות כפייה אלה והשוטרים ערכו מדי פעם סריקות בבתים. מי שנתפסו שולחו למחנות עבודה. באחד מימי ספטמבר או אוקטובר 1942,לאחר בדיקה חוזרת בבתים, הוצאו מהם בין 40 ל-50 גברים. הם הובאו למודלין ועבדו כל היום בקבוצה נפרדת תחת השגחה מוגברת של הגרמנים. למרות זאת הצליחו כמה מהם לעזוב את הקבוצה ולהסתתר בתוך קבוצות אחרות של עובדים יהודיים. הנשארים בקבוצה הנפרדת, 29 במספר, הוצאו להורג לאחר גמר העבודה. הם נורו למוות על גדות הנהר. במאי 1942 הקימו הנגרים היהודיים, לפי פקודת הגסטפו, 7 עמודי תלייה. ב-28 במאי התקיימה לעיני כל יהודי הגטו הוצאה להורג של 7 בחורים בני 16 עד 25. הם נתלו באשמה של הברחת מזון לגטו. המוצאים להורג היו: רפאל בראון, דוד ברישקובסקי, שמרל גולדברג, דוד זאמיאטין, טאשיימקה, משה לוין ומנדל רובינשטיין. כעבור מספר שבועות הוצאו להורג 5 יהודים מצ'ייחאנוב (אהרון, בנימין ורגינה קירשנבאום, אהרון גלבארט ואליהו לינדנברג) בקיץ 1942 הומתו בתלייה בנ"ד 8ו גברים. את הנשים הוציאו להורג בדרך כלל בירייה, לפעמים לעיני כל תושבי הגטו. ב-2 או ב-4 באוקטובר 1942 חוסל הגטו בלגיונובו הקרובה. כ-100 איש הצליחו לברוח בעת ה"אקציה" ולהגיע לגטו בנ"ד ושם נעצרו בידי המשטרה היהודית. רוב האסירים שוחררו הודות להשתדלויות ולשוחד ששילמו קרוביהם לאנשי היודנראט המקומי. 38 גברים, נשים וטף הסגיר היודנראט לידי הגרמנים. אלה הסיעו את 38 היהודים עד לגבול עם הגנרל גוברנמן ושם הרגו אותם. ב-26 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו בנ"ד אנשי הגסטפו, הז'אנדארמים וה"פולקסדויטשה". שערי הגטו נסגרו. כל העבודות מחוץ לתחום הגטו הופסקו. ב-28 באוקטובר הוכנסו לגטו נ"ד 2,600 יהודים מצ'רווינסק. מספר התושבים עלה כנראה על 5,000. הצפיפות הגיעה לשיאה. ב-16 בנובמבר הוציאו הגרמנים פקודה, לפיה על כל היהודים למסור לידי היודנראט תוך יומיים את כל דברי הערך שהיו עדיין ברשותם. ב-20 בנובמבר יצא את נ"ד המשלוח הראשון לאושוויץ. במשלוח זה היו כל היהודים מעל לגיל 40- חולים, נכים, נשים ללא בעלים ועם ילדיהן. ב-9 בדצמבר עזב את העיר המשלוח השני ובו נכללו הכשירים לעבודה ; ב-12 בדצמבר יצא המשלוח השלישי והאחרון. אנשי היודנראט נסעו בקרון האחרון שנותק מן הרכבת בווארשה. כמה וכמה מיהודי נ"ד היו פעילים בתנועת ההתנגדות שלחמה בגרמנים. במרד גטו וארשה, באביב 1943,לחמו שושנה יקובוביץ (נפלה בקרב), זושא(זיגמונט) פאפייר (נפל בקרב), חיים ורמוס (נספה במחנה), מנשה קובאלסקי (נספה), יוסף ליטמנן, פנינה פאפייר, חנה לובלסקי (אנה קובאלסקה),לובה שינדלר. ארבעת האחרונים הצליחו להימלט מן הגטו הבוער דרך תעלות הביוב. הם הגיעו ליערות וישקוב והצטרפו לקבוצת הפרטיזנים היהודיים על שם מ' אנילביץ. ליטמנן ולובה שינדלר נפלו בקרבות, פנינה פאפייר וחנה לובלסקה שרדו.בהכנות למרד במחנה המוות טרבלינקה ובמרד עצמו, שפרץ ב-2 באוגוסט ,1943 השתתפו כמה מיהודי נ"ד : האחים בודניק (אחד מהם, אפרים היה חייל בצבא הפולני), יעקוב דומב, טיק. בזונדרקומנדו באושוויץ עבדו בסתיו 1944 כ-15 יוצאי נ"ד.יש להניח, שהם השתתפו במרד הזונדרקומנדו ב-7 באוקטובר 1944. כולם נהרגו בזמן ההתקוממות. ביניהם היו האחים גוז'יק, גוטמן בראנדשטיין, שלום צוקייר ויוסף שול. במחנה אושוויץ נספתה קבוצה של יוצאי נ"ד שהיגרו לצרפת לפני ספטמבר 1939. הם נעצרו בצרפת והובאו למחנה המוות בפברואר 1943.כמה מיהודי נ"ד הצליחו להימלט מן הגטו ולהסתתר ב"צד הארי". אחדים הוסגרו בידי הפולנים לידי הגסטאפו או נרצחו בידי האנשים שנתנו להם מחבוא זמני. כך נהרגו פנחס קאלוואריסקי וברל צינאמון. לעומת זאת היו גם יהודים שניצלו הודות לעזרתם של הפולנים. ביניהם היתה משפחת קנכט (אב, אם ושני ילדיהם). את הילדה לאה טאוס הסתיר כומר נוצרי בביתו. הילדה שרדה. לפי עדותה עלו הגרמנים על עקבותיה ודרשו מן הכומר להסגירה. הוא סירב ועל כן הוכה עד מוות. לפני המלחמה, בשנת ,1939 מנתה קהילת נ"ד כ-4,500 יהודים. לאחר המלחמה נותרו בחיים בין 400ל-450 מיהודי העיר.רוב-רובם ניצלו מפני ששהו בברית המועצות. עשרות אחדות שרדו במחנות; רק בודדים עברו את השואה ב"צד הארי". לאחר המלחמה חזרו חלק מן הניצולים לנ"ד וניסו להסתגל למציאות החדשה. הם התארגנו, ייסדו ועד יהודי, החלו לעבוד והקימו משפחות חדשות. אולם בסופו של דבר עזבו כולם את פולין בגלי ההגירה השונים.