ד' ניסן ה'תשפ"ב

סוחאצ'ב SOCHACZEW

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: סוחאצ'ב
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-10,797

·  יהודים בשנת 1941: כ-3,011

·  יהודים לאחר השואה: עשרות יהודים

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

העיר סוחאצ'ב השוכנת על שפת הנהר בזורה היתה ידועה כמבצר של הקאשטלאן (נציג המלך בעיר נפה) כבר בתחילת המאה ה- 13. בתחילתה של אותה מאה היתה סוחאצ'ב עיר הבירה של נסיכות עצמאית. בשנת 1286 הרסו את העיר הליטאים והרותנים. בשנת 1290 הוקם בסוחאצ'ב מנזר של הדומיניקנים. זכויות עירוניות הוענקו לסוחאצ'ב לפני שנת 1368. היא היתה אז אחד ממקומות המושב של נסיכי מאזוביה. בשנת 1476 צורפה סוחאצ'ב אל פולין-הכתר ונקבע בה מקום מושב של הסטארוסטה( פקיד המלך לעיר נפה). במאות ה- 15 וה- 16 היתה העיר למרכז חשוב של מסחר ומלאכה (בעיקר של ייצור בדי צמר). לקראת סוף המאה ה- 16 היו בעיר 22 גילדות של בעלי מלאכה ופעל בה בית מלאכה לייצור שטיחים. התושבים התגוררו ב- 401 בתים. בשנת 1620 פרצה דליקה ובה עלו באש כ- 40 בתים במרכזה של העיר. בעקבות המלחמה עם השוודים, באמצע המאה ה- 17, הסתמנה ירידה בחייה הכלכליים של העיר. הקיפאון שבא לאחר ירידה זו נמשך עד אמצע המאה ה- 19. בחלוקת פולין השלישית, בשנת 1795, נכבשה סוחאצ'ב בידי הפרוסים; בשנת 1807 השתייכה לנסיכות וארשה ומשנת 1815 נכללה במלכות פולין הקונגרסאית. במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלה העיר להתפתח. בין השאר גרמה לכך העברת קו מסילת הברזל מוסקווה-ברלין דרך העיר (קו מסילה זה עבר דרך בריסק, וארשה, סוחאצ'ב, קוטנו ופוזנאן). התחנה בסוחאצ'ב נחנכה בשנת 1903. במלחמת העולם הראשונה נגרם לעיר הרס רב. בסביבתה התנהלו קרבות קשים על השליטה בקו חשוב זה של מסילת הברזל. רבים מבני העיר נטשו את עירם ההרוסה ולא חזרו אליה עוד. בין שתי מלחמות העולם המשיכה סוחאצ'ב להיות עיר נפה והתפתחה בה תעשיית מזון זעירה. כדי לחזק את המרכיב הפולני באוכלוסייה צורפו לשטח השיפוט שלה כמה מן הכפרים הסמוכים; דבר זה נעשה בעיקר בשל הבחירות למועצת העירייה. ראשית התיישבותם של היהודים בסוחאצ'ב חלה בסוף המאה ה- 14 או בתחילת המאה ה- 15. הודעה רשמית על ישיבתם של היהודים בחבל סוחאצ'ב מצויה בתעודה משנת 1426, הכוללת את תקנות נסיך מאזוביה ולאדיסלב בעניין "הנוהג המקובל בסכסוכים בין נוצרים ובין יהודים". מדובר בסכסוכים בין מלווה יהודי ללווה נוצרי. בין השאר ניתנה ליהודי שהלווה לנוצרי כספים תמורת משכון להחזיק בנכסי דניידי ודלא-ניידי השייכים לבעל אחוזה נוצרי כל זמן שהאחרון לא יחזיר את החוב על הריבית והקנס שהטיל עליו בית המשפט. יש להזכיר, שבפולין-הכתר נאסר על היהודים להלוות תמורת משכון של נכסי דלא-ניידי. היישוב היהודי הלך וגדל, וכאשר צורף חבל סוחאצ'ב לפולין-הכתר בעת כהונתו של נסיך מאזוביה קונראד (1488- 1503) ישבו בסוחאצ'ב כתריסר משפחות יהודיות. ברשימת משלמי מס יהודי משנת 1507, שנכללו בה 31 יישובים יהודיים בפולין-גדול, פולין-קטן, רייסן ומאזוביה, מוזכר גם היישוב היהודי בסוחאצ'ב. כנראה שראשוני היהודים בסוחאצ'ב עסקו בכספים ובחכירה. כנהוג בימים ההם עסקו אחדים מן המלווים בריבית גם במסחר. בשנים 1501- 1503 חכרו שני יהודים, משה ומיכאל, את המכסים בסוחאצ'ב ובקלודאווה. בתעודות לא נאמר דבר על מקום ישיבתם הקבוע. בשנים 1504- 1507 חכרו את המכסים בסוחאצ'ב ובכמה ערים נוספות( גוסטינין, לנצ'יצה, קולנו ועוד) משה ויעקב אנשי קראקוב. בשנת 1519 ישב בסוחאצ'ב הרופא יעקב. בנוסף למקצועו עסק הלה גם בחכירת הארנונה שנתחייבו יהודי פולין-גדול לשלם למלך. בעת ההיא היתה ליישוב היהודי בסוחאצ'ב קהילה מאורגנת. בכנס של קהילות פולין-גדול שהתקיים בשנת 1519 ועסק בחלוקת מס המלך בין הקהילות השונות השתתף גם נציג קהילת סוחאצ'ב. הרופא יעקב נתמנה לאחד מחמשת הפרנסים של הגליל לצורך גביית המס. בשנת 1569 היתה קהילת סוחאצ'ב בין 33 קהילות פולין-גדול שאת ההכנסה מהן בסך 50 גילדן לשנה העניק המלך לאחד ממקורביו. על קהילת סוחאצ'ב לא פסחו פורענויות ואסונות טבע שהיו לעתים מנת חלקן של קהילות ישראל בפולין בעת ההיא. בשנת 1556 נאסרו 4 מיהודי סוחאצ'ב - השמש ביינוש, בנו יעקב ושני אחיו יוסף ויעקב סוכא - באשמת חילול לחם הקודש. תושבת הכפר קוזלובה הסמוך לסוחאצ'ב הלשינה על השמש בייניש, שהלה ובני משפחתו קנו ממנה את ההוסטיה( לחם הקודש) על מנת להקיז ממנה דם לצורכי פולחן. משפטם של העצורים נערך בעת סינוד הכמורה בלוביץ'. הנאשמים לא עמדו בעינויים האכזריים ו"הודו" באשמה. תחילה הוצאה להורג האשה המלשינה ולאחר מכן הועלו על המוקד 3 מארבעת היהודים (יעקב, בנו של השמש, הצליח לברוח), שניים מהם בפלוצק ואחד בסוחאצ'ב. היות שגזר דין מוות היה טעון הסכמתו של המלך זויף מכתבו של המלך בידי תת-הקנצלר, הכומר יאן פשרמבסקי, שהטביע את חותם המלך על האישור לחקור ולענות את הנאשמים בלי ידיעת המלך. לאחר מכן, כאשר שלח המלך שליחים כדי לעצור את ההוצאה להורג, נחפזו מארגני המשפט והקדימו את ההוצאה להורג לפני שהספיקו השליחים להגיע. לפני מותה הודתה האשה הכפרייה שהעידה בשמש בייניש עדות שקר משום שכעסה עליו. המעשה זעזע לזמן רב לא רק את יהודי קהילת סוחאצ'ב והאיזור, אלא גם את כל קהילות ישראל בפולין והדיו נשמעו גם מחוץ לגבולות המדינה. קהילת סוחאצ'ב תבעה להעמיד את המארגנים למשפט לפני המלך. אך בשנת 1557 קבע המלך, שהמשפט התנהל באורח תקין. ולמרות זאת נקבע שאסור לנהל משפטים כגון זה אלא בבית המשפט של המלך בלבד. עוד קודם לכן, כאשר החלו לרדוף את היהודים בסוחאצ'ב ובסביבה ולגזול את רכושם נתן המלך ליהודי האיזור "מכתב-ברזל" ובו איים בעונשים על הפוגעים ביהודיו. בשיחה עם שליח האפיפיור הבישוף ל' ליפומאן נזף בו המלך והוסיף, שגזר הדין בוצע שלא על-פי הסכמתו ובכלל "אין הוא רוצה להיחשב כסיל, הנוטה להאמין, כי לחם הקודש שנדקר אמור לזוב דם". כעבור יובל שנים, בשנת 1619, שוב נהרג יהודי מסוחאצ'ב על קידוש השם. הפעם היתה האשמה רצח ילד נוצרי. אולם אין בידינו פרטים מדויקים על המאורע הזה. בשנת 1620 עלו באש בדליקה 20 בתים של יהודים. כפי שנמסר בתעודות מאוחרות יותר לא הותר ליהודים במשך זמן מה לשקם את בתיהם. כנראה שהמלך הוא שהחליט כך, בעקבות לחצם של העירוניים. בזמן מלחמות השוודים (1656- 1657) היתה העיר סוחאצ'ב נתונה במצור. השוודים כבשו את העיר והעלו באש את הטירה. ההרס שנגרם לעיר פגע קשה גם ביהודיה. אולם היהודים לא נטשו את סוחאצ'ב לחלוטין. הם אף היו הראשונים שניסו לשקם אח הריסותיה. בשנת 1694 העניק המלך יאן סובייסקי ליהודי סוחאצ'ב ארכה של שנה לתשלום חובותיהם משום שנפגעו בעת הדליקה (כנראה מדובר באחת הדליקות שפרצו אז בעיר). בשנת 1699 התלוננו העירוניים של סוחאצ'ב על מתחריהם היהודים, שהם "מקדימים לקנות בירידים את החלב, העורות, הצמר ואת שאר הסחורות". בתחילת המאה ה- 18 הלך היישוב היהודי וגדל. בשנת 1733 העניק המלך אוגוסט השני ארכה לקהילה היהודית בסוחאצ'ב לתשלום חובותיה. כעבור 16 שנה נתן המלך אוגוסט השלישי "מכתב-ברזל" ליהודי סוחאצ'ב שנועד להגן עליהם מפני רדיפות הסטארוסטה המקומי. כמו-כן נתן להם ארכה של שלוש שנים לתשלום חובותיהם. נציגי היישוב היהודי בסוחאצ'ב, שמנה בתקופה ההיא יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים יותר מ- 1,000 נפשות, ידעו לעמוד על זכויותיהם של שולחיהם ולא פעם פנו לחצר המלך כדי להתלונן על השלטונות המקומיים המציקים להם. בשנת 1756 התלוננו ראשי הקהילה בחצר המלך על הוויט של העיר סוחאצ'ב, שהעלה בשרירות לב את גובה הקנס שהוטל על קהילת סוחאצ'ב - מ- 3 דוקאטים ל- 20. רוב המפרנסים בקהילת סוחאצ'ב עסקו במסחר. הסוחרים היהודיים הסיעו את סחורותיהם לווארשה, שבה נאסרה על היהוהדים ישיבת קבע. בדרך כלל הם שהו שם יום-יומיים - עד שסיימו את עסקיהם. לקראת סוף המאה ה- 18 הקל השלטון הפרוסי את האיסור על מגורי היהודים בווארשה ואז עברו להתגורר שם 10 משפחות מקהילת סוחאצ'ב. בעיר סוחאצ'ב עצמה הלך וגדל בעת ההיא מספר בעלי המלאכה היהודיים. בשנת 1800 היו בסוחאצ'ב בערך 90 מפרנסים. בעת ההיא היו בסוחאצ'ב 15 סוחרים יהודיים לעומת סוחר נוצרי אחד. כל 25 בתי המרזח ו- 3 האכסניות שבעיר היו בידי היהודים. מתוך 8 משרפות היי"ש היו 5 בבעלות יהודית. שנים-עשר הגלבים שהיו בעיר היו יהודים. בתקופה ההיא היו בעיר בית מלאכה לעיבוד עורות שבעליו יהודי ובערך תריסר מנקרי בשר יהודיים. המספר הגדול של המנקרים מוכיח שלא מדובר בהספקת בשר לקהילה המקומית בלבד, אלא גם בייצוא בשר מן השחיטה המקומית לערים אחרות ובייחוד לווארשה. על חשיבותה של קהילת סוחאצ'ב בין שאר קהילות פולין-גדול מעידה העובדה, שבין השתדלנים היהודיים ששהו בווארשה בזמן הסיים של 4 השנים (1788- 1792) נמצאו גם נציגי קהילת סוחאצ'ב - ברוך יואל יצחק ומאיר יודקיביץ. בשנת 1792 תרמה קהילת סוחאצ'ב 300 זהובים להקמת צבא הקבע הפולני והבטיחה לתרום 150 זהובים נוספים. שנתיים לאחר מכן, בעת המרד של קושצ'יושקו, תרמו יהודי סוחאצ'ב כסף רב למורדים. עד הקמת בית העלמין היהודי הראשון בווארשה, בפרבר פראגה, בשנת 1780, קברו יהודי וארשה את מתיהם בבית העלמין בסוחאצ'ב. בית עלמין זה מוזכר כבר בתעודות משנת 1569. החברה קדישא ניהלה פנקס שתחילתו באמצע המאה ה- 17 ובו נרשמו מאורעות חשובים בחיי הקהילה. בית הכנסת הראשון מוזכר בשנת 1602. בשנת 1893 הוחל בבניין בית כנסת חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1893. מן התקופה הזאת ידועים לנו רק אחדים מרבני הקהילה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 כיהן כאב"ד בסוחאצ'ב ר' יונה נחום הכהן בן ר' מאיר כ"ץ. בשנת 1669 הוא הדפיס את ספרו "ברכת הזבח". בסוף המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 18 כיהן כרב בסוחאצ'ב ר' משה'לי חריף. לא נשמרו פרטים על חייו. ר' מאיר בר' יצחק אייזנשטאט, מחבר הספר "פנים מאירות", היה זמן מה דיין ומורה צדק בסוחאצ'ב ומשם עבר לכהן כרב בוורמייזא שבגרמניה ונפטר שם בשנת 1744. הרב של אפטא (בוטפוא) לשעבר, ר' אריה לייב חריף, ישב על כס הרבנות בסוחאצ'ב בערך בשנות ה- 90 של המאה ה- 18 ויסד בה ישיבה, שאחד מתלמידיה היה ר' שמחה בונים מפשיסחא. במאה ה- 19 המשיכו יהודי סוחאצ'ב להתפרנס בעיקר ממסחר וממלאכה. אחדים מן הסוחרים היהודיים היו בעלי חנויות גדולות לסחורות קולוניאליות (תבלינים ופירות טרופיים), לתבואה, לבדים ולמוצרי טקסטיל וסחורות עור. אבל רובם הגדול של היהודים היו סוחרים זעירים, בעלי דוכנים בשוק או רוכלים שסבבו בכפרים. מקור פרנסה חשוב היו 2 ימי השוק השבועיים והירידים שהתקיימו מדי חודשיים. בשנת 1884 היו בסוחאצ'ב 144 חנויות של יהורים, לעומת 4 חנויות בלבד של נוצרים. יותר ממחצית מתוך 150 בתי המלאכה שפעלו בסוחאצ'ב היו של יהודים. רוב בעלי המלאכה היהודיים היו חייטים; חלק מאלה היו פועלים שכירים ועובדי בית שעבדו בעשיית בגדים מוכנים. אחריהם באו הסנדלרים, הפרוונים, הכובענים והנגרים. היהודים היו מיוצגים גם בשאר ענפי המלאכה( פחחים, שענים, נפחים ועוד). בשנת 1838 הקים הבנקאי היהודי הרמן אפשטיין בית חרושת לסוכר בכפר הרמנוב שבנפת סוחאצ'ב. בית חרושת זה, שהיה מצויד במכונות קיטור ושהעסיק בשנת 1854 כ- 300 פועלים, היה למקור פרנסה לספקים ולסוחרים יהודיים בסוחאצ'ב. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 היה היישוב היהודי למרכז חסידי. מאות חסידים החלו לנהור לשבתות ולמועדי ישראל כדי להימצא במחיצתו של האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין( ר' אברהמלה סוחאצ'בר). בכך נפתח מקור פרנסה נוסף לתושבי המקום היהודיים. הוקמו אכסניות והתרחבו שיווק הסחורות והספקת השירותים של בעלי המלאכה. בשנים הראשונות של המאה ה- 20 היו %30 ממפעלי המלאכה והתעשייה שהועסקו בהם בין 2 ל- 9 פועלים בידי יהודים. בבעלותם היו גם %75 מבתי המסחר שמחזורם השנתי היה בין 10 ל- 35 אלף רובל. לקראת סוף המאה ה- 19 חיו בסוחאצ'ב רופא ו- 5 מרפאים יהודיים (3 מהם הועסקו בבית החולים היהודי - ההקדש, שהתקיים במקום במשך שנים רבות). כמו-כן היה כאן מורה שלימד בבית-הספר החד-כיתתי לילדי ישראל, שהקימה הקהילה על פי צו השלטונות. בבית-ספר זה למדו בסך הכל 15 תלמידים. לקראת סוף המאה ה- 19, ובייחוד בתחילת המאה ה- 20, ניכרו סימנים לבלימת התפתחותו של היישוב היהודי בסוחאצ'ב. תרמו לכך גם גילויי האנטישמיות, שמקורה במסורת ובניצנים הראשונים של ההסתה האנטי יהודית המודרנית. בעת שיפוץ הכנסייה בשנת 1877 נמצא ארונו של הילד שנרצח בשנת 1617 בידי יהודים, כביכול למטרות פולחן( עלילת הדם הזו מוזכרת ליעל). האנטישמיים ניסו לנצל את המאורע כדי להסית את הנוצרים שבסביבה נגד היהודים. הדי הפרעות שנעשו ביהודים ברוסיה בשנת 1882 ובשנים 1903- 1905 הוסיפו לאי הביטחון שחשו יהודי המקום. בשנת 1907, לאחר שהאנדקים קראו להטיל חרם על המסחר והמלאכה היהודיים במלכות פולין, נעשו ניסיונות להקים בסוחאצ'ב קואופרטיבים פולניים. בעקבות כל אלה גבר מספר היהודים שעזבו את סוחאצ'ב והיגרו לארצות שמעבר לים. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו מסוחאצ'ב בין 200 ל- 300 משפחות יהודיות. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 גדל כאמור מספר היהודים בסוחאצ'ב ועקב זאת נתרחבו ונתגוונו החיים הקהילתיים והחברתיים של יהודי העיר. שנה לאחר שעלה באש בית הכנסת הישן (בשנת 1859) הוקם בית הכנסת החדש, שעמד על תלו עד מלחמת העולם השנייה. לצדו עמד בית המדרש. בזמן ההוא הורחב שוב בית העלמין; למעשה היו בעיר 3 בתי עלמין יהודיים סמוכים זה לזה. היישוב היהודי קיים את החברות המסורתיות, כגון: "ביקור חולים", "לינת הצדק", "הכנסת אורחים" ו"חברה קדישא". "חברת בחורים" עסקה בכריכת הספרים שבבית המדרש. פשוטי העם התרכזו ב"חברת תהילים" (הוקמה בתחילת המאה ה- 19), שלידה התקיימה גם קופת גמילות חסדים לנצרכים. ועד הקהילה תמך בתלמוד תורה. בין הרבנים שכיהנו בסוחאצ'ב במאה ה- 19 היו: ר' אריה לייב חריף; ר' מיכל מגיד (נפטר בשנת 1838); ר' נתן פרנקל; ר' אלעזר הכהן, בעל "חידושי המהרא"ק" (נפטר בשנת 1883). מפנה חשוב בחיי היישוב היהודי בסוחאצ'ב חל עם השתקעותו בעיר בשנת 1884 של האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין. הוא כיהן גם כרב ואב"ד, אולם את עיקר זמנו הקדיש למאות חסידיו, שנהרו אליו מכל רחבי פולין הקונגרסאית. ר' אברהם (המכונה סוחאצ'בר) היה תלמידו וחתנו של ר' מנחם מנדל מקוצק והמשיך את המסורת של חסידות קוצק. בסוחאצ'ב יסד ר' אברהם ישיבה ופיקח עליה אישית. הוא התפרסם בעולם החסידי בחיבוריו "אבני נזר" ו"אגלי טל". בימי אדמו"רותו של ר' אברהם הוקם בית מדרש גדול, שבין כתליו הסתופפו מאות מתפללים שבאו לבקר את רבם בשבתות ובחגים. לאחר פטירתו של ר' אברהם בשנת 1910 ירש את מקומו בנו, ר' שמואל בורנשטיין, בעל "שם משמואל". ר' שמואל סירב לקבל עליו את עול הרבנות, עזב את סוחאצ'ב, התיישב בזגייז' ושם הנהיג את חסידיו עד פטירתו בשנת 1926. לאחר מותו הוכתר לאדמו"ר מסוחאצ'ב בנו של ר' שמואל, הוא ר' דוד בורנשטיין. ר' דוד קבע את חצרו בפאביאניצה ומשם עבר לגור ללודז' ובה ישב עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כרב ואב"ד בסוחאצ'ב כיהן בזמן ההוא ר' שמואל יצחק לאנדא (משנת 1915 ועד לפטירתו בשנת 1925). את מקומו ירש הרב צבי פרקאל, שכיהן בסוחאצ'ב עד מלחמת העולם השנייה. נוסף על בית המדרש של האדמו"ר מסוחאצ'ב הוקמו בעיר שטיבלאך של חסידי גור, אמשינוב, גרודז'יסק ואלכסנדר. לקראת סוף המאה ה- 19 נמנו עם החסידים רוב יהודי סוחאצ'ב. עם העברת המרכז של חסידי סוחאצ'ב לזגייז', פאביאניצה ולודז' החלה ירידתו של היישוב היהודי בסוחאצ'ב. בא הקץ על הפרנסות שהיו קשורות בחצר האדמו"רות; רבים מן ה"יושבים" במחיצתו של האדמו"ר עזבו את העיר. בקיעים באורח החיים המסורתי ששרר ביישוב היהודי בסוחאצ'ב עד מלחמת העולם הראשונה נראו כבר בזמן המרד הפולני של 1863. רבים מבני הקהילה החלו לגלות עניין ב"פוליטיקה", עמדו לימין המתמרדים וסייעו להם בכסף ובהברחת נשק. יחידים אף השתתפו בלחימה בפועל, במסגרת יחידות המורדים. בבחירות למועצת העירייה שהתקיימו בשנת 1890 הצביעו גם היהודים ורשימתם קיבלה שני מנדטים. בתקופה ההיא הופיעו בעיירה כמה יהודים שייצגו את האינטליגנציה המקצועית( רופא, פקיד המרשם האזרחי המכונה "הרב מטעם", מורה של בית-הספר העממי ועוד כמה "משכילים" פורקי עול מצוות, יודעי שפות לועזיות וקוראי כתבי-עת עבריים). בשנת 1884 נפתח בסוחאצ'ב כאמור בית-ספר חד-כיתתי לילדי ישראל (על-פ צו השלטונות ובמימון הקהילה). אלא שלמדו בו רק 15 תלמידים. שאר ההורים התעלמו מאיומי השלטונות והתחמקו מלמלא אחר הוראות הצו. הם המשיכו לשלוח את ילדיהם ל"חדרים" המסורתיים, כפי שהיה נהוג בקרב היהודים מימים ימימה. בשלהי המאה ה- 19 נפתח בסוחאצ'ב "חדר מתוקן" ובו לימדו המורים את תלמידיהם עברית, תנ"ך ושאר לימודי הקודש לפי השיטה של "עברית בעברית". ניסיון הפצת השפה העברית היה קשור בהתארגנויות הראשונות של חוגי "חובבי ציון" ביישוב היהודי בסוחאצ'ב. כשלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה התקיים בסוחאצ'ב בית-ספר עברי "התחיה". הדי מהפכת 1905 הגיעו גם לסוחאצ'ב ועוררו תסיסה בקרב הנוער היהודי. בין השאר נעשה ניסיון לארגן שביתה של עוזרות בית. השוליות של חברת החייטים, שהתקיימה בסוחאצ'ב מזה זמן רב, דרשו לקצר את יום העבודה ולשפר את תנאי העבודה והשכר. בשנת 1913 היתה בסוחאצ'ב ספרייה יהודית ולידה אולם קריאה לספרים ולכתבי-עת. בזמן המהפכה של 1905 היה קיים כאן סניף של "פועלי ציון". באותו זמן התארגנה בסוחאצ'ב גם חברה בשם "בני ציון סוחאצ'ב" שהיה לה בית כנסת משלה. בעת מלחמת העולם הראשונה ניטשו במבואות העיר על שפת הנהרות בזורה וראווקה קרבות כבדים בין צבאות רוסיה וגרמניה. במשך 8 חודשים קפאה החזית ולא זזה ממקומה. ההפגזות והדליקות שפרצו בעקבותיהן גרמו נזק רב לעיר שנתרוקנה כמעט מתושביה. יהודי סוחאצ'ב התפזרו בעיירות הסביבה ורבים מהם מצאו מקלט בווארשה. יחידות הצבא הרוסי התייחסו אל האוכלוסייה היהודית באיבה גלויה. היו מקרים של שוד וגזל רכוש יהודי. מפקד חיל המצב הרוסי נהג לקחת מדי פעם בני ערובה מקרב הנכבדים היהודיים בתואנה שהדבר ירתיע את היהודים מ"לעסוק בריגול" לטובת הגרמנים. בני הערובה שוחררו לאחר שעברו תלאות במאסר. פעם אחת לא שוחררו שלושה יהודים שנלקחו יחד עם יהודים נוספים כבני ערובה ורק לאחר שנסוגו הרוסים מן העיר, ביולי 1915, נודע מה עלה בגורלם. השלושה הוצאו להורג בתלייה בידי החיילים הרוסיים ובמשך ימים אחדים לא הרשו השלטונות להוריד את גוויותיהם מעמודי התלייה. ההרוגים נקברו זמנית בקצה היער ורק בסוף 1915 הובאו לקבר ישראל. לאחר נסיגתם של הרוסים נתגלה מצבה העגום של העיר. מרבית הבתים ובכלל זה גם בניינים ציבוריים, היו הרוסים לגמרי. מן הבניינים הקהילתיים של היהודים נשרפו בית המדרש וביתו של הרב. בבית העלמין התגלגלו מצבות שבורות ואוהל אחד נהרס כליל. מה שלא הספיקו להרוס הפגזים הרסו החיילים הרוסיים. חלונות ודלתות שימשו להם להסקה ויומיים-שלושה לפני נסיגתם הם ניפצו מכל הבא ליד והותירו מאחוריהם תל-הריסות, רק בתים אחדים נשארו עומדים על תלם. עם כיבוש העיר בידי הגרמנים החלו התושבים לחזור לאט לאט לעירם. היהודים היו בין ראשוני החוזרים. אולם עד גמר המלחמה חזרו לסוחאצ'ב רק כמחצית מן היהודים שישבו במקום לפני מלחמת העולם. החוזרים נאלצו לגור במרתפים, במחסנים ובצריפים מאולתרים. את פרנסתם הדחוקה מצאו, רק החרוצים ביותר, במכירת סחורות עוברות לסוחר בעת מלחמה, כגון טבק, משקאות חריפים וכיוצא באלה סחורות שקונים חיילים. הוקם ועד עזרה ובראשו עמד רב העיר ר' הירש פרקאל. הוועד ארגן מטבח עממי שחילק ארוחות לנזקקים; נפתחה מחדש האגודה לטיפול ביתומים יהודיים שהתקיימה בעיר כמה שנים לפני פרוץ המלחמה. כעבור זמן מה נפתחו מחדש הספרייה ואולם הקריאה שלידה והחלו להתארגן מחדש החוגים הציוניים. לקראת סוף המלחמה הוקם סניף הנוער הציוני "השומר הצעיר". אך עוד לפני שהסתיימו התלאות הכרוכות במלחמה ובכיבוש הגרמני קפצה ובאה על יהודי סוחאצ'ב צרה חדשה, שהיתה קשורה בחידושו של השלטון הפולני ובאנדרלמוסיה שהשתררה בימיו הראשונים. כמו במקומות אחרים גם בסוחאצ'ב גילו החיילים הפולניים מיחידות הגנרל האלר איבה ליהודים. הם היכו עוברי אורח יהודיים התעללו בהם בקיצוץ הזקן והפיאות, ואף בגזל רכוש יהודי או בהרס לשמו שלחו את ידם. בנובמבר 1918 ירה חייל פולני ביהודי פוגל, שהיה בעל אחוזה בקרבת סוחאצ'ב. בערך באותו זמן עצרו איכרי הסביבה כ- 20 עגלות שנסעו מן העיר או אליה, הורידו מהם את הנוסעים היהודיים והרביצו להם מכות רצח. במטרה להשליט סדר בעיר הוקמה בסוף נובמבר מיליציה שהשתתפו בה יהודים ופולנים.
 

בין שתי המלחמות

בגמר המלחמה לא חזרו לעירם כ- 2,000 נפש מקרב יהודי סוחאצ'ב. היהודים הנותרים התקשו מאוד לשקם את בתיהם ואת החנויות ובתי המלאכה. בשנים הראשונות לאחר המלחמה קיבלו יהודי סוחאצ'ב סיוע כספי מן ה"ג'וינט". את פרנסתם הדחוקה מצאו במסחר זעיר ובמלאכה. בתחילת שנות ה- 20 התקיימו במקום 160 בתי מלאכה של יהודים שעבדו בהם 330 איש; רובם של אלה היו בעלי הסדנאות ובני משפחותיהם. כערך 20 אחוזים מן העוסקים במלאכה היו שכירים. כ- 70 אחוזים מבתי המלאכה היו בענף ההלבשה. עבודתם היתה עונתית ובין עונה לעונה כמעט שבתה המלאכה בהם ובעליהם והשכירים שהועסקו בהם היו מובטלים. בתחילת שנות ה- 20 ניסו השלטונות לדחוק את רגלי הסוחרים והרוכלים היהודיים. לא זו בלבד שהטילו עליהם מסים כבדים, אלא היו גם ניסיונות לשלול מהם את הרישיון לעסוק במסחר. בשנת 1921 נשללו הרישיונות של 2 בעלי מסעדות יהודיים בתואנה, שהמסעדות קרובות מדי לכנסייה והדבר עלול להביא לחילול התפילה והתהלוכות. בשנת 1926 ניסתה העירייה להרחיק 15 דוכנים של רוכלים יהודיים מן השוק בתואנה, שהדוכנים אינם אסתטיים ומכערים את פני השוק. בעלי הדוכנים עירערו על ההחלטה בפני בית הדין ולאחר כמה משפטים בוטלה הגזרה. פרנסת מה מצאו כמה מיהודי סוחאצ'ב עם הקמת בית חרושת למשי מלאכותי בכפר חודורקוב הסמוך לסוחאצ'ב. במפעל זה עבדו כ- 5,000 פועלים. אמנם אף יהודי לא הועסק בבית החרושת עצמו, אולם כמה סוחרים יהודיים התפרנסו מהספקת חומר גלם ומשיווק התוצרת המוגמרת של בית החרושת. מן המפעל נהנו גם הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים ב', שכן הפועלים היו לקוחות שלהם. הסוחרים היהודיים התארגנו באגודת הסוחרים וגם בעלי המלאכה התארגנו באגודה משלהם. בשנת 1926 הוקם ליד אגודת בעלי המלאכה בנק עממי קואופרטיבי שנתמך גם בכספי ה"ג'וינט". בערך באותה שנה הרחיבה את פעולתה קופת גמילות חסדים שהתקיימה בסוחאצ'ב מזמן. ביוזמת סניף ה"בונד" וקבוצת קומוניסטים יהודיים הוקם בסוחאצ'ב איגוד מקצועי יהודי, שכלל פועלים ועובדי בית יהודיים מענפים שונים (חייטים, סנדלרים, נגרים, פרוונים ועוד). בשנת 1926, בעקבות אחת השביתות, השיג האיגוד קיצור של יום העבודה והעמדתו על 8 שעות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימו בסוחאצ'ב סניפים של כמעט כל המפלגות שפעלו באותו זמן בקרב יהודי פולין. בראש המחנה הציוני צעדו הציונים הכלליים ו"המזרחי". בין ארגוני הנוער בלטו "השומר הצעיר" ובית"ר. האחרון קיים תזמורת של כלי נשיפה. לקונגרסים הציוניים נמכרו בעיר בממוצע 150 שקלים. ארגון "החלוץ" קיים בסביבת סוחאצ'ב נקודות הכשרה, בעיקר אצל בעלי האחוזות היהודיים. ה"בונד" וארגון הנוער שלו "צוקונפט" פעלו בסוחאצ'ב בעיקר בתחום האיגוד המקצועי ובהסברה. סניף ה"בונד" המקומי שיתף פעולה עם סניף הפ.פ.ס.( המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). שיתוף הפעולה היה בעיקר הודות ליוזמתו של מנהיג הפ.פ.ס. המקומי ב' דראבר, שתמך גם בדרישות וביוזמות של נציגי היהודים במועצת העירייה. בראשית שנות ה- 20 הורגשה בסוחאצ'ב פעולתם של הפולקיסטים (חברי מפלגת העם היהודית) ונציגם אף נבחר לוועד הקהילה. אך קבוצה זו חדלה להתקיים בסוף שנות ה- 20. בראשית שנות ה- 30 גילו כמה עשרות קומוניסטים יהודיים, בעיקר בתוך האיגוד המקצועי, פעילות עירנית. לאחר שנעצרו כמה מהם בידי המשטרה, נאלצו האחרים לנטוש את העיר. בסוחאצ'ב התארגן סניף של "אגודת ישראל", שהתבסס על החסידים ובייחוד על חסידי גור. לידו הוקמו ארגוני נוער של "צעירי אגודת ישראל", ו"בנות אגודת ישראל". כל אחד מאלה מנה יותר מ- 50 חברים. בבחירות לוועד הקהילה ניטש המאבק על-פי רוב בין אנשי "אגודת ישראל" ובין הציונים. בבחירות שהתקיימו בשנת 1924 קיבלו הציונים הכלליים 2 מנדטים, "המזרחי", הפולקיסטים ו"אגודת ישראל" - מנדט אחד לכל רשימה. בבחירות של 1931 קיבל הגוש של הציונים, בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים 5 מנדטים, ואילו הגוש של "אגודת ישראל" והלא מפלגתיים - 3 מנדטים בלבד. בבחירות האחרונות לוועד הקהילה, שהתקיימו בשנת 1939, השתתפה גם רשימת ה"בונד" וזכתה ב- 4 מנדטים, לעומת רשימת "אגודת ישראל" שזכתה גם היא ב- 4 מנדטים. כרב ואב"ד של סוחאצ'ב כיהן בכל אותה תקופה ר' צבי פרקאל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט הרב לווארשה ושם נספה בגטו. לנציגות היהודית היה משקל רב במועצת העירייה. בשנת 1925 נבחרו למועצה 12 יהודים מתוך 24 החברים. מספר זה הלם את שיעור היהודים בכלל אוכלוסי העיר. כסגן ראש העיר נבחר נציג ה"פולקיסטים". בבחירות שהתקיימו כשנים שלאחר מכן פעלו כבר ה"גיאוגרפיה של הבחירות" ותכסיסים אחרים שנקטו השלטונות ומספר הנציגים היהודיים במועצה הלך ופחת; בשנת 1934 נבחרו 8 יהודים מתוך ה- 24, ואילו בשנת 1939 זכו היהודים ב- 3 מנדטים בלבד. מן הראוי לציין את פעלו של מנהיג הציונים בסוחאצ'ב שמחה גרונדוואג, שעד פטירתו בשנת 1936 ייצג בכבוד את יהודי סוחאצ'ב בעירייה ובוועד הקהילה וחותמו היה ניכר בסוחאצ'ב בכל תחומי הפעולה - הציונית, החברתית והתרבותית. השנים שבין שתי מלחמות העולם היו שנות הצמיחה של חיי התרבות בקרב יהודי סוחאצ'ב. בשנת 1927 הוקם בית-ספר עברי "יבנה", שהיה כן 6 כיתות. בית-הספר קיבל זכויות רשמיות, כלומר התעודות שהעניק נתנו לתלמידיו זכות להתקבל לבתי-ספר רשמיים במדינה. בבית-הספר לבנות "בית יעקב" מטעם "אגודת ישראל" למדו 150 תלמידות. בית-הספר פעל בבניין מרווח שתרם אחר מיוצאי סוחאצ'ב בארצות הברית. בשנת 1937 פתחה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנים "יסודי התורה". החל מסוף שנות ה- 20 קיימה העירייה בית-ספר עממי בן 7 כיתות לילדי ישראל (המכונה שאבאסובקה, משום שלא למדו בו בשבתות ובמועדי ישראל). הספרייה היהודית שהתקיימה במקום עוד לפני מלחמת העולם הראשונה שירתה בשנת 1937 יותר מ- 200 קוראים; אולם הקריאה של הספרייה שימש גם מקום להרצאות ולאספות. בשנת 1936 ניסו משכילי המקום להוציא לאור דו- שבועון ביידיש בשם "סאכאטשעווער צייטונג". אולם בגלל חוסר אמצעים נסגר כתב העת לאחר שהופיעו שני גיליונות בלבד. חוג חובבי הדרמה הופיע במשך כל התקופה בפני קהל גם מחוץ לסוחאצ'ב והציג ממיטב הקלאסיקה של הדרמה היהודית. בתחום הספורט היתה פעילה כל אותו זמן "האגודה היהודית למען התעמלות וספורט" שהיו חברים בה עשרות צעירים וצעירות. בעזרת "טאז"( ארגון יהודי לטיפוח הבריאות בפולין) ארגנה ה"אגודה למען התעמלות וספורט" קייטנות בסביבת סוחאצ'ב וילדי העניים השתתפו בהן במחיר נמוך ואף חינם. כמה סופרים יהודיים ילידי סוחאצ'ב הוציאו לקהילה מוניטין. רובם עזבו את סוחאצ'ב, אולם הם שמרו על קשר עם בני קהילתם. הסופר עוזר וארשאבסקי, שנתפרסם בין השאר ברומן שלו "רי שמוגלערס" (המבריחים), השתתף בהוצאת כתב-העת "סאכאטשעווער צייטונג". אלכסנדר זושיה פרידמאן, עיתונאי וסופר, שהיה המזכיר הכללי של "אגודת ישראל" בפולין, נהג לבוא לסוחאצ'ב לעתים קרובות כדי להרצות בפני הקהל המקומי. יליד סוחאצ'ב נוסף היה ט"ב שטיין, מחבר הדרמה "ערד און הימל"( ארץ ושמיים). בסוחאצ'ב חונך וגדל שמואל לערמאן, אספן הפולקלור היהודי, שנתפרסם בחיבוריו "גנבים לידער"( שירי גנבים) ו"ארבעט און פרייהייט" עבודה( וחירות). יליד סוחאצ'ב פנחס גראובארד, סופר ומבקר ספרות, שחיבר בין השאר את "אויף די וועגן פון א"י" (בדרכי ארץ-ישראל), עבר לווארשה והמשיך שם בפעולתו הספרותית ואחר כך היגר לארצות הברית. שנות ה- 30 עמדו גם בסוחאצ'ב, בדומה למקומות אחרים במחוז וארשה, בסימן הגברת ההסתה והתנכלויות נגד יהודים מצד האנטישמיים המקומיים. בנובמבר 1931, לאחר ההתפרעויות נגד היהודים בלוביץ' הסמוכה, נעשה ניסיון לעורר מהומות אנטי-יהודיות גם בסוחאצ'ב. לעיר באו סטודנטים חברי מפלגת האנדקים, על מנת לארגן את המהומות. אולם המשטרה עמדה על המשמר וסיכלה את כוונתם. בלילה פרצו הפורעים לבית העלמין היהודי, הרסו כ- 60 מצבות וחיללו קברים. בחודשים אפריל-מאי 1933 הופצו בסוחאצ'ב ובכפרי הסביבה כרוזי הסתה נגד היהודים והופצו סיפורי-כזב שהיהודים תפסו כביכול אשה נוצרייה לצורכי פולחן. בעקבות זאת הוכו יהודים בסוחאצ'ב ובכפר חודרקוב בידי הפורעים המקומיים והאנדקים שבאו מווארשה. עניין עלילת הדם הובא בפני בית המשפט בשנת 1934. בעת המשפט העידה האשה שכביכול נחטפה שלא היו דברים מעולם. מפיצי השמועה הורשעו ונידונו לשבועיים מאסר. בפברואר 1936 השליכו פורעים פצצה לחנות של יהודי בסוחאצ'ב; פנים החנות, על הסחורה שבה, הושחתו כליל. בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה הלכה וגברה ההסתה נגד היהודים. במיוחד הציקו ליהודי המקום הקריאות להטלת חרם על המסחר היהודי ומשמרות החרם שהוצבו מפעם לפעם ליד חנויותיהם.
 

במלחה"ע ה - II

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב- 1 בספטמבר 1939, הגיעו גם לסוחאצ'ב השמועות על התקדמות מהירה של צבאות גרמניה לפנים פולין. ואכן, כעבור שבוע ימים כבר נשמעו הדי הקרבות על הנהר בזורה גם בעיר עצמה. יהודים רבים נמלטו על נפשם מזרחה וכמאה מהם מצאו מקלט באזורים שסופחו לאחר ה- 17 בספטמבר לברית המועצות. הגרמנים נכנסו לסוחאצ'ב בליל ה- 9 בספטמבר. עם כניסתם הוציאו החיילים הגרמניים מבתיהם כמה מן הזקנים והחולים (ביניהם היו ישראל גולדפארב, הלל טרעגער, שרה יענטל בטרמאן ועוד אחרים) ורצחו אותם בדם קר. את בתיהם של יהודים שנעדרו מן המקום העלו הכובשים באש. עם שוך הקרבות החלו היהודים פליטי המקום לחזור לעירם. רבים מן החוזרים מצאו את בתיהם תפוסים בידי שכניהם הפולניים ועלכן נאלצו להצטופף בדירות המעטות שעוד נותרו בידי היהודים, במחסנים, במרתפים ובעליות גג. בעיר הצטופפו כ- 2,000 יהודים. בחודשים הבאים ניתוספו אליהם עוד 400- 500 פליטים יהודיים שנמלטו מעיירות הסביבה ומלודז'. בסוף ספטמבר (באחד מימי חג הסוכות) ריכזו הגרמנים לפי פקודת המפקד הגרמני כמה עשרות יהודים בכיכר השוק. היהודים היו לבושים בגדי חג ועטופים בטליתות (רובם היו חסידים) והגרמנים אילצו אותם לרקוד בליווי תזמורת לעיני האספסוף הפולני הצוהל. הרוקדים הוכו והושפלו; החיילים הגרמניים מרטו וגזזו את זקניהם ופיאותיהם. באמצע אוקטובר החלו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודות כפייה. יום יום נחטפו כמה מאות יהודים ואולצו לעבוד בבנייתו מחדש של הגשר על הנהר בזורה; אחרים הועבדו בבניית ביצורים סביב שדה התעופה בביליצה או נשלחו לבצע עבודות מזדמנות אחרות. בעת העבודה הוכו היהודים וכמה מהם אף טבעו במימי הנהר. לעבודות הביצורים השתמשו הגרמנים במצבות בית העלמין היהודי, שנהרס כליל ולא נותרו בו אלא רסיסי מצבות בלבד. בינואר 1940 נצטוו יהודי סוחאצ'ב להקים יודנראט בן 18 חברים. בראש היודנראט הועמד הסוחר יעקב בידערמאן. בין השאר נתמנו לחברי היודנראט כמה עסקני ציבור לשעבר, כגון נחום קראנצווייג, מזכיר ועד הקהילה לשעבר, יוסף לוקשטיק, יו"ר אגודת בעלי המלאכה, יוסף מונע, מזכיר ה"בנק העממי הקואופרטיבי" לשעבר. בפקודת הגרמנים הקים היודנראט "משטרה יהודית" ולמפקדה נתמנה מנחם קנאט. עם הקמת היודנראט הוקל במקצת מצבם של יהודי סוחאצ'ב ונפסקו חטיפות סדר ומכסת העובדים הושלמה על-פי רשימות מוכנות שנכללו בהן כל הכשירים לעבודה. ב-18 בינואר 1941 גורשו כ-900 מיהודי ס' לז'ירארדוב. למחרת היום הוציאו השלטונות הגרמניים פקודה להקים בס' גטו. במטרה להטעות את היהודים וכדי למנוע בריחות הפיצו הגרמנים שמועות כזב לפיהן אלה שישארו במקום לאחר הגירוש לז'ירארדוב יוכלו לשבת בשלווה מאחורי גדרות הגטו ולא יאונה להם כל רע "עד תום המלחמה". בעת ההעברה לגטו הותר ליהודים לקחת עמם אך מעט ממיטלטליהם. הגטו הוקף גדר גבוהה של תיל דוקרני ונשמר מבחוץ בידי הז'אנדארמים הגרמניים. מבפנים שמרו השוטרים היהודיים. לגטו יועד השטח שבין הרחובות פארנא, ארונסקה, סטאשיצה וכיכר השוק. מחוסר מקום נדחסו יותר מ-5 נפשות לחדר אחד. גם המחסנים, עליות הגג והמרתפים נתמלאו עד אפס מקום באנשים, נשים וטף. כמות המזון שסופקה לגטו לא היתה מספקת והרעב הציק לכל דייריו. בעזרת ה"ג'וינט" הקים היודנראט מטבח עממי, שסיפק ארוחה חמה אך דלה למחצית מתושבי הגטו. כעבור חודש, ב-5ו בפברואר 1941, הוציאו הגרמנים פקודה לפיה יגורשו כל יהודי ס' לגטו וארשה. כדי להטיל אימה על יהודי ס' רצחו הגרמנים יום או יומיים לפני הגירוש את מפקד המשטרה היהודית מנחם קנאט. כמה שבועות לאחר הגירוש הביאו הגרמנים 150 מיהודי ס' שבגטו וארשה חזרה לס', לשם ביצוע עבודות בעיר. בגמר העבודה הוחזרו האנשים לגטו, פרט ל-21 שנשארו כדי להשלים את העבודה. בעת החזרתם לגטו וארשה ניסו כמה יהודים להסתתר, אולם הגרמי נים גילו אותם, הוציאו אותם ממחבואיהם וירו בהם למוות. את 21 היהודים שנותרו בס' רצחו הגרמנים כעבור זמן קצר ביערות הסמוכים לעיר.גורלם של יהודי ס' בווארשה היה כגורל כל הפליטים היהודיים שנדחסו לגטו זה (הם סבלו מרעב וממחלות אף יותר מאשר אנשי המקום). רובם מצאו את מותם בגטו עצמו או במחנות המוות בעת הגירוש הגדול מגטו וארשה בקיץ 1942.בזמן חגירושים מס' נתפזרו בסביבה כמה עשרות מיהודי המקום, בעיקר ילדים, שנעו ונדו ביערות הסביבה. רובם מצאו את מותם כאשר ניסו להתקרב למקומות היישוב בחיפושם אחר מזון. אנשי המקום לא היססו להסגיר אותם לידי המשטרה הגרמנית. גם אלה שנתמזל להם מזלם והם מצאו מקום מחבוא אצל אנשי הכפרים לא ניצלו ברובם ; השכנים הלשינו עליהם ולעתים אף הסגירו אותם במו ידיהם לידי המשטרה. מן הראוי להזכיר את שמותיהם של כמה חסידי אומות העולם מתושבי המקום, שסיכנו את חייהם בעזרם ליהודי ס' : הרוקח יאן סליווא עזר במזון ובמתן מקומות מחבוא ארעיים לכל יהודי שפנה אליו. בצר להם פנו היהודים הנרדפים אל בתו של הקצב באלצרסקי, שהיתה לה השפעה על המפקד הגרמני בלאשצ'יק והיא השתדלה להקל את מצבם. אבל רק מעטים מבני קהילת ס' הצליחו להינצל. ביניהם היו כמה עשרות שחזרו מברית המועצות. יהודים בודדים הצליחו להציל את נפשם בעת הגירושים מגטו וארשה ואחר כך הסתתרו ב"צד הארי". הניצולים לא חזרו לעירם לאחר השחרור, כי אם פנו מערבה. רובם עלו לארץ-ישראל. כזכר לחורבן נותרה לעמוד מצבה אחת בבית העלמין היהודי שנהרס,כאמור לעיל, כליל.