תרומות
אופאטוב OPATOW
עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אופאטוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
לובלין
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 8,827
• יהודים בשנת 1941: כ- 5,462
• יהודים לאחר השואה: כ- 300
תולדות הקהילה:
היישוב היהודי עד שנת 1918
א', יישוב עתיק יומין על הוויסלה, באזור של יערות ואגמים, היתה במאה ה-12 מקום מושבם של מושל האזור (הקשטלן) ושל הבישוף הקתולי. בשנת 1237 הוענקה לה פריווילגיה שהסדירה את זכויותיהם של התושבים, וב-1361 קיבלה מעמד של עיר וזכויות נרחבות. בשנת 1514 עברה א' לידי האציל קשישטוף שיידלצקי, ששיקם את העיר, הקיף אותה חומה, בנה בה טירה ובניין לשלטון המקומי ושיפר את הספקת המים לתושבים. בא' התקיימו שני ירידים שנתיים ושני ימי שוק בשבוע.
בזכות מיקומה על צומת דרכים חשוב היתה א' כבר עם ייסודה למרכז של סחר בעץ. ממנה הובלו העצים בנהרות וביבשה לנמל גדנסק (דנציג). בשלהי המאה ה-16 נסללה דרך מסחר חדשה שחיברה את א' עם ערים אחרות באזור,ומאז גדלה חשיבותה כמרכז מסחר אזורי. במאה ה-17 היו בעיר כ-200 בעלי מלאכה למקצועותיהם. השוודים, שפלשו לאזור באמצע המאה ה-17, זרעו בעיר הרס וחורבן - בתים רבים עלו באש, האוכלוסייה הידלדלה, ונדרשו עשרות שנים עד שהשיכה לעצמה את מעמדה כמרכז אזורי. בשנת 1793, עם חלוקתה השנייה של פולין, נפלה א' בחלקה של אוסטריה, ב-1807 נכללה ב"נסיכות ורשה" ובשנת 1815 צורפה למלכות פולין הקונגרסאית. במאה ה-19 התחדש תהליך הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית. בשלהי המאה ה-19 היו 119 מכלל 457 הבתים בעיר בנייני אבן או לבנים. בתקופה זו התפתחו קשרי המסחר של פולין הקונגרסאית עם גדנסק, וא' שימשה תחנת ביניים שממנה הושטו על הוויסלה דוברות עמוסות תבואה, עצים וסחורות אחרות. בעיר נוסדו אז כמה מפעלים חדשים - לייצור עולש, עמילן וצמר-גפן - ובראשית המאה ה-20 הוקמו שתי טחנות-קמח ובתי-חרושת למסרקים ולמחטים וסיכות. גם הסחר ביין מהונגריה ומצרפת וסחר המלח היו ענפים חשובים בכלכלתה.
בימי המרד הפולני של 1863 התנהלו ליד א' קרבות עזים, ששיתקו את מהלך החיים התקין בעיר. יהודי העיר סייעו למורדים. מפקד המרד האחרון, לודוויק זווייז'דובסקי, הוצא להורג בתלייה בכיכר השוק של א'. במלחמת העולם הראשונה נכבשה א' בידי האוסטרים, שהחזיקו בה עד 1918. לאחר כינון מדינת פולין העצמאית היתה א' לעיר נפה.
היהודים עד סוף מלחמת העולם הראשונה
היהודים הראשונים התיישבו בא' ככל הנראה במאה ה- 16 אף כי רק בשנות ה-30 של המאה ה-17 נזכר לראשונה בכתובים "רחוב היהודים', (או "עיר היהודים"), שהוליך מחלקה הצפוני של החומה אל כיכר השוק."עיר היהודים" היתה למעשה רובע אוטונומי למחצה, והיהודים עצמם שמרו עליו. עם גידול ההגירה היהודית מגרמניה לפולין גדל גם היישוב היהודי בא', למורת רוחם של העירונים, שחששו פן היהודים ישתלטו על המסחר והמלאכה. הם פנו אל המלך בדרישה להגביל את המסחר ואת המלאכה של היהודים, בפרט במקצועות האריגה,הפרוונות והאפייה, והמלך נענה להם ואסר על היהודים לעסוק במלאכות אלה. העירונים גם התלוננו שהיהודים אינם ממלאים את חובותיהם כתושבי העיר, ובתגובה הערימה עליהם העירייה קשיים בבואם לרכוש קרקע לבית-עלמין ולבניית בתים פרטיים ברחוב שלהם. ואולם כעבור זמן קצר בוטלו ההגבלות על רכישת מקרקעין ואילו היהודים מצדם קיבלו על עצמם לשאת בחלק מהוצאות העיר. בשנת 1658 אישר המלך יאן קז'ימייז' מחדש את זכותם של היהודים לרכוש מגרשים ולסחור בא' ללא הגבלה.
גם הקהילה היהודית לא ראתה בעין יפה את בואם של היהודים מגרמניה. לטענתם של פרנסי הקהילה, החדשים מכבידים על הקהילה וגורמים "תלונה גדולה ורשעת מצד העירוניים ומפריצים עריצים הרגילים ומתמידים להיות שמה בעת שהתמקמו במקום הוועדים האזוריים (ה"סיימיקים") ובעת שאר המועדים של כלל האוכלוסייה". לפיכך פנו ראשי הקהל בקובלנה ל"ועד דד' ארצות" להעניק להם "חזקת הקהילה", דהיינו זכות שלא לקבל יהודים חדשים אלא אם כן קיבלו תחילה את הסכמת ראשי הקהילה. בשנת 1687 נענה הוועד לוותיקי א' ואף התיר לקהילה לגרש מן העיר יהודים שיבואו להשתקע בה שלא בהסכמתה. בכך למעשה העניק הוועד לקהילת א' את סמכויותיהן של ארבע קהילות הגליל הראשיות - קרקוב, לבוב, לובלין (ע"ע) ופוזנן. הוועד נימק את החלטתו בכך שליהודי א' היה רק רחוב אחד שאי אפשר היה להרחיבו, ולפיכך "אנחנו כופלים ומשלשים הייפוי כוח הנ"ל למען מעמד ומצב הקהילה".
בשנת 1656 היו בבעלותם של יהודי א' 45 בתים. ברשימות מכס מן הזמן ההוא נזכרים בשמותיהם כ-50 יהודים בין שאר סוחרי העיר. הם ניהלו מסחר רחב היקף בכלי מתכת, בשמים ותבלינים, תבואה, בקר, עצים, עורות וסחורות נוספות. במסעות העסקים שלהם הרחיקו יהודי א' עד ברסלאו במערב, אולם קשרי המסחר העיקריים היו עם גדנסק. לעומת זה פקדו את א' בעיקר סוחרים יהודים מלובלין ומקרקוב. גם המלאכה תפסה מקום נכבד אצל יהודי א'. היו ביניהם אופים, אורגים, זגגים, חייטים, סנדלרים, פרוונים וקצבים. אחדים מן היהודים התפרנסו מחכירת המסים הממלכתיים והעירוניים (מס גולגולת, מכס).
עיסוקם של היהודים במסחר ובמלאכה היה מאז ומתמיד לצנינים בעיני מתחריהם העירונים, אבל נראה שהיהודים השכילו לעקוף את המכשולים שהערימו על דרכם יריביהם. עם זאת, במקרים אחדים נעזרו שני הצדדים זה בזה והעירונים אף ראו ברכה בשיתוף הפעולה עם היהודים. לא פעם היה שיתוף הפעולה כרוך במתן שוחד, סעיף הוצאה חשוב בתקציבה של הקהילה.
התפתחותו של היישוב היהודי בא' נקטעה עם פרוץ מלחמת השוודים באמצע המאה ה-17. רחוב היהודים עלה באש, ומה שנותר לפליטה מן הדלקה נבזז בידי החיילים. בשנת 1656 שוחררה א', בירי חייליו של ההטמן הפולני סטפן צ'רנייצקי, שפרעו ביהודים ורצחו רבים מהם. עם שוך הקרבות בא לעזרת היהודים המלך יאן קז'ימייז'; בצו מ-1657 התיר להם לבנות בתים חדשים במקום הישנים שנשרפו וגם לסחור ולהחזיק בעיר חנויות ואטליזים. זכויות אלה אושרו מחדש בידי מלכי פולין שבאו אחריו.
ואולם עוד בטרם עלה בידי היהודים לשקם את ההריסות פקדו אותם פורענויות חדשות. דלקה גדולה בשנת 1680 כילתה את רוב רובו של רחוב היהודים, ולאחריה פקרה את העיר מגפה שהפילה חללים רבים. ב-1685 הופצה עלילת דם שאיימה על כל יהודי האזור. בכפר סמוך לא' נפטר תינוק בן יומו והופצה שמועה שנרצח בידי יהודים. מושל המחוז, שהיה בעצמו אחד מיוזמי העלילה, ציווה לאסור את הפונדקאי היהודי של הכפר, והיהודים נאלצו להתחייב לשלם למושל במשך שלוש שנים כופר בסך 004,2 זלוטי, שהיה אחר-כך לתשלום של קבע.
במאה ה-18, ובפרט בתקופת הסיפוח לאוסטריה (1793-1807) כשבוטלו ההגבלות על מגורי היהודים מחוץ ל"רחוב היהודים", גדל מאוד מספר היהודים בעיר, ופעילותם הכלכלית הקיפה תחומים חדשים וחשובים. על המסחר הקמעוני נוסף מסחר רב-היקף בתבואות, עצים, ביצים, בקר ותוצרת חקלאית לסוגיה. אחדים מן היהודים ריכזו בידיהם את שיווק התוצרת החקלאית מכל הסביבה, ומקצתם אף חכרו אחוזות וניהלו אותן בעצמם. בשלהי המאה ה-19 נטלו יהודים חלק פעיל בתיעוש העיר. יהודי מקומי ייסד מפעל לאריגה, שלא האריך ימים; בשנות ה-90 הקימו יהודים שני מפעלים לעיבוד עורות ובית-חרושת לסוכר, ובראשית המאה ה-20 ייסד יהודי מצבעה לאריגים מייצור ביתי של איכרי הסביבה. עם זאת נשארו מקורות הפרנסה העיקריים של היהודים גם בתקופה זו המסחר הזעיר והמלאכה.
במאות ה-16 וה-17 השתייכה קהילת א' ל"ועד המדינה" של "פולין-גדול", חלק מ"ועד דד' ארצות". נציגים מא' השתתפו בכינוסי הוועד, יאחדים מהם נמנו עם השמאים שהוועד הסמיכם לקבוע את שומות המס שהוטלו על כל קהילה וקהילה.
משנת 1666 עד ראשית המאה ה-20 ניהלו יהודי א' "פנקס קהילה", שנרשמו בו התקנות שהתקינו ראשי הקהל והנוהגים שהנהיגו. כיום משמש ה"פנקס" מקור רב-ערך לחוקרי תולדות הקהילה. העתק שלו הופקד בארכיון בית-הכנסת המרכזי בוורשה אך הוא אבד בתקופת השואה. מן הרישומים ב"פנקס" ניתן ללמוד על עצמאותן של כמה הברות כלפי ועד הקהילה ועל תלותן של גילדות בעלי המלאכה היהודיות בגילדות הנוצריות (של החייטים והפרוונים). כך למשל חויבו בעלי המלאכה היהודים לשלם לגילדות הנוצריות דמי חבר, אבל הגילדות מצדן לא היו חייבות לסייע להם. בראש האגודות היהודיות עמדו הנהלות של 11 איש (3 גבאים, 2 נאמנים ו-5 רואי חשבון). רישומי ההוצאות ב"פנקס" משקפים את היחסים בין הנהגת הקהילה לבין האצילים ופקידי הממשל. נרשמו בו גם הוצאות נסיעותיהם של פרנסי הקהילה לממשל בוורשה למשימות של שתדלנות. ההוצאות הקבועות כללו בין השאר תשלומים ל"חזנים ומשוררים" (לרוב חזנים-נודדים שבאו לא' ועברו לפני המבה בימי שבת ומועד), לדרשנים-אורחים (לקהילה היה דרשן קבוע),סיוע ל"עניים מגורשים" ולנוסעים בדרכם לארץ-ישראל, דמי פדיון שבויים, תמיכה בשליחים למיניהם ועוד כהנה וכהנה.
במרוצת המאה ה-16 נבנה בא' בית-הכנסת הראשון וקודש בית-עלמין יהודי. מאוחר יותר נוסדו כמה חברות צדקה - "ביקור חולים", "לינת צדק", "הכנסת כלה" ו"הכנסת אורחים". במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה במקום תלמוד-תורה במימונה של הקהילה, שרוב ילדי ישראל למדו בו.
מבין הרבנים שכיהנו בא' ידועים לנו בשמותיהם ר' משה מ"ת ("מרביץ תורה", נפטר ב-1606); ר' יעקב ב"ר אליקים הלפרן (נפטר ב-1645), בסוף ימיו רב בלבוב; ר' אליעזר אשכנזי המכונה "איש צבי", מחבר "דמשק אליעזר" (ב-1561 עלה לארץ-ישראל); נזכרו גם ר' שמואל ב"ר אליעזר; ר' אביגדור קרא (נפטר ב-1678); ר' ישראל איסר (נפטר ב-1645); ר' יצחק ב"ר זאב וולף, שעל חריפותו נקרא "ר' איציק שפיצקאפף" (בשנים 1668-1674, עבר לקרקוב, נפטר ב-1682); ר' שאול ב"ר השל (נפטר ב-1707), רב גליל קרקוב. ב-1701 עבר לכהן כרבה של קרקוב אך המשיך להחזיק גם בכהונת רב בא', עד 1705, כשעבר לברסלאו; ר' מאיר ב"ר בנימין וולף הלפרין, שבא לא' מחלם (ע"ע), וב-1718 ייצג את הקהילה ב"ועד דד' ארצות" (נפטר ב-1723); בתקופתו התגורר בא, ר' צבי הירש אשכנזי - "החכם צבי" ; ר' יצחק סגל לנדא, יליד א', רב הקהילה משנת 1719 (נפטר ב-1767); ר' אהרן משה יעקב מקראקא (משנת 1730), הסכמותיו מא' הן משנת 1732); ר' שאול ב"ר שמחה הלוי (בשנת 1768); ר' חנינא ליפא מייזלש (ב-1772, נפטר ב-1816); ר' אריה לייבוש חריף (בערך בשנת 1790).
בא' נולד המגיד ר' ישראל מקוז'ניץ, אחד מארבעת אבות החסידות בפולין. בשלהי המאה ה-18 קבע את מושבו בא' האדמו"ר ר' משה לייב מססוב והקים בה מרכז חסידי, אחד החשובים בפולין. חסידים רבים נהרו לחצרו ומהם שהשתקעו בא, כדי לחיות במחיצת רבם, והקהילה גדלה בהתמדה.
החסידים גרמו גם לגידול הביקוש לסחורות ולשירותים בעיר. יהודים רבים מצאו את פרנסתם ממתן אכסניה ומהספקת דברי מזון להמוני החסידים שביקרו את האדמו"ר בימות החול ובייחוד בשבתות ובחגים. הבאים גם רכשו סחורות בעיר ומפעם לפעם נזקקו לשירותיהם של בעלי מלאכה למקצועותיהם.
בא' ישב גם האדמו"ר ר' אהרן הכהן (חיבורו "כתר שם טוב", על הבעש"ט, נדפס בשנת 1795). המפורסם מבין האדמו"רים שישבו בא' (זמן מה) היה ר' יעקב יצחק, "היהודי הקדוש מפשיסחא". בראשית המאה ה-19 כיהן בה כאדמו"ר וכרב הקהילה ר' אברהם יהושע השל ("הרב מאפטא"), מחבר "אוהב ישראל". גם הוא, כמו "היהודי הקדוש", היה תלמיד של ר' אריה לייבוש. לאחר שעזב את א' נבחר לכהונה ר, מאיר רוטנברג, מחבר "אור לשמים" (נפטר ב-1827), שעמד בראש אדמו"רי פולין העממיים שהתנגדו לשיטת "היהודי הקדוש,'. אחריו נבחר לכהונת רב העיר ר' שמואל אייבשיץ, מחבר "תורת שמואל,,, גם הוא חסיד (נפטר ב-1884). האדמו"ר בא' בתקופתו היה בנו של ר' מאיר, ר' פנחס רוטנברג (נפטר ב-1837). השושלת בא' נמשכה על-ירי בנו, ר, מאיר בן ר' פנחס רוטנברג. אחרי ר' פנחס ב"ר מאיר כיהנו ברבנות א' ר' יעקב, נכדו של ר' דוד מללוב (ע"ע), שהיה גם אדמו"ר לחסידים ; נכדו, ר' אריה לייבוש ליפשיץ, שעלה לארץ-ישראל; ר' צכי אריה (בשנת 1909).
בראש בית-הדין הרבני עמד זמן ממושך ר' אליעזר יהושע אפשטיין, שעבר לרקוב ולחמי:לניק (ע' ערכיהן). א' היא עיר הולדתו של המשורר העברי נתן נטע שפירא (1817-1897). ברבע האחרון של המאה ה-19 התגוררו בה המשורר והסופר העברי י"ל פרץ (1852-1915), וחותנו, המשכיל והמתמטיקאי גבריאל יהודה ליכטנפלד (1811-1887), שפרסם מאמרים בעיתונים "השחר", "הצפירה" ו-IZRAELITA וחיבר ספרי לימוד למתמטיקה.
בראשית המאה ה-20 התארגן בא' חוג ציוני.
ימי הכיבוש האוסטרי (בשנים 1915-1918) היו תקופה של התעוררות ליהודי א'. מפלגות שקיומן נאסר בזמן המשטר הצארי קיבלו מן השלטונות החדשים היתר לפעול בגלוי. סניף ה"בונד" בא', שפעל במחתרת, פתח מועדון משלו, "צוקונפט" (עתיד), וקיים בו פעילות מגוונת, לרבות חוג של חובבי דרמה. ואולם במקום מרכזי היתה הפעילות הציונית, שראשיתה עוד בשנים שלפני המלחמה. בתקופת המלחמה נפתח בא' גן-ילדים עברי, שנסגר ב-1921 בגלל קשיי מימון. בשנת 1918 נוסד בא' סניף של "צעירי ציון". חבריו עסקו בין השאר באיסוף מצרכי מזון וחומרי הסקה למען הנזקקים.
האנטישמיות הגוברת בפולין לא פסחה גם על א'. לקראת סוף המלחמה עברו דרך העיר חיילים פולנים בפיקודו של הגנרל האלר, שפרעו ביהודים ובזזו רכוש.
היהודים בין שתי מלחמות העולם
בשנות ה-20 וה-30 התפרסמה א' בייצור המברשות שלה, ענף שיצאו לו מוניטין ברחבי פולין. רוב המפעלים ובתי-המלאכה בעיר היו בידי יהודים. על-פי מפקד חלקי של הג'וינט מ-1921 היו אז בא' 229 מפעלים וסדנאות של יהודים, יותר ממחציתם (641) בענף ההלבשה, 33 מפעלים בענף המזון, 18 בענף העור וכמה אחרים. ברובם עבדו רק הבעלים ובני משפחותיהם. מפעלי תעשייה של לא-יהודים נמנעו מלהעסיק יהודים, ובטחנת-הקמח המקומית, שהיתה שייכת ליהודים, עברו רק יהודים מעטים. ענף הפרנסה העיקרי של יהודי העיר נשאר כבעבר המסחר הזעיר. הסוחרים היהורים קנו מאיכרי הסביבה תוצרת חקלאית ומכרו להם מוצרי תעשייה ומלאכה. יהודים אחדים התפרנסו מהובלת אנשים וסחורות אל תחנת הרכבת שמחוץ לעיר וממנה. רוב יהודי א' התפרנסו בדוחק ; רק מקצתם, בעיקר אלה שחכרו מבעלי האחוזות חלקות יער לכריתה, היו אמידים.
ב-1925 ייסדו איגודי הסוחרים ובעלי המלאכה בא' בנק קואופרטיבי יהודי, אבל כעבור שלוש שנים פרשו ממנו הסוחרים וייסדו בנק משלהם. שני הבנקים, של הסוחרים ושל בעלי המלאכה, התקיימו עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בעיר היתה גם "קופת גמילות חסדים", שנתנה לנזקקים הלוואות קטנות ללא ריבית. לעזרת הנזקקים באו גם חברות הצדקה המסורתיות "ביקור חולים", "לינת צדק", "הכנסת כלה" ו"הכנסת אורחים". בשנת 1930 נוסדו בית-חולים קטן וסניף של אגודת "עזרה", שסייעה לעניים ביותר.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם למרו רבים מילדי הקהילה בתלמוד-תורה, שעבר ב- 1929 לבניין חרש. בראשית שנות ה-30 נוסדה בא' ישיבה, שהתקיימה 5 שנים. ב-1923 פתחו השלטונות בית-ספר יסודי ממלכתי לילדי היהודים (',שבסוביה"), שלמדו בו בעיקר הבנות. ב-1933 החלו ללמד בו גם בשבת והוא היה לבית-ספר רגיל, שלמדו בו ילדים יהודים ופולנים כאחד. בשנת 1925 נפתחו בא' בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב" וחדר לבנים, "יסודי תורה", בחסותה של "אגודת ישראל". ב-1934 נוסד בית-ספר עברי של רשת "תרבות", ובכל שנה נוספה לו כיתה חדשה. גם לבית-הספר העברי היה בניין משלו.
האורתודוקסים היו רוב בקרב יהודי א, ושלטו בקהילה ובמוסדותיה, וכבר ב-1921 נוסד בעיר סניף "אגודת ישראל". עם זאת היו בא' גם סניפים פעילים של רוב המפלגות הציוניות. בשנות העשרים הראשונות נוסד סניף "החלוץ", שחבריו הקימו מרכז הכשרה בחווה חקלאית סמוכה; ב-1927 נוסד סניף "השומר הלאומי" (אחר-כך "הנוער הציוני"), ובשנות ה-30 הראשונות נוסד סניף של הרוויזיוניסטים. המפלגות ותנועות הנוער הציוניות עסקו גם בפעילות תרבותית ובין השאר יזמו קורסים לעברית והרצאות במגוון של נושאים. מספר רוכשי השקל בא' היה 300 בממוצע. על יחסי הכוחות בין המפלגות הציוניות בא' ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. בבחירות 1921 קיבלה "המזרחי" 159 קולות, "על המשמר" - 110 וה"התאחדות" - 91. בבחירות 1929 זכתה "המזרחי" ב-272 מכלל הקולות, רשימת "על המשמר" קיבלה 99 קולות, "עת לבנות" - 91 ו"פועלי ציון" - 18. בבחירות 1939, האחרונות לפני המלחמה, קיבלה "המזרחי" 159 קולות, "על המשמר" - 110, רשימת "ארץ-ישראל העובדת" - 91 ו"הציונים הכלליים" - 33. בעיר היה גם סניף לא גדול של ה"בונד", ומספר יהודים היו פעילים במחתרת הקומוניסטית.
בבחירות האחרונות לווער הקהילה נבחרו 5 נציגי "אגודת ישראל", 3 ציונים, שני נציגים של בעלי המלאכה ונציג אחד של רשימה עצמאית. יהודי א' היו מיוצגים גם בשלטון המקומי. בבחירות למועצת העיר הראשונה, בשנת 1919, קיבלו 19 מתוך 24 מושבים במועצה; ב-1927 וב-1931 נבחרו למועצה רק 11 יהודים. ב-1920 כיהן ברבנות א' ר' חיים יוסף ב"ח, שחתם על האיסור לקניית משרת הרבנות בכסף. ב-1930, לאחר מחלוקת קשה, נבחר ר' שלום רוקח (בנו של האדמו"ר מבלז ר' יששכר דב רוקח), הרב האחרון בא'. הוא נספה בשואה. לחסידי בלז היה בית-תפילה משלהם. מלבד זאת היו בא' גם "שטיבלעך" של חסידי גור, אוסטרובצה, מודז'יץ, אלכסנדר.
בשנות ה-30 התנהלה בא' הסתה אנטישמית נמרצת וב-1936 התחוללו פרעות ביהודים. באחד מימי השוק בעיר הסתערו קבוצות של בריונים, ועמם איכרים מכפרי הסביבה, על חנויות ודוכנים של יהודים, בזזו סחירות והיכו חנוונים ובני משפחותיהם. היו גם ניסיונות לפרוץ לבתים של יהודים. שלושים יהודים נפצעו. המשטרה עצרה 20 מן הפורעים והעמידה אותם לדין; 13 מהם נשפטו לתקופות מאסר קצרות, והשאר שוחררו. בית- המשפט לערעורים אישר את גזר-הדין אבל דחה את ביצוע עונשם של שישה מן הפורעים בשל גילם הצעיר.
בימי מלחמת העולם השנייה
ערב המלחמה ישבו בא' 5,200 יהודים. רבים מהם, בעיקר מן הצעירים, נמלטו עם פרוץ המלחמה לשטחי פולין המזרחית שנכבשו בידי הסובייטים. מיד עם כיבוש העיר העלו הגרמנים באש את כיכר השוק ואת הבתים שסביבה, רובם בתים של יהורים. למחרת כלאו באולם הקולנוע המקומי 1,000-1,500 מתושבי העיר, פולנים ויהודים, והחזיקו בהם שם כמשך יומיים תחת שמירה כבדה, ללא מים ומזון. היהודים הופרדו מן הפולנים ושימשו קרבן להתעללות, בתואנה שהסתירו נשק ושהתכוונו לעזוב את העיר בלא רשות. לאחר שכבר שוחררו היהודים לבתיהם חטפו ז'נדרמים גרמנים 002 צעירים יהודים והובילו אותם תחת שמירה של אנשי ס"ס למקום בלתי ידוע, שממנו לא שבו.
בסוף 1939 נצטוו כל היהודים שגרו בבתים טובים ומרווחים לפנותם ולעבור לרובע היהודי, מן השכונות הדלות בעיר; בדירות שפונו מיושביהן היהודים שוכנו קצינים גרמנים.
בראשית 1940 פרסמו הגרמנים שורה של צווים מיוחדים ליהודים - החובה לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול; איסור ללכת על המדרכות; איסור לקנות מלא-יהודים או למכור להם; ונוסף על כל אלה קונטריבוציות כבדות. את הקונטריבוציה הראשונה, 60,000 מרק בתוספת תכשיטים ודברי ערך, נדרשו היהודים למסור לירי הגרמנים תוך 24 שעות. עד תחילת 1941 הספיקו הגרמנים להחרים את כל בתי-העסק שבעליהם היו יהודים.
בתחילת 1940 נצטוו היהודים לכונן יודנראט. בראשו עמד מ' וייסבלום, איש אמיד שהיה מקובל על בני הקהילה. היודנראט נאלץ לציית לשליטים הגרמנים ולמלא אחר כל דרישותיהם, אבל יחד עם זאת השתדלו וייסבלום וחבריו להגן על האינטרסים של היהודים, ומפעם לפעם פדו בכסף את בני הערובה שעצרו הגרמנים לעתים מזומנות. לא פעם נעזר היודנראט בשוחד כדי להקל מעט את מצוקת היהודים.
באביב 1941 הוקם בא' גטו, וכל סדרי החיים בעיר השתנו. עד להקמת הגטו, כאמור, הספיקו הגרמנים להחרים את כל עסקיהם של היהודים ולסלקם מכל עמדותיהם הכלכליות. בא' הוקמה תחנה של הס"ד, שהטילה מורא ופחד על היהודים. הגטו של א' שכן ברחוב ברקו יוסלביץ' ובכמה סמטאות סביבו. היציאה מן הגטו בלא רישיון מיוחד נאסרה. עם הזמן הלך וגדל מספר היהודים בגטו. הגרמנים העבירו אליו מגורשים מכפרים ועיירות באזור, ומלבדם הגיעו גם פליטים יהודים מוורשה ומלודז' -ביזמתם, משום שהאמינו שבערים קטנות קל יותר לשרוד בתנאי הכיבוש הנאצי. עקב הצפיפות הנוראה ותנאי התברואה הירודים פשטה בגטו מגפת טיפוס, בעיקר בקרב הפליטים, שמגוריהם היו הגרועים ביותר. היודנראט וארגוני העזרה העצמית התגייסו להילחם במגפה. בגטו פעלו מרפאה של ארגון טא"ז (ארגון הבריאות של היהודים בפולין) ובית-חולים של 30-40 מיטות. היה גם מטבח ציבורי שחילק ארוחות צהריים במחיר סמלי לנזקקים מקרב האינטליגנציה היהודית, וכעבור זמן מה נפתח מטבח שני לנזקקים אחרים. בתחילה השתדלו שני המטבחים הציבוריים להגיש ארוחת צהריים בת שתי מנות, אבל עם הזמן הצטמצמו הארוחות לצלחת מרק וספל קפה דלוח. שני המטבחים הללו הוסיפו להתקיים עד לחיסול גטו א' באוקטובר 1942.
יושבי הגטו השתדלו להמשיך ולנהל אורח חיים סדיר, לרבות מערכת חינוך לילדים, הכשרה מקצועית, עבודה ועזרה סוציאלית. תחילה הקים היודנראט, בעזרתם של כמה יהודים בעלי ידע מקצועי ויזמה, כמה בתי-מלאכה למברשות, שנועדו לספק עבודה למספר רב ככל האפשר של אנשים, שכן רק מקום עבודה מסודר וכרטיס עובד זיכו את יושבי הגטו במנת הלחם היומית. בד בבד גיסו חברי היודנראט לשכנע את הגרמנים שיתירו להם לפתוח בגטו בית-ספר לילדים קטנים ; בסופו של דבר הרישיון ניתן, וב-16 ביולי 1941 נפתח בית-ספר בן 6 כיתות שלמדו בו 220 ילדים, בעברית וביידיש. בגטו היה גם חוג ללימוד תורה בבית-המדרש "אוהב ישראל". בחווה סמוכה לא' התקיימה הכשרה חלוצית ל-80-90 בני נוער מתנועות "פרייהייט" (דרור), "החלוץ הצעיר" וה"שומר הצעיר", שעבדו תחת השגחתם של בעלי החווה. בראשם עמד קלמן צ'רניאקובסקי.
תחילה הסתפקו הגרמנים בדרישה שהיודנראט יספק להם עובדי כפייה, ונמנעו מלחטוף אנשים ברחובות, נמנהגם במקומות אחרים. היודנראט גייס בעבור הגרמנים מדי יום ביומו 50-60 יהודים לעבודות שירות בבתיהם. ואולם באביב 1941, עם הקמת הגטו בא', התערערו הסדרים. נציגי ארגון "טודט" נכנסו אל הגטו לעתים מזומנות וחטפו מאות אנשים לעבודת כפייה. הקבוצה הראשונה של צעירים נשלחה למחנות עבודה במחוז לובלין. עצירי המחנות הללו סבלו חרפת רעב וגם מכות והתעללויות מידי השוטרים האוקראינים והז'נדרמים הגרמנים. רובם הגדול מתו ברעב וממחלות, והיו שהתאבדו. היודנראט השתדל לשלוח להם חבילות מזון. כעבור זמן קצר דרשו נציגי "טודט" מן היודנראט לגייס 500 צעירים נוספים, ואיימו לחסל את הגטו אם לא תיענה דרישתם. העובדים החדשים, גברים ונשים, התייצבו במועד ושולחו למחנה העבודה הידוע לשמצה בסקרז'יסקי- קמיינה (ע"ע). כעבור זמן קצר הוצאו מן הגטו עוד 200 איש לעבודה בבית-החרושת לתחמושת במחנה העבודה סטרחוביצה. אחר-כך בא תורה של חוות ההכשרה. יום אחד נכנסו לשם הגרמנים ולקחו עמם קבוצה גדולה של צעירים יחד עם מנהיגם, קלמן צ'רניאקובסקי. גם הם נשלחו לסקרז'יסקו-קמיינה. לפני שילוחם עוד הספיק צ'רניאקובסקי ליצור קשר עם קבוצת חלוצים ששהתה באוסטרובייץ (ע"ע) הסמוכה לא'. צ'רניאקובסקי המשיך בפעילותו גם במחנה העבודה. בסוף 1941 ביקר מרדכי אנילביץ' בסקרז'יסקו-קמיינה ונועד עם צ'רניאקובסקי וחבריו. גם יצחק צוקרמן (אנטק) ביקר את חברי המחתרת של א'.
בגטו לא נפקד חלקם של המלשינים. צעיר יהודי מגרמניה, מנדלבאום שמו, נהג לספק לז'נדרמריה הגרמנית מידע שוטף על הנעשה בגטו - למשל על הברחות מזון או על שחיטה בסתר של תרנגולות ושאר בעלי-חיים. אחדים מן ה"עבריינים" נתפסו והוצאו להורג. באחד הימים השתכר מנדלבאום, התהלך ברחובות הגטו ושר שירים גרמניים-נאציים. הגרמנים תפסו אותו וירו בו. צעיר יהודי אחר, פוזנרזון מלודז', פנה אל מושל הגנרל-גוברנמן פרנק בבקשה להעביר אליו את הוריו מגטו לודז'. בתמורה הציע למסור לגרמנים שמות של יהודים מא' שהסתירו רכוש. פוזנרזון גם ציין במכתבו שראשי היודנראט של א' שיחדו את השליטים המקומיים ואת אנשי משטרת הביטחון כדי שלא יערכו חיפושים אצל מסתירי הרכוש. כשנודעו הדברים לאנשי הס"ד במקום עצרו את פוזנרזון וירו בו למוות.
בתחילת 1942 הגיעה לגטו א' קבוצה של יהודים ממגורשי שלזיה, ומספר יושבי הגטו, שהתמעט עקב החטיפות לעבודה, גדל שוב. באותו הזמן החלו בני הנוער שעוד נותרו בגטו להתארגן למחתרת, ואף השיגו מעט נשק והסתירו אותו במקום מחבוא. בינתיים גברו החטיפות לעבודת כפייה, הפעם בידי אנשי הס"ד והגסטאפו. גם החטופים החדשים שולחו למחנות סקרז'יסקו-קמיינה וסטרחוביצה. בתקופה זו רבו הבריחות ליערות ולאזור הארי של העיר. מחתרת הצעירים בגטו הגבירה את פעילותה, בעיקר בכל הקשור לרכישת נשק מידי פולנים בסביבה. הם קיימו קשר הדוק עם המחתרת הפולנית באוסטרובייץ ודרכה הגיעו למוכרי נשק נוספים. בהסתרת הנשק טיפלו בררך כלל הבחורות. באחד מימי חורף 1942 פשטו אנשי ס"ד וגסטאפו על מחבוא הנשק. הצעירות שנמצאו שם נחקרו בעינויים ואחר-כך נרצחו. מיד אחר-כך פתחו הגרמנים הזועמים בחיפושים בבתי היהודים, חקרו את יושבי הגטו, ירו ללא הבחנה בעוברי אורח ואיימו על חייהם של אנשי היודנראט. הכל הבינו שמדובר במעשה הלשנה, אבל לא נודע מי היה המלשין.
בימים 20-22 באוקטובר 1942 חוסל גטו א'. אנשי ז'נדרמריה גרמנית ושוטרים אוקראינים הקיפו את הגטו, ריכזו את כל יושביו במגרש הספורט הגדול וערכו סלקציה. כ-500 איש שנמצאו כשירים לעבודה שולחו למחנה עבודה בסנדומייז' (ע"ע), וקבוצה קטנה של כמה עשרות יהודים, בהם אנשי היודנראט והמשטרה היהודית, הוחזרה לגטו בליווי משמר חמוש. שאר היהודים שהיו אז בגטו, 6,000 נפש בקירוב, הובלו לתחנת הרכבת בישיצה הסמוכה, נדחסו לקרונות משא והובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
היהודים שהוחזרו אל הגטו הועסקו באיסוף ובמיון רכושם הנטוש של המגורשים ובעבודות ניקיון. משכילו את מלאכתם הובלו אל בית-העלמין היהודי של א' ונרצחו שם.
בקיץ 1944 עוד נותרו כ-1,500 צעירים יהודים מא' במחנות העבודה השונים - בסקרז'יסקו-קמיינה, בסטרחוביצה, ברדום, באוסטרובייץ ובמקומות אחרים. רובם עבדו בבתי-חרושת לנשק ובייצור מלחמתי אחר למען הגרמנים. המחנות היו מוקפים גדרות תיל והשומרים האוקראינים התאכזרו אל עובדי הכפייה היהודים. מכות היו מעשה של יום-יום, המזון היה דל וירוד בטיבו וגם מים חולקו בצמצום. לעתים מזומנות הפרידו את החולים והחלשים, הובילו אותם ליער סמוך וירו בהם. עם התקרב הצבא האדום לאזור הוציאו הגרמנים להורג גם את העצירים הבריאים שעוד נותרו במחנות.
בתום המלחמה שרדו 300 יהודים יוצאי א', רובם מקרב עובדי המחנות. אחדים מהם שבו לא', אך לנוכח יחסם העוין והמאיים של התושבים מיהרו לעזוב אותה.
היסטוריה של העיר
http://www.myheritage.co.il/FP/newsItem.php?
s=34381592&newsID=1&sourceList=home
http://www.zchor.org/kehilot/pinkas7.htm
http://wapedia.mobi/he/%D7%90%D7%A4%D7%98%D7%90
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%98%D7%90
http://www.f1movies.net/%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%91/
http://www.whitemaps.co.il/%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%91
קישור לעיריה המקומית
http://en.wikipedia.org/wiki/Opat%C3%B3w
http://www.jewishgen.org/yizkor/opatow/opatow.html