תרומות
אופוצ'נו OPOCZNO
עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: אופוצ'נו
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-7,224
• יהודים בשנת 1941: כ-2,954
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
אופוצ'נו, עיר מלכותית היתה. זכתה במעמד עיר לפני 1360. על השתקעותם המוקדמת של יהודים באופוצ'נו (המאה ה- 14) קיים סיפור, שלא זכה לאישור, על שהייתה בעיירה של אסתרקה, אהובת המלך קאזימייז' הגדול. גם במאה ה- 20 היו תושבי אופוצ'נו מצביעים על אחד הבתים העתיקים שבשוק שהוא כביכול רכושה של אסתרקה, ובבית-הכנסת היתה מצויה פרוכת, העשויה להיות מתנתה. ב- 1588 אישר המלך זיגמונט ה-3 את החלטת העירייה, המצווה על היהודים לעזוב את העיר, ואוסרת על הנוצרים - והעוברים על האיסור יפסידו את רכושם - לקיים יחסי-מסחר עם היהודים. לא ידוע, האם נתגשמה החלטה זו במלואה, וכן כמה זמן נעדרו היהודים מהעיירה. ב- 1646 התיר הסטארוסטה ליהודים תושבי אופוצ'נו לרכוש 12 מגרשים בפרבר לשם בניית בתי-מגורים, וכן 2 מגרשים לבניין בית-כנסת חדש ולבית- עלמין. ליהודים ניתנה גם זכות המסחר והשחיטה.
מלחמת שוודיה הפסיקה את התפתחותה של העיר. ב- 1655 חרבה העיר, ושרדו בה 15 בתים בלבד, מהם 3 בתי יהודים, והדבר מעיד על ירידה נכרת במספר היהודים באופוצ'נו בגלל המצב הכללי. היהודים נצטוו בפעם השנייה לעזוב את העיר ב- 1715 (הם נצטוו אפילו להרוס את בית- הכנסת). אין זאת כי גם הגבלה זו לא הוגשמה, שכן גילה סקר ב- 1765, כי רוב בעלי-המלאכה בעיר יהודים הם (ביניהם: אופים, רצענים, אוכפנים וצורפים). לפי אותו מקור, היו בידי היהודים, מלבד 12 המגרשים שהוזכרו לעיל, עוד 41 נכסי-דלא-ניידי בעיר.
בראשית המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית באופוצ'נו, כפי הנראה, בגלל זרימת היהודים שסולקו מכפרי הסביבה, לאחר שניטלו שם מידיהם מקורות-הפרנסה המסורתיים, כגון חכירה, ייצור משקאות חריפים ומכירתם. אולם, ממחצית המאה ה- 19 התחיל יורד מספר היהודים באופוצ'נו. בשלהי המאה (1897) ירד אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית ל- 38.0. אפשר להסביר את התופעה ביציאת יהודי אופוצ'נו לשם חיפוש מקורות פרנסה במרכזי החרושת המתפתחים באזור. המסחר הזעיר המסורתי, הרוכלות בכפרים והמלאכה (ב- 1884 כ- 70 סנדלרים וכ- 30 חייטים) שימשו בסיס כלכלי צר מדי לאוכלוסיה היהודית באופוצ'נו. מפעלי הייצור היחידים בעיירה בשנה זו היו (לא נודע האם היו של יהודים, כולם או חלקם): בית-חרושת לבירה, מפעל לייצור תמד, מפעל לייצור חומץ, 3 מצבעות, 2 בתי בורסקי, 2 בתי-חרושת לשמן, טחנת-רוח וטחנת-מים. כל המפעלים האלה זעירים היו, ותוצרתם השנתית הסתכמה ב- 5,500 רובל, בקירוב.
על חשיבותה של הקהילה באופוצ'נו בשלהי המאה ה- 18 (כמה וכמה קהילות קטנות השתייכו אליה) תעיד, בין השאר, העובדה, כי ב- 1784, כשנצבה משלחת בשערי העיר כדי לקבל פניו של סטארוסטה חדש, שנתמנה זה עתה, עמדו גם נציגי הקהילה ליד אנשי השלטון העירוני ונציגי גילדיות. בית-הכנסת באופוצ'נו, שנבנה בשלהי המאה ה- 17, נמנה עם הבניינים היפים בסגנון זה בפולין. היו בו בימה בעלת 4 עמודים, ויטראז'ים בחלונות, עזרת-נשים, פלוש וחדר לישיבות ועד-הקהילה.
במאה ה- 19 עמדו חיי הציבור היהודי הדל באופוצ'נו בסימן התפשטותה המהירה של החסידות. תחילה היתה על העליונה ידם של חסידי פשיסחא. אך בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 גברו חסידי גור וסקירניביץ. בין רבניה של אופוצ'נו, שנודעו בגדולתם בתורה, בלט על גבול המאות ה- 18 וה- 19 ר' יהודה-ליב בר' אליעזר ליפשיץ, לשעבר רבה של בלאשקי, בעל השו"ת "דמשק אליעזר". בראשית המאה ה- 19 ישב על כס-הרבנות באופוצ'נו ר' יצחק "חריף", אחד ממקורביושל ר' שמחה בונים מפשיסחא. הדעת נותנת, כי בשל פעילותו הרבה של ר' יצחק בתנועת החסידות, שימשו בתקופה זו הדיינים בתפקידים היומיומיים של הרבנות. בשנים 1818- 1840 שימש כדיין ר' משה שמחה אלפוס, לימים- רבה של ראווה מאזובייצקה, ובשנים 1846- 1856 רבה של אויאזד. כדיין שני בתקופה זו שימש ר' יוסף יונגבאך, החל ב- 1851 רבה של אינובלודז'. בשנות ה- 40 למאה ה- 19 עמד בראש החסידות באופוצ'נו תלמיד אחר של ר' שמחה בונים, ר' הרשל דישקס. ייתכן, כי ר' הרשל דישקס כאדמו"ר המקום זכה גם לתואר הרבנות הרשמי, כפי שהיה המנהג לפעמים בערים אחרות. ב- 1856 חזר לאופוצ'נו ר' משה שמחה אלפוס, ועלה על כס-הרבנות. אחריו שימש ברבנות ר' ראובן מיינדזיז'צקי (החל ב- 1866 רבה של ביאלה הקסוואר). משלהי המאה ה- 19 ועד 1924 כיהן ברבנות באופוצ'נו ר' יוסף נחמיה ליליינטל. בתקופת כהונתו ישב באופוצ'נו ר' יצחק מאיר פאדווה אדמו"ר לבית רופצ'יץ, חתנו של ר' מאיר מפשיסחא. היה לו קהל חסידים באופוצ'נו ובסביבה. ב- 1914 פרצו קוזאקים לביתו והכו באכזריות את אשתו ובתו. זמן קצר לאחר זה מת ר' יצחק מאיר.
בין שתי המלחמות
ירידת מספרם של האוכלוסים היהודים בתקופה שבין המלחמות, במספר מוחלט ובאחוזים, נגרמה על ידי נחשלותה הכלכלית הכללית של העיר, ועל ידי העדר מקורות פרנסה ליהודים מלבד המסחר והמלאכה. בעיר בת 10 אלפים תושבים, בקירוב, הועסקו במפעלי הייצור המקומיים הזעירים (משרפות סיד, בית-חרושת לזכוכית, בית יציקת ברזל קטן) כ- 300 פועלים בלבד, וביניהם מספר זעום של יהודים. ואכן התפרנסו למעלה מ-%90 של היהודים הפעילים במשק מן המלאכה והמסחר הזעיר (ביניהם מספר רב של רוכלי-כפרים ובעלי-הדוכנים).
[ מצבם של יהודי אופוצ'נו הלך ורע בשנות ה- 30, בתקופה שגברה בה האנטישמיות והאנדקים המקומיים החרימו את המסחר היהודי והעמידו ליד חנויותיהם משמרות, שמנעו כניסת קונים נוצרים. לעתים קרובות הוכו היהודים בידי אנשי-אגרוף של האנדקים ובידי חלאת-ההמון. הפעולות נגד היהודים החריפו במיוחד בימי השוק, והחשש מפני המכות הרתיע את רוכלי-הכפר היהודים מן היציאה לכפר. ב- 28.11.1935- 27, בשעת הירידים שנתקיימו בנפת אופוצ'נו, (באופוצ'נו גופא, באודז'יבול ובפשיסוחה) הביאו האנדקים המקומיים לידי מהומות, בהסיתם את האכרים שמהסביבה לפרוע ביהודים ולהרוס את חנויותיהם ודוכניהם, וב- 29.11 ש"ז הגיע בכביש אופוצ'נו-קלבוב לידי התנגשויות בין האכרים המוסתים ובין משטרת הפרשים; ארבעה כפריים נהרגו, אחדים נפצעו וכתריסר מהם נאסרו, לדין העומדו 20 נאשמים.
בגלל המהומות באופוצ'נו ובסביבה אסרו ב- 1935 שלטונות הנפה, לתקופה של 6 שבועות, כינוס שווקים בנפה כולה. בתי-החרושת בסביבת אופוצ'נו פתחו חנויות בתוך המפעלים, ואסרו על עובדיהם לקנות אצל יהודים. בשנים האחרונות ערב מלחמת העולם ה-2 הביאו האנדקים המקומיים לאופוצ'נו כמה בעלי-מלאכה נוצרים -שען, צורף, חייטים - פתחו להם סדנות, וקראו לאוכלוסי המקום ליהנות רק משרותיהם של בעלי-מלאכה שהם "ארים טהורים".
הציבור היהודי באופוצ'נו הגיב על חרם זה בליכוד הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים ובהקמת מוסדות לעזרה-הדדית. מלבד קופת גמילות-חסדים מטעם ועד-הקהילה (שפעלה מאז 1920- 1921), נוסד בנק קואופרטיבי יהודי. מבין 800 משפחות היהודים המתגוררות באופוצ'נו נהנו מאשראי בבנק זה 500 משפחות. בגלל קשיים כספיים הפסיק הבנק את פעילותו ב- 1934. הוא נפתח מחדש ב- 1938, ריכז אז 100 חברים, והעניק הלוואות עד 250 זלוטי ליהודי אופוצ'נו והסביבה. באיגוד בעלי-המלאכה היהודים באופוצ'נו היו ב- 1931 236 חברים. האיגוד עסק לא רק בעניינים מקצועיים ועזרה ההדדית אלא גם בענייני תרבות, והפעיל שעורי-ערב להכשרה מקצועית למבוגרים. ב- 1936 התכנסה באופוצ'נו ועידה אזורית של סוחרים וסוחרים-זעירים יהודים, ובה נידונו אמצעי-מגן מפני הפעולה האנטישמית, וכן תוכננה פנייה אל השלטונות בעניין זה.
גרעיני ההסתדרויות והמפלגות הפוליטיות, שקמו בעיירה בשלהי מלחמת העולם ה-1 ובשנים הראשונות שלאחריה, גדלו כדי ממדים ניכרים בתקופה מאוחרת יותר. בין הציונים צעד בראש השמאל, והוא אף זכה ברוב הקולות בבחירות לקונגרסים הציוניים. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 21 זכתה רשימת ארץ ישראל העובדת ב- 232 קולות מבין 264. המקום השני מבחינת ההשפעה היה שמור לציונים הכלליים. בין אירגוני הנוער הציוני בלטו החלוץ והחלוץ-הצעיר, שנוסדו בראשית שנות ה- 20. הנוער הציוני ובית"ר, שנוסדו בסוף שנות העשרים, לא איגדו חברים רבים, יחסית. אגודת- ישראל, שהתבססה באופוצ'נו, כדרכה במקומות אחרים, על הריכוז הגדול של חסידי גור, היתה מתחרה כמעט שווה לציונים, במאבק על ההשפעה בציבור היהודי ובמוסדותיו. הבונד ופועלי-ציון-שמאל לא הופיעו באופוצ'נו ככוח מאורגן.
במועצת העירייה מנתה תחילה הנציגות היהודית - נציגי אגודת-ישראל והציונים - 5 חברי מועצה (1928), אך ב- 1938 הפעילה הממשלה תכסיסי-בחירות שונים, ועל כן נבחרו רק 2 נציגים יהודים. בקהילה שלטה אגודת-ישראל עד 1929. מאז עמדו בראש הקהילה הציונים ואוהדיהם. ב- 1931 זכו הציונים ובעלי-המלאכה הקשורים עמם בבחירות לוועד-הקהילה ב- 4 נציגים, אגודת-ישראל עם חסידי אמשינוב- ב- 2, וחסידי אלכסנדר- בנציג 1. אולם גם בתקופה הקודמת- כשהיה הרוב בידי אגודת-ישראל - הקציבה הקהילה שנה-שנה-החל ב- 1926 - 500 זלוטי לקק"ל. מאלף מאורע זה: ב- 1928, כשהצטרף יושב-ראש ועד-הקהילה, איש המזרחי, לאגודת-ישראל, נאלץ לוותר על כהונתו. לפי תביעת הציונים קבעו השלטונות הפולניים הנהלה-קרואה לוועד-הקהילה, ולראשה נתמנה הרב המקומי, כפי הנראה מאוהדי המזרחי, ר' אליעזר יצחק שפירא (הוא עלה על כס-הרבנות באופוצ'נו לאחר מות ר' יוסף ליליינטל, ב- 1924).
מלבד בית-הכנסת שהוזכר לעיל קיים ועד-הקהילה גם בית-מדרש בנוי-אבן, והחסידים לחצרותיהם קיימו כמה שטיבלך. ב- 1938 קנה ועד-הקהילה שטח לבית-עלמין חדש, והוא בית העלמין השלישי באופוצ'נו, (הראשון - בן המאה ה- 17, והשני-המאה ה- 19).
המרכז העיקרי של פעולת-התרבות בין יהודי אופוצ'נו היה ה"ארבעטער היים", שנוסד ב- 1917. פעלו בו חוג-לדראמה וספריה עשירה למדי על-שם בורוכוב. ספריות קטנות פעלו ליד כל אירגון ציוני. מלבד הלמידה היהודית המסורתית- חדרים פרטיים, למידה בבית-המדרש ובשטיבלך - היתה באופוצ'נו גם מערכת בתי-ספר. תלמוד-תורה מטעם הקהילה (1926- 1927), חדר יסודי-התורה מטעם אגודת-ישראל (1920- 1922), ובית-ספר לבנות בית-יעקב (1931). בבית- הספר תרבות, שייסדו הציונים ב- 1929, למדו בתקופות שונות 350- 370 ילדים. בעיירה פעל גם זמן-מה בית-ספר של המזרחי.
בתרבות הגוף ובספורט עסקו בני הנוער היהודי באופוצ'נו באיגוד הספורט הפועל נוסד( ב- 1926) ובאיגוד הספורט מכבי נוסד( ב- 1930).
השואה
לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-2, ב- 6.9.1939, הוטלו על העיירה פצצות אחדות. עם הבהלה התחילו יהודים נמלטים אל היערות והכפרים הסמוכים. למחרת (7.9) נכנסו הנאצים לאופוצ'נו. משנפסקו הקרבות התחילו יהודי המקום חוזרים לעיירה. הגיעו גם פליטים רבים ממקומות אחרים, ומספר האוכלוסים היהודים הלך ועלה (במאי 1941 היו בעיירה 3,971 יהודים, ביניהם 991 פליטים, ובאפריל 1942 - 4,231 יהודים, ביניהם 1,406 פליטים).
שבועיים לאחר כיבוש העיר דרשו הנאצים מהיהודים מס עונשין של 20 אלף זלוטי, שישולם תוך 24 שעות. הם נימקו את תביעת המס בטענה, שהיהודים גרמו את המלחמה וחייבים לשלם חלק מהוצאותיה. כבני-ערובה נאסרו שלושה מנכבדי העיר: משה קצנלבוגן, סוחר תבואה, יצחק חמיילניצקי, מבעלי בית-החרושת לזכוכית "וולקאן", ואליעזר חמיילניצקי, בעל מאפיה גדולה. הגרמנים איימו להוציא להורג את בני-הערובה אם לא ישולם המס. בני- המשפחה המיואשים של האסורים קראו לאוכלוסים היהודים לאסוף את הסכום הנדרש. קיבל על עצמו את ניהול הפעולה מרדכי רוזנבאום (כינויו: "האז" - ארנב), אדם בעל עבר "מפוקפק" - כהגדרת אחד העדים, לאחר המלחמה - אך בעל שליטה טובה בלשון הגרמנית, שכן שהה בגרמניה לפני המלחמה. רוזנבאום הלך אל המפקד הצבאי של העיר והציג את עצמו כנציג היהודים. הוא הציע למפקד להחליף את בני-הערובה באחרים, שכן ללא השתתפותם של עשירים אלה אין לאסוף סכום כה רב בעיירה דלה. הגרמנים הסכימו לשחרר את בני-הערובה, והיהודים הביאו את הכסף. מעתה היה רוזנבאום נציג-היהודים בעיני השלטונות, ובפקודתם הקים כעבור זמן-מה יודנראט, ובו 20 חברים. מכל אלה ידועים רק שמותיהם של רוזנבאום, של שלושת הנכבדים (בני-הערובה הנ"ל), וכן פרידלבסקי, מנהל בית-החרושת לזכוכית "וולקאן" לפני המלחמה, שנתמנה עתה ליו"ר היודנראט.
הגיטו באופוצ'נו הוקם בנובמבר או בדצמבר 1940. הוא הקיף 115 בתים קטנים בלבד, ועל כן נותרו כאלף יהודים בלי קורת-גג. ליהודים בני-בלי-בית מאנשי המקום, ולפליטים הבאים בלי הפוגה, התקין היודנראט מעון משותף זמני בבית-המדרש, ואחר כך דאג לשיכונם באופן קבוע. תחום הגיטו לא גודר, והשוטרים הגרמנים המשוחדים התעלמו מהיהודים החומקים מהגיטו, ומהפולנים הנכנסים לתוכו. רשמית מותר היה ליהודים לצאת את הגיטו רק על סמך רשיונות של השלטונות. גם היודנראט היה מוסמך להעניק רשיונות כאלה, ויש אומרים, כי היודעים לתבוע ובעלי- הפרוטקציה קיבלו אותם ללא קושי. תושבי הגיטו הבריחו מזון, סחרו באורח בלתי-לגאלי עם האוכלוסיה הלא-יהודית, וייצרו כל מיני מוצרים בחשאי. האופים היהודים, חוץ ממנות לחם הרשמיות ממכסות הקמח שקיבלו מידי השל- טונות, השיגו גם קמח בדרכי-הברחה ואפו דברי מאפה נוספים. פעלו בגיטו בתי-חרושת זעירים, כגון תעשיית סבון. ראוי להניח, כי גם בעלי-המלאכה התפרנסו בזכות המגע הקל עם הלקוחות ה"אריים" שמחוץ לגיטו. על ההברחה והמגע עם הסביבה הקלו צוותי היהודים היוצאים לעבודה מחוץ לגיטו, וכן בית-העלמין היהודי, הנמצא מחוץ לתחום הגיטו, בסביבה "ארית", שאיפשר פגישות ומגעים בשעת הלויות. אלא שהיה שם גם קהל עניים רב, בעיקר בין הפליטים; כאמור, דאג היודנראט לשיכונם, וכשנתפנה במרוצת הזמן בית-המדרש, הקים בו היודנראט מטבח ציבורי.
לגיטו הפתוח היו נכנסים הנאצים באין עוצר, מכים לעתים את היהודים, מתעללים בהם (גוזזים מחצית זקן וכיוצא בזה). תקיפות אלו אירעו בעיקר בחורף, שכן בקיץ נמנעו הגרמנים מלהכנס לגיטו, מחשש הידבקות בטיפוס.
מגיפת טיפוס פרצה בגיטו באביב 1941, בשל תנאי המגורים והגהות המחרידים. בחורף נעלמה, ושבה ופרצה באביב 1942. לשם הדברת המגיפה התקין היודנראט ליד בתי-המרחץ חדרי-חיטוי, וכן תא-חיטוי נייד, שעבר מבית לבית. האוכלוסים נתחייבו במקלחת-חיטוי לעתים מזומנות, וכן בחיטוי הבגדים. אנשים טרחו להעלים מקרי טיפוס, כדי למנוע ממשפחותיהם את האישפוז על כורחם בבית- החולים של הגיטו , "אסתרקה", בשל התנאים המחריפים ששררו בו. כן ביקשו אנשים למנוע את התהליך המטריד של חיטוי הבית. במגיפת-הטיפוס מתו רבים, וחברא קדישא נאלצה להגדיל פי שלושה את צוות עובדיה.
השלטונות הגרמניים כפו על תושבי הגיטו עבודה גופנית קשה. הוטל על היודנראט לספק לשלטונות יום-יום 400 גברים לעבודות שונות בעיירה ובסביבה, ובעיקר לחפירת כבול. בסביבת אופוצ'נו הופעל מכרה קבוע של כבול. שמרו על הפועלים שוטרים גרמנים ופולקסדויטשים. היהודים, שנקראו על ידי היודנראט לעבודה, יכלו לפדות עצמם במחיר 5 זלוטי ליום. בחורף לא נכרה הכבול, והיהודים עבדו בפינוי השלג. הם הועסקו גם בסלילת דרכים ובריצוף הרחובות. בסמוך לגיטו נמצאה מחצבה של אבן-סיד, וגם בה עבדו תושבי הגיטו. מקצתם של היהודים התייצבו לעבודות אלו מרצונם, למען השכר, מקצתם - לשם סיכוי המגע עם הסביבה (מסחר, הברחה), ומקצתם - כדי לרכוש "שלט" של אדם העובד למען הגרמנים.
פעמיים שילחו השלטונות משלוחים גדולים של גברים למחנות-עבודה. בפעם הראשונה, באוגוסט 1940, תבעו השלטונות 500 גברים לשם שילוחם למחנה נארול שליד לובלין. היודנראט הרכיב רשימת מועמדים לשילוח, וכלל בה בעיקר עניים ופליטים - אחד מכל משפחה. אך הגרמנים לא הסתפקו ברשימה שהוגשה להם, ועשו מצוד ברחובות ובבתי יהודים. בפעם השנייה (ביולי 1942) נשלחו כ- 400 גברים למחנה "האסאג" בסקארז'יסקו-קאמייננה.
גם בתנאי הגיטו ניסו בני הנוער להמשיך במידת-מה את פעילותם האירגונית-הפוליטית מלפני המלחמה. מצויות ידיעות מפורטות רק על פעילותה של קבוצת גורדוניה. בהסכמת היודנראט נפגשו חבריה במעון של המטבח- הציבורי בבית-המדרש, ושם טיפלו בילדי פליטים ולימדו אותם. בשיתוף מורה מבית-הספר תרבות שבמקום קיימו צעירי גורדוניה מעין סמינר להשתלמות. הקבוצה קיימה קשר עם מרכז גורדוניה בווארשה (אחר כך: בגיטו וארשה), ומשם באו שליחים לאופוצ'נו והביאו עתוני-מחתרת וחומר- הדרכה. המרכז בווארשה תכנן להקים באופוצ'נו סדנה- לחברי המקום וגם לחברים מווארשה - שישמש בסיס-הכשרה ומקור-פרנסה כאחד. תחילה עמדו להקים בסיס זה בסדנה לשעבר ליצור רשתות למיטות ולספות, שהיתה שייכת בשעתו לאחד מחברי גורדוניה. למימון הפעולה הקדישו החברים את ההכנסה ממכירת חבילות מזון מעולה, שהיו נשלחות לאופוצ'נו בתקופת הכיבוש הראשונה - 1939- 1940 - על ידי הסתדרות גורדוניה בשווייץ (או על ידי חבריה הבודדים שם). אך התכנית לא נתגשמה. אמנם, ב- 1942 הגיעו לאופוצ'נו מגיטו וארשה כמה עשרות פליטים, חברי גורדוניה, ביניהם גם בנות. היודנראט העסיק אותם במחצבת אבן-הסיד והעמיד לרשותם דירה משותפת בקצווי הגיטו, בקרבת המחצבה. הבחורים עבדו במחצבה והבנות ניהלו את משק-הבית המשותף. קבוצת-הכשרה זו התכוונה להסתנן אל יערות הסביבה, אל הפארטיזנים, ואולי לבנדז'ין ולצ'נסטוחובה. לשם יציאה מהגיטו עמדו לקבל מהמרכז בווארשה תעודות "אריות". לבסוף, הגיעו תעודות כאלה רק בשביל חברי-גורדוניה אחדים. עד מהרה פורקה קבוצת-ההכשרה, מפני שנתנו אצלם מקלט לחבר מאופוצ'נו, אבא לבנדיגר, שהיה מבוקש על ידי המשטרה הגרמנית (כנראה נרדף לאחר שנמצאה בביתו ספרות בלתי-לגאלית). היודנראט תבע את פירוק הקבוצה. חבריה או מקצתם, וכמה מחברי גורדוניה מהגיטו יצאו אז את אופוצ'נו והצליחו להגיע לבנדז'ין ולצ'נסטוחובה (ביניהם גם לבנדיגר). הדבר קרה כנראה בסמוך לחיסול הגיטו.
ב- 1942 הלך מצבם של יהודי אופוצ'נו הלוך ורע. בראשית השנה צומצם תחום הגיטו, ושוב נאלצו יהודים רבים לחפש קורת-גג. יתירה מזו, בינואר 1942 הובאו לגיטו אופוצ'נו יהודים מכפרי הסביבה: בוקובייץ, קראשניצה, קליני, גיילזוב, גאוורוני, לודוויקוב ואוגונוביצה. באפריל כבר היו בגיטו 4,231 יהודים, ביניהם 1,406 פליטים. החריף המאבק בהברחה, הלכו ורבו החיפושים בבתים אחר מלאי סחורות מוברחות ומפעלי-ייצור זעירים בלתי-לגאליים. בראשית 1942 נורו ביער שבעיבורה של העיירה כל בני משפחת לבנדיגר הנ"ל, לאחר שנתגלה בביתם מפעל חשאי לייצור סבון (לפי גירסה אחרת: על הספרות הבלתי-לגאלית שנתגלתה, כאמור לעיל). באביב חיפשו הגמרנים בבית האופה מאיר רוזנבלום (המאפיה השנייה בגודלה באופוצ'נו, שאפתה גם למען השלטונות הגרמניים). נתגלה שם מלאי קמח מוברח, וכל המשפחה נרצחה. אין ידיעה ברורה על גורלו של רוזנבלום עצמו.
במחצית אפריל 1942 דרש מפקד המשטרה באופוצ'נו מידי היודנראט רשימה מלאה של האוכלוסים היהודים. כמשוער, היה הדבר קשור לגל המאסרים שהתחילו בגיטו אחר-כך, ב- 27.4.1942. נאסרו בעיקר עסקנים ציונים (ביניהם טוביה זוייר, אברהם גולדברג יצחק בלז'יצקי, מוטל מורטקוביץ' משה וינוגרודזקי, שווארצמן, שתי האחיות צוקר, חיים פרוש), קומוניסטים אחדים. ומספר אנשים שאין להם כל עבר פוליטי-יחדיו 30 איש. הם הובאו אל הנחל ליד בית- המטבחים של הקהילה, ולאחר שהופרדו מהם שלושה, נורו השאר. שלושה אלה (ביניהם פרוש) שלחו הגרמנים לטומאשוב מאזובייצקי (שבה נערכה אותה שעה אקציה דומה), ומשם - לאושוויץ. בשעת ההוצאה להורג ליד הנחל באופוצ'נו בלז'יצקי רק נפצע, והצליח אחר כך להגיע לבית-החולים "אסתרקה". הדבר נודע למשטרה ששלחה שוטר לבית- החולים והוא ירה בבלז'יצקי במיטתו.
בקיץ 1942 הורעו במידה ניכרת תנאי-העבודה במכרה הכבול. ברחו משם 20 יהודים. בפקודת הגרמנים נאלצו השוטרים היהודים לאסור אותם (בית-המאסר של הגיטו נמצא באחד החדרים של בית-הכנסת הגדול). האסורים פרצו את בית-המאסר והתחבאו. לפי ידיעה אחת, סרב היודנראט לחפש את היהודים האלה, ומרדכי רוזנבאום נעלם לימים אחדים בשל כך. כל העניין אינו ברור, שכן אומרת אותה ידיעה עצמה, כי הדבר קרה בתקופת הגירוש, באוקטובר 1942.
בקיץ ובסתיו 1942 נפוצו בגיטו שמועות, כי הישוב היהודי באופוצ'נו צפוי לחיסול. יסודן של שמועות אלו היו עתונות המחתרת ומכתבים בכתב-סתרים מיהודים מכרים מכל קצווי פולין הכבושה, שהצליחו לחמוק מן ההשמדה. חלק מתושבי הגיטו היו סבורים, כי הם עומדים לפני שילוח לעבודה למקומות אחרים, ועל כן הכינו צרורות לדרך. חלק ניכר של יהודי אופוצ'נו היו סבורים, כי אכן קרב ובא גל של גירושים, ואולי גם של השמדה, אלא שזו תבלע רק חלק מהאוכלוסיה, והשאר יחזיקו מעמד ויישארו במקום. סברה זו נתמכה על ידי ידיעות מפי פולנים בסביבה, שסיפרו כי עם חיסולם של גיטאות שונים, השאירו הגרמנים בחיים חלק קטן של היהודים, בעיקר את אנשי היודנראט, המשטרה והעובדים במפעלים החשובים לגרמנים. הכול השתדלו איפוא כמיטב יכולתם לקבל עבודה במפעלים "טובים" מחוץ לגיטו, החביאו את רכושם או הפקידו אותו בידי פולנים מהימנים תמורת ההבטחה לתת מיקלט; בנות רבות השתדלו להנשא לשוטרים יהודים; הותקנו מחבואים. ימים אחדים לפני האקציה נפוצה שמועה, כי אפשר להנצל מגירוש על ידי מתן כופר. מיד הופיעו תורים ארוכים של יהודים לפני היודנראט, ושם קיבלו מידיהם חפצי-ערך, והכול נרשם בקפדנות. ההשערה היא, כי אכן ביקש היודנראט להעביר את רוע הגזירה תמורת כופר גבוה לשלטונות הגרמניים.
החיסול התחיל ב- 27.10.1942, ממש לפני חיסול טומאשוב הסמוכה. האוכלוסים היהודים של אופוצ'נו כונסו בשוק-הסוסים, ורובם - 3,000 איש בקירוב- שולחו לטרבלינקה. בשעת האקציה נהרגו במקום כמאתיים נפש. קרוב למאתיים משפחות (כ- 500 נפש) אכן נשארו באופוצ'נו: חברי היודנראט והשוטרים ומשפחותיהם (אמנם, גם מאלה שולחו רבים, כ"בלתי-פרודוקטיבים"), וכן חלק מהעובדים במפעלי הגרמנים. מספר יהודים התחבאו ונשארו בחיים "במחתרת". חבר היודנראט רוזנבאום התחבא או ברח בשעת האקציה, וחזר רק לאחר שנסתיימה. אך הוא נקרא אל מטה המשטרה באופוצ'נו ושם נורה.
כמה עשרות יהודים הצליחו לברוח בשעת האקציה, או בסמוך לה, להגיע ליערות בסביבה ולהקים שם קבוצות פארטיזנים. המפורסמת שבהן , "האריות", בפיקוד יוליאן אייזנמן-קאנייווסקי, ביצעה מעשי-חבלה רבים במערך הכובשים, ובין השאר חיבלה בקו-הרכבת אופוצ'נו-קונסקיה, שהיה חשוב למשק-המלחמה הגרמני.
היהודים שהושארו באופוצ'נו הוסיפו להתגורר בה עוד חודשיים. הם שוכנו בבניין היודנראט. על שרידים אלה שמרו שוטרים יהודים בלבד. הגרמנים היו מגלים בתחום הגיטו ומחוצה לו יהודים מתחבאים, ולא הרגו אותם, אלא צירפום למחנה "הלגאליים". מצב האספקה של היהודים היה טוב. הם השתמשו ברכוש שנותר בגיטו לאחר הגירוש, לשיחוד הגרמנים ולקניית מזון מידי הפולנים. היהודים הורשו אפילו לאפות לחם. חלקם של היהודים עבדו בשרותים של המשטרה הגרמנית, וחלקם עבדו במקומות אחרים. היהודים נרגעו והתחילו לקוות שיזכו להגאל. סבורים היו, כי לאחר השמדת המוני היהודים מתחרטים עתה הגרמנים על המעשה הבלתי- נבון, ומבקשים לשמור על השרידים של כוח-העבודה, הדרוש להם כל כך.
בסוף דצמבר 1942 באו אל היודנראט שוטרים גרמנים, ודרשו רשימת יהודים שקרובים להם בארץ-ישראל. הגרמנים אמרו, כי יהודים אלה יישלחו לארץ נייטרלית, ושם יוחלפו בשבויי-מלחמה גרמנים, שבידי בעלות-הברית. פעולת הרישום נעשתה בקפדנות יתירה: שאלונים, ביקורת תעודות וכיוצא בזה. היהודים התייצבו בנפש חפצה. אלה שאין להם קרובים בארץ-ישראל הביאו מיסמכים מזוייפים. הכרזות רשמיות בעניין זה, שהודבקו על הקירות בעיר, שכנעו מקצתם של יהודים שישבו במחבואים, או היו בעלי תעודות "אריות", לבוא ולהרשם. ב- 3.1.1943 (ואולי ב- 5.1) הועלו כל הרשומים "המאושרים" על עגלות שהובאו לכיכר קילינסקי, שמחוץ לגיטו. חשד התעורר בלבם של היהודים כשנלקחו מידיהם מעילים וצרורות, אף על פי כן הוסיפו להאמין, שהם נוסעים אל ארץ נייטרלית. שומרים מעטים הופקדו על הנוסעים, וכל הרוצה יכול היה להמלט. הכול הובאו לאויאזד, שם הוקם גיטו-חוזר בנובמבר 1942, לאחר גל-החיסול הגדול, לשם ריכוז היהודים הלגאליים, ופיתוי היהודים שבמחבואים לצאת מהם. יהודי אופוצ'נו היו הקבוצה האחרונה של הבאים לאויאזד. -הם מצאו שם המוני יהודים, המתנוונים בתנאי מחנה-המעבר, מוקפים גדרות-תיל. רק עתה נסתבר לאחדים, כי "מבצע הפלשתיני" היה תחבולה בלבד; אף על פי כן הוסיפו לחזק את אמונתם של השאר, כי אכן נוסעים הם אל החרות- כדי להקל עליהם את השעה האחרונה. ב- 6.1.1943 הובאו כל היהודים המרוכזים באויאזד לתחנת הרכבת והוסעו למחנה ההשמדה בטרבלינקה.
לפי גירסה אחרת, בתחילת ינואר 1943 נקראו שרידי היהודים, שוכני בניין היודנראט באופוצ'נו, אל בניין העירייה לשם "רישום לאר-ישראל". שם הקיפו אותם השוטרים ושילחום בו ביום למחנה ההשמדה בטרבלינקה.
מעדויות על העיר
http://www.lodz-israel.co.il/ferszter/ferszter.htm
http://www.edwardvictor.com/Ghettos/2006/Opoczno.htm
קישור לעיריה המקומית
http://www.um.opoczno.pl/bip/index.xml