תרומות
ניימירוב NIEMIROW
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ראווה-רוסקה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 2,463
· יהודים בשנת 1941: כ- 1,510
· יהודים לאחר השואה: יחידים ניצלו
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
ב- 1939, באמצע ספטמבר בקירוב, נכנסו יחידות הצבא הגרמני לניימירוב אבל כעבור שבועיים נסוגו אל קו-התיחום הגרמני-סובייטי. בזמן קצר זה פשטו הנאצים על בתי היהודים ושדדו את חפצי-הערך תוך מעשי התעללות. הגברים גויסו לעבודת-כפייה. כשנכנסו הסובייטים לעיירה, לקראת סוף ספטמבר, נשמו היהודים לרווחה. על-אף המדיניות של המשטר החדש - כגון החרמה והלאמה, איסור המסחר והמלאכה הפרטיים, פירוק הארגונים היהודים, התאנות לעשירים ולעסקנים הציבורים, חיו האוכלוסים בשלום. הכול מצאו להם תעסוקה, וסחרו בחשאי עם האיכרים. בתקופת השלטון הסובייטי מנתה האוכלוסיה היהודית בניימירוב כ- 2,500 נפש; עלייה זו במספר האוכלוסים מקורה כנראה בחודשים הראשונים למלחמה, עם גבור זרם הפליטים משטחי פולין המערביים שנכבשו על-ידי הגרמנים. לאחר שפרצה המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות, נכנסו הגרמנים לניימירוב ביום 27.6.1941. החיילים הפולשים הרגו ברחוב 8 יהודים. כעבור זמן קצר עברה הנהלת העיר לידי הלאומנים האוקראינים, שאסרו 38 יהודים לפי רשימה שהוכנה מראש (בטענה, כי שיתפו פעולה עם השלטונות הסובייטים). הם ירו בהם מחוץ לעיר. מעתה נחטפו יום-יום יהודים לעבודת-הכפייה. נגזזו זקניהם ופיאותיהם של יהודים עוברי-אורח מצד אחד של הפנים; הוגבלה תנועת היהודים ושעת העוצר נקבעה לשבע בערב; נאסר עליהם להתרחק מהעיר יותר מק"מ ומחצית- ק"מ, וכן נאסר עליהם לקנות מזון מן האיכרים. אמנם סחר זה התנהל בחשאי גם עתה, אבל היה מלווה סכנת- נפשות. השלטונות הגרמניים ציוו על יהודי ניימירוב להקים יודנראט. חברים בו היו 10 מבין אנשי האינטליגנציה המקומית. ליושב-ראש נתמנה ישראל שאל (או שול), ולפי מקור אחר: שארף. משאר חברי היודנראט ידועים שמותיהם של יעקב שלוסמאן ומרדכי קראמאייזן. הוקמה גם משטרה יהודית. משימת היודנראט היתה הספקת כוח- עבודה לשלטונות. בחודשים הראשונים לכיבוש דרשו הגרמנים מכסה יומית של 100 גברים. היודנראט שלח קריאות התייצבות לפי תור שקבע. לעתים במקום הנקרא יצא לעבודה בן-משפחה אחר, ואילו העשירים שילמו את שכרם של מחליפים. העבודה היתה קשה (סלילת דרכים, עבודה בשדה וכדומה), ולעתים נמשכה מזריחת השמש עד מאוחר בלילה. מקומות-עבודה רבים היו מרוחקים מהעיירה. אחת האחוזות, שאליה יצא יום-יום צוות עובדים מניימירוב, היתה מרוחקת 10 ק"מ. מקצתם של יהודים עבדו אפילו בראווה-רוסקה, שם רוכזו והיו שבים לבתיהם רק לשבת וליום ראשון. העבודה היתה מלווה מכות ומעשי-התעללות. פעם אחת ערכו השוטרים האוקראינים שעשוע לעצמם. הם הריצו קבוצת פועלים מהלך 5 ק"מ אחרי משאית, שעליה ניגנה תזמורת אוקראינית. היודנראט שימש לגרמנים מען קבוע לדרישת כסף ולקבלת סחורות שונות. התביעה הגדולה ביותר הוגשה בשלהי 1941. היודנראט האיזורי בראווה-רוסקה נצטווה לאסוף מידי היהודים בכל הנפה סכום-כסף גדול וכמות ניכרת של זהב, עורות וסחורות אחרות. כל יודנראט מקומי הוטל עליו חלק מהמכסה. על היודנראט בניימירוב הוטל לספק מאה אלף זלוטי, כמות זהב ותכשיטים, רהיטים, ואפילו קמח וחזירים, שנקנו על-ידי היודנראט בניימירוב מידי האיכרים. היודנראט חילק את המכסה בין היהודים העשירים בניימירוב ובו-בזמן נדרשו גם היהודים באיום של עונש מוות למסור את מוצרי-הפרווה שברשותם. בניימירוב היו חטיפות של צעירים - גברים בעיקר - לשילוח למחנות-העבודה באיזור. הגרמנים דרשו את האנשים מידי היודנראט, אבל חברי המועצה לא יכלו כנראה לגייס את האנשים, או שלא רצו, ועל כן ביצעו השוטרים הגרמנים והאוקראינים מצוד בבתים וברחובות. הגדול בשילוחים היה בדצמבר 1941. הוא הקיף כמה מאות גברים, שהועברו לתחנת-איסוף בראווה-רוסקה ומשם למחנות שונים. כן מספרים העדים על מצוד של 40 גברים למחנה שליד סטאניסלאבוב, על שילוח 150 גברים למחנות ויניקי ויאקטורוב, על שילוח 100 גברים לראווה-רוסקה (לעבודה בבניין מסילת-רכבת), וכן על שילוח 200 גברים ונשים לקאמיונקה וולובסקה (גם הם לעבודה ברכבת). ייתכן, כי כמה מידיעות אלו נוגעות לאותו שילוח. מלבד החטיפות למחנות, היו צוותי יהודים מניימירוב יוצאים יום-יום לעבודה בסביבה, בסלילת דרכים ובחוות. בסתיו 1941 באו, כנראה, לניימירוב מספר לא גדול של יהודים מכפרי הסביבה ורביצ'ין, דישיוב וזוואדוב, שנצטוו ע"י השלטונות הגרמניים לעקור לניימירוב או לראווה-רוסקה. בניימירוב לא הוקם גיטו. המגע עם האוכלוסיה הנוצרית עדיין היה קל יחסית גם בשנת 1942, מה גם שיהודים רבים היו יוצאים את העיר לעבודה. המסחר החשאי נמשך. כמה יהודים שנתפסו בהברחה הוצאו להורג. לא קשה היה להשיג מזון אך מחירו היה גבוה, וחוגים רחבים יותר ויותר של האוכלוסיה המידלדלת סבלו חרפת רעב. אקציית הגירוש הראשונה בניימירוב היתה ביום 15.7.1942. לפתע באה יחידת שוטרים גרמנים, ובעזרת השוטרים האוקראינים הקיפו את הרובע, שאוכלוסיית היהודים היתה צפופה בו. המצוד התחיל בבתים וברחובות. מספר רב של יהודים התחבאו ברגע האחרון בכל מחבוא שמצאו, או ברחו ליער. השוטרים ירו ביהודים שניסו להימלט; גם החולים והתשושים נורו במקום. היהודים שנתפסו, כ- 800 במספר, הועלו על משאיות והוסעו לראווה-רוסקה. כעבור ימים מעטים (27.7.1942) היה שם שילוח למחנה-ההשמדה בבלז'ץ, והעקורים מניימירוב רובם נכללו בשילוח זה. כעבור ימים אחדים, לאחר האקציה בניימירוב, יצאו נמלטים רבים ממחבואיהם ביער ושבו לעיירה, אך מצאו את דירותיהם ריקות; הן נשדדו בידי השוטרים האוקראינים והאוכלוסים. האוכלוסיה היהודית בניימירוב מנתה אז יותר מאלף נפשות. עתה חששו מפני האקציה העלולה לבוא כל רגע. ועל כן השתדלו למצוא מקומות-עבודה "טובים", כדי להיחלץ ממנה. רבים פנו לעבודה בחוות החקלאיות שבסביבה, וגרו שם. עם כל סימן מאיים, ובעיקר עם בואה של מכונית-שוטרים, היו יהודי העיירה וגם הגברים באחוזות בורחים ליער. אקציית הגירוש השנייה היתה בספטמבר 1942, לאחר ראש-השנה תש"ג. לא ידוע אם הפעם שולחו היהודים שנתפסו לבלז'ץ, או נורו במקום. מכל מקום לאחר אקציה זו נותרו בניימירוב יהודים מעטים. כעבור זמן קצר נצטווה היודנראט לעקור את השרידים (וביניהם גם את הפועלים הגרים במקומות-העבודה) לראווה-רוסקה. עקירה זו היתה בסוף ספטמבר 1942 (אחרי חג הסוכות). היהודים הורשו לקחת עמם מיטען, ככל שיכלו לשאתו. העשירים שכרו עגלות, אבל בדרך שדדו אותם שוטרים אוקראינים. מעתה היתה ניימירוב רשמית "יודנריין". יהודים מעטים נשארו חבויים בסביבה, ביער, או אצל איכרים. עשרה צעירים, שנמלטו ממחנה ראווה-רוסקה בקיץ 1943 (ביניהם יהודים אחדים בני ניימירוב), התחבאו במחפורות- עפר ביער בסביבת ניימירוב. בעזרת נוצרים מכרים קנו קצת נשק, ואילו מזון קנו מאת האיכרים או שאספו בשדות. במאי 1944, בשעת מצוד השוטרים הגרמנים על המתחבאים ביער, נפלו בקרב-היריות שניים או שלושה מחברי הקבוצה, והשאר זכו לראות בשחרור הסביבה על-ידי הצבא הסובייטי בסוף יולי 1944. מלבדם נשארו בחיים כמה יהודים שהיו חבויים אצל נוצרים. לאחר שהתגלו התהלכו שרידים אלה ימים אחדים בעיירה הרוחשת סכנות לחייהם. שניים מהם נרצחו בידי האוקראינים הלאומנים לאחר השחרור. צעירים יהודים אחדים גויסו לצבא הסובייטי, והאחרים יצאו את העיירה לפולין ולארצות אחרות.
ניימירוב הוקמה ב- 1570 וקיבלה מעמד של עיר פרטית בבעלות האצולה. ב- 1655 נפגעה העיר קשה מדליקה שאכלה כמעט את כל בתיה. ב- 1671 ניצח המלך יאן סובייסקי את הטאטארים בקרב, שהתחולל ליד ניימירוב, ושיחרר מידיהם שבויים רבים. לקראת סוף המאה ה- 18 נתגלו במקום מעינות גופרית. ב- 1815 הקים בעליה דאז מרחצאות-מרפא וביתנים למבריאים. ב- 1870 נבנה אולם להצגות ולהופעות התזמורת. הדליקה שפרצה בעיר ב- 1834 גרמה נזקים רבים לעיירה, ואז החלה הירידה של המרחצאות. באותה תקופה ניסו בעלי ניימירוב לפתח מפעלי- תעשיה במקום (מפעלי-נייר, מפעל לייצור זכוכית), אולם הללו לא החזיקו מעמד זמן רב ובשנות ה- 60 למאה זו נסגרו. בעיר פעלו מבשלת בירה וטחנה המופעלת במים. במלחמת-העולם הראשונה עשו בה הכובשים הרוסים הרס רב. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם המשיכו המרחצאות לפעול, אולם בהיקף קטן והמבריאים בהם הלכו ופחתו. היהודים היו בין ראשוני המתיישבים בעיר. ב- 1589 מוזכר יהודי כחוכר טחנת-הקמח שבמקום. ב- 1599 העניק בעלי העיר זכות-יסוד ליהודים המתישבים בניימירוב, ולפיה הותר להם לסחור בלי שום הגבלות, בדומה לסוחרים הנוצרים, וכן לעסוק בכל מלאכה, אלא שעל בעלי- המלאכה הוטל עליהם לספק לבעלי העיר שנה בשנה 10 אבנים (320 ליטראות) חלב, ומכאן שהיו ביניהם קצבים. בכתב-הזכות הנ"ל גם צויין, שבעלי העיר מקציבים ליהודים מגרשים לבניין בית הכנסת, בתנאי שלא יקום בכיכר השוק, לבית הרב ולבית החזן וכן קרקע לבית- העלמין. ליהודים הותר אז לקנות בתים ומגרשים מידי הנוצרים וכן לנטוש את העיר כרצונם. ואכן כבר ב- 1629 נמצאו בבעלות היהודים 16 בתים, וב- 1643 הגיע מספרם ל- 21. היישוב היהודי בניימירוב גדל במאה ה- 18. ב- 1717 שילמו היהודים 150 זהובים מס-גולגולת. בנוסף לסכום הנ"ל נתחייב מיכאל, פרנס הקהילה, לשלם באותה שנה 110 זהובים מס-גולגולת. כנראה היה האיש עתיר-נכסים. עיסוקם של יהודי ניימירוב עד לקראת סוף המאה ה- 18 היה בחכירה, מסחר ומלאכה. עם הקמת המרחצאות בעיר הורחבו וגוונו מקורות הפרנסה (אכסניות למבריאים, מסעדות ופונדקים, וכן הסעת המבריאים על-ידי עגלונים יהודים). ב- 1817 הקים בעלי העיר אף בית-מרחץ המיועד ליהודים בלבד, ובו 30 חדרי-הארחה וכן 40 אמבטיות. עם ירידת קרנה של ניימירוב כמקום-מרפא לקראת סוף המאה ה- 19, היו המסחר הזעיר, הרוכלות בכפרים וכן המלאכה המקורות העיקריים לפרנסתם של היהודים. עם בעלי המלאכה היהודים שבמקום נמנו, בין השאר, בעלי מקצועות נדירים כגון: עושה רעפי-עץ, עושה רשתות ומסננות משיער-סוסים, סנדלרים שייצרו נעלי-בית מלבד וכן צובעי בדים גסים למלבושים בשביל כפריי הסביבה. בתחילת המאה ה- 20 נעשה ניסיון להקמת בית-ספר מקצועי לילדי ישראל מיסודו של הבארון הירש, אולם הניסיון לא עלה יפה. בעת הכיבוש הרוסי (1914- 1915) במלחמת-העולם הראשונה נהרסו בתים רבים של יהודי ניימירוב וכן נחרב בית-הכנסת הישן, הבנוי אבן. בגמר המלחמה לא חזרו יהודים רבים שנמלטו מהמקום לעיר-מולדתם. לעזרת היישוב היהודי בניימירוב ובשיקום הריסותיו בא הג'וינט, ואילו בני העיר שישבו בלבוב עזרו גם בשיקום בית-הכנסת ההרוס. מצבם הכלכלי של יהודי ניימירוב הלך ורע בשנות ה- 30, בין היתר עקב ההסתה האנטישמית ופעולתה של הקואופרציה האוקראינית והפולנית. סיוע מעט קיבלו הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים מקופת גמ"ח, שנוסדה בניימירוב ב- 1928. בשנת התקציב 1936- 1937 נתנה קופה זו 59 הלוואות בסך כולל של 5,633 זלוטי. בין הלווים היו 20 בעלי מלאכה, 37 סוחרים זעירים ו- 2 חקלאים. קהילה מאורגנת עצמאית על כל מוסדותיה היתה בניימירוב כבר בעשורים הראשונים למאה ה- 18. רבני ניימירוב הידועים שכיהנו במאה זו הם. ר' חיים כ"ץ מיאבורוב, שעבר אחר-כך לכהן כראב"ד בלבוב והיה ראש מדינה דגליל לבוב ופרנס דד"א (1720), ור' אליעזר חיות ב"ר יצחק (כיהן אחר-כך בפשבורסק ובשצ'ורוביצה). הוא התיישב בברודי, שם נפטר ב- 1767. מרבני ניימירוב שכיהנו במאה ה- 19 ידועים לנו: ר' נפתלי-אריה-לייבוש אבנד (נפטר ב- 1870). את כיסאו ירש נכדו ר' מנחם-מנדל-שלמה ב"ר צבי אבנד. הלה כיהן בניימירוב יותר מ- 30 שנה. חיבר את הספר "עבודת משא" (חידושים למסכת חולין). בעת מלחמת- העולם הראשונה (ב- 1917) כיהנו בניימירוב ר' דניאל רוטמאן ור' אלתר רבינוביץ; אחד מהם, קרוב לודאי, כדומ"ץ. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם כיהן כראב"ד ר' צבי-הירש אפשטיין, ור' יחזקאל אייכנשטיין היה רב או אדמו"ר במקום. שניהם נספו בתקופת השואה. עד מלחמת-העולם הראשונה שרר בניימירוב הווי חסידי- מסורתי. ראשי המדברים בה היו חסידי בלז. לא היה בעיירה מקום לתנועות פוליטיות וחברתיות מודרניות. גם לאחר המלחמה ניסו רב המקום וכן יו"ר הקהילה להפריע בקיום אספות ועצרות-עם בבית-הכנסת או בבית- המדרש. אולם בתקופה זו כן הוקמו במקום סניפים של ארגונים ציונים: אחוה, המזרחי, התאחדות-פועלי ציון. לארגונים אלה היו נציגים בוועד-הקהילה. בשנים 1932- 1934 נתקיים בניימירוב גם בית-ספר עברי משלים של "תרבות". בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 נתחלקו קולות המצביעים בניימירוב כלהלן: הציונים הכלליים - 23, המזרחי - 2, התאחדות - 9 והרביזיוניסטים - 4 קולות. ב- 1935 הצביעו השוקלים: הציונים הכלליים - 84, המזרחי - 85, ובעד רשימת א"י העובדת - 72 קולות. במקום נתקיימה גם אגודה תרבותית ע"ש י.ל. פרץ ולידה ספריה. ב- 1933 נידון ל- 5 שנות מאסר יהודי מניימירוב על פעילות קומוניסטית.